אני פונה צפונה, מביתם של אלזה גרץ ומרדכי טיטלמן ברחוב פרויד 8, בדרכי לכיכר הרברט סמואל. סביבי אין בתים, רק חורשות אורנים. בשנת 1936 האוויר צלול וריח האורנים נישא ברוח הקרירה. פה ושם ניתן להבחין במגרשים, שתחומם סומן באמצעות נטיעת ברושים.


נטיעות באחוזה בשנת 1924

את המקום אין להכיר. רק לפני כעשור, בשנת 1924, היה שטח זה ריק מבתים, ואם הגעתם לכאן בשעות הבוקר המוקדמות, יכולתם להבחין בנוטעי העצים למרגלותיו של ההר של ונטורה.
אני מתקרבת לכיכר הרברט סמואל, שתעבור גלגולים רבים, עד שתאבד לה צורתה המקורית. עתה, בשנת 1936, יש כאן שטח ריק, מעין כיכר מארכת מכוסה עפר, שדרך לא סלולה סובבת אותה ויורדת מזרחה בדרך פיק"א. בשנת 1935 גדרו כאן שטח לאוהלים בהם שיכנו מתיישבים חדשים, עד שנמצא להם מקום, "והיה גם שומר על סוס", סיפרו זקני אחוזה. ילדי אחוזה ישחקו כאן כדורגל והבריטים ירכבו כאן על סוסים.
הכיכר תישאר בצורתה זו עד שנת 1946, כפי שנראה בצילום מהאוויר. עם חלוף השנים יסללו כבישים באחוזה, הכבישים יקיפו את הכיכר מכל צדדיה ואוטובוסים יחוגו מימינה ומשמאלה. במרכז הכיכר יקימו קיוסק עשוי לבנים, ישתלו עצים, שיחים ופרחים, ומר מרדכי ליכטנשטיין ואשתו ציפורה ימכרו בקיוסק גזוז ועיתונים וגם כרטיסים מוקדמים לסרטים בקולנוע "מוריה".
מר ליכטנשטיין הוא בעל עור שחום, אך מבטאו יסגיר את מוצאו האשכנזי. לימים, כשאשתו צפורה תלך לעולמה, הוא יעזוב את אחוזה, ויעבור לגור עם בתו, שזקני אחוזה זוכרים שהייתה זמרת אופרה.


כיכר הרברט סמואל בשנת 1938. בפינה הימנית התחתונה ניתן לראות את בית היים
ברחוב חורב 26. בחלק השמאלי העליון של התמונה בתים ברחוב חורב וברחוב דישראלי.
שימו לב לנטיעות.


כיכר הרברט סמואל בשנת 1946. בצד העליון של התמונה נראה החניון של אגד.
 בצד השמאלי של התמונה נראים בתים ברחוב חורב וברחוב דישראלי.
 בצד הימני התחתון של התמונה שני בתים, האחד ברחוב גת והשניף לבן, ברחוב סמולנסקין.


לכשייסלל רחוב חורב, הכיכר תפצל אותו בקטע שבין רחוב גת לרחוב דישראלי לשני מסלולים נפרדים בני נתיב אחד כל מסלול. מודעה שתתפרסם בשנת 1949 ב"פלסטיין פוסט" תצביע על קיומו של הקיוסק בשנה זו. לכשאבוא להתגורר בשכונת אחוזה בסוף שנות הששים, הקיוסק יעמוד שם, הכביש יקיף עדיין את הכיכר מכל צדדיה, ניתן יהיה לחצות אותה על שביל חצץ, לשבת לנוח על ספסל בצל העצים.
על קיר הבית בחורב 16, הנמצא מול רחוב דישראלי, והנראה הן במפה של שנת 1938 והן בצילום משנת 1946, יהיה שלט עם שמה של הכיכר.
שלט זה ייעלם בהחבא תחת המרקיזה שמעל הכספומטים אחרי שיפוצו של "בנק לאומי" והשם המקורי של הכיכר ישכח מלב תושבי אחוזה.
כביש חורב יורחב פעם אחר פעם וינגוס בכיכר. בהרחבה האחרונה של הכביש, שיהפוך דו-מסלולי, עם חניות בצדדיו, הכיכר תדחק הצידה ותיוותר מצומקת ומוסתרת מאחרי בית המאפה "אריאל". רק העצים הוותיקים והנאמנים יעמדו על משמרתם ויזכירו ימים טובים יותר של "כיכר הרברט סמואל".


עצים, שריד מכיכר הרברט סמואל, 2009


מאפיית אריאל, במקום בו עמד הקיוסק, 2009

דרך פיק"א תהיה ריקה מבתים גם בשנת 1938, פרט למוסך של אגד שיבנה כאשר יגיע קו האוטובוס מס' 4 עד לכיכר הרברט סמואל.
עתה, בשנת 1936, יש שטח ריק במקום בו יוקם בשנות השמונים מרכז חורב. הבתים של אחוזת הרברט סמואל מתרכזים לאורך הציר הראשי של רחוב חורב, ברחוב סיני וברחוב מאפו, ובין האורנים ניתן לראות מספר צריפים. אלו הוקמו על-ידי מתיישבי אחוזה הראשונים, בציפייה לרגע בו יקימו את בתיהם על המגרשים.
אני פוסעת לאורך הכיכר.
הבית שיעמוד ברחוב חורב 18 ופינת רחוב גת לא קיים עדיין ויבנה רק בתחילת שנות החמישים. תפתח כאן חנות הספרים של בן-הלל, שתירכש ע"י משה מנפרד רייס ואשתו שולמית פרידמן. רייס יליד וינה 1922, נמלט מציפורני הנאצים עם אחיו ואחותו ויעלה ארצה בשנת 1939. משה ירכוש גם את החנות הסמוכה והוא ושולמית אשתו יפתחו שתי חנויות, זו לצד זו: חנות לכלים ומתנות ופרפומריה לדברי קוסמטיקה. את שתיהן אפקוד בסוף שנות הששים, שכן החנויות בבניין זה יהוו את המרכז המסחרי של הכיכר. כשייצא הזוג לגמלאות, יהפכו החנויות לחנות הספרים "סטימצקי", שתיסגר עם פתיחת הקניון. חנות השוקולדים "ממתקי עלית" של אדון הוגו וגברת גולשמידט, תהפוך ברבות הימים לחנות הממתקים "הנזל וגרטל" של נסים לוי, ותימכר בחודש יוני בשנת 2009.


"הנזל וגרטל" - מכירת חיסול, 2009

טובה וראובן פישר יגיעו לאחוזה בשנת 1946, ילוו כסף ויפתחו כאן מסעדה חלבית יחד עם שרה ועזריאל בראון. טובה וראובן יינשאו בשנת 1946 ויעברו להתגורר ברחוב קריית ספר.
שני הזוגות יעבדו לסירוגין, כשהנשים עובדות גם הן בחנות, ובנוסף לכך גם מטפלות בילדים ובבית. יותר מאוחר יביאו טבחית, שתבשל ותשחרר מעט את הנשים מעבודתן במסעדה.
ב-1963 תיסגר המסעדה, טובה פישר תפתח קונדיטוריה במוריה 107, ואני אטעם את העוגות הנפלאות שימכרו בה. החנות שתכירו יום אחד כחנות הצילום "זמיר" היא בשנות הארבעים חנות ירקות, השייכת ליונה ויוכבד אפלבאום, הדודים של יוסי זמיר. אחרי שיונה אפלבאום ילך לעולמו, בתו מקסימה תשכיר את החנות לספר, שיפתח במקום מספרה בשם "נעמי".
סניפו של "בנק לאומי" במבנה זה יקרא בראשית דרכו "קופת מלווה עולה", ישרת את האוכלוסייה היקית של אחוזה, ומנהלו יהיה מר קלוגר, אביו של חיים יבין.
"בנק לאומי" יעשה חיל והסניף הקטן ירכוש את חנות הדגים והעופות של ליפא ופולה גרינשפן, לאחר מכן יתרחב הבנק ויקנה את חנותו של יצחק פרל הזגג, שבה אתקן זכוכיות שהתנפצו ואקנה מסגרות לתמונות.
אדון פרל יצליח תמיד למצוא את מבוקשו, למרות אי הסדר ששורר בחנותו. יהיו כאן חנויות נוספות, כגון חנות נעלי הילדים של אירן, בה אקנה נעלים לילדי. יהיה כאן סניף קטן של אגד, שישרת את הנהגים שיגיעו לתחנה הסופית של אחוזה.
על המגרש הגדול בדרומה של כיכר הרברט סמואל יעמוד במשך שנים רבות חניון של אגד, אליו יגיעו אוטובוסים למנוחת לילה. ואז יום אחד ייעלמו האוטובוסים ובור ענק ייחצב במקום, יתמלא בטון ומלט ובשנת 1987 יקום במקומו של הבור "מרכז חורב". בחזיתו של הקניון תבנה רחבה גדולה, עליה יתקיימו בימי הקיץ אירועים. והצעירים שבינינו, אלו שלא הכירו את הכיכר שהצטמקה ונתביישה, יחשבו לתומם, ש"מרכז חורב" המתנשא מולם, הוא לב לבה של אחוזת הרברט סמואל.


חניון אגד הישן בדרך פיק"א


מרכז חורב, 2009


רחוב חורב 18, 2006

מקורות:

שיחות עם דיירי אחוזה הותיקים: משפחת זמיר, מר משה רייס, גב' טובה פישר, מרים סמולנסק ז"ל ועוד רבים אחרים.

שיחות עם נסים לוי, בעל חנות "הנזל וגרטל" ואיתמר רוטלוי, חוקרי חיפה

התמונה משנת 1946 היא קטע מתמונה המצויה בארכיון התצלומים של לשכת העיתונות

התמונה בשחור לבן משנת 1924 נמסרה לי באדיבות מר חיים אברמוביץ

צילום חניון אגד הישן - צלם לא ידוע

התמונות הצבעוניות צולמו על- ידי

הדרך מבית היים לבית גרץ-טיטלמן שברחוב פרויד קצרה מאד.

בשנת 1936 בית זה עדיין לא קיים ולכן אין כאן לא כביש ואף לא שביל. בשנים 1939-1938 יבנה כאן ביתם של ד"ר אילזה גרץ ומרדכי טיטלמן.
בית זה יעמוד בודד על מגרש גדול של כחמישה דונם בלב חורשות לפחות עד שנת 1946, כפי שניתן לראות במפה של פרידלנדר משנה זו. הכביש ייסלל רק לאחר מספר שנים וגם שמו של הרחוב יינתן לו בתקופה מאוחרת יותר.

אילזה גרץ, בתם של זלמה לבית יעקובזון ואברהם גרץ, נולדה בלייפציג שגרמניה בשנת 1901. אילזה למדה רפואה כללית ופסיכיאטריה באוניברסיטת ברלין והשתלמה בפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, שם הייתה תלמידתו של הפילוסוף מרטין היידגר.

באוניברסיטה פגשה בסטודנטים יהודים, שהשתייכו לתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס", שחינכה לעלייה ארצה. בשנת 1928 עלו היא ואחיה הבכור היינץ ארצה.
היינץ היה אחד הבעלים של חברת דיזינגוף, האח פאול, היה למפיק סרטים בארה"ב ובצרפת, ואחותה של אילזה הייתה מעמלת רפואית בפריס. אילזה גרץ סיירה ברחבי הארץ ובהגיעה לכפר-גלעדי פגשה שם את מרדכי לואי טיטלמן, החצרן של הקיבוץ והרווק האחרון במשק. לואי נולד בקלרש, מולדביה בשנת 1888.
בשנת 1913 עלה ארצה ונמשך לאנשי "השומר". במסגרת זו שמר במסחה, במצפה, ביבנאל ועוד. בעקבות פרשת ניל"י השתתף במצוד אחר לישנסקי. בשנת 1917 הועבר מרדכי לדגניה. הוא היה בין חברי "השומר" שהתנדבו לגדודים העבריים בצבא הבריטי, שם רכש את ידיעותיו הבסיסיות הצבאיות ובמקביל קנה נשק למחסני "השומר". מרדכי הגיע לכפר גלעדי, ועסק בין השאר בחציבת סליק בקיבוץ. במאורעות 1921 יצא להגנת צפת ובמאורעות 1929 ירד לעזור למגני חיפה.
הוא נשלח לכפר גלעדי להביא תגבורת ונשק. הוא עשה זאת כשהוא מחופש לחולה אנוש,יחד עם מניה שוחט, שהתחפשה לאחות רחמנייה. שמואל אחיו עלה בעלייה השלישית, הגיע לכפר גלעדי והפך חבר משק בתל-יוסף.
הזוג נישא בשנת 1929 והתגורר בכפר גלעדי. שני בני הזוג היו אנשי "השומר".
בנם הבכור יאיר נולד בשנת 1930 בקיבוץ. לואי חלה לאחר שנתיים בשחפת, והזוג חזר לגרמניה עם תינוק בעריסה כדי לחפש שם מרפא. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 חזרו ארצה, אך לאכזבתם מצאו הרכב חברתי שונה בכפר גלעדי ועזבו את הקיבוץ.
לואי החל עובד בעבודות עפר בתל-אביב, ובהמשך מצא עבודה בירושלים. המשפחה התגוררה בבית וגן בירושלים, שם פתחו מעון ילדים. אילזה עבדה גם במחיצתו של הממציא משה ויבושביץ, אחיהם של מניה שוחט, נחום וגדליהו וילבושביץ.
זה האחרון הקים סדנאות מחקר, שהיו בתחומי התעניינותה של אילזה: חקירות פסיכו-טכניות וארגון שיטות עבודה. בנם יונתן ובתם אנה נולדו בירושלים. בשנת 1937 נולד גם בנם אורי. הסבתא זלמה גרץ עזבה את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון ועלתה ארצה בשנות השלושים. עם בניית נמל חיפה, עברה המשפחה לעיר חיפה ולואי החל לעבוד בנמל.


