בעת הטיול שלי באחוזה של שנת 1936, ניתן לראות כאן בית נמוך. בנו של בעל הבית, ישראל שינפלד, סיפר לי שביתם נבנה כאן בסוף שנות העשרים.

ואכן התכניות לקראת רישוי בעירייה מראות שמשרד האדריכלים אוראל וזוהר הגישו בקשה לרישיון לבית בשנת 1934 על בסיס של מבנה ישן יותר שעמד כאן.

לבית זה קומת מסד וקומה נוספת. לבית היו מרפסות פתוחות וגג שטוח, ספרו דייריו, והדבר נראה גם בתכניות של הבית. האדריכלים אוראל וזוהר הם שנתנו לבית את הסממנים האופייניים לסגנון הבינלאומי: גג שטוח, חדר מדרגות עם חלון סרט מאורך מברזל וזכוכית להחדרת האור, חלונות עגולים טיפוסיים, גגונים קטנים מעל הכניסה והחלונות, וכנראה שהבית היה מצופה טיח לבן.

הבית נבנה עבור ראובן שינפלד, שעל סיבות גלגולו לאחוזה סופר בפרק י"ג.
כזכור, עד לסיום בנייתו של בית זה, התגוררו ראובן, רחל שינפלד וילדיהם בבית מספר 10. לאחר שנמכרה המכולת ברחוב חורב 10 לגינגולד, פתח ראובן מחסן תבואות של התאחדות האיכרים בעיר התחתית, במבנה בו נמצא מסגד אל-איסתיקלל ברחוב קיבוץ גלויות 1, ומאוחר יותר הפך לסוחר עצמאי. בזמן הצנע ייבא ראובן שינפלד ביצים וקרפיונים ו"גם דג לקרדה", ציינו השכנים.

הבן ישראל הלך לבית ספר עממי א' בהדר. גם אחרי שעלו לכרמל, בהיותו בן שבע, המשיך ללמוד בבית הספר בעיר. הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס של קו 4, אחרי הלימודים היה הולך לבית סבא וסבתא משה וברכה שינפלד בעיר, ובערב היה חוזר באוטובוס הביתה. את לימודי התיכון סיים בבית הספר הריאלי במחזור של שנת 1936/37. לראובן ורחל גם שתי בנות, מינה ואביגיל.
ראובן נפטר בשנת 1956, האם רחל נפטרה בשנת 1998 בגיל 97. ישראל, שסיפר לי את סיפור המשפחה, נפטר בשנת 2007.

13e
תכנית הבית                                           חזית צפונית חלון                     חדר המדרגות גגון מעל לחלון

בשנת 1933 הגיעה לחורב 4 משפחת הילב. עו"ד קרל קלמן בן הרמן הילב וגרטרודה בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, שעלו ארצה פעם ראשונה בשנת 1926, חזרו לגרמניה ועלו שוב בשנת 1932.
תחילה גרו ביפה נוף ואז עברו ל"בית שינפלד". בגלל השיפוע, הבניין עמד בחלקו על עמודים וחלקו על הסלע. משפחת הילב שכרה את קומת המסד האחורית ושיפצה שם חדר למגורים. "כולם גרו בחדר אחד. אמא שמה פרימוס על הסלע וזה היה המטבח.
יותר מאוחר הזמינו גנן עם פטיש גדול והוא חצב בסלע והרחיב את השטח, ממנו עשו חדר נוסף לילדים", סיפרה לי מרים.
לקרל וגרטרוד היו שלושה ילדים: גד (רב החובל) נולד בשנת 1924, מרים (סמולנסק) נולדה בשנת 1925 והייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה והאח מיכה. לאחר זמן מה עברו לדירה בקומת הקרקע ברחוב חורב 16. (ראו פרק ט'). גרטרודה בת וולף טראוב נפטרה בשנת 1963, קרל קלמן הילב נפטר בשנת 1973. מרים הילב סמולנסק נפטרה בשנת 2007, וגד הילב נפטר בשנת 2009.
בשנת 1936 הגיעה לאחוזה משפחת לרנר וקנתה את דירתה של משפחת שינפלד בקומת הקרקע של המבנה. בחלק הקדמי, הפונה לרחוב, פתחו בית מרקחת, ואילו דירתם הייתה בחלק האחורי של הבית באותה קומה.

רחל הימלפרב לרנר
, ילידה בוקרסט, רומניה, 1906, עלתה ארצה בשנת 1926. רחל למדה רוקחות בפראג לפני המלחמה והתחילה לעבוד כרוקחת בוינה. אח"כ באה ארצה כתיירת, וכאן הכירה את קלמן לרנר. קלמן לרנר היה יליד גליציה. הוא הגיע ארצה בשנת 1924, בגיל 15-16, והיה בוגר מקווה ישראל.

הזוג נישא נישואים פיקטיביים על-מנת שיוכלו להישאר כאן, אך הם נקשרו אחד בשני והחליטו להמשיך בחיים משותפים. רחל נסעה למשפחתה לוינה, אך שבה וחזרה ארצה. אביה, יהודה הימלפרב, הגיע ארצה עם ציוד מלא לבית מרקחת ובשנת 1936 נפתח בבית זה "בית מרקחת אחוזה"

14e
בית מרקחת אחוזה 2005

רבים מתושבי אחוזה זוכרים את בית המרקחת על ציודו המיוחד: ארונות עץ משובח עם מדפים ומגרות "תוצרת וינה", שלא השתנו ושלא נס לחם עם הזמן.
לי זכור השעון מעץ חום שהראה ללקוחות כיצד הזמן שחלף לא הרע עם בית המרקחת. בנוסף לעזרתו בבית המרקחת, עבד קלמן לרנר כגנן בבתי השכונה. האחיות פייג-פגי מרחוב דישראלי 3 סיפרו שקלמן לרנר האגרונום יעץ לרבקה פייג בנושא הצמחייה בביתם.

גם גב' יעקוב מרחוב חורב 9 סיפרה לי שנתנה שתיל של היביסקוס בצבע לבן לקלמן לרנר, ששתל אותו בחזית ביתו. "הצמח מת יחד עם אדון לרנר" סיפרה, והבן עמוס לרנר אישר סיפור זה.
לבני הזוג לרנר נולדו שני ילדים: עמוס ונורית. נורית ביקרה בגן אלמן הסמוך (פרק י"ד) ולמדה בבית הספר הריאלי. נורית סיפרה לי שבבית המרקחת היה הטלפון הראשון באחוזה. רבים באו לטלפן מבית המרקחת, "גם מאחוזת ילדים במעלה רחוב חורב!".

בית המרקחת פעל באחוזה במשך 70 שנה ונסגר בשנת 2007. יהודה הימלפרב נפטר בשנת 1954, קלמן לרנר בן צבי נפטר בשנת 1984 בגיל 78 ורחל לרנר בת יהודה נפטרה בשנת 1993. בנם עמוס המשיך לעבוד בבית המרקחת עד לסגירתו, כעבור שבעים שנה.

15e
עמוס לרנר בבית המרקחת, 2005

משפחה נוספת שהתגוררה בבית זה בשנות השלושים הייתה משפחתם של גרייטל נוסבאום אפשטיין ותיאודור אפשטיין. גב' אפשטיין הייתה צלמת. "היא צילמה צילומים יפים של ילדים בתנועה, שנעו באופן טבעי, לא כפי שנהגו לצלם פעם ילדים באולפן". סיפרו שכנים. גרייטל עשתה גם עבודות יד יפות כגון מחרוזות, הזכורות לשכנותיה, ועבדה בבית הקרנות בחנות של גב' חצרוני. המשפחה עברה לגור ברמת גן ובני הזוג חיו שם עד שיבה טובה.

מעל בית המרקחת גרה משפחת קופמן. אליזבט אלישבע טיפנטל ופאול קופמן, הייתה זו משפחה הולנדית, שנדדה בכל אירופה עד שהגיעו לגרמניה, ומשם עלו ארצה בשנת 1937.
בתם רות נולדה בגרמניה ב-1914, ועלתה ארצה בשנת 1934. הבן קרל נשאר רווק וגר עם הוריו. משפחת קופמן גרה בחורב 4 עד שנת 1960, אז עברו לרחוב הצופים. רות קופמן צוקר הייתה בעלת דיפלומה של גרפולוגיה פסיכולוגית ושלטה היטב בשפות הגרמנית, אנגלית וצרפתית. את כישוריה אלו הביאה ל-ש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". את קורותיה פרסמה בספר "אני? מרגלת?"
בספר היא מספרת על האירועים המופלאים בהם לקחה חלק במסגרת הש"י. ידיעת שפות וחינוכה האירופאי הקלו עליה להתיידד עם קצינים אנגלים ועם ערבים, וללמוד את אורחותיהם, דבר שהיה לתועלת רבה. אחד המבצעים בהם הייתה מעורבת היה איסוף ידיעות בשנת 1946 שסייעו לפוצץ את הרדאר בכרמל. רות פתחה מכון לגרפולוגיה בשנת 1945 ובתה תמר כבירי מנהלת אותו כיום.

16e
רות קופמן -צוקר ובנה אלי

אליהו ורחל גבריאלוביץ קנו את הבית ממשפחת שיינפלד בשנות הארבעים והפכו לבעלי הבית. משפחת גבריאלוביץ הייתה אחת מהמשפחות הראשונות שהתיישבה בכרמל.
הייתה זו משפחה בעלת אמצעים, שקנתה מידי יורשי קלר חלק מבנייניו שבכרמל. סימה גבריאלוביץ, בת המשפחה סיפרה, שבילדותם גרו במרכז הכרמל ב"מלון כרמל" ברחוב קלר. הילדים הלכו לבית ספר במנזר גרמני בסביבה, מהעדר בית ספר אחר. אך כשההורים הבחינו שהילדים כורעים ברך ומצטלבים, וממלמלים תפילות לישו הנוצרי, התחללו והוציאו אותם מהמנזר.

אליהו רשם את ילדיו לבית הספר עממי א' ברחוב ביאליק בהדר, ובכל בוקר רכבו הילדים על חמורים במורד ההר, כשהמחמרים שומרים עליהם ומובילים אותם בחזרה הביתה לעת ערב. אותו שביל, שהפך למדרגות, נקרא עד היום "שביל החמורים". תוכלו לרדת בהם היום מרחוב יפה נוף ועד לרחוב ארלוזורוב, בקצהו העליון של רחוב בלפור.
כרמלה גבריאלוביץ בתו של אליהו הייתה ילידת 1918/9. נאמר עליה שהייתה ה"יהודייה הראשונה שנולדה בכרמל". היא ובעלה מקסים כהן או קאהן נכנסו לבית בסביבות שנת 1946. לקראת כניסתם לבית זה, הוסיפו לבית עוד קומה, והם גרו בקומה העליונה. מקסים למד טכנולוגיה בטכניון, היה פעיל ב"הגנה". ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, לשירות שנמשך עד שנת 1946. בתקופה זו נכנסו לגור בחורב 4.
מקסי השתתף בקורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים ליהודים ולערבים, והתמנה למייג'ור הצעיר ביותר ששרת בבריגדה, ואחד מבעלי הדרגות הבכירות ב"הגנה".כינויו היה "מקסיקן", ויש שחשבוהו למקסיקני, בשל עיניו השחורות ושערו השחור והמתולתל. בשנת 1945 השתתף בהצלת שארית הפלטה דרך הולנד ובלגיה. עם שחרורו החל לסחור במצרכים במחנות הצבא הבריטי, ובתוך כך רכש נשק ותחמושת ל"הגנה".
במלחמת העצמאות פיקד על שני גדודים ב"הגנה", אחד מהם היה גדוד חיפני, שהגן על קווי התחבורה והתנועה לחיפה וממנה. הוא לחם בחיפה והתמנה למפקד חטיבת כרמלי. אחר המלחמה שרת כקצין גבוה במשטרה, והקים בית ספר לשוטרים בשפרעם ומאוחר יותר הקים את משמר הגבול והתמנה כסגן מפקד מחוז במשטרת חיפה. מקסי כהן נפטר בשנת 2009~., כרמלה כהן בת רחל ואליהו נפטרה ב-1999.

17e
כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן

בשנת 1949 נכנסו לגור ליד משפחת קופמן, בקומה האמצעית של הבית, בנימין גבריאלוביץ, בנם של אליהו וסימה גבריאלוביץ-גבריאלי. בנימין נולד בחיפה בשנת 1914 ואשתו סימה, ילידת 1921, נולדה בגליניאני שבמזרח גליציה, ועלתה ארצה בשנת 1923.
לפני קום המדינה הייתה סימה גבריאלי קשרית של ה"הגנה" בין בית אורן ושאר נקודות השמירה, ושידרה מבית ועד אחוזה שברחוב סיני. לכשגילו האנגלים את מקום השידור, עברו סימה וחבריה לשדר בבית פרטי בפינת צפרירים. לאחר קום המדינה עברה סימה לגור בחורב 4, שם התפנתה דירה של גרמני נוצרי ובחורה תורכיה, שעסקו לכאורה בעסקי שטיחים. סיבת הפינוי הייתה גילוי ה"הגנה" כי הדייר התמים הגרמני אינו אלא מרגל הבא לאסוף ידיעות מהעורף.
סיפור זה סופר לי על ידי דיירי העבר של אחוזה, ולנו לא נותר אלא להאמין בו. בנימין גבריאלוביץ היה מהנדס מכונות וסימה הייתה ציירת ומורה בבית ספר זיכרון יוסף בין השנים 1954-1977. בנימין וסימה גרו ברחוב חורב 4 עד שנת 1964, אז עברה המשפחה לגור ברחוב מוריה.

לאחר שנסגר בית המרקחת הוותיק, נפתחה בו חנות בגדים. בחלק האחורי של הבית, במקום בו גרה משפחת הילב, קיים היום מכון למכשירי שמיעה. בית נוסף נבנה על חלקו האחורי של המגרש. גם שאר הדירות אוכלסו על ידי מכונים ומרפאות שונים, שכן מיקומו של הבית על הציר המרכזי של הכרמל, הופך אותו למבוקש לצרכי מסחר. אך סיפוריהם המופלאים של דייריו הראשונים עדיין מהדהדים בין קירותיו של הבית ומזכירים את עברו.

מקורות:

שיחות עם עמוס ונורית לרנר, שיחות עם מרים הילב סמולנסק, שיחה עם נועם גבריאלי. שיחה עם רות קופמן. שיחות עם ישראל, מינה ואביגיל שינפלד בשנת 2005

אהרוני, שרה. אישים ומעשים בחיפה, כפר סבא, מקסם בע"מ, 1993

גבריאלי, סימה."ראשונים על הכרמל". בעלון מחזור 50 אחוזה - מפרי עתנו. בית הספר "זיכרון יוסף אחוזה"., חיפה 1986

צוקר, רות. אני? מרגלת? משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1997

מידע על רות צוקר ניתן למצוא גם באינטרנט.

