השנה היא 1936 ואני צועדת במורד רחוב חורב. מעט לפני הפנייה לרחוב פרויד, ברחוב חורב 26, צומחת חורשת אורנים.

תכניות הבית שיקום כאן הוגשו לעירייה בנובמבר 1936, ובפברואר 1937 יתקבל אישור לבנייתו של הבית, שיקום עוד באותה שנה. 'בית היים' House of A.R. Hyam', מתוכנן על ידי האדריכל הידוע אוסקר קאופמן, ארכיטקט יהודי גרמני שהתמחה בבניית בתי אופרה ואולמי הופעות, והוזמן בשנת 1934 לבוא ארצה כדי לתכנן את בית "הבימה" בתל אביב.

בחיפה הוא תכנן באותה שנה את בית הקולנוע "אורה" ברחוב הרצל. הבית ברחוב חורב הוזמן על ידי גב' עדה ואן דר וילן לבית Hyam, יהודיה אמידה מאנגליה שהקימה עבורה ועבור אחיותיה בית קיץ מסוגנן.
האחיות לבית היים, קרי, עדה ואליס התגוררו בשנות השלושים בתל אביב ברחוב הס. קרי הייתה האחות המבוגרת, שהייתה נשואה לאציל ממוצא הולנדי, אך הגיעה ארצה בלעדיו.
עדה הייתה רווקה ואליס, הצעירה באחיות, נקברה בחיפה תחת השם אלה היאם בדצמבר 1969 כבתו של היימן היאם, ונראה שלא נישאה. יתכן שאביהן של האחיות היה Hyman Hyam ממידלסקס אנגליה, שנולד ב-1839.
האחיות היו נשים משכילות, שעלו ארצה ממניעים ציוניים, ויתכן שהיו בעלות השכלה אקדמית. הן דיברו כמובן אנגלית, אך גם ידעו גם גרמנית. הבית ברחוב חורב הוזמן על-ידן כדי לנפוש בו בימי הקיץ החמים. הבית עמד ריק רוב השנה, ובהעדר האחיות, הערבים מטירה היו פורצים אליו.

עורך דין שלמה זלי היימן מתל אביב הבטיח לאחיות לטפל בעניין זה, וביקש מאחייניו אברהם וחיים היימן, שהיו גפירים (נוטרים) בחיפה, להתגורר בבית.
סביב הבית נבנתה גדר עם שער חשמלי והותקנה מערכת אזעקה, שנשמעה, בשעת סכנה, עד למשטרת הנוטרים ברחוב מוריה.

אברהם "פריץ" היימן, יליד 1915, עלה ארצה בשנת 1935. אשתו, שרה ילידת וילנה שכלה את אביה במלחמת העולם הראשונה, ועברה עם אמה לברלין, שם אושפזה האם.
שרה גדלה וחונכה בביתו של שמואל מונק, מראשי הקהילה הברלינאית החרדית, שבנו ברוך יעלה ארצה ויגור באחוזה.

בשנת 1935 שרה עלתה לארץ, למדה בירושלים בבית ספר לאחיות והגיעה לחיפה. אברהם ואחיו חיים היינץ היו, כאמור נוטרים בכרמל ויחד עם אחרים יסדו את גבעת וולפסון במשמר הכרמל (סמוך לבית אורן).
אברהם ושרה היימן נישאו בשנת 1941 או 1942 וגרו ברחוב חורב 26, כשהם משמשים למעשה כשומרים של הבית. כאן נולדו ילדיהם, אורי, אלחנן ועדי. במשך השנה נהגו להתגורר בכל חלקי הבית, אך בחדשי הקיץ, כאשר האחיות הגיעו לחיפה, הם היו מצטמצמים למגורים בחדר וחצי.

הבן אורי היימן לא הכיר את האחות הגדולה קרי. את עדה ואליס ראה כסבתות אוהבות שטיפלו בו בילדותו. הוא זוכר שבבית התגוררו אנשים שונים, כמו הצייר ארוין הארטמן, שדיבר רק גרמנית ועבד במרתף על ציוריו. הארטמן היה גם מתמתיקאי שלימד לפרנסתו סטודנטים. במקביל התגורר בבית גם בנימין האוזנר, שהיה כנר באחת מהתזמורות הראשונות בארץ. ההגנה התקינה בבית סליק, בו הוחבאו אלונקות ותרופות. בשנת 1939 מראים רישומים בעירייה שהבית הוא בבעלות הגב' ון דר וילן.

בשנה זו היא תרמה את הנכס ל"הכשרת הישוב" בעוד היא ואחיותיה שמרו על זכותן להתגורר בבית עד סוף חייהן. בשנת 1970, אחרי מותה של אליס, הועבר הבית לבעלות חברת "הימנותא", חברת בת של קק"ל. משפחת היימן המשיכה להתגורר בבית זה עד שנת 1984.
הבית מתייחס לקוי הטופוגרפיה היורדים מצפון לדרום על ההר ומתיישב עליהם כך, שהחזית הפונה לרחוב חורב היא נמוכה מאוד וכמעט אינה מורגשת מהרחוב, ובכך הבית מאפשר למבנים בקו האחורי של רחוב חורב ליהנות גם הם מנוף הים אשר מדרום-מערב.

לרחוב פרויד מפנה הבית חזית רחבה של מרפסת מעוגלת, המהווה את הגורם המרכזי בחזית זו. בגלל הפרשי הטופוגרפיה וכן רעש מן הרחוב הסואן, מפרידה גדר חיה גבוהה בין הבית לרחוב פרויד. דלת הכניסה הראשית היא מעוגלת ועשויה מפלדה וזכוכית, מעל הכניסה כיפת תאורה מבטון וחלונות מזכוכית בצבע תכלת, מעל החדר העגלגל ששימש כחדר אוכל. בעבר הייתה דלת החזית גלויה מכיוון הרחוב ונראית בתצלומים. שמה של בעלת הבית נקבע באותיות נחושת מעל הכניסה: House Van der Wielen. בצדו של הבית מצד דרום, היו מדרגות לולייניות מפלדה, המאפשרות עלייה לגג.
פרופ' יוסי בן ארצי תאר את הבית במאמר ב-ynet כלהלן: "הצד המערבי של המגרש פונה אל הים, ולפיכך נוצר צורך בעמודים, מדרגות וקומת קרקע לפילוס המשטח העיקרי. כלפי הנוף הנשקף אל הים יצר קאופמן מרפסת רחבת ידיים וכלפי הרחוב העליון נוצרה קומה שטוחה אשר אינה בולטת בראוותנות, אלא משולבת בנוף הבנוי. פריטי העיצוב הפנימי, ובכלל זה קמינים (אח), ארונות ספרים, דלתות ומשקופים, עוצבו כולם בצבעים כהים המשתלבים בטיח הבהיר הפנימי. כלפי חוץ טויח המבנה בוורוד מה שנתן לו ייחודיות דקורטיבית".


הבית ברחוב חורב 26, מבט מרחוב פרויד


הבית ברחוב חורב 26, מבט מצפון


הרבשאר ישוב כהן ואשתו חכרו את הבית בשנת 1984. הרב שאר ישוב הכהן ואשתו, ד"ר נעמי כהן, הם אנשים מעניינים בזכות עצמם.
שאר-ישוב הוא יליד ירושלים, דור ח"י למשפחת רבנים וגדולי תורה. אביו היה הרב דוד כהן המכונה "הרב הנזיר" או "הנזיר הירושלמי", ואמו הייתה שרה לבית אטקין, ממייסדות "אמן" (תנועת נשי המזרחי שהפכה בימינו ל"אמונה"). אביו הנזיר ייעד את כהן ואת אחותו להיות אף הם נזירים מילדותם, אך הם לא הלכו בדרכו זו. מתוך אידיאל של קדושת החיים, הרב נמנע מאכילת בשר ודגים ואף אינו שותה יין.
בשנת 1948 בעת שלמד בישיבת "מרכז הרב" היה הרב כהן חבר בתנועת המחתרת "ברית החשמונאים" שנלחמה בשלטון המנדט הבריטי והיה חבר פעיל ב"הגנה.
יחד עם חבריו הקים את הגרעין הראשון של קבוצה דתית לוחמת, אשר התפתח לימים ל"ישיבת הסדר". במלחמת השחרור היה ממגני ירושלים וגוש עציון, שם נלחם במסגרת האצ"ל על ירושלים העתיקה. הוא נפצע קשות בקרב על העיר העתיקה, ועם נפילת הרובע היהודי נפל בשבי הלגיון הערבי הירדני. הרב כהן היה לאחד ממנהיגי השבויים וזכה להערכת מפקדי המחנה הקצינים האנגלים והערבים של הלגיון הערבי. לאחר שחרורו מהשבי, שירת כהן בצה"ל שבע שנים, שירות חובה וקבע והגיע לדרגת סא"ל, השתתף במשלחת צה"ל לארצות הברית, ומילא תפקידים בכירים ברבנות הצבאית ביניהם רב צבאי פיקודי ורבו הראשי של חיל האוויר.