אילזה גרץ ומרדכי לואי מיטלמן עם ארבעת ילדיהם


במרכז: משה וילבושביץ ומניה וילבושביץ שוחט בבית טיטלמן

באחוזה עומדים בשנת 1936 רק בתים מועטים ורובם מרוכזים ברחובות חורב, סיני, מאפו ודישראלי. גם ברחובות ויתקין, סמולנסקין וגת עומדים כבר מספר בתים.
משפחת טיטלמן תקנה מגרש בן חמישה דונם במקום שומם למדי, בטווח הליכה למרכז אחוזה.
הנוף המשקיף ממנו, חוף הכרמל, ישבה את לבם. את ביתם יבנו כאן בשנים 1938-1939, בקרבת הבית של האחיות היים ברחוב חורב 26.
הבית יבנה בחלקים: תחילה קומה על עמודים ועוד חדר על הגג, בהדרגה יוסיפו חדרים נוספים לבית. חמש שנים תתגורר המשפחה בבית ללא חשמל, כשאור העששיות משמש להם תאורה בערבים. סביב הבית גינה יפה, שתתפשט גם במורד הוואדי.
לפני הבית יגדלו שלוש שורות של ברושים גבוהים, שניים מהם יראו גם בשנת 2009. הבית מרוחק מהכביש, ונמוך ממנו. בזמן הבנייה ייחצב בבית "סליק" ובו נשק של ההגנה. אל הסליק ניתן להגיע דרך דופן של ארון. במרוצת השנים יורחב רחוב פרויד, הגינה היפה תצטמצם, והבית יתקרב לכביש. הדרך שתיכבש ליד ביתם, תשמש מעבר לערבים מטירה, שיעלו לאחוזה למכור את מרכולם או לגנוב פרות או רכוש אחר.
בזמן המאורעות של 1939 יהיו בני משפחת טיטלמן עדיין הדיירים היחידים ברחוב וה"הגנה" תציב על גג ביתם עמדה. ילדי המשפחה זוכרים שבגלל ריחוקם משכנים, הגפירים-הנוטרים פחדו להגיע אליהם הביתה לשמירה, ואב המשפחה מרדכי לואי נאלץ ללוות אותם לבית ואף לעבור איתם את הלילה.
ב-1 באפריל 1940 יתחילו תושבי אחוזה לשלם מסים לעיריית חיפה עבור שרותי העירייה וביניהם הארת רחובות העיר. מכתבה של אילזה לראש העירייה בבקשה להאיר את הרחוב (שהייה עדיין ללא שם) באפריל 1940 נענה על ידי מהנדס העיר באותו חודש בהתנצלות, על שאין באפשרות העירייה להתקין תאורה ברחוב, כיוון שאין עדיין פנסי רחוב בשכונתה.






עם המעבר לחיפה, תתחיל אילזה להתעניין ברכישת מגרש והקמת מעון לילדים בביתה.
בידי המשפחה תשובתו של האדריכל-מהנדס גדליהו וילבושביץ, המעידה על פניה של אילזה ל"הסתדרות נשים ציוניות" בעניין הקמת "קייטנה" בבית. הנריטה סאלד, מ"הלשכה לעליית הנוער"
תענה לאילזה ב-2 באפריל 1939 ממקום מושבה במלון "עדן בירושלים":
" גב' גרץ היקרה, הנני מרגישה, כי מחובתי לכתוב אליך מלים אחדות לאחר שיחתנו האחרונה בשאלת תכנית להקמת מוסד לחנוך ילדים, המבוסס על עקרונות מסוימים, ולפי דעתי עקרונות בריאים מאד. אני מצטערת מאד, על אי יכולתי לקבל את הזמנתך ולהשתתף בוועדה, שתעזור לך בהגשמת תכניתך. כפי שהסברתי לך, הגיע הזמן שעלי למעט בהשתתפות בעבודות ציבוריות ואין עלי לקבל פעולות חדשות, נוסף לאלה שכבר מוטלות עלי. מאד הייתי רוצה לקחת חלק בהגשמת המפעל החינוכי שאת מתכננת, מפעל שיתבסס על הרעיון החשוב מאד בפתוח חיינו כאן בארץ. הרעיון שחיינו צריכים להיות פשוטים מאד במובן המקיף אבל עשירים ומפותחים במובן הרוחני..... תקוותי היא, כי תצליחי בעצם הרעיון ובחיפושיך אחרי שותפים שיוכלו לעזור בפיתוחו ובהתגשמותו".
ואילזה אכן תצליח. בתחילת שנות הארבעים אילזה תפתח בקומה הראשונה של הבית מעון לילדים קשי חינוך, מפגרים ואוטיסטים מרחבי הארץ. על החוסים ימנו גם ילדי משפחות מפורסמות. אילזה תשמור על שם משפחתה מהבית, השם המופיע על התעודות המקצועיות שלה, והמעון יקרא "בית אילזה" או "אליזה".
בגלל קשיי פרנסה ייאספו לבית במשך השנים גם ילדים של אנשי צבא ודיירים משתנים יגורו בבית בשכירות. בשנת 1941, כנראה לאחר פטירתה של סבתא זלמה, תתגורר בקומה ב' משפחת יגר.
משה יגר, יליד 1902, זוכר את בעל הבית, מרדכי טיטלמן כאיש שקט, שאוהב להשקות את הפרחים הגדלים על המדרון, ואת אילזה כאישה פעלתנית וחברמנית. ילדי שתי המשפחות יערכו בערבי ששי קבלת שבת משותפת והילדים ישבו יחד וישירו שירי שבת.
בקיץ יתגוררו בבית דיירים נוספים, כגון וילבושביץ, שגם ילך לעולמו בביתם בשנת 1944. בזמן מלחמת העולם השנייה יוקם בהמשך רחוב פרויד שדה תעופה קטן עבור מטוסים קלים. לאחר המלחמה ישמש שדה התעופה בעיקר כמחנה ומקום פעילות לתנועות הנוער. גם אני אלך ברגל עם חברי לצופים משבט "משוטטי בכרמל" מצריף השבט ברחוב דישראלי עד לרחוב פרויד. הכביש או הדרך החצי סלולה יסתיים בשדה התעופה. בשנות התשעים ייסלל המשכו של כביש פרויד עד לחוף הים ויקרא ד"ר אברהם ויינשל ודרך משה פלימן.




שנת 1945 תתפרסם מודעה ב"פלסטיין פוסט" בלשון זו: ד"ר א. גרץ ו-ב. בלומנפלד מודיעים על בית לילדים בגילאי 7-14 בכרמל. "יש מבט לים, בלב חורשות, כל הנוחיות, מזון משובח". במודעה מיוני 1946 ידובר על "בית קיץ לילדים בגילאי 5-12. המחנה פתוח לכל, לאו דווקא לילדים בעלי צרכים מיוחדים". גם ב-1947 תתפרסם מודעה נוספת בה יצוין "בית גרץ ברח' פרויד אחוזה 8, בית עם גן בן 5 דונם, מדרגים מוצלים, אויר טוב, השגחה מלאה, משחקים, רחצה, טיולים שעורים, צוות מנוסה".


מודעה מתוך ה"פלסטיין פוסט", 1945

כזכור, רחוב פרויד היה בתחילה דרך ללא שם. אורי, בנם של אלזה ומרדכי, סיפר שכאשר נתנו שמות לרחובות באחוזה, פנה מהנדס העיר מר ליונל ווטסון לאילזה, וכתושבת ראשונה של הרחוב ביקש ממנה להציע שם לרחוב. אילזה הייתה פסיכואנליטיקאית יונגיאנית, אך מאחר שיונג לא אהד יהודים, היא הציעה לקרוא לרחוב בשם המורה היהודי שלה "פרויד".
מרדכי (לואי) טיטלמן נולד בנר ראשון של חנוכה 1888 ונפטר בנר ראשון של חנוכה, 16.12.1968
אילזה גרץ טיטלמן נולדה ב- 18.1.1901 ונפטרה ב- 31.8.1970.
הבית ייהרס בשנת 1994 ומשפחת טיטלמן תבנה על המגרש בית גדול. שניים מילדי המשפחה גרים בבית עד היום. בגלל קרבתו לכביש פרויד הסואן, יבנה הבית כך שהוא יראה מהרחוב כחומה בצורה, אך הנוף המרהיב של חוף הכרמל נשקף ממנו גם בשנת 2009.


הבית העומד ברחוב פרויד 8 בשנת 2009


מקורות:
שיחות עם יאיר טיטלמן תלם ומשה יגר בשנת 2005.

שיחות עם אורי ודניאלה טיטלמן בשנת 2009.

העתקי התמונות והמכתבים נמסרו לי באדיבות משפחת טיטלמן

המודעה מתוך ה"פלסטיין פוסט" היא מתוך האתר של אוניברסיטת תל-אביב
התמונה משנת 2009 צולמה על-ידי

פרקים על בני הזוג בספר: "אנשי "השומר" בחייהם ובמותם" מאת גרשון גרא. תל-אביב : משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תשנ"א 1991.

הערך "טייטלמן אילזה לבית גרץ" בספרם של לוי, נסים ויעל: רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799. איתי בכור הוצאה לאור, זכרון יעקב, 2008.

השנה היא 1936 ואני צועדת במורד רחוב חורב. מעט לפני הפנייה לרחוב פרויד, ברחוב חורב 26, צומחת חורשת אורנים.

תכניות הבית שיקום כאן הוגשו לעירייה בנובמבר 1936, ובפברואר 1937 יתקבל אישור לבנייתו של הבית, שיקום עוד באותה שנה. 'בית היים' House of A.R. Hyam', מתוכנן על ידי האדריכל הידוע אוסקר קאופמן, ארכיטקט יהודי גרמני שהתמחה בבניית בתי אופרה ואולמי הופעות, והוזמן בשנת 1934 לבוא ארצה כדי לתכנן את בית "הבימה" בתל אביב.

בחיפה הוא תכנן באותה שנה את בית הקולנוע "אורה" ברחוב הרצל. הבית ברחוב חורב הוזמן על ידי גב' עדה ואן דר וילן לבית Hyam, יהודיה אמידה מאנגליה שהקימה עבורה ועבור אחיותיה בית קיץ מסוגנן.
האחיות לבית היים, קרי, עדה ואליס התגוררו בשנות השלושים בתל אביב ברחוב הס. קרי הייתה האחות המבוגרת, שהייתה נשואה לאציל ממוצא הולנדי, אך הגיעה ארצה בלעדיו.
עדה הייתה רווקה ואליס, הצעירה באחיות, נקברה בחיפה תחת השם אלה היאם בדצמבר 1969 כבתו של היימן היאם, ונראה שלא נישאה. יתכן שאביהן של האחיות היה Hyman Hyam ממידלסקס אנגליה, שנולד ב-1839.
האחיות היו נשים משכילות, שעלו ארצה ממניעים ציוניים, ויתכן שהיו בעלות השכלה אקדמית. הן דיברו כמובן אנגלית, אך גם ידעו גם גרמנית. הבית ברחוב חורב הוזמן על-ידן כדי לנפוש בו בימי הקיץ החמים. הבית עמד ריק רוב השנה, ובהעדר האחיות, הערבים מטירה היו פורצים אליו.

עורך דין שלמה זלי היימן מתל אביב הבטיח לאחיות לטפל בעניין זה, וביקש מאחייניו אברהם וחיים היימן, שהיו גפירים (נוטרים) בחיפה, להתגורר בבית.
סביב הבית נבנתה גדר עם שער חשמלי והותקנה מערכת אזעקה, שנשמעה, בשעת סכנה, עד למשטרת הנוטרים ברחוב מוריה.

אברהם "פריץ" היימן, יליד 1915, עלה ארצה בשנת 1935. אשתו, שרה ילידת וילנה שכלה את אביה במלחמת העולם הראשונה, ועברה עם אמה לברלין, שם אושפזה האם.
שרה גדלה וחונכה בביתו של שמואל מונק, מראשי הקהילה הברלינאית החרדית, שבנו ברוך יעלה ארצה ויגור באחוזה.

בשנת 1935 שרה עלתה לארץ, למדה בירושלים בבית ספר לאחיות והגיעה לחיפה. אברהם ואחיו חיים היינץ היו, כאמור נוטרים בכרמל ויחד עם אחרים יסדו את גבעת וולפסון במשמר הכרמל (סמוך לבית אורן).
אברהם ושרה היימן נישאו בשנת 1941 או 1942 וגרו ברחוב חורב 26, כשהם משמשים למעשה כשומרים של הבית. כאן נולדו ילדיהם, אורי, אלחנן ועדי. במשך השנה נהגו להתגורר בכל חלקי הבית, אך בחדשי הקיץ, כאשר האחיות הגיעו לחיפה, הם היו מצטמצמים למגורים בחדר וחצי.