התמונה של כרמלה גבריאלוביץ מקסים כהן היא מתוך הספר "אישים ומעשים בחיפה"

התמונה של רות צוקר ובנה היא מתוך ספרה "אני? מרגלת?"
עד לפני שנים מספר עמדו כאן שני בתים, אחד בחזית והשני מוסתר מאחוריו. ספק אם העוברים ושבים הבחינו בהם.

הבית הקדמי היה בן שתי קומות ולו גג רעפים, הבית שמאחוריו היה בית חד משפחתי, גם הוא בעל גג רעפים. שני הבתים נבלעו בצמחייה עבותה. לבתים אלו סיפורים לא מוכרים.

8c
חורב 6 - חזית הפונה לרחוב                                                                    מראה הבית מחזית מספר 4

לפי רשימת תושבים משנת 1939 עמנואל אלמן גר בביתו של בעל הבית ט. דוניה.
הדייר עמנואל אלמן היה בעלה של הגננת רחל אלמן. רבים מתושבי אחוזה הותיקים למדו בגן של רחל וזכרו גם את עמנואל ואת הגננת רחל, אך לא יכלו לתת פרטים נוספים על בני הזוג. בעל הבית טוביה דוניה, לעומת זאת, היה אזרח ידוע בחיפה, גם אם כי תקופת מגוריו בבית זה הייתה פרק קצר ובלתי מוכר בתולדותיה של אחוזה.

טוביה דוניה היה יליד ליטא 1877, שלמד בגרמניה הנדסת בניין, עלה לארץ ישראל בשנת 1906 והקים את ביתו בחיפה.
בשנת 1918 נישא לגיטה וייצמן ילידת 1887, פסנתרנית מהעיר מוטילה שליד פינסק ברוסיה, בתם של רחל לאה צ'מרינסקי ועוזר וייצמן, ואחותו של פרופסור חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה. גיטה קיבלה חינוך כללי ומוזיקלי בוארשה ובקייב ועלתה ארצה בשנת 1911.
טוביה דוניה פעל כתעשיין, כקבלן בניין וכפעיל ציבור בעירנו והיה ממקימי בית החרושת לשמן ולסבון "עתיד". הוא היה ממייסדי השכונה הדר הכרמל וחבר ועד השכונה, בנה בתים רבים ברחבי העיר, והוא זה שבנה את הבית הראשון ברחוב הרצל בשנות העשרים. טוביה חבר למהנדס ברוך קטינקא ויחד הקימו את חברת "אלבינה, דוניה וקטינקא, קבלנים לבניין בירושלים". בעודו גר בחיפה, בנה בתים מפוארים בירושלים, שהידועים בהם הם ימק"א (1926-1933), ומלון פאלאס (1928-1929).

גיטה ויצמן ייסדה עם אחרים את בית הספר למוסיקה, הנקרא היום קונסרבטוריום ע"ש "דוניה ויצמן" בחיפה. הזוג נכנס לגור בבית שברחוב חורב 6 באחוזה עם שתי בנותיהם, מיכל ורינה, בשנת 1937~, אך לא הם גרו בו זמן רב.

הבת רינה דוניה סיפרה שהייתה חברה ב"הגנה" בעת מגוריה באחוזה. תחנת איתות פעלה על גג בית הכנסת ברחוב סיני. רינה, שהייתה אז נערה צעירה, למדה איתות מורס והיא וחברותיה העבירו דו"חות והודעות מוצפנים, שאת משמעותם לא הבינה. בשנת 1938 השתתפה בקורס אלחוט ועבדה בתחנת האלחוט של ה"הגנה".
בשנת 1938, בזמן המרד הערבי, נסעו טוביה, אלבינה וקטינקא לנצרת. בדרך חזרה, מספר קטינקא, במבואות חיפה, נורו יריות. טוביה עצר את רכבו בתחנת המשטרה, בהניחו שזה מקום בטוח. שוטרים ביקשו אותו להסיע לבית החולים העירוני קצין משטרה ערבי שנפגע. בדרך לבית החולים נפגע טוביה מכדור שחדר לרכבו, וקטינקא ואלבינה הביאו את חברם טוביה לבית החולים הממשלתי האנגלי. הגיס יחיאל וייצמן התבקש לעזור ולהחיש רופא יהודי לבית החולים, אך בינתיים מת טוביה דוניה מפצעיו.
פחות משנה לאחר פטירתו של האב, האם גיטה, מיכל ורינה עזבו את הכרמל ועברו להתגורר בהדר ליד בית הסבתא רחל וייצמן. גיטה דוניה המשיכה לנהל את בית הספר למוסיקה.
מיכל דוניה שרתה בפלמ"ח והייתה אלחוטאית על ספינה במלחמת השחרור, שם הכירה את בעלה לעתיד, רב חובל שמואל מילה ברנר.

9c
תמונתה של גיטה ויצמן ליד תמונה אחיה ותמונת אמה                                                     טוביה דוניה

ברשימת דיירים באחוזה מיוני 1946 נרשם פרנץ לוי כבעל הבית. הדיירים: עמנואל אלמן, שרה ואריה ברזל, בטי אלבוים, פרנץ לוי.
פרנץ לוי נולד ב-1903 באשוייגה, גרמניה. הוא עלה ארצה בשנת 1933 באמצעות תנועת "בלאו-וייס". את האם אווה מאי, ילידת 1912 המבורג, הכיר באמצעות ידידה משותפת. אווה מאי עלתה מגרמניה בשנת 1936 את לימודי המשפטים נאלצה להפסיק את לימודיה בגלל החוקים של הגרמנים. הוריה עלו ממש בדקה האחרונה בשנת 1939. המשפחה הגיעה להדר וגרה ברחוב ארלוזרוב פינת בר-גיורא. לדברי הבת עליזה לוי יקואל, הוריה קנו את הבית ברחוב חורב 6 בשנת 1941. היה זה ב"קצה העולם", לכן ההורים המשיכו לגור בהדר והשכירו את הבית. בשנת 1950 שכרו דירה ברחוב דישראלי 13 ועברו להתגורר שם.

הבנות עליזה עדנה ותמי למדו בבית הספר הריאלי. משפחת לוי גרה ברחוב דישראלי עד שנת 1956, אז נבנה הבית האחורי בחורב 6 ומשפחת לוי עברה לגור בו. לפרנץ לוי היה בית חרושת למוצרי גומי בדרך יוליוס סימון. שותפו בבית החרושת היה גיסו, ורנר ריטר. פרנץ לוי נפטר בשנת 1971. אווה מאי נפטרה בשנת 1997 היא גרה בבית עד שנה לפני מותה.

10c
מודעת פרסומת משנת 1951

שני הבניינים שעמדו ברחוב חורב 6 נהרסו בקיץ 2006 והשטח נמכר. על המגרש הקדמי נבנה מבנה מסחרי בן שתי קומות ובמגרש האחורי נבנו דירות למגורים. הבנייה הסתיימה בקיץ 2007 ועד מהרה אוכלסו החנויות והדירות. הבתים הישנים שנהרסו נשכחו מהלב, אך אתם שותפים עתה לסיפורם.

11c
חורב 6 שנת 2008

מקורות:

שיחות עם מיכל דוניה ברנר ועליזה לוי יקואל. שיחות עם השכנים, תושבי אחוזה הותיקים
מידע מהאינטרנט

קטינקא, ברוך. מאז ועד הנה. הוצאת קרית ספר בע"מ, ירושלים, 1961, עמ' 287-290

אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. משרד הביטחון, 1997, עמ' 59-60

רשימות תושבים בחיפה, 1946 - ארכיון העמותה לתולדות חיפה.

התמונות של גיטה וטוביה דוניה הן מתוך הויקיפדיה

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי

ליד ביתה של משפחת מושין נמצא מבנה צנוע. בשנת 1936 מתקיימת כאן חנות המכולת של משפחת גינגולד. הבית נמצא כאן לפחות מאז שנת 1926, שנה בה הגיעה להתגורר בו משפחת שינפלד. זה היה, ונשאר עד עצם היום הזה, בית בן קומה אחת, מכוסה גג רעפים, אלא שדייריו התחלפו וכך גם עטיפתו החיצונית.

ראובן שינפלד נולד בעיירה פרומושיקה ברומניה בשנת 1894. בשנת 1910, בהיותו בן 16 עלה ארצה בגפו וברצונו להיות חקלאי, קנה משק במסחה. באותה שנה חזר לרומניה והעלה את הוריו משה וברכה סלומון שינפלד. המשפחה השתקעה במסחה, היא כפר תבור של ימינו. אשתו, רחל שכטר שינפלד, נולדה בשנת 1896 בזיכרון יעקב. היא הייתה בתם של ישראל שכטר, ממייסדי זיכרון, שהגיעו ארצה בשנת 1882, ואחת משנים עשר ילדים, שנולדו כולם בזיכרון יעקב.
רחל שכטר התארסה לראובן שינפלד בשנת 1917, "באותו ערב בו התורכים לקחו את אהרונסון לחקירה". לאחר הנישואין עבר הזוג לגור בכפר תבור, עבדו בחקלאות ושם נולדו ילדיהם ישראל (1920) ומינה (1922)..משפחת שינפלד עזבה את כפר תבור וקנתה מגרש ברחוב חורב 4. אך עד שהושלם ביתם החדש, התגוררו כאן, ברחוב חורב 10.
ראובן שינפלד, אביו של ישראל, פתח כאן מכולת לפרנסת המשפחה, ואילו המשפחה עצמה גרה מאחורי המכולת.

5b
רחל וראובן שינפלד

ומדוע עזבה משפחת שינפלד את מסחה והגיעה עד לחיפה?

"בכרם של אבא", סיפר לי ישראל שינפלד, "היה שומר יהודי. פעם באו לכרם גנבים בדואים מהכפר ערב-א-צביח שבמורדות התבור. במשך האירוע השומר היהודי הרג בדואי. הערבים רצו נקמת דם, לא מהשומר היהודי, אלא מהבעלים - שינפלד. לכן אמרו ששינפלד הוא שהרג את הבדואי. ראובן שכר את שירותיו של עורך הדין הידוע ג'וזף, שהיה אחיו של דוב יוסף. ג'וזף הוציא את ראובן זכאי במשפט, כשהוכיח שהעדים סתרו אחד את השני. התאחדות האיכרים חשבה שבזה לא תם העניין והערבים עדיין יחפשו נקמת דם והחליטה שראובן חייב לעזוב את כפר תבור. כך הגיעו לחיפה".

עופרה, בתו של ישראל, הפנתה את תשומת לבי לכך שהסיפור המסקרן הזה מסופר ביתר פירוט בספר "ההתישבות בגליל התחתון":
"כפר תבור ב-1923.... כרמי הענבים החלו לשאת פרי, אך ביכורי הענבים מושכים אליהם את עיני השכנים החומדים וגורמים מיד לתקלה: ערבי מזבח שבא לגנוב בכרם, נהרג בירייה. הוא מקרה שינפלד ראובן, שגרם צרות הרבה למושבה המדולדלה בלאו הכי והצריך את השתתפות הסתדרות המושבות כולה. וכך היה המעשה. שומר טירון הרגיש בגנבים, ירה ופגע באחד מהם בכרמו של שייפלד. שינפלד נאסר. מצאו להם הזבח שעת-כושר להיפרע מהמושבה היהודית שכנתם. גם ממשלת המנדט נקטה דרך הפיוס כלפי שכנינו - מספר קרניאל (מכפר תבור) - ולא הגנב שבא לגנוב היה אשם... בהשתדלות כפר-תבור הוזמן עורך-הדין סמואל (ג'וזף) להגן על היהודי האסור, והוא דרש שתחילה תיעשה "סולחה" בין המושבה והזבח, ולאחר מכן יקבל עליו את ההגנה במשפט.
"סולחה" נעשתה כדת, לפי כל הדינים והמנהגים הכרוכים בה: פיצוי ראשון לקרובי החלל, ותשלומים לשיך בעד עקידת "הקשר", לצ'רקס בעד שומן לסעודה, וכו': לעדים (מן הערבים) לבעל הפונדק בטבריה, שכר האוהל בו נערכה הסולחה, קפה לערביות אשר בישלו וכו'. אכלו הקרואים המכובדים ועוד טרם נפרדו, כבר גנבו הבדואים את המחצלות, אשר ישבו עליהן האורחים. כי לא יראה בדווי רכוש זר ולא ישלח בו את ידו...
עתה בא תורו של סמואל להפתיע את בית הדין, וכפר תבור בנשיו ובזקניו נהר לטבריה לשמוע את פסק-הדין, אשר יוצא על בן-כפרם ראובן שינפלד. סמואל שתק כל זמן החקירה, אך בסופה קם ודרש להציג מחדש את מעשה-הרצח כמות שאירע בכרם: הגנבים באו והשומר יוצא לקראתם בנשקו - נאה ויפה... אך אם בא לקראתם וירה - מדוע נמצא הכדור בגבו של החלל ולא בחזהו?! אפשר חבריו הם שרצחוהו מאחור!... ההפתעה הייתה עצומה, ואם לא היה בה כדי חומר אשמה על עדי התביעה עצמם, אך ראובן שינפלד שוחרר גם בדין וזה היה עיקר. תיק שינפלד נסגר".

בעקבות המקרה ומחשש לנקמת דם, הגיעו ראובן ומשפחתו לאחוזת סמואל שבחיפה.
ישראל שינפלד סיפר לי שכאשר באו לגור באחוזה לא היו בתים נוספים ברחוב.
הרחוב לא היה סלול ולא היה לו שם. לאחוזה עלו בכרכרה עם שני סוסים מכיכר פריז, שכן תחבורה אחרת לא הייתה. כשהסתיימה בנייתו של הבית ברחוב חורב 4, עברה המשפחה לביתם החדש. את הבית והמכולת בחורב 10 מכרו למשפחת גינגולד.

6b
רחוב חורב 10 עם סיום הבנייה                                                        רחוב חורב 10 שנת 1955

ברשימת התושבים משנת 1939 נרשם ששלמה גינגולד מתגורר אצל ש. פישר. שלמה ולאה גינגולד עלו ארצה בשנת 1933-34 מרומניה לאחר נישואיהם. זה היה ביתם השני באחוזה. בנם שבתאי, יליד 1935 היה אז ילד קטן. יחד ניהלו את המכולת במשך מספר שנים. שלמה גינגולד נפטר בשנת 1939 והשאיר את החנות בידי אשתו לאה. לאה נעזרה באחיה. לאחר עשר שנות אלמנות לאה נישאה ללבנשטיין, עמו המשיכה לנהל את המכולת.
הבן היחיד שבתאי היה החניך הראשון בגן הילדים של מרים סמולנק ברחוב חורב 16 (ראו פרק ט' - ביתם של יורדי הים), מרים הייתה גם השמרטפית של שבתאי בעת הצורך. היא סיפרה, ששבתאי נהג לעזור לאמו בחנות המכולת. דירתם של לאה ובנה הייתה מאחורי המכולת.

