תיירת בעירי - פרק ה': השיכון הראשון באחוזה. אמירה קהת
יצחק ונטורה (Ventura), שמוצאו מבולגריה ומלכה אמיליה, שמוצאה מרומניה, עלו ארצה בשנת 1925 לאחר שקנו ברומניה אדמות ב"אחוזת הרברט סמואל".
הם בנו את כאן את ביתם במו ידיהם, נעזרים בדיירי צריפים אחרים. לבית קומה אחת ובו חדר וחצי. בית זה נראה בתצלומי אויר משנות הארבעים, מעל רחוב הנטקה. לימים תעבור משפחת ונטורה להתגורר בפינת הרחובות מאפו-חורב. ראובן דולברג המתגורר על הגבעה, הוא 'שען מומחה מדופלם לתיקון שעונים, אופטיקאי וחורט מתכת (מוכן לבוא לפי הדרישה גם הביתה לקבלת הסחורה)" ברחוב הרצל 45. הוא מוכר גם כלי נגינה ומכונות כתיבה.
ביתה של ליידי דאונס טרם נבנה על הגבעה וגם רחוב דאונס לא קיים עדיין.
הליידי דאונס, ששם נעוריה היה פלורנס צ'פמן, הייתה אחותה של הרוזנת אלנבי, ומכאן, גיסתו של אדמונד אלנבי, כובש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ובעל התואר "ויקונט של מגידו".
תואר זה ניתן לו בעקבות נצחונו על התורכים בשנת 1918 ליד מגידו. הליידי פלורנס דאונס ובעלה סר ארתור ביקרו בארץ בשנת 1934, נשבו בקסמו של הכרמל ובנו את ביתם ברחוב יפה נוף 120.
ליידי פלורנס נישאה לסר ארתור הנרי דאונס, רופא בהשכלתו, בשנת 1902. סר ארתור קיבל את תואר האבירות שלו בשנת 1910 ונפטר בשנת 1937.
הליידי, שהתאלמנה מבעלה, תבנה את ביתה בעוד כעשור על "הגבעה של ונטורה", ברחוב דאונס 21. הבית יהיה בית מידות מפואר, מוקף חומה ורודה, ויעמוד בודד במשך מספר שנים, כפי שנראה בתמונה. בחצר הווילה יעמוד העתק של הפסל "משה" של מיכלאנג'לו.
אך בשנת 2009 יעמוד על המגרש בית דירות מודרני גדול מימדים ומהבית הורוד יישאר רק עמוד ורוד למזכרת. כעת בשנת 1936, הדרכים על הגבעה עדיין אינן סלולות, ורבות כאן הנטיעות על מבני המגורים.
אני ממשיכה בדרכי ברחוב יאנוש קורצ'ק ומגיעה לרחוב יערות. אני פונה מערבה לכיוון רחוב חורב ויורדת בשביל המסתיים במדרגות.
בעוד כעשור תבנה כאן שכונת קוטג'ים קטנה וחביבה, החבויה בין רחוב איינשטיין לרחוב יערות. זהו השיכון הראשון שיבנה באחוזה. חברת "חוסים" תבנה את השיכון בשנים 1945-1946 על שטח של 4,535 מ"ר עבור עובדי חברת "וולקן".
רק כמה משפחות מעובדי החברה תעבורנה להתגורר כאן, ולכן יכנסו לגור בשיכון חברי אגד, והשכונה תקרא גם "שכונת אגד". ולבסוף יכנסו לגור בקוטג'ים גם משפחות שונות שלא מעובדי "וולקן" או "אגד" והוא יישאר ללא שם. מדובר במקבץ של קוטג'ים קטנים ולבנים, כל אחד בשטח של פחות ממאה מ"ר, המסודרים בשלשות.
לימים, יבלטו בתים אלו בתצלומים ובצילומי אויר של הגבעה הערומה.
מימין: הבית של ליידי דאונס, מעל הבית ברחוב דישראלי: שכון חוסים.
דוד דניאלי, רב חובל, יליד 1904, ואשתו לבנה הספורטאית, שנפגשו במסגרת תנועת "מכבי", יגורו כאן עם משפחתם בשנת 1946. בתם יעל סיפרה לי, שכדי להגיע לבית הספר "זיכרון יוסף" או לצופים, הייתה יורדת ברגל במדרגות עד לרחוב חורב או בשביל שירד עד למוסך של "אגד" בדרך פיק"א וממשיכה משם לבית הספר שברחוב סיני.
לידם התגוררו בשיכון משפחת נתן לייטנר, ומשפחת יחיאל קבשינבסקי, מעובדי "וולקן", משפחת אברשה ופולה לוי, משפחת דריזין, ומשפחת פאול אסטרון מעובדי "אגד".
פאול אסטרון ויעקב באר היו אנשי ועד השכונה. גרו כאן גם משפחות חמצני, אריה וסימה לזרוביץ, שבתם יעל גרה בשכונה עד היום, משפחת נפתלי ועוד משפחות.
עם עבור השנים יבנו בתים נוספים על הגבעה ויסגרו על השכונה הקטנה מכל עבר. בשנת 2009 יהיה זה שכון נסתר מהעין, עדיין מטופח ויוצא דופן בסביבתו, אך בגלל השינויים הרבים שיעשו במהלך השנים בכניסות, בפתחים ובגווני הבתים, ולאחר שהצמחייה תגדל סביב הבתים, ניתן יהיה בקושי רב להבחין שמדובר ב"שכון".
רק השבילים שבין הבתים מצביעים על כך שאכן מדובר בשכונה שבתיה נבנו לה יחדיו.
אני פוסעת בשבילי השיכון, חוצה אותו מדרום לצפון, וממשיכה לרדת בדרך שתקרא בעתיד רחוב איינשטיין. מעט לפני הפניה לרחוב חורב, בקצה הדרך, עומדים שני בתים. ברחוב איינשטיין פינת רחוב חורב 21 נמצא מגרשו של אברהם הורוביץ, עולה חדש מיאסי. את המגרש קנה עוד ברומניה, כמו רבים ממתיישביה הראשונים של אחוזה. אברהם הוא חייט במקצועו ותהיה לו בארץ מתפרה.
בתחילת דרכו כאן סלל כבישים עם בני אחוזה אחרים. בניית ביתו תסתיים בקרוב והוא יעמוד בין האורנים ומהקומה השנייה יראה נופו המרהיב של חוף הכרמל. מהעבר השני של רחוב איינשטין בפינת רחוב חורב 19, ניצב כבר בית חד קומתי נוסף.בעל הבית הוא ד"ר שיינמן, אך כאן מתגוררת משפחתו של מר פינצ'ובר, מהנדס-אדריכל בעל שפם, שהוא גם אדריכל הבית ותכנן גם את הבית ברחוב חורב 21. אשתו הייתה אחות במקצועה.
אורי בן השכונה זוכר עדיין את חדר העבודה המרשים והגדול שלו. יחד אתם התגוררה גם תאה, אחותו של מר פינצ'ובר. ילדיו של מר פינצ'ובר היו ממייסדי בית הערבה, אך משפחה זו זכורה בעיקר בזכות היותה בעלת הטלפון הראשון ברחוב. מר פינצ'ובר עצמו היה אדם מסורתי, שהתפלל בבית הכנסת ברחוב סיני. ביתו המיותם נמכר בשנת 2009 ומתוכנן כבר בית גדול יותר.
ממול, ברחוב חורב 30, נבנה בשנת 1936 ביתו של עורך הדין ג'ורג' גוטמן. הגב' אלישבע גוטמן לבית הארף היא בת למשפחה אמידה. משפחתה שעזבה את גרמניה עם עליית הנאצים, שכרה אוניה, בעזרתה עלו ארצה דרך הולנד. משפחת גוטמן התגוררה בוילה המוקפת גן גדול בחלק הפונה לרחוב חורב.
אך כיוון שהבניין נבנה על שיפוע ההר, נוצרה במפלס התחתון המערבי הפונה לפרויד דירה נוספת, אותה השכירו. בדירה התחתונה התגורר מר יוסף שוחט, מורה בריאלי, וכן גר כאן ד"ר הורוביץ. בשנות החמישים יתגוררו בדירה זו אריה וכרמלה פוגלשטיין, מורים בבית הספר הריאלי בבית בירם. לאריה פוגלשטיין אני חבה עד היום את ידיעותיי בשפה האנגלית. כיום שוכנת במבנה חברת הבניה "א. לוי," ורק הצצה מכוונת מעבר לגדר הבית תגלה את המבנה הקטן המשופץ והנאה ואת הגינה שלו.
בעת שתטיילו באחוזה, עצרו לפני בית מס' 30 ברחוב חורב, אל תשכחו לבקר בשיכון החבוי ברחוב יערות ובבתים משני עבריו של רחוב איינשטיין. הבית הקטן במספר 19 עומד למכירה. חרטו אותו בזיכרונכם, קרוב לוודאי שבעתיד הקרוב לא תראו אותו יותר.
מקורות :
שיחה עם הגב' יעל נופר משכון חוסים ועם דיירים אחרים הגרים בשיכון
שיחה עם חמה ונטורה בשנת 2005
שיחה עם מר אורי היימן בשנת 2009
התמונה של ההר של ונטורה משנת 1945 באדיבות הגב' אביבית ריב"ק
התמונות הצבעוניות של הבתים צולמו על ידי בשנים 2005-2009
כרטיס העסק של ראובן דולברג מאוסף חיים שטייר
השיכון נמצא בין רחוב יערות 3-7 לרחוב איינשטיין 18
תיירת בעירי - פרק ד': ביתו של הרופא. אמירה קהת
ג'יפ צבאי עובר בכביש הצר ועוקף חמור העושה את דרכו לאיטו לאחד הכפרים הדרוזיים שעל הכרמל. מעברו השני של הכביש אני רואה עצי אורן צעירים שניטעו לפני כשתים-עשרה שנים. רחוב יאנוש קורצ'ק עדיין אינו קיים על מפת אחוזה, וגם אפרים אילין טרם הגיע לאחוזה לבנות במגרש שממול את הווילה המפוארת שלו, אותה יקים רק בשנות החמישים.
אני שמה פעמי לביתו של רופא הילדים ד"ר זלוציסטי, שעל שמו ייקרא יום אחד רחוב הרופא.
ד"ר זלוציסטי הוא תושב חדש באחוזה שהגיע אלינו מתל אביב.
ד"ר תיאודור זלוציסטי הוא לא רק רופא, הוא גם סופר, מתרגם ופעיל בתנועה הציונית.
הוא נולד בגרמניה בשנת 1874, למד רפואה ועבד כרופא בברלין. הוא הצטרף לתנועה הציונית עם הקמתה, היה פעיל בה ונבחר כציר לקונגרס הציוני הראשון. תיאודור היה מראשוני ציוני גרמניה (עוד בהיותו סטודנט לרפואה). במלחמת העולם הראשונה ניהל את הצלב האדום באיסטנבול. הוא עלה ארצה בשנת 1921 והחל לעבוד כרופא בתל אביב. היה חבר מועצת העיר תל אביב וסגן ראש העיר. הוא היה אספן הציורים הראשון בתל אביב וחיבר שירים בגרמנית. הד"ר זלוציסטי עסק בחקר יהדות מזרח אירופה וספרות אידית ותרגם כמה ספרים מאידיש לעברית ולגרמנית. כמו כן כתב מאמרים בנושאי רפואה ואת הספר "האקלים והמחלות של ארץ ישראל", דאג להוצאתם לאור של כתבי משה הס וכתב ספר על משה הס כסוציאליסט וציוני (1947). בין השנים 1935-1932היה נשיא התאחדות עולי מרכז אירופה.
ד"ר זלוציסטי
אשתו של ד"ר זלוציסטי, חולדה טומשבסקי, היתה אחותה של גב' בירם.
בחיפה החל הרופא לעבוד בבית ההבראה "כרמל" (הכוונה ל"סנטורים כרמל") אצל ידידו ד"ר בודנהיימר, ושימש גם מפקח היגייני בחברת "ספיניס" הבריטית. לא ברור מדוע עזב ד"ר זלוציסטי את תל אביב. ייתכן שהוזמן לחיפה לעסוק כאן בתפקיד ציבורי כלשהו, וייתכן שחולדה היא זו שהשפיעה על תיאודור לעבור לגור ליד אחותה.
הזוג התיישב באחוזה והחל ולבנות את ביתו לא רחוק מביתו של ד"ר בירם ברחוב אידר 17. לתכנון ביתו החדש באחוזה בחר הרופא את לוטה כהן, הארכיטקטית שתכננה גם את ביתו בתל אביב. לוטה כהן (1893- 1983) היתה האישה השלישית שקיבלה תואר אדריכלית באוניברסיטה בברלין, וככל הנראה היהודייה הראשונה שהחזיקה בתואר זה. היא סיימה את לימודיה בשנת 1916, ועלתה לארץ בשנת 1921. במשך שש שנים עבדה יחד עם האדריכל ריכרד קאופמן, מתכנן נהלל ויישובים רבים נוספים, וזכתה במכרז לתכנון בית הספר החקלאי לצעירות בנהלל. במשך ארבעים שנה עבדה כאדריכלית עצמאית בתל אביב, ותכננה מבני ציבור, שכונות ובתי מגורים בהתיישבות העובדת וגם בערים.
ביתו של ד"ר זלוציסטי עם סיום הבנייה 1937-1936
הבית שבנייתו טרם הסתיימה בשנת 1936 היה בודד בסביבתו, שכן ההר (שעליו ייסלל בעתיד רחוב איינשטיין) עדיין ריק ממתיישבים וניצבים עליו רק צריפים אחדים. הוא עומד במעלה מגרש ברחוב חורב 27, מול "אחוזת ילדים". שביל גישה ומדרגות מובילים אל מרפסת קטנה שממנה נכנסים לבית.
הבית מרוחק מהכביש, ללא שכנים. מהבית משקיף נופו המרהיב של חוף הכרמל וניתן לראות ממנו גם את עתלית הרחוקה. בגלל החשש מפורעים ערבים, שתוקפים לאחרונה את הנוסעים בכביש המוביל לכפרים הדרוזיים ולבית אורן, נבנה הבית כמבצר: הבית סגור בקירות גבוהים מכל צדדיו, ואלו מהווים מעין חומות. החלונות של הסלון הם בגובה רב (לדברי הדיירת הנוכחית גובהו של הסלון 2.6 מ"ר), ורק הפתח המערבי הוא מעין מרפסת מוגבהת. הסלון מקבל אוורור דרך שני האשנבים הצרים תחת התקרה, אחד מול השני, ודרך דלת כפולה הנפתחת ללוג'יה רחבה, מכוסה גג, כך שהחדר מאוורר וקריר מאוד, בלי פתחים לחצרו של השכן. בחזית היו שלושה עצי אורן. רואים שהבית בנוי משלוש קוביות בגבהים שונים. זהו בית קטן המיועד לזוג ויש בו סלון גדול ועוד שני חדרים. אחד משני החדרים הוא חדר שינה והשני חדר אורחים. כמו כן יש בבית הול, מטבח ומרפסת. בסלון שאליו מגיעים מההול יש אח משולשת מאבני שמוט ובבסיסה קרמיקה כחולה, והיא משמשת לחימומו וגם לחימום חדר השינה.
חולדה זלוציסטי נפטרה בשנת 1941 ונקברה בבית הקברות בנחלת יצחק בתל אביב. ד"ר זלוציסטי לא האריך ימים אחריה, נפטר בשנת 1943 ונקבר בבית הקברות הישן בתל אביב. על שמו של ד"ר זלוציסטי נקראים רחובות בחיפה, תל אביב וירושלים.
