שדרות סיני 17

בשנת 1936 נראית כאן חורשה רחבת ידיים. בין עצי האורן חבוי צריף. בצריף מתגוררות מספר משפחות וביניהן משפחת פלדמן. יש בצריף גם מטבח ושירותים. באחוזה צריפים רבים, תנאי החיים בהם קשים, אך איש אינו מתלונן.

הבנות חסידה ולאה לבית פלדמן סיפרו לי: "האב, מנחם פלדמן, יליד טאיצ'בה-טייץ, סלובקיה, 1907, ושרה אדלר, ילידת בודפשט, 1901, נישאו בסלובקיה. נולדו להן שלוש בנות: חסידה, ילידת 1931 ולאה ילידת 1932 וכן בת נוספת, כאשר מנחם ושרה הודיעו להוריהם על כוונתם לעלות לארץ-ישראל עם שלושת בנותיהם, ההורים נתקו עמם את הקשרים. שנה וחצי חיכו "על המזוודות" לקבלת הסרטיפיקטים. מנחם היה בהכשרה בסלובקיה, כדי להתכונן לעלייתו ארצה.
המשפחה הגיעה לחיפה ונשלחה לבית-העולים בבת גלים. "בבית-העולים היו פשפשים ואמא ביקשה מאבא לקחת אותה משם רחוק "לקצה ההר". אבא לקח את הדברים כמשמעם, הזמין עגלה וסוס, הטעין את המיטלטלין, והמשפחה החלה בעלייה איטית לכרמל. העלייה התארכה וכשאמא שאלה - מדוע אנחנו נוסעים רחוק כל כך? אבא ענה לה "הרי רצית להגיע לקצה ההר...!" .

אחוזה, כידוע, הייתה אז בקצה הדרומי ביותר של חיפה. כאן באחוזה,"הילדים זכו בהרבה אוויר צח. אך היו כאן גם רוחות. כשהיינו ילדים אמרו לנו לשים אבנים בכיסים כדי שלא נעוף עם הרוח. הכול היה פתוח, היו בקושי בתים באחוזה!". אחת מהבנות נפטרה בארץ מדיפטריה ושתי בנות נוספות נולדו כאן: רבקה, ילידת 1935 וציונה, ילידת 1937. לפני שעברו לגור בצריף זה, הספיקו לגור בצריף אחר ברחוב מאפו 9, ובזמן המאורעות, כנראה בשנת 1939, גרו בקומה שנייה של בית ויצ"ו ברחוב חורב פינת אידר.
האב מנחם עבד אז בהדר כשרברב. מאוחר יותר פתח עסק עצמאי לפחחות במחסן מאחורי הצריף. שרה פלדמן הייתה מוכנה לכל עבודה: היא הייתה עוזרת, מבשלת ומנקה. הבת חסידה זוכרת שהיה להם כלב זאב. האם עבדה אז במסעדה במלון רוזינר, הוא מעון העולים שהפך לבית חולים ברחוב חורב 2. חסידה זוכרת שהילדים הלכו לקחת שאריות אוכל ממטבח המלון עבור הכלב.
השכן הקרוב היה ד"ר דנקוורט, (ראו פרק כ"ה), שהיה גם רופא השניים של בני המשפחה. שביל הוביל מביתם לרחוב מוריה. כיום שביל המעבר הוא בין בית 15 לבין בית הספר "זיכרון יוסף". הבנות הלכו לבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן למדו בתיכון בהדר. הצריף נהרס ובית קטן נבנה במקומו.


בשנת 1947 ניצב כאן כבר בית גדול

כל יתר השטח סביבם, בשנות השלושים והארבעים, היה שטח בר. הבתים לא היו צפופים כמו שהם היום, והילדים קטפו שם פרחים. לא הייתה תאורה ברחובות, לא היו כמעט מכוניות ואוטובוס 4 הגיע לאחוזה רק מספר קטן של פעמים ביום.

חסידה נזכרת שכאשר החלה המלחמה, ההורים בחו"ל חידשו עמם את הקשר והתחננו שישיגו להם סרטיפיקטים. אך אז היה כבר מאוחר מדי, ורוב המשפחה נספתה. אח אחד של האב מנחם הצליח לעלות ארצה בשנת 1938 והיה לנוטר. אח של האם שרה הגיע כפליט מרומניה אחרי המלחמה. בזמן המאורעות של 1936-1939 כשמשפחת פלדמן התגוררה באחוזה. האב היה גם לנוטר. כשהאם הייתה בעבודה, הבנות חיכו בבית לבדן. לאה זוכרת שאמא נהגה להודיע מרחוק על שובה מהעבודה והבנות בכו משמחה כששמעו את קולה. אירוע הזכור היטב ללאה הוא הכרזת המדינה. מהגדנ"ע שלחו את הילדים להדביק כרוזים ברחובות. אחד מהילדים הלך קדימה כדי לוודא שהכלניות (החיילים הבריטים) לא נמצאים בסביבה. בערב ההכרזה כל התושבים התאספו ברחובות סביב הגן של חווקין" (כיום גן יצחק) . ההתרגשות הייתה עצומה והשמחה רבה.

אליעזר נפטר בשנת 1983, לאה נפטרה בשנת 1987. ארבעת הבנות חיות בארץ.
בתיק העירייה ישנה תכנית משנת 1938 שאושרה בשנת 1939. בתכנית המגרש נראה בניין קטן הקיים בלב המגרש. התכנית החדשה היא לבית בן קומת קרקע וקומה אחת, שיוצמד למבנה הישן. בעלת הבית היא גולדה ברגטל מקריית מוצקין. המתכננים הם המהנדסים איזנשטט את מאירשטיין. מרחוב יוסף 12, בהדר הכרמל.


זוהי תכנית הבית משנת 1938. מבנה קטן נראה "דבוק" לצד הבית

על משפחת ברגטל שמעתי מבת של חברים של משפחה זו. לא היו לה הרבה פרטים על משפחה זו, אבל מדף עד שמילא אדון ברגטל ב"יד ושם" בשנת 1956 עלו הפרטים הבאים:
אברהם בן משה ברגטל, יליד ירוסלב פולין בן משה אהרון ושרה, נולד כנראה בדרהוביץ. אחותו זוסיה שפיגל, ואחיו דוד, וילהלם ויהושע אוסקר, שגרו בדרוהוביץ נספו בשואה. נראה שאברהם הצליח לעלות ארצה בזמן, בעוד משפחתו נשארה בגולה ונספתה. סופר לי שד"ר ברגטל היה הווטרינר של העירייה ועבד בבית המטבחיים של העירייה. ואכן בספר הטלפונים של שנת 1964 נרשם שאברהם ברגטל הוא רופא וטרינרי.