בשנת 1964 התקיימה כאן עדיין חנות המכולת, שכן בספר הטלפונים של חיפה משנה זו נרשם: גינגולד, מכולת, ל. לבנשטיין. לאה נפטרה בחיפה בשנת 1968.
תושבי אחוזה הותיקים סיפרו שמשפחת הרטמן גרה כאן זמן מה. הייתה להם מסעדה עממית כשרה שראשיתה ברחוב מאפו 4, ואחר כך בחורב 10.

למסעדה זו, כך סופר, היה מטבח וארבעה שולחנות... גד הילב, יורד הים מרחוב חורב 16, זכר את המסעדה של הרטמן. הוא ידע לספר על משפחה אדוקה, שגרה באותה כתובת. אחד החדרים שימש מסעדה וחדר אחר שימש כמטבח. אך מתי התקיימה כאן מסעדה, לא ידוע לי.

ברשימת חדרים באחוזה מיוני 1946 נרשם בעל הבית: אפרים ינקו. הדיירים הם" לאה גינגולד (1 חדר), אברהם נדלר וזאב וישליצקי (2 חדרים). לזאב ואירנה וישליצקי, סופר לי, הייתה כאן מכבסה. המשפחה גרה בחזית, במקום בו נמצאת כיום המסעדה היפנית, והמכבסה שלהם הייתה במרתף, מתחת לבית. לזוג היו שתי בנות: אסתר ונירה, ובן - חנוך היינץ (ש"היה אולי טיס במלחמת העולם הראשונה"). לדברי תושבת אחוזה הותיקה אביבית, הם היו שם כבר בשנת 1935. סופר גם שהבת הגדולה נירה נישאה לבריטי ועזבה את הארץ. זאב נפטר בשנת 1966, אירנה נפטרה בשנת 1971, והבן חנוך וישליצקי נפטר בשנת 1979. בשנות החמישים בנה ליבובסקי, קבלן ונהג אגד, בית בחצר האחורית של הבית. אשתו רחל גרה שם עד לפטירתה במרץ 2006

הבית הקדמי התכסה במעטה זכוכית ופרופילים של פלדה, ואכלס חנויות שונות לבגדים ולבני נשים, עם שמות לועזיים כגון "יונידרס","ווג" ו"אימג'", עד ששב לתפקד כבית לממכר מזון.
כיום מתקיימות בו שתי מסעדות, אחת בשם "שרימפסי" והשנייה בשם "טאטאמי", ביסטרו בר יפני. גג הרעפים הוותיק כמעט ולא נראה לעינם של העוברים ושבים, אך הוא עדיין מכסה את הבית, מציץ, ומנסה לשווא לצפות במתרחש ברחוב חורב הסואן.

7b
חורב 10: שרימפסי וטאטאמי

מקורות:

הדני, עבר. ההתישבות בגליל התחתון: חמישים שנות קורותיה. הוצאת מסדר והתאחדות האיכרים בגליל התחתון [1955], ע' 473-474

דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה. עיריית חיפה, האגף לתרבות, [חיפה], יוני 1995. עמ' 21

שיחות עם תושבי אחוזה הותיקים: ישראל שינפלד ז"ל, מינה שינפלד, מרים סמולנסק ז"ל, גד הילב ז"ל, אביבית פגי, עופרה ליבנה שבתאי גינגולד ואחרים.

התמונות של הבית בשחור לבן מובאות מתוך החוברת "אחוזת סר הררט סמואל, השנים הראשונות, 70 שנה לאחוזה". בעריכת ד"ר ד. אדם דביר, עיריית חיפה, יוני 1995.

תמונתם של רחל וראובן שינפלד מובאת מתוך הספר: ההתישבות בגליל העליון
נתונים מאתר "החברה קדישא" בחיפה.

רשימת חדרים באחוזה, העמותה לתולדות חיפה.

אני ממשיכה בסיורי באחוזה בשנת 1936 במעלה רחוב חורב. הבית ברחוב חורב 11 נבנה בשנת 1935 בסגנון בינלאומי. מרפסת עגולה בולטת בחזיתו, והוא מוגבה מהרחוב ומשקיף עליו. קיר האבנים ותחנת אוטובוס שנראים כיום מתחתי לא היו שם כלל בשנת 1936. אז הפרידה בינו לבין הרחוב חורשת אורנים, וכאשר נבנה, הבית הסמוך בחורב 9 לא היה קיים עדיין וחורשת האורנים התפשטה גם לשטחו.

מר יוסף הסל הוא בעל הבית והאדונים משה קוייפר ושמואל יעקובי נרשמו כדיירים בבית. מר יוסף הסל לא גר עדיין בבית זה בשנת 1936, אלא מתפרנס מהשכרתו.
משה גנאוור קויפר וחנה רוזנפלד ילידי תחילת המאה ה-20, עלו שניהם מגרמניה, אבל מוצאם היה מפולין. הם נישאו בהמבורג ועלו ארצה בשנת 1933 עם בנם יונה, יליד 1929 ובתם רותי, ילידת 1932. בתם הצעירה מרים ילידת 1934 היא צברית, שנולדה בבית חולים עזרא והתחילה את חייה בשכונת אחוזה. תחילה גרו במחנה העולים בתל-מאנה, סיפר לי בנם, ואחרי כשנה עברו לרחוב חורב 11. באותה תקופה בדירה התחתונה בה גרו היו שני חדרים ומרפסת אחת עגולה פתוחה ולידה מרפסת פתוחה אחרת, שהשקיפה על בית ארטן הסמוך (מס' 13). משה עבד בחברת החשמל וחנה עבדה בבית העולים שברחוב חורב 2 כאם בית. בשנת 1962 עם פטירתו של משה עזבה חנה את הבית.

1a
רחוב חורב 11, 2008

בקומה העליונה גרה משפחת יעקובי. פרידה יעקובי ילידת המאה ה-19 הייתה נשואה למקס צורן, ומנישואים אלו נולד בנם רודי צורן.
מקס נפטר מ"אינפלואנזה", היא השפעת הספרדית, במלחמת העולם הראשונה ופרידה נישאה לשמואל-זיגפריד יעקובי מגרמניה, שהיה לו מפעל לסיגרים בגרמניה אך הוא חלם על פתיחת מפעל בארץ. בשנת 1933, בעקבות עליית היטלר לשלטון, ארז שמואל זיגפריד טבק גולמי וכלי עבודה פשוטים והוא ופרידה אשתו עלו ארצה. תחילה גרו בהדר, ואחר כך עלו לאחוזה ה"ריקה". "היקה המשוגע עולה לאחוזה", אמרו עליו ידידיו. שמואל התחיל לייצר סיגרים ברחוב חורב 11, אך מאוחר יותר הוא פתח מפעל לסיגרים ברחוב מאפו 4 יחד עם בניו: שלמה, ישראל, יעקב ורודי. כאשר גר בחורב 11, יעקובי העסיק גם את קלמן מילר, שפתח מאוחר יותר חנות מכולת באחוזה (ראו פרק י').

משפחת הסל עברה לגור בביתה רק אחרי שמשפחת יעקובי יצאה מכאן. יוסף הסל נטע עצי פרי בגינה שמאחורי הבית, וכמה מהעצים שורדים גם בשנת 2009, אלא שעצים אלו נבלעים בצמחיה הפראית הבלתי מטופחת שבמגרש האחורי של הבית. מר הסל בנה גם את שביל האבנים שמפריד בין בית מס' 11 לבית מס' 9. לאורך השביל נטע ברושים, שעומדים שם זקופים גם בשנת 2009.

כביש חורב שהתרחב נגס בגינה של הבית והחורשה הקטנה נעלמה בהדרגה. בגלל מיקומו הנוח של הבית ברחוב חורב, הדירות התחלפו בחנויות, שתכולתן ושמותיהן השתנו תדיר. בשנת 2007 נפתח גן ילדים בקומה העליונה, וזו עברה שיפוץ, ובקומה התחתונה נפתחה חנות לבגדי כלות. בשנת 2008 התרוקן הבית, חזיתו שימשה לתליית כרזות של בחירות, והבית עומד היום מוזנח ויש להניח שהוא צפוי להריסה לאחר מכירתו.

בית מספר 9 ברחוב חורב הוא בית בעל סגנון בניה יוצא דופן באחוזה, ותכנונו נעשה על ידי האדריכל הנס סובלזון. הבית נבנה על-ידי הקבלן אבוטבול בשנת 1944, וחלק מהדירות היו בבעלותו עד שמכר אותן. זוהי שורה של שבעה קוטג'ים בני שתי קומות, בסגנון בריטי, ולהם גינות המגיעות עד לבית הסמוך במספר 7. הבית מפנה את צדו הצר לרחוב, כך שלדיירי הקוטג'ים יש גינות גדולות ופרטיות. בחזיתו הייתה חורשת אורנים קטנה, שנעלמה עם התרחב הכביש ברחוב חורב.

2a
הקוטג'ים בחורב 9 מבט מהאוויר,1946 משמאל בית מספר 9, חזית מערבית, 2008
עצים מקיפים את הבית מכל עבר הגינות הפרטיות מוסתרות מעיני האנשים.

לבתים כניסות פרטיות עם דלתות מקושתות ולחלונות המקושתים אדניות חיצוניות בנויות עם פרזול, שבאורח נס שורדים כולם ומזכירים זמנים טובים יותר של בית זה. הדיירים הראשונים של הבית היו שמואל וברטה לנדאו, זיגפריד הולץ, מקס אבוטבול, אברהם שוישה, לינה, דסה ציון ומשה טורס, ישראל יפה, ואחרים. הדיירים התחלפו עם השנים, ושניים מהם מתגוררים עדיין בבתי אבות סמוכים ברחוב סיני.

3a
חורב 9 דלת מקורית                               חלונות עם אדנית ופיתוח ברזל             מעקה מדרגות פנימי לקומה ב

המבנה ברחוב חורב 7 שימש כסניף החיפאי של הליגה למלחמה בשחפת. סניף זה נוסד בשנת 1928 והליגה עסקה בייעוץ רפואי, תרופות ועזרה כספית לנזקקים.
כעבור שנתיים, בשנת 1930 נפתח בעיר הכרמל, ברחוב חורב 7, מוסד לילדים יחיד במינו "תמנעה" - או "פרוונטוריום" בלע"ז (prevenatorium) בו אושפזו ילדים שהיה אצלם חשד לשחפת או שבאו ממשפחות נגועות במחלה זו.
שמו של המוסד מעיד על כך שהייתה כאן כוונה למנוע את השחפת מלהתפשט בציבור הרחב. במבנה היו בעת הפתיחה עשר מיטות בלבד, אך במשך השנים מספרן גדל והגיע לכמה עשרות. את הבניין תרמו האדון ה. מוריץ והגב' וואכטל מרומניה.
ד"ר זאב ויינשל ניהל את הפעילות האנטי-שחפתית במוסד בהתנדבות. ב-1942 היו רשומים במרפאה של הליגה כ-250 חולים, שלמעלה ממחציתם סבלו משחפת.
לפי כתבה קטנה שהתפרסמה ב"פלסטיין פוסט" בשנת 1947 עבר המבנה הרחבה ושיפוץ והכיל מיטות לכ-35-40 ילדים, חדר לימוד ומשחקים, חדר אוכל, מטבח מודרני וחדרים לרופאים ולאחיות. מצוין בכתבה ש"הילדים יילקחו לצילומי רנטגן לקליניקה בהדר, שאין כסף למכבסה ושיש לדאוג לגנן, כדי לשמור על סביבה יפה". בשנת 1949 הורחב המבנה, התווספה לו עוד קומה, ונערך טקס בהשתתפות ראש העיר דאז. הדבר אפשר להגדיל את מספר המטות מ-35 ל-56. יותר מעשרים מהילדים היו בני עולים, בהם אחוז חולי השחפת היה גבוה. בשנות החמישים הפסיק המבנה לשמש את הליגה למלחמה בשחפת. המבנה שימש כבית ספר ובקיץ היו כאן קייטנות לילדים משותקים. לעירייה היו כאן מוסדות שונים, בין השאר מרפאת שיניים.

4a
רחוב חורב 7 - מבט מרחוב                                                          חורב גינת הבית ברחוב חורב 9 - ברקע "תמנעה"

בשנת 2009 נמצאים במבנה ובמבנים סמוכים לידו גני ילדים וגם מוסדות קהילתיים שונים. השחפת מוגרה זה מכבר וסיפורה של "תמנעה" נשכח מלב כל.

מקורות:

שיחות בשנים 2005-2008 עם דיירי אחוזה הותיקים: בני משפחת הסל, פרופ' גבי צורן, יונה גנאוור, דיירים שגרים וגרו ברחוב חורב 9. ראיונות עם פרידה יעקובי בחוברת "בתים מספרים על אחוזה" הנמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה", שיחה עם גב' רות יעקובי.

רשימות בעלי בתים באחוזה מארכיוני העיר חיפה והעמותה לתולדות חיפה..

מודעות מתוך ה"פלסטיין פוסט" באתר של אוניברסיטת תל-אביב

קטע התמונה בצבעי שחור לבן משנת 1946 - מתוך ספרו של יוסי בן-ארצי "להפוך מדבר לכרמל". המקור נמצא באוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית .

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי
אני עומדת עם גבי ל"בית ארטן" שברחוב חורב 13, ומביטה על הבתים שמעבר לכביש.
בשנת 1936 ניצב במספר 14 בית חדש ולבן הנקרא "בית שולמית". הבית נבנה בסגנון בינלאומי, בקווים ישרים ונקיים, גג שטוח, וחלונות בצורת פס אנכי, המדגישים את חדר המדרגות ומחדירים אליו אור.