עד שנת 1954 גרו כאן דיירת מוגנת בשם אסתר האס לבית דה-פריס וילדיה גדעון ונעמי. בשנה זו קנה את החלקה שמשון ברוקמן שרצה לעבור לגור באחוזה, אך בסופו של דבר נשאר לגור ברחוב בר-גיורא 49. שני בניו עברו לכאן בשנות החמישים. בן אחד גר בביתו של ד"ר זלוציסטי, ואילו הבן השני הקים בית קדמי בן שלוש קומות על המגרש ברחוב חורב 27, דבר שחסם לבית הקטן במעלה המגרש את הנוף. עם חלוף השנים, כשנסלל רחוב יאנוש קורצ'ק, שינה הבית את כתובתו מרחוב חורב 27א לרחוב יאנוש קורצ'ק 5.
מראה הבית מרחוב יאנוש קורצ'ק 2008
אם תעברו ברחוב יאנוש קורצ'ק, חפשו בעיניכם את הבית המוסתר מן העין, חבוי בין בתים ועצים... אולי תראו את הרופא ד"ר תיאודור זלוציסטי ואת אשתו חולדה יושבים על מרפסת ביתם וצופים בשקיעה.
ביבליוגרפיה:
מידע על ד"ר זלוציסטי מתוך: תור חיפה - מדריך רחובות לוי, ניסים ולוי יעל. רופאיה של ארץ-ישראל, 1799-1948, 2008
כהן, לוטה. "בית פרטי של ה' ז. על הר הכרמל, חיפה" הבנין 2: נובמבר 1937, עמ' 11
ביקור ברחוב יאנוש קורצ'ק 5 ושיחות עם הדיירת גב' ברוקמן
תיירת בעירי פרק ג' - חמורו של האגרונום יוסף אברמוביץ. אמירה קהת
במפה משנת 1938 נראים על המגרש הפינתי שני מבנים: אחד מרובע וקטן, סמוך יותר לרחוב אידר ואחד מאורך, מערבה, בכיוון דרך פרויד.
הבית הנראה לעיני בשנת 1936 הוא בית הקיץ של שרה וילבושביץ. הבית נתרם לויצ"ו כבר בשנת 1933 ע"י המהנדס החיפאי גדליהו וילבושביץ לזכר אמו שרה. גדליהו היה אחיהם הבכור של מניה שוחט וילבושביץ, של נחום וילבוש (ממקימי מפעל "שמן") ושל משה וילבושביץ. גדליהו בנה בניינים רבים בחיפה, ביניהם בנין הטכניון הישן.
ומעשה שהיה כך היה: צילה, אשתו של גדליהו וילבושביץ, היתה בעלת מגרשים באחוזה בהם שוכנים היום קלונוע מוריה, גן הבנים וקופת חולים בונן ועוד. צילה וילבושביץ נפטרה בשנת 1932 ובעלה גדליהו תרם את המגרש ברחוב חורב פינת אידר לוועד אחוזה, אשר מסר את הקרקע לויצ"ו כדי להקים עליו מוסד לילדים. גדליהו וילבושביץ התנה את תרומתו בקריאת שם המוסד על שם אמו, והמוסד כונה "הקייטנה הארצית על שם שרה וילבושביץ".
לפני כחמש עשרה שנה ויצ"ו ביקשה למכור את המקום ורק לאחר התערבות המשפחה, החליטה ויצ"ו לגנוז את הרעיון, והחזירה את השלט הקטן המנציח את תרומתה של משפחת וילבושביץ. לאחרונה אף שיפצה את המתחם והוסיפה מבנה חדש.
במודעה שהופיעה ב"פלסטיין פוסט" מסופר על פועלה של ויצ"ו בהוספת מתקנים לבית ובכתבה בעיתון זה מאוגוסט 1939 מודיעה שרה וילבושביץ על פסטיבל סגירת "בית הקיץ של שרה וילבושביץ" (שנקרא במודעה אחרת בית-ספר קיץ של ויצ"ו).
"הבית נמצא על שטח של 13 דונם, מוקף עצי אורן ודקלים, והוא נועד כמקום מרגוע לילדים נזקקים בגילאים 8-14. כ-75 ילדים מכל הארץ התארחו ב"בית" בשני מחזורים ביולי ואוגוסט 1939.
הילדים למדו לשחק וכן להשתתף בעבודות בית, פעילות גופנית ועבודות נגרות. הבית מיועד ל-150 ילדים, ותקציבו השנתי 500 לירות פלשתינאיות, בנוסף להשתתפות ההורים ב-30 אחוזים, וכן תרומות של ויצ"ו וחברים של המוסד". כמו כן מציינת המודעה שהמבנים של הבית עברו לאחרונה לקרן הקיימת לישראל.ויצ"ו המשיכה לארח במקום ילדים נזקקים במסגרות שונות.
בשנת 1942, הוזעק לכאן בנימין יונס על מנת שינהל את המוסד הנקרא "אחוזת ילדים". יונס, יליד בוואריה 1909 ובעל הכשרה בחינוך מיוחד, עלה ארצה בשנת 1934 ובשנת 1936 היה בשפיה ועסק שם בעבודה חינוכית.
בנו אורי ינאי, היום פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שנולד בשנת 1943 באחוזת הילדים, סיפר לי על ההיסטוריה של המוסד.
בנימין יונס טיפל בילדים יתומים ניצולי האנייה "פטרייה" שויצ"ו הביאה לקייטנה.
הגיעו גם ילדים של מגויסי הצבא הבריטי. אחריהם הגיעו ילדים ניצולי השואה, ילדי עליית הנוער וילדי עולים מתקופת המעברות. המוסד התאים עצמו לאוכלוסיה שהגיעה ונזקקה לעזרה בתחום החינוך. במוסד היו ילדים בגילאי 10-18. בשנות החמישים קם לראשונה בארץ ביזמת בנימין יונס מושג חדש "בית השוליה": ילדים ילמדו עד סוף בית הספר העממי, אחר כך ילמדו מקצוע, ובערב ילמדו לימודים עיוניים.
הטובים ילמדו מתמטיקה ופיסיקה ויוכלו לעשות גם בגרות. היו במוסד נגריות, מסגריות, וכד'. ויצ"ו הפעילה כן מסגרות שונות. בשנות החמישים, כאשר לא היו עוד מועדוניות בבתי הספר, זכור לי שבאתי לכן אחרי הלימודים כדי לאכול צהריים, לשמוע סיפור ולנוח עד השעה ארבע אחר הצהריים.
לו צעדתי ברחוב אידר בשנת 1924, הייתי פוגשת כאן את בני משפחת אברמוביץ, עומדים ליד ביתם הקטן עם בנם חיים ועם חמור.
כאשר משפחת אברמוביץ הגיעה לאחוזה, היה כאן רק בית ערבי חד-קומתי שעמד בודד כמעט בסביבה זו "בית א-דוורי", שנקנה מערבי.
לדברי הבן חיים, בתמונה נראה בעל הבית יוסף אברמוביץ עם הרברט סמואל. מאחור נראה הר שומם.
הר זה כונה בפי התושבים הראשונים של אחוזה "ההר של ונטורה". מאוחר יותר תבנה כאן הווילה של ליידי דאונס, ייסלל רחוב איינשטיין וההר יתכסה בבתים. אך כעת, בשנת 1924 המקום שומם. וזוהי בדיוק הסיבה שמר יוסף אברמוביץ נקרא לכאן, להפריח את השממה. יוסף אברמוביץ, יליד 1893 היה אגרונום, שעלה ארצה בשנת 1910. עסק בנטיעות בראשון לציון וברחובות, ובזמן הגירוש ע"י התורכים הגיע צפונה לגליל, ועבד ביבנאל, בסג'רה ובמסחה. יוסף נישא לשפרה בשנת 1920 ובשנת 1922 נולד בנם חיים.
אחוזה תוכננה ע"י ריכרד קאופמן כ"עיר גנים". אך על מנת להפכה לכזאת, היה צורך ליער את ההר החשוף. יחד עם המתיישבים הראשונים הגיעו לאחוזה גם פועלים, שעסקו בסלילת כבישים ובנטיעת עצים, בהדרכתו של האגרונום. בעוד הפועלים משתכנים בצריפים ברחוב סיני, האגרונום יוסף אברמוביץ השתכן בבית אבן ערבי.
חיים אברמוביץ סיפר בראיון ל"עמותה לתולדות חיפה": ...אבא הגיע לגליל התחתון. הוא גר בפורייה ועבד ביבנאל ועזר שם בטיפול בחורשות השקדים של המושבה וגם בכרמי היין שלהם. מיבנאל עבר למסחה, שאחר כך נקראה כפר תבור. שם נולדתי ב-1922 וכשהייתי בן שנה עברנו לסג'רה.
לאגודה שהקימה את אחוזת סמואל,שישבה ברומניה, היו נציגים בארץ שקנו את האדמות. הכסף נתרם ע"י יהודי רומניה. אדמות אחוזה השתרעו בערך מקרית ספר ועד אחרי בית בירם בדרום.
כל השטח הזה נקנה ע"י התאחדות עולי רומניה ולא על ידי "הקרן הקיימת". בהדרגה מכרו את האדמות לאנשים פרטיים כדי שיבנו בתים.
אדמות אחוזה כולן היו גבעות קרחות. לא היו כאן עצים כי במשך מאות שנים, העזים של העדרים מהכפרים הערבים טירה וכבאביר אכלו את כל הצמחייה הטבעית של הכרמל - האלונים. העזים והכבשים אהבו מאד את העלים של האלונים, ואת הבלוטים. הן טיפסו עם הרגליים הקדמיות, כמה שרק יכלו להגיע, והרסו את כל העצים שהיו בכרמל. אגודת עולי רומניה רצתה להצמיח מחדש עצים. הם שמעו על אבא שלי, שהיה מומחה לנטיעות, והזמינו אותו לנהל את הנטיעות באחוזה..."
חיים אברמוביץ סיפר לי שמשפחתו הגיעה לכאן בשנת 1924 בעגלה רתומה לשני סוסים מסג'רה עם מעט מיטלטלין. העגלה עלתה בדרך סלולה, דרך ההר (כיום שדרות הציונות) שהגיעה עד למרכז הכרמל ושימשה את הטמפלרים, ומשם הגיעו לאחוזה בדרך עפר.
לדבריו הם היו המשפחה הראשונה שהגיעה לאחוזה. כשלושים פועלים הגיעו מעט לפניהם. חיים היה הילד הראשון והיחיד באחוזה באותה תקופה. חיים זוכר שהמטבח היה בצריף עץ בחצר. לא היו מים זורמים. את המים הביאו ממעיין שהיה בואדי.
הבית היה בית בודד, היו שם עצי תאנה שנתנו פרי. מכיוון שהבית בן שני החדרים היה קטן מלהכיל את המשפחה, נבנתה לו עוד קומה.
החמור שקיבלה המשפחה, היה כלי הרכב המשפחתי. במסמך שנמצא בידי המשפחה הנושא את הכותרת "אחוזת הרברט סמואל" משנת 1924 נכתב: "בזה אנו מאשרים כי אדון יוסף אברמוביץ נשכר אצלנו בתור נוטע במשכורת חודשית של 12 וחמש מאות לירות מנדטוריות, ומתחייב לנהל ולמלא את כל עבודות הנטיעה וכל הכרוך בהן ולעבוד לפי החלטות הנהלת המחוז הנ"ל. אנו מקבלים עלינו לכסות את הוצאות מספוא האתון השייכת למר אברמוביץ". היו אלו הוצאות הנסיעה הראשונות ששולמו לתושב אחוזה.
שפרה אברמוביץ, אשתו של יוסף ואמו של חיים סיפרה: "גרנו באחוזת ילדים. שם למטה אם שמתם לב, יש צורה מיוחדת עם מרפסת, שם גרנו אפשר לראות זאת היום. זאת הייתה חושה של ערבים עם שני חדרים קטנטנים, דלת לא הייתה מחדר אחד לשני. חיים היה בן שנתיים. הוא היה צריך להיות כמובן עם מיטה בחדר השינה שלנו, כמו שקראנו לו. אנחנו היינו פה, בעוד חדר....זה צריף למטבח בו היינו מחזיקים כל מיני דברים. זה היה צריף של חדר, ארבע על ארבע. זה לא היה כל כך פשוט להשיג בן אדם כדי לבנות את הצריף. לא היה פה כביש, שום דבר...היינו צריכים לעשות חור בקיר, כדי שאני אראה אם הילד בוכה, ישן או מה שקורה אתו. אחרת היינו צריכים לצאת החוצה בכל מזג אויר..."
חיים זוכר עדיין את הדרך הארוכה לגן הילדים ברחוב מוריה הדרך שעשה ברגל הייתה ארוכה, אך הוריו רצו שיקבל חינוך ממוסד וייפגש עם ילדים אחרים. כדי לשעשע את חיים בשעות הפנאי, קנו ההורים כלבה, שנקראה אפורה.
יוסף פיקח כאמור על הנטיעות. "בחרנו את העץ המתאים למקום ורצינו להבטיח את החברים ולדאוג להם כשיבואו להתיישב, שיהיה להם צל. נטענו על הגבולות [של המגרשים], נטענו כרם, גפנים, לפעמים עצים אחרים ובאמצע השארנו בשביל הבניין שהיה צריך לבנות. ... את השתילים הבאנו ממשתלת עין חרוד. את האורנים אנחנו זרענו. הבאנו זרעים וזרענו בשורות. האורנים גדלים לאט מאד. נוטעים צפוף ואז צריך לדלל אותם.. לא כל הבעלים ביקשו לקבל שתילים... השארנו את החלק האמצעי של המגרש פנוי, כדי שבעל הבית ייטע בעצמו מה שהוא רוצה..." ומנהג יפה היה באחוזה. כל מי שבא לבקר, היו מכבדים אותו בנטיעת עץ.
משפחת אברמוביץ התגוררה כאן במשך 4 שנים משנת 1924 עד 1928. האגודה האחראית ליסודה של אחוזה הפסיקה לשלוח כספים מרומניה. היה צורך בכספים נוספים למימון "אגודת אחוזת הרברט סמואל", והובא אגרונום אחר."היו לו קשרים עם הסוכנות ועם קרן קיימת והוא היה משיג כספים מהמוסדות האלו. אחוזה הייתה זקוקה לכספים, אז קיבלו אותו בתור מנהל ראשי". כך סיפר בצער יוסף אברמוביץ, שנאלץ לוותר על עבודתו... משפחת אברמוביץ עברה לגור ברחוב מאפו, ויוסף נאלץ להחליף מקצוע, והפך לבעל מכולת. המקום עבר כזכור למשפחת וילבושביץ וממנה לויצ"ו ולקרן הקיימת. בשנות הששים הפך המקום מקייטנה לנזקקים לפנימייה עם בית ספר לחינוך מיוחד. הפעילות החינוכית החשובה של המוסד הפועל בה ממשיכה עד היום.
כשתעברו להבא ליד הגדר הירוקה, הציצו פנימה ונסו לדמיין את מר יוסף אברמוביץ וחמורו ואת חיים הקטן, הילד הראשון באחוזה.
מקורות:
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל: התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004
שיחות עם חיים אברמוביץ בשנת 2005 ו-2007.
שיחה עם פרופ' אורי ינאי בשנת 2005
ראיון של חיים אברמוביץ - העמותה לתולדות חיפה, 2008
ראיון עם יוסף אברמוביץ - העמותה לתולדות חיפה, 1975
המודעות מתוך ה"פלסטיין פוסט" באתר אוניברסיטת תל אביב
התמונה נמסרה לי ע"י מר חיים אברמוביץ
המידע על המהנדס גדליהו וילבושביץ נמסר ע"י נינתו בתגובה לכתבה זו
תיירת בעירי - פרק ב' (או "גנו של הענק") אמירה קהת
בינתיים רחוב אידר הוא רחוב צר שנסלל לא מכבר כדי לשמש את "סנטוריום כרמל", ובשנת 1936 עומדים בו רק בתים ספורים. לא הרחק מהסנטוריום, בבית מספר 17, ניצב ביתו של ד"ר ארתור בירם, גיסו של ד"ר בודנהיימר. שמו של ד"ר בירם קשור קשר הדוק עם בית הספר הריאלי.