רשימת דיירים של העירייה הצביעה על כך שבשני חדרים התגוררו אברהם וגולדה ברגטל, בעוד שבאחד מחדרי הדירה גר קורט הויזמן ובשני פאול אהרנצוייג. כך היה נהוג באותה תקופה, מי שהייתה לו דירה של שני חדרים - השכיר אחד מהם, ובעלי דירה של ארבעה חדרים - יכלו להשכיר גם שנים ושלושה חדרים ולחיות משכר הדירה.
שכנים ידעו לספר שבתם המבוגרת של אברהם וגולדה ברגטל נישאה לשבדי. אחרים סיפרו שבעלה השבדי של הבת נרצח והיא חזרה ארצה עם בנה. בתם השנייה נישאה לקצין מהצבא הבריטי. פרטים מסעירים כאלו נחקקו היטב בזיכרונם של ותיקי אחוזה, ובודאי שהיו בזמנם נושא לשיחות.
מאתר חברה קדישא בחיפה למדתי שאברהם ברגטל בן משה אהרון נפטר בשנת 1967, גולדה ברגטל בת חיים ברוך נפטרה ב-1966. שניהם נקברו בבית הקברות בחיפה.

בשנת 1986 נבנה בית בחלקו האחורי של הבית. כנראה שבהזדמנות זו גם הבית הקדמי עבר שינוי ונוספה לו עוד קומה.


הבית ברחוב סיני 17, 2005                                                        רחוב סיני 17, 2010

שדרות סיני 21

על מגרש שגודלו כמעט דונם נבנה בשנת 1935 בית. בעל הבית היה משה אברהם פייגנבאום. בשנת 1947 בעלי הבית היו יששכר ומלכה רוזינר. בשנת 1948 הם הגישו לעירייה תכנית להקים על המגרש שני בניינים בני קומת קרקע וקומה א'. התכנית נערכה על ידי האדריכלית שרה לרנר. מתכנית זו ניתן ללמוד שעל המגרש הקדמי היה קיים באותה עת בית בן קומת קרקע בלבד.

משה רוזינר סיפר: יששכר רוזינר (אח של יונה רוזינר) ואשתו ומלכה בלימה הוניגווקס (אחות של רבקה) עלו מפרנקפורט בשנת 1938 בעקבות לחצה של רבקה. מלכה ורבקה היו בנות של ר' יהודה הוניגווקס. שני הזוגות עלו ארצה יחד, הגיעו לצפת, אבל נמלטו לחיפה בתקופת המאורעות. הם ניהלו חנות מכולת ברחוב מוריה 107, בכיכר קריית ספר, אותה קנו ממשה גראוור. המכולת קיימת עד היום בכיכר, ומוכרת בשם "המכולת של מוריס". בנם של יששכר ומלכה, שמואל, ואשתו יהודית רז, בנו בית בן שתי קומות ובעל שלוש דירות. סופר ששמואל המשיך לנהל את המכולת.


מלכה ויששכר רוזינר עם ילדיהם שמואל וארנה

בכתובת זיכרון הנמצאת בבית הכנסת "אליהו הנביא" ברחוב סיני נרשם: "מלכה בלימה רוזינר בת ר' יהודה הונגווקס. נפטרה ג' סיון תשכ"א - 1961. יששכר ב"ר יעקב רוזינר נפטר ה' תמוז תשכ"ג - 1963"
כתובת נוספת נמצאת בבית הכנסת: "שמואל הלוי רז בן יששכר ומלכה רוזינר נפטר י"ז תשרי תשנ"ג"


הבית ברחוב סיני 21, 2006

מקורות:

שיחות עם חסידה ולאה פלדמן בשנת 2005 ובשנת 2010

שיחה עם משה ויעקב רוזינר, אחיינים של יששכר ומלכה רוזינר.

שיחות עם בניהו סגל, עליזה ברנט, עדנה הייכל.

התמונה של משפחת רוזינר ניתנה לי באדיבותו של יעקב רוזינר

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי.

מול ביתה של משפחות סגל יש, בשנת 1936, מגרש גדול וריק. על המגרש חורשת אורנים דלילה, המקיפה את בית-הספר "זיכרון יוסף" ומגיעה עד לרחוב מוריה.


חלק מתצלום אוויר משנת 1946

רק בשנת 1938 נוכל לראות כאן בית צנוע בעל שלושה חדרים בקומה אחת. תיק העירייה מלמד כי זהו ביתם של ד"ר יעקב זאב ונפתלי רומן. על נפתלי רומן לא יסופר לי דבר, אך ספר הטלפונים של שנת 1964 מראה שד"ר יעקב זאב היה רופא שיניים. בעוד ששטח המגרש הוא 900 מ"ר, גודל הבניין הוא 180 מ"ר בלבד. לבית מרפסות בשטח של 47 מ"ר. את עזרא זאב, בנו של ד"ר יעקב זאב פגשתי בשנת 2011 והוא סיפר לי את סיפור המשפחה. אדריכל הבניין הוא המהנדס דוד פריצקר, אחיו של יעקב פריצקר הקבלן. בשנת 1941 עבר הבית שינויים קטנים ועל גג הבניין נבנה מחסן.


תכניות הבית משנת 1938

ד"ר יעקב זאב נולד בשנת 1902 בקונין, פולין. יעקב עלה ארצה בגיל צעיר באמצע לימודיו לקראת תואר ד"ר לרפואת שיניים באוניברסיטת ברלין, והיה חלוץ בגדוד העבודה. לאחר שהכיר את אבישג לבית רומן, ילידת צפת, התארס אתה וחזר לאוניברסיטת ברלין להשלים את לימודיו. יעקב קיבל תואר כפול של ד"ר לרפואת שיניים ושל מנתח פה ולסת, ושב ארצה להינשא לאבישג בשנת 1924.

אבישג ויעקב הקימו את ביתם בחיפה. בתחילה גרו בעיר התחתית באזור "המרכז המסחרי החדש", שם גם הייתה מרפאתו של ד"ר זאב. בשנות השלושים המוקדמות בנו את ביתם בהר הכרמל, ברחוב אשר נקרא כיום שדרות סיני 15, מול בית הכנסת "אליהו הנביא", ומול בית משפחת סגל. הם היו מראשוני המתיישבים בשכונת אחוזת הרברט סמואל, הידועה היום בשמה "אחוזה".