המרפסות העגולות האופייניות לסגנון ה"באוהאוס" נמצאות כאן בחזית האחורית השקטה של הבית, פונות לגינה. לבית כניסה מקורה בגגון, גם היא אופיינית לסגנון הבינלאומי. מימין הכניסה שלט: "בית שולמית".

h1
בית שולמית, חורב 14 חזית קדמית, 2005                                           בית שולמית, חזית אחורית, 2005

ברשימת הדיירים של העירייה מיוני 1946 רשומים בנימין ושרה שמעונוביץ כבעלי הבית.
לפי רשימה זו, הדיירים שלהם היו אלברט הרץ (2 חדרים), ג'ורג' גוטמן (2 חדרים), ויהודה וולף (3 חדרים).
בנימין קרל שמעונוביץ, בעל הבית, התגורר בקומה העליונה עם אשתו שרה שולמית ועם בנם מיכאל. מגורים בקומה העליונה היו מועדפים באותה תקופה, גם בבתים ללא מעלית.
הוא היה יוצא פולין והיא יוצאת פינסק, בלארוס. קרל בנימין עבד בטכניון.
סופר לי שבנם יחידם המוכשר מיקי נפטר בגיל צעיר. שולמית לבית ארליק, הייתה אחותו של

פרופ' דוד ארליך, מנתח ידוע מרמב"ם. לאחר נדודים ברוסיה עלתה משפחתם ארצה בשנת 1924 והתיישבה בחיפה. פרופסור ארליך התפרסם בעיקר כמייסד הפקולטה לרפואה בטכניון וכמשתיל הכליה הראשון בארץ.
שרה שולמית בת בנימין נפטרה לפי נתוני החברה קדישא בחיפה בשנת 1976, ונראה שהיא זו שנתנה לבית את שמו. משפחת שמעונוביץ עברה מכאן, ובמקומם באו להתגורר בבית ג'ורג' ואלישבע אליזבט גוטמן.

ג'ורג' גוטמן היה עו"ד מכובד, שעבד אצל שופט עליון בגרמניה. הייתה לו פרקטיקה בהדר ברחוב שמריהו לוין 6. אלישבע וג'ורג' גוטמן עברו מכאן לבית הקטן שבחורב 30, אותו ביקרנו כבר בטיולנו (פרק ה').
משפחת גוטמן התיידדה מאד עם השכנים, לוי והרטה וולף. גוטמן ווולף היו שניהם ציונים אינטלקטואלים והיו להם נושאי שיחה רבים. חנה וולף קציר זוכרת שיחות ארוכות שניהלו השניים, כאשר ישבו יחד במקלט, בזמן ההפצצה האווירית האיטלקית על חיפה.

משפחת וולף גרה במשך שנים רבות בקומה האמצעית של בית שולמית. לוי וולף נולד ב-1889, נישא להרטה גרדנאור, עלה עם משפחתו ארצה והשתקע בחיפה ב-1934.
לוי וולף למד הוראה בגרמניה, והיה פעיל בתנועת נוער ציונית. מוצאו היה מגבול הולנד-גרמניה והוא החשיב עצמו ספרדי טהור. מראה פניו העיד על כך, סיפרה בתו חנה. לוי וולף הוזמן ע"י ד"ר ארתור בירם לנהל את סניף בית הספר הריאלי באחוזה בשנת 1938, יחד עם המורים יוסף שוחט ושלמה ארשבסקי.
לוי וולף היה מנהל וגם מורה לאנגלית. לשכונת אחוזה הגיע בשנת 1937, כשחנכו את הכיתות בסניף אחוזה.
דיירות באחוזה, שמר וולף היה המורה שלהן, סיפרו שמר וולף היה אדם דתי והוא זועזע מכך שבתו חנה עברה לגור בקיבוץ. לוי וולף נפטר אחרי מחלה קצרה בשנת 1947, כאשר המשפחה גרה ברחוב חורב 14. שרה וולף בת אסתר ויוסף נפטרה בשנת 1948. הבת חנה וולף קציר מתגוררת בקיבוץ וכתבה ספר על משפחתה.
בדירה התחתונה התגורר קרול בלוך עם אשתו. חנה זוכרת שאמה, גברת גוטמן וגברת בלוך היו בנות אותו גיל.
בבית זה התגוררה משפחה נוספת. עדינה ואהרון מלץ עלו ארצה באביב 1925 מלבוב, פולין, עם בנם יעקב, שנולד באוקטובר 1923.
המשפחה התגוררה בחיפה עד שנת 1940. אהרון מלץ היה ראש ועד אחוזה וזכה לכינוי "המוכתר". בבית הכנסת "אליהו הנביא" ברחוב סיני ניתן לראות שלט לזכרו: חיים אהרון ב"ר בנימין מלץ, נ' כסלו תש"ד. (1943). אשתו עדינה בת חיה ושרגא נפטרה בשנת 1956 בחיפה. המשפחה התגוררה בבית כעשרים שנה.
בנם היחיד יעקב מלץ היה ילד מוכשר. ש"קפץ" כתה וניגן בכינור, סיפרה בת כיתתו. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הריאלי, למד משפטים והיה חבר ב"הגנה". יעקב הפך עורך דין בשנת 1948. הוא שרת במשטרת ישראל, עבד במשרד עורכי דין, היה מרצה באוניברסיטה העברית, שימש כמבקר המדינה ולימים התמנה כשופט בית המשפט העליון.
ברשימת התושבים של עיריית חיפה משנת 1939 נמצא גם שמו של המורה יהודה אנדור, דייר בבית בלוך. ומה זוכרים תלמידיו? שניגן בכינור והיה רך לב. התלמידים ניצלו זאת ועשו מעשי קונדס בזמן השיעורים...

h2
רחוב חורב 12, 1946. הבית הקטן עומד על מגרש גדול, מוקף עצים
ומאחוריו בוסתן, גם היום

הבית ברחוב חורב 12 הוא, בשנת 1936, בית קטן, הניצב על מגרש גדול של 1,300 מ"ר. בשנת 1938 רכשו את הבית ואת המגרש שמואל וצילה מושין. שמואל היה יליד ליטא 1881 וצילה שטיינברג הייתה ילידת סוכובלה, פולין. השניים נפגשו באודסה כאשר היו עוד ילדים בשנת 1884, בעת ששתי משפחותיהם עלו יחד ארצה.

שמואל התגורר בחיפה משנת 1919. את ילדותו העביר בירושלים, שם אחרי גלגולים רבים, נישא לצילה. יחד הגיעו לחיפה וקנו בית מוכן על המגרש הגדול ברחוב חורב 12. הבית היה בעל גג שטוח, בן קומה אחת מצד הרחוב, ושתי קומות מצדו האחורי. מאחורי הבית היה גן גדול, ושמואל נטע וטיפח בו גן של עצי שזיפים, לימונים ושקדים. השטח הפנוי מאחורי הבית הגיע עד רחוב סמולנסקין, שהיה עדיין ריק מתושבים באותה עת. שמואל עבד במפעלי יציקה במפרץ אצל קלמנר, כמהנדס מכני ראשי.
בשנת 1930 הואשם שמואל מושין על ידי המשטרה הבריטית בכך שהזמין מאוסטריה קופות ברזל, בהן הוטמן נשק עבור ה"הגנה". בקופות אלו אכן התגלו רובי מאוזר, כדורים ואקדחים. בעקבות פרשת הכספות נעצר שמואל מושין ע"י הבריטים, ישב במעצר, הערבים הטילו חרם על חנותו, העסק פשט את הרגל, והמשפחה נדדה לתורכיה לשבור שבר. מאוחר יותר חזרו ארצה. בחיפה יסד שמואל יחד עם שמעון רוקח שותפות למכירת ציוד חקלאי, חומרי בניין ומתכות באזור כיכר פריז של ימינו. שמואל מושין נפטר בשנת 1964, וצילה נפטרה בשנת 1974.

h3
רחוב חורב 12, 2005 בית קטן מוקף עצים                                            רחוב חורב 12, 2005 הקומה התחתונה מוזנחת

בשנת 1955 בנו שניים מילדיהם של שמואל וצילה מושין, שלמית וקלמן, קומה שנייה לבית ועברו להתגורר בו. שולמית מושין רטנר הייתה ילידת ירושלים 1911, שנישאה למהנדס אלכסנדר רטנר.
לימים הייתה מורה למלאכה בבית הספר הריאלי באחוזה. אלכסנדר רטנר, יליד 1904, בקאו גרוזיה, עלה לישראל כבר בשנת 1922 והתיישב בחיפה. הוא עבד בבניין לצד לימודי הנדסה באחד המחזורים הראשונים בטכניון, פתח משרד במרכז המסחרי החדש בעיר ועבד גם בחברת "עמידר". בזיכרונותיו הוא מספר על עבודתו בצד אדריכלים ידועים כמו יוחנן רטנר וזוג האדריכלים בנימין אוראל ויחזקאל זוהר.
אלכסנדר רטנר עמד בראש ארגון חברי ה"הגנה" בעיר חיפה. אמנו אותו בשימוש בנשק, כשאת האקדח לצורך פירוק והרכבה היה מקבל ישירות ממפקדת העיר, רוזה כהן. לאחר האימון רטנר היה מחזיר לרוזה את האקדח. סופר שבזמן חיפושים האקדח הוחבא במיטת בנה הפעוט של רוזה. בזמן המאורעות נשלח אלכסנדר רטנר להגנת שכונת ארד-אל-יהוד. הוא נקרא להכין קבוצה שתצא להגנת שכונת חליסה המותקפת. אלכסנדר רטנר נפטר בשת 1978 ושולמית נפטרה בשנת 1997
קלמן מושין, בנם של צילה ושמואל מושין, נולד ב-1915 במצרים. קלמן למד באוניברסיטה האמריקנית בבירות מסחר. בחיפה עבד כמהנדס ייצור ב"דשנים וחומרים כימיים" וגם במפעל בנשר. אשתו אווה ויינשטיין ילידת 1922 נולדה באולבוץ, בחבל הסודטים בצ'כיה, עלתה עם הוריה ארצה בשנת 1940. הנאצים שכבשו את צ'כוסלובקיה נתנו לאביה פאול ויינשטיין לצאת מאירופה, כיוון שהייתה לו מדלית הצטיינות ממלחמת העולם ה-I מהצבא האוסטרו-הונגרי. קלמן נפטר באפריל 2007 ואווה בסוף שנת 2008.
בדירות של האחים קלמן ושלומית מושין מתגוררת ועובדת כיום נועה, העוסקת במלאכת יד, שפתחה בקומה השנייה "עולם יצירה". הגישה לקומה זו היא במדרגות חיצוניות. ילדים וגם מבוגרים מוצאים את דרכם למקום זה, בלי להכיר את סיפורם של הדיירים הישנים, שולמית וקלמן לבית מושין. הקומה התחתונה, ביתם המקורי של שמואל וצילה מושין - מוזנחת.

הבית ברחוב חורב 14 משמש בשנת 2009 למסחר, ולא מתגוררות בו משפחות. שלטים התלויים עליו מצביעים על העסקים השונים המתקיימים בו. הייתה כאן חנות "פסנתרים", בה תיקנו גם גיטרות וכינורות, "ניו סאונד - גיטרות, קלידים הגברה", חברת תווך "מוניטין אחוזה", "גאיה מחשבים" ו"דוכסית", חנות לשמלות כלה, המתקיימת בו עדיין. השמלות נראות מזהירות בלובנן, עומדות וצופות בעוברים ושבים ברחוב חורב ומחכות לחתן המתמהמה. מהרו להביט בבתים אלו, שגורלם כבר נחרץ והם נדונו לכליה.

ב-15 במאי 2009 התפרסמה ידיעה במקומון החיפני "כלבו", שבישרה על "הפקדת תוכנית להקמת שני מבנים וקומת מסחר משותפת, למרות החריגה מהגובה המרבי... לאחר שהוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה אישרה אותה". מדובר בשני בתים בחורב 12 וחורב 14.

מקורות:

קציר, חנה (לבית וולף:) שרשרת זהב, מערכת קיבוץ דליה, תל-אביב, 1999
ספרן, יאיר. "מעשה בכספות". חיפה: ביטאון העמותה לתולדות חיפה , 2: 21-22, 2005

המידע על משפחת מושין הגיע בחלק מאתר "ראשון" באינטרנט וכן מראיון עם נחמן רטנר בשנת 2005. כמו כן, מזיכרונותיו של אלכסנדר רטנר, שהודפסו ע"ג דפים ונמצאו בביתו הישן, וכן מספרו של צדוק אשל "מערכות ההגנה בחיפה", משרד הביטחון, 1998. עמ' 34, 72, 102-103.

שיחות עם דיירי אחוזה הותיקים: מרים סמולנסק , חנה וולף, מרים פורגס, מינה שיינפלד, אליהו רוזנצוייג, מיקי בהם

אתר הקבורה של החברה קדישא בחיפה, באינטרנט
אני חוצה את הכביש לכיוון רחוב דישראלי. בשנת 1936 רחוב דישראלי מכונה עדיין בפי תושבי אחוזה רחוב הפרות, על שום שלוש הרפתות השוכנות בו.

בשנת 1952, כשיבוא אבי לפקוד את המגרש שקנה בשנות השלושים ברחוב דישראלי, הוא ינוס מכאן בבהלה בגלל שמו של הרחוב, ויקנה דירה במרכז הכרמל. בפינת הרחובות חורב ודישראלי מגרש גדול ועליו בית קטן.

השכנים ברחוב מספרים, שהבית נבנה בשנת 1929 וכמה מהם זוכרים את ד"ר פוזנר שגר בבית קטן בחלק האחורי של המגרש.
בספר על רופאיה של ארץ-ישראל נמצאת רק שורה אחת: ד"ר פרידריך פוזנר, רופא מחיפה, שכונת אחוזה. עבד בשנות השלושים. רישיון מס' 1757. מספרים שחזר לגרמניה ומשם הגר לארצות הברית.

1
שנת 1946, הבית בצפונה של הכיכר, בפינת הרחובות חורב ודישראלי

ברשימת דיירים באחוזה משנת 1946 יירשם: יצחק ארטן, בעל הבית בדישראלי 1. הדיירים: פריץ לב, דוד גרינברג, משה דוד, אדולף קוטנר, מינה הרצברג, יונה אפלבאום (חנות), הינץ לזרוס, יצחק ונטורה.
כן נרשם "שרות מכוניות מס' 4". לדברי שכנים, הבית היה בית קטן משהו היום ועמד בפינת המגרש.
יצחק ארטן, יליד 1899 מוורשה וסוניה, ילידת 1909 מביאליסטוק, קנו את הבית בשנת 1936 וגרו בו עם ילדיהם. בשנת 1941 נרשם בספר הטלפונים שליצחק ארטן "בימ"ס לזכוכית, מראות, חלונות ראוה ומתקבלות עבודות זגגות", רח' הרצל 69.
משפחת ארטן תגור בבית עד שנת 1945 בצד הפונה לחורב בקומה א'. בשנת 1940 האיטלקים יפציצו את חיפה. הרבה חלונות ישברו בבתים. תושב אחוזה סיפר לי שיצחק ארטן, שהתחיל את דרכו בסלילת כבישים, תיקן זגוגיות רבות באותה שנה....