ארתור בירם נולד בבישופסוורדה, גרמניה, בשנת 1897, לאהרון אדולף ולחווה אווה לבית נויפלד. הוא הצטרף לתנועה הציונית, למד באוניברסיטת ברלין ובסמינר ליהודים רפורמים והחליט להתמסר לעבודה בחינוך. בשנת 1913 התמנה ד"ר בירם מטעם חברת "עזרה" לנהל את בית הספר הריאלי, שעמד להיפתח ליד הטכניון בחיפה. בירם דגל בלימוד בשפה הגרמנית. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני בחזית הרוסית, אחר כך היה מפקח על התחבורה בחזית ארץ-ישראל. אחרי המלחמה חזר לארץ והמשיך ללמד בבית הספר הריאלי ולנהלו.
בשנת 1924 נישא ארתור לחיה בת חיים טומשבסקי, שהיתה מורה להתעמלות בבית הספר הריאלי. גברת טומשבסקי נשאה עמו בעול הדאגות למוסד. כמנהלת הפנימייה דאגה לעניינים המשקיים והחינוכיים גם יחד. ד"ר בירם הוא זה שהקים את סניף הריאלי בכרמל. הוא לימד תנ"ך בשילוב עם היסטוריה עתיקה ועסק בחקר התנ"ך, וכן היה פעיל בתחום החינוך הגופני. הוא זה שהקים את החג"ם (חינוך גופני מורחב) ושילב אותו בבתי הספר התיכוניים ובמסגרת ההגנה. לד"ר בירם היו שני בנים: אהרון, יליד 1926, שסיים את בית הספר הריאלי במחזור כ"ז בשנת 1944/5 ונהרג במלחמת השחרור, והבן בנימין, שנהרג בשנת 1968 ממוקש שהטמינו מחבלים בהר סדום כשעבד במפעלי ים המלח. ד"ר בירם עצמו נפטר ב-5 ביוני 1956. בירם כתב ופרסם מאמרים בפילוסופיה, היסטוריה ותיאולוגיה, ובשנת 1954 (תשי"ד) זכה בפרס ישראל בתחום החינוך. שמו הונצח בחיפה בשם של רחוב בירם ובשמו של סניף הריאלי ברחוב אבא חושי: "בית בירם".
חיה וארתור בירם התצלום נמסר לי ע"י יגאל בודנהיימר.
אנו מתנצלים על איכות התמונה.
ביתם של חיה וד"ר ארתור בירם תוכנן על ידי האדריכלים דוסטרובסקי וגרין בשנת 1936. היה זה בניין חד-משפחתי צנוע בעל שלושה מפלסים וחמישה חדרים, מחופה טיח לבן ובעל קווים ישרים וחזיתות פשוטות בסגנון הבינלאומי, שתאם את הרוח החדשה שהתחילה לנשב בתחום האדריכלי בעולם באותה התקופה. המרפסות שהקיפו אותו מכיוונים שונים ריככו את המסה של המבנה הקובייתי, ואפשרו מבט אל הסביבה הקרובה ואל הגינה האחורית שבה היתה ברכה. קרוב לוודאי שנופו המרהיב של חוף הכרמל נראה משם.
שכנים ציינו כי היה זה הבית היחיד בסביבה באותה תקופה שהיתה בו ברכה פרטית, ולפיכך משך תשומת לב רבה והיה מוכר מאוד בקרב תושבי חיפה. המגרש כלל שטח פורח ומלבלב של גינה ירוקה, וילדי הגנים מהשכונה היו מגיעים לסיור בבית ובגינתו על מנת לחזות בפריחת כלניות ורקפות מרהיבה.
הבית עמד ברחוב לפחות עד שנת 1981 ונהרס, ובמקומו נבנה בית מגורים משותף.
ביתו של ד"ר בירם
גם הבית השכן ברחוב אידר מספר 15 היה בעל גינה מרהיבה וברכה, אך בניגוד לביתו של ד"ר בירם, שהיה פתוח וגלוי לעין, הכניסה לחצר של הבית הזה היתה אסורה. לפי מה שסופר לי, עמד כאן בית קטן ונאה ובו ארבעה חדרים. הכניסה לבית היתה מרחוב חורב, ליד המוסך של הבית. את מראה הבית איני זוכרת, למרות שחלפתי על פניו מדי יום, בגלל הצמחייה העבותה והגדר שהקיפו אותו. הבית עמד על שטח עצום של כמה מגרשים שהשתרעו בין הרחובות חורב ואידר. בשל יופיו ובשל האיסור להיכנס אליו הוא נקרא בפי ילדי השכונה "ביתו של הענק".
מתחקירים שערכתי בקרב שכנים ודיירים ותיקים באחוזה עולה, שהבית תוכנן כנראה על ידי האדריכל זאב וולטש בעבור אדם בשם בוש, נמכר לאדם בשם אוסקר דוד רוזנבלום שהתגורר בו בשנת 1946, עד שנקנה על ידי מיליונר מסתורי, שהיה מגיע ארצה לכמה חודשים בקיץ. בתה של סוכנת הבית שעמה שוחחתי לאחרונה, השלימה את הפרטים החסרים. אותו מיליונר מסתורי היה תעשיין יהודי ערירי, אזרח שווייץ בשם פאול ציבי שחי בדרום אמריקה, שם היו לו מפעלי מתכת. הוא נהג לחלק את זמנו בין שווייץ וברזיל ובין בית הקיץ באחוזה. לצורך אחזקת הבית הוא שכר את שירותיהם של גנן ושל סוכנת בית שהתגוררה בבית עם בתה. בשנות השמונים היה הבית ריק מדיירים, הוא עמד מוזנח ופרוץ וניתן היה לשוטט בחצר באין מפריע. האיש נפטר בסוף שנות השבעים והוריש את ביתו לוועד למען החייל כדי שיקימו עליו מועדון לחיילים, אך בסופו של דבר נמכר המגרש ונבנו עליו דירות מגורים.
אין בידי תצלום של הבית, אך שכנים וילדי הרחוב זוכרים את הגן הנפלא, שהשתלב בדמיונם בסיפורי הילדות כגון "גנו של הענק" ו"סוד הגן הנעלם". כשאני חולפת כיום על פני המגרש הגדוש דירות מרחוב חורב ועד לשפת המדרכה של רחוב אידר, אני מנסה לשווא לדמיין את הבית כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים - צנוע, בודד ונסתר מסביבתו.
המקורות:
- הערך "ארתור בירם" בתוך ספרו של דוד תדהר אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו: דמויות ותמונות. תל-אביב : ספרית ראשונים, 1947
- עבודת תיעוד של הסטודנט לאדריכלות בטכניון רפאל גרנות משנת 1981, בתוך: תיעוד ארכיטקטורה בחיפה, 1918-1948. הטכניון, חיפה, 1981
- עבודת תיעוד של הסטודנטית לאדריכלות בטכניון ניצן קופרארד, בתוך: אדריכלות ישראלית - מבני מגורים בכרמל, חיפה, תיקי תיעוד בניינים, כרך 1, 2007.
- שיחות עם השכן פרופ' יעקב מעוז ובן האדריכל, גדעון וולטש, וכן עם בתה של סוכנת הבית.
תיירת בעירי: מבוא וסיפורו של סניטריום כרמל. אמירה קהת
בשנים האחרונות גיליתי את עירי חיפה, ואני סובבת ברחובותיה - תיירת בעירי.התחלתי את סיורי בשכונת מגורי הקרובה, אחוזה. עברתי בין הבתים, רחוב אחר רחוב, חקרתי את הדיירים, ראיתי תצלומים, בדקתי בספרים ובמאמרים, וגיליתי את בניהם של הראשונים שחיו כאן. אלו המקורבים אלי שמעו עוד ועוד את קורותיהם של תושבי השכונה הותיקים, עד שהיו להם לזרא... לעתים חשתי כאילו אני חיה כאן בשנות העשרים והשלושים, בזמן שנסללו הכבישים הראשונים ונטעו העצים של אחוזה, "מבקרת" בצריפים שהוקמו ברחוב סיני בטרם נבנו הבתים הראשונים, הולכת יחד אתם למכולת השכונתית. כל מה ששמעתי נרשם במחברות, והועבר לטבלה של בתים רחובות, כל בית וסיפורו.
לאחרונה, החלתי לתעד בתים בעיר חיפה עבור ה"עמותה לתולדות חיפה". עכשיו אני מוצאת עצמי מטיילת ברחבי העיר: בכרמל, בהדר, בנווה שאנן ובבת גלים, מנציחה במצלמת הקנון הזעירה שלי את שרידי העבר, וכותבת את סיפורי הבתים והאנשים שחיו בהם. אני לומדת את ההיסטוריה של העיר, שומעת על תלאותיהם של העולים החדשים, ולומדת את תולדותיהם של המתיישבים הראשונים בשכונות השונות.
גיליתי רחובות חדשים, שלא הכרתי את שמם. ראיתי מבנים מעניינים, שלא ידעתי על קיומם. יש שאני מוסרת פריסות שלום, מאלה לרות, מאירנה לנעמי.... הן לא ראו זו את זו כבר ארבעים שנה, אך אני שוחחתי עמן בטלפון, ומזכירה אותן אחת לשנייה.
הבתים, שנראו בעבר מיושנים ודהויים, הופכים פתאום למסקרנים. בדמיוני אני מפשיטה אותם מתריסי הפלסטיק, ממדחסי המזגנים, מכל תוספות הבניה, מחזירה אותם למצבם הראשוני, לתפארתם המקורית. איני מבינה איך עברתי מדי יום ליד המבנים האלו ולא ראיתי אותם...? חנות השופרסל ברחוב קלר, היא עתה בעיני "מלון הרצלייה", בניין אבן עם אכסדרה נאה, בית האבות "משען" ברחוב אידר הוא שוב "סנטוריום כרמל" המפואר, הנודע בכל המזרח התיכון. בקפה "פיקדילי" ו"אלדורדו" רוקדים שוב הקצינים הבריטים, ומהקזינו של בת גלים, המאיר שוב בלילות, נשמעים צלילי תזמורת.
נוכחתי שאין מה להרחיק נדוד. אפשר לטייל כאן בעיר שלנו, לפקוח את העיניים. אם תרצו, תוכלו גם אתם להיות כמוני, תיירים בעירנו.
אל נא תשכחו שהספורים סופרו מפה לאוזן ע"י הותיקים וילדיהם, ולא תמיד נמצאה הדרך לאמת אותם
אם יש לכם מה להעיר ולהוסיף אשמח לשמוע ולספר גם את סיפורכם. אנא כתבו לי ישירות ל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
תיעוד ראשון בסדרה: "סנטוריום כרמל" סיפורו של בית (התפרסם לראשונה באתר העמותה לתולדות חיפה )
המבנה הניצב ברחוב אידר 12 זה שנים רבות. בית "משען כרמל" נראה כיום, 2008 לאחר שעבר שיפוץ, כבניין הבנוי בסגנון הבינלאומי (המכונה "באוהאוס") משנות השלושים. לא כך נראה המבנה בעת הקמתו. הבניין נבנה בשנות השלושים, לשמש בית מרפא והחלמה - "סנטוריום כרמל". להקמתו נבחר במרומי הכרמל אזור שהיה ריק מבניינים וטבל בחורשות אורנים, ונחשב כמקום ראוי לפנאי והבראה כבר בזמנם של הטמפלרים.
ההוגה והיוזם הפרויקט לבניית בית המרפא (הסנטוריום) היה הרופא ד"ר וילהלם יהודה בודנהיימר, שנולד בצפון גרמניה בשנת 1890 וסיים את לימודי הרפואה בגרמניה. לאחר נישואיו לאלזה בירם, שהייתה ד"ר לכלכלה וסוציולוגיה, השתקעו בני הזוג ושלושת ילדיהם בעיר מנהיים בגרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון הבינו בני הזוג שמסוכן להישאר בגרמניה, והחליטו לעלות לארץ-ישראל, וזאת למרות שד"ר בודנהיימר הביא מזור גם לחולים ללא התניית דת, או לאום. ראשונים נשלחו ריקה וגד, לדוד ארתור בירם בחיפה, עד מהרה הגיעו גם ד"ר בודנהיימר, אשתו אלזה וצעיר הבנים רודי.
"ר בודנהיימר רצה לעסוק ברפואה, אך לדברי ידידו, ד"ר זלוסיצקי, היו בחיפה כבר מספיק רופאים, אבל חסר היה בית מרפא. הרעיון להקמת בית המרפא מצא חן בעיני ד"ר בודנהיימר,[i] והוא קנה 50 דונם של חורש טבעי בגבעות אחוזה, לימים רחוב אידר, אזור שקט ופסטורלי שנמצא ברום של 320 מ' מעל פני הים. ונוף שנשקף אל חוף הים ודרומה עד אחרי המושבה עתלית. בשנת 1934 נחתם הסכם בין שלושת השותפים: היזם ד"ר וילהלם בודנהיימר, ד"ר מקס בירם, אחיה של אלזה בירם, וד"ר בנו לוי, שהיה פקיד במערכת הבריאות. הארכיטקט שנבחר לתכנן את המבנה היה האדריכל הידוע ריכרד קאופמן.
האדריכל קאופמן תכנן מבנה יעודי בן שלוש קומות, בעל שלד בטון מזוין וקירות מטויחים. בחזיתו ניצבו עמודים שהגביהו אותו מעל פני הקרקע המשתפלת במדרון הכרמל, מבנה מודרני לתקופתו. בקומת המסד היו חדרי השירותים והטיפולים, חדרי "הפרסונל" וחדרים אחדים שיועדו למטופלים. בשתי הקומות שיועדו למבריאים היו 35 חדרים רחבי ידיים, אולמות ציבוריים, חדרי חברה, חדרי אוכל, חדר קריאה, חדר כתיבה ומרפסת גדולה בסגנון הבן-לאומי ("הבאוהאוס"). בצדו המערבי של המבנה הייתה המרפסת ארוכה, ששימשה למרגוע, והשקיפה על הנוף המרהיב של חוף הים. גם בחזית המבנה היו מרפסות אשר השקיפו על חורשות הכרמל. המרפסת בצדו המערבי של הבניין הגנה על החדרים מחום הקיץ, ומנעה מקרני השמש לחדור לחדרים. בכל חדר היו טלפון והסקה מרכזית.[ii] בחלק מהחדרים היה גם חדר אמבטיה צמוד, ובכל החדרים זרמו מים חמים בברזים.
ב-30 באוגוסט 1935 נערך טקס חנוכת המוסד בנוכחותם של המושל הבריטי קית-רוץ' וראש העירייה חסן ביי שוכרי שנטעו עצים בחצר. הסנטוריום זכה למוניטין בארץ ואף מחוץ לה [iii]. "סנטוריום כרמל" נועד לשכבות היותר מבוססות בניגוד לבית בורוכוב, שהיה בית הבראה עממי, ושכן אף הוא בכרמל. לקראת חנוכת המבנה אף נסלל אליו כביש.
במאמרה ב"אריאל" מציינת גב' רות ברנדט את מכתבי התודה הרבים של האורחים שהתארחו בסנטוריום. [iv]
בעיתון "פלסטיין פוסט" נמצאו שתי מודעות פרסומת לבית ההבראה משתי שנים שונות.