הידידות בין השכנים, משפחת סגל ומשפחת זאב, הייתה גדולה מאוד והם נהגו להיפגש כמעט מדי ערב. יוסף (סגל) ויעקב (זאב) אהבו לשחק שחמט והיו פחות או יותר "כוחות שווים", כשפעם זה מנצח ופעם האחר מנצח. ובין משחק למשחק הם היו מרבים לשוחח בענייני דיומא ובפרשנויות הקשורות בנעשה בעולם. הבן עזרא, תינוק בן שנתיים וחצי, שהיה נוהג להקשיב לשיחות בעניין, זוכר שיחות ביניהם לגבי אפשרות פרוץ מלחמת עולם שנייה, כשהאחד טוען שלא תפרוץ מלחמה כזו, מכיוון שאנשים עדיין זוכרים את זוועות מלחמת העולם הראשונה, והשני טוען שאין מנוס מפריצת מלחמת עולם שנייה. עזרא אינו זוכר מי טען מה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, עקרו להדר הכרמל כדי שאבישג לא תהיה במקום כל כך "מבודד" במשך היום, כאשר יעקב נמצא בעבודה. הבית נמכר לד"ר דנקוורט, רופא שיניים אחר, שיעקב הכיר מקשרי העבודה המקצועיים. עד שנת 1948 גרו בשכירות ברחוב הרצל מספר 8. בשנת 1948 רכשו בית ברחוב צפרירים 15 וחזרו לגור בהר הכרמל. בבית זה, ברחוב צפרירים, גרו עד יום מותם.

אבישג נולדה כאמור בצפת בשנת 1903. היא הייתה דור שישי לילידי צפת. למדה בביה"ס אליאנס ושלטה בשפות עברית, צרפתית, אנגלית, ערבית ואידיש. עבדה בצעירותה עבדה בבית מרקחת. שנים רבות הייתה מתנדבת במגן דוד אדום. יעקב היה אחד מראשוני רופאי השיניים בחיפה. שמעו יצא למרחוק כרופא מצוין, סבלן, שאינו מתנשא, וזכה להערכה וכבוד רב מצד הפציינטים שלו. רבים הגיעו למרפאתו גם מחוץ לחיפה. הוא היה גם רופא השיניים הקבוע של מספר חברות ספנות.

יעקב ניהל שתי מרפאות, האחת בעיר התחתית בדרך העצמאות והשנייה בהדר הכרמל ברחוב הרצל. בשנת 1948 התנדב לטפל כרופא שיניים במחנות המעפילים היהודים שהוגלו לקפריסין ע"י הבריטים בזמן העלייה הבלתי לגלית שאחרי מלחמת העולם השנייה. הוא שהה שישה חודשים בקפריסין עד לחיסול המחנות והעלאת הפליטים ארצה.

לאבישג ויעקב נולדו שני בנים: הבן הבכור דוד נולד בחיפה ב 16/9/1925, למד בטכניון הנדסת חשמל והשלים לתואר דוקטור בהנדסת מחשבים באוניברסיטת קרנגי מלון בארה"ב. עבד שנים רבות במעבדות המחקר של חברת IBM. וכיום הוא פנסיונר. דוד התחתן עם פנינה לבית דובי ויש להם בן בשם רון ובת בשם תמר. הבן השני עזרא נולד בחיפה (ברחוב סיני 15) ב2/3/1937.ולמד גם הוא בטכניון הנדסת חשמל עד לתואר דוקטור. היום הוא פרופסור אמריטוס בטכניון.

עזרא התחתן עם רותי לבית פרויקט ויש להם 3 בנים: אורן, נועם ודני. נכון להיום,יש לאבישג ויעקב 10 נינים ונינות : לין, ג'ניפר, דניאל, שמואל, יהושע, אייל, שירה, גל,יובל ויעל.

אבישג נפטרה מהתקף לב ב11/11/1961 בגיל צעיר יחסית. יעקב נשאר אלמן עד יום מותו ב-16/7/1980, גם הוא מהתקף לב.


יעקב זאב                                             אבישג זאב

בשנת 1946 עברה להתגורר כאן משפחת דנקוורט. ד"ר דנקוורט היה גם הוא רופא שיניים, ויתכן שהכיר את ד"ר יעקב זאב, הבעלים הקודמים. לאחר העלייה ארצה התגוררו בני הזוג דנקוורט ברחוב הרצל 23, ולאחר מכן עברו להתגורר בדירה שכורה ברחוב שושנת הכרמל בכרמל המערבי.
לאחר שעברו להתגורר בשדרות סיני, הוסיף בעל הבית החדש חצי קומה למבנה, הפך חדר אחד לפרקטיקה, והתחיל לקבל פציינטים בביתו.
ד"ר קורט דנקוורט נולד בשנת 1901 בבלייכרודה, גרמניה ולמד בהיידלברג רפואת שיניים. הוא היה ציוני וחבר בתנועת ה"בלאו-וייס". בשנת 1926 קורט נישא לאילזה, ילידת 1904 וירצבורג, שהייתה רק בת עשרים ושתיים כשנישאה, וכיון שלא למדה מקצוע הייתה עקרת בית. כאשר ה"היטלר יוגנד" הרימו ראש, החליטו בני הזוג לעלות לישראל ולהשתקע בחיפה. היה זה בשנת 1932. כאן נולדו להם שתי בנות: יעל נולדה בשנת 1934 ורונית נולדה בשנת 1937. שתיהן למדו בבית הספר היסודי ה"ריאלי". יעל סיימה לימודים בבית ספר זה, ואילו רונית סיימה לימודים בבית הספר "חוגים". ד"ר דנקוורט המשיך לקבל פציינטים במרפאה ברחוב הרצל בהדר.


קורט ואילזה  דנקוורט                                                                        

רונית, בתו של רופא השיניים, סיפרה שאביה היה אחד האנשים המשכילים ביותר בשכונה, והיה בקיא "בכל נושא שבעולם". הוא היה אספן אמנות ואיש העולם הגדול, אדם רחב אופקים, שנהג לנסוע לחו"ל מידי שנה, אך אף פעם לא לגרמניה. היה לו קשר טוב עם בית הכנסת ועם האנשים הדתיים בשכונה. בחיפה היה יו"ר של מגן דוד אדום. קורט דנקוורט היה חילוני. הוא לא הלך לבית הכנסת, בניגוד לאשתו אילזה. אבל "בשבת לא הזיז את האוטו פורד שלו".