משפחת דוד תכנס לגור בחורב 13 בשנת 1942. משה דוד Davids נולד בהולנד בשנת 1907 ועלה לארץ בשנת 1931. סלמה ברך דוד נולדה גם היא בהולנד בשנת 1907 ועלתה ארצה בשנת 1936. בנם יוחנן סיפר שהייתה כאן קהילה הולנדית קטנה, באמצעותה נפגשו.
משה דוד הוא רואה חשבון בעיר. בנו יוחנן יולד בשנת 1950 ויהיה בן שנה וחצי כשיעברו לכאן. המשפחה תגור בפינת הבית, מעל לחנות המכולת, שתהיה אז "המכולת של לישה". חלונות המרפסת שלהם יפנו גם לחורב וגם לרחוב דישראלי. המשפחה תגור בבית בשכירות. יוחנן יגור בבית עד לנישואיו בשנת 1962 ואמו תעבור בשנת 1963 לרח' איינשטיין. המרפסת הפינתית של הבית הייתה בתחילה מעוגלת, ולבית הייתה רק קומה אחת מעל לחנות.

בשנת 1945 יורחב הבית, יתווסף לו אגף, והוא יגיע לגודלו הנוכחי.
לרגל השיפוצים והוספת הקומה, תהפוך המרפסת העגולה של משפחת דוד למרובעת. משפחת ארטן תעבור לגור בקומה העליונה. כפי שניתן לראות בתצלום משנת 1945, בחלק הצפוני של האגף הפונה לרחוב חורב אין עדיין חנויות. קיימת רק המכולת הפינתית.

2
רחוב חורב 13, פינת דישראלי, 1945            רחוב חורב 13, פינת דישראלי, 2009

בקומה מתחת למשפחת דוד גרה משפחתו של ד"ר הייכמן, קרדיולוג ברמב"ם. יהושוע הייכמן נולד באוקראינה בשנת 1896. ב-1919 סיים את לימודי הרפואה בוינה ועבד שם בשנים 1920-1928. אחר כך השתלם בוינה.
בסוף 1932 עלה ארצה התיישב ברעננה ועבד שם בקופ"ח. ב-1935 התמנה מנהל בקופ"ח בירושלים. בשנת 1947 יעבור לחיפה כדי לפתוח את המרפאה הקרדיולוגית הראשונה של קופ"ח.
ב-1949 ינהל את ביה"ח כרמל בחיפה ובשנת 1950 יתמנה מנהל מחלקת פנימית א' ברמב"ם, תפקיד שימלא עד מותו בשנת 1960. גם לד"ר יהושע פגי, השכן מרחוב דישראלי 3 הייתה פרקטיקה בבניין, בזמן לא ידוע.

שרה הרצוג פורגס סיפרה שאביה עמרם הרצוג בן משה, היה יליד הארץ שנת 1889, נכנס לגור בבית בשנת 1948 עם אשתו לאה רוזנפלד וארבעת ילדיהם: שרה, יוסי, משה ופיני.
עמרם הרצוג יפתח את חנות המכולת שלו בבניין שממול, ברחוב חורב 16. משפחת הרצוג תגור בקומה ראשונה של הבית. המשפחה תעבור לכאן ממשמר הירדן, שתיכבש ע"י הסורים במלחמת העצמאות ותיהרס. עמרם, יליד 1889, היה חקלאי במשמר הירדן והיו לו שם שדות. אשתו לאה, ילידת הארץ גם היא, גרה בילדותה במטולה. עמרם נפטר בגיל 67 בשנת 1965 ולאה בת עמרם ופייגה נפטרה בשנת 1969.

קלמן מילר יפתח כאן מחלבה-מעדנייה בין השנים 1941-1945. בנו חיים סיפר לי שמכרו בחנות בעיקר דברי חלב. "תנובה" בקיבוץ יגור סיפקה את התוצרת, ו"היה גם לחם טרי מהמאפייה של שיידו ואסר". אידה מילר בישלה אוכל ממוצרי החלב והבריטים אהבו להיכנס ולקנות מוצרים אלו. בסמוך למחלבה, ב"כיכר" המוארכת, היה לבריטים מגרש כדורגל וגם בי"ס לרכיבה על סוסים. את המכולת של קלמן מילר תחליף המכולת של לישה, שתחליף אותה בשנות החמישים המכולת של בן-זהב. קלמן מילר עצמו יפתח חנות ברחוב מוריה 131.

חנויות שונות יפתחו בבניין זה במשך השנים: יהיה שם בית קפה, אותו ינהלו שתי גברות. "היה להן פטפון שניגן שירים" נזכר יוחנן דוד. אחר כך תפתח כאן חנות הבשר של לוקוב, יהיה כאן סנדלר, שאת חנותו יקנה אברהם בר ויפתח חנות לצרכי בנין וכלים, ואני אקנה אצלו נורות וברזים, ואזמין אותו לתקן נזילות בצינורות הדירה שלנו.

בצד הפונה לרחוב חורב תהיה בבית זה חנות הירקות של רינה זמיר וחנות של יונה אפלבאום. בשנות התשעים יהיה כאן גם ספר. בפינת הבניין תהיה חנות בגדים בשם "פוש", אותה תחליף חנות הבגדים "סבנטין", הקיימת שם גם בשנת 2009.

3
קלמן מילר בפתח חנותו ברחוב מוריה

יצחק ארטן, משה דוד וקלמן מילר אינם עמנו עוד, אך הבניין עומד לו במקומו ומשקיף על העוברים ושבים. תהפוכות רבות עברו על בית זה, ועוד נכונו לו גלגולים שונים. האם תוכלו לזכור בעוד שנים מספר מה הייתה צורתו בשנת 2009?

מקורות:

לוי, נסים ויעל. רופאיה של ארץ ישראל, זיכרון יעקב, איתי בחור הוצאה לאו"ר, 2008

שיחות עם עוזי ארט, יוחנן דוד, שרה הרצוג פורגס, מרים סמולנסק, חיים מילר ועוד תושבים ותיקים באחוזה, בשנים 2005-2008

התמונה של אחוזה - מבט מהאויר, 1946, היא קטע קטן מתמונה הנמצאת באוסף
התצלומים של לשכת העיתונות.

התמונה של מר קלמן מילר נמסרה לי באדיבותו של חיים מילר

התמונה של רחוב חורב בשנת 1945, נמסרה לי באדיבות בנותיו של ד"ר פגי, מרחוב דישראלי

התמונה הצבעונית צולמה על ידי בשנת 2009
אני עומדת ברחוב חורב. גבי מופנה לכיכר חורב ופני לגן יצחק, הנמצא בתפר שבין רחוב חורב ורחוב מוריה.

השנה היא 1936 ואני מסתכלת על הבתים שמשמאלי. במפה של 1938 ניתן לראות כבר את בית מספר 16, שנבנה בשנת 1936. הוא מורכב משני חלקים, החלק הדרומי שלו ידבק בעתיד בבית מספר 18.

91
בפינה השמאלית העליונה - בתים 16-12 (1938)

היזם ובעל הבית הוא מר יוסף בלכמן, בן שרה ויחזקאל יליד 1885~ שעלה ארצה מפלונסק ומספרים שהיה חברו של בן-גוריון, שלמד כתה אחת מעליו בעיר הולדתם.
יוסף נישא באמצעות שידוך לחנה, מהעיירה הסמוכה שרפ, והגיע ארצה לרגל המכבייה הראשונה בשנת 1932.
כציוני המאמין בגאולת קרקעות, תר יוסף בלכמן את אחוזה, וקנה את המגרש הריק שגבל בכיכר מצפונה עד לדרומה, בפינת רחוב גת. לאחר מכן חזר לפולין, שם נולדה לו ולחנה בת בשם רות.
יוסף חזר ארצה כדי לבנות בית למשפחתו. הבית מוכן עתה ובקרוב תגענה חנה ורות ארצה כדי להצטרף ליוסף.
יצחק, בנו של יוסף בלכמן, שייוולד כאן, יהיה מנהל בית הספר תיכון חדש ברחוב שבתאי לוי, ובתו רות סוקולוב תגור עם משפחתה ב"שכון הראשון באחוזה" ברחוב יערות.
מימין לכניסה של בית מס' 16 יש שתי דירות בשתי קומות.
משמאל הכניסה בנה לעצמו בלכמן חנות מכולת, על מנת שיוכל לפרנס את משפחתו.
הבית נבנה בסגנון הבינלאומי. מעל הכניסה יש גגון קטן ובחדר המדרגות שני חלונות עגולים, המזכירים חלונות של אנייה. המרפסת העגולה, האופיינית לבנייני הסגנון הבינלאומי (ה"באוהאוס") פונה כאן דווקא לחלק האחורי של הבית.
מרים סמולנסק ז"ל, שהייתה דיירת בקומת הקרקע בבית זה, סיפרה לי שהקבלן של הבית, מר ויידנפלד, יעץ ליוסף בלכמן לתכנן את הבית "עם הפנים לאחור", כך שהמרפסות העגולות תשקפנה על הגינה ולא על החזית, כמקובל, כי בחזית הפונה לרחוב חורב יהיה יותר מדי רעש. מאחורי הבית גינה גדולה, כמו למרבית הבתים שבאחוזה, והיא מגיעה עד לחצר הבית שברחוב סמולנסקין. את הברושים בחצר הבית, הגובלת ברחוב בסמולנסקין, שתל מר בלכמן, סיפרה לי הדיירת מרים. בתיקי העירייה מצוייה תכניתם של האדריכלים משה גבעוני ודוד לסקוב משנת 1938 לבית ולחנויות.
יוסף בלכמן נפטר בשנת 1953 ואשתו חנה בלכמן בת אסתר ולייב נפטרה בחיפה בשנת 1960. בנם יצחק בלכמן נפטר בשנת 1995.

94
הכניסה לבית ברחוב חורב 16, 2006

שרה הרצוג פורגס סיפרה שבשנת 1948 פתח אביה עמרם הרצוג, יליד הארץ 1899, חנות מכולת, שהחליפה את חנות המכולת של בלכמן.

בשנה זו הייתה צמודה למכולת חנותו של שען. המכולת תתקיים עד שנת 1956, שנה בה ילך מר הרצוג לעולמו.
את המכולת תחליף סוכנות של אתא בשם "רוגל", ששמה יהיה מורכב משמות שתי השותפות טובה רובין ורות גלסמן. עם סגירת חנות "רוגל" תפתח נכדתה של רות מזנון לבורקס, שיגלוש קדימה ושייסגר בשנת 2006 ובשנת 2008 תפתח במקום זה חנות פיצות ואוכל איטלקי בשם "פומודורו".

92
חורב מס' 18 בצד ימין נראה קיוסק ה"בורקס" בית מ"ס 16 נראה בצד ימין של התמונה, 2005 הצילום השמאלי: הבית בחוב חורב 16, ומסעדת "פומודורו" , 2009


בקומת הקרקע מצד ימין של בית מס' 16 מתגוררת משפחת הילב.
קרל קלמן הילב, עורך-דין וגרטרודה, בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, עלו ארצה בשנת 1926 ממאנהיים עם בנם גד, יליד 1924 ובתם מרים, ילידת 1925. ההורים הציונים קראו לילדיהם בשמות עבריים: גד, מרים ומיכה. בשנת 1929 גרטרודה נסעה עם ילדיה לבקר את הוריה במאנהיים.
בשנה זו פרצו בארץ המאורעות וגרטרודה חששה לחזור ארצה. קרל לא עמד בניתוק ממשפחתו, הצטרף אליה במאנהיים ופתח שם משרד לעריכת דין. יום אחד הוזהר ע"י השוער לא לחזור למשרדו או לביתו כי הוא נמצא "תחת חקירה". מידע זה הציל את המשפחה. הם עברו ממשפחה למשפחה ומבית לבית, מפרנקפורט לפריז והגיעו ארצה בסוף שנת 1932.
משפחת הילב השתקעה ברחוב חורב 4 בקומת המסד, בחלק האחורי של הבית. הם גרו בתנאים קשים עד שעברו לרחוב חורב 16 לדירת ארבעה חדרים, כדי לקלוט בה את הסבים מצד האם ואת הדודים שהגיעו גם הם ארצה. ד"ר ברל הילב ירשם כדייר של בלכמן ברשימת תושבים משנת 1939. אחד החדרים יושכר לדייר משנה בשם הורוביץ, דבר שיעזור לפרנסת המשפחה. ד"ר הורוביץ הוא מורה להיסטוריה בבית הספר הריאלי.

3
משפחת הילב לפני עלייתה ארצה, 1926 קרל וגרטרוד הילב, בנופש בשנת 1963

ד"ר בירם, ידיד המשפחה מיוצאי גרמניה, המליץ לד"ר הילב לשלוח את הילדים לבית הספר הריאלי, אך קרל התעקש על חינוך ממלכתי לילדיו והיה חלק מהמאבק להפוך את בית הספר "זיכרון יוסף" לבית ספר ממלכתי. הלימודים היו אז בכתות רב-גיליות. קרל יחנך את ילדיו לעבודת כפיים ואחרי כתה ח' הילדים ילכו לעבוד. גרטרודה הילב נפטרה בשנת 1963, וקרל הילב נפטר בשנת 1973. שניהם קבורים בחיפה.

גד הילב ימצא עצמו בגיל ארבע עשרה וחצי כנער סיפון על האנייה "עמל" של חברת "עתיד". במלחמת העולם השנייה ישרת כמלח וכחובל. ב-1942 תוטבע ספינתו ליד האיים הקריביים ע"י טורפדו של צוללת גרמנית, כל אנשי הצוות יצליחו להינצל לאחר שסירת ההצלה שלהם תיטלטל בין גלי הים במשך שבוע ימים. ב-1946 יצטרף גד לשורות הפעילים במוסד לעלייה ב' ובשנת 1947 יביא לארץ באנייה "חיים ארלוזורוב" 1300 מעפילים. גד הילב יהיה הקברניט של "פאן יורק" שתגיע יחד עם האנייה "פאן קרסט" לקפריסין. גד יפליג בים כחמישים שנה עד שנת 1954, אז ימלא תפקידים בכירים בחברת "צים" בחוף ויפרוש לגמלאות בשנה 1984. גד יעשה לו מנהג להיפגש עם תלמידי בתי הספר, ויספר ממקור ראשון על תקופת ההעפלה. גד יזכה בתואר "יקיר חיפה" לשנת תשס"ח, וילך לעולמו באפריל 2009.