הרב שאר ישוב כהן

שאר ישוב כהן למד משפטים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית וקיבל בהצטיינות תואר מוסמך. לאחר לימודיו התמחה בייעוץ משפטי לשיפוט רבני וקיבל תואר עורך דין.
כמו כן עסק בחקר המשפט העברי ושילובו בחוקי המדינה. לאחר מכן כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל. במלחמת יום הכיפורים התנדב שאר ישוב כהן לצה"ל ושימש רב באוגדה שצלחה את תעלת סואץ. משנת תשל"ה 1975, משמש שאר ישוב כהן כרבה האשכנזי של העיר חיפה, עומד בראש מוסדות ציבור שונים והוא זקן חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל. הרב שאר-ישוב כהן הוא חתן פרס הסובלנות לשנת 1991, נשיא התאחדות בני ציון, חבר ב"חבר הנאמנים" של אוניברסיטת חיפה, וכן הוא משמש כיו"ר הוועדה העליונה להידברות בין הרבנות הראשית לישראל לבין הנהגת הוותיקן, ולאחרונה גם כיו"ר הוועדה להידברות בין היהדות לאסלאם ושליח הרבנות הראשית למפגשים בין-דתיים.
ביום הולדתו השמונים קיבל אזרחות כבוד מעירו חיפה, בטקס חגיגי. הרב דוגל בהתנדבות של בנות דתיות לצה"ל במסלול שירות לאומי. הגב' ד"ר נעמי כהן היא חוקרת במחשבת ישראל, היסטוריה יהודית, ותולדות התפלה, הפעילה לקידום נשים דתיות מזה יותר מ-30 שנה, זכתה בין היתר בעיטור "אשת המופת של חיפה" בשנת 1982 כהוקרה על יוזמותיה ופעילותה המגוונת. ילידת ניו-יורק, שעלתה ארצה אחרי שוך קרבות מלחמת השחרור בשנת 1949, וב-1953 נישאה לרב שאר-ישוב כהן.
נעמי היא בעלת תואר שני מהאוניברסיטה העברית בלימודים קלאסיים, מקרא, ותולדות ישראל, ותואר שלישי בספרות יהודית הלניסטית. שנים רבות לימדה באוניברסיטאות תל-אביב וחיפה בחוגים לפילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל, והיום הינה עמיתת מחקר בכירה באוניברסיטת חיפה. היא פרסמה ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת מדעיים בין-לאומיים בתחומי התמחותה האקדמית, וכן בסוגיות חברה, חינוך, דת-ומדינה. חלוצה בהוראת תלמוד לנשים במסגרת חוג שהקימה לפני קרוב ל-30 שנה והממשיך להתכנס בקביעות עד היום.



סביב הבית מתקיים סכסוך. לאחר שהופקעו חלקים מהמגרש לצורך הרחבת הכבישים חורב ופרויד, פוצו בעלי הנכס באחוזי בניה, והם מבקשים להקים על השטח בניין בן מספר קומות.
הדיקן של אוניברסיטת חיפה, פרופ' יוסי בן ארצי, הוא בין המגנים על הנכס, במאמר שפרסם דוד הכהן ב- ynet בשנת 2002 טען, שהנכס ראוי לשימור. "הבית מהווה שריד מובהק וראוי לשימור מתקופה היסטורית חשובה בעיצובו של המרחב היהודי בהר הכרמל. הוא נבנה על רקע השאיפות ליצור על הכרמל 'שכונות גנים' מודרניות תוך התאמה לקווי הטופוגרפיה, למבט אל הים ולסביבה הטבעית".
פרופסור בן ארצי כתב בחוות דעת שהגיש כי "המבנה ראוי לשימור מבחינה אדריכלית והיסטורית גם יחד ומהווה נכס תרבותי במורשת הבניה של העיר חיפה. רק מעטים מסוגו ומשתווים לייחודו, נותרו לפליטה במרוץ הפיתוח ומיצוי זכויות הבנייה באזור, ראוי במיוחד להקפיד על שימורו ותכנונו ברוח המקורית. יהיה זה עוול היסטורי להפוך בית קיץ המשקף תקופה היסטורית".
בעלת הבית, ד"ר נעמי כהן טוענת, ש"הכבישים שנסללו במהלך השנים שינו לחלוטין את הכניסה והבית איבד מתפארתו". כמו כן טוענת כהן כי גם פנים הבית שונה ברבות השנים כך "שפנים הבית המקורי כמעט ואינו קיים יותר, ואילו מה שנשאר מהבניה המקורית זקוק לשיפוץ דחוף". "קשה שלא לחשוב", מוסיפה ד"ר כהן, "כי חסרה כנות בטיעון, שיש לבית הזה דווקא ערך היסטורי, בעוד שבעשור האחרון נהרסו בשכונה גם הבית של ליידי דאונס - על שמה נקרא רחוב דאונס - וגם הבית המיוחד של הדמות האגדית, ד"ר בירם, על חדר העבודה המרשים שהיה בו. במקומם נבנו בתים מודרניים. פתאום טוענים לערך היסטורי של בית הקיץ של שתי נשים אנונימיות". עיריית חיפה טוענת ש"החלק האותנטי היחיד שנשאר מהמבנה הוא החלל המרכזי של הבית וכיום הערך היחיד של המבנה הוא בעיצוב הפנים. בתמורה להפקעות הקרקע תוגברו זכויות הבנייה על המגרש ב-824 מ"ר.
"בנסיבות אלו אישרה ועדת השימור העירונית את הריסתו של המבנה בתנאים הבאים: יוכן סקר תיעוד למבנה בהתאם להנחיות היחידה לשימור ובאישורה ויועתקו עצי הדקל העתיקים. מיקומם החדש במגרש ייקבע בתיאום עם היחידה לשימור אתרים". כשנבנה, היה הבית מבודד ומוקף גינה מכל עבריו. אך לימים, בעת שהורחב רחוב חורב, ננגסה הגינה במזרח, ובעת הרחבת דרך פרויד ננגסה גם הגינה היפה ממערב. מהמועצה לשימור אתרים נמסר לי שבשנים אחרונות אין תזוזה בנושא הבית, ויתכן שהמאבק נשא פרי.
שמם של בעלי הבית איננו קבוע יותר בחזית המבנה, המדרגות הלולייניות נעלמו ואינן, אך הבית עדיין עומד במקומו. הגדר החיה מסתירה אותו להולכים ברחוב חורב, אך הוא מתגלה במלוא הדרו מרחוב פרויד. המרפסת הגדולה עדיין משקיפה אל נופו של חוף הכרמל, אך דייריה כבר לא יושבים בה.
הסתכלו בבית ודמיינו את תפארת העבר. מי יודע אם הבולדוזר לא יגיע כבר מחר...

מקורות:
 כתבה על הבית ברחוב חורב 26 
 

מידע ותמונת הרב שאר ישוב - מתוך הויקיפדיה

המידע על ד"ר נעמי כהן מתוך http://www.kolech.org/show.asp?id=191962

האקסונומטריה - מתוך עבודה של סטודנט בטכניון שרגא קירשנר משנת 1979-80. לפי עבודת הסטודנט, תכנון הבית ברחוב חורב 26 הוא משנת 1936, הגשה לעירה בנובמבר 1936, אישור העירייה בפברואר 1937 והקמה בשנת 1937

התמונות של הבתים צולמו על ידי בשנים 2005-2009

שיחה עם מר אורי היימן באפריל 2009 

פרטים על אלה היאם באתר החברה קדישא בחיפה, פרטים על היימן היאם באינטרנט

לאחר ביקורי בביתו של ד"ר זלוציסטי (רחוב יאנוש קורצ'ק 5), אני מעיפה מבט בגבעה שמעלי. השנה היא 1936, הרחובות יאנוש קורצ'ק ורחוב איינשטיין עדיין לא קיימים והגבעה נקראת בפי תושבי אחוזה "הגבעה של ונטורה" לפי המסופר, יש בהר מספר צריפים, שהידועים בהם הם הצריף של ונטורה והצריף של דולברג.
יצחק ונטורה (Ventura), שמוצאו מבולגריה ומלכה אמיליה, שמוצאה מרומניה, עלו ארצה בשנת 1925 לאחר שקנו ברומניה אדמות ב"אחוזת הרברט סמואל".