יותר מכל אהב ד"ר דנקוורט מוסיקה קלאסית והיה לו אוסף תקליטים "מהגדולים בארץ באותה תקופה". את אהבתו למוסיקה ואת האוסף שלו העמיד לטובת תושבי אחוזה. מידי שבת היה מתקיים קונצרט של מוסיקה קלאסית בחצר ביתו. לקונצרט הגיעו תושבי אחוזה אוהבי מוסיקה וכן מבחר גדול מהייקים של חיפה. את הקונצרטים מעל גבי תקליטים ערך עוד בעת מגורי המשפחה ברחוב שושנת הכרמל. לד"ר דנקוורט היה את הפטפון הראשון בשכונה.
מאחורי הבית שברחוב סיני 15 הייתה רחבה וגינה יפה, ותושבי אחוזה התקהלו שם לשמיעת הקונצרטים. עליזה הרט מספרת בספרה "השמש חיממה לנו את הגב" על "הפסלון של הילד הקטן העירום, שקורט אמר שקוראים לו מניקן פיס, משתין ומשתין לתוך הבריכונת ודגי הזהב הקטנים שוחים שם במעגלים הלוך וחזור בלתי להתעייף". דודתה של עליזה הרט, הייתה גם היא רופאת שיניים, ושתיהן עברו להתגורר ברחוב סיני, מול בית דנקוורט.
בספר "מערכות ההגנה בחיפה" עמ' 108 קראתי עוד על ד"ר דנקוורט:
"עד מהרה יצאו לו מוניטין של רופא שיניים מומחה. ד"ר דנקוורט היה רופא השיניים של בן-גוריון ולמרפאתו הגיע גם האמיר עבדאללה, כמו גם האצולה החיפאית. נציג ה"הגנה" הציע לו להצטרף לארגון. ד"ר דנקורט בן ה-31 היה בעל השקפת עולם ליברלית וסלד מארגוני מחתרת, אך למקס נמצא-בי היה כוח שכנוע רב ועד מהרה דנקוורט נשבע אמונים ל"הגנה". בקבוצה אליה הצטרף היו כולם יוצאי גרמניה, רובם ככולם אקדמאים. דירתו של ד"ר דנקורט, שכללה מוסך, נבחרה כמקום אימונים לכיתה. השתמשו בו גם לצרכי מטווח. בסיום קורס מפקדי כתות נערכה מסיבה בביתו של ד"ר דנקוורט. הכיבוד היה מכלי בדולח יקרים, שהובאו ע"י המשפחה מגרמניה". והבית רונית הוסיפה שאביה היה פעיל בשחרור העיר חיפה, וליווה את השיירה שפרצה לירושלים.

את ביקורו של דוד בן-גוריון לטיפול בביתו של רופא השיניים דנקוורט זכרו כמעט כל תושבי אחוזה הותיקים עמם שוחחתי. חלקם גם זוכרים את ההתקהלויות, עקב הביקור של הפציינט המפורסם.
מתיק העירייה וגם ממראה הבית, ניתן ללמוד שהבית לא עבר שינויים במשך השנים. בשנת 1970 התקבל אישור להקים סככה עבור המכונית.
יעל הייתה אחות במקצועה ונפטרה בגיל צעיר ממחלקה קשה. הבת רונית עזבה את חיפה לאחר מות הוריה והבית הושכר לקופת חולים "מכבי", שפתחה כאן מרפאה. בשנת 2005 נמכר הבית.

בתחילת חודש אוגוסט 2005 ראיתי שלט ליד הבית, המבשר שבית זה עומד להיהרס ובית גדול וחדש יבנה תחתיו. מיהרתי לצלם את הבית. בסוף החודש חזרתי לבקר, ומהבית נותר רק קיר אחד. את תמונה של "הקיר האחרון" שלחתי לבת רונית וזו סיפרה לי שזה היה קיר המטבח. "המטבח לא היה גדול. אבל היה בו גם מזווה וכיורים מנירוסטה, והיה גם האוכל נהדר שאילזה הייתה מבשלת. ישירות מהמטבח יצאו לפינת האוכל, שהייתה פינה מוגבהת שממנה ירדו ב-2-3 מדרגות לסלון הענקי".



כיום ניצב כאן מבנה בעל צורה בלתי מוגדרת. אילזה וקורט דנקוורט אינם עוד עמנו, גם המנקן פיס והבריכה הקטנה אינם, הבית הקטן נעלם, ומחלון הבית הגדול עולה מוזיקת היפ-הופ.

מקורות:

שיחות עם רונית (דנקוורט) שטרסברג

שיחה עם יונה אל גרינברג, שכנה

אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, הוצאת משרד הביטחון. 1978

הרט, עליזה. והשמש חיממה לנו את הגב. תל-אביב : משכל, 2005

התמונות של קורט ואלזה דנקנר נמסרו לי באדיבות רונית שטרסברג

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי.

לפני שנים, במסגרת סיור בשכונת אחוזה, הגעתי עם קבוצה לשדרות סיני 20 על מנת לראות את הצריף הראשון שהוקם באחוזה. "כאן, באחד הצריפים הראשונים באחוזה", סופר לנו, "היה גן ילדים". כיום, בשנת 2010, צריף זה אינו קיים עוד. מה סיפורם של הבית והצריף?

בית משפחת מוסקוביץ בשנת 1946. בירכתי המגרש נראה צריף.

ליזט-לאה מוסקוביץ-ארז, ילידת 1913, מספרת בזיכרונותיה:
"הגעתי ארצה עם הורי, חיה קרולינה ושימעון-סימון מוסקוביץ בשנת 1925 מרומניה, בהיותי בת 12.... משפחתי התגלגלה מרוסיה לפולין ולרומניה. עוד ברומניה קנו הורי שני דונם אדמה באחוזה ושילמו חמש לירות אנגליות לדונם. סופר לנו שבארץ לעץ מחיר יקר, ואבי החליט לקנות צריף ברומניה ולהביאו ארצה. המבצע החל בבניית הצריף בחצר ביתנו ברומניה, בסימון הקרשים והמשיך בהעלאתם לאונייה. הצריף הובא ארצה, ומהנמל, בעזרת סוסים ועגלה, העברנו אותו לכאן, למגרש שרכשנו באחוזה. על הצריף, שהיה עשוי מעץ, הוספנו אחר-כך טיח וגרנו כאן שנים רבות. המקום נראה הררי, ובו עצים בודדים שגדלו בין הסלעים. הגברים עבדו בסלילת כבישים, בנטיעות ובעבודות פיתוח אחרות. גם הילדים נרתמו בזמנם החופשי לעזור בעבודות. הם סייעו בנטיעות, בגריסת הסלעים לחצץ לבנייה ולסלילת כבישים. היינו יושבים עם פטיש ואזמל ושוברים את הסלעים הגדולים לחצץ. רצינו לקחת חלק בכל דבר".