הבן אורי היימן לא הכיר את האחות הגדולה קרי. את עדה ואליס ראה כסבתות אוהבות שטיפלו בו בילדותו. הוא זוכר שבבית התגוררו אנשים שונים, כמו הצייר ארוין הארטמן, שדיבר רק גרמנית ועבד במרתף על ציוריו. הארטמן היה גם מתמתיקאי שלימד לפרנסתו סטודנטים. במקביל התגורר בבית גם בנימין האוזנר, שהיה כנר באחת מהתזמורות הראשונות בארץ. ההגנה התקינה בבית סליק, בו הוחבאו אלונקות ותרופות. בשנת 1939 מראים רישומים בעירייה שהבית הוא בבעלות הגב' ון דר וילן.

בשנה זו היא תרמה את הנכס ל"הכשרת הישוב" בעוד היא ואחיותיה שמרו על זכותן להתגורר בבית עד סוף חייהן. בשנת 1970, אחרי מותה של אליס, הועבר הבית לבעלות חברת "הימנותא", חברת בת של קק"ל. משפחת היימן המשיכה להתגורר בבית זה עד שנת 1984.
הבית מתייחס לקוי הטופוגרפיה היורדים מצפון לדרום על ההר ומתיישב עליהם כך, שהחזית הפונה לרחוב חורב היא נמוכה מאוד וכמעט אינה מורגשת מהרחוב, ובכך הבית מאפשר למבנים בקו האחורי של רחוב חורב ליהנות גם הם מנוף הים אשר מדרום-מערב.

לרחוב פרויד מפנה הבית חזית רחבה של מרפסת מעוגלת, המהווה את הגורם המרכזי בחזית זו. בגלל הפרשי הטופוגרפיה וכן רעש מן הרחוב הסואן, מפרידה גדר חיה גבוהה בין הבית לרחוב פרויד. דלת הכניסה הראשית היא מעוגלת ועשויה מפלדה וזכוכית, מעל הכניסה כיפת תאורה מבטון וחלונות מזכוכית בצבע תכלת, מעל החדר העגלגל ששימש כחדר אוכל. בעבר הייתה דלת החזית גלויה מכיוון הרחוב ונראית בתצלומים. שמה של בעלת הבית נקבע באותיות נחושת מעל הכניסה: House Van der Wielen. בצדו של הבית מצד דרום, היו מדרגות לולייניות מפלדה, המאפשרות עלייה לגג.
פרופ' יוסי בן ארצי תאר את הבית במאמר ב-ynet כלהלן: "הצד המערבי של המגרש פונה אל הים, ולפיכך נוצר צורך בעמודים, מדרגות וקומת קרקע לפילוס המשטח העיקרי. כלפי הנוף הנשקף אל הים יצר קאופמן מרפסת רחבת ידיים וכלפי הרחוב העליון נוצרה קומה שטוחה אשר אינה בולטת בראוותנות, אלא משולבת בנוף הבנוי. פריטי העיצוב הפנימי, ובכלל זה קמינים (אח), ארונות ספרים, דלתות ומשקופים, עוצבו כולם בצבעים כהים המשתלבים בטיח הבהיר הפנימי. כלפי חוץ טויח המבנה בוורוד מה שנתן לו ייחודיות דקורטיבית".


הבית ברחוב חורב 26, מבט מרחוב פרויד


הרבשאר ישוב כהן ואשתו חכרו את הבית בשנת 1984. הרב שאר ישוב הכהן ואשתו, ד"ר נעמי כהן, הם אנשים מעניינים בזכות עצמם.
שאר-ישוב הוא יליד ירושלים, דור ח"י למשפחת רבנים וגדולי תורה. אביו היה הרב דוד כהן המכונה "הרב הנזיר" או "הנזיר הירושלמי", ואמו הייתה שרה לבית אטקין, ממייסדות "אמן" (תנועת נשי המזרחי שהפכה בימינו ל"אמונה"). אביו הנזיר ייעד את כהן ואת אחותו להיות אף הם נזירים מילדותם, אך הם לא הלכו בדרכו זו. מתוך אידיאל של קדושת החיים, הרב נמנע מאכילת בשר ודגים ואף אינו שותה יין.
בשנת 1948 בעת שלמד בישיבת "מרכז הרב" היה הרב כהן חבר בתנועת המחתרת "ברית החשמונאים" שנלחמה בשלטון המנדט הבריטי והיה חבר פעיל ב"הגנה.
יחד עם חבריו הקים את הגרעין הראשון של קבוצה דתית לוחמת, אשר התפתח לימים ל"ישיבת הסדר". במלחמת השחרור היה ממגני ירושלים וגוש עציון, שם נלחם במסגרת האצ"ל על ירושלים העתיקה. הוא נפצע קשות בקרב על העיר העתיקה, ועם נפילת הרובע היהודי נפל בשבי הלגיון הערבי הירדני. הרב כהן היה לאחד ממנהיגי השבויים וזכה להערכת מפקדי המחנה הקצינים האנגלים והערבים של הלגיון הערבי. לאחר שחרורו מהשבי, שירת כהן בצה"ל שבע שנים, שירות חובה וקבע והגיע לדרגת סא"ל, השתתף במשלחת צה"ל לארצות הברית, ומילא תפקידים בכירים ברבנות הצבאית ביניהם רב צבאי פיקודי ורבו הראשי של חיל האוויר.


הרב שאר ישוב כהן

שאר ישוב כהן למד משפטים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית וקיבל בהצטיינות תואר מוסמך. לאחר לימודיו התמחה בייעוץ משפטי לשיפוט רבני וקיבל תואר עורך דין.
כמו כן עסק בחקר המשפט העברי ושילובו בחוקי המדינה. לאחר מכן כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל. במלחמת יום הכיפורים התנדב שאר ישוב כהן לצה"ל ושימש רב באוגדה שצלחה את תעלת סואץ. משנת תשל"ה 1975, משמש שאר ישוב כהן כרבה האשכנזי של העיר חיפה, עומד בראש מוסדות ציבור שונים והוא זקן חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל. הרב שאר-ישוב כהן הוא חתן פרס הסובלנות לשנת 1991, נשיא התאחדות בני ציון, חבר ב"חבר הנאמנים" של אוניברסיטת חיפה, וכן הוא משמש כיו"ר הוועדה העליונה להידברות בין הרבנות הראשית לישראל לבין הנהגת הוותיקן, ולאחרונה גם כיו"ר הוועדה להידברות בין היהדות לאסלאם ושליח הרבנות הראשית למפגשים בין-דתיים.
ביום הולדתו השמונים קיבל אזרחות כבוד מעירו חיפה, בטקס חגיגי. הרב דוגל בהתנדבות של בנות דתיות לצה"ל במסלול שירות לאומי. הגב' ד"ר נעמי כהן היא חוקרת במחשבת ישראל, היסטוריה יהודית, ותולדות התפלה, הפעילה לקידום נשים דתיות מזה יותר מ-30 שנה, זכתה בין היתר בעיטור "אשת המופת של חיפה" בשנת 1982 כהוקרה על יוזמותיה ופעילותה המגוונת. ילידת ניו-יורק, שעלתה ארצה אחרי שוך קרבות מלחמת השחרור בשנת 1949, וב-1953 נישאה לרב שאר-ישוב כהן.
נעמי היא בעלת תואר שני מהאוניברסיטה העברית בלימודים קלאסיים, מקרא, ותולדות ישראל, ותואר שלישי בספרות יהודית הלניסטית. שנים רבות לימדה באוניברסיטאות תל-אביב וחיפה בחוגים לפילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל, והיום הינה עמיתת מחקר בכירה באוניברסיטת חיפה. היא פרסמה ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת מדעיים בין-לאומיים בתחומי התמחותה האקדמית, וכן בסוגיות חברה, חינוך, דת-ומדינה. חלוצה בהוראת תלמוד לנשים במסגרת חוג שהקימה לפני קרוב ל-30 שנה והממשיך להתכנס בקביעות עד היום.



סביב הבית מתקיים סכסוך. לאחר שהופקעו חלקים מהמגרש לצורך הרחבת הכבישים חורב ופרויד, פוצו בעלי הנכס באחוזי בניה, והם מבקשים להקים על השטח בניין בן מספר קומות.
הדיקן של אוניברסיטת חיפה, פרופ' יוסי בן ארצי, הוא בין המגנים על הנכס, במאמר שפרסם דוד הכהן ב- ynet בשנת 2002 טען, שהנכס ראוי לשימור. "הבית מהווה שריד מובהק וראוי לשימור מתקופה היסטורית חשובה בעיצובו של המרחב היהודי בהר הכרמל. הוא נבנה על רקע השאיפות ליצור על הכרמל 'שכונות גנים' מודרניות תוך התאמה לקווי הטופוגרפיה, למבט אל הים ולסביבה הטבעית".
פרופסור בן ארצי כתב בחוות דעת שהגיש כי "המבנה ראוי לשימור מבחינה אדריכלית והיסטורית גם יחד ומהווה נכס תרבותי במורשת הבניה של העיר חיפה. רק מעטים מסוגו ומשתווים לייחודו, נותרו לפליטה במרוץ הפיתוח ומיצוי זכויות הבנייה באזור, ראוי במיוחד להקפיד על שימורו ותכנונו ברוח המקורית. יהיה זה עוול היסטורי להפוך בית קיץ המשקף תקופה היסטורית".
בעלת הבית, ד"ר נעמי כהן טוענת, ש"הכבישים שנסללו במהלך השנים שינו לחלוטין את הכניסה והבית איבד מתפארתו". כמו כן טוענת כהן כי גם פנים הבית שונה ברבות השנים כך "שפנים הבית המקורי כמעט ואינו קיים יותר, ואילו מה שנשאר מהבניה המקורית זקוק לשיפוץ דחוף". "קשה שלא לחשוב", מוסיפה ד"ר כהן, "כי חסרה כנות בטיעון, שיש לבית הזה דווקא ערך היסטורי, בעוד שבעשור האחרון נהרסו בשכונה גם הבית של ליידי דאונס - על שמה נקרא רחוב דאונס - וגם הבית המיוחד של הדמות האגדית, ד"ר בירם, על חדר העבודה המרשים שהיה בו. במקומם נבנו בתים מודרניים. פתאום טוענים לערך היסטורי של בית הקיץ של שתי נשים אנונימיות". עיריית חיפה טוענת ש"החלק האותנטי היחיד שנשאר מהמבנה הוא החלל המרכזי של הבית וכיום הערך היחיד של המבנה הוא בעיצוב הפנים. בתמורה להפקעות הקרקע תוגברו זכויות הבנייה על המגרש ב-824 מ"ר.
"בנסיבות אלו אישרה ועדת השימור העירונית את הריסתו של המבנה בתנאים הבאים: יוכן סקר תיעוד למבנה בהתאם להנחיות היחידה לשימור ובאישורה ויועתקו עצי הדקל העתיקים. מיקומם החדש במגרש ייקבע בתיאום עם היחידה לשימור אתרים". כשנבנה, היה הבית מבודד ומוקף גינה מכל עבריו. אך לימים, בעת שהורחב רחוב חורב, ננגסה הגינה במזרח, ובעת הרחבת דרך פרויד ננגסה גם הגינה היפה ממערב. מהמועצה לשימור אתרים נמסר לי שבשנים אחרונות אין תזוזה בנושא הבית, ויתכן שהמאבק נשא פרי.
שמם של בעלי הבית איננו קבוע יותר בחזית המבנה, המדרגות הלולייניות נעלמו ואינן, אך הבית עדיין עומד במקומו. הגדר החיה מסתירה אותו להולכים ברחוב חורב, אך הוא מתגלה במלוא הדרו מרחוב פרויד. המרפסת הגדולה עדיין משקיפה אל נופו של חוף הכרמל, אך דייריה כבר לא יושבים בה.
הסתכלו בבית ודמיינו את תפארת העבר. מי יודע אם הבולדוזר לא יגיע כבר מחר...

מקורות:
 כתבה על הבית ברחוב חורב 26 
 
מידע ותמונת הרב שאר ישוב - מתוך הויקיפדיה

המידע על ד"ר נעמי כהן מתוך http://www.kolech.org/show.asp?id=191962

האקסונומטריה - מתוך עבודה של סטודנט בטכניון שרגא קירשנר משנת 1979-80. לפי עבודת הסטודנט, תכנון הבית ברחוב חורב 26 הוא משנת 1936, הגשה לעירה בנובמבר 1936, אישור העירייה בפברואר 1937 והקמה בשנת 1937

התמונות של הבתים צולמו על ידי בשנים 2005-2009

שיחה עם מר אורי היימן באפריל 2009 

פרטים על אלה היאם באתר החברה קדישא בחיפה, פרטים על היימן היאם באינטרנט

לאחר ביקורי בביתו של ד"ר זלוציסטי (רחוב יאנוש קורצ'ק 5), אני מעיפה מבט בגבעה שמעלי. השנה היא 1936, הרחובות יאנוש קורצ'ק ורחוב איינשטיין עדיין לא קיימים והגבעה נקראת בפי תושבי אחוזה "הגבעה של ונטורה" לפי המסופר, יש בהר מספר צריפים, שהידועים בהם הם הצריף של ונטורה והצריף של דולברג.
יצחק ונטורה (Ventura), שמוצאו מבולגריה ומלכה אמיליה, שמוצאה מרומניה, עלו ארצה בשנת 1925 לאחר שקנו ברומניה אדמות ב"אחוזת הרברט סמואל".

משפחת ונטורה ושלוש בנותיה עזבה את הצריף מספר פעמים בזמן הפרעות מחשש לחייהם, אך השנה שבה המשפחה להתגורר באחוזה.