4
מרים, גד ומיכה הילב בארץ-ישראל, שנות השלושים

5
גד הילב מיכה הילב מרים הילב, שנות הארבעים

הבת מרים רחל הילב, ילידת 1925 הייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה. היא למדה ב"זיכרון יוסף" מכתה ב' עד כתה ח' ולאחר מכן בסמינר למורות. מרים תנהל גנון בחצר הבית ברחוב חורב 16 במשך כעשרים שנה. מרים תינשא לטוביה (Teffi) סמולנסק ב-8 באפריל 1949 בבית. מודעה שתתפרסם ב"פלסטיין פוסט" תזמין קרובים ומכרים לאירוע. טפי, יליד 1916, בן חיה סמולנסק מטארטו, אסטוניה, הגיע לימאות בגיל 14 דרך בית"ר, שהפעילה אניית מפרש להדרכת ימאים. הוא עבד על אנייה בשנים 1937-8. בשנת 1939 יצא ארצה ויגיע רק ב-1940. הרכבת תתקע באמצע הדרך, שכן תהיה מלחמה ברומניה. בארץ יעבוד בחברת "העתיד" בשנים 1940-1944 ובשנת 1948 יצטרף ל"צים" ויביא ארצה עולים רבים. טוביה (טפי) יעבוד בחברת "צים" עד לשנת 1981, שנה בה יפרוש לגמלאות. טוביה סמולנסק, בן חיה ויהושע ילך לעולמו בשנת 1993.


6
חתונת מרים וטפי,גד וויטה הילב ,מרים וטפי סמולנסק.                                  מיכה ונועה הילב, עין גדי 1954
אפריל 1949


מיכה הילב, הבן הצעיר, נולד באפריל 1927 בחיפה, ולמד בבית הספר "זיכרון יוסף" עד כתה ח'. בהיותו דיסלקטי, התקשה להמשיך בלימודים וכבר בתחילת מלחמת השחרור התנדב כנוטר ל"הגנה". הוא שרת בחטיבת כרמלי וככל הידוע למשפחה, השתתף בקרב על עכו, דרדרה ונבי יושע. כשהסתיימה המלחמה עבר לשרת נח"ל. מיכה שרת כסגן מפקד בהיאחזות נחל עוז ליד עזה, אחר כך כמפקד היאחזות בעין גדי. ההיאחזות הייתה מורכבת מחיילים שבאו ממסגרות של נוער במצוקה והסגל היה מורכב מקיבוצניקים. מיכה היה איש חזון. והאמין ברעיון ההתיישבות. הוא וחבריו החלו לגדל ירקות במקום שומם זה בכוחות עצמם, כיוון שהאמינו שזה מקום בעל פוטנציאל. מיכה התאהב בעין גדי וגם בנועה האקונומית מקיבוץ גבע, שהגיעה להיאחזות כמתנדבת של צה"ל. הם נישאו כשהיו בני 28-29 ומיכה המשיך לשרת בצבא קבע. יחד עם חברים הקימו את נאות הכיכר. שהייתה "חוות בודדים", בלשון של ימינו. לאחר מכן הקימו חווה חקלאית פרטית בדרום ים המלח. ועסקו גם בתיירות מדברית לתיירי חוץ (טיולי ג'יפים במדבר), דבר שלא היה מוכר אז. נועה לא רצתה ששלושת ילדיה יגדלו במדבר. לכן הם התגוררו בחבל לכיש במושב בשם שדה משה. בסוף חייהם גרו בכפר הנוער קדמה, המיועד לנערים ונערות שלא נקלטו במסגרות חינוך אחרות. נועה הייתה שם אקונומית ומיכה נהג. מיכה נפטר בהיותו בן 62 בלבד.
את מרים הילב-סמולנסק, אישה קטנה, יפה וזקופה, פגשתי בשנת 2005 באחוזה והתיידדתי עימה.
ביקרתי בביתה מפעם בפעם. היא הראתה לי תמונות מימי ילדותה באחוזה,טיילה איתי ברחוב חורב וספרה לי את סיפורי אחוזה ותושביה. מרים הלכה לעולמה לפתע ביולי 2007 אך סיפוריה ימשיכו לחיות בתוך סיפורי.

7
מרים הילב, כפי שהיכרתי אותה

מקורות:
שיחות עם רות בלכמן סוקולוב, שרה הרצוג פורגס מרים הילב סמולנסק ז"ל, גד הילב, בשנים 2005-2008

מידע על גד הילב מה"אינטרנט" ומחוברת על יקירי חיפה לשנת 2008

התמונות הישנות הן מתוך אלבומה של מרים הילב ז"ל, באדיבות דינה רוט לבית הילב
תצלומי הבית צולמו על-ידי.

אני פונה צפונה, מביתם של אלזה גרץ ומרדכי טיטלמן ברחוב פרויד 8, בדרכי לכיכר הרברט סמואל. סביבי אין בתים, רק חורשות אורנים. בשנת 1936 האוויר צלול וריח האורנים נישא ברוח הקרירה. פה ושם ניתן להבחין במגרשים, שתחומם סומן באמצעות נטיעת ברושים.

mh
נטיעות באחוזה בשנת 1924

את המקום אין להכיר. רק לפני כעשור, בשנת 1924, היה שטח זה ריק מבתים, ואם הגעתם לכאן בשעות הבוקר המוקדמות, יכולתם להבחין בנוטעי העצים למרגלותיו של ההר של ונטורה.
אני מתקרבת לכיכר הרברט סמואל, שתעבור גלגולים רבים, עד שתאבד לה צורתה המקורית. עתה, בשנת 1936, יש כאן שטח ריק, מעין כיכר מארכת מכוסה עפר, שדרך לא סלולה סובבת אותה ויורדת מזרחה בדרך פיק"א. בשנת 1935 גדרו כאן שטח לאוהלים בהם שיכנו מתיישבים חדשים, עד שנמצא להם מקום, "והיה גם שומר על סוס", סיפרו זקני אחוזה. ילדי אחוזה ישחקו כאן כדורגל והבריטים ירכבו כאן על סוסים.
הכיכר תישאר בצורתה זו עד שנת 1946, כפי שנראה בצילום מהאוויר. עם חלוף השנים יסללו כבישים באחוזה, הכבישים יקיפו את הכיכר מכל צדדיה ואוטובוסים יחוגו מימינה ומשמאלה. במרכז הכיכר יקימו קיוסק עשוי לבנים, ישתלו עצים, שיחים ופרחים, ומר מרדכי ליכטנשטיין ואשתו ציפורה ימכרו בקיוסק גזוז ועיתונים וגם כרטיסים מוקדמים לסרטים בקולנוע "מוריה".
מר ליכטנשטיין הוא בעל עור שחום, אך מבטאו יסגיר את מוצאו האשכנזי. לימים, כשאשתו צפורה תלך לעולמה, הוא יעזוב את אחוזה, ויעבור לגור עם בתו, שזקני אחוזה זוכרים שהייתה זמרת אופרה.

mh2
כיכר הרברט סמואל בשנת 1938. בפינה הימנית התחתונה ניתן לראות את בית היים
ברחוב חורב 26. בחלק השמאלי העליון של התמונה בתים ברחוב חורב וברחוב דישראלי.
שימו לב לנטיעות.

mh10
כיכר הרברט סמואל בשנת 1946. בצד העליון של התמונה נראה החניון של אגד.
 בצד השמאלי של התמונה נראים בתים ברחוב חורב וברחוב דישראלי.
 בצד הימני התחתון של התמונה שני בתים, האחד ברחוב גת והשניף לבן, ברחוב סמולנסקין.


לכשייסלל רחוב חורב, הכיכר תפצל אותו בקטע שבין רחוב גת לרחוב דישראלי לשני מסלולים נפרדים בני נתיב אחד כל מסלול. מודעה שתתפרסם בשנת 1949 ב"פלסטיין פוסט" תצביע על קיומו של הקיוסק בשנה זו. לכשאבוא להתגורר בשכונת אחוזה בסוף שנות הששים, הקיוסק יעמוד שם, הכביש יקיף עדיין את הכיכר מכל צדדיה, ניתן יהיה לחצות אותה על שביל חצץ, לשבת לנוח על ספסל בצל העצים.
על קיר הבית בחורב 16, הנמצא מול רחוב דישראלי, והנראה הן במפה של שנת 1938 והן בצילום משנת 1946, יהיה שלט עם שמה של הכיכר.
שלט זה ייעלם בהחבא תחת המרקיזה שמעל הכספומטים אחרי שיפוצו של "בנק לאומי" והשם המקורי של הכיכר ישכח מלב תושבי אחוזה.
כביש חורב יורחב פעם אחר פעם וינגוס בכיכר. בהרחבה האחרונה של הכביש, שיהפוך דו-מסלולי, עם חניות בצדדיו, הכיכר תדחק הצידה ותיוותר מצומקת ומוסתרת מאחרי בית המאפה "אריאל". רק העצים הוותיקים והנאמנים יעמדו על משמרתם ויזכירו ימים טובים יותר של "כיכר הרברט סמואל".

mh4
עצים, שריד מכיכר הרברט סמואל, 2009

mh5
מאפיית אריאל, במקום בו עמד הקיוסק, 2009

דרך פיק"א תהיה ריקה מבתים גם בשנת 1938, פרט למוסך של אגד שיבנה כאשר יגיע קו האוטובוס מס' 4 עד לכיכר הרברט סמואל.
עתה, בשנת 1936, יש שטח ריק במקום בו יוקם בשנות השמונים מרכז חורב. הבתים של אחוזת הרברט סמואל מתרכזים לאורך הציר הראשי של רחוב חורב, ברחוב סיני וברחוב מאפו, ובין האורנים ניתן לראות מספר צריפים. אלו הוקמו על-ידי מתיישבי אחוזה הראשונים, בציפייה לרגע בו יקימו את בתיהם על המגרשים.
אני פוסעת לאורך הכיכר.
הבית שיעמוד ברחוב חורב 18 ופינת רחוב גת לא קיים עדיין ויבנה רק בתחילת שנות החמישים. תפתח כאן חנות הספרים של בן-הלל, שתירכש ע"י משה מנפרד רייס ואשתו שולמית פרידמן. רייס יליד וינה 1922, נמלט מציפורני הנאצים עם אחיו ואחותו ויעלה ארצה בשנת 1939. משה ירכוש גם את החנות הסמוכה והוא ושולמית אשתו יפתחו שתי חנויות, זו לצד זו: חנות לכלים ומתנות ופרפומריה לדברי קוסמטיקה. את שתיהן אפקוד בסוף שנות הששים, שכן החנויות בבניין זה יהוו את המרכז המסחרי של הכיכר. כשייצא הזוג לגמלאות, יהפכו החנויות לחנות הספרים "סטימצקי", שתיסגר עם פתיחת הקניון. חנות השוקולדים "ממתקי עלית" של אדון הוגו וגברת גולשמידט, תהפוך ברבות הימים לחנות הממתקים "הנזל וגרטל" של נסים לוי, ותימכר בחודש יוני בשנת 2009.

mh6
"הנזל וגרטל" - מכירת חיסול, 2009

טובה וראובן פישר יגיעו לאחוזה בשנת 1946, ילוו כסף ויפתחו כאן מסעדה חלבית יחד עם שרה ועזריאל בראון. טובה וראובן יינשאו בשנת 1946 ויעברו להתגורר ברחוב קריית ספר.
שני הזוגות יעבדו לסירוגין, כשהנשים עובדות גם הן בחנות, ובנוסף לכך גם מטפלות בילדים ובבית. יותר מאוחר יביאו טבחית, שתבשל ותשחרר מעט את הנשים מעבודתן במסעדה.
ב-1963 תיסגר המסעדה, טובה פישר תפתח קונדיטוריה במוריה 107, ואני אטעם את העוגות הנפלאות שימכרו בה. החנות שתכירו יום אחד כחנות הצילום "זמיר" היא בשנות הארבעים חנות ירקות, השייכת ליונה ויוכבד אפלבאום, הדודים של יוסי זמיר. אחרי שיונה אפלבאום ילך לעולמו, בתו מקסימה תשכיר את החנות לספר, שיפתח במקום מספרה בשם "נעמי".
סניפו של "בנק לאומי" במבנה זה יקרא בראשית דרכו "קופת מלווה עולה", ישרת את האוכלוסייה היקית של אחוזה, ומנהלו יהיה מר קלוגר, אביו של חיים יבין.
"בנק לאומי" יעשה חיל והסניף הקטן ירכוש את חנות הדגים והעופות של ליפא ופולה גרינשפן, לאחר מכן יתרחב הבנק ויקנה את חנותו של יצחק פרל הזגג, שבה אתקן זכוכיות שהתנפצו ואקנה מסגרות לתמונות.
אדון פרל יצליח תמיד למצוא את מבוקשו, למרות אי הסדר ששורר בחנותו. יהיו כאן חנויות נוספות, כגון חנות נעלי הילדים של אירן, בה אקנה נעלים לילדי. יהיה כאן סניף קטן של אגד, שישרת את הנהגים שיגיעו לתחנה הסופית של אחוזה.
על המגרש הגדול בדרומה של כיכר הרברט סמואל יעמוד במשך שנים רבות חניון של אגד, אליו יגיעו אוטובוסים למנוחת לילה. ואז יום אחד ייעלמו האוטובוסים ובור ענק ייחצב במקום, יתמלא בטון ומלט ובשנת 1987 יקום במקומו של הבור "מרכז חורב". בחזיתו של הקניון תבנה רחבה גדולה, עליה יתקיימו בימי הקיץ אירועים. והצעירים שבינינו, אלו שלא הכירו את הכיכר שהצטמקה ונתביישה, יחשבו לתומם, ש"מרכז חורב" המתנשא מולם, הוא לב לבה של אחוזת הרברט סמואל.

mh7
חניון אגד הישן בדרך פיק"א

mh8
מרכז חורב, 2009

mh9
רחוב חורב 18, 2006

מקורות:

שיחות עם דיירי אחוזה הותיקים: משפחת זמיר, מר משה רייס, גב' טובה פישר, מרים סמולנסק ז"ל ועוד רבים אחרים.

שיחות עם נסים לוי, בעל חנות "הנזל וגרטל" ואיתמר רוטלוי, חוקרי חיפה

התמונה משנת 1946 היא קטע מתמונה המצויה בארכיון התצלומים של לשכת העיתונות

התמונה בשחור לבן משנת 1924 נמסרה לי באדיבות מר חיים אברמוביץ

צילום חניון אגד הישן - צלם לא ידוע

התמונות הצבעוניות צולמו על- ידי
הדרך מבית היים לבית גרץ-טיטלמן שברחוב פרויד קצרה מאד.
בשנת 1936 בית זה עדיין לא קיים ולכן אין כאן לא כביש ואף לא שביל. בשנים 1939-1938 יבנה כאן ביתם של ד"ר אילזה גרץ ומרדכי טיטלמן.
בית זה יעמוד בודד על מגרש גדול של כחמישה דונם בלב חורשות לפחות עד שנת 1946, כפי שניתן לראות במפה של פרידלנדר משנה זו. הכביש ייסלל רק לאחר מספר שנים וגם שמו של הרחוב יינתן לו בתקופה מאוחרת יותר.