את הצריף בנו בחלק האחורי של המגרש וגרו בו, ולכשנבנה הבית, עברה המשפחה לגור בחזית המגרש.


הצריף של משפחת מוסקוביץ, בני משפחה ושכנים, 1926

"הייתי בת יחידה להורי ובעצם שימשתי כמנהלת הבית: עשיתי כביסה, בישול וכו'. אמי עסקה בתפירה ואבי עסק בעבודות נגרות בבית מלאכה שפתח ליד הצריף. היו אז באחוזה רק 10 משפחות ועוד כ-15 פועלים שבנו כמה בתים וסללו כבישים". עזרא, בנה של ליזט, סיפר לי, שאמו הייתה בת למשפחה אמידה ואיש לא הבין בסביבתה מדוע החליטה לעלות ארצה.
"שנים רבות לא היו לא מים ולא מקרר לא היה חשמל. למאור השתמשנו בנרות ובמנורות נפט.. . בור סופג בסלע שימש לנו כשירותים, ואת המזון הטמנו בבורות ובסלעים וכיסינו אותם כדי להגן עליהם מהחום, במקום מקרר. את המים הבאנו ממעין שהיה בוואדי אחוזה על גבי חמורים בפחים פתוחים. ואני זוכרת שעד שהגענו לביתנו בחזרה, חלק מהמים נשפך בדרך בגלל הטלטולים. באין בית ספר עברי (באחוזה או בכרמל בכלל), למדתי בבית-ספר עממי בעיר התחתית ברחוב הגפן. לבית-הספר הלכתי וחזרתי ברגל בשביל החמורים (המתחיל ברחוב יפה נוף). אני זוכרת, שפעם בשבוע ירדנו העירה בעגלה עם סוס כדי לקנות מצרכים. לחם הביאו לנו מנווה-שאנן, וערבים מטירה הביאו לנו ביצים, חלב ועופות, הכול על גבי חמורים. חקלאות לא הייתה כאן. המקום הרחוק ביותר אליו הגענו היה הר ונטורה, ושם למעלה עמד ביתה של משפחת ונטורה, שהיו בולגרים, אך דברו רומנית. כאשר נולדו שלושת בני נטעתי ליד ביתי (לפני כ-50 שנה) שלושה עצים, כסמל להשתרשותם בארץ".
"כשבאנו לכאן לא היו עדיין שמות לרחובות. השם שדרות סיני ניתן לרחוב רק בשנת 1934 או 1932". כבר ידוע לנו, ששם הרחוב היה בשנים אלו "רחוב בית הספר".
בשנת 1925, כשמשפחת מוסקוביץ עלתה ארצה, היא השאירה ברומניה בית מלאכה, אותו המשיך לנהל אחיו של סימון. בתקופה הכלכלית הקשה, בשנת 1927, חזרו בני הזוג לרומניה להתאושש מבחינה כלכלית, ואחרי שנה מכרו את בית המלאכה וחזרו ארצה. כסף זה עזר להם לבנות את ביתם באחוזה.

סימון היה חרט עץ, וקרולינה הייתה עקרת בית. לאחר סיום בית הספר העממי, הבת ליזט לאה המשיכה את לימודיה בנהלל. היא נישאה למנחם-מוני טננבוים, יליד 1913, שעברת בשנות החמישים את שמו לארז, כצו התקופה. סופר לי שמוני היה בחור נאה והוא וליזט היו זוג חברותי. עזרא ארז סיפר שמוני אביו הגיע ארצה עם חברים על אופניים מרומניה דרך טורקיה, לבנון וסוריה, כיון שלא היה להם מספיק כסף כדי להגיע בדרך אחרת. הוא וארבעה חברים רכבו על אופניים מרומניה ו"גנבו" את הגבול בערב חג המולד, כששומרי הגבול היו שיכורים. מוני וליזט הכירו בקליה, בים המלח בשנת 1934. האהבה ביניהם פרחה, והם נישאו לאחר זמן קצר. תחילה גרו בהדר, לאחר מכן עברו למוריה 107 וגרו בדירה אחת יחד עם אחיו ואחותו של מוני עד שנת 1940. מכאן עברו לגור במוריה 120.


סימון וקרולינה בחצר ביתם                                  שלושה דורות: סימון, ליזט וליפא, ומכונית הטטרה המשפחתית

מוני וליזט פתחו מסעדה-קפה ברחוב מוריה 133, בפינת שדרות סיני, שפעלה מספר שנים. תושבי אחוזה הותיקים זכרו את ערבי הריקודים שהתקיימו ברחבה שלפני הקפה-מסעדה, בהם מוני ניגן בגיטרה כשהוא שר ומלהיב את החברה ואחיו בובי מנגן באקורדיון. סימון לימד את מוני חתנו את מלאכת הנגרות, ומוני פתח בית מלאכה לחריטת עץ ונגרות ליד הצריף ועסק בעבודות נגרות עבור תושבי השכונה.

ותיקי אחוזה זכרו את קולה החזק של גברת מוסקוביץ "שהגיע עד לרחוב מוריה". אחרים זכרו את מכונית הטטרה שלהם, שהשמיעה קולות "כמו טרקטור". כאשר אחד הבנים היה יוצא לטייל במכונית, שמעו אותו בכל השכונה.... מכונית זו, בעלת שני הצילינדרים, נסעה בכבישי הארץ כמעט שלושים שנה, וזכתה גם בפרס....ועוד זכרו ותיקי אחוזה שמשפחת מוסקוביץ הייתה קרובה וגם מקורבת לבית הכנסת. במוצאי יום הכיפורים נהגו תושבי השכונה לבוא לבית משפחת מוסקוביץ לשתות כוסית לסיום הצום.