" ד"ר בודנהיימר שימוש כמנהל הרפואי של הסנטוריום והרופא הראשי שלו. ד"ר מקס בירם היה המנהל האדמיניסטרטיבי ד"ר אלזה בודנהיימר הייתה שותפה פעילה בניהולו המוסד. ד"ר הרמן לב הצטרף אף הוא כרופא החל משנת 1941.
גב' ריקה לבבי, בתו של ד"ר בודנהיימר, סיפרה בראיון שנערך עימה שאביה היה אוהד גדול של מכשור רפואי, והסנטוריום היה מצויד במכשירים רפואיים היותר מודרניים לאותה תקופה, כגון מכשיר רנטגן וכן אמבטיה לטיפולים מיוחדים.
משפחת בודנהיימר התגוררה במוסד עצמו. הבן גד עבד גם הוא בסנטוריום, ועם נישואיו בנה ד"ר בודנהיימר עבור הזוג הצעיר בית בצמוד לבית המרפא. גד בודנהיימר, שהיה מוזיקאי, התגורר בבית שנבנה חנישואיו עד שנפטר בשנת 2006.
"סנטוריום כרמל" נסגר בשנת 1955 עקב אי הכדאיות באחזקתו הכלכלית. "ההסתדרות העובדים הכללית" רכשה את המבנה והסבה אותו לבית אבות.
עד שנת 1970 ניצב המבנה כפי שנבנה. בשנה זו נוספה לו עוד קומה במשך השנים נעשו במבנה שינויים רבים. נוסף לו אגף, מרפסות נסגרו. בתחילת שנות התשעים נבנה על המגרש בצמוד למבנה המקורי בית רב קומות המשמש אף הוא כחלק מבית האבות. בשנת 2006 שופץ הבניין בסגנון שנות השלושים.
התמונות מתוך הספר: "באוהאוס על הכרמל" ומאוסף יגאל בודנהיימר
[1] שיחות עם יגאל בודנהיימר בשנת 2006 ועם גב' ריקה לבבי, בתו של ד"ר בודנהיימר, ינואר 2008
לעיון נוסף:
רות ברנדט, "לתולדות סנטוריום כרמל בחיפה", אריאל, ט"ו (106-105) 1994,(1994), עמ' .102-101
Gilbert, H. and Sosnovsky, S. (1993). Bauhaus on the Carmel and the crossroads of empire: architecture and planning in Haifa during the British mandate. Jerusalem: Yad Izhak Ben-Zvi, 256-260.
התיקים אישיים של ד"ר בודנהיימר וילהלם יהודה, מהשנים 1955-1926. בארכיון העיר חיפה.
העיתון " פלסטיין פוסט", אתר האינטרנט של אוניברסיטת תל-אביב.
תיירת בעירי פרק כ"ז: רחוב גבעון - בתים מס' 2, 5, 8. אמירה קהת
רחוב קטן וכמעט בלתי מוכר מחבר את שדרות סיני לרחוב דישראלי ושמו רחוב גבעון. רחוב זה הוא מהוותיקים בשכונת 'אחוזה'. במפה של שנת 1938, המבוססת על סקר שנעשה בשנת 1936, נראים בו לפחות ששה בתים, בהם בתים מס' 2, 10, 12, 14. ומולם שני בתים נוספים. דיירת מרחוב גבעון 2 סיפרה שהיו ברחובה מספר רב של צריפים בשנת 1940. מי היו התושבים של רחוב זה ומה ניתן היה לראות כאן בשנת 1936?
רחוב גבעון 2בית זה עומד בפינת הרחובות סיני-גבעון-איילון. אל הבית התוודעתי עוד בשנת 2005, כשהתחלתי בשיטוטי ב'אחוזה' ובחיפושי אחר ותיקי השכונה. חשבתי אז, שמועדון הגמלאים השכונתי בשדרות סיני הוא מקום טוב להתחיל בו. הופניתי אל ורדה בר, אישה כבת תשעים, שגרה ברחוב גבעון 2. ורדה סיפרה לי, שהיא גרה בבית כמעט ששים שנה. היא עלתה מגרמניה בשנת 1936 וגרה בשני קיבוצים. אחרי החתונה, בהיותה בת עשרים ושמונה בערך, עברה לגור בחיפה. בחוץ לארץ, סיפרה, הייתה מטפלת בילדים. בעלה, אדון בר, היה סוכן של 'שטראוס'. ורדה סיפרה לי שבזמן המלחמה היא עשתה שמירות על גג בית ההבראה בודנהיימר, הוא 'סנטוריום כרמל' (ראו פרק א'). שכנתה נצה לבית רפפורט סיפרה לי, שלורדה שפה רהוטה, וכי הייתה 'או-פר' אצל בן יהודה. מתי היה זה? לא אדע.
בעל הבית היה אז דוד רפפורט. ורדה זכרה, שהוא עצמו היה המהנדס של הבית והוסיף לבית קומה שנייה אחרי מלחמת השחרור. בכך נוספו לבית שתי דירות. דוד חילק אחת מהדירות לשתיים: חדר אחד לפיטלסון (או פיטלזון) והשני למשפחת בר. ורדה סיפרה לי, שתחילה גרו היא ובעלה בקומה שלישית. בקומה השנייה התגוררו דיירים רבים, כמו, למשל, משפחת רודושבסקי. הדיירים התחלפו בזה אחר זה. הדיירת האחרונה הייתה הבת של רפפורט, בעל הבית. מדירתה יכלה ורדה לראות את בית הכנסת.
בשנת 1936 הייתה כאן, כנראה, רק חורשה. כי לפי תיק העירייה, הבית תוכנן בשנת 1937 על ידי המהנדס דוד רפפורט, ואוכלס רק בינואר 1939. הבית היה אחד הראשונים בשכונה, בה היו אז בעיקר צריפים. דוד סיים לא מכבר את לימודי ההנדסה באוניברסיטת 'כאהן' בצרפת. הוא הקפיד לבצע חידושים מודרניים בבנייה, כמו התקנת הסקה מרכזית בכל הבית. חדר המדרגות היה גדול ונרחב והגיע עד לגג. המרפסות היו נרחבות. לכולן, חוץ מאשר למרפסות המטבחים, היו דלתות כפולות, חלקן תלויות ונגררות לתוך כיסים בקיר, כך שבקיץ החדרים והמרפסות היוו יחידה אחת מאווררת. לכל הפתחים החיצוניים היו רשתות.
דוד רפפורט נולד בשנת 1903 בז'יטומיר שבאוקראינה ועלה ארצה יחד עם אחיו בשנת 1920. שניהם היו חלוצים, עברו ממושבה למושבה, ייבשו ביצות וסללו כבישים. דוד נישא לרחל פיטלסון, ילידת זיכרון יעקב. בתם נצה נולדה בשנת 1935 והבת דליה נולדה בשנת 1944. הוריה של רחל, אהרון פיטלסון ושושנה לבית גדריטש, עלו ארצה מאודסה בשנת 1905, היו ביבנאל, ועברו לזכרון יעקב. סבא אהרון פיטלסון היה מודד של חברת 'יק"א' מטעם הברון רוטשילד, וסבתא שושנה הייתה מיילדת והייתה נוסעת ממושבה למושבה כדי ליילד תינוקות, כך סיפרה הנכדה נצה. כאשר דוד רפפורט הכיר את רחל פיטלסון, היא גרה עם הוריה ברחוב חרמון בחיפה, בית אותו בנתה המשפחה. דוד ורחל הוסיפו קומה לבית וגרו בו, וכשדוד ורחל עברו לגור ברחוב גבעון, גם הוריה של רחל עברו לגור כאן. אהרון היה פעיל ב'וועד אחוזה'. יוסי בן ארצי מציין בספרו 'להפוך מדבר לכרמל', שבבית זה שכנה 'האגודה לפיתוח שכונת אחוזת שמואל', אשר נוסדה באוקטובר 1943. פעיליה היו אהרון פיטלסון, נחום שופמן [שיפמן], יצחק ארטן ואחרים, אשר שמו להם למטרה לפתח את השכונה ולדאוג לשירותיה, עם התפרקות האגודה הקודמת 'אחוזה'. האגודה טיפלה בעניין סניף הדואר, בתוספת מאור ברחובות, בבית הספר, בגן הילדים ועוד. דוד היה מהנדס וקבלן, והיה לו משרד טכני בדרך העצמאות 45, ואילו רחל הייתה מורה לאנגלית בבית הספר 'זכרון יוסף'.
אהרון פיטלסון נפטר בשנת 1947 ושושנה אשתו נפטרה בשנת 1950.
דוד רפפורט נפטר בשנת 1970, ורחל נפטרה בשנת 1988.
ברשימת הדיירים של העירייה מיוני 1946 נרשמה רחל רפפורט כבעלת הבית. הדיירים הרשומים בבית הם: פניה טורובסקי, חברת החשמל (3 חדרים), ברוך שפירא (3 חדרים), יונה יוליוס מודל, דוד ורחל רפפורט (4 חדרים), אהרון פיטלסון (1 חדר). כל הדיירים בבית הפכו למשפחה אחת. הם עברו יחד את כל המלחמות, הדלתות לא היו נעולות והיחסים היו קרובים מאד.
רחל, דליה, נצה ודוד רפפורט על מרפסת ביתם , 1947~
רחוב גבעון 2 – הבית בשנת 1940
הבית ברחוב גבעון 2, 2005
הבית היה בן שתי קומות. בכל הקומה העליונה גרו משפחות רפפורט ופיטלסון. שתי דירות קומת הקרקע הושכרו למשפחות קפלן ומנור. בשנת 1940 הופצצה חיפה מן האוויר. מנור, שבא ממצריים, נמלט למצריים, וקפלן, שעלה מדרום אפריקה, חזר לדרום אפריקה. לדירות שלהם נכנסו משפחת לנדמן (מזכיר סולל בונה) ומשפחת שפירא (פקיד בכיר בחרת החשמל). שתי המשפחות היו בעלות בתים בהדר הכרמל, אך שכונת 'אחוזה' הרחוקה נראתה להם בטוחה יותר. ואז חולקה הדירה העליונה לשתי דירות, ואחת הושכרה למשפחת מודל.
רבים מתושבי 'אחוזה' הוותיקים זכרו את המורה אביבה טורובסקי, שלימדה וערכה ספרים בשפה הערבית. אביבה טורובסקי-לנדמן נולדה בשנת 1914 בחיפה. הוריה, פניה וצבי (שקרא לעצמו דוד) עלו ארצה בשנת 1910 והיו שניהם רופאי שיניים, סיפרה לי נכדתם רות. אך ברשימת הדיירים, בה רשומה הדירה על שמה של פניה טורובסקי, רשום שפניה היא עובדת חברת החשמל. (כנראה שהכוונה לשפירא). הם גרו ברחוב המלכים (כיום דרך העצמאות) מול בית דגון, בבניין שקיים עד היום בפאתי המושבה הגרמנית. אביבה הכירה אז את רחל פיטלסון, שגרה בשכנות, והן הפכו לחברות. (שתיהן למדו ב'בית הספר הריאלי'). חברות זו המשיכה גם בבית ברחוב גבעון 2. אביבה סיימה מחזור י"ב בבית הספר הריאלי (מחזור 1930/31) ולמדה באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית. מאחר שהיה עליה ללמוד ערבית כשפה שנייה, היא עברה ללימודי תואר בערבית. את התואר השני בערבית החליטה ללמוד באוניברסיטה האמריקנית בביירות. עמוס לנדמן למד מתמטיקה והיה מורה באוניברסיטה של ביירות. הוא היה אחראי על הסטודנטים היהודיים הרבים באוניברסיטה. כך הכיר את אביבה. הם עלו ארצה ונישאו בשנת 1937. תחילה גרו ברחוב נורדאו 35, ובשנת 1942/43 עלו ל'אחוזה'. משפחת לנדמן התגוררה בקומת הקרקע, ליד משפחת שפירא.
משה יגר, איש משרד החוץ לשעבר, סיפר לי, שאביבה מילאה שליחויות מודיעיניות שונות מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. אביבה הייתה, לדבריו, אחת מהמורות החשובות ביותר לערבית בארץ, ותלמידיה דיברו עליה בהערכה ובהערצה. כמורה היא הייתה תקיפה מאד, בעלת לשון חדה ועוקצנית. עמוס היה מזכיר 'סולל בונה'. אחרי שהבריטים עזבו את הארץ הוא מונה למנהל הנמל, תפקיד אותו מילא בין השנים 1968-1948.
פניה או פייגה טורובסקי נפטרה בשנת 1948. עמוס לנדמן נפטר בשנת 1986. אביבה לנדמן נפטרה בשנת 1994
המורה אביבה לנדמן טורובסקי ועמוס לנדמן, 1972
על ברוך שפירא סיפרו לי, שהיה עובד בחברת החשמל ולאשתו קראו חנה. היה להם בן יחיד. פרטים נוספים - לא ידעו לספר.
לאחרונה נפתח גן ילדים בבית ברחוב גבעון 2, ובדים לבנים מסתירים אותו מעיני העוברים ושבים.
הרפת של אוורבך ברחוב גבעון 5דייר ידוע אחר, שהתגורר ברחוב גבעון, היה אוורבך הרפתן. ברשימת הצריפים מיום 23.10.1941 מוזכר הצריף של אליעזר אוורבך.
זכרו שהיה לו צריף, שעמד מול בית שוישה, ושכנה ידעה לספר שהיו לו שני צריפים. ייתכן ש'אחוזתו' השתרעה על מספר מגרשים, שאחד נמכר ליקותיאל בהרב והשני לעורך הדין ליפשיץ. רשימות העירייה מציינות שאוורבך גר בשנת 1946 ברחוב גבעון 5 בשני חדרים.
יצחק איכבוים, שגר בתחילת רחוב קרית ספר עד היום, זוכר שהיה הולך ערב-ערב לרפת של אוורבך לקנות חלב טרי לאחר החליבה. ד"ר יעקב רודוי זכר שהרפת של אוורבך עמדה לא רחוק מפינת הרחובות גבעון, אילון וסיני, ושעד לפינת הרחוב לא היו בתים נוספים. שלמה לבנברג סיפר שאוורבך מכר קרח, לאחר סגירת הרפת. ואילו יעקב ורזגר סיפר, שלאליעזר אוורבך היו גם תרנגולות והוא חילק ביצים ברכבו על גבי חמור. לסיפור זה לא נמצאו סימוכין נוספים.
מה שמוסכם על הכל הוא, שאוורבך היה בעל אחת משלוש הרפתות, שהיו ב'אחוזה' בשנות הארבעים.
הבית ברחוב גבעון 8.ברחוב גבעון 8 עומד בשנת 1936 אחד הצריפים הרבים שהיו באותה עת ב'אחוזה'. התגוררה בו משפחת צנגר עם ארבעת בניה.
אהרון וטובה צנגר הגיעו בשנת 1935 ארצה. בלגיה הייתה תחנתם האחרונה בדרך שעשו ארצה מגליציה שבפולין. יחד עמם היו ארבעת בניהם: חיים בן הארבע, נחום בן השש, יהושע בן העשר ומאיר בן השתים-עשרה. כיצד הגיעו ל'אחוזה'?
