רביעי, 11 פברואר 2009 00:00

תיירת בעירי פרק ג' - חמורו של האגרונום יוסף אברמוביץ. אמירה קהת

אני ממשיכה בדרכי ברחוב אידר לכיוון רחוב חורב. בשנת 1936 ישנם ברחוב זה רק בתים בודדים.אני חולפת ליד בית מספר 10. אדון וגברת בנבנישתי יבנו כאן את ביתם רק בעוד כעשור, ויקראו לבית החד קומתי וילה דיטיקה, על שם בעלת הבית. הבית היחידי שנראה עתה לעיני הוא מבנה בפינת הרחובות אידר וחורב.
במפה משנת 1938 נראים על המגרש הפינתי שני מבנים: אחד מרובע וקטן, סמוך יותר לרחוב אידר ואחד מאורך, מערבה, בכיוון דרך פרויד.

הבית הנראה לעיני בשנת 1936 הוא בית הקיץ של שרה וילבושביץ. הבית נתרם לויצ"ו כבר בשנת 1933 ע"י המהנדס החיפאי גדליהו וילבושביץ לזכר אמו שרה. גדליהו היה אחיהם הבכור של מניה שוחט וילבושביץ, של נחום וילבוש (ממקימי מפעל "שמן") ושל משה וילבושביץ. גדליהו בנה בניינים רבים בחיפה, ביניהם בנין הטכניון הישן.

ומעשה שהיה כך היה: צילה, אשתו של גדליהו וילבושביץ, היתה בעלת מגרשים באחוזה בהם שוכנים היום קלונוע מוריה, גן הבנים וקופת חולים בונן ועוד. צילה וילבושביץ נפטרה בשנת 1932 ובעלה גדליהו תרם את המגרש ברחוב חורב פינת אידר לוועד אחוזה, אשר מסר את הקרקע לויצ"ו כדי להקים עליו מוסד לילדים. גדליהו וילבושביץ התנה את תרומתו בקריאת שם המוסד על שם אמו, והמוסד כונה "הקייטנה הארצית על שם שרה וילבושביץ".
לפני כחמש עשרה שנה ויצ"ו ביקשה למכור את המקום ורק לאחר התערבות המשפחה, החליטה ויצ"ו לגנוז את הרעיון, והחזירה את השלט הקטן המנציח את תרומתה של משפחת וילבושביץ. לאחרונה אף שיפצה את המתחם והוסיפה מבנה חדש.

במודעה שהופיעה ב"פלסטיין פוסט" מסופר על פועלה של ויצ"ו בהוספת מתקנים לבית ובכתבה בעיתון זה מאוגוסט 1939 מודיעה שרה וילבושביץ על פסטיבל סגירת "בית הקיץ של שרה וילבושביץ" (שנקרא במודעה אחרת בית-ספר קיץ של ויצ"ו).
"הבית נמצא על שטח של 13 דונם, מוקף עצי אורן ודקלים, והוא נועד כמקום מרגוע לילדים נזקקים בגילאים 8-14. כ-75 ילדים מכל הארץ התארחו ב"בית" בשני מחזורים ביולי ואוגוסט 1939.
הילדים למדו לשחק וכן להשתתף בעבודות בית, פעילות גופנית ועבודות נגרות. הבית מיועד ל-150 ילדים, ותקציבו השנתי 500 לירות פלשתינאיות, בנוסף להשתתפות ההורים ב-30 אחוזים, וכן תרומות של ויצ"ו וחברים של המוסד". כמו כן מציינת המודעה שהמבנים של הבית עברו לאחרונה לקרן הקיימת לישראל.ויצ"ו המשיכה לארח במקום ילדים נזקקים במסגרות שונות.

בשנת 1942, הוזעק לכאן בנימין יונס על מנת שינהל את המוסד הנקרא "אחוזת ילדים". יונס, יליד בוואריה 1909 ובעל הכשרה בחינוך מיוחד, עלה ארצה בשנת 1934 ובשנת 1936 היה בשפיה ועסק שם בעבודה חינוכית.
בנו אורי ינאי, היום פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שנולד בשנת 1943 באחוזת הילדים, סיפר לי על ההיסטוריה של המוסד.
בנימין יונס טיפל בילדים יתומים ניצולי האנייה "פטרייה" שויצ"ו הביאה לקייטנה.
הגיעו גם ילדים של מגויסי הצבא הבריטי. אחריהם הגיעו ילדים ניצולי השואה, ילדי עליית הנוער וילדי עולים מתקופת המעברות. המוסד התאים עצמו לאוכלוסיה שהגיעה ונזקקה לעזרה בתחום החינוך. במוסד היו ילדים בגילאי 10-18. בשנות החמישים קם לראשונה בארץ ביזמת בנימין יונס מושג חדש "בית השוליה": ילדים ילמדו עד סוף בית הספר העממי, אחר כך ילמדו מקצוע, ובערב ילמדו לימודים עיוניים.
הטובים ילמדו מתמטיקה ופיסיקה ויוכלו לעשות גם בגרות. היו במוסד נגריות, מסגריות, וכד'. ויצ"ו הפעילה כן מסגרות שונות. בשנות החמישים, כאשר לא היו עוד מועדוניות בבתי הספר, זכור לי שבאתי לכן אחרי הלימודים כדי לאכול צהריים, לשמוע סיפור ולנוח עד השעה ארבע אחר הצהריים.
לו צעדתי ברחוב אידר בשנת 1924, הייתי פוגשת כאן את בני משפחת אברמוביץ, עומדים ליד ביתם הקטן עם בנם חיים ועם חמור.
כאשר משפחת אברמוביץ הגיעה לאחוזה, היה כאן רק בית ערבי חד-קומתי שעמד בודד כמעט בסביבה זו "בית א-דוורי", שנקנה מערבי.