משפחת ונטורה ושלוש בנותיה עזבה את הצריף מספר פעמים בזמן הפרעות מחשש לחייהם, אך השנה שבה המשפחה להתגורר באחוזה.

הם בנו את כאן את ביתם במו ידיהם, נעזרים בדיירי צריפים אחרים. לבית קומה אחת ובו חדר וחצי. בית זה נראה בתצלומי אויר משנות הארבעים, מעל רחוב הנטקה. לימים תעבור משפחת ונטורה להתגורר בפינת הרחובות מאפו-חורב. ראובן דולברג המתגורר על הגבעה, הוא 'שען מומחה מדופלם לתיקון שעונים, אופטיקאי וחורט מתכת (מוכן לבוא לפי הדרישה גם הביתה לקבלת הסחורה)" ברחוב הרצל 45. הוא מוכר גם כלי נגינה ומכונות כתיבה.


ביתה של ליידי דאונס טרם נבנה על הגבעה וגם רחוב דאונס לא קיים עדיין.
הליידי דאונס, ששם נעוריה היה פלורנס צ'פמן, הייתה אחותה של הרוזנת אלנבי, ומכאן, גיסתו של אדמונד אלנבי, כובש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ובעל התואר "ויקונט של מגידו".
תואר זה ניתן לו בעקבות נצחונו על התורכים בשנת 1918 ליד מגידו. הליידי פלורנס דאונס ובעלה סר ארתור ביקרו בארץ בשנת 1934, נשבו בקסמו של הכרמל ובנו את ביתם ברחוב יפה נוף 120.
ליידי פלורנס נישאה לסר ארתור הנרי דאונס, רופא בהשכלתו, בשנת 1902. סר ארתור קיבל את תואר האבירות שלו בשנת 1910 ונפטר בשנת 1937.
הליידי, שהתאלמנה מבעלה, תבנה את ביתה בעוד כעשור על "הגבעה של ונטורה", ברחוב דאונס 21. הבית יהיה בית מידות מפואר, מוקף חומה ורודה, ויעמוד בודד במשך מספר שנים, כפי שנראה בתמונה. בחצר הווילה יעמוד העתק של הפסל "משה" של מיכלאנג'לו.
אך בשנת 2009 יעמוד על המגרש בית דירות מודרני גדול מימדים ומהבית הורוד יישאר רק עמוד ורוד למזכרת. כעת בשנת 1936, הדרכים על הגבעה עדיין אינן סלולות, ורבות כאן הנטיעות על מבני המגורים.
אני ממשיכה בדרכי ברחוב יאנוש קורצ'ק ומגיעה לרחוב יערות. אני פונה מערבה לכיוון רחוב חורב ויורדת בשביל המסתיים במדרגות.
בעוד כעשור תבנה כאן שכונת קוטג'ים קטנה וחביבה, החבויה בין רחוב איינשטיין לרחוב יערות. זהו השיכון הראשון שיבנה באחוזה. חברת "חוסים" תבנה את השיכון בשנים 1945-1946 על שטח של 4,535 מ"ר עבור עובדי חברת "וולקן".
רק כמה משפחות מעובדי החברה תעבורנה להתגורר כאן, ולכן יכנסו לגור בשיכון חברי אגד, והשכונה תקרא גם "שכונת אגד". ולבסוף יכנסו לגור בקוטג'ים גם משפחות שונות שלא מעובדי "וולקן" או "אגד" והוא יישאר ללא שם. מדובר במקבץ של קוטג'ים קטנים ולבנים, כל אחד בשטח של פחות ממאה מ"ר, המסודרים בשלשות.
לימים, יבלטו בתים אלו בתצלומים ובצילומי אויר של הגבעה הערומה.


מימין: הבית של ליידי דאונס, מעל הבית ברחוב דישראלי: שכון חוסים.

דוד דניאלי, רב חובל, יליד 1904, ואשתו לבנה הספורטאית, שנפגשו במסגרת תנועת "מכבי", יגורו כאן עם משפחתם בשנת 1946. בתם יעל סיפרה לי, שכדי להגיע לבית הספר "זיכרון יוסף" או לצופים, הייתה יורדת ברגל במדרגות עד לרחוב חורב או בשביל שירד עד למוסך של "אגד" בדרך פיק"א וממשיכה משם לבית הספר שברחוב סיני.
לידם התגוררו בשיכון משפחת נתן לייטנר, ומשפחת יחיאל קבשינבסקי, מעובדי "וולקן", משפחת אברשה ופולה לוי, משפחת דריזין, ומשפחת פאול אסטרון מעובדי "אגד".
פאול אסטרון ויעקב באר היו אנשי ועד השכונה. גרו כאן גם משפחות חמצני, אריה וסימה לזרוביץ, שבתם יעל גרה בשכונה עד היום, משפחת נפתלי ועוד משפחות.
עם עבור השנים יבנו בתים נוספים על הגבעה ויסגרו על השכונה הקטנה מכל עבר. בשנת 2009 יהיה זה שכון נסתר מהעין, עדיין מטופח ויוצא דופן בסביבתו, אך בגלל השינויים הרבים שיעשו במהלך השנים בכניסות, בפתחים ובגווני הבתים, ולאחר שהצמחייה תגדל סביב הבתים, ניתן יהיה בקושי רב להבחין שמדובר ב"שכון".
רק השבילים שבין הבתים מצביעים על כך שאכן מדובר בשכונה שבתיה נבנו לה יחדיו.




אני פוסעת בשבילי השיכון, חוצה אותו מדרום לצפון, וממשיכה לרדת בדרך שתקרא בעתיד רחוב איינשטיין. מעט לפני הפניה לרחוב חורב, בקצה הדרך, עומדים שני בתים. ברחוב איינשטיין פינת רחוב חורב 21 נמצא מגרשו של אברהם הורוביץ, עולה חדש מיאסי. את המגרש קנה עוד ברומניה, כמו רבים ממתיישביה הראשונים של אחוזה. אברהם הוא חייט במקצועו ותהיה לו בארץ מתפרה.
בתחילת דרכו כאן סלל כבישים עם בני אחוזה אחרים. בניית ביתו תסתיים בקרוב והוא יעמוד בין האורנים ומהקומה השנייה יראה נופו המרהיב של חוף הכרמל. מהעבר השני של רחוב איינשטין בפינת רחוב חורב 19, ניצב כבר בית חד קומתי נוסף.בעל הבית הוא ד"ר שיינמן, אך כאן מתגוררת משפחתו של מר פינצ'ובר, מהנדס-אדריכל בעל שפם, שהוא גם אדריכל הבית ותכנן גם את הבית ברחוב חורב 21. אשתו הייתה אחות במקצועה.
אורי בן השכונה זוכר עדיין את חדר העבודה המרשים והגדול שלו. יחד אתם התגוררה גם תאה, אחותו של מר פינצ'ובר. ילדיו של מר פינצ'ובר היו ממייסדי בית הערבה, אך משפחה זו זכורה בעיקר בזכות היותה בעלת הטלפון הראשון ברחוב. מר פינצ'ובר עצמו היה אדם מסורתי, שהתפלל בבית הכנסת ברחוב סיני. ביתו המיותם נמכר בשנת 2009 ומתוכנן כבר בית גדול יותר.



ממול, ברחוב חורב 30, נבנה בשנת 1936 ביתו של עורך הדין ג'ורג' גוטמן. הגב' אלישבע גוטמן לבית הארף היא בת למשפחה אמידה. משפחתה שעזבה את גרמניה עם עליית הנאצים, שכרה אוניה, בעזרתה עלו ארצה דרך הולנד. משפחת גוטמן התגוררה בוילה המוקפת גן גדול בחלק הפונה לרחוב חורב.
אך כיוון שהבניין נבנה על שיפוע ההר, נוצרה במפלס התחתון המערבי הפונה לפרויד דירה נוספת, אותה השכירו. בדירה התחתונה התגורר מר יוסף שוחט, מורה בריאלי, וכן גר כאן ד"ר הורוביץ. בשנות החמישים יתגוררו בדירה זו אריה וכרמלה פוגלשטיין, מורים בבית הספר הריאלי בבית בירם. לאריה פוגלשטיין אני חבה עד היום את ידיעותיי בשפה האנגלית. כיום שוכנת במבנה חברת הבניה "א. לוי," ורק הצצה מכוונת מעבר לגדר הבית תגלה את המבנה הקטן המשופץ והנאה ואת הגינה שלו.



בעת שתטיילו באחוזה, עצרו לפני בית מס' 30 ברחוב חורב, אל תשכחו לבקר בשיכון החבוי ברחוב יערות ובבתים משני עבריו של רחוב איינשטיין. הבית הקטן במספר 19 עומד למכירה. חרטו אותו בזיכרונכם, קרוב לוודאי שבעתיד הקרוב לא תראו אותו יותר.