הם בנו את כאן את ביתם במו ידיהם, נעזרים בדיירי צריפים אחרים. לבית קומה אחת ובו חדר וחצי. בית זה נראה בתצלומי אויר משנות הארבעים, מעל רחוב הנטקה. לימים תעבור משפחת ונטורה להתגורר בפינת הרחובות מאפו-חורב. ראובן דולברג המתגורר על הגבעה, הוא 'שען מומחה מדופלם לתיקון שעונים, אופטיקאי וחורט מתכת (מוכן לבוא לפי הדרישה גם הביתה לקבלת הסחורה)" ברחוב הרצל 45. הוא מוכר גם כלי נגינה ומכונות כתיבה.


ביתה של ליידי דאונס טרם נבנה על הגבעה וגם רחוב דאונס לא קיים עדיין.
הליידי דאונס, ששם נעוריה היה פלורנס צ'פמן, הייתה אחותה של הרוזנת אלנבי, ומכאן, גיסתו של אדמונד אלנבי, כובש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ובעל התואר "ויקונט של מגידו".
תואר זה ניתן לו בעקבות נצחונו על התורכים בשנת 1918 ליד מגידו. הליידי פלורנס דאונס ובעלה סר ארתור ביקרו בארץ בשנת 1934, נשבו בקסמו של הכרמל ובנו את ביתם ברחוב יפה נוף 120.
ליידי פלורנס נישאה לסר ארתור הנרי דאונס, רופא בהשכלתו, בשנת 1902. סר ארתור קיבל את תואר האבירות שלו בשנת 1910 ונפטר בשנת 1937.
הליידי, שהתאלמנה מבעלה, תבנה את ביתה בעוד כעשור על "הגבעה של ונטורה", ברחוב דאונס 21. הבית יהיה בית מידות מפואר, מוקף חומה ורודה, ויעמוד בודד במשך מספר שנים, כפי שנראה בתמונה. בחצר הווילה יעמוד העתק של הפסל "משה" של מיכלאנג'לו.
אך בשנת 2009 יעמוד על המגרש בית דירות מודרני גדול מימדים ומהבית הורוד יישאר רק עמוד ורוד למזכרת. כעת בשנת 1936, הדרכים על הגבעה עדיין אינן סלולות, ורבות כאן הנטיעות על מבני המגורים.
אני ממשיכה בדרכי ברחוב יאנוש קורצ'ק ומגיעה לרחוב יערות. אני פונה מערבה לכיוון רחוב חורב ויורדת בשביל המסתיים במדרגות.
בעוד כעשור תבנה כאן שכונת קוטג'ים קטנה וחביבה, החבויה בין רחוב איינשטיין לרחוב יערות. זהו השיכון הראשון שיבנה באחוזה. חברת "חוסים" תבנה את השיכון בשנים 1945-1946 על שטח של 4,535 מ"ר עבור עובדי חברת "וולקן".
רק כמה משפחות מעובדי החברה תעבורנה להתגורר כאן, ולכן יכנסו לגור בשיכון חברי אגד, והשכונה תקרא גם "שכונת אגד". ולבסוף יכנסו לגור בקוטג'ים גם משפחות שונות שלא מעובדי "וולקן" או "אגד" והוא יישאר ללא שם. מדובר במקבץ של קוטג'ים קטנים ולבנים, כל אחד בשטח של פחות ממאה מ"ר, המסודרים בשלשות.
לימים, יבלטו בתים אלו בתצלומים ובצילומי אויר של הגבעה הערומה.


מימין: הבית של ליידי דאונס, מעל הבית ברחוב דישראלי: שכון חוסים.

דוד דניאלי, רב חובל, יליד 1904, ואשתו לבנה הספורטאית, שנפגשו במסגרת תנועת "מכבי", יגורו כאן עם משפחתם בשנת 1946. בתם יעל סיפרה לי, שכדי להגיע לבית הספר "זיכרון יוסף" או לצופים, הייתה יורדת ברגל במדרגות עד לרחוב חורב או בשביל שירד עד למוסך של "אגד" בדרך פיק"א וממשיכה משם לבית הספר שברחוב סיני.
לידם התגוררו בשיכון משפחת נתן לייטנר, ומשפחת יחיאל קבשינבסקי, מעובדי "וולקן", משפחת אברשה ופולה לוי, משפחת דריזין, ומשפחת פאול אסטרון מעובדי "אגד".
פאול אסטרון ויעקב באר היו אנשי ועד השכונה. גרו כאן גם משפחות חמצני, אריה וסימה לזרוביץ, שבתם יעל גרה בשכונה עד היום, משפחת נפתלי ועוד משפחות.
עם עבור השנים יבנו בתים נוספים על הגבעה ויסגרו על השכונה הקטנה מכל עבר. בשנת 2009 יהיה זה שכון נסתר מהעין, עדיין מטופח ויוצא דופן בסביבתו, אך בגלל השינויים הרבים שיעשו במהלך השנים בכניסות, בפתחים ובגווני הבתים, ולאחר שהצמחייה תגדל סביב הבתים, ניתן יהיה בקושי רב להבחין שמדובר ב"שכון".
רק השבילים שבין הבתים מצביעים על כך שאכן מדובר בשכונה שבתיה נבנו לה יחדיו.




אני פוסעת בשבילי השיכון, חוצה אותו מדרום לצפון, וממשיכה לרדת בדרך שתקרא בעתיד רחוב איינשטיין. מעט לפני הפניה לרחוב חורב, בקצה הדרך, עומדים שני בתים. ברחוב איינשטיין פינת רחוב חורב 21 נמצא מגרשו של אברהם הורוביץ, עולה חדש מיאסי. את המגרש קנה עוד ברומניה, כמו רבים ממתיישביה הראשונים של אחוזה. אברהם הוא חייט במקצועו ותהיה לו בארץ מתפרה.
בתחילת דרכו כאן סלל כבישים עם בני אחוזה אחרים. בניית ביתו תסתיים בקרוב והוא יעמוד בין האורנים ומהקומה השנייה יראה נופו המרהיב של חוף הכרמל. מהעבר השני של רחוב איינשטין בפינת רחוב חורב 19, ניצב כבר בית חד קומתי נוסף.בעל הבית הוא ד"ר שיינמן, אך כאן מתגוררת משפחתו של מר פינצ'ובר, מהנדס-אדריכל בעל שפם, שהוא גם אדריכל הבית ותכנן גם את הבית ברחוב חורב 21. אשתו הייתה אחות במקצועה.
אורי בן השכונה זוכר עדיין את חדר העבודה המרשים והגדול שלו. יחד אתם התגוררה גם תאה, אחותו של מר פינצ'ובר. ילדיו של מר פינצ'ובר היו ממייסדי בית הערבה, אך משפחה זו זכורה בעיקר בזכות היותה בעלת הטלפון הראשון ברחוב. מר פינצ'ובר עצמו היה אדם מסורתי, שהתפלל בבית הכנסת ברחוב סיני. ביתו המיותם נמכר בשנת 2009 ומתוכנן כבר בית גדול יותר.



ממול, ברחוב חורב 30, נבנה בשנת 1936 ביתו של עורך הדין ג'ורג' גוטמן. הגב' אלישבע גוטמן לבית הארף היא בת למשפחה אמידה. משפחתה שעזבה את גרמניה עם עליית הנאצים, שכרה אוניה, בעזרתה עלו ארצה דרך הולנד. משפחת גוטמן התגוררה בוילה המוקפת גן גדול בחלק הפונה לרחוב חורב.
אך כיוון שהבניין נבנה על שיפוע ההר, נוצרה במפלס התחתון המערבי הפונה לפרויד דירה נוספת, אותה השכירו. בדירה התחתונה התגורר מר יוסף שוחט, מורה בריאלי, וכן גר כאן ד"ר הורוביץ. בשנות החמישים יתגוררו בדירה זו אריה וכרמלה פוגלשטיין, מורים בבית הספר הריאלי בבית בירם. לאריה פוגלשטיין אני חבה עד היום את ידיעותיי בשפה האנגלית. כיום שוכנת במבנה חברת הבניה "א. לוי," ורק הצצה מכוונת מעבר לגדר הבית תגלה את המבנה הקטן המשופץ והנאה ואת הגינה שלו.



בעת שתטיילו באחוזה, עצרו לפני בית מס' 30 ברחוב חורב, אל תשכחו לבקר בשיכון החבוי ברחוב יערות ובבתים משני עבריו של רחוב איינשטיין. הבית הקטן במספר 19 עומד למכירה. חרטו אותו בזיכרונכם, קרוב לוודאי שבעתיד הקרוב לא תראו אותו יותר.

מקורות :

שיחה עם הגב' יעל נופר משכון חוסים ועם דיירים אחרים הגרים בשיכון
שיחה עם חמה ונטורה בשנת 2005
שיחה עם מר אורי היימן בשנת 2009
התמונה של ההר של ונטורה משנת 1945 באדיבות הגב' אביבית ריב"ק
התמונות הצבעוניות של הבתים צולמו על ידי בשנים 2005-2009
כרטיס העסק של ראובן דולברג מאוסף חיים שטייר
השיכון נמצא בין רחוב יערות 3-7 לרחוב איינשטיין 18

אני יוצאת מחצרה של "אחוזת ילדים" בדרכי לחצות את רחוב חורב. השנה היא 1936 והכביש חדש עדיין, שכן הוא נסלל עם פתיחתו של "סנטוריום כרמל" ברחוב אידר בשנת 1935. איני מתקשה לחצות את הכביש כיוון שהתנועה בו דלילה מאוד. איני רואה בתים בסביבה. הקמפוס של בית בירם יבנה רק בשנות הארבעים, וכעת נמצא במתחם מחנה צבאי בריטי.
ג'יפ צבאי עובר בכביש הצר ועוקף חמור העושה את דרכו לאיטו לאחד הכפרים הדרוזיים שעל הכרמל. מעברו השני של הכביש אני רואה עצי אורן צעירים שניטעו לפני כשתים-עשרה שנים. רחוב יאנוש קורצ'ק עדיין אינו קיים על מפת אחוזה, וגם אפרים אילין טרם הגיע לאחוזה לבנות במגרש שממול את הווילה המפוארת שלו, אותה יקים רק בשנות החמישים.
אני שמה פעמי לביתו של רופא הילדים ד"ר זלוציסטי, שעל שמו ייקרא יום אחד רחוב הרופא.
ד"ר זלוציסטי הוא תושב חדש באחוזה שהגיע אלינו מתל אביב.

ד"ר תיאודור זלוציסטי הוא לא רק רופא, הוא גם סופר, מתרגם ופעיל בתנועה הציונית.
הוא נולד בגרמניה בשנת 1874, למד רפואה ועבד כרופא בברלין. הוא הצטרף לתנועה הציונית עם הקמתה, היה פעיל בה ונבחר כציר לקונגרס הציוני הראשון. תיאודור היה מראשוני ציוני גרמניה (עוד בהיותו סטודנט לרפואה). במלחמת העולם הראשונה ניהל את הצלב האדום באיסטנבול. הוא עלה ארצה בשנת 1921 והחל לעבוד כרופא בתל אביב. היה חבר מועצת העיר תל אביב וסגן ראש העיר. הוא היה אספן הציורים הראשון בתל אביב וחיבר שירים בגרמנית. הד"ר זלוציסטי עסק בחקר יהדות מזרח אירופה וספרות אידית ותרגם כמה ספרים מאידיש לעברית ולגרמנית. כמו כן כתב מאמרים בנושאי רפואה ואת הספר "האקלים והמחלות של ארץ ישראל", דאג להוצאתם לאור של כתבי משה הס וכתב ספר על משה הס כסוציאליסט וציוני (1947). בין השנים 1935-1932היה נשיא התאחדות עולי מרכז אירופה.


ד"ר זלוציסטי

אשתו של ד"ר זלוציסטי, חולדה טומשבסקי, היתה אחותה של גב' בירם.
בחיפה החל הרופא לעבוד בבית ההבראה "כרמל" (הכוונה ל"סנטורים כרמל") אצל ידידו ד"ר בודנהיימר, ושימש גם מפקח היגייני בחברת "ספיניס" הבריטית. לא ברור מדוע עזב ד"ר זלוציסטי את תל אביב. ייתכן שהוזמן לחיפה לעסוק כאן בתפקיד ציבורי כלשהו, וייתכן שחולדה היא זו שהשפיעה על תיאודור לעבור לגור ליד אחותה.
הזוג התיישב באחוזה והחל ולבנות את ביתו לא רחוק מביתו של ד"ר בירם ברחוב אידר 17. לתכנון ביתו החדש באחוזה בחר הרופא את לוטה כהן, הארכיטקטית שתכננה גם את ביתו בתל אביב. לוטה כהן (1893- 1983) היתה האישה השלישית שקיבלה תואר אדריכלית באוניברסיטה בברלין, וככל הנראה היהודייה הראשונה שהחזיקה בתואר זה. היא סיימה את לימודיה בשנת 1916, ועלתה לארץ בשנת 1921. במשך שש שנים עבדה יחד עם האדריכל ריכרד קאופמן, מתכנן נהלל ויישובים רבים נוספים, וזכתה במכרז לתכנון בית הספר החקלאי לצעירות בנהלל. במשך ארבעים שנה עבדה כאדריכלית עצמאית בתל אביב, ותכננה מבני ציבור, שכונות ובתי מגורים בהתיישבות העובדת וגם בערים.