t
לדברי הבן חיים, בתמונה נראה בעל הבית יוסף אברמוביץ עם הרברט סמואל. מאחור נראה הר שומם.
הר זה כונה בפי התושבים הראשונים של אחוזה "ההר של ונטורה". מאוחר יותר תבנה כאן הווילה של ליידי דאונס, ייסלל רחוב איינשטיין וההר יתכסה בבתים. אך כעת, בשנת 1924 המקום שומם. וזוהי בדיוק הסיבה שמר יוסף אברמוביץ נקרא לכאן, להפריח את השממה. יוסף אברמוביץ, יליד 1893 היה אגרונום, שעלה ארצה בשנת 1910. עסק בנטיעות בראשון לציון וברחובות, ובזמן הגירוש ע"י התורכים הגיע צפונה לגליל, ועבד ביבנאל, בסג'רה ובמסחה. יוסף נישא לשפרה בשנת 1920 ובשנת 1922 נולד בנם חיים.

אחוזה תוכננה ע"י ריכרד קאופמן כ"עיר גנים". אך על מנת להפכה לכזאת, היה צורך ליער את ההר החשוף. יחד עם המתיישבים הראשונים הגיעו לאחוזה גם פועלים, שעסקו בסלילת כבישים ובנטיעת עצים, בהדרכתו של האגרונום. בעוד הפועלים משתכנים בצריפים ברחוב סיני, האגרונום יוסף אברמוביץ השתכן בבית אבן ערבי.

חיים אברמוביץ סיפר בראיון ל"עמותה לתולדות חיפה": ...אבא הגיע לגליל התחתון. הוא גר בפורייה ועבד ביבנאל ועזר שם בטיפול בחורשות השקדים של המושבה וגם בכרמי היין שלהם. מיבנאל עבר למסחה, שאחר כך נקראה כפר תבור. שם נולדתי ב-1922 וכשהייתי בן שנה עברנו לסג'רה.
לאגודה שהקימה את אחוזת סמואל,שישבה ברומניה, היו נציגים בארץ שקנו את האדמות. הכסף נתרם ע"י יהודי רומניה. אדמות אחוזה השתרעו בערך מקרית ספר ועד אחרי בית בירם בדרום.
כל השטח הזה נקנה ע"י התאחדות עולי רומניה ולא על ידי "הקרן הקיימת". בהדרגה מכרו את האדמות לאנשים פרטיים כדי שיבנו בתים.
אדמות אחוזה כולן היו גבעות קרחות. לא היו כאן עצים כי במשך מאות שנים, העזים של העדרים מהכפרים הערבים טירה וכבאביר אכלו את כל הצמחייה הטבעית של הכרמל - האלונים. העזים והכבשים אהבו מאד את העלים של האלונים, ואת הבלוטים. הן טיפסו עם הרגליים הקדמיות, כמה שרק יכלו להגיע, והרסו את כל העצים שהיו בכרמל. אגודת עולי רומניה רצתה להצמיח מחדש עצים. הם שמעו על אבא שלי, שהיה מומחה לנטיעות, והזמינו אותו לנהל את הנטיעות באחוזה..."
חיים אברמוביץ סיפר לי שמשפחתו הגיעה לכאן בשנת 1924 בעגלה רתומה לשני סוסים מסג'רה עם מעט מיטלטלין. העגלה עלתה בדרך סלולה, דרך ההר (כיום שדרות הציונות) שהגיעה עד למרכז הכרמל ושימשה את הטמפלרים, ומשם הגיעו לאחוזה בדרך עפר.
לדבריו הם היו המשפחה הראשונה שהגיעה לאחוזה. כשלושים פועלים הגיעו מעט לפניהם. חיים היה הילד הראשון והיחיד באחוזה באותה תקופה. חיים זוכר שהמטבח היה בצריף עץ בחצר. לא היו מים זורמים. את המים הביאו ממעיין שהיה בואדי.
הבית היה בית בודד, היו שם עצי תאנה שנתנו פרי. מכיוון שהבית בן שני החדרים היה קטן מלהכיל את המשפחה, נבנתה לו עוד קומה.
החמור שקיבלה המשפחה, היה כלי הרכב המשפחתי. במסמך שנמצא בידי המשפחה הנושא את הכותרת "אחוזת הרברט סמואל" משנת 1924 נכתב: "בזה אנו מאשרים כי אדון יוסף אברמוביץ נשכר אצלנו בתור נוטע במשכורת חודשית של 12 וחמש מאות לירות מנדטוריות, ומתחייב לנהל ולמלא את כל עבודות הנטיעה וכל הכרוך בהן ולעבוד לפי החלטות הנהלת המחוז הנ"ל. אנו מקבלים עלינו לכסות את הוצאות מספוא האתון השייכת למר אברמוביץ". היו אלו הוצאות הנסיעה הראשונות ששולמו לתושב אחוזה.