מקורות :

שיחה עם הגב' יעל נופר משכון חוסים ועם דיירים אחרים הגרים בשיכון
שיחה עם חמה ונטורה בשנת 2005
שיחה עם מר אורי היימן בשנת 2009
התמונה של ההר של ונטורה משנת 1945 באדיבות הגב' אביבית ריב"ק
התמונות הצבעוניות של הבתים צולמו על ידי בשנים 2005-2009
כרטיס העסק של ראובן דולברג מאוסף חיים שטייר
השיכון נמצא בין רחוב יערות 3-7 לרחוב איינשטיין 18

אני יוצאת מחצרה של "אחוזת ילדים" בדרכי לחצות את רחוב חורב. השנה היא 1936 והכביש חדש עדיין, שכן הוא נסלל עם פתיחתו של "סנטוריום כרמל" ברחוב אידר בשנת 1935. איני מתקשה לחצות את הכביש כיוון שהתנועה בו דלילה מאוד. איני רואה בתים בסביבה. הקמפוס של בית בירם יבנה רק בשנות הארבעים, וכעת נמצא במתחם מחנה צבאי בריטי.
ג'יפ צבאי עובר בכביש הצר ועוקף חמור העושה את דרכו לאיטו לאחד הכפרים הדרוזיים שעל הכרמל. מעברו השני של הכביש אני רואה עצי אורן צעירים שניטעו לפני כשתים-עשרה שנים. רחוב יאנוש קורצ'ק עדיין אינו קיים על מפת אחוזה, וגם אפרים אילין טרם הגיע לאחוזה לבנות במגרש שממול את הווילה המפוארת שלו, אותה יקים רק בשנות החמישים.
אני שמה פעמי לביתו של רופא הילדים ד"ר זלוציסטי, שעל שמו ייקרא יום אחד רחוב הרופא.
ד"ר זלוציסטי הוא תושב חדש באחוזה שהגיע אלינו מתל אביב.

ד"ר תיאודור זלוציסטי הוא לא רק רופא, הוא גם סופר, מתרגם ופעיל בתנועה הציונית.
הוא נולד בגרמניה בשנת 1874, למד רפואה ועבד כרופא בברלין. הוא הצטרף לתנועה הציונית עם הקמתה, היה פעיל בה ונבחר כציר לקונגרס הציוני הראשון. תיאודור היה מראשוני ציוני גרמניה (עוד בהיותו סטודנט לרפואה). במלחמת העולם הראשונה ניהל את הצלב האדום באיסטנבול. הוא עלה ארצה בשנת 1921 והחל לעבוד כרופא בתל אביב. היה חבר מועצת העיר תל אביב וסגן ראש העיר. הוא היה אספן הציורים הראשון בתל אביב וחיבר שירים בגרמנית. הד"ר זלוציסטי עסק בחקר יהדות מזרח אירופה וספרות אידית ותרגם כמה ספרים מאידיש לעברית ולגרמנית. כמו כן כתב מאמרים בנושאי רפואה ואת הספר "האקלים והמחלות של ארץ ישראל", דאג להוצאתם לאור של כתבי משה הס וכתב ספר על משה הס כסוציאליסט וציוני (1947). בין השנים 1935-1932היה נשיא התאחדות עולי מרכז אירופה.


ד"ר זלוציסטי

אשתו של ד"ר זלוציסטי, חולדה טומשבסקי, היתה אחותה של גב' בירם.
בחיפה החל הרופא לעבוד בבית ההבראה "כרמל" (הכוונה ל"סנטורים כרמל") אצל ידידו ד"ר בודנהיימר, ושימש גם מפקח היגייני בחברת "ספיניס" הבריטית. לא ברור מדוע עזב ד"ר זלוציסטי את תל אביב. ייתכן שהוזמן לחיפה לעסוק כאן בתפקיד ציבורי כלשהו, וייתכן שחולדה היא זו שהשפיעה על תיאודור לעבור לגור ליד אחותה.
הזוג התיישב באחוזה והחל ולבנות את ביתו לא רחוק מביתו של ד"ר בירם ברחוב אידר 17. לתכנון ביתו החדש באחוזה בחר הרופא את לוטה כהן, הארכיטקטית שתכננה גם את ביתו בתל אביב. לוטה כהן (1893- 1983) היתה האישה השלישית שקיבלה תואר אדריכלית באוניברסיטה בברלין, וככל הנראה היהודייה הראשונה שהחזיקה בתואר זה. היא סיימה את לימודיה בשנת 1916, ועלתה לארץ בשנת 1921. במשך שש שנים עבדה יחד עם האדריכל ריכרד קאופמן, מתכנן נהלל ויישובים רבים נוספים, וזכתה במכרז לתכנון בית הספר החקלאי לצעירות בנהלל. במשך ארבעים שנה עבדה כאדריכלית עצמאית בתל אביב, ותכננה מבני ציבור, שכונות ובתי מגורים בהתיישבות העובדת וגם בערים.


ביתו של ד"ר זלוציסטי עם סיום הבנייה 1937-1936

הבית שבנייתו טרם הסתיימה בשנת 1936 היה בודד בסביבתו, שכן ההר (שעליו ייסלל בעתיד רחוב איינשטיין) עדיין ריק ממתיישבים וניצבים עליו רק צריפים אחדים. הוא עומד במעלה מגרש ברחוב חורב 27, מול "אחוזת ילדים". שביל גישה ומדרגות מובילים אל מרפסת קטנה שממנה נכנסים לבית.
הבית מרוחק מהכביש, ללא שכנים. מהבית משקיף נופו המרהיב של חוף הכרמל וניתן לראות ממנו גם את עתלית הרחוקה. בגלל החשש מפורעים ערבים, שתוקפים לאחרונה את הנוסעים בכביש המוביל לכפרים הדרוזיים ולבית אורן, נבנה הבית כמבצר: הבית סגור בקירות גבוהים מכל צדדיו, ואלו מהווים מעין חומות. החלונות של הסלון הם בגובה רב (לדברי הדיירת הנוכחית גובהו של הסלון 2.6 מ"ר), ורק הפתח המערבי הוא מעין מרפסת מוגבהת. הסלון מקבל אוורור דרך שני האשנבים הצרים תחת התקרה, אחד מול השני, ודרך דלת כפולה הנפתחת ללוג'יה רחבה, מכוסה גג, כך שהחדר מאוורר וקריר מאוד, בלי פתחים לחצרו של השכן. בחזית היו שלושה עצי אורן. רואים שהבית בנוי משלוש קוביות בגבהים שונים. זהו בית קטן המיועד לזוג ויש בו סלון גדול ועוד שני חדרים. אחד משני החדרים הוא חדר שינה והשני חדר אורחים. כמו כן יש בבית הול, מטבח ומרפסת. בסלון שאליו מגיעים מההול יש אח משולשת מאבני שמוט ובבסיסה קרמיקה כחולה, והיא משמשת לחימומו וגם לחימום חדר השינה.
חולדה זלוציסטי נפטרה בשנת 1941 ונקברה בבית הקברות בנחלת יצחק בתל אביב. ד"ר זלוציסטי לא האריך ימים אחריה, נפטר בשנת 1943 ונקבר בבית הקברות הישן בתל אביב. על שמו של ד"ר זלוציסטי נקראים רחובות בחיפה, תל אביב וירושלים.
עד שנת 1954 גרו כאן דיירת מוגנת בשם אסתר האס לבית דה-פריס וילדיה גדעון ונעמי. בשנה זו קנה את החלקה שמשון ברוקמן שרצה לעבור לגור באחוזה, אך בסופו של דבר נשאר לגור ברחוב בר-גיורא 49. שני בניו עברו לכאן בשנות החמישים. בן אחד גר בביתו של ד"ר זלוציסטי, ואילו הבן השני הקים בית קדמי בן שלוש קומות על המגרש ברחוב חורב 27, דבר שחסם לבית הקטן במעלה המגרש את הנוף. עם חלוף השנים, כשנסלל רחוב יאנוש קורצ'ק, שינה הבית את כתובתו מרחוב חורב 27א לרחוב יאנוש קורצ'ק 5.


מראה הבית מרחוב יאנוש קורצ'ק 2008

אם תעברו ברחוב יאנוש קורצ'ק, חפשו בעיניכם את הבית המוסתר מן העין, חבוי בין בתים ועצים... אולי תראו את הרופא ד"ר תיאודור זלוציסטי ואת אשתו חולדה יושבים על מרפסת ביתם וצופים בשקיעה.