ביתו של ד"ר זלוציסטי עם סיום הבנייה 1937-1936

הבית שבנייתו טרם הסתיימה בשנת 1936 היה בודד בסביבתו, שכן ההר (שעליו ייסלל בעתיד רחוב איינשטיין) עדיין ריק ממתיישבים וניצבים עליו רק צריפים אחדים. הוא עומד במעלה מגרש ברחוב חורב 27, מול "אחוזת ילדים". שביל גישה ומדרגות מובילים אל מרפסת קטנה שממנה נכנסים לבית.
הבית מרוחק מהכביש, ללא שכנים. מהבית משקיף נופו המרהיב של חוף הכרמל וניתן לראות ממנו גם את עתלית הרחוקה. בגלל החשש מפורעים ערבים, שתוקפים לאחרונה את הנוסעים בכביש המוביל לכפרים הדרוזיים ולבית אורן, נבנה הבית כמבצר: הבית סגור בקירות גבוהים מכל צדדיו, ואלו מהווים מעין חומות. החלונות של הסלון הם בגובה רב (לדברי הדיירת הנוכחית גובהו של הסלון 2.6 מ"ר), ורק הפתח המערבי הוא מעין מרפסת מוגבהת. הסלון מקבל אוורור דרך שני האשנבים הצרים תחת התקרה, אחד מול השני, ודרך דלת כפולה הנפתחת ללוג'יה רחבה, מכוסה גג, כך שהחדר מאוורר וקריר מאוד, בלי פתחים לחצרו של השכן. בחזית היו שלושה עצי אורן. רואים שהבית בנוי משלוש קוביות בגבהים שונים. זהו בית קטן המיועד לזוג ויש בו סלון גדול ועוד שני חדרים. אחד משני החדרים הוא חדר שינה והשני חדר אורחים. כמו כן יש בבית הול, מטבח ומרפסת. בסלון שאליו מגיעים מההול יש אח משולשת מאבני שמוט ובבסיסה קרמיקה כחולה, והיא משמשת לחימומו וגם לחימום חדר השינה.
חולדה זלוציסטי נפטרה בשנת 1941 ונקברה בבית הקברות בנחלת יצחק בתל אביב. ד"ר זלוציסטי לא האריך ימים אחריה, נפטר בשנת 1943 ונקבר בבית הקברות הישן בתל אביב. על שמו של ד"ר זלוציסטי נקראים רחובות בחיפה, תל אביב וירושלים.
עד שנת 1954 גרו כאן דיירת מוגנת בשם אסתר האס לבית דה-פריס וילדיה גדעון ונעמי. בשנה זו קנה את החלקה שמשון ברוקמן שרצה לעבור לגור באחוזה, אך בסופו של דבר נשאר לגור ברחוב בר-גיורא 49. שני בניו עברו לכאן בשנות החמישים. בן אחד גר בביתו של ד"ר זלוציסטי, ואילו הבן השני הקים בית קדמי בן שלוש קומות על המגרש ברחוב חורב 27, דבר שחסם לבית הקטן במעלה המגרש את הנוף. עם חלוף השנים, כשנסלל רחוב יאנוש קורצ'ק, שינה הבית את כתובתו מרחוב חורב 27א לרחוב יאנוש קורצ'ק 5.


מראה הבית מרחוב יאנוש קורצ'ק 2008

אם תעברו ברחוב יאנוש קורצ'ק, חפשו בעיניכם את הבית המוסתר מן העין, חבוי בין בתים ועצים... אולי תראו את הרופא ד"ר תיאודור זלוציסטי ואת אשתו חולדה יושבים על מרפסת ביתם וצופים בשקיעה.

ביבליוגרפיה:
מידע על ד"ר זלוציסטי מתוך: תור חיפה - מדריך רחובות לוי, ניסים ולוי יעל. רופאיה של ארץ-ישראל, 1799-1948, 2008
כהן, לוטה. "בית פרטי של ה' ז. על הר הכרמל, חיפה" הבנין 2: נובמבר 1937, עמ' 11
ביקור ברחוב יאנוש קורצ'ק 5 ושיחות עם הדיירת גב' ברוקמן

אני ממשיכה בדרכי ברחוב אידר לכיוון רחוב חורב. בשנת 1936 ישנם ברחוב זה רק בתים בודדים.אני חולפת ליד בית מספר 10. אדון וגברת בנבנישתי יבנו כאן את ביתם רק בעוד כעשור, ויקראו לבית החד קומתי וילה דיטיקה, על שם בעלת הבית. הבית היחידי שנראה עתה לעיני הוא מבנה בפינת הרחובות אידר וחורב.
במפה משנת 1938 נראים על המגרש הפינתי שני מבנים: אחד מרובע וקטן, סמוך יותר לרחוב אידר ואחד מאורך, מערבה, בכיוון דרך פרויד.

הבית הנראה לעיני בשנת 1936 הוא בית הקיץ של שרה וילבושביץ. הבית נתרם לויצ"ו כבר בשנת 1933 ע"י המהנדס החיפאי גדליהו וילבושביץ לזכר אמו שרה. גדליהו היה אחיהם הבכור של מניה שוחט וילבושביץ, של נחום וילבוש (ממקימי מפעל "שמן") ושל משה וילבושביץ. גדליהו בנה בניינים רבים בחיפה, ביניהם בנין הטכניון הישן.

ומעשה שהיה כך היה: צילה, אשתו של גדליהו וילבושביץ, היתה בעלת מגרשים באחוזה בהם שוכנים היום קלונוע מוריה, גן הבנים וקופת חולים בונן ועוד. צילה וילבושביץ נפטרה בשנת 1932 ובעלה גדליהו תרם את המגרש ברחוב חורב פינת אידר לוועד אחוזה, אשר מסר את הקרקע לויצ"ו כדי להקים עליו מוסד לילדים. גדליהו וילבושביץ התנה את תרומתו בקריאת שם המוסד על שם אמו, והמוסד כונה "הקייטנה הארצית על שם שרה וילבושביץ".
לפני כחמש עשרה שנה ויצ"ו ביקשה למכור את המקום ורק לאחר התערבות המשפחה, החליטה ויצ"ו לגנוז את הרעיון, והחזירה את השלט הקטן המנציח את תרומתה של משפחת וילבושביץ. לאחרונה אף שיפצה את המתחם והוסיפה מבנה חדש.

במודעה שהופיעה ב"פלסטיין פוסט" מסופר על פועלה של ויצ"ו בהוספת מתקנים לבית ובכתבה בעיתון זה מאוגוסט 1939 מודיעה שרה וילבושביץ על פסטיבל סגירת "בית הקיץ של שרה וילבושביץ" (שנקרא במודעה אחרת בית-ספר קיץ של ויצ"ו).
"הבית נמצא על שטח של 13 דונם, מוקף עצי אורן ודקלים, והוא נועד כמקום מרגוע לילדים נזקקים בגילאים 8-14. כ-75 ילדים מכל הארץ התארחו ב"בית" בשני מחזורים ביולי ואוגוסט 1939.
הילדים למדו לשחק וכן להשתתף בעבודות בית, פעילות גופנית ועבודות נגרות. הבית מיועד ל-150 ילדים, ותקציבו השנתי 500 לירות פלשתינאיות, בנוסף להשתתפות ההורים ב-30 אחוזים, וכן תרומות של ויצ"ו וחברים של המוסד". כמו כן מציינת המודעה שהמבנים של הבית עברו לאחרונה לקרן הקיימת לישראל.ויצ"ו המשיכה לארח במקום ילדים נזקקים במסגרות שונות.

בשנת 1942, הוזעק לכאן בנימין יונס על מנת שינהל את המוסד הנקרא "אחוזת ילדים". יונס, יליד בוואריה 1909 ובעל הכשרה בחינוך מיוחד, עלה ארצה בשנת 1934 ובשנת 1936 היה בשפיה ועסק שם בעבודה חינוכית.
בנו אורי ינאי, היום פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שנולד בשנת 1943 באחוזת הילדים, סיפר לי על ההיסטוריה של המוסד.
בנימין יונס טיפל בילדים יתומים ניצולי האנייה "פטרייה" שויצ"ו הביאה לקייטנה.
הגיעו גם ילדים של מגויסי הצבא הבריטי. אחריהם הגיעו ילדים ניצולי השואה, ילדי עליית הנוער וילדי עולים מתקופת המעברות. המוסד התאים עצמו לאוכלוסיה שהגיעה ונזקקה לעזרה בתחום החינוך. במוסד היו ילדים בגילאי 10-18. בשנות החמישים קם לראשונה בארץ ביזמת בנימין יונס מושג חדש "בית השוליה": ילדים ילמדו עד סוף בית הספר העממי, אחר כך ילמדו מקצוע, ובערב ילמדו לימודים עיוניים.
הטובים ילמדו מתמטיקה ופיסיקה ויוכלו לעשות גם בגרות. היו במוסד נגריות, מסגריות, וכד'. ויצ"ו הפעילה כן מסגרות שונות. בשנות החמישים, כאשר לא היו עוד מועדוניות בבתי הספר, זכור לי שבאתי לכן אחרי הלימודים כדי לאכול צהריים, לשמוע סיפור ולנוח עד השעה ארבע אחר הצהריים.
לו צעדתי ברחוב אידר בשנת 1924, הייתי פוגשת כאן את בני משפחת אברמוביץ, עומדים ליד ביתם הקטן עם בנם חיים ועם חמור.
כאשר משפחת אברמוביץ הגיעה לאחוזה, היה כאן רק בית ערבי חד-קומתי שעמד בודד כמעט בסביבה זו "בית א-דוורי", שנקנה מערבי.


לדברי הבן חיים, בתמונה נראה בעל הבית יוסף אברמוביץ עם הרברט סמואל. מאחור נראה הר שומם.
הר זה כונה בפי התושבים הראשונים של אחוזה "ההר של ונטורה". מאוחר יותר תבנה כאן הווילה של ליידי דאונס, ייסלל רחוב איינשטיין וההר יתכסה בבתים. אך כעת, בשנת 1924 המקום שומם. וזוהי בדיוק הסיבה שמר יוסף אברמוביץ נקרא לכאן, להפריח את השממה. יוסף אברמוביץ, יליד 1893 היה אגרונום, שעלה ארצה בשנת 1910. עסק בנטיעות בראשון לציון וברחובות, ובזמן הגירוש ע"י התורכים הגיע צפונה לגליל, ועבד ביבנאל, בסג'רה ובמסחה. יוסף נישא לשפרה בשנת 1920 ובשנת 1922 נולד בנם חיים.

אחוזה תוכננה ע"י ריכרד קאופמן כ"עיר גנים". אך על מנת להפכה לכזאת, היה צורך ליער את ההר החשוף. יחד עם המתיישבים הראשונים הגיעו לאחוזה גם פועלים, שעסקו בסלילת כבישים ובנטיעת עצים, בהדרכתו של האגרונום. בעוד הפועלים משתכנים בצריפים ברחוב סיני, האגרונום יוסף אברמוביץ השתכן בבית אבן ערבי.

חיים אברמוביץ סיפר בראיון ל"עמותה לתולדות חיפה": ...אבא הגיע לגליל התחתון. הוא גר בפורייה ועבד ביבנאל ועזר שם בטיפול בחורשות השקדים של המושבה וגם בכרמי היין שלהם. מיבנאל עבר למסחה, שאחר כך נקראה כפר תבור. שם נולדתי ב-1922 וכשהייתי בן שנה עברנו לסג'רה.
לאגודה שהקימה את אחוזת סמואל,שישבה ברומניה, היו נציגים בארץ שקנו את האדמות. הכסף נתרם ע"י יהודי רומניה. אדמות אחוזה השתרעו בערך מקרית ספר ועד אחרי בית בירם בדרום.
כל השטח הזה נקנה ע"י התאחדות עולי רומניה ולא על ידי "הקרן הקיימת". בהדרגה מכרו את האדמות לאנשים פרטיים כדי שיבנו בתים.
אדמות אחוזה כולן היו גבעות קרחות. לא היו כאן עצים כי במשך מאות שנים, העזים של העדרים מהכפרים הערבים טירה וכבאביר אכלו את כל הצמחייה הטבעית של הכרמל - האלונים. העזים והכבשים אהבו מאד את העלים של האלונים, ואת הבלוטים. הן טיפסו עם הרגליים הקדמיות, כמה שרק יכלו להגיע, והרסו את כל העצים שהיו בכרמל. אגודת עולי רומניה רצתה להצמיח מחדש עצים. הם שמעו על אבא שלי, שהיה מומחה לנטיעות, והזמינו אותו לנהל את הנטיעות באחוזה..."
חיים אברמוביץ סיפר לי שמשפחתו הגיעה לכאן בשנת 1924 בעגלה רתומה לשני סוסים מסג'רה עם מעט מיטלטלין. העגלה עלתה בדרך סלולה, דרך ההר (כיום שדרות הציונות) שהגיעה עד למרכז הכרמל ושימשה את הטמפלרים, ומשם הגיעו לאחוזה בדרך עפר.
לדבריו הם היו המשפחה הראשונה שהגיעה לאחוזה. כשלושים פועלים הגיעו מעט לפניהם. חיים היה הילד הראשון והיחיד באחוזה באותה תקופה. חיים זוכר שהמטבח היה בצריף עץ בחצר. לא היו מים זורמים. את המים הביאו ממעיין שהיה בואדי.
הבית היה בית בודד, היו שם עצי תאנה שנתנו פרי. מכיוון שהבית בן שני החדרים היה קטן מלהכיל את המשפחה, נבנתה לו עוד קומה.
החמור שקיבלה המשפחה, היה כלי הרכב המשפחתי. במסמך שנמצא בידי המשפחה הנושא את הכותרת "אחוזת הרברט סמואל" משנת 1924 נכתב: "בזה אנו מאשרים כי אדון יוסף אברמוביץ נשכר אצלנו בתור נוטע במשכורת חודשית של 12 וחמש מאות לירות מנדטוריות, ומתחייב לנהל ולמלא את כל עבודות הנטיעה וכל הכרוך בהן ולעבוד לפי החלטות הנהלת המחוז הנ"ל. אנו מקבלים עלינו לכסות את הוצאות מספוא האתון השייכת למר אברמוביץ". היו אלו הוצאות הנסיעה הראשונות ששולמו לתושב אחוזה.