צריפה של משפחת מוסקוביץ בחצר, לאחר שהוסף לו טיח. חלקו האחורי של הבית, ששימש כבית מלאכה

הבית בשדרות סיני 20 גדל עם השנים. תחילה, נבנה צריף בחלק האחורי של המגרש ובו גרו סימון וקרולינה ובתם ליזט. לאחר מכן נבנה בית בקדמת המגרש ולו מרפסת אחורית, והמשפחה עברה להתגורר בו, בעוד הצריף מושכר לדיירים. לאחר מספר שנים, המרפסת כוסתה בגג והוצמד לה בית מלאכה. הצריף בחלק האחורי של המגרש טויח, דבר ששיווה לו מראה של בית. במועד מאוחר יותר בית המלאכה שבגב הבית הפך לחלק מהבית ולצד הצריף נבנה בית מלאכה.
לפי תיק העיירה, בשנת 1943 סימון מוסקוביץ ביקש להפוך את בית המלאכה לדירת מגורים. הרישיון הסופי ניתן בשנת 1944. בשנת 1948 חיה ושמעון מוסקוביץ הגישו בקשה לבניית בניינים חדשים על המגרש. מדובר במבנה ובו 7 דירות קטנות, שניצב ברחוב סיני 20א ושימש בזמנו למגורי עולים חדשים מאירופה ששרדו את השואה ואת מלחמת העולם השנייה. לפי תיק העירייה גודלו של בית המשפחה, שהיה קיים באותה שנה היה 148 מ"ר. כאדריכל ובונה נרשם זכריה ר. דרוקר.

לליזט ומוני ארז נולדו 3 בנים: עזרא נולד ב-1935, אליעזר ב-1938 וליפא נולד בשנת 1941. עם לידת כל בן נטעה ליזט ליד ביתה עץ: שתי ושינגטוניות ואארוקריה. ליפא ארז, הבן הצעיר, חי עד היום בבית המשפחה ושני הבנים האחרים גרים בשכונת אחוזה. גיל ארז, נכדם של ליזט ומוני גר בבית חדש בחלק האחורי של המגרש, במקום בו עמד הצריף. העצים הגבוהים ניצבים לפני בית המשפחה המשופץ, ומזכירים אותם לתושבי שכונת אחוזה.


חזית צדדית של הבית, בעבר.                                                          והיום: שלושה עצים בחזית הבית, 2006

מרישומי חברת קדישא בחיפה למדתי שחיה מוסקוביץ בת אליעזר נפטרה בשנת 1966 ושמעון מוסקוביץ בן ליפא זאב נפטר בשנת 1960 בחיפה. מוני-מנחם ארז בן הניה ואברהם אהרון נפטר בשנת 1976 ולאה ארז בת חיה וסימון-שמעון נפטרה בשנת 1999
מעדויות שונות של ותיקי אחוזה עולה, שבחצר הגדולה מאחורי הבתים של משפחת סגל ומשפחת מוסקוביץ עמדו מספר צריפים, ששימשו בהתחלה כמגורים, הפכו לדירות להשכרה ולבתי מלאכה. ומשעברו סימון מוסקוביץ וגם מוני טננבוים-ארז לעבוד בבתי מלאכה בעיר, הצריפים עברו שוב שינוי ושימשו להשכרה ולמחסן. באמצע שנות השישים, צריפה של המשפחה הפך לגן ילדים. ברשימת הצריפים של העירייה מיום 23.10.1941 נזכר צריפו של זאב קפלן בו גר מאיר מלץ. כמו כן סופר לי שבחצר עמד הצריף של משפחת ויינר, שלבתם קראו חנה.

גם הבית עצמו, שגדל והפך לבית בית שתי קומות, הושכר למספר דיירים.
ברשימת הדיירים באחוזה משנת 1946, הנמצאת בארכיון העיר, נרשם בעל הבית: שמעון מוסקוביץ. הדיירים: ליאו וולפינגר, ד"ר פרידלנדר, פריץ בראונשטיין, משה גולדשטיין, מאיר וינר, שמעון מוסקוביץ (כל אחד בחדר אחד). ניסיתי לברר מי היו אותם דיירים.
משפחת וולפינגר מוינה גרה באחת הדירות בבית. הייתה להם בת בשם חוה, שלמדה בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנות הארבעים. באתר של חברת קדישא נמצא שלאון בן אליהו ופסיה וולפינגר נפטרו בחיפה בשנות השבעים.

אריה בראונשטיין סיפר לי, שהוריו, פרידריך בראונשטיין, יליד בראילה ואמו, בלהה לבית רכטר עלו ארצה בשנת 1929. הם היו חניכי תנועת "השומר הצעיר", שעברו הכשרה במרחביה והיו ממקימי קיבוץ שער העמקים. לאחר זמן קצר עברו לראשון לציון שם נולד הבן אריה בשנת 1934. המשפחה התגוררה עד שנת 1944 בראשון לציון. בשנת 1944 פרידריך בראונשטיין קיבל עבודה ב"אחוד הנמל", שהיה משרד של עמילות מכס בחיפה, והמשפחה עברה להתגורר בשדרות סיני 20 בבית של משפחת מוסקוביץ. הבן אריה, עמו שוחחתי, הוא פרופ' להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב. אריה סיפר שמשפחת מוסקוביץ גרה באגף אחד ואילו משפחת בראונשטיין גרה בשכירות באגף אחר. מדרגות חיצוניות הובילו לדירה העליונה. יחד אתם באותה דירה גרו עוד שתי משפחות: משפחת פרידנטל עלתה מברלין, הוא היה רופא והיא הייתה מורה לבלט. הם היו זוג חשוך ילדים. פרידנטל התגייס לצבא הבריטי ושרת בדרגת קפטן. אחרי המלחמה, עד ליום בו עזבו הבריטים את הארץ, הוא שימש הרופא של בתי הזיקוק.

הצריף עמד על המגרש עד שנת 1995. שמה של הגננת היה דרורה. בשנה זו נהרס הצריף ובמקומו נבנה בית לגיל ארז, אחד מנכדיה של ליזט. כך בא הקץ לצריף, שהיה קרוב לוודאי הצריף האחרון שנותר באחוזה, אך סיפורו נשאר בזיכרונם של הותיקים ואולי יישאר, באמצעות סיפורי, גם בלבכם.