שפרה אברמוביץ, אשתו של יוסף ואמו של חיים סיפרה: "גרנו באחוזת ילדים. שם למטה אם שמתם לב, יש צורה מיוחדת עם מרפסת, שם גרנו אפשר לראות זאת היום. זאת הייתה חושה של ערבים עם שני חדרים קטנטנים, דלת לא הייתה מחדר אחד לשני. חיים היה בן שנתיים. הוא היה צריך להיות כמובן עם מיטה בחדר השינה שלנו, כמו שקראנו לו. אנחנו היינו פה, בעוד חדר....זה צריף למטבח בו היינו מחזיקים כל מיני דברים. זה היה צריף של חדר, ארבע על ארבע. זה לא היה כל כך פשוט להשיג בן אדם כדי לבנות את הצריף. לא היה פה כביש, שום דבר...היינו צריכים לעשות חור בקיר, כדי שאני אראה אם הילד בוכה, ישן או מה שקורה אתו. אחרת היינו צריכים לצאת החוצה בכל מזג אויר..."
חיים זוכר עדיין את הדרך הארוכה לגן הילדים ברחוב מוריה הדרך שעשה ברגל הייתה ארוכה, אך הוריו רצו שיקבל חינוך ממוסד וייפגש עם ילדים אחרים. כדי לשעשע את חיים בשעות הפנאי, קנו ההורים כלבה, שנקראה אפורה.

יוסף פיקח כאמור על הנטיעות. "בחרנו את העץ המתאים למקום ורצינו להבטיח את החברים ולדאוג להם כשיבואו להתיישב, שיהיה להם צל. נטענו על הגבולות [של המגרשים], נטענו כרם, גפנים, לפעמים עצים אחרים ובאמצע השארנו בשביל הבניין שהיה צריך לבנות. ... את השתילים הבאנו ממשתלת עין חרוד. את האורנים אנחנו זרענו. הבאנו זרעים וזרענו בשורות. האורנים גדלים לאט מאד. נוטעים צפוף ואז צריך לדלל אותם.. לא כל הבעלים ביקשו לקבל שתילים... השארנו את החלק האמצעי של המגרש פנוי, כדי שבעל הבית ייטע בעצמו מה שהוא רוצה..." ומנהג יפה היה באחוזה. כל מי שבא לבקר, היו מכבדים אותו בנטיעת עץ.

משפחת אברמוביץ התגוררה כאן במשך 4 שנים משנת 1924 עד 1928. האגודה האחראית ליסודה של אחוזה הפסיקה לשלוח כספים מרומניה. היה צורך בכספים נוספים למימון "אגודת אחוזת הרברט סמואל", והובא אגרונום אחר."היו לו קשרים עם הסוכנות ועם קרן קיימת והוא היה משיג כספים מהמוסדות האלו. אחוזה הייתה זקוקה לכספים, אז קיבלו אותו בתור מנהל ראשי". כך סיפר בצער יוסף אברמוביץ, שנאלץ לוותר על עבודתו... משפחת אברמוביץ עברה לגור ברחוב מאפו, ויוסף נאלץ להחליף מקצוע, והפך לבעל מכולת. המקום עבר כזכור למשפחת וילבושביץ וממנה לויצ"ו ולקרן הקיימת. בשנות הששים הפך המקום מקייטנה לנזקקים לפנימייה עם בית ספר לחינוך מיוחד. הפעילות החינוכית החשובה של המוסד הפועל בה ממשיכה עד היום.
כשתעברו להבא ליד הגדר הירוקה, הציצו פנימה ונסו לדמיין את מר יוסף אברמוביץ וחמורו ואת חיים הקטן, הילד הראשון באחוזה.


מקורות:

בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל: התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004
שיחות עם חיים אברמוביץ בשנת 2005 ו-2007.
שיחה עם פרופ' אורי ינאי בשנת 2005
ראיון של חיים אברמוביץ - העמותה לתולדות חיפה, 2008
ראיון עם יוסף אברמוביץ - העמותה לתולדות חיפה, 1975
המודעות מתוך ה"פלסטיין פוסט" באתר אוניברסיטת תל אביב
התמונה נמסרה לי ע"י מר חיים אברמוביץ
המידע על המהנדס גדליהו וילבושביץ נמסר ע"י נינתו בתגובה לכתבה זו