ביבליוגרפיה:
מידע על ד"ר זלוציסטי מתוך: תור חיפה - מדריך רחובות לוי, ניסים ולוי יעל. רופאיה של ארץ-ישראל, 1799-1948, 2008
כהן, לוטה. "בית פרטי של ה' ז. על הר הכרמל, חיפה" הבנין 2: נובמבר 1937, עמ' 11
ביקור ברחוב יאנוש קורצ'ק 5 ושיחות עם הדיירת גב' ברוקמן

אני ממשיכה בדרכי ברחוב אידר לכיוון רחוב חורב. בשנת 1936 ישנם ברחוב זה רק בתים בודדים.אני חולפת ליד בית מספר 10. אדון וגברת בנבנישתי יבנו כאן את ביתם רק בעוד כעשור, ויקראו לבית החד קומתי וילה דיטיקה, על שם בעלת הבית. הבית היחידי שנראה עתה לעיני הוא מבנה בפינת הרחובות אידר וחורב.
במפה משנת 1938 נראים על המגרש הפינתי שני מבנים: אחד מרובע וקטן, סמוך יותר לרחוב אידר ואחד מאורך, מערבה, בכיוון דרך פרויד.

הבית הנראה לעיני בשנת 1936 הוא בית הקיץ של שרה וילבושביץ. הבית נתרם לויצ"ו כבר בשנת 1933 ע"י המהנדס החיפאי גדליהו וילבושביץ לזכר אמו שרה. גדליהו היה אחיהם הבכור של מניה שוחט וילבושביץ, של נחום וילבוש (ממקימי מפעל "שמן") ושל משה וילבושביץ. גדליהו בנה בניינים רבים בחיפה, ביניהם בנין הטכניון הישן.

ומעשה שהיה כך היה: צילה, אשתו של גדליהו וילבושביץ, היתה בעלת מגרשים באחוזה בהם שוכנים היום קלונוע מוריה, גן הבנים וקופת חולים בונן ועוד. צילה וילבושביץ נפטרה בשנת 1932 ובעלה גדליהו תרם את המגרש ברחוב חורב פינת אידר לוועד אחוזה, אשר מסר את הקרקע לויצ"ו כדי להקים עליו מוסד לילדים. גדליהו וילבושביץ התנה את תרומתו בקריאת שם המוסד על שם אמו, והמוסד כונה "הקייטנה הארצית על שם שרה וילבושביץ".
לפני כחמש עשרה שנה ויצ"ו ביקשה למכור את המקום ורק לאחר התערבות המשפחה, החליטה ויצ"ו לגנוז את הרעיון, והחזירה את השלט הקטן המנציח את תרומתה של משפחת וילבושביץ. לאחרונה אף שיפצה את המתחם והוסיפה מבנה חדש.

במודעה שהופיעה ב"פלסטיין פוסט" מסופר על פועלה של ויצ"ו בהוספת מתקנים לבית ובכתבה בעיתון זה מאוגוסט 1939 מודיעה שרה וילבושביץ על פסטיבל סגירת "בית הקיץ של שרה וילבושביץ" (שנקרא במודעה אחרת בית-ספר קיץ של ויצ"ו).
"הבית נמצא על שטח של 13 דונם, מוקף עצי אורן ודקלים, והוא נועד כמקום מרגוע לילדים נזקקים בגילאים 8-14. כ-75 ילדים מכל הארץ התארחו ב"בית" בשני מחזורים ביולי ואוגוסט 1939.
הילדים למדו לשחק וכן להשתתף בעבודות בית, פעילות גופנית ועבודות נגרות. הבית מיועד ל-150 ילדים, ותקציבו השנתי 500 לירות פלשתינאיות, בנוסף להשתתפות ההורים ב-30 אחוזים, וכן תרומות של ויצ"ו וחברים של המוסד". כמו כן מציינת המודעה שהמבנים של הבית עברו לאחרונה לקרן הקיימת לישראל.ויצ"ו המשיכה לארח במקום ילדים נזקקים במסגרות שונות.

בשנת 1942, הוזעק לכאן בנימין יונס על מנת שינהל את המוסד הנקרא "אחוזת ילדים". יונס, יליד בוואריה 1909 ובעל הכשרה בחינוך מיוחד, עלה ארצה בשנת 1934 ובשנת 1936 היה בשפיה ועסק שם בעבודה חינוכית.
בנו אורי ינאי, היום פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שנולד בשנת 1943 באחוזת הילדים, סיפר לי על ההיסטוריה של המוסד.
בנימין יונס טיפל בילדים יתומים ניצולי האנייה "פטרייה" שויצ"ו הביאה לקייטנה.
הגיעו גם ילדים של מגויסי הצבא הבריטי. אחריהם הגיעו ילדים ניצולי השואה, ילדי עליית הנוער וילדי עולים מתקופת המעברות. המוסד התאים עצמו לאוכלוסיה שהגיעה ונזקקה לעזרה בתחום החינוך. במוסד היו ילדים בגילאי 10-18. בשנות החמישים קם לראשונה בארץ ביזמת בנימין יונס מושג חדש "בית השוליה": ילדים ילמדו עד סוף בית הספר העממי, אחר כך ילמדו מקצוע, ובערב ילמדו לימודים עיוניים.
הטובים ילמדו מתמטיקה ופיסיקה ויוכלו לעשות גם בגרות. היו במוסד נגריות, מסגריות, וכד'. ויצ"ו הפעילה כן מסגרות שונות. בשנות החמישים, כאשר לא היו עוד מועדוניות בבתי הספר, זכור לי שבאתי לכן אחרי הלימודים כדי לאכול צהריים, לשמוע סיפור ולנוח עד השעה ארבע אחר הצהריים.
לו צעדתי ברחוב אידר בשנת 1924, הייתי פוגשת כאן את בני משפחת אברמוביץ, עומדים ליד ביתם הקטן עם בנם חיים ועם חמור.
כאשר משפחת אברמוביץ הגיעה לאחוזה, היה כאן רק בית ערבי חד-קומתי שעמד בודד כמעט בסביבה זו "בית א-דוורי", שנקנה מערבי.


לדברי הבן חיים, בתמונה נראה בעל הבית יוסף אברמוביץ עם הרברט סמואל. מאחור נראה הר שומם.
הר זה כונה בפי התושבים הראשונים של אחוזה "ההר של ונטורה". מאוחר יותר תבנה כאן הווילה של ליידי דאונס, ייסלל רחוב איינשטיין וההר יתכסה בבתים. אך כעת, בשנת 1924 המקום שומם. וזוהי בדיוק הסיבה שמר יוסף אברמוביץ נקרא לכאן, להפריח את השממה. יוסף אברמוביץ, יליד 1893 היה אגרונום, שעלה ארצה בשנת 1910. עסק בנטיעות בראשון לציון וברחובות, ובזמן הגירוש ע"י התורכים הגיע צפונה לגליל, ועבד ביבנאל, בסג'רה ובמסחה. יוסף נישא לשפרה בשנת 1920 ובשנת 1922 נולד בנם חיים.

אחוזה תוכננה ע"י ריכרד קאופמן כ"עיר גנים". אך על מנת להפכה לכזאת, היה צורך ליער את ההר החשוף. יחד עם המתיישבים הראשונים הגיעו לאחוזה גם פועלים, שעסקו בסלילת כבישים ובנטיעת עצים, בהדרכתו של האגרונום. בעוד הפועלים משתכנים בצריפים ברחוב סיני, האגרונום יוסף אברמוביץ השתכן בבית אבן ערבי.