שפרה אברמוביץ, אשתו של יוסף ואמו של חיים סיפרה: "גרנו באחוזת ילדים. שם למטה אם שמתם לב, יש צורה מיוחדת עם מרפסת, שם גרנו אפשר לראות זאת היום. זאת הייתה חושה של ערבים עם שני חדרים קטנטנים, דלת לא הייתה מחדר אחד לשני. חיים היה בן שנתיים. הוא היה צריך להיות כמובן עם מיטה בחדר השינה שלנו, כמו שקראנו לו. אנחנו היינו פה, בעוד חדר....זה צריף למטבח בו היינו מחזיקים כל מיני דברים. זה היה צריף של חדר, ארבע על ארבע. זה לא היה כל כך פשוט להשיג בן אדם כדי לבנות את הצריף. לא היה פה כביש, שום דבר...היינו צריכים לעשות חור בקיר, כדי שאני אראה אם הילד בוכה, ישן או מה שקורה אתו. אחרת היינו צריכים לצאת החוצה בכל מזג אויר..."
חיים זוכר עדיין את הדרך הארוכה לגן הילדים ברחוב מוריה הדרך שעשה ברגל הייתה ארוכה, אך הוריו רצו שיקבל חינוך ממוסד וייפגש עם ילדים אחרים. כדי לשעשע את חיים בשעות הפנאי, קנו ההורים כלבה, שנקראה אפורה.

יוסף פיקח כאמור על הנטיעות. "בחרנו את העץ המתאים למקום ורצינו להבטיח את החברים ולדאוג להם כשיבואו להתיישב, שיהיה להם צל. נטענו על הגבולות [של המגרשים], נטענו כרם, גפנים, לפעמים עצים אחרים ובאמצע השארנו בשביל הבניין שהיה צריך לבנות. ... את השתילים הבאנו ממשתלת עין חרוד. את האורנים אנחנו זרענו. הבאנו זרעים וזרענו בשורות. האורנים גדלים לאט מאד. נוטעים צפוף ואז צריך לדלל אותם.. לא כל הבעלים ביקשו לקבל שתילים... השארנו את החלק האמצעי של המגרש פנוי, כדי שבעל הבית ייטע בעצמו מה שהוא רוצה..." ומנהג יפה היה באחוזה. כל מי שבא לבקר, היו מכבדים אותו בנטיעת עץ.

משפחת אברמוביץ התגוררה כאן במשך 4 שנים משנת 1924 עד 1928. האגודה האחראית ליסודה של אחוזה הפסיקה לשלוח כספים מרומניה. היה צורך בכספים נוספים למימון "אגודת אחוזת הרברט סמואל", והובא אגרונום אחר."היו לו קשרים עם הסוכנות ועם קרן קיימת והוא היה משיג כספים מהמוסדות האלו. אחוזה הייתה זקוקה לכספים, אז קיבלו אותו בתור מנהל ראשי". כך סיפר בצער יוסף אברמוביץ, שנאלץ לוותר על עבודתו... משפחת אברמוביץ עברה לגור ברחוב מאפו, ויוסף נאלץ להחליף מקצוע, והפך לבעל מכולת. המקום עבר כזכור למשפחת וילבושביץ וממנה לויצ"ו ולקרן הקיימת. בשנות הששים הפך המקום מקייטנה לנזקקים לפנימייה עם בית ספר לחינוך מיוחד. הפעילות החינוכית החשובה של המוסד הפועל בה ממשיכה עד היום.
כשתעברו להבא ליד הגדר הירוקה, הציצו פנימה ונסו לדמיין את מר יוסף אברמוביץ וחמורו ואת חיים הקטן, הילד הראשון באחוזה.


מקורות:

בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל: התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004
שיחות עם חיים אברמוביץ בשנת 2005 ו-2007.
שיחה עם פרופ' אורי ינאי בשנת 2005
ראיון של חיים אברמוביץ - העמותה לתולדות חיפה, 2008
ראיון עם יוסף אברמוביץ - העמותה לתולדות חיפה, 1975
המודעות מתוך ה"פלסטיין פוסט" באתר אוניברסיטת תל אביב
התמונה נמסרה לי ע"י מר חיים אברמוביץ
המידע על המהנדס גדליהו וילבושביץ נמסר ע"י נינתו בתגובה לכתבה זו

לאחר ביקורי ב"סנטוריום כרמל", אני מתחילה לצעוד ברחוב אידר לכיוון מרכז חורב, כפי שעשה ד"ר בודנהיימר לא אחת. בדמיוני השנה היא 1936. מול הסנטוריום נמצא מגרש ריק ועליו כמה אורנים. שכנה סיפרה לי, שהאורחים המכובדים שהיו מבקרים את קרוביהם ויקיריהם בסנטוריום, החנו כאן את כלי רכבם. מגרש זה יעמוד ריק עד שנת 1968, שנה בה ייבנו עליו ארבעה בתי דירות. באחד מהם אתגורר עם משפחתי במשך 25 שנים.

בינתיים רחוב אידר הוא רחוב צר שנסלל לא מכבר כדי לשמש את "סנטוריום כרמל", ובשנת 1936 עומדים בו רק בתים ספורים. לא הרחק מהסנטוריום, בבית מספר 17, ניצב ביתו של ד"ר ארתור בירם, גיסו של ד"ר בודנהיימר. שמו של ד"ר בירם קשור קשר הדוק עם בית הספר הריאלי.
ארתור בירם נולד בבישופסוורדה, גרמניה, בשנת 1897, לאהרון אדולף ולחווה אווה לבית נויפלד. הוא הצטרף לתנועה הציונית, למד באוניברסיטת ברלין ובסמינר ליהודים רפורמים והחליט להתמסר לעבודה בחינוך. בשנת 1913 התמנה ד"ר בירם מטעם חברת "עזרה" לנהל את בית הספר הריאלי, שעמד להיפתח ליד הטכניון בחיפה. בירם דגל בלימוד בשפה הגרמנית. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני בחזית הרוסית, אחר כך היה מפקח על התחבורה בחזית ארץ-ישראל. אחרי המלחמה חזר לארץ והמשיך ללמד בבית הספר הריאלי ולנהלו.
בשנת 1924 נישא ארתור לחיה בת חיים טומשבסקי, שהיתה מורה להתעמלות בבית הספר הריאלי. גברת טומשבסקי נשאה עמו בעול הדאגות למוסד. כמנהלת הפנימייה דאגה לעניינים המשקיים והחינוכיים גם יחד. ד"ר בירם הוא זה שהקים את סניף הריאלי בכרמל. הוא לימד תנ"ך בשילוב עם היסטוריה עתיקה ועסק בחקר התנ"ך, וכן היה פעיל בתחום החינוך הגופני. הוא זה שהקים את החג"ם (חינוך גופני מורחב) ושילב אותו בבתי הספר התיכוניים ובמסגרת ההגנה. לד"ר בירם היו שני בנים: אהרון, יליד 1926, שסיים את בית הספר הריאלי במחזור כ"ז בשנת 1944/5 ונהרג במלחמת השחרור, והבן בנימין, שנהרג בשנת 1968 ממוקש שהטמינו מחבלים בהר סדום כשעבד במפעלי ים המלח. ד"ר בירם עצמו נפטר ב-5 ביוני 1956. בירם כתב ופרסם מאמרים בפילוסופיה, היסטוריה ותיאולוגיה, ובשנת 1954 (תשי"ד) זכה בפרס ישראל בתחום החינוך. שמו הונצח בחיפה בשם של רחוב בירם ובשמו של סניף הריאלי ברחוב אבא חושי: "בית בירם".


חיה וארתור בירם התצלום נמסר לי ע"י יגאל בודנהיימר.
אנו מתנצלים על איכות התמונה.

ביתם של חיה וד"ר ארתור בירם תוכנן על ידי האדריכלים דוסטרובסקי וגרין בשנת 1936. היה זה בניין חד-משפחתי צנוע בעל שלושה מפלסים וחמישה חדרים, מחופה טיח לבן ובעל קווים ישרים וחזיתות פשוטות בסגנון הבינלאומי, שתאם את הרוח החדשה שהתחילה לנשב בתחום האדריכלי בעולם באותה התקופה. המרפסות שהקיפו אותו מכיוונים שונים ריככו את המסה של המבנה הקובייתי, ואפשרו מבט אל הסביבה הקרובה ואל הגינה האחורית שבה היתה ברכה. קרוב לוודאי שנופו המרהיב של חוף הכרמל נראה משם.
שכנים ציינו כי היה זה הבית היחיד בסביבה באותה תקופה שהיתה בו ברכה פרטית, ולפיכך משך תשומת לב רבה והיה מוכר מאוד בקרב תושבי חיפה. המגרש כלל שטח פורח ומלבלב של גינה ירוקה, וילדי הגנים מהשכונה היו מגיעים לסיור בבית ובגינתו על מנת לחזות בפריחת כלניות ורקפות מרהיבה.
הבית עמד ברחוב לפחות עד שנת 1981 ונהרס, ובמקומו נבנה בית מגורים משותף.




ביתו של ד"ר בירם

גם הבית השכן ברחוב אידר מספר 15 היה בעל גינה מרהיבה וברכה, אך בניגוד לביתו של ד"ר בירם, שהיה פתוח וגלוי לעין, הכניסה לחצר של הבית הזה היתה אסורה. לפי מה שסופר לי, עמד כאן בית קטן ונאה ובו ארבעה חדרים. הכניסה לבית היתה מרחוב חורב, ליד המוסך של הבית. את מראה הבית איני זוכרת, למרות שחלפתי על פניו מדי יום, בגלל הצמחייה העבותה והגדר שהקיפו אותו. הבית עמד על שטח עצום של כמה מגרשים שהשתרעו בין הרחובות חורב ואידר. בשל יופיו ובשל האיסור להיכנס אליו הוא נקרא בפי ילדי השכונה "ביתו של הענק".
מתחקירים שערכתי בקרב שכנים ודיירים ותיקים באחוזה עולה, שהבית תוכנן כנראה על ידי האדריכל זאב וולטש בעבור אדם בשם בוש, נמכר לאדם בשם אוסקר דוד רוזנבלום שהתגורר בו בשנת 1946, עד שנקנה על ידי מיליונר מסתורי, שהיה מגיע ארצה לכמה חודשים בקיץ. בתה של סוכנת הבית שעמה שוחחתי לאחרונה, השלימה את הפרטים החסרים. אותו מיליונר מסתורי היה תעשיין יהודי ערירי, אזרח שווייץ בשם פאול ציבי שחי בדרום אמריקה, שם היו לו מפעלי מתכת. הוא נהג לחלק את זמנו בין שווייץ וברזיל ובין בית הקיץ באחוזה. לצורך אחזקת הבית הוא שכר את שירותיהם של גנן ושל סוכנת בית שהתגוררה בבית עם בתה. בשנות השמונים היה הבית ריק מדיירים, הוא עמד מוזנח ופרוץ וניתן היה לשוטט בחצר באין מפריע. האיש נפטר בסוף שנות השבעים והוריש את ביתו לוועד למען החייל כדי שיקימו עליו מועדון לחיילים, אך בסופו של דבר נמכר המגרש ונבנו עליו דירות מגורים.
אין בידי תצלום של הבית, אך שכנים וילדי הרחוב זוכרים את הגן הנפלא, שהשתלב בדמיונם בסיפורי הילדות כגון "גנו של הענק" ו"סוד הגן הנעלם". כשאני חולפת כיום על פני המגרש הגדוש דירות מרחוב חורב ועד לשפת המדרכה של רחוב אידר, אני מנסה לשווא לדמיין את הבית כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים - צנוע, בודד ונסתר מסביבתו.


המקורות:
- הערך "ארתור בירם" בתוך ספרו של דוד תדהר אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו: דמויות ותמונות. תל-אביב : ספרית ראשונים, 1947
- עבודת תיעוד של הסטודנט לאדריכלות בטכניון רפאל גרנות משנת 1981, בתוך: תיעוד ארכיטקטורה בחיפה, 1918-1948. הטכניון, חיפה, 1981
- עבודת תיעוד של הסטודנטית לאדריכלות בטכניון ניצן קופרארד, בתוך: אדריכלות ישראלית - מבני מגורים בכרמל, חיפה, תיקי תיעוד בניינים, כרך 1, 2007.
- שיחות עם השכן פרופ' יעקב מעוז ובן האדריכל, גדעון וולטש, וכן עם בתה של סוכנת הבית.