הבן נחום סיפר לי, שכאשר ירדו מהאוניה, הגיעה אי משם משאית ונהגה שאל לאן פניהם מועדות. משפחת צנגר לא ידעה לאן לפנות. הם שאלו היכן יש פנסיון ונהג המשאית לקח את מיטלטליהם המועטים והביא אותם לפנסיון ב'אחוזה' הרחוקה. הנהג נעלם ועקבותיו לא נודעו עוד, אך משפחת צנגר הפכה לתושבת 'אחוזה'. שלושת הבנים הצעירים נשלחו לבית הספר 'זכרון יוסף'. אהרון צנגר עצמו מצא בבית ספר זה עבודה כשרת. טובה הייתה עקרת בית. אחרי ששכרו דירה לזמן קצר ברחוב קרית ספר, עברו להתגורר בצריף, כמו רבים אחרים בזמנם. המשפחה גרה בצריף במשך שמונה-עשרה שנים. רק אחרי שתים-עשרה שנים חוברו לרשת החשמל. כשסיימו הבנים את בית הספר העממי, הלכו לעבוד. כך התאפשר לבן הצעיר, חיים, ללמוד בבית הספר 'הריאלי' ולסיים את לימודיו בו. כיום הוא פרופסור בארצות הברית.
בשנת 1950 החל אהרון לבנות בית למשפחה ברחוב ויתקין. הבנייה ארכה מספר שנים, וכשהייתה בניית הבית קרובה לסיומה בשנת 1952, נפטר האב. המצב בארץ היה קשה, והבנים ירדו לארצות הברית. נחום חזר ארצה לפני מספר שנים. טובה צנגר, בת שרה ונחום, נפטרה בשנת 1963.
בסמוך לצריף זה היה צריף נוסף: בסוף שנות השלושים היה בצריף גן ילדים, בו ביקרו כמה מוותיקי 'אחוזה', כגון יצחק איכבוים.
משלחת תלמידים בבית הספר 'זכרון יוסף' ביום ספורט. עומדים מימין לשמאל: מאיר צנגר., ישראל יעקובי גדעון שטקלמכר, אליהו רוזנצויג. יושבות: שולה ברקו, מרים הילב ,שושנה דופלט, רחל מסינגר ברגליים משוכלות. מאחור ניצב המורה פרח.
מקורות לפרק כ"ז:ארליך, אלינורה <ליקטה, ערכה והגישה>. בתים מספרים על 'אחוזה'. קורס טיולים וידיעת הארץ, תשנ"א, 1990/91.
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל. הוצאת הספרים ע"ש מאגנס, ירושלים 2004, עמ' 133
שיחה עם נצה רפפורט ברקאי ברקאי ודליה רפפורט בחר בשנת 2006, וכן שיחה חוזרת עם נצה בשנת 2012 .
שיחה עם רות לנדמן ריבקינד בשנת 2006 ובשנת 2012
שיחה עם צבי רזניק.
שיחה עם יעקב ורזגר בשנת 2006
שיחות עם נחום ויהושוע צנגר בשנת 2011.
שיחות עם בניהו סגל ויצחק איכבוים בשנת 2005
התצלום של הבנים המתעמלים וביניהם מאיר צנגר הוא מתוך אלבומה של מרים הילב סמולנסק ז"ל, ונמסר לי באדיבות דינה רוט, בתו של מיכה הילב..
התצלום של אביבה טורובסקי ועמוס לנדמן נמסר לי באדיבותה של הבת רות לנדמן ריבקינד.
התצלומים של בית רפפורט ומשפחת רפפורט נמסר לי באדיבותה של הבת נצה רפפורט ברקאי
תיירת בעירי פרק כ"ו - שדרות סיני 17 ו- 21. אמירה קהת
שדרות סיני 17
בשנת 1936 נראית כאן חורשה רחבת ידיים. בין עצי האורן חבוי צריף. בצריף מתגוררות מספר משפחות וביניהן משפחת פלדמן. יש בצריף גם מטבח ושירותים. באחוזה צריפים רבים, תנאי החיים בהם קשים, אך איש אינו מתלונן.
הבנות חסידה ולאה לבית פלדמן סיפרו לי: "האב, מנחם פלדמן, יליד טאיצ'בה-טייץ, סלובקיה, 1907, ושרה אדלר, ילידת בודפשט, 1901, נישאו בסלובקיה. נולדו להן שלוש בנות: חסידה, ילידת 1931 ולאה ילידת 1932 וכן בת נוספת, כאשר מנחם ושרה הודיעו להוריהם על כוונתם לעלות לארץ-ישראל עם שלושת בנותיהם, ההורים נתקו עמם את הקשרים. שנה וחצי חיכו "על המזוודות" לקבלת הסרטיפיקטים. מנחם היה בהכשרה בסלובקיה, כדי להתכונן לעלייתו ארצה.
המשפחה הגיעה לחיפה ונשלחה לבית-העולים בבת גלים. "בבית-העולים היו פשפשים ואמא ביקשה מאבא לקחת אותה משם רחוק "לקצה ההר". אבא לקח את הדברים כמשמעם, הזמין עגלה וסוס, הטעין את המיטלטלין, והמשפחה החלה בעלייה איטית לכרמל. העלייה התארכה וכשאמא שאלה - מדוע אנחנו נוסעים רחוק כל כך? אבא ענה לה "הרי רצית להגיע לקצה ההר...!" .
אחוזה, כידוע, הייתה אז בקצה הדרומי ביותר של חיפה. כאן באחוזה,"הילדים זכו בהרבה אוויר צח. אך היו כאן גם רוחות. כשהיינו ילדים אמרו לנו לשים אבנים בכיסים כדי שלא נעוף עם הרוח. הכול היה פתוח, היו בקושי בתים באחוזה!". אחת מהבנות נפטרה בארץ מדיפטריה ושתי בנות נוספות נולדו כאן: רבקה, ילידת 1935 וציונה, ילידת 1937. לפני שעברו לגור בצריף זה, הספיקו לגור בצריף אחר ברחוב מאפו 9, ובזמן המאורעות, כנראה בשנת 1939, גרו בקומה שנייה של בית ויצ"ו ברחוב חורב פינת אידר.
האב מנחם עבד אז בהדר כשרברב. מאוחר יותר פתח עסק עצמאי לפחחות במחסן מאחורי הצריף. שרה פלדמן הייתה מוכנה לכל עבודה: היא הייתה עוזרת, מבשלת ומנקה. הבת חסידה זוכרת שהיה להם כלב זאב. האם עבדה אז במסעדה במלון רוזינר, הוא מעון העולים שהפך לבית חולים ברחוב חורב 2. חסידה זוכרת שהילדים הלכו לקחת שאריות אוכל ממטבח המלון עבור הכלב.
השכן הקרוב היה ד"ר דנקוורט, (ראו פרק כ"ה), שהיה גם רופא השניים של בני המשפחה. שביל הוביל מביתם לרחוב מוריה. כיום שביל המעבר הוא בין בית 15 לבין בית הספר "זיכרון יוסף". הבנות הלכו לבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן למדו בתיכון בהדר. הצריף נהרס ובית קטן נבנה במקומו.
בשנת 1947 ניצב כאן כבר בית גדול
כל יתר השטח סביבם, בשנות השלושים והארבעים, היה שטח בר. הבתים לא היו צפופים כמו שהם היום, והילדים קטפו שם פרחים. לא הייתה תאורה ברחובות, לא היו כמעט מכוניות ואוטובוס 4 הגיע לאחוזה רק מספר קטן של פעמים ביום.
חסידה נזכרת שכאשר החלה המלחמה, ההורים בחו"ל חידשו עמם את הקשר והתחננו שישיגו להם סרטיפיקטים. אך אז היה כבר מאוחר מדי, ורוב המשפחה נספתה. אח אחד של האב מנחם הצליח לעלות ארצה בשנת 1938 והיה לנוטר. אח של האם שרה הגיע כפליט מרומניה אחרי המלחמה. בזמן המאורעות של 1936-1939 כשמשפחת פלדמן התגוררה באחוזה. האב היה גם לנוטר. כשהאם הייתה בעבודה, הבנות חיכו בבית לבדן. לאה זוכרת שאמא נהגה להודיע מרחוק על שובה מהעבודה והבנות בכו משמחה כששמעו את קולה. אירוע הזכור היטב ללאה הוא הכרזת המדינה. מהגדנ"ע שלחו את הילדים להדביק כרוזים ברחובות. אחד מהילדים הלך קדימה כדי לוודא שהכלניות (החיילים הבריטים) לא נמצאים בסביבה. בערב ההכרזה כל התושבים התאספו ברחובות סביב הגן של חווקין" (כיום גן יצחק) . ההתרגשות הייתה עצומה והשמחה רבה.
אליעזר נפטר בשנת 1983, לאה נפטרה בשנת 1987. ארבעת הבנות חיות בארץ.
בתיק העירייה ישנה תכנית משנת 1938 שאושרה בשנת 1939. בתכנית המגרש נראה בניין קטן הקיים בלב המגרש. התכנית החדשה היא לבית בן קומת קרקע וקומה אחת, שיוצמד למבנה הישן. בעלת הבית היא גולדה ברגטל מקריית מוצקין. המתכננים הם המהנדסים איזנשטט את מאירשטיין. מרחוב יוסף 12, בהדר הכרמל.
זוהי תכנית הבית משנת 1938. מבנה קטן נראה "דבוק" לצד הבית
על משפחת ברגטל שמעתי מבת של חברים של משפחה זו. לא היו לה הרבה פרטים על משפחה זו, אבל מדף עד שמילא אדון ברגטל ב"יד ושם" בשנת 1956 עלו הפרטים הבאים:
אברהם בן משה ברגטל, יליד ירוסלב פולין בן משה אהרון ושרה, נולד כנראה בדרהוביץ. אחותו זוסיה שפיגל, ואחיו דוד, וילהלם ויהושע אוסקר, שגרו בדרוהוביץ נספו בשואה. נראה שאברהם הצליח לעלות ארצה בזמן, בעוד משפחתו נשארה בגולה ונספתה. סופר לי שד"ר ברגטל היה הווטרינר של העירייה ועבד בבית המטבחיים של העירייה. ואכן בספר הטלפונים של שנת 1964 נרשם שאברהם ברגטל הוא רופא וטרינרי.
רשימת דיירים של העירייה הצביעה על כך שבשני חדרים התגוררו אברהם וגולדה ברגטל, בעוד שבאחד מחדרי הדירה גר קורט הויזמן ובשני פאול אהרנצוייג. כך היה נהוג באותה תקופה, מי שהייתה לו דירה של שני חדרים - השכיר אחד מהם, ובעלי דירה של ארבעה חדרים - יכלו להשכיר גם שנים ושלושה חדרים ולחיות משכר הדירה.
שכנים ידעו לספר שבתם המבוגרת של אברהם וגולדה ברגטל נישאה לשבדי. אחרים סיפרו שבעלה השבדי של הבת נרצח והיא חזרה ארצה עם בנה. בתם השנייה נישאה לקצין מהצבא הבריטי. פרטים מסעירים כאלו נחקקו היטב בזיכרונם של ותיקי אחוזה, ובודאי שהיו בזמנם נושא לשיחות.
מאתר חברה קדישא בחיפה למדתי שאברהם ברגטל בן משה אהרון נפטר בשנת 1967, גולדה ברגטל בת חיים ברוך נפטרה ב-1966. שניהם נקברו בבית הקברות בחיפה.
בשנת 1986 נבנה בית בחלקו האחורי של הבית. כנראה שבהזדמנות זו גם הבית הקדמי עבר שינוי ונוספה לו עוד קומה.
הבית ברחוב סיני 17, 2005 רחוב סיני 17, 2010
שדרות סיני 21
על מגרש שגודלו כמעט דונם נבנה בשנת 1935 בית. בעל הבית היה משה אברהם פייגנבאום. בשנת 1947 בעלי הבית היו יששכר ומלכה רוזינר. בשנת 1948 הם הגישו לעירייה תכנית להקים על המגרש שני בניינים בני קומת קרקע וקומה א'. התכנית נערכה על ידי האדריכלית שרה לרנר. מתכנית זו ניתן ללמוד שעל המגרש הקדמי היה קיים באותה עת בית בן קומת קרקע בלבד.
משה רוזינר סיפר: יששכר רוזינר (אח של יונה רוזינר) ואשתו ומלכה בלימה הוניגווקס (אחות של רבקה) עלו מפרנקפורט בשנת 1938 בעקבות לחצה של רבקה. מלכה ורבקה היו בנות של ר' יהודה הוניגווקס. שני הזוגות עלו ארצה יחד, הגיעו לצפת, אבל נמלטו לחיפה בתקופת המאורעות. הם ניהלו חנות מכולת ברחוב מוריה 107, בכיכר קריית ספר, אותה קנו ממשה גראוור. המכולת קיימת עד היום בכיכר, ומוכרת בשם "המכולת של מוריס". בנם של יששכר ומלכה, שמואל, ואשתו יהודית רז, בנו בית בן שתי קומות ובעל שלוש דירות. סופר ששמואל המשיך לנהל את המכולת.
מלכה ויששכר רוזינר עם ילדיהם שמואל וארנה
בכתובת זיכרון הנמצאת בבית הכנסת "אליהו הנביא" ברחוב סיני נרשם: "מלכה בלימה רוזינר בת ר' יהודה הונגווקס. נפטרה ג' סיון תשכ"א - 1961. יששכר ב"ר יעקב רוזינר נפטר ה' תמוז תשכ"ג - 1963"
כתובת נוספת נמצאת בבית הכנסת: "שמואל הלוי רז בן יששכר ומלכה רוזינר נפטר י"ז תשרי תשנ"ג"
הבית ברחוב סיני 21, 2006
מקורות:
שיחות עם חסידה ולאה פלדמן בשנת 2005 ובשנת 2010
שיחה עם משה ויעקב רוזינר, אחיינים של יששכר ומלכה רוזינר.
שיחות עם בניהו סגל, עליזה ברנט, עדנה הייכל.
התמונה של משפחת רוזינר ניתנה לי באדיבותו של יעקב רוזינר
התמונות הצבעוניות צולמו על ידי.
פרק כ"ה - רופאי שיניים, שחמט ומוסיקה בשדרות סיני 15 . אמירה קהת
מול ביתה של משפחות סגל יש, בשנת 1936, מגרש גדול וריק. על המגרש חורשת אורנים דלילה, המקיפה את בית-הספר "זיכרון יוסף" ומגיעה עד לרחוב מוריה.
חלק מתצלום אוויר משנת 1946
רק בשנת 1938 נוכל לראות כאן בית צנוע בעל שלושה חדרים בקומה אחת. תיק העירייה מלמד כי זהו ביתם של ד"ר יעקב זאב ונפתלי רומן. על נפתלי רומן לא יסופר לי דבר, אך ספר הטלפונים של שנת 1964 מראה שד"ר יעקב זאב היה רופא שיניים. בעוד ששטח המגרש הוא 900 מ"ר, גודל הבניין הוא 180 מ"ר בלבד. לבית מרפסות בשטח של 47 מ"ר. את עזרא זאב, בנו של ד"ר יעקב זאב פגשתי בשנת 2011 והוא סיפר לי את סיפור המשפחה. אדריכל הבניין הוא המהנדס דוד פריצקר, אחיו של יעקב פריצקר הקבלן. בשנת 1941 עבר הבית שינויים קטנים ועל גג הבניין נבנה מחסן.
תכניות הבית משנת 1938
ד"ר יעקב זאב נולד בשנת 1902 בקונין, פולין. יעקב עלה ארצה בגיל צעיר באמצע לימודיו לקראת תואר ד"ר לרפואת שיניים באוניברסיטת ברלין, והיה חלוץ בגדוד העבודה. לאחר שהכיר את אבישג לבית רומן, ילידת צפת, התארס אתה וחזר לאוניברסיטת ברלין להשלים את לימודיו. יעקב קיבל תואר כפול של ד"ר לרפואת שיניים ושל מנתח פה ולסת, ושב ארצה להינשא לאבישג בשנת 1924.
