Shternshus dov
    שטרנשוס, דב (דובי)
   
       נולד ביום ח' בכסלו תשכ"ט (29.11.1968)
    נפל במלחמת לבנון השנייה, 
ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006)


    לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה

   

 

 

 


בן זהבה וישראל. נולד ביום ח' בכסלו תשכ"ט (29.11.1968) בנהריה, אח לציפורה.
גדל והתחנך בכרמיאל. למד בבית-הספר היסודי "הפלמ"ח" - בית-הספר הראשון שנוסד בעיר - והמשיך לחטיבת-הביניים של בית-הספר המקיף על שם הורוביץ.
בתקופה זו היה ראשו נתון למשחקים ופחות ללימודים, אך עם הזמן גבר חלומו לטוס ולפיכך החליט להשקיע מאמצים כדי להתקבל לבית-הספר הטכני של חיל-האוויר. דובי גילה כוח רצון עז ותוך מחצית אחת הצליח לשפר את ציוניו באופן דרמטי, באופן עצמאי וללא כל עזרה. כך, בהגיעו לכיתה ט', התקבל ל"טכני" ועבר ללמוד בחיפה. כאן פרח ולמד במגמת מכונאות מטוסים בשאיפה להתגייס לחיל-האוויר ולשרת כמכונאי מוטס.

בחודש פברואר 1987 התגייס דובי לצה"ל. בסיום הטירונות הוצב בבסיס חיל-האוויר "פלמחים", שם שירת כמכונאי מסוקים במוסך ועבד על מסוק ה"אנפה".
מאחר שלמד במגמת מכונאי מטוסים לא יועד לקורס של מכונאים מוטסים, אך לאחר מאבק עיקש והפגנת הצטיינות ורצינות קיבל את מבוקשו והחליט לחתום קבע.

דובי היה בחור גבוה ורזה בעל עיניים כחולות שאומרות הכל. ביישן וצנוע, אהב לצחוק עם כולם והיה חבר שאהב לעזור ולתמוך.
לאחר שנתיים בשירות הקבע נשא לאישה את חברתו מזה ארבע שנים - אילנית, והזוג קבע את ביתו בראשון לציון. בנובמבר 1992 נולדה בתם הבכורה ספיר, במאי 1994 נולדה נטלי ובמרץ 1999 נולד בן הזקונים אור.

במהלך השנים עבר דובי בבסיסו קורס צניחה.
אחרי שלוש שנים של שירות קבע אירע בטייסת מקרה של כמעט התרסקות ולכן ביקש להעתיק את מקום העבודה צפונה, אך סורב. באכזבתו עזב את הצבא ועבר עם משפחתו להתגורר בכרמיאל. תחילה עבד כמכונאי מכונות במפעל "דלתא", אך משיכתו הרבה למטוסים הובילה אותו לעבור לחברת "ציקלון", שם עבד במוסך. ואולם דובי רצה מאוד לשוב ולשרת בקבע, שכן אהבתו הגדולה למסוקים ולטיסות מעולם לא עזבה אותו. משקיבל את האישור לחזור לשירות בצבא הקבע בבסיס "רמת דוד", לא היה מאושר ממנו.
דובי שב ללבוש את מדי חיל-האוויר והצטרף לחברים שהכיר בתקופת שירותו הקודמת. בתפקידו כמכונאי מוטס על מסוק "עטלף" השתתף בפעולות רבות עם ספינות חיל-הים ולצורך כך היו מפליגים יחד למשימות שונות. עד מהרה גילו מפקדיו את האחריות והכישרון שניחן בהם והפקידו בידיו משימות נוספות. בין השאר, שימש דובי כאחראי על מערך הטיסה ועל ההדרכה. הוא זכה בשבחים רבים על דרך התנהלותו ותפקודו והתמסר לעבודתו בהתלהבות האופיינית לו.