במשך שנים ארוכות ערכתי מסעות ברחבי אירופה. הייתי בפריז וגם ברומא, סיירתי בפראג ובסופיה, טיילתי ברגל בלונדון, בברלין ובבודפשט. ראייתי בניינים עתיקים וחדשים, כיכרות ונופים מרהיבים.
בשנים האחרונות גיליתי את עירי חיפה, ואני סובבת ברחובותיה - תיירת בעירי.התחלתי את סיורי בשכונת מגורי הקרובה, אחוזה. עברתי בין הבתים, רחוב אחר רחוב, חקרתי את הדיירים, ראיתי תצלומים, בדקתי בספרים ובמאמרים, וגיליתי את בניהם של הראשונים שחיו כאן. אלו המקורבים אלי שמעו עוד ועוד את קורותיהם של תושבי השכונה הותיקים, עד שהיו להם לזרא... לעתים חשתי כאילו אני חיה כאן בשנות העשרים והשלושים, בזמן שנסללו הכבישים הראשונים ונטעו העצים של אחוזה, "מבקרת" בצריפים שהוקמו ברחוב סיני בטרם נבנו הבתים הראשונים, הולכת יחד אתם למכולת השכונתית. כל מה ששמעתי נרשם במחברות, והועבר לטבלה של בתים רחובות, כל בית וסיפורו.

לאחרונה, החלתי לתעד בתים בעיר חיפה עבור ה"עמותה לתולדות חיפה". עכשיו אני מוצאת עצמי מטיילת ברחבי העיר: בכרמל, בהדר, בנווה שאנן ובבת גלים, מנציחה במצלמת הקנון הזעירה שלי את שרידי העבר, וכותבת את סיפורי הבתים והאנשים שחיו בהם. אני לומדת את ההיסטוריה של העיר, שומעת על תלאותיהם של העולים החדשים, ולומדת את תולדותיהם של המתיישבים הראשונים בשכונות השונות.

גיליתי רחובות חדשים, שלא הכרתי את שמם. ראיתי מבנים מעניינים, שלא ידעתי על קיומם. יש שאני מוסרת פריסות שלום, מאלה לרות, מאירנה לנעמי.... הן לא ראו זו את זו כבר ארבעים שנה, אך אני שוחחתי עמן בטלפון, ומזכירה אותן אחת לשנייה.

הבתים, שנראו בעבר מיושנים ודהויים, הופכים פתאום למסקרנים. בדמיוני אני מפשיטה אותם מתריסי הפלסטיק, ממדחסי המזגנים, מכל תוספות הבניה, מחזירה אותם למצבם הראשוני, לתפארתם המקורית. איני מבינה איך עברתי מדי יום ליד המבנים האלו ולא ראיתי אותם...? חנות השופרסל ברחוב קלר, היא עתה בעיני "מלון הרצלייה", בניין אבן עם אכסדרה נאה, בית האבות "משען" ברחוב אידר הוא שוב "סנטוריום כרמל" המפואר, הנודע בכל המזרח התיכון. בקפה "פיקדילי" ו"אלדורדו" רוקדים שוב הקצינים הבריטים, ומהקזינו של בת גלים, המאיר שוב בלילות, נשמעים צלילי תזמורת.
נוכחתי שאין מה להרחיק נדוד. אפשר לטייל כאן בעיר שלנו, לפקוח את העיניים. אם תרצו, תוכלו גם אתם להיות כמוני, תיירים בעירנו.
אל נא תשכחו שהספורים סופרו מפה לאוזן ע"י הותיקים וילדיהם, ולא תמיד נמצאה הדרך לאמת אותם
אם יש לכם מה להעיר ולהוסיף אשמח לשמוע ולספר גם את סיפורכם. אנא כתבו לי ישירות ל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

תיעוד ראשון בסדרה: "סנטוריום כרמל" סיפורו של בית (התפרסם לראשונה באתר העמותה לתולדות חיפה )

המבנה הניצב ברחוב אידר 12 זה שנים רבות. בית "משען כרמל" נראה כיום, 2008 לאחר שעבר שיפוץ, כבניין הבנוי בסגנון הבינלאומי (המכונה "באוהאוס") משנות השלושים. לא כך נראה המבנה בעת הקמתו. הבניין נבנה בשנות השלושים, לשמש בית מרפא והחלמה - "סנטוריום כרמל". להקמתו נבחר במרומי הכרמל אזור שהיה ריק מבניינים וטבל בחורשות אורנים, ונחשב כמקום ראוי לפנאי והבראה כבר בזמנם של הטמפלרים.
ההוגה והיוזם הפרויקט לבניית בית המרפא (הסנטוריום) היה הרופא ד"ר וילהלם יהודה בודנהיימר, שנולד בצפון גרמניה בשנת 1890 וסיים את לימודי הרפואה בגרמניה. לאחר נישואיו לאלזה בירם, שהייתה ד"ר לכלכלה וסוציולוגיה, השתקעו בני הזוג ושלושת ילדיהם בעיר מנהיים בגרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון הבינו בני הזוג שמסוכן להישאר בגרמניה, והחליטו לעלות לארץ-ישראל, וזאת למרות שד"ר בודנהיימר הביא מזור גם לחולים ללא התניית דת, או לאום. ראשונים נשלחו ריקה וגד, לדוד ארתור בירם בחיפה, עד מהרה הגיעו גם ד"ר בודנהיימר, אשתו אלזה וצעיר הבנים רודי.



"ר בודנהיימר רצה לעסוק ברפואה, אך לדברי ידידו, ד"ר זלוסיצקי, היו בחיפה כבר מספיק רופאים, אבל חסר היה בית מרפא. הרעיון להקמת בית המרפא מצא חן בעיני ד"ר בודנהיימר,[i] והוא קנה 50 דונם של חורש טבעי בגבעות אחוזה, לימים רחוב אידר, אזור שקט ופסטורלי שנמצא ברום של 320 מ' מעל פני הים. ונוף שנשקף אל חוף הים ודרומה עד אחרי המושבה עתלית. בשנת 1934 נחתם הסכם בין שלושת השותפים: היזם ד"ר וילהלם בודנהיימר, ד"ר מקס בירם, אחיה של אלזה בירם, וד"ר בנו לוי, שהיה פקיד במערכת הבריאות. הארכיטקט שנבחר לתכנן את המבנה היה האדריכל הידוע ריכרד קאופמן.
האדריכל קאופמן תכנן מבנה יעודי בן שלוש קומות, בעל שלד בטון מזוין וקירות מטויחים. בחזיתו ניצבו עמודים שהגביהו אותו מעל פני הקרקע המשתפלת במדרון הכרמל, מבנה מודרני לתקופתו. בקומת המסד היו חדרי השירותים והטיפולים, חדרי "הפרסונל" וחדרים אחדים שיועדו למטופלים. בשתי הקומות שיועדו למבריאים היו 35 חדרים רחבי ידיים, אולמות ציבוריים, חדרי חברה, חדרי אוכל, חדר קריאה, חדר כתיבה ומרפסת גדולה בסגנון הבן-לאומי ("הבאוהאוס"). בצדו המערבי של המבנה הייתה המרפסת ארוכה, ששימשה למרגוע, והשקיפה על הנוף המרהיב של חוף הים. גם בחזית המבנה היו מרפסות אשר השקיפו על חורשות הכרמל. המרפסת בצדו המערבי של הבניין הגנה על החדרים מחום הקיץ, ומנעה מקרני השמש לחדור לחדרים. בכל חדר היו טלפון והסקה מרכזית.[ii] בחלק מהחדרים היה גם חדר אמבטיה צמוד, ובכל החדרים זרמו מים חמים בברזים.
ב-30 באוגוסט 1935 נערך טקס חנוכת המוסד בנוכחותם של המושל הבריטי קית-רוץ' וראש העירייה חסן ביי שוכרי שנטעו עצים בחצר. הסנטוריום זכה למוניטין בארץ ואף מחוץ לה [iii]. "סנטוריום כרמל" נועד לשכבות היותר מבוססות בניגוד לבית בורוכוב, שהיה בית הבראה עממי, ושכן אף הוא בכרמל. לקראת חנוכת המבנה אף נסלל אליו כביש.
במאמרה ב"אריאל" מציינת גב' רות ברנדט את מכתבי התודה הרבים של האורחים שהתארחו בסנטוריום. [iv]
בעיתון "פלסטיין פוסט" נמצאו שתי מודעות פרסומת לבית ההבראה משתי שנים שונות.



" ד"ר בודנהיימר שימוש כמנהל הרפואי של הסנטוריום והרופא הראשי שלו. ד"ר מקס בירם היה המנהל האדמיניסטרטיבי ד"ר אלזה בודנהיימר הייתה שותפה פעילה בניהולו המוסד. ד"ר הרמן לב הצטרף אף הוא כרופא החל משנת 1941.
גב' ריקה לבבי,  בתו של ד"ר בודנהיימר, סיפרה בראיון שנערך עימה שאביה היה אוהד גדול של מכשור רפואי, והסנטוריום היה מצויד במכשירים רפואיים היותר מודרניים לאותה תקופה, כגון מכשיר רנטגן וכן אמבטיה לטיפולים מיוחדים.
משפחת בודנהיימר התגוררה במוסד עצמו. הבן גד עבד גם הוא בסנטוריום, ועם נישואיו בנה  ד"ר בודנהיימר עבור הזוג הצעיר בית בצמוד לבית המרפא. גד בודנהיימר, שהיה מוזיקאי, התגורר בבית שנבנה חנישואיו עד שנפטר בשנת 2006.

"סנטוריום כרמל"  נסגר בשנת 1955 עקב אי הכדאיות באחזקתו הכלכלית. "ההסתדרות העובדים הכללית" רכשה את המבנה והסבה אותו לבית אבות.
עד שנת 1970 ניצב המבנה כפי שנבנה. בשנה זו נוספה לו עוד קומה במשך השנים נעשו במבנה שינויים רבים. נוסף לו אגף, מרפסות נסגרו. בתחילת שנות התשעים נבנה על המגרש בצמוד למבנה המקורי בית רב קומות המשמש אף הוא כחלק מבית האבות. בשנת 2006 שופץ הבניין בסגנון שנות השלושים.




התמונות מתוך הספר: "באוהאוס על הכרמל" ומאוסף יגאל בודנהיימר
[1] שיחות עם יגאל בודנהיימר בשנת 2006 ועם גב' ריקה לבבי, בתו של ד"ר בודנהיימר, ינואר 2008
לעיון נוסף:
רות ברנדט, "לתולדות סנטוריום כרמל בחיפה", אריאל, ט"ו (106-105) 1994,(1994), עמ' .102-101
Gilbert, H. and Sosnovsky, S. (1993). Bauhaus on the Carmel and the crossroads of empire: architecture and planning in Haifa during the British mandate. Jerusalem: Yad Izhak Ben-Zvi, 256-260.
התיקים אישיים של ד"ר בודנהיימר וילהלם יהודה, מהשנים 1955-1926. בארכיון העיר חיפה.
העיתון " פלסטיין פוסט", אתר האינטרנט של אוניברסיטת תל-אביב. 

לקריאת הפרק הראשון בסדרה

רחוב קטן וכמעט בלתי מוכר מחבר את שדרות סיני לרחוב דישראלי ושמו רחוב גבעון. רחוב זה הוא מהוותיקים בשכונת 'אחוזה'. במפה של שנת 1938, המבוססת על סקר שנעשה בשנת 1936, נראים בו לפחות ששה בתים, בהם בתים מס' 2, 10, 12, 14. ומולם שני בתים נוספים. דיירת מרחוב גבעון 2 סיפרה שהיו ברחובה מספר רב של צריפים בשנת 1940. מי היו התושבים של רחוב זה ומה ניתן היה לראות כאן בשנת 1936?

 רחוב גבעון 2

בית זה עומד בפינת הרחובות סיני-גבעון-איילון. אל הבית התוודעתי עוד בשנת 2005, כשהתחלתי בשיטוטי ב'אחוזה' ובחיפושי אחר ותיקי השכונה. חשבתי אז, שמועדון הגמלאים השכונתי בשדרות סיני הוא מקום טוב להתחיל בו. הופניתי אל ורדה בר, אישה כבת תשעים, שגרה ברחוב גבעון 2. ורדה סיפרה לי, שהיא גרה בבית כמעט ששים שנה. היא עלתה מגרמניה בשנת 1936 וגרה בשני קיבוצים. אחרי החתונה, בהיותה בת עשרים ושמונה בערך, עברה לגור בחיפה. בחוץ לארץ, סיפרה, הייתה מטפלת בילדים. בעלה, אדון בר, היה סוכן של 'שטראוס'. ורדה סיפרה לי שבזמן המלחמה היא עשתה שמירות על גג בית ההבראה בודנהיימר, הוא 'סנטוריום כרמל' (ראו פרק א'). שכנתה נצה לבית רפפורט סיפרה לי, שלורדה שפה רהוטה, וכי הייתה 'או-פר' אצל בן יהודה. מתי היה זה? לא אדע.
בעל הבית היה אז דוד רפפורט. ורדה זכרה, שהוא עצמו היה המהנדס של הבית והוסיף לבית קומה שנייה אחרי מלחמת השחרור. בכך נוספו לבית שתי דירות. דוד חילק אחת מהדירות לשתיים: חדר אחד לפיטלסון (או פיטלזון) והשני למשפחת בר. ורדה סיפרה לי, שתחילה גרו היא ובעלה בקומה שלישית. בקומה השנייה התגוררו דיירים רבים, כמו, למשל, משפחת רודושבסקי. הדיירים התחלפו בזה אחר זה. הדיירת האחרונה הייתה הבת של רפפורט, בעל הבית. מדירתה יכלה ורדה לראות את בית הכנסת.