אבישג ויעקב הקימו את ביתם בחיפה. בתחילה גרו בעיר התחתית באזור "המרכז המסחרי החדש", שם גם הייתה מרפאתו של ד"ר זאב. בשנות השלושים המוקדמות בנו את ביתם בהר הכרמל, ברחוב אשר נקרא כיום שדרות סיני 15, מול בית הכנסת "אליהו הנביא", ומול בית משפחת סגל. הם היו מראשוני המתיישבים בשכונת אחוזת הרברט סמואל, הידועה היום בשמה "אחוזה".
הידידות בין השכנים, משפחת סגל ומשפחת זאב, הייתה גדולה מאוד והם נהגו להיפגש כמעט מדי ערב. יוסף (סגל) ויעקב (זאב) אהבו לשחק שחמט והיו פחות או יותר "כוחות שווים", כשפעם זה מנצח ופעם האחר מנצח. ובין משחק למשחק הם היו מרבים לשוחח בענייני דיומא ובפרשנויות הקשורות בנעשה בעולם. הבן עזרא, תינוק בן שנתיים וחצי, שהיה נוהג להקשיב לשיחות בעניין, זוכר שיחות ביניהם לגבי אפשרות פרוץ מלחמת עולם שנייה, כשהאחד טוען שלא תפרוץ מלחמה כזו, מכיוון שאנשים עדיין זוכרים את זוועות מלחמת העולם הראשונה, והשני טוען שאין מנוס מפריצת מלחמת עולם שנייה. עזרא אינו זוכר מי טען מה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, עקרו להדר הכרמל כדי שאבישג לא תהיה במקום כל כך "מבודד" במשך היום, כאשר יעקב נמצא בעבודה. הבית נמכר לד"ר דנקוורט, רופא שיניים אחר, שיעקב הכיר מקשרי העבודה המקצועיים. עד שנת 1948 גרו בשכירות ברחוב הרצל מספר 8. בשנת 1948 רכשו בית ברחוב צפרירים 15 וחזרו לגור בהר הכרמל. בבית זה, ברחוב צפרירים, גרו עד יום מותם.
אבישג נולדה כאמור בצפת בשנת 1903. היא הייתה דור שישי לילידי צפת. למדה בביה"ס אליאנס ושלטה בשפות עברית, צרפתית, אנגלית, ערבית ואידיש. עבדה בצעירותה עבדה בבית מרקחת. שנים רבות הייתה מתנדבת במגן דוד אדום. יעקב היה אחד מראשוני רופאי השיניים בחיפה. שמעו יצא למרחוק כרופא מצוין, סבלן, שאינו מתנשא, וזכה להערכה וכבוד רב מצד הפציינטים שלו. רבים הגיעו למרפאתו גם מחוץ לחיפה. הוא היה גם רופא השיניים הקבוע של מספר חברות ספנות.
יעקב ניהל שתי מרפאות, האחת בעיר התחתית בדרך העצמאות והשנייה בהדר הכרמל ברחוב הרצל. בשנת 1948 התנדב לטפל כרופא שיניים במחנות המעפילים היהודים שהוגלו לקפריסין ע"י הבריטים בזמן העלייה הבלתי לגלית שאחרי מלחמת העולם השנייה. הוא שהה שישה חודשים בקפריסין עד לחיסול המחנות והעלאת הפליטים ארצה.
לאבישג ויעקב נולדו שני בנים: הבן הבכור דוד נולד בחיפה ב 16/9/1925, למד בטכניון הנדסת חשמל והשלים לתואר דוקטור בהנדסת מחשבים באוניברסיטת קרנגי מלון בארה"ב. עבד שנים רבות במעבדות המחקר של חברת IBM. וכיום הוא פנסיונר. דוד התחתן עם פנינה לבית דובי ויש להם בן בשם רון ובת בשם תמר. הבן השני עזרא נולד בחיפה (ברחוב סיני 15) ב2/3/1937.ולמד גם הוא בטכניון הנדסת חשמל עד לתואר דוקטור. היום הוא פרופסור אמריטוס בטכניון.
עזרא התחתן עם רותי לבית פרויקט ויש להם 3 בנים: אורן, נועם ודני. נכון להיום,יש לאבישג ויעקב 10 נינים ונינות : לין, ג'ניפר, דניאל, שמואל, יהושע, אייל, שירה, גל,יובל ויעל.
אבישג נפטרה מהתקף לב ב11/11/1961 בגיל צעיר יחסית. יעקב נשאר אלמן עד יום מותו ב-16/7/1980, גם הוא מהתקף לב.
יעקב זאב אבישג זאב
בשנת 1946 עברה להתגורר כאן משפחת דנקוורט. ד"ר דנקוורט היה גם הוא רופא שיניים, ויתכן שהכיר את ד"ר יעקב זאב, הבעלים הקודמים. לאחר העלייה ארצה התגוררו בני הזוג דנקוורט ברחוב הרצל 23, ולאחר מכן עברו להתגורר בדירה שכורה ברחוב שושנת הכרמל בכרמל המערבי.
לאחר שעברו להתגורר בשדרות סיני, הוסיף בעל הבית החדש חצי קומה למבנה, הפך חדר אחד לפרקטיקה, והתחיל לקבל פציינטים בביתו.
ד"ר קורט דנקוורט נולד בשנת 1901 בבלייכרודה, גרמניה ולמד בהיידלברג רפואת שיניים. הוא היה ציוני וחבר בתנועת ה"בלאו-וייס". בשנת 1926 קורט נישא לאילזה, ילידת 1904 וירצבורג, שהייתה רק בת עשרים ושתיים כשנישאה, וכיון שלא למדה מקצוע הייתה עקרת בית. כאשר ה"היטלר יוגנד" הרימו ראש, החליטו בני הזוג לעלות לישראל ולהשתקע בחיפה. היה זה בשנת 1932. כאן נולדו להם שתי בנות: יעל נולדה בשנת 1934 ורונית נולדה בשנת 1937. שתיהן למדו בבית הספר היסודי ה"ריאלי". יעל סיימה לימודים בבית ספר זה, ואילו רונית סיימה לימודים בבית הספר "חוגים". ד"ר דנקוורט המשיך לקבל פציינטים במרפאה ברחוב הרצל בהדר.
קורט ואילזה דנקוורט
רונית, בתו של רופא השיניים, סיפרה שאביה היה אחד האנשים המשכילים ביותר בשכונה, והיה בקיא "בכל נושא שבעולם". הוא היה אספן אמנות ואיש העולם הגדול, אדם רחב אופקים, שנהג לנסוע לחו"ל מידי שנה, אך אף פעם לא לגרמניה. היה לו קשר טוב עם בית הכנסת ועם האנשים הדתיים בשכונה. בחיפה היה יו"ר של מגן דוד אדום. קורט דנקוורט היה חילוני. הוא לא הלך לבית הכנסת, בניגוד לאשתו אילזה. אבל "בשבת לא הזיז את האוטו פורד שלו".
יותר מכל אהב ד"ר דנקוורט מוסיקה קלאסית והיה לו אוסף תקליטים "מהגדולים בארץ באותה תקופה". את אהבתו למוסיקה ואת האוסף שלו העמיד לטובת תושבי אחוזה. מידי שבת היה מתקיים קונצרט של מוסיקה קלאסית בחצר ביתו. לקונצרט הגיעו תושבי אחוזה אוהבי מוסיקה וכן מבחר גדול מהייקים של חיפה. את הקונצרטים מעל גבי תקליטים ערך עוד בעת מגורי המשפחה ברחוב שושנת הכרמל. לד"ר דנקוורט היה את הפטפון הראשון בשכונה.
מאחורי הבית שברחוב סיני 15 הייתה רחבה וגינה יפה, ותושבי אחוזה התקהלו שם לשמיעת הקונצרטים. עליזה הרט מספרת בספרה "השמש חיממה לנו את הגב" על "הפסלון של הילד הקטן העירום, שקורט אמר שקוראים לו מניקן פיס, משתין ומשתין לתוך הבריכונת ודגי הזהב הקטנים שוחים שם במעגלים הלוך וחזור בלתי להתעייף". דודתה של עליזה הרט, הייתה גם היא רופאת שיניים, ושתיהן עברו להתגורר ברחוב סיני, מול בית דנקוורט.
בספר "מערכות ההגנה בחיפה" עמ' 108 קראתי עוד על ד"ר דנקוורט:
"עד מהרה יצאו לו מוניטין של רופא שיניים מומחה. ד"ר דנקוורט היה רופא השיניים של בן-גוריון ולמרפאתו הגיע גם האמיר עבדאללה, כמו גם האצולה החיפאית. נציג ה"הגנה" הציע לו להצטרף לארגון. ד"ר דנקורט בן ה-31 היה בעל השקפת עולם ליברלית וסלד מארגוני מחתרת, אך למקס נמצא-בי היה כוח שכנוע רב ועד מהרה דנקוורט נשבע אמונים ל"הגנה". בקבוצה אליה הצטרף היו כולם יוצאי גרמניה, רובם ככולם אקדמאים. דירתו של ד"ר דנקורט, שכללה מוסך, נבחרה כמקום אימונים לכיתה. השתמשו בו גם לצרכי מטווח. בסיום קורס מפקדי כתות נערכה מסיבה בביתו של ד"ר דנקוורט. הכיבוד היה מכלי בדולח יקרים, שהובאו ע"י המשפחה מגרמניה". והבית רונית הוסיפה שאביה היה פעיל בשחרור העיר חיפה, וליווה את השיירה שפרצה לירושלים.
את ביקורו של דוד בן-גוריון לטיפול בביתו של רופא השיניים דנקוורט זכרו כמעט כל תושבי אחוזה הותיקים עמם שוחחתי. חלקם גם זוכרים את ההתקהלויות, עקב הביקור של הפציינט המפורסם.
מתיק העירייה וגם ממראה הבית, ניתן ללמוד שהבית לא עבר שינויים במשך השנים. בשנת 1970 התקבל אישור להקים סככה עבור המכונית.
יעל הייתה אחות במקצועה ונפטרה בגיל צעיר ממחלקה קשה. הבת רונית עזבה את חיפה לאחר מות הוריה והבית הושכר לקופת חולים "מכבי", שפתחה כאן מרפאה. בשנת 2005 נמכר הבית.
בתחילת חודש אוגוסט 2005 ראיתי שלט ליד הבית, המבשר שבית זה עומד להיהרס ובית גדול וחדש יבנה תחתיו. מיהרתי לצלם את הבית. בסוף החודש חזרתי לבקר, ומהבית נותר רק קיר אחד. את תמונה של "הקיר האחרון" שלחתי לבת רונית וזו סיפרה לי שזה היה קיר המטבח. "המטבח לא היה גדול. אבל היה בו גם מזווה וכיורים מנירוסטה, והיה גם האוכל נהדר שאילזה הייתה מבשלת. ישירות מהמטבח יצאו לפינת האוכל, שהייתה פינה מוגבהת שממנה ירדו ב-2-3 מדרגות לסלון הענקי".
כיום ניצב כאן מבנה בעל צורה בלתי מוגדרת. אילזה וקורט דנקוורט אינם עוד עמנו, גם המנקן פיס והבריכה הקטנה אינם, הבית הקטן נעלם, ומחלון הבית הגדול עולה מוזיקת היפ-הופ.
מקורות:
שיחות עם רונית (דנקוורט) שטרסברג
שיחה עם יונה אל גרינברג, שכנה
אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, הוצאת משרד הביטחון. 1978
הרט, עליזה. והשמש חיממה לנו את הגב. תל-אביב : משכל, 2005
התמונות של קורט ואלזה דנקנר נמסרו לי באדיבות רונית שטרסברג
התמונות הצבעוניות צולמו על ידי.
תיירת בעירי - פרק כ"ד בית משפחת מוסקוביץ שדרות סיני 20 - הצריף האחרון באחוזה. אמירה קהת
לפני שנים, במסגרת סיור בשכונת אחוזה, הגעתי עם קבוצה לשדרות סיני 20 על מנת לראות את הצריף הראשון שהוקם באחוזה. "כאן, באחד הצריפים הראשונים באחוזה", סופר לנו, "היה גן ילדים". כיום, בשנת 2010, צריף זה אינו קיים עוד. מה סיפורם של הבית והצריף?
בית משפחת מוסקוביץ בשנת 1946. בירכתי המגרש נראה צריף.
ליזט-לאה מוסקוביץ-ארז, ילידת 1913, מספרת בזיכרונותיה:
"הגעתי ארצה עם הורי, חיה קרולינה ושימעון-סימון מוסקוביץ בשנת 1925 מרומניה, בהיותי בת 12.... משפחתי התגלגלה מרוסיה לפולין ולרומניה. עוד ברומניה קנו הורי שני דונם אדמה באחוזה ושילמו חמש לירות אנגליות לדונם. סופר לנו שבארץ לעץ מחיר יקר, ואבי החליט לקנות צריף ברומניה ולהביאו ארצה. המבצע החל בבניית הצריף בחצר ביתנו ברומניה, בסימון הקרשים והמשיך בהעלאתם לאונייה. הצריף הובא ארצה, ומהנמל, בעזרת סוסים ועגלה, העברנו אותו לכאן, למגרש שרכשנו באחוזה. על הצריף, שהיה עשוי מעץ, הוספנו אחר-כך טיח וגרנו כאן שנים רבות. המקום נראה הררי, ובו עצים בודדים שגדלו בין הסלעים. הגברים עבדו בסלילת כבישים, בנטיעות ובעבודות פיתוח אחרות. גם הילדים נרתמו בזמנם החופשי לעזור בעבודות. הם סייעו בנטיעות, בגריסת הסלעים לחצץ לבנייה ולסלילת כבישים. היינו יושבים עם פטיש ואזמל ושוברים את הסלעים הגדולים לחצץ. רצינו לקחת חלק בכל דבר".
את הצריף בנו בחלק האחורי של המגרש וגרו בו, ולכשנבנה הבית, עברה המשפחה לגור בחזית המגרש.
הצריף של משפחת מוסקוביץ, בני משפחה ושכנים, 1926
"הייתי בת יחידה להורי ובעצם שימשתי כמנהלת הבית: עשיתי כביסה, בישול וכו'. אמי עסקה בתפירה ואבי עסק בעבודות נגרות בבית מלאכה שפתח ליד הצריף. היו אז באחוזה רק 10 משפחות ועוד כ-15 פועלים שבנו כמה בתים וסללו כבישים". עזרא, בנה של ליזט, סיפר לי, שאמו הייתה בת למשפחה אמידה ואיש לא הבין בסביבתה מדוע החליטה לעלות ארצה.
"שנים רבות לא היו לא מים ולא מקרר לא היה חשמל. למאור השתמשנו בנרות ובמנורות נפט.. . בור סופג בסלע שימש לנו כשירותים, ואת המזון הטמנו בבורות ובסלעים וכיסינו אותם כדי להגן עליהם מהחום, במקום מקרר. את המים הבאנו ממעין שהיה בוואדי אחוזה על גבי חמורים בפחים פתוחים. ואני זוכרת שעד שהגענו לביתנו בחזרה, חלק מהמים נשפך בדרך בגלל הטלטולים. באין בית ספר עברי (באחוזה או בכרמל בכלל), למדתי בבית-ספר עממי בעיר התחתית ברחוב הגפן. לבית-הספר הלכתי וחזרתי ברגל בשביל החמורים (המתחיל ברחוב יפה נוף). אני זוכרת, שפעם בשבוע ירדנו העירה בעגלה עם סוס כדי לקנות מצרכים. לחם הביאו לנו מנווה-שאנן, וערבים מטירה הביאו לנו ביצים, חלב ועופות, הכול על גבי חמורים. חקלאות לא הייתה כאן. המקום הרחוק ביותר אליו הגענו היה הר ונטורה, ושם למעלה עמד ביתה של משפחת ונטורה, שהיו בולגרים, אך דברו רומנית. כאשר נולדו שלושת בני נטעתי ליד ביתי (לפני כ-50 שנה) שלושה עצים, כסמל להשתרשותם בארץ".