מקורות:

נחליאלי, אודי (עורך ומלקט). תולדות שכונת אחוזה. (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)

זיכרונות בני המשפחה בחוברת של ארליך, אלינורה (שליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91. (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")

שיחות עם עזרא ואליעזר ארז באוגוסט 2005, שיחה עם ליפה ארז ובתו מור פלג בדצמבר 2010

קלטת של זיכרונותיה של ליזט מוסקוביץ משנת 1989, שנמסרה לי באדיבות ליפא ארז ומור פלג

התמונה של צריף המשפחה משנת 1926 היא מתוך החוברת: דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה. עיריית חיפה, האגף לתרבות, [חיפה], יוני 1995.

התצלומים של בני המשפחה והתמונות של הבתים מתוך אלבומם של בני המשפחה נמסרו לי באדיבותם של גיל וליפא ארז..

הצילום הצבעוני של הבית משנת 2006 נעשה על-ידי

במקום בו מתעקל רחוב סיני נמצאת אבן, יד זיכרון. ליד האבן שביל, המוביל לפינת מרגוע בלב אחוזה - גן הלוחם ע"ש משה ירוסט.

משה ירוסט היה חייל שנפל במלחמת העצמאות בהגנו על המולדת החדשה. משה היה יליד ורשה 1929, בן לצבי ופנינה, משפחה ציונית שעלתה ארצה. בהיות משה בגיל חמש. המשפחה התיישבה בהדר הכרמל ברחוב תל-חי. משה היה תלמיד הריאלי וחניך ה"צופים" ובהיותו בכתה י"ב עלה להכשרה לקיבוץ דפנה במסגרת הפלמ"ח. משה נפל בבית שאן בחודש מרץ 1949, וגם בעיר זה הוקמה אנדרטה לזכרו.


יד לזכרו של משה ירוסט                                                   גן הלוחם ברחוב סיני, 2010

משפחת ירוסט לא הייתה תושבת אחוזה, אך היו לה מגרשים בקרבת רחוב סיני. צבי ופנינה החליטו לא להקים בתים על מגרשים אלה, אלא להנציח את זכר בנם בדרך שתשרת את שכונת אחוזה. את הגן מכירים דיירים בשכונה וגם אלו החוצים אותו בדרכם מרחוב חורב לרחוב סיני, אך בשנים האחרונות, לאחר שהוקם בסמיכות לו בית האבות "פסגות אחוזה" אפשר לראות על ספסלי הגן גם קשישים המתגוררים בבית ההורים.

בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936 אין כאן לא אנדרטה ולא גן, אין כאן גני ילדים ולא בתי אבות. בתצלום האוויר משנת 1946 הנראה למטה ניתן להבחין שכל השטח במקום זה עדיין ריק, למעט בית הועד ובריכת המים בצדו הימני של התצלום.



בית הועד היווה את תחילתו של גוש מבני ציבור, שכלל בית ספר, בית כנסת ומאוחר יותר גם בית הורים.
גוש זה היה למעשה הלב של שכונת אחוזה משנות השלושים ואילך. באותה תקופה, ועד אחוזה היה מוסד חשוב, שהיו לו תפקידים רבים אותם ממלאת כיום העיריה. לעירייה פנו אז רק בענייני מקרקעין, בעוד שאר הנושאים היו בטיפולו של הועד. "שם היה גן הילדים ובו היו מתקיימות כל מיני פעולות קהילתיות: חוגי התעמלות, חוגי ריקוד, כינוסים וכו'", סיפרה אחת התושבות הותיקות. הועד שלט גם על המים וגבה מסים. ועד אחוזה פעל עד שהתמזג עם ועד הר הכרמל, וכך סיים את תפקידו. כיום עומד במקום מועדון גמלאים.

בתיקי העירייה נמצא רישיון לבנין בן קומה אחת מספטמבר 1935. בתכנית נראה מבנה קטן ולידו בריכה. האדריכלים: רוטנברג.
משפחת ינובסקי העבירה לי צילום בו נראה קטע מבית הועד, לאחר שזה חדל לפעול.
ניתן לראות שמדובר במבנה פשוט ביותר, בדומה ליתר בתי השכונה בימים ההם.
בשנת 1957 מועצת פועלי חיפה בנתה כאן מבנה קטן נוסף.


מועדון הגמלאים ברחוב סיני, 2010                                               קטע מבית הועד הנטוש

מצאתי מעט מידע על ועד אחוזה ועל בית הועד בסיפורי הותיקים.

מלכה סגל מספרת בזיכרונותיה שבשנות ה-30 נבנה בית ועד השכונה בכספי דיירי השכונה. בתוך בית הועד היו כמה חדרים, שאחד מהם שימש מחסן הנשק הרשמי של השכונה. בשנת 1935 ראש הועד היה ד"ר זלוציסטי (ראו פרק ד'). מזכיר הועד באותו זמן היה מר קליין.

רות יעקובי סיפרה: "בבית ועד אחוזה היו שלושה חדרים: חדר המנהל, חדר המזכיר קליין, קבלת הקהל עם מרכזיית טלפון (שהיה אז הטלפון היחיד בשכונה), וחדר המזכירה. שם שכנו הארכיון ומחלקת החשבונות והתיוק. המזכירה הנאמנה של מר קליין הייתה גב' מתילדה ברונשטיין, רווקה שתמכה באמה "

"מזכירת הועד הייתה מלכה בראונשטיין". סיפר לי אחיין שלה, "כאשר הוועד התקשה לשלם משכורות, שולם לה הכסף באמצעות.... כמה מגרשים באחוזה" הרי לכם דרך יפה להפוך לבעל מגרשים באותם הימים. מלכה הייתה, לדברי האחיין שלה, "האישה הראשונה באחוזה". היא עלתה ארצה בשנת 1925 והייתה פקידה בצריפים של החלוצים הראשונים ברחוב סיני. פקידה נוספת בצריף הייתה ציפורה, שנישאה לאפרים מרכוס. כמו רבים אחרים באותם זמנים, מלכה לא הפכה לאישה עשירה הודות למגרשים שקיבלה. בצר לה, כמו לרבים אחרים, נאלצה למכור את מרביתם.

בחדר המזכיר, סופר לי, עמד ארון ברזל סגור אשר כלל רובים איטלקיים, אלו היו שייכים רשמית למשטרת אחוזה, אך מעשית שימשו בסודיות את התושבים למטרות שמירה. רובים אלו הוכחו כיעילים ביותר בזמן מאורעות תרפ"ט (1929) עת איימו כנופיות של ערבים מטירה על תושבי השכונה".