בשנת 1936 הייתה כאן, כנראה, רק חורשה. כי לפי תיק העירייה, הבית תוכנן בשנת 1937 על ידי המהנדס דוד רפפורט, ואוכלס רק בינואר 1939. הבית היה אחד הראשונים בשכונה, בה היו אז בעיקר צריפים. דוד סיים לא מכבר את לימודי ההנדסה באוניברסיטת 'כאהן' בצרפת. הוא הקפיד לבצע חידושים מודרניים בבנייה, כמו התקנת הסקה מרכזית בכל הבית. חדר המדרגות היה גדול ונרחב והגיע עד לגג. המרפסות היו נרחבות. לכולן, חוץ מאשר למרפסות המטבחים, היו דלתות כפולות, חלקן תלויות ונגררות לתוך כיסים בקיר, כך שבקיץ החדרים והמרפסות היוו יחידה אחת מאווררת. לכל הפתחים החיצוניים היו רשתות.

דוד רפפורט נולד בשנת 1903 בז'יטומיר שבאוקראינה ועלה ארצה יחד עם אחיו בשנת 1920. שניהם היו חלוצים, עברו ממושבה למושבה, ייבשו ביצות וסללו כבישים. דוד נישא לרחל פיטלסון, ילידת זיכרון יעקב. בתם נצה נולדה בשנת 1935 והבת דליה נולדה בשנת 1944. הוריה של רחל, אהרון פיטלסון ושושנה לבית גדריטש, עלו ארצה מאודסה בשנת 1905, היו ביבנאל, ועברו לזכרון יעקב. סבא אהרון פיטלסון היה מודד של חברת 'יק"א' מטעם הברון רוטשילד, וסבתא שושנה הייתה מיילדת והייתה נוסעת ממושבה למושבה כדי ליילד תינוקות, כך סיפרה הנכדה נצה. כאשר דוד רפפורט הכיר את רחל פיטלסון, היא גרה עם הוריה ברחוב חרמון בחיפה, בית אותו בנתה המשפחה. דוד ורחל הוסיפו קומה לבית וגרו בו, וכשדוד ורחל עברו לגור ברחוב גבעון, גם הוריה של רחל עברו לגור כאן. אהרון היה פעיל ב'וועד אחוזה'. יוסי בן ארצי מציין בספרו 'להפוך מדבר לכרמל', שבבית זה שכנה 'האגודה לפיתוח שכונת אחוזת שמואל', אשר נוסדה באוקטובר 1943. פעיליה היו אהרון פיטלסון, נחום שופמן [שיפמן], יצחק ארטן ואחרים, אשר שמו להם למטרה לפתח את השכונה ולדאוג לשירותיה, עם התפרקות האגודה הקודמת 'אחוזה'. האגודה טיפלה בעניין סניף הדואר, בתוספת מאור ברחובות, בבית הספר, בגן הילדים ועוד. דוד היה מהנדס וקבלן, והיה לו משרד טכני בדרך העצמאות 45, ואילו רחל הייתה מורה לאנגלית בבית הספר 'זכרון יוסף'.

אהרון פיטלסון נפטר בשנת 1947 ושושנה אשתו נפטרה בשנת 1950.
דוד רפפורט נפטר בשנת 1970, ורחל נפטרה בשנת 1988.

ברשימת הדיירים של העירייה מיוני 1946 נרשמה רחל רפפורט כבעלת הבית. הדיירים הרשומים בבית הם: פניה טורובסקי, חברת החשמל (3 חדרים), ברוך שפירא (3 חדרים), יונה יוליוס מודל, דוד ורחל רפפורט (4 חדרים), אהרון פיטלסון (1 חדר). כל הדיירים בבית הפכו למשפחה אחת. הם עברו יחד את כל המלחמות, הדלתות לא היו נעולות והיחסים היו קרובים מאד.


רחל, דליה, נצה ודוד רפפורט על מרפסת ביתם , 1947~


רחוב גבעון 2 – הבית בשנת 1940



הבית ברחוב גבעון 2, 2005

הבית היה בן שתי קומות. בכל הקומה העליונה גרו משפחות רפפורט ופיטלסון. שתי דירות קומת הקרקע הושכרו למשפחות קפלן ומנור. בשנת 1940 הופצצה חיפה מן האוויר. מנור, שבא ממצריים, נמלט למצריים, וקפלן, שעלה מדרום אפריקה, חזר לדרום אפריקה. לדירות שלהם נכנסו משפחת לנדמן (מזכיר סולל בונה) ומשפחת שפירא (פקיד בכיר בחרת החשמל). שתי המשפחות היו בעלות בתים בהדר הכרמל, אך שכונת 'אחוזה' הרחוקה נראתה להם בטוחה יותר. ואז חולקה הדירה העליונה לשתי דירות, ואחת הושכרה למשפחת מודל.
רבים מתושבי 'אחוזה' הוותיקים זכרו את המורה אביבה טורובסקי, שלימדה וערכה ספרים בשפה הערבית. אביבה טורובסקי-לנדמן נולדה בשנת 1914 בחיפה. הוריה, פניה וצבי (שקרא לעצמו דוד) עלו ארצה בשנת 1910 והיו שניהם רופאי שיניים, סיפרה לי נכדתם רות. אך ברשימת הדיירים, בה רשומה הדירה על שמה של פניה טורובסקי, רשום שפניה היא עובדת חברת החשמל. (כנראה שהכוונה לשפירא). הם גרו ברחוב המלכים (כיום דרך העצמאות) מול בית דגון, בבניין שקיים עד היום בפאתי המושבה הגרמנית. אביבה הכירה אז את רחל פיטלסון, שגרה בשכנות, והן הפכו לחברות. (שתיהן למדו ב'בית הספר הריאלי'). חברות זו המשיכה גם בבית ברחוב גבעון 2. אביבה סיימה מחזור י"ב בבית הספר הריאלי (מחזור 1930/31) ולמדה באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית. מאחר שהיה עליה ללמוד ערבית כשפה שנייה, היא עברה ללימודי תואר בערבית. את התואר השני בערבית החליטה ללמוד באוניברסיטה האמריקנית בביירות. עמוס לנדמן למד מתמטיקה והיה מורה באוניברסיטה של ביירות. הוא היה אחראי על הסטודנטים היהודיים הרבים באוניברסיטה. כך הכיר את אביבה. הם עלו ארצה ונישאו בשנת 1937. תחילה גרו ברחוב נורדאו 35, ובשנת 1942/43 עלו ל'אחוזה'. משפחת לנדמן התגוררה בקומת הקרקע, ליד משפחת שפירא.
משה יגר, איש משרד החוץ לשעבר, סיפר לי, שאביבה מילאה שליחויות מודיעיניות שונות מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. אביבה הייתה, לדבריו, אחת מהמורות החשובות ביותר לערבית בארץ, ותלמידיה דיברו עליה בהערכה ובהערצה. כמורה היא הייתה תקיפה מאד, בעלת לשון חדה ועוקצנית. עמוס היה מזכיר 'סולל בונה'. אחרי שהבריטים עזבו את הארץ הוא מונה למנהל הנמל, תפקיד אותו מילא בין השנים 1968-1948.
פניה או פייגה טורובסקי נפטרה בשנת 1948. עמוס לנדמן נפטר בשנת 1986. אביבה לנדמן נפטרה בשנת 1994



המורה אביבה לנדמן טורובסקי ועמוס לנדמן, 1972

על ברוך שפירא סיפרו לי, שהיה עובד בחברת החשמל ולאשתו קראו חנה. היה להם בן יחיד. פרטים נוספים - לא ידעו לספר.
לאחרונה נפתח גן ילדים בבית ברחוב גבעון 2, ובדים לבנים מסתירים אותו מעיני העוברים ושבים.

 הרפת של אוורבך ברחוב גבעון 5

דייר ידוע אחר, שהתגורר ברחוב גבעון, היה אוורבך הרפתן. ברשימת הצריפים מיום 23.10.1941 מוזכר הצריף של אליעזר אוורבך.
זכרו שהיה לו צריף, שעמד מול בית שוישה, ושכנה ידעה לספר שהיו לו שני צריפים. ייתכן ש'אחוזתו' השתרעה על מספר מגרשים, שאחד נמכר ליקותיאל בהרב והשני לעורך הדין ליפשיץ. רשימות העירייה מציינות שאוורבך גר בשנת 1946 ברחוב גבעון 5 בשני חדרים.
יצחק איכבוים, שגר בתחילת רחוב קרית ספר עד היום, זוכר שהיה הולך ערב-ערב לרפת של אוורבך לקנות חלב טרי לאחר החליבה. ד"ר יעקב רודוי זכר שהרפת של אוורבך עמדה לא רחוק מפינת הרחובות גבעון, אילון וסיני, ושעד לפינת הרחוב לא היו בתים נוספים. שלמה לבנברג סיפר שאוורבך מכר קרח, לאחר סגירת הרפת. ואילו יעקב ורזגר סיפר, שלאליעזר אוורבך היו גם תרנגולות והוא חילק ביצים ברכבו על גבי חמור. לסיפור זה לא נמצאו סימוכין נוספים.
מה שמוסכם על הכל הוא, שאוורבך היה בעל אחת משלוש הרפתות, שהיו ב'אחוזה' בשנות הארבעים.

 הבית ברחוב גבעון 8.

ברחוב גבעון 8 עומד בשנת 1936 אחד הצריפים הרבים שהיו באותה עת ב'אחוזה'. התגוררה בו משפחת צנגר עם ארבעת בניה.
אהרון וטובה צנגר הגיעו בשנת 1935 ארצה. בלגיה הייתה תחנתם האחרונה בדרך שעשו ארצה מגליציה שבפולין. יחד עמם היו ארבעת בניהם: חיים בן הארבע, נחום בן השש, יהושע בן העשר ומאיר בן השתים-עשרה. כיצד הגיעו ל'אחוזה'?
הבן נחום סיפר לי, שכאשר ירדו מהאוניה, הגיעה אי משם משאית ונהגה שאל לאן פניהם מועדות. משפחת צנגר לא ידעה לאן לפנות. הם שאלו היכן יש פנסיון ונהג המשאית לקח את מיטלטליהם המועטים והביא אותם לפנסיון ב'אחוזה' הרחוקה. הנהג נעלם ועקבותיו לא נודעו עוד, אך משפחת צנגר הפכה לתושבת 'אחוזה'. שלושת הבנים הצעירים נשלחו לבית הספר 'זכרון יוסף'. אהרון צנגר עצמו מצא בבית ספר זה עבודה כשרת. טובה הייתה עקרת בית. אחרי ששכרו דירה לזמן קצר ברחוב קרית ספר, עברו להתגורר בצריף, כמו רבים אחרים בזמנם. המשפחה גרה בצריף במשך שמונה-עשרה שנים. רק אחרי שתים-עשרה שנים חוברו לרשת החשמל. כשסיימו הבנים את בית הספר העממי, הלכו לעבוד. כך התאפשר לבן הצעיר, חיים, ללמוד בבית הספר 'הריאלי' ולסיים את לימודיו בו. כיום הוא פרופסור בארצות הברית.
בשנת 1950 החל אהרון לבנות בית למשפחה ברחוב ויתקין. הבנייה ארכה מספר שנים, וכשהייתה בניית הבית קרובה לסיומה בשנת 1952, נפטר האב. המצב בארץ היה קשה, והבנים ירדו לארצות הברית. נחום חזר ארצה לפני מספר שנים. טובה צנגר, בת שרה ונחום, נפטרה בשנת 1963.
בסמוך לצריף זה היה צריף נוסף: בסוף שנות השלושים היה בצריף גן ילדים, בו ביקרו כמה מוותיקי 'אחוזה', כגון יצחק איכבוים.


משלחת תלמידים בבית הספר 'זכרון יוסף' ביום ספורט. עומדים מימין לשמאל: מאיר צנגר., ישראל יעקובי גדעון שטקלמכר, אליהו רוזנצויג. יושבות: שולה ברקו, מרים הילב ,שושנה דופלט, רחל מסינגר ברגליים משוכלות. מאחור ניצב המורה פרח.

 מקורות לפרק כ"ז:
ארליך, אלינורה <ליקטה, ערכה והגישה>. בתים מספרים על 'אחוזה'. קורס טיולים וידיעת הארץ, תשנ"א, 1990/91.
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל. הוצאת הספרים ע"ש מאגנס, ירושלים 2004, עמ' 133
שיחה עם נצה רפפורט ברקאי ברקאי ודליה רפפורט בחר בשנת 2006, וכן שיחה חוזרת עם נצה בשנת 2012 .
שיחה עם רות לנדמן ריבקינד בשנת 2006 ובשנת 2012
שיחה עם צבי רזניק.
שיחה עם יעקב ורזגר בשנת 2006
שיחות עם נחום ויהושוע צנגר בשנת 2011.
שיחות עם בניהו סגל ויצחק איכבוים בשנת 2005
התצלום של הבנים המתעמלים וביניהם מאיר צנגר הוא מתוך אלבומה של מרים הילב סמולנסק ז"ל, ונמסר לי באדיבות דינה רוט, בתו של מיכה הילב..
התצלום של אביבה טורובסקי ועמוס לנדמן נמסר לי באדיבותה של הבת רות לנדמן ריבקינד.
התצלומים של בית רפפורט ומשפחת רפפורט נמסר לי באדיבותה של הבת נצה רפפורט ברקאי