"כשבאנו לכאן לא היו עדיין שמות לרחובות. השם שדרות סיני ניתן לרחוב רק בשנת 1934 או 1932". כבר ידוע לנו, ששם הרחוב היה בשנים אלו "רחוב בית הספר".
בשנת 1925, כשמשפחת מוסקוביץ עלתה ארצה, היא השאירה ברומניה בית מלאכה, אותו המשיך לנהל אחיו של סימון. בתקופה הכלכלית הקשה, בשנת 1927, חזרו בני הזוג לרומניה להתאושש מבחינה כלכלית, ואחרי שנה מכרו את בית המלאכה וחזרו ארצה. כסף זה עזר להם לבנות את ביתם באחוזה.
סימון היה חרט עץ, וקרולינה הייתה עקרת בית. לאחר סיום בית הספר העממי, הבת ליזט לאה המשיכה את לימודיה בנהלל. היא נישאה למנחם-מוני טננבוים, יליד 1913, שעברת בשנות החמישים את שמו לארז, כצו התקופה. סופר לי שמוני היה בחור נאה והוא וליזט היו זוג חברותי. עזרא ארז סיפר שמוני אביו הגיע ארצה עם חברים על אופניים מרומניה דרך טורקיה, לבנון וסוריה, כיון שלא היה להם מספיק כסף כדי להגיע בדרך אחרת. הוא וארבעה חברים רכבו על אופניים מרומניה ו"גנבו" את הגבול בערב חג המולד, כששומרי הגבול היו שיכורים. מוני וליזט הכירו בקליה, בים המלח בשנת 1934. האהבה ביניהם פרחה, והם נישאו לאחר זמן קצר. תחילה גרו בהדר, לאחר מכן עברו למוריה 107 וגרו בדירה אחת יחד עם אחיו ואחותו של מוני עד שנת 1940. מכאן עברו לגור במוריה 120.
סימון וקרולינה בחצר ביתם שלושה דורות: סימון, ליזט וליפא, ומכונית הטטרה המשפחתית
מוני וליזט פתחו מסעדה-קפה ברחוב מוריה 133, בפינת שדרות סיני, שפעלה מספר שנים. תושבי אחוזה הותיקים זכרו את ערבי הריקודים שהתקיימו ברחבה שלפני הקפה-מסעדה, בהם מוני ניגן בגיטרה כשהוא שר ומלהיב את החברה ואחיו בובי מנגן באקורדיון. סימון לימד את מוני חתנו את מלאכת הנגרות, ומוני פתח בית מלאכה לחריטת עץ ונגרות ליד הצריף ועסק בעבודות נגרות עבור תושבי השכונה.
ותיקי אחוזה זכרו את קולה החזק של גברת מוסקוביץ "שהגיע עד לרחוב מוריה". אחרים זכרו את מכונית הטטרה שלהם, שהשמיעה קולות "כמו טרקטור". כאשר אחד הבנים היה יוצא לטייל במכונית, שמעו אותו בכל השכונה.... מכונית זו, בעלת שני הצילינדרים, נסעה בכבישי הארץ כמעט שלושים שנה, וזכתה גם בפרס....ועוד זכרו ותיקי אחוזה שמשפחת מוסקוביץ הייתה קרובה וגם מקורבת לבית הכנסת. במוצאי יום הכיפורים נהגו תושבי השכונה לבוא לבית משפחת מוסקוביץ לשתות כוסית לסיום הצום.
צריפה של משפחת מוסקוביץ בחצר, לאחר שהוסף לו טיח. חלקו האחורי של הבית, ששימש כבית מלאכה
הבית בשדרות סיני 20 גדל עם השנים. תחילה, נבנה צריף בחלק האחורי של המגרש ובו גרו סימון וקרולינה ובתם ליזט. לאחר מכן נבנה בית בקדמת המגרש ולו מרפסת אחורית, והמשפחה עברה להתגורר בו, בעוד הצריף מושכר לדיירים. לאחר מספר שנים, המרפסת כוסתה בגג והוצמד לה בית מלאכה. הצריף בחלק האחורי של המגרש טויח, דבר ששיווה לו מראה של בית. במועד מאוחר יותר בית המלאכה שבגב הבית הפך לחלק מהבית ולצד הצריף נבנה בית מלאכה.
לפי תיק העיירה, בשנת 1943 סימון מוסקוביץ ביקש להפוך את בית המלאכה לדירת מגורים. הרישיון הסופי ניתן בשנת 1944. בשנת 1948 חיה ושמעון מוסקוביץ הגישו בקשה לבניית בניינים חדשים על המגרש. מדובר במבנה ובו 7 דירות קטנות, שניצב ברחוב סיני 20א ושימש בזמנו למגורי עולים חדשים מאירופה ששרדו את השואה ואת מלחמת העולם השנייה. לפי תיק העירייה גודלו של בית המשפחה, שהיה קיים באותה שנה היה 148 מ"ר. כאדריכל ובונה נרשם זכריה ר. דרוקר.
לליזט ומוני ארז נולדו 3 בנים: עזרא נולד ב-1935, אליעזר ב-1938 וליפא נולד בשנת 1941. עם לידת כל בן נטעה ליזט ליד ביתה עץ: שתי ושינגטוניות ואארוקריה. ליפא ארז, הבן הצעיר, חי עד היום בבית המשפחה ושני הבנים האחרים גרים בשכונת אחוזה. גיל ארז, נכדם של ליזט ומוני גר בבית חדש בחלק האחורי של המגרש, במקום בו עמד הצריף. העצים הגבוהים ניצבים לפני בית המשפחה המשופץ, ומזכירים אותם לתושבי שכונת אחוזה.
חזית צדדית של הבית, בעבר. והיום: שלושה עצים בחזית הבית, 2006
מרישומי חברת קדישא בחיפה למדתי שחיה מוסקוביץ בת אליעזר נפטרה בשנת 1966 ושמעון מוסקוביץ בן ליפא זאב נפטר בשנת 1960 בחיפה. מוני-מנחם ארז בן הניה ואברהם אהרון נפטר בשנת 1976 ולאה ארז בת חיה וסימון-שמעון נפטרה בשנת 1999
מעדויות שונות של ותיקי אחוזה עולה, שבחצר הגדולה מאחורי הבתים של משפחת סגל ומשפחת מוסקוביץ עמדו מספר צריפים, ששימשו בהתחלה כמגורים, הפכו לדירות להשכרה ולבתי מלאכה. ומשעברו סימון מוסקוביץ וגם מוני טננבוים-ארז לעבוד בבתי מלאכה בעיר, הצריפים עברו שוב שינוי ושימשו להשכרה ולמחסן. באמצע שנות השישים, צריפה של המשפחה הפך לגן ילדים. ברשימת הצריפים של העירייה מיום 23.10.1941 נזכר צריפו של זאב קפלן בו גר מאיר מלץ. כמו כן סופר לי שבחצר עמד הצריף של משפחת ויינר, שלבתם קראו חנה.
גם הבית עצמו, שגדל והפך לבית בית שתי קומות, הושכר למספר דיירים.
ברשימת הדיירים באחוזה משנת 1946, הנמצאת בארכיון העיר, נרשם בעל הבית: שמעון מוסקוביץ. הדיירים: ליאו וולפינגר, ד"ר פרידלנדר, פריץ בראונשטיין, משה גולדשטיין, מאיר וינר, שמעון מוסקוביץ (כל אחד בחדר אחד). ניסיתי לברר מי היו אותם דיירים.
משפחת וולפינגר מוינה גרה באחת הדירות בבית. הייתה להם בת בשם חוה, שלמדה בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנות הארבעים. באתר של חברת קדישא נמצא שלאון בן אליהו ופסיה וולפינגר נפטרו בחיפה בשנות השבעים.
אריה בראונשטיין סיפר לי, שהוריו, פרידריך בראונשטיין, יליד בראילה ואמו, בלהה לבית רכטר עלו ארצה בשנת 1929. הם היו חניכי תנועת "השומר הצעיר", שעברו הכשרה במרחביה והיו ממקימי קיבוץ שער העמקים. לאחר זמן קצר עברו לראשון לציון שם נולד הבן אריה בשנת 1934. המשפחה התגוררה עד שנת 1944 בראשון לציון. בשנת 1944 פרידריך בראונשטיין קיבל עבודה ב"אחוד הנמל", שהיה משרד של עמילות מכס בחיפה, והמשפחה עברה להתגורר בשדרות סיני 20 בבית של משפחת מוסקוביץ. הבן אריה, עמו שוחחתי, הוא פרופ' להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב. אריה סיפר שמשפחת מוסקוביץ גרה באגף אחד ואילו משפחת בראונשטיין גרה בשכירות באגף אחר. מדרגות חיצוניות הובילו לדירה העליונה. יחד אתם באותה דירה גרו עוד שתי משפחות: משפחת פרידנטל עלתה מברלין, הוא היה רופא והיא הייתה מורה לבלט. הם היו זוג חשוך ילדים. פרידנטל התגייס לצבא הבריטי ושרת בדרגת קפטן. אחרי המלחמה, עד ליום בו עזבו הבריטים את הארץ, הוא שימש הרופא של בתי הזיקוק.
הצריף עמד על המגרש עד שנת 1995. שמה של הגננת היה דרורה. בשנה זו נהרס הצריף ובמקומו נבנה בית לגיל ארז, אחד מנכדיה של ליזט. כך בא הקץ לצריף, שהיה קרוב לוודאי הצריף האחרון שנותר באחוזה, אך סיפורו נשאר בזיכרונם של הותיקים ואולי יישאר, באמצעות סיפורי, גם בלבכם.
מקורות:
נחליאלי, אודי (עורך ומלקט). תולדות שכונת אחוזה. (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
זיכרונות בני המשפחה בחוברת של ארליך, אלינורה (שליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91. (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")
שיחות עם עזרא ואליעזר ארז באוגוסט 2005, שיחה עם ליפה ארז ובתו מור פלג בדצמבר 2010
קלטת של זיכרונותיה של ליזט מוסקוביץ משנת 1989, שנמסרה לי באדיבות ליפא ארז ומור פלג
התמונה של צריף המשפחה משנת 1926 היא מתוך החוברת: דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה. עיריית חיפה, האגף לתרבות, [חיפה], יוני 1995.
התצלומים של בני המשפחה והתמונות של הבתים מתוך אלבומם של בני המשפחה נמסרו לי באדיבותם של גיל וליפא ארז..
הצילום הצבעוני של הבית משנת 2006 נעשה על-ידי
תיירת בעירי - פרק כ"ג: ביתה של משפחת סגל - רחוב סיני 18 ופרשה עקובה מדם. אמירה קהת
בשנת 1936, בעת סיורנו בשכונה, עומד כאן כבר בית לתפארת. אמנם בית בן קומה אחת, שכמותו אין רואים יותר היום בשכונה, אך בנוי לבנים ומטויח לבן.
וכך סיפר לי בניהו סגל, בנו של יוסף סגל, באוגוסט של שנת 2005: "אבי יוסף נולד בפולטבה שבאוקראינה בשנת 1878. חתונתו הראשונה לא הצליחה, אך מנשואים אלו נולדו אסתר, חיה ושמואל. לאחר מכן התחתן עם פרידה, שילדה לו עוד שתי בנות, שרה ורחל. לאחר פטירתה של פרידה, נישא לפי המנהג למלכה, אחותה הצעירה של פרידה, ילידת 1900. מלכה הייתה אז נערה צעירה בת שבע-עשרה, ואילו יוסף סגל היה בן 38. מלכה היא אמי".
והנכד חגי סגל סיפר: "למרות פער הגילים הגדול, נעתרה לו. חיבת ציון שלו סחפה אותה מירכתי הים השחור אל מרומי הכרמל". עם נישואיה ליוסף, גידלה מלכה את שתי בנותיה של אחותה המנוחה פרידה, שהיו אז בנות שלוש ושש.
מנישואיהם של יוסף ומלכה נולדו שלושה ילדים, עליזה, שלום ובניהו. יוסף סגל היה מורה לעברית ברומניה. "הוא היה מורה מוכשר ששמו הלך לפניו."
תמונת משפחת סגל בשנת 1928
אם קראתם את הפרקים הקודמים, אתם זוכרים בוודאי כי "בשנת 1921 התאספו ארבעה אנשים בביתו של מר זינגר בהנהגתם של מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ ו"חתמו על זיכרון דברים להקמת אגודה שתרכוש שטחי אדמה גדולים בכרמל כדי להקים עליהם אחוזה חקלאית... מבין ארבעה המייסדים, סבא [יוסף סגל] היה הראשון שרכש חלקת אדמה גדולה בכרמל". רעיון זו נולד לאחר ביקורו בבוקרשט של מנחם אוסישקין, והוא זה שהניח בפני סגל ורעיו את "רעיון הקמת קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל".
"יוסף היה ציוני ובשנת 1921 קנה בבוקרשט מ"התאחדות עולי רומניה" חמישה דונם אדמה באחוזה: שניים וחצי דונם היו ברחוב סיני (מספרים 18 ו-18א' כיום) ועוד שניים וחצי דונם אדמות חקלאיות היו על "הר ונטורה... אדמות אלו נועדו לנטיעות, ושם ניטע הכרם של אדמת סגל. היום עובר שם רחוב איינשטיין ואולי ניתן למצוא שם עדיין ניצני גפנים ששתלו אבי ואמי. משפחת סגל עלתה ארצה בשנת 1925, אותה שנה בה נבנתה האוניברסיטה העברית. יוסף סגל היה אידיאליסט. ברומניה לימד בשני בתי ספר" "מוריה" וקולטורה". הוא היה איש ספר שידע הרבה שפות: רומנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, וכנראה גם רוסית. וכמובן שידע גם עברית. בגיל ארבעים וחמש החליט לעלות לארץ-ישראל. הוא עזב הכול מאחוריו למען האידיאלים שלו.
היו לו שתי אהבות: אהבת התנ"ך ואהבת המולדת". משפט אחרון זה עלה וחזר במהלך
הראיון עם בניהו סגל ז"ל ונראה היה לי, שזהו גם אידיאל שהנחיל יוסף סגל לבניו.
"גרתי חודשים אחדים בתל-אביב ובכספי שחסכתי ברומניה סידרתי לי בית חרושת ללבנים (רכשתי אומנות זו בתל-אביב). לא הצלחתי בעסק זה" כך סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו.. "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925) מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על יד האחוזה. ... בשבט, בלילות גשם, הייתי ישן עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה, וגם ציפורים לא נראו". לפי הכתוב בספרו של חגי סגל, משפחת סגל חיסלה את ענייניה בעיר העברית הראשונה בסוף חורף 1926 והזמינה משאית שתסיע אותם צפונה... הרכוש שהביאו עימם מרומניה הכיל את המעט הנחוץ לניהול חיים חלוציים...: ארון בגדים תלת-מדורי, מיטות פשוטות, קצת בגדים, קצת ספרים, כלי מטבח הכרחיים, וזהו".
מלכה סגל סיפרה בראיון, שהם רכשו מגרש ברחוב מאפו. אך המגרש לא מצא חן בעיניה והיא העדיפה על פניו מגרש אחר ברחוב סיני. אך למעשה גם כאן, ברחוב סיני, לא היה דבר, ולכשהגיעה משפחת סגל לשכונה התגוררו בה שלוש משפחות יהודיות בצריפים וסבלים וערבים הסתובבו בשטח...."היינו כולנו כמו משפחה אחת גדולה ועזרנו זה לזה בשעת הצורך", סיפרה.