אילזה גרץ, בתם של זלמה לבית יעקובזון ואברהם גרץ, נולדה בלייפציג שגרמניה בשנת 1901. אילזה למדה רפואה כללית ופסיכיאטריה באוניברסיטת ברלין והשתלמה בפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, שם הייתה תלמידתו של הפילוסוף מרטין היידגר.

באוניברסיטה פגשה בסטודנטים יהודים, שהשתייכו לתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס", שחינכה לעלייה ארצה. בשנת 1928 עלו היא ואחיה הבכור היינץ ארצה.
היינץ היה אחד הבעלים של חברת דיזינגוף, האח פאול, היה למפיק סרטים בארה"ב ובצרפת, ואחותה של אילזה הייתה מעמלת רפואית בפריס. אילזה גרץ סיירה ברחבי הארץ ובהגיעה לכפר-גלעדי פגשה שם את מרדכי לואי טיטלמן, החצרן של הקיבוץ והרווק האחרון במשק. לואי נולד בקלרש, מולדביה בשנת 1888.
בשנת 1913 עלה ארצה ונמשך לאנשי "השומר". במסגרת זו שמר במסחה, במצפה, ביבנאל ועוד. בעקבות פרשת ניל"י השתתף במצוד אחר לישנסקי. בשנת 1917 הועבר מרדכי לדגניה. הוא היה בין חברי "השומר" שהתנדבו לגדודים העבריים בצבא הבריטי, שם רכש את ידיעותיו הבסיסיות הצבאיות ובמקביל קנה נשק למחסני "השומר". מרדכי הגיע לכפר גלעדי, ועסק בין השאר בחציבת סליק בקיבוץ. במאורעות 1921 יצא להגנת צפת ובמאורעות 1929 ירד לעזור למגני חיפה.
הוא נשלח לכפר גלעדי להביא תגבורת ונשק. הוא עשה זאת כשהוא מחופש לחולה אנוש,יחד עם מניה שוחט, שהתחפשה לאחות רחמנייה. שמואל אחיו עלה בעלייה השלישית, הגיע לכפר גלעדי והפך חבר משק בתל-יוסף.
הזוג נישא בשנת 1929 והתגורר בכפר גלעדי. שני בני הזוג היו אנשי "השומר".
בנם הבכור יאיר נולד בשנת 1930 בקיבוץ. לואי חלה לאחר שנתיים בשחפת, והזוג חזר לגרמניה עם תינוק בעריסה כדי לחפש שם מרפא. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 חזרו ארצה, אך לאכזבתם מצאו הרכב חברתי שונה בכפר גלעדי ועזבו את הקיבוץ.
לואי החל עובד בעבודות עפר בתל-אביב, ובהמשך מצא עבודה בירושלים. המשפחה התגוררה בבית וגן בירושלים, שם פתחו מעון ילדים. אילזה עבדה גם במחיצתו של הממציא משה ויבושביץ, אחיהם של מניה שוחט, נחום וגדליהו וילבושביץ.
זה האחרון הקים סדנאות מחקר, שהיו בתחומי התעניינותה של אילזה: חקירות פסיכו-טכניות וארגון שיטות עבודה. בנם יונתן ובתם אנה נולדו בירושלים. בשנת 1937 נולד גם בנם אורי. הסבתא זלמה גרץ עזבה את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון ועלתה ארצה בשנות השלושים. עם בניית נמל חיפה, עברה המשפחה לעיר חיפה ולואי החל לעבוד בנמל.

fr12
אילזה גרץ ומרדכי לואי מיטלמן עם ארבעת ילדיהם

fr11
במרכז: משה וילבושביץ ומניה וילבושביץ שוחט בבית טיטלמן

באחוזה עומדים בשנת 1936 רק בתים מועטים ורובם מרוכזים ברחובות חורב, סיני, מאפו ודישראלי. גם ברחובות ויתקין, סמולנסקין וגת עומדים כבר מספר בתים.
משפחת טיטלמן תקנה מגרש בן חמישה דונם במקום שומם למדי, בטווח הליכה למרכז אחוזה.
הנוף המשקיף ממנו, חוף הכרמל, ישבה את לבם. את ביתם יבנו כאן בשנים 1938-1939, בקרבת הבית של האחיות היים ברחוב חורב 26.
הבית יבנה בחלקים: תחילה קומה על עמודים ועוד חדר על הגג, בהדרגה יוסיפו חדרים נוספים לבית. חמש שנים תתגורר המשפחה בבית ללא חשמל, כשאור העששיות משמש להם תאורה בערבים. סביב הבית גינה יפה, שתתפשט גם במורד הוואדי.
לפני הבית יגדלו שלוש שורות של ברושים גבוהים, שניים מהם יראו גם בשנת 2009. הבית מרוחק מהכביש, ונמוך ממנו. בזמן הבנייה ייחצב בבית "סליק" ובו נשק של ההגנה. אל הסליק ניתן להגיע דרך דופן של ארון. במרוצת השנים יורחב רחוב פרויד, הגינה היפה תצטמצם, והבית יתקרב לכביש. הדרך שתיכבש ליד ביתם, תשמש מעבר לערבים מטירה, שיעלו לאחוזה למכור את מרכולם או לגנוב פרות או רכוש אחר.
בזמן המאורעות של 1939 יהיו בני משפחת טיטלמן עדיין הדיירים היחידים ברחוב וה"הגנה" תציב על גג ביתם עמדה. ילדי המשפחה זוכרים שבגלל ריחוקם משכנים, הגפירים-הנוטרים פחדו להגיע אליהם הביתה לשמירה, ואב המשפחה מרדכי לואי נאלץ ללוות אותם לבית ואף לעבור איתם את הלילה.
ב-1 באפריל 1940 יתחילו תושבי אחוזה לשלם מסים לעיריית חיפה עבור שרותי העירייה וביניהם הארת רחובות העיר. מכתבה של אילזה לראש העירייה בבקשה להאיר את הרחוב (שהייה עדיין ללא שם) באפריל 1940 נענה על ידי מהנדס העיר באותו חודש בהתנצלות, על שאין באפשרות העירייה להתקין תאורה ברחוב, כיוון שאין עדיין פנסי רחוב בשכונתה.

fr13

fr14


עם המעבר לחיפה, תתחיל אילזה להתעניין ברכישת מגרש והקמת מעון לילדים בביתה.
בידי המשפחה תשובתו של האדריכל-מהנדס גדליהו וילבושביץ, המעידה על פניה של אילזה ל"הסתדרות נשים ציוניות" בעניין הקמת "קייטנה" בבית. הנריטה סאלד, מ"הלשכה לעליית הנוער"
תענה לאילזה ב-2 באפריל 1939 ממקום מושבה במלון "עדן בירושלים":
" גב' גרץ היקרה, הנני מרגישה, כי מחובתי לכתוב אליך מלים אחדות לאחר שיחתנו האחרונה בשאלת תכנית להקמת מוסד לחנוך ילדים, המבוסס על עקרונות מסוימים, ולפי דעתי עקרונות בריאים מאד. אני מצטערת מאד, על אי יכולתי לקבל את הזמנתך ולהשתתף בוועדה, שתעזור לך בהגשמת תכניתך. כפי שהסברתי לך, הגיע הזמן שעלי למעט בהשתתפות בעבודות ציבוריות ואין עלי לקבל פעולות חדשות, נוסף לאלה שכבר מוטלות עלי. מאד הייתי רוצה לקחת חלק בהגשמת המפעל החינוכי שאת מתכננת, מפעל שיתבסס על הרעיון החשוב מאד בפתוח חיינו כאן בארץ. הרעיון שחיינו צריכים להיות פשוטים מאד במובן המקיף אבל עשירים ומפותחים במובן הרוחני..... תקוותי היא, כי תצליחי בעצם הרעיון ובחיפושיך אחרי שותפים שיוכלו לעזור בפיתוחו ובהתגשמותו".
ואילזה אכן תצליח. בתחילת שנות הארבעים אילזה תפתח בקומה הראשונה של הבית מעון לילדים קשי חינוך, מפגרים ואוטיסטים מרחבי הארץ. על החוסים ימנו גם ילדי משפחות מפורסמות. אילזה תשמור על שם משפחתה מהבית, השם המופיע על התעודות המקצועיות שלה, והמעון יקרא "בית אילזה" או "אליזה".
בגלל קשיי פרנסה ייאספו לבית במשך השנים גם ילדים של אנשי צבא ודיירים משתנים יגורו בבית בשכירות. בשנת 1941, כנראה לאחר פטירתה של סבתא זלמה, תתגורר בקומה ב' משפחת יגר.
משה יגר, יליד 1902, זוכר את בעל הבית, מרדכי טיטלמן כאיש שקט, שאוהב להשקות את הפרחים הגדלים על המדרון, ואת אילזה כאישה פעלתנית וחברמנית. ילדי שתי המשפחות יערכו בערבי ששי קבלת שבת משותפת והילדים ישבו יחד וישירו שירי שבת.
בקיץ יתגוררו בבית דיירים נוספים, כגון וילבושביץ, שגם ילך לעולמו בביתם בשנת 1944. בזמן מלחמת העולם השנייה יוקם בהמשך רחוב פרויד שדה תעופה קטן עבור מטוסים קלים. לאחר המלחמה ישמש שדה התעופה בעיקר כמחנה ומקום פעילות לתנועות הנוער. גם אני אלך ברגל עם חברי לצופים משבט "משוטטי בכרמל" מצריף השבט ברחוב דישראלי עד לרחוב פרויד. הכביש או הדרך החצי סלולה יסתיים בשדה התעופה. בשנות התשעים ייסלל המשכו של כביש פרויד עד לחוף הים ויקרא ד"ר אברהם ויינשל ודרך משה פלימן.

fr3


שנת 1945 תתפרסם מודעה ב"פלסטיין פוסט" בלשון זו: ד"ר א. גרץ ו-ב. בלומנפלד מודיעים על בית לילדים בגילאי 7-14 בכרמל. "יש מבט לים, בלב חורשות, כל הנוחיות, מזון משובח". במודעה מיוני 1946 ידובר על "בית קיץ לילדים בגילאי 5-12. המחנה פתוח לכל, לאו דווקא לילדים בעלי צרכים מיוחדים". גם ב-1947 תתפרסם מודעה נוספת בה יצוין "בית גרץ ברח' פרויד אחוזה 8, בית עם גן בן 5 דונם, מדרגים מוצלים, אויר טוב, השגחה מלאה, משחקים, רחצה, טיולים שעורים, צוות מנוסה".

fr4
מודעה מתוך ה"פלסטיין פוסט", 1945

כזכור, רחוב פרויד היה בתחילה דרך ללא שם. אורי, בנם של אלזה ומרדכי, סיפר שכאשר נתנו שמות לרחובות באחוזה, פנה מהנדס העיר מר ליונל ווטסון לאילזה, וכתושבת ראשונה של הרחוב ביקש ממנה להציע שם לרחוב. אילזה הייתה פסיכואנליטיקאית יונגיאנית, אך מאחר שיונג לא אהד יהודים, היא הציעה לקרוא לרחוב בשם המורה היהודי שלה "פרויד".
מרדכי (לואי) טיטלמן נולד בנר ראשון של חנוכה 1888 ונפטר בנר ראשון של חנוכה, 16.12.1968
אילזה גרץ טיטלמן נולדה ב- 18.1.1901 ונפטרה ב- 31.8.1970.
הבית ייהרס בשנת 1994 ומשפחת טיטלמן תבנה על המגרש בית גדול. שניים מילדי המשפחה גרים בבית עד היום. בגלל קרבתו לכביש פרויד הסואן, יבנה הבית כך שהוא יראה מהרחוב כחומה בצורה, אך הנוף המרהיב של חוף הכרמל נשקף ממנו גם בשנת 2009.

fr10
הבית העומד ברחוב פרויד 8 בשנת 2009


מקורות:
שיחות עם יאיר טיטלמן תלם ומשה יגר בשנת 2005.

שיחות עם אורי ודניאלה טיטלמן בשנת 2009.

העתקי התמונות והמכתבים נמסרו לי באדיבות משפחת טיטלמן

המודעה מתוך ה"פלסטיין פוסט" היא מתוך האתר של אוניברסיטת תל-אביב
התמונה משנת 2009 צולמה על-ידי

פרקים על בני הזוג בספר: "אנשי "השומר" בחייהם ובמותם" מאת גרשון גרא. תל-אביב : משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תשנ"א 1991.

הערך "טייטלמן אילזה לבית גרץ" בספרם של לוי, נסים ויעל: רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799. איתי בכור הוצאה לאור, זכרון יעקב, 2008.
השנה היא 1936 ואני צועדת במורד רחוב חורב. מעט לפני הפנייה לרחוב פרויד, ברחוב חורב 26, צומחת חורשת אורנים.
תכניות הבית שיקום כאן הוגשו לעירייה בנובמבר 1936, ובפברואר 1937 יתקבל אישור לבנייתו של הבית, שיקום עוד באותה שנה. 'בית היים' House of A.R. Hyam', מתוכנן על ידי האדריכל הידוע אוסקר קאופמן, ארכיטקט יהודי גרמני שהתמחה בבניית בתי אופרה ואולמי הופעות, והוזמן בשנת 1934 לבוא ארצה כדי לתכנן את בית "הבימה" בתל אביב.
בחיפה הוא תכנן באותה שנה את בית הקולנוע "אורה" ברחוב הרצל. הבית ברחוב חורב הוזמן על ידי גב' עדה ואן דר וילן לבית Hyam, יהודיה אמידה מאנגליה שהקימה עבורה ועבור אחיותיה בית קיץ מסוגנן.
האחיות לבית היים, קרי, עדה ואליס התגוררו בשנות השלושים בתל אביב ברחוב הס. קרי הייתה האחות המבוגרת, שהייתה נשואה לאציל ממוצא הולנדי, אך הגיעה ארצה בלעדיו.
עדה הייתה רווקה ואליס, הצעירה באחיות, נקברה בחיפה תחת השם אלה היאם בדצמבר 1969 כבתו של היימן היאם, ונראה שלא נישאה. יתכן שאביהן של האחיות היה Hyman Hyam ממידלסקס אנגליה, שנולד ב-1839.
האחיות היו נשים משכילות, שעלו ארצה ממניעים ציוניים, ויתכן שהיו בעלות השכלה אקדמית. הן דיברו כמובן אנגלית, אך גם ידעו גם גרמנית. הבית ברחוב חורב הוזמן על-ידן כדי לנפוש בו בימי הקיץ החמים. הבית עמד ריק רוב השנה, ובהעדר האחיות, הערבים מטירה היו פורצים אליו.