חיים אברמוביץ סיפר בראיון ל"עמותה לתולדות חיפה": ...אבא הגיע לגליל התחתון. הוא גר בפורייה ועבד ביבנאל ועזר שם בטיפול בחורשות השקדים של המושבה וגם בכרמי היין שלהם. מיבנאל עבר למסחה, שאחר כך נקראה כפר תבור. שם נולדתי ב-1922 וכשהייתי בן שנה עברנו לסג'רה.
לאגודה שהקימה את אחוזת סמואל,שישבה ברומניה, היו נציגים בארץ שקנו את האדמות. הכסף נתרם ע"י יהודי רומניה. אדמות אחוזה השתרעו בערך מקרית ספר ועד אחרי בית בירם בדרום.
כל השטח הזה נקנה ע"י התאחדות עולי רומניה ולא על ידי "הקרן הקיימת". בהדרגה מכרו את האדמות לאנשים פרטיים כדי שיבנו בתים.
אדמות אחוזה כולן היו גבעות קרחות. לא היו כאן עצים כי במשך מאות שנים, העזים של העדרים מהכפרים הערבים טירה וכבאביר אכלו את כל הצמחייה הטבעית של הכרמל - האלונים. העזים והכבשים אהבו מאד את העלים של האלונים, ואת הבלוטים. הן טיפסו עם הרגליים הקדמיות, כמה שרק יכלו להגיע, והרסו את כל העצים שהיו בכרמל. אגודת עולי רומניה רצתה להצמיח מחדש עצים. הם שמעו על אבא שלי, שהיה מומחה לנטיעות, והזמינו אותו לנהל את הנטיעות באחוזה..."
חיים אברמוביץ סיפר לי שמשפחתו הגיעה לכאן בשנת 1924 בעגלה רתומה לשני סוסים מסג'רה עם מעט מיטלטלין. העגלה עלתה בדרך סלולה, דרך ההר (כיום שדרות הציונות) שהגיעה עד למרכז הכרמל ושימשה את הטמפלרים, ומשם הגיעו לאחוזה בדרך עפר.
לדבריו הם היו המשפחה הראשונה שהגיעה לאחוזה. כשלושים פועלים הגיעו מעט לפניהם. חיים היה הילד הראשון והיחיד באחוזה באותה תקופה. חיים זוכר שהמטבח היה בצריף עץ בחצר. לא היו מים זורמים. את המים הביאו ממעיין שהיה בואדי.
הבית היה בית בודד, היו שם עצי תאנה שנתנו פרי. מכיוון שהבית בן שני החדרים היה קטן מלהכיל את המשפחה, נבנתה לו עוד קומה.
החמור שקיבלה המשפחה, היה כלי הרכב המשפחתי. במסמך שנמצא בידי המשפחה הנושא את הכותרת "אחוזת הרברט סמואל" משנת 1924 נכתב: "בזה אנו מאשרים כי אדון יוסף אברמוביץ נשכר אצלנו בתור נוטע במשכורת חודשית של 12 וחמש מאות לירות מנדטוריות, ומתחייב לנהל ולמלא את כל עבודות הנטיעה וכל הכרוך בהן ולעבוד לפי החלטות הנהלת המחוז הנ"ל. אנו מקבלים עלינו לכסות את הוצאות מספוא האתון השייכת למר אברמוביץ". היו אלו הוצאות הנסיעה הראשונות ששולמו לתושב אחוזה.

שפרה אברמוביץ, אשתו של יוסף ואמו של חיים סיפרה: "גרנו באחוזת ילדים. שם למטה אם שמתם לב, יש צורה מיוחדת עם מרפסת, שם גרנו אפשר לראות זאת היום. זאת הייתה חושה של ערבים עם שני חדרים קטנטנים, דלת לא הייתה מחדר אחד לשני. חיים היה בן שנתיים. הוא היה צריך להיות כמובן עם מיטה בחדר השינה שלנו, כמו שקראנו לו. אנחנו היינו פה, בעוד חדר....זה צריף למטבח בו היינו מחזיקים כל מיני דברים. זה היה צריף של חדר, ארבע על ארבע. זה לא היה כל כך פשוט להשיג בן אדם כדי לבנות את הצריף. לא היה פה כביש, שום דבר...היינו צריכים לעשות חור בקיר, כדי שאני אראה אם הילד בוכה, ישן או מה שקורה אתו. אחרת היינו צריכים לצאת החוצה בכל מזג אויר..."
חיים זוכר עדיין את הדרך הארוכה לגן הילדים ברחוב מוריה הדרך שעשה ברגל הייתה ארוכה, אך הוריו רצו שיקבל חינוך ממוסד וייפגש עם ילדים אחרים. כדי לשעשע את חיים בשעות הפנאי, קנו ההורים כלבה, שנקראה אפורה.

יוסף פיקח כאמור על הנטיעות. "בחרנו את העץ המתאים למקום ורצינו להבטיח את החברים ולדאוג להם כשיבואו להתיישב, שיהיה להם צל. נטענו על הגבולות [של המגרשים], נטענו כרם, גפנים, לפעמים עצים אחרים ובאמצע השארנו בשביל הבניין שהיה צריך לבנות. ... את השתילים הבאנו ממשתלת עין חרוד. את האורנים אנחנו זרענו. הבאנו זרעים וזרענו בשורות. האורנים גדלים לאט מאד. נוטעים צפוף ואז צריך לדלל אותם.. לא כל הבעלים ביקשו לקבל שתילים... השארנו את החלק האמצעי של המגרש פנוי, כדי שבעל הבית ייטע בעצמו מה שהוא רוצה..." ומנהג יפה היה באחוזה. כל מי שבא לבקר, היו מכבדים אותו בנטיעת עץ.

משפחת אברמוביץ התגוררה כאן במשך 4 שנים משנת 1924 עד 1928. האגודה האחראית ליסודה של אחוזה הפסיקה לשלוח כספים מרומניה. היה צורך בכספים נוספים למימון "אגודת אחוזת הרברט סמואל", והובא אגרונום אחר."היו לו קשרים עם הסוכנות ועם קרן קיימת והוא היה משיג כספים מהמוסדות האלו. אחוזה הייתה זקוקה לכספים, אז קיבלו אותו בתור מנהל ראשי". כך סיפר בצער יוסף אברמוביץ, שנאלץ לוותר על עבודתו... משפחת אברמוביץ עברה לגור ברחוב מאפו, ויוסף נאלץ להחליף מקצוע, והפך לבעל מכולת. המקום עבר כזכור למשפחת וילבושביץ וממנה לויצ"ו ולקרן הקיימת. בשנות הששים הפך המקום מקייטנה לנזקקים לפנימייה עם בית ספר לחינוך מיוחד. הפעילות החינוכית החשובה של המוסד הפועל בה ממשיכה עד היום.
כשתעברו להבא ליד הגדר הירוקה, הציצו פנימה ונסו לדמיין את מר יוסף אברמוביץ וחמורו ואת חיים הקטן, הילד הראשון באחוזה.


מקורות:

בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל: התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004
שיחות עם חיים אברמוביץ בשנת 2005 ו-2007.
שיחה עם פרופ' אורי ינאי בשנת 2005
ראיון של חיים אברמוביץ - העמותה לתולדות חיפה, 2008
ראיון עם יוסף אברמוביץ - העמותה לתולדות חיפה, 1975
המודעות מתוך ה"פלסטיין פוסט" באתר אוניברסיטת תל אביב
התמונה נמסרה לי ע"י מר חיים אברמוביץ
המידע על המהנדס גדליהו וילבושביץ נמסר ע"י נינתו בתגובה לכתבה זו

לאחר ביקורי ב"סנטוריום כרמל", אני מתחילה לצעוד ברחוב אידר לכיוון מרכז חורב, כפי שעשה ד"ר בודנהיימר לא אחת. בדמיוני השנה היא 1936. מול הסנטוריום נמצא מגרש ריק ועליו כמה אורנים. שכנה סיפרה לי, שהאורחים המכובדים שהיו מבקרים את קרוביהם ויקיריהם בסנטוריום, החנו כאן את כלי רכבם. מגרש זה יעמוד ריק עד שנת 1968, שנה בה ייבנו עליו ארבעה בתי דירות. באחד מהם אתגורר עם משפחתי במשך 25 שנים.

בינתיים רחוב אידר הוא רחוב צר שנסלל לא מכבר כדי לשמש את "סנטוריום כרמל", ובשנת 1936 עומדים בו רק בתים ספורים. לא הרחק מהסנטוריום, בבית מספר 17, ניצב ביתו של ד"ר ארתור בירם, גיסו של ד"ר בודנהיימר. שמו של ד"ר בירם קשור קשר הדוק עם בית הספר הריאלי.
ארתור בירם נולד בבישופסוורדה, גרמניה, בשנת 1897, לאהרון אדולף ולחווה אווה לבית נויפלד. הוא הצטרף לתנועה הציונית, למד באוניברסיטת ברלין ובסמינר ליהודים רפורמים והחליט להתמסר לעבודה בחינוך. בשנת 1913 התמנה ד"ר בירם מטעם חברת "עזרה" לנהל את בית הספר הריאלי, שעמד להיפתח ליד הטכניון בחיפה. בירם דגל בלימוד בשפה הגרמנית. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני בחזית הרוסית, אחר כך היה מפקח על התחבורה בחזית ארץ-ישראל. אחרי המלחמה חזר לארץ והמשיך ללמד בבית הספר הריאלי ולנהלו.
בשנת 1924 נישא ארתור לחיה בת חיים טומשבסקי, שהיתה מורה להתעמלות בבית הספר הריאלי. גברת טומשבסקי נשאה עמו בעול הדאגות למוסד. כמנהלת הפנימייה דאגה לעניינים המשקיים והחינוכיים גם יחד. ד"ר בירם הוא זה שהקים את סניף הריאלי בכרמל. הוא לימד תנ"ך בשילוב עם היסטוריה עתיקה ועסק בחקר התנ"ך, וכן היה פעיל בתחום החינוך הגופני. הוא זה שהקים את החג"ם (חינוך גופני מורחב) ושילב אותו בבתי הספר התיכוניים ובמסגרת ההגנה. לד"ר בירם היו שני בנים: אהרון, יליד 1926, שסיים את בית הספר הריאלי במחזור כ"ז בשנת 1944/5 ונהרג במלחמת השחרור, והבן בנימין, שנהרג בשנת 1968 ממוקש שהטמינו מחבלים בהר סדום כשעבד במפעלי ים המלח. ד"ר בירם עצמו נפטר ב-5 ביוני 1956. בירם כתב ופרסם מאמרים בפילוסופיה, היסטוריה ותיאולוגיה, ובשנת 1954 (תשי"ד) זכה בפרס ישראל בתחום החינוך. שמו הונצח בחיפה בשם של רחוב בירם ובשמו של סניף הריאלי ברחוב אבא חושי: "בית בירם".