ועוד סיפרה מלכה סגל בראיון בשנת 1991: "אחרי שמונה-תשעה חודשים בתל-אביב, הגיעו שמועות כי החלו לטעת עצים באחוזה. מי? חלוצים מרוסיה. גם אנחנו הצטרפנו. גרנו בצריפים בקבוצת הצריפים שהוקמו בצורת ח' ברחוב סיני 4. אלו היו מגורים לפועלים.... הכסף שקיבלנו הספיק לחיות בצמצום. אפיתי לחם, עשיתי דגנים מלחם. לא אכלנו בשר. יצאתי לעבודת הנטיעות כשאני בהריון ולא מרגישה טוב. אבל לא סיפרתי לאף אחד. כשהבן נולד, השארתי אותו לבד שוכב בקופסת עץ והלכתי לעבוד חצי יום. האמנתי ואמרתי כי השם ישמור!."
"אשתי ואני נתקבלנו לעבודה, סיקול כביש צר בין ההרים עד למעיין, וקראו לו איזה זמן "כביש סגל".... סיפר יוסף סגל. "אחר כך עברנו לחפירת בורות לנטיעות.... תאנים קטפו מן העצים חינם ובשפע, תאנים שעמדו שם מימי אחאב מלך ישראל. היינו מאושרים. ידענו שמכשירים אנו דרך עבודה לאחינו בני ישראל הנמצאים בגולה ושיבואו אחרינו... תיירים רבים היו מבקרים אותנו בעבודה, מסתכלים, מתפלאים ומצלמים...." אבל מלכה סגל סיפרה לנכדה חגי: "הצרה הייתה שאי אפשר לעבוד עם מכוש וללמד ביחד, ולכן אני הייתי חייבת לעבוד פי שניים בזמן שהוא מסביר, כדי שלא נגזול חס ושלום את הכסף שנותנים לנו בשביל העבודה".
"במשך שנתיים-שלוש גרו בצריף, בלי חשמל בלי מים זורמים, בלי תחבורה. כאשר יוסף לימד בבית הספר "זיכרון יוסף", המשפחה התגוררה באחד החדרים של בית הספר, ובאותו זמן התחילו לבנות את הבית שלהם, על האדמה שלהם במספר 18." באחד מארבעת החדרים של בית הספר התקיים גן ילדים. הגננת הייתה רחל, בתו של יוסף סגל.
בנו של יוסף סגל סיפר: "כעבור שנתיים, בזמן החופשה, אבא קיבל מבני הדודים בתל-אביב מכונות לבניית בלוקים. אבא ואימא בנו במו ידיהם את הבית. אחר כך הזמינו מישהו לצקת את הגג. רק לאחר שנוצק הגג, ניתן היה לקחת משכנתא על הבית, ולהמשיך בבניה. אז עברו לגור בבית בן הקומה אחת (בחזית המגרש). במשך השנים הרחיבו קצת. אני עצמי עזרתי בבניית מרפסת אחורית"
מלכה סגל תיארה את תהליך בניית הבית: "עבודת הנטיעות הסתיימה. היו לנו עוד 300 לירות שטרלינג בבנק ו-300 בלוקים שנשארו אצל האחים בתל-אביב. החלטנו לבנות את הבית. קבלן הקים לנו את היסודות והתקרה. בשלוש מאות הבלוקים שהאחים סגל שלחו לנו בהזדמנות התחלנו לבנות את ביתנו: מבנה מלבני מאורך בן שלושה חדרים, בלי מטבח, בצד מעין מרפסת ללא מעקה ושרותי בור בחצר במרחק כעשרה מטרים מהבית". "מפחיד היה ללכת אליהם בלילה, מפחד שועלים" הוסיף הבן בניהו. היכן בישלו? "פרימוס היה במקום כלשהו בבית. הסוכר היה זול. תאנים היו בשפע וחופשי. בישלתי 12 קופסאות ריבת תאנים ואכלנו לחם בריבה".
"בזמן יציקת התקרה יוסף חלה, שכב במיטה עם 39 חום. ידוע שצריך לצקת תקרה בפעם אחת. בגלל המחלה יצקנו את התקרה בפעמיים, לכן התקרה לא הייתה מושלמת ורטיבות חדרה לבית. אבל הרצפה הייתה מושלמת! עד היום אפילו "בלטה" אחת לא זזה. אנחנו בעצמנו פיזרנו את החול לבלטות. הבלטות הובאו מאיטליה."
בניהו סגל סיפר: "עברנו לביתנו בשנת 1928.... במשך הזמן סגרנו את המרפסת למבנה. הקירות היו רשת וכמו טיח מודבק עליה משני הצדדים. זה היה קיר דק, אבל היה לנו שם מקלחון, שירותים וחדר אוכל קטן. זו הייתה חגיגה לכולם. במטבחון גדלנו!... המבנה הזה אחר כך דרש הריסה. לאחר זמן הרסנו אותו ובנינו אותו מחדש, במתכונת רצינית. אפילו עם חרסינה..."
"בשנים 1930-1932, משהחלה העלייה מגרמניה" סיפר בניהו סגל, "ההורים הקימו בביתנו פנסיון קיץ לילדים. החופש הגדול היה, אבא לא עבד והרי היה איש חינוך ותרבות. 16-17 ילדי עשירים באו לפנסיון שלנו. אמא דאגה לצד הכלכלי ואבא לצד התרבותי. בשנים האלה אכלנו טוב. ההורים הרוויחו יפה ובכסף הזה התקיימנו כל השנה."
תהליך הרחבתו של הבית היה איטי. הבית גדל עם הזמן ועם הצרכים של בני המשפחה. תחילה היה זה בית קטן, שמסביבו ניטעו עצי פרי, וגם עצי אורן ניטעו. אלו עומדים שם גם בשנת 2010.
מראה הבית בתצלום אויר משנת 1946. מימינו בית הכנסת.
כל השטח סביב הבית הייתה נחלתה של משפחת סגל.
חגי סגל, נכדו של יוסף, מתאר בספרו "רק לא מלחמת אחים" את הבית: "... הוא היה אחד מעשרת בתי האבן הראשונים בשכונה... למרות גל השיפוצים המקיף שעבר המבנה בינתיים, והקומה אשר נבנתה עליו מתישהו אחרי קום המדינה, הוא עדיין דומה למבנה המקורי: בית עם תקרה גבוהה ועם חלונות רבועים, שתכניות הבנייה שלו לא הונחו מעולם על שולחנו של ארכיטקט מוסמך או אפילו חצי מוסמך. גם אם יעמוד על מכונו שנים רבות... ספק אם יוכר אי פעם על ידי הרשויות המתאימות כמבנה היסטורי ראוי לשימור... תשעים לירות שטרלינג עלה הבית, מחיר זעום אפילו לפי תעריפי 1928. רובן הוצאו על חומרי בנייה, לא על שכר פועלים. את רוב מלאכת הבנייה עשו הדיירים העתידיים עצמם. גם את הלבנים ייצרו במו ידיהם, לפי ידע שצברו במפעל הלבנים הכושל בתל-אביב. 1,300 לבנים בדיוק, זכרה סבתא. אנשי מקצוע לימדו אותם להניח את הלבנים זו על זו, לקבוע בבית חלונות ודלתות, ולחרוץ בקירותיו תשתית לחוטי חשמל. החשמל הגיע לשם רק באמצע שנות השלושים...... עד להגעת החשמל הם הדליקו בלילות עששיות. בניהו, אשר מונה על ידי הוריו כאחראי על תדלוק העששיות, זכר לטובה את העלטה הכבדה ששררה בחוץ בלילות, בעידן הטרום חשמלי, והפכה את ילדי המשפחה לגיאוגרפים של כיפת השמים. שבילי הרקיע היו מוכרים להם כשבילי הכרמל..."
"...בינתיים החליטו להעביר קו ביוב ברחוב" סיפר לי גדליהו. "כל דייר הצטווה לשלם סכום כסף עצום, אולי מאה לירות. לא היה למשפחת סגל מספיק כסף ואמה מלכה מכרה חלק מהמגרש. ... אחר כך, כשאסתר, אשתו של בניהו הייתה בהריון, מכרה מלכה עוד חלק של המגרש. לצדו של בית משפחת סגל נבנה בית בן שתי קומות מעל קומת עמודים, ובניהו בחר לגור בקומה העליונה, משם ניתן לראות את הנוף.
בניהו היה מורה בבית הספר בסמ"ת ורבים מהחיפאים זוכרים אותו. בניהו ואסתר גרו בדירה זו קרוב לחמישים שנה. לאחר שאסתר נפטרה, המשיך בניהו להתגורר בדירה, עד שנפטר גם הוא. בתמונה מימין ניתן לראות, בין הדלת לחלון, את מודעת האבל שנתלתה ליד פתח בית המשפחה הוותיק. בבית זה גר עד היום ידידיה, בנו של בניהו סגל. הדירות העליונות הושכרו.
הבית בשנת 2008. ניכרים בו שלבים שונים של בניה. בתמונה משמאל המרפסת שהוספה מאחור.
מאז שנת 2008 נעשו עוד שיפוצים בבית וכיום, לאחר השיפוץ האחרון, תתקשו לזהות בבית הצבוע את שרידי העבר.
בפרקים הקודמים קראתם כבר על הקשיים שעמדו בפני משפחת סגל, כמו גם בפני התושבים האחרים של אחוזה באותה תקופה, על המחסור במים, ועל ההליכה הקשה למעין הרחוק בפאתי אחוזה. "הקשר עם העיר נסתדר על ידי עגלה שנסעה פעם בשבוע ביום חמישי העירה בשביל לקנות לצרכי שבת. אסיפת התושבים הראשונה התקיימה בחול המועד סוכות תרפ"ו בסוכה שבניתי על מגרשי עוד לפני בנין הבית" סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו. "ביתי היה אז הבית הגדול ביותר באחוזה, ועכשיו הוא, תודה לאל, הבית הכי קטן. הילד הראשון שנולד בשכונה וכמובן בלי רופא ומיילדת הוא ידידיה בני. מאותו יום סדרו גם את הקשר עם העיר על ידי אוטו, לשלוש פעמים במשך היום..."
מלכה סגל הגיעה לאחוזה כשהיא בהריון. כשהגיע החורף של שנת 1926, ביום הראשון של סוכות, נולד הבן ידידה. היה זה הילד הראשון שנולד באחוזה. כפי שכותב חגי סגל: " הדבר החשוב אצל סבא היה ארץ ישראל, אחר כך בית הספר, ובסוף אנחנו [הילדים והנכדים]. אבל ידידיה היה משהו אחר, ליטפו אותו, ונישקו אותו המון בצעירותו..." ידידיה למד בבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן בבית הספר "הריאלי", והיה חבר בתנועת הצופים הדתיים ומדריך בסניף בני עקיבא בשכונת הדר. בסתר היה גם חבר ב"אצ"ל". את דרכו לשם סלל אחיו הבכור שלמה. שניהם היו תחילה חברים ב"הגנה", התאכזבו מארגון זה ובשנת 1945 עברו ל"אצ"ל".
"ידידיה סגל היה נער יפה בילדותו וגם בנעוריו. לבגרות לא זכה להגיע, כיוון שנרצח במסגרת מלחמה עקובה מדם בין ה"הגנה" לאצ"ל. מלחמה זו הייתה המשך לקרע העמוק שנפער בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי. "בליל א' בשבט תש"ח (12.1.1948) נחטף ידידה ממקום עבודתו כשומר לילה בבניין שבו עבד כבנאי בשעות היום. חוטפיו היו אנשי ה"הגנה" שחשדו בו כי היה מעורב בחטיפת אחד ממפקדם ורצו להפעיל לחץ על מפקדיו כדי שישחררו את האיש שלהם.
גופתו הפצועה נמצאה ליד הכפר הערבי טירה, כיום טירת הכרמל. על פי גרסת ה"הגנה" ידידה ברח ממקום מעצרו לכיוון הכפר הערבי טירה שלמרגלות ההר ותושבי הכפר הרגו אותו. גרסתם של אנשי האצ"ל הייתה כי ידידיה נרצח על ידי אנשי ה"הגנה" וכדי לטשטש את עקבות המעשה הניחו את גופתו ליד טירה.
פרשת חייו ומותו של ידידיה התפרסמה בספר בשם "דמי אינו שותק - ידידיה סגל, חטיפות, עינויים רצח ומשפט". בשנת תשס"ט יצא לאור ספרו של חגי סגל "רק לא מלחמת אחים" בו מסופר סיפור המשפחה וכן סיפורו של ידידיה. לשם הספר נבחרו מילותיה של מלכה סגל, כאשר הובאה גופתו של ידידיה מטירה ומסביב נשמעו קריאות נקם. מלכה, שרצתה למנוע שפיכת דמים נוספת בין יהודים, קראה, למרות כאבה הגדול על מות בן זקוניה: "רק לא מלחמת אחים!".
קצרה היריעה מלתאר פרשה מזעזעת זו מתולדות הישוב, ואני ממליצה לכם בכל לב לקרוא את ספרו המרתק של חגי סגל, המספר את סיפורו של ידידיה, סיפורה של השכונה וסיפורה של המדינה באותה תקופה.
בין רחובות אהוד ויותם נמצא גן קטן לזכרו של ידידיה סגל. בשנת 1973, עת נחנך הגן, עמד כאן שלט צנוע בו נכתב: "לזכרו של ידידיה סגל (סגן גבריאל) הי"ד, חייל הארגון הצבאי הלאומי, נולד, חי ונפל באחוזה". מלכה סגל הייתה אז עדיין בחיים. זאת מספר לנו חגי סגל בספרו. אך כיום נכתב על השלט רק "גן ידידיה סגל". ממגרש החניה של מכולת "פריזול" ברחוב יותם מוביל שביל צנוע אל הגן. בעת ביקורי במקום שיחקו ילדים על המגלשות והוריהם ישבו לידם על הספסלים. העוברים ושבים ידעו להנחות אותי אל הגן, אך לא הם ולא הורי הילדים שבגן ידעו מי היה ידידה סגל והתפלאו מאד לשמוע את סיפורי.
יוסף סגל נפטר בשנת 1965 בגיל 86 או 87. אשתו מלכה המשיכה לגור בבית עד לפטירתה בשנת 1998. בת 97 הייתה במותה. בניהו סגל, אותו ראיינתי, נפטר בתחילת שנת 2008.
יוסף סגל אינו יושב עוד במרפסת הקדמית של ביתו ולומד תורה, מלכה אשתו אינה אופה יותר פשטידות מפירורי פרוסות הלחם מיום האתמול, בניהם בניהו, ידידיה ורבים מבני משפחתם אינם איתנו עוד, אבל סיפוריהם מסופרים עדיין בספרים, במאמרים ובפי זקני אחוזה ומעוררים פליאה.
מקורות:
שיחה עם בניהו סגל ז"ל באוגוסט 2005.
זיכרונות של בני משפחת סגל בחוברת: 75 שנה לאחוזה
זיכרונות בני המשפחה בחוברת: ארליך, אלינורה (ליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
זיכרונותיה של מלכה סגל, בחוברת: של גיא, רונית וארד, יהודית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י, תשנ"ב, 1991/02 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
אתר יזכור - סגל ידידיה - סיפור חייו http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=77211
סגל, חגי: רק לא מלחמת אחים.שילה, ברכת בית אל, 2009
התמונה של משפחת סגל היא מתוך ספרו של חגי סגל: רק לא מלחמת אחים
תמונתו של ידידיה סגל היא מתוך אתר "יזכור"
תצלום האוויר הוא קטע מתוך תמונה של אחוזה מאוסף התצלומים הממשלתי