עורך דין שלמה זלי היימן מתל אביב הבטיח לאחיות לטפל בעניין זה, וביקש מאחייניו אברהם וחיים היימן, שהיו גפירים (נוטרים) בחיפה, להתגורר בבית.
סביב הבית נבנתה גדר עם שער חשמלי והותקנה מערכת אזעקה, שנשמעה, בשעת סכנה, עד למשטרת הנוטרים ברחוב מוריה.

אברהם "פריץ" היימן, יליד 1915, עלה ארצה בשנת 1935. אשתו, שרה ילידת וילנה שכלה את אביה במלחמת העולם הראשונה, ועברה עם אמה לברלין, שם אושפזה האם.
שרה גדלה וחונכה בביתו של שמואל מונק, מראשי הקהילה הברלינאית החרדית, שבנו ברוך יעלה ארצה ויגור באחוזה.

בשנת 1935 שרה עלתה לארץ, למדה בירושלים בבית ספר לאחיות והגיעה לחיפה. אברהם ואחיו חיים היינץ היו, כאמור נוטרים בכרמל ויחד עם אחרים יסדו את גבעת וולפסון במשמר הכרמל (סמוך לבית אורן).
אברהם ושרה היימן נישאו בשנת 1941 או 1942 וגרו ברחוב חורב 26, כשהם משמשים למעשה כשומרים של הבית. כאן נולדו ילדיהם, אורי, אלחנן ועדי. במשך השנה נהגו להתגורר בכל חלקי הבית, אך בחדשי הקיץ, כאשר האחיות הגיעו לחיפה, הם היו מצטמצמים למגורים בחדר וחצי.

הבן אורי היימן לא הכיר את האחות הגדולה קרי. את עדה ואליס ראה כסבתות אוהבות שטיפלו בו בילדותו. הוא זוכר שבבית התגוררו אנשים שונים, כמו הצייר ארוין הארטמן, שדיבר רק גרמנית ועבד במרתף על ציוריו. הארטמן היה גם מתמתיקאי שלימד לפרנסתו סטודנטים. במקביל התגורר בבית גם בנימין האוזנר, שהיה כנר באחת מהתזמורות הראשונות בארץ. ההגנה התקינה בבית סליק, בו הוחבאו אלונקות ותרופות. בשנת 1939 מראים רישומים בעירייה שהבית הוא בבעלות הגב' ון דר וילן.

בשנה זו היא תרמה את הנכס ל"הכשרת הישוב" בעוד היא ואחיותיה שמרו על זכותן להתגורר בבית עד סוף חייהן. בשנת 1970, אחרי מותה של אליס, הועבר הבית לבעלות חברת "הימנותא", חברת בת של קק"ל. משפחת היימן המשיכה להתגורר בבית זה עד שנת 1984.
הבית מתייחס לקוי הטופוגרפיה היורדים מצפון לדרום על ההר ומתיישב עליהם כך, שהחזית הפונה לרחוב חורב היא נמוכה מאוד וכמעט אינה מורגשת מהרחוב, ובכך הבית מאפשר למבנים בקו האחורי של רחוב חורב ליהנות גם הם מנוף הים אשר מדרום-מערב.

לרחוב פרויד מפנה הבית חזית רחבה של מרפסת מעוגלת, המהווה את הגורם המרכזי בחזית זו. בגלל הפרשי הטופוגרפיה וכן רעש מן הרחוב הסואן, מפרידה גדר חיה גבוהה בין הבית לרחוב פרויד. דלת הכניסה הראשית היא מעוגלת ועשויה מפלדה וזכוכית, מעל הכניסה כיפת תאורה מבטון וחלונות מזכוכית בצבע תכלת, מעל החדר העגלגל ששימש כחדר אוכל. בעבר הייתה דלת החזית גלויה מכיוון הרחוב ונראית בתצלומים. שמה של בעלת הבית נקבע באותיות נחושת מעל הכניסה: House Van der Wielen. בצדו של הבית מצד דרום, היו מדרגות לולייניות מפלדה, המאפשרות עלייה לגג.
פרופ' יוסי בן ארצי תאר את הבית במאמר ב-ynet כלהלן: "הצד המערבי של המגרש פונה אל הים, ולפיכך נוצר צורך בעמודים, מדרגות וקומת קרקע לפילוס המשטח העיקרי. כלפי הנוף הנשקף אל הים יצר קאופמן מרפסת רחבת ידיים וכלפי הרחוב העליון נוצרה קומה שטוחה אשר אינה בולטת בראוותנות, אלא משולבת בנוף הבנוי. פריטי העיצוב הפנימי, ובכלל זה קמינים (אח), ארונות ספרים, דלתות ומשקופים, עוצבו כולם בצבעים כהים המשתלבים בטיח הבהיר הפנימי. כלפי חוץ טויח המבנה בוורוד מה שנתן לו ייחודיות דקורטיבית".

hauza1 הבית ברחוב חורב 26, מבט מרחוב פרויד
הבית ברחוב חורב 26, מבט מרחוב פרויד


הרבשאר ישוב כהן ואשתו חכרו את הבית בשנת 1984. הרב שאר ישוב הכהן ואשתו, ד"ר נעמי כהן, הם אנשים מעניינים בזכות עצמם.
שאר-ישוב הוא יליד ירושלים, דור ח"י למשפחת רבנים וגדולי תורה. אביו היה הרב דוד כהן המכונה "הרב הנזיר" או "הנזיר הירושלמי", ואמו הייתה שרה לבית אטקין, ממייסדות "אמן" (תנועת נשי המזרחי שהפכה בימינו ל"אמונה"). אביו הנזיר ייעד את כהן ואת אחותו להיות אף הם נזירים מילדותם, אך הם לא הלכו בדרכו זו. מתוך אידיאל של קדושת החיים, הרב נמנע מאכילת בשר ודגים ואף אינו שותה יין.
בשנת 1948 בעת שלמד בישיבת "מרכז הרב" היה הרב כהן חבר בתנועת המחתרת "ברית החשמונאים" שנלחמה בשלטון המנדט הבריטי והיה חבר פעיל ב"הגנה.
יחד עם חבריו הקים את הגרעין הראשון של קבוצה דתית לוחמת, אשר התפתח לימים ל"ישיבת הסדר". במלחמת השחרור היה ממגני ירושלים וגוש עציון, שם נלחם במסגרת האצ"ל על ירושלים העתיקה. הוא נפצע קשות בקרב על העיר העתיקה, ועם נפילת הרובע היהודי נפל בשבי הלגיון הערבי הירדני. הרב כהן היה לאחד ממנהיגי השבויים וזכה להערכת מפקדי המחנה הקצינים האנגלים והערבים של הלגיון הערבי. לאחר שחרורו מהשבי, שירת כהן בצה"ל שבע שנים, שירות חובה וקבע והגיע לדרגת סא"ל, השתתף במשלחת צה"ל לארצות הברית, ומילא תפקידים בכירים ברבנות הצבאית ביניהם רב צבאי פיקודי ורבו הראשי של חיל האוויר.

הרב שאר ישוב הכהן
הרב שאר ישוב כהן

שאר ישוב כהן למד משפטים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית וקיבל בהצטיינות תואר מוסמך. לאחר לימודיו התמחה בייעוץ משפטי לשיפוט רבני וקיבל תואר עורך דין.
כמו כן עסק בחקר המשפט העברי ושילובו בחוקי המדינה. לאחר מכן כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל. במלחמת יום הכיפורים התנדב שאר ישוב כהן לצה"ל ושימש רב באוגדה שצלחה את תעלת סואץ. משנת תשל"ה 1975, משמש שאר ישוב כהן כרבה האשכנזי של העיר חיפה, עומד בראש מוסדות ציבור שונים והוא זקן חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל. הרב שאר-ישוב כהן הוא חתן פרס הסובלנות לשנת 1991, נשיא התאחדות בני ציון, חבר ב"חבר הנאמנים" של אוניברסיטת חיפה, וכן הוא משמש כיו"ר הוועדה העליונה להידברות בין הרבנות הראשית לישראל לבין הנהגת הוותיקן, ולאחרונה גם כיו"ר הוועדה להידברות בין היהדות לאסלאם ושליח הרבנות הראשית למפגשים בין-דתיים.
ביום הולדתו השמונים קיבל אזרחות כבוד מעירו חיפה, בטקס חגיגי. הרב דוגל בהתנדבות של בנות דתיות לצה"ל במסלול שירות לאומי. הגב' ד"ר נעמי כהן היא חוקרת במחשבת ישראל, היסטוריה יהודית, ותולדות התפלה, הפעילה לקידום נשים דתיות מזה יותר מ-30 שנה, זכתה בין היתר בעיטור "אשת המופת של חיפה" בשנת 1982 כהוקרה על יוזמותיה ופעילותה המגוונת. ילידת ניו-יורק, שעלתה ארצה אחרי שוך קרבות מלחמת השחרור בשנת 1949, וב-1953 נישאה לרב שאר-ישוב כהן.
נעמי היא בעלת תואר שני מהאוניברסיטה העברית בלימודים קלאסיים, מקרא, ותולדות ישראל, ותואר שלישי בספרות יהודית הלניסטית. שנים רבות לימדה באוניברסיטאות תל-אביב וחיפה בחוגים לפילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל, והיום הינה עמיתת מחקר בכירה באוניברסיטת חיפה. היא פרסמה ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת מדעיים בין-לאומיים בתחומי התמחותה האקדמית, וכן בסוגיות חברה, חינוך, דת-ומדינה. חלוצה בהוראת תלמוד לנשים במסגרת חוג שהקימה לפני קרוב ל-30 שנה והממשיך להתכנס בקביעות עד היום.

תכניות הבית

סביב הבית מתקיים סכסוך. לאחר שהופקעו חלקים מהמגרש לצורך הרחבת הכבישים חורב ופרויד, פוצו בעלי הנכס באחוזי בניה, והם מבקשים להקים על השטח בניין בן מספר קומות.
הדיקן של אוניברסיטת חיפה, פרופ' יוסי בן ארצי, הוא בין המגנים על הנכס, במאמר שפרסם דוד הכהן ב- ynet בשנת 2002 טען, שהנכס ראוי לשימור. "הבית מהווה שריד מובהק וראוי לשימור מתקופה היסטורית חשובה בעיצובו של המרחב היהודי בהר הכרמל. הוא נבנה על רקע השאיפות ליצור על הכרמל 'שכונות גנים' מודרניות תוך התאמה לקווי הטופוגרפיה, למבט אל הים ולסביבה הטבעית".
פרופסור בן ארצי כתב בחוות דעת שהגיש כי "המבנה ראוי לשימור מבחינה אדריכלית והיסטורית גם יחד ומהווה נכס תרבותי במורשת הבניה של העיר חיפה. רק מעטים מסוגו ומשתווים לייחודו, נותרו לפליטה במרוץ הפיתוח ומיצוי זכויות הבנייה באזור, ראוי במיוחד להקפיד על שימורו ותכנונו ברוח המקורית. יהיה זה עוול היסטורי להפוך בית קיץ המשקף תקופה היסטורית".
בעלת הבית, ד"ר נעמי כהן טוענת, ש"הכבישים שנסללו במהלך השנים שינו לחלוטין את הכניסה והבית איבד מתפארתו". כמו כן טוענת כהן כי גם פנים הבית שונה ברבות השנים כך "שפנים הבית המקורי כמעט ואינו קיים יותר, ואילו מה שנשאר מהבניה המקורית זקוק לשיפוץ דחוף". "קשה שלא לחשוב", מוסיפה ד"ר כהן, "כי חסרה כנות בטיעון, שיש לבית הזה דווקא ערך היסטורי, בעוד שבעשור האחרון נהרסו בשכונה גם הבית של ליידי דאונס - על שמה נקרא רחוב דאונס - וגם הבית המיוחד של הדמות האגדית, ד"ר בירם, על חדר העבודה המרשים שהיה בו. במקומם נבנו בתים מודרניים. פתאום טוענים לערך היסטורי של בית הקיץ של שתי נשים אנונימיות". עיריית חיפה טוענת ש"החלק האותנטי היחיד שנשאר מהמבנה הוא החלל המרכזי של הבית וכיום הערך היחיד של המבנה הוא בעיצוב הפנים. בתמורה להפקעות הקרקע תוגברו זכויות הבנייה על המגרש ב-824 מ"ר.
"בנסיבות אלו אישרה ועדת השימור העירונית את הריסתו של המבנה בתנאים הבאים: יוכן סקר תיעוד למבנה בהתאם להנחיות היחידה לשימור ובאישורה ויועתקו עצי הדקל העתיקים. מיקומם החדש במגרש ייקבע בתיאום עם היחידה לשימור אתרים". כשנבנה, היה הבית מבודד ומוקף גינה מכל עבריו. אך לימים, בעת שהורחב רחוב חורב, ננגסה הגינה במזרח, ובעת הרחבת דרך פרויד ננגסה גם הגינה היפה ממערב. מהמועצה לשימור אתרים נמסר לי שבשנים אחרונות אין תזוזה בנושא הבית, ויתכן שהמאבק נשא פרי.
שמם של בעלי הבית איננו קבוע יותר בחזית המבנה, המדרגות הלולייניות נעלמו ואינן, אך הבית עדיין עומד במקומו. הגדר החיה מסתירה אותו להולכים ברחוב חורב, אך הוא מתגלה במלוא הדרו מרחוב פרויד. המרפסת הגדולה עדיין משקיפה אל נופו של חוף הכרמל, אך דייריה כבר לא יושבים בה.
הסתכלו בבית ודמיינו את תפארת העבר. מי יודע אם הבולדוזר לא יגיע כבר מחר...

מקורות:
 כתבה על הבית ברחוב חורב 26 
 
אקסונומטריה מאת שרגא קירשנר ב"תיעוד ארכיטקטורה בחיפה 1918-1948", קובץ עבודות סטודנטים בטכניון, חיפה 1981.

מידע ותמונת הרב שאר ישוב - מתוך הויקיפדיה

המידע על ד"ר נעמי כהן מתוך http://www.kolech.org/show.asp?id=191962

האקסונומטריה - מתוך עבודה של סטודנט בטכניון שרגא קירשנר משנת 1979-80. לפי עבודת הסטודנט, תכנון הבית ברחוב חורב 26 הוא משנת 1936, הגשה לעירה בנובמבר 1936, אישור העירייה בפברואר 1937 והקמה בשנת 1937

התמונות של הבתים צולמו על ידי בשנים 2005-2009

שיחה עם מר אורי היימן באפריל 2009 

פרטים על אלה היאם באתר החברה קדישא בחיפה, פרטים על היימן היאם באינטרנט
עמוד 2 מתוך 5