חיה וארתור בירם התצלום נמסר לי ע"י יגאל בודנהיימר.
אנו מתנצלים על איכות התמונה.

ביתם של חיה וד"ר ארתור בירם תוכנן על ידי האדריכלים דוסטרובסקי וגרין בשנת 1936. היה זה בניין חד-משפחתי צנוע בעל שלושה מפלסים וחמישה חדרים, מחופה טיח לבן ובעל קווים ישרים וחזיתות פשוטות בסגנון הבינלאומי, שתאם את הרוח החדשה שהתחילה לנשב בתחום האדריכלי בעולם באותה התקופה. המרפסות שהקיפו אותו מכיוונים שונים ריככו את המסה של המבנה הקובייתי, ואפשרו מבט אל הסביבה הקרובה ואל הגינה האחורית שבה היתה ברכה. קרוב לוודאי שנופו המרהיב של חוף הכרמל נראה משם.
שכנים ציינו כי היה זה הבית היחיד בסביבה באותה תקופה שהיתה בו ברכה פרטית, ולפיכך משך תשומת לב רבה והיה מוכר מאוד בקרב תושבי חיפה. המגרש כלל שטח פורח ומלבלב של גינה ירוקה, וילדי הגנים מהשכונה היו מגיעים לסיור בבית ובגינתו על מנת לחזות בפריחת כלניות ורקפות מרהיבה.
הבית עמד ברחוב לפחות עד שנת 1981 ונהרס, ובמקומו נבנה בית מגורים משותף.




ביתו של ד"ר בירם

גם הבית השכן ברחוב אידר מספר 15 היה בעל גינה מרהיבה וברכה, אך בניגוד לביתו של ד"ר בירם, שהיה פתוח וגלוי לעין, הכניסה לחצר של הבית הזה היתה אסורה. לפי מה שסופר לי, עמד כאן בית קטן ונאה ובו ארבעה חדרים. הכניסה לבית היתה מרחוב חורב, ליד המוסך של הבית. את מראה הבית איני זוכרת, למרות שחלפתי על פניו מדי יום, בגלל הצמחייה העבותה והגדר שהקיפו אותו. הבית עמד על שטח עצום של כמה מגרשים שהשתרעו בין הרחובות חורב ואידר. בשל יופיו ובשל האיסור להיכנס אליו הוא נקרא בפי ילדי השכונה "ביתו של הענק".
מתחקירים שערכתי בקרב שכנים ודיירים ותיקים באחוזה עולה, שהבית תוכנן כנראה על ידי האדריכל זאב וולטש בעבור אדם בשם בוש, נמכר לאדם בשם אוסקר דוד רוזנבלום שהתגורר בו בשנת 1946, עד שנקנה על ידי מיליונר מסתורי, שהיה מגיע ארצה לכמה חודשים בקיץ. בתה של סוכנת הבית שעמה שוחחתי לאחרונה, השלימה את הפרטים החסרים. אותו מיליונר מסתורי היה תעשיין יהודי ערירי, אזרח שווייץ בשם פאול ציבי שחי בדרום אמריקה, שם היו לו מפעלי מתכת. הוא נהג לחלק את זמנו בין שווייץ וברזיל ובין בית הקיץ באחוזה. לצורך אחזקת הבית הוא שכר את שירותיהם של גנן ושל סוכנת בית שהתגוררה בבית עם בתה. בשנות השמונים היה הבית ריק מדיירים, הוא עמד מוזנח ופרוץ וניתן היה לשוטט בחצר באין מפריע. האיש נפטר בסוף שנות השבעים והוריש את ביתו לוועד למען החייל כדי שיקימו עליו מועדון לחיילים, אך בסופו של דבר נמכר המגרש ונבנו עליו דירות מגורים.
אין בידי תצלום של הבית, אך שכנים וילדי הרחוב זוכרים את הגן הנפלא, שהשתלב בדמיונם בסיפורי הילדות כגון "גנו של הענק" ו"סוד הגן הנעלם". כשאני חולפת כיום על פני המגרש הגדוש דירות מרחוב חורב ועד לשפת המדרכה של רחוב אידר, אני מנסה לשווא לדמיין את הבית כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים - צנוע, בודד ונסתר מסביבתו.


המקורות:
- הערך "ארתור בירם" בתוך ספרו של דוד תדהר אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו: דמויות ותמונות. תל-אביב : ספרית ראשונים, 1947
- עבודת תיעוד של הסטודנט לאדריכלות בטכניון רפאל גרנות משנת 1981, בתוך: תיעוד ארכיטקטורה בחיפה, 1918-1948. הטכניון, חיפה, 1981
- עבודת תיעוד של הסטודנטית לאדריכלות בטכניון ניצן קופרארד, בתוך: אדריכלות ישראלית - מבני מגורים בכרמל, חיפה, תיקי תיעוד בניינים, כרך 1, 2007.
- שיחות עם השכן פרופ' יעקב מעוז ובן האדריכל, גדעון וולטש, וכן עם בתה של סוכנת הבית.

במשך שנים ארוכות ערכתי מסעות ברחבי אירופה. הייתי בפריז וגם ברומא, סיירתי בפראג ובסופיה, טיילתי ברגל בלונדון, בברלין ובבודפשט. ראייתי בניינים עתיקים וחדשים, כיכרות ונופים מרהיבים.
בשנים האחרונות גיליתי את עירי חיפה, ואני סובבת ברחובותיה - תיירת בעירי.התחלתי את סיורי בשכונת מגורי הקרובה, אחוזה. עברתי בין הבתים, רחוב אחר רחוב, חקרתי את הדיירים, ראיתי תצלומים, בדקתי בספרים ובמאמרים, וגיליתי את בניהם של הראשונים שחיו כאן. אלו המקורבים אלי שמעו עוד ועוד את קורותיהם של תושבי השכונה הותיקים, עד שהיו להם לזרא... לעתים חשתי כאילו אני חיה כאן בשנות העשרים והשלושים, בזמן שנסללו הכבישים הראשונים ונטעו העצים של אחוזה, "מבקרת" בצריפים שהוקמו ברחוב סיני בטרם נבנו הבתים הראשונים, הולכת יחד אתם למכולת השכונתית. כל מה ששמעתי נרשם במחברות, והועבר לטבלה של בתים רחובות, כל בית וסיפורו.

לאחרונה, החלתי לתעד בתים בעיר חיפה עבור ה"עמותה לתולדות חיפה". עכשיו אני מוצאת עצמי מטיילת ברחבי העיר: בכרמל, בהדר, בנווה שאנן ובבת גלים, מנציחה במצלמת הקנון הזעירה שלי את שרידי העבר, וכותבת את סיפורי הבתים והאנשים שחיו בהם. אני לומדת את ההיסטוריה של העיר, שומעת על תלאותיהם של העולים החדשים, ולומדת את תולדותיהם של המתיישבים הראשונים בשכונות השונות.

גיליתי רחובות חדשים, שלא הכרתי את שמם. ראיתי מבנים מעניינים, שלא ידעתי על קיומם. יש שאני מוסרת פריסות שלום, מאלה לרות, מאירנה לנעמי.... הן לא ראו זו את זו כבר ארבעים שנה, אך אני שוחחתי עמן בטלפון, ומזכירה אותן אחת לשנייה.