דובי היה בחור חביב ומקסים שאי-אפשר היה להתעלם מנוכחותו; הקסם והחיוך המלבב שעל פניו כבשו את לבם של רבים והוא רכש לעצמו עשרות ומאות ידידים. מפקדיו וחבריו אהבו אותו ותמיד נהגו לחפש את המצחיקן והעליז כחול העיניים. את סופי השבוע הקדיש דובי למשפחתו; מדי שבת בבוקר היה יוצא עם ילדיו לבית הוריו לארוחת-בוקר ומבלה עימם בנעימים.

ביומה השני של מלחמת לבנון השנייה התקשר דובי אל אישתו וביקש כי תכין עבורו תיק להפלגה "בת שבוע בערך", כך אמר.
הוא הגיע הביתה, לקח את התיק, נפרד מהילדים ומהאישה ונסע להפלגה שממנה לא שב. יומיים לאחר-מכן, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006), נפל דובי בקרב מול חופי ביירות. בתוקף תפקידו כמכונאי מוטס שהה בספינת חיל-הים "חנית". טיל שירה החיזבאללה פגע בחלקה האחורי של הספינה ודובי נהרג במקום. עימו נפלו עוד שלושה חיילים: סמל-ראשון טל אמגר, סמל-ראשון יניב הרשקוביץ וסמל שי אטיאס.

דובי היה בן שלושים-ושבע ושמונה חודשים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכרמיאל. הותיר רעיה, שתי בנות ובן, הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם.

על קברו ספד לו מפקד הטייסת: "דב פה, דב שם, ודב אמר, ודב הכין, ודב יטפל, והכל עם חיוך מקסים, וטוב לב, והמון אהבה. ועכשיו ריקנות, חלל נפער. התכווצות בלב. דמעות עולות. מחנק בגרון. וכל כך הרבה זיכרונות נעימים."

במכתב התנחומים למשפחה כתב סגן-אלוף גילי, מפקד היחידה: "דב היה הילד שלכם. משפגשתי אתכם, התקשיתי להחליט אם חיוכו היה שלך, ישראל, והעיניים שלך, זהבה, או שמא היה זה להיפך. אבל ברור היה לי כי אתם הייתם המעיין הנובע שמתוכו יצא דב ושטף את העולם. רואים את זה מיד: התבונה, הנחישות, כוח הרצון, אהבת הארץ, אהבת האדם, טוב הלב והחיוך. איזה חיוך.

"דב היה הילד שלכם. אבל הוא היה גם הילד של כולם. גבר שהיה עדיין ילד. קשה להגדיר מה בדיוק עשה דב בטייסת, כי דב באמת נגע בכל פינה בטייסת. דב היה קודם כל לוחם - מכונאי מוטס בלבו ובנשמתו. אהב לעבוד על המסוקים, אהב לטוס, אהב את ההפלגות. דב היה קצין ההדרכה של הטייסת. אחראי על תכנון פעילות האימונים האווירית והפעילות הקרקעית. דב היה בקשר עם כל לוחמי הטייסת - מזמין אותם לבוא, משכנע, נוזף, מזכיר, מודיע ודואג לכולם. וחוזר חלילה. כשקרו מקרים מצחיקים, היינו אומרים - 'רק לדב זה יכול לקרות'. והיינו צוחקים איתו. אבל בעיקר - טיפלנו בנושאים מקצועיים. אז היינו אומרים - 'תקראו לדב רגע...' והיינו שומעים מניסיונו. נוסף על כל אלה, היה דב מטפל בכל דבר שנראה לו שאף אחד אחר לא טיפל, או לא יטפל.

"זהבה וישראל, ציפי, אלפי טילים נפלו על ביתנו בשבועות האחרונים.
חלקם כמעט ישירות על ביתכם. טיל אחד פגע בספינה שלנו. לקח עימו את דב. לקח את החיוך. בכל בוקר, אני וכל שאר אנשי הטייסת, עולים במדרגות מול חדרו של דב ומציצים - אולי חזר החיוך? אנחנו נמשיך במשימה שדב היה חלק ממנה, להגן על מדינתנו, על ביתנו. נמשיך ולא נוותר, נמשיך ולא נשכח."

משפחתו של דובי שוקדת על הפקת ספר לזכרו.

סרט לזכרו של דובי