משה ינובסקי, האגרונום והעגלון של השכונה, סיפר בזיכרונותיו שהיה יוצא עם אביו מבית הועד לשמור על השכונה, כנראה לאחר שהצטיידו באותם רובים איטלקיים. מאחר שבית הועד ניצב בראש פסגה, ניתן היה לצפות ממנו למרחקים. קיימו קשר מורס מעל גג בית הועד עם הישובים בצפון עד חניתה ובדרום עד עתלית. מאוחר יותר עברו לאיתות מבתים גבוהים יותר, כמו הבית ברחוב סיני 11.

מזכיר אחר של הועד היה אהרון מלץ (ראו פרק י"א). גם יוסף בלכמן (פרק ט' ) שימש כיו"ר ועד אחוזה.

ועוד סיפרו הותיקים: בתחילה חיו התושבים בלי חשמל, בלי מים זורמים ובלי תחבורה ציבורית. "עוד בשנת 1924 נמצא במורד אחת הגבעות מעיין דל שהפיק בקושי, בימי הקיץ, שני מטרים מעוקבים ביממה. לאחר פעולה מאומצת של ניקוי המעיין וסביבתו החל המעיין להפיק 15 מ"ק."

יוסף סגל, מנהל בית הספר "זיכרון יוסף" ומראשוני השכונה סיפר: "בהתחלה נבנו שתי בריכות מים בוואדי, הרחק מכאן, ולא פעם הלכנו אל המעין בשביל קומקום מים. אחרי כן הביאו מים אל הצריפים בפחים טעונים על חמור, שני פחים למשפחה ביום".

גם בנו, בניהו סגל, סיפר על הימים הראשונים: "את המים שאבו ממעין שהיה סמוך לשכונה ושם גם כבסו את הבגדים, שקיבלו מהעזרה הסוציאלית. יותר מאוחר הקימו במרכז השכונה (במקום שהיום המבנה של הגנים ליד בית מס' 6 ברחוב סיני) בריכת מים עם ברז ומשם לקחו מים לכל השכונה. רק הרבה שנים אחרי כן התקינו צינורות מים לכל בית.".

לאה ארז טננבוים סיפרה: את המים היינו מביאים ממעיין שתייה שהיה בוואדי מרוחק בארבעה פחים שהיו נישאים על גבי חמורים. בדרך מהמעיין היו המים נשפכים, ולא נותרה בפח אלא מחצית כמות המים שמילאנו. בחצר עמדה חבית בה מילאנו את המים ששימשו לכל דבר: שתייה, רחצה, בישול וכביסה".

חיים אברמוביץ, בנו של האגרונום (פרק ג' ) סיפר: מים לא היו.... כדי להתרחץ חיממו את המים בפרימוס. בימי חול רחצו את הפנים והידיים ובערבי שבת היו ממלאים גיגית במים. יושבים בתוכה והשני היה יוצק את המים המחוממים".

היכן היה אותו מעיין? זהו מעיין ונחל אחוזה. על השביל היורד אל המעיין מספרת הגב' סגל: "בעלי ואני עבדו כפועלים ואחת העבודות שלנו הייתה סלילת השביל מהשכונה ועד למעיין, שנמצא במורד ההר כשני ק"מ מהשכונה. השביל היה מכוסה קוצים וברקנים ובעלי ואני ניקינו אותו והכשרנו אותו למעבר. מאוחר יותר הקימו במרכז השכונה, במקום שבו ניצבים היום מבני הגנים (ליד בית מס' 6 ברחוב סיני) בריכת מים עם ברז, ומשם לקחו מים לכל השכונה".

"במקביל הוחל בחיפושים אחרי מקורות מים נוספים" מספר ד"ר נתנזון. "עבודות נטיעה, שדרשו במקומות רבים בניית טרסות הועילו לתהליך אגירת המים והצטברותם במקורות המעיינות. בקיץ 1925, הודות לעבודות שבוצעו על ידי הנהלת אחוזה, הפיקו המעיינות 45 מ"ק ליממה בעונת הקיץ, ובחורף 400-500 מ"ק. בשלב זה אישרה האספה הכללית של "אחוזה" ברומניה בניית מפעל מים במקום. ישראל מרכוס הגיע לארץ וחתם עם הקבלנים גליקשטיין וקטינקה חוזה להקמת מפעל המים.
העבודות החלו בפברואר 1926. הממונה על העבודות במקום היה אגרונום ישראלי, שעסק גם במפעל המים". במהלך שנת 1927 הוקם מפעל המים, שסיפק מים לבתים ועבודות הבנייה".

ב"רשימת חדרים באחוזה" מיוני 1946 נרשמו הבעלים בכתובת זו: חברת פתוח אחוזה בע"מ. הדיירים: "אחוזת שמואל" - גן ילדים ציבורי בית הספר "זיכרון יוסף" (2 חדרים). לפי עדותו של מר משה רייס, דייר ותיק ברחוב, גן הילדים היה כאן גם בשנת 1957 עת נכנס לגור ברחוב סיני 6א. טובה (דופלט) בן דוב הייתה אחת מהגננות של גן ילדים זה, ובזיכרונותיה סיפרה שהגן שימש כ"סליק" של ההגנה.

רות יעקובי סיפרה כי "ניסו לפתוח בית קולנוע במבנה של בית הועד אך הדבר לא הצליח בגלל רעש, וגם... מי בכלל הלך אז לקולנוע"...?


גן ילדים ברחוב סיני, 2009                                                 גן הם ברחוב סיני, פינת מרגוע, 2010

כשתעברו בפעם הבאה ברחוב סיני, סורו לבקר בגן הלוחם, שבו על אחד הספסלים, הביטו בילדים המשחקים בגן המשחקים ובקשישים היושבים ונהנים מיופי המקום, וזכרו כי כאן, במקום בו טפטפות מרוות היום את הדשאים, הביאו פעם מים בפחים, להרוות את צימאונם של חלוצי אחוזה.


מקורות:

ארד, יודית וגיא, רונית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת ארץ-ישראל. תשנ"ב, 1991-2. (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")

ארליך, אלינורה. בתים מספרים על אחוזה. קורס טיולים וידיעת הארץ, תשנ"א1990-.91 (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")

נתנזון, אפרים. ישראל מרכוס - חוזה ההתיישבות של יהודי רומניה בארץ-ישראל ("תקוות ישראל" ו"אחוזה")

על הכרמל. בתוך: יהדות רומניה בתקומת ישראל. תל-אביב, שיר, 1992-1997 , עמ'
87

שיחה עם אריה בראונשטיין.