הבתים, שנראו בעבר מיושנים ודהויים, הופכים פתאום למסקרנים. בדמיוני אני מפשיטה אותם מתריסי הפלסטיק, ממדחסי המזגנים, מכל תוספות הבניה, מחזירה אותם למצבם הראשוני, לתפארתם המקורית. איני מבינה איך עברתי מדי יום ליד המבנים האלו ולא ראיתי אותם...? חנות השופרסל ברחוב קלר, היא עתה בעיני "מלון הרצלייה", בניין אבן עם אכסדרה נאה, בית האבות "משען" ברחוב אידר הוא שוב "סנטוריום כרמל" המפואר, הנודע בכל המזרח התיכון. בקפה "פיקדילי" ו"אלדורדו" רוקדים שוב הקצינים הבריטים, ומהקזינו של בת גלים, המאיר שוב בלילות, נשמעים צלילי תזמורת.
נוכחתי שאין מה להרחיק נדוד. אפשר לטייל כאן בעיר שלנו, לפקוח את העיניים. אם תרצו, תוכלו גם אתם להיות כמוני, תיירים בעירנו.
אל נא תשכחו שהספורים סופרו מפה לאוזן ע"י הותיקים וילדיהם, ולא תמיד נמצאה הדרך לאמת אותם
אם יש לכם מה להעיר ולהוסיף אשמח לשמוע ולספר גם את סיפורכם. אנא כתבו לי ישירות ל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

תיעוד ראשון בסדרה: "סנטוריום כרמל" סיפורו של בית (התפרסם לראשונה באתר העמותה לתולדות חיפה )

המבנה הניצב ברחוב אידר 12 זה שנים רבות. בית "משען כרמל" נראה כיום, 2008 לאחר שעבר שיפוץ, כבניין הבנוי בסגנון הבינלאומי (המכונה "באוהאוס") משנות השלושים. לא כך נראה המבנה בעת הקמתו. הבניין נבנה בשנות השלושים, לשמש בית מרפא והחלמה - "סנטוריום כרמל". להקמתו נבחר במרומי הכרמל אזור שהיה ריק מבניינים וטבל בחורשות אורנים, ונחשב כמקום ראוי לפנאי והבראה כבר בזמנם של הטמפלרים.
ההוגה והיוזם הפרויקט לבניית בית המרפא (הסנטוריום) היה הרופא ד"ר וילהלם יהודה בודנהיימר, שנולד בצפון גרמניה בשנת 1890 וסיים את לימודי הרפואה בגרמניה. לאחר נישואיו לאלזה בירם, שהייתה ד"ר לכלכלה וסוציולוגיה, השתקעו בני הזוג ושלושת ילדיהם בעיר מנהיים בגרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון הבינו בני הזוג שמסוכן להישאר בגרמניה, והחליטו לעלות לארץ-ישראל, וזאת למרות שד"ר בודנהיימר הביא מזור גם לחולים ללא התניית דת, או לאום. ראשונים נשלחו ריקה וגד, לדוד ארתור בירם בחיפה, עד מהרה הגיעו גם ד"ר בודנהיימר, אשתו אלזה וצעיר הבנים רודי.



"ר בודנהיימר רצה לעסוק ברפואה, אך לדברי ידידו, ד"ר זלוסיצקי, היו בחיפה כבר מספיק רופאים, אבל חסר היה בית מרפא. הרעיון להקמת בית המרפא מצא חן בעיני ד"ר בודנהיימר,[i] והוא קנה 50 דונם של חורש טבעי בגבעות אחוזה, לימים רחוב אידר, אזור שקט ופסטורלי שנמצא ברום של 320 מ' מעל פני הים. ונוף שנשקף אל חוף הים ודרומה עד אחרי המושבה עתלית. בשנת 1934 נחתם הסכם בין שלושת השותפים: היזם ד"ר וילהלם בודנהיימר, ד"ר מקס בירם, אחיה של אלזה בירם, וד"ר בנו לוי, שהיה פקיד במערכת הבריאות. הארכיטקט שנבחר לתכנן את המבנה היה האדריכל הידוע ריכרד קאופמן.
האדריכל קאופמן תכנן מבנה יעודי בן שלוש קומות, בעל שלד בטון מזוין וקירות מטויחים. בחזיתו ניצבו עמודים שהגביהו אותו מעל פני הקרקע המשתפלת במדרון הכרמל, מבנה מודרני לתקופתו. בקומת המסד היו חדרי השירותים והטיפולים, חדרי "הפרסונל" וחדרים אחדים שיועדו למטופלים. בשתי הקומות שיועדו למבריאים היו 35 חדרים רחבי ידיים, אולמות ציבוריים, חדרי חברה, חדרי אוכל, חדר קריאה, חדר כתיבה ומרפסת גדולה בסגנון הבן-לאומי ("הבאוהאוס"). בצדו המערבי של המבנה הייתה המרפסת ארוכה, ששימשה למרגוע, והשקיפה על הנוף המרהיב של חוף הים. גם בחזית המבנה היו מרפסות אשר השקיפו על חורשות הכרמל. המרפסת בצדו המערבי של הבניין הגנה על החדרים מחום הקיץ, ומנעה מקרני השמש לחדור לחדרים. בכל חדר היו טלפון והסקה מרכזית.[ii] בחלק מהחדרים היה גם חדר אמבטיה צמוד, ובכל החדרים זרמו מים חמים בברזים.
ב-30 באוגוסט 1935 נערך טקס חנוכת המוסד בנוכחותם של המושל הבריטי קית-רוץ' וראש העירייה חסן ביי שוכרי שנטעו עצים בחצר. הסנטוריום זכה למוניטין בארץ ואף מחוץ לה [iii]. "סנטוריום כרמל" נועד לשכבות היותר מבוססות בניגוד לבית בורוכוב, שהיה בית הבראה עממי, ושכן אף הוא בכרמל. לקראת חנוכת המבנה אף נסלל אליו כביש.
במאמרה ב"אריאל" מציינת גב' רות ברנדט את מכתבי התודה הרבים של האורחים שהתארחו בסנטוריום. [iv]
בעיתון "פלסטיין פוסט" נמצאו שתי מודעות פרסומת לבית ההבראה משתי שנים שונות.



" ד"ר בודנהיימר שימוש כמנהל הרפואי של הסנטוריום והרופא הראשי שלו. ד"ר מקס בירם היה המנהל האדמיניסטרטיבי ד"ר אלזה בודנהיימר הייתה שותפה פעילה בניהולו המוסד. ד"ר הרמן לב הצטרף אף הוא כרופא החל משנת 1941.
גב' ריקה לבבי,  בתו של ד"ר בודנהיימר, סיפרה בראיון שנערך עימה שאביה היה אוהד גדול של מכשור רפואי, והסנטוריום היה מצויד במכשירים רפואיים היותר מודרניים לאותה תקופה, כגון מכשיר רנטגן וכן אמבטיה לטיפולים מיוחדים.
משפחת בודנהיימר התגוררה במוסד עצמו. הבן גד עבד גם הוא בסנטוריום, ועם נישואיו בנה  ד"ר בודנהיימר עבור הזוג הצעיר בית בצמוד לבית המרפא. גד בודנהיימר, שהיה מוזיקאי, התגורר בבית שנבנה חנישואיו עד שנפטר בשנת 2006.

"סנטוריום כרמל"  נסגר בשנת 1955 עקב אי הכדאיות באחזקתו הכלכלית. "ההסתדרות העובדים הכללית" רכשה את המבנה והסבה אותו לבית אבות.
עד שנת 1970 ניצב המבנה כפי שנבנה. בשנה זו נוספה לו עוד קומה במשך השנים נעשו במבנה שינויים רבים. נוסף לו אגף, מרפסות נסגרו. בתחילת שנות התשעים נבנה על המגרש בצמוד למבנה המקורי בית רב קומות המשמש אף הוא כחלק מבית האבות. בשנת 2006 שופץ הבניין בסגנון שנות השלושים.




התמונות מתוך הספר: "באוהאוס על הכרמל" ומאוסף יגאל בודנהיימר
[1] שיחות עם יגאל בודנהיימר בשנת 2006 ועם גב' ריקה לבבי, בתו של ד"ר בודנהיימר, ינואר 2008
לעיון נוסף:
רות ברנדט, "לתולדות סנטוריום כרמל בחיפה", אריאל, ט"ו (106-105) 1994,(1994), עמ' .102-101
Gilbert, H. and Sosnovsky, S. (1993). Bauhaus on the Carmel and the crossroads of empire: architecture and planning in Haifa during the British mandate. Jerusalem: Yad Izhak Ben-Zvi, 256-260.
התיקים אישיים של ד"ר בודנהיימר וילהלם יהודה, מהשנים 1955-1926. בארכיון העיר חיפה.
העיתון " פלסטיין פוסט", אתר האינטרנט של אוניברסיטת תל-אביב.