פס תמונות

מבחר סיפורים מן האוסף

נכון לשנת 2025 יש באסע"י למעלה מ-25,000 סיפורים מקרב 70 עדות שונות, יהודיות ולא יהודיות, החיות כיום בישראל.
הסיפורים נאספו במשך שבעים שנה ובארבע הזדמנויות שונות בשנים הראשונות נאספו כ-1,000 סיפורים בשנה. 

כיצד החיות קיבלו את זנבן והצפרדע לא

לפני זמן רב לכל החיות לא היה זנב, לא כמו שיש להם עכשיו.

יום אחד, מר ארנב ישן בביתו. הוא חשב וחשב: איך הוא יכול לפרסם את עצמו בין שאר החיות. כי אמנם הוא כה קטן, אבל הוא פיקח.

פתאום הוא אמר לעצמו: אני יודע מה אני אעשה. לכל החיות אין זנב, ואני בטוח שהם ירצו שיהיה להם זנב. אם אני אעלה את הנושא הזה, כל החיות יסכימו איתי.

לכן, מוקדם בבוקר, מר ארנב הלך למר אריה כי הוא היה חזק ונועז וכל חיה בג'ונגל פחדה ממר אריה. כשהוא דיבר, שום חיה לא עמדה לפניו, כולן היו צריכות לכרוע על הברכיים.

אז, מר ארנב הלך לפגוש את מר אריה. הוא מצא את הילדים שלו משחקים.

– בוקר טוב, ילדים – אמר מר ארנב.

– בוקר טוב – אמרו הילדים. – מה נוכל לעשות בשבילך?

– אני רוצה לפגוש את מר אריה. אתם יכולים ללכת ולהגיד לו שמר ארנב רוצה לפגוש אותו?

– בסדר – והם רצו להגיד למר אריה.

אחרי כמה זמן מר אריה הגיע.

– בוקר טוב – אמר מר אריה.

– בוקר טוב אדוני.

– מה אתה רוצה? – הוא שאל את הארנב.

– אדוני, אתמול הלכתי לפגוש את גברת פרה. היא היתה חולה, היו לה פצעים גדולים מאד. היא לא יכלה לישון בגלל הזבובים. הם עמדו על הפצעים שלה ונשכו אותם, והיא היתה חסרת אונים כי היא לא יכלה לגרש אותם, משום שאין לה זנב. היא לא יכלה להסתובב ולהגיע לגב שלה. אילו היה לה זנב, זה היה טוב. לכן באתי לפגוש אותך. האם אתה יכול לעזור לגברת פרה החולה?

– אני באמת לא יודע, אני לא יכול לעשות דבר. יש לך רעיון?

– כן אדוני – אמר מר ארנב. – אם היה לה זנב, היא היתה מגרשת את הזבובים. אני מציע שנקיים פגישה של כל דיירי הג'ונגל, ונראה מה נוכל לעשות בעניין.

כאשר מר אריה שמע זאת, הוא אמר: – זה באמת רעיון טוב. אפילו לי יש זבובים בעיניים ואני לא יכול לגרש אותם. לכן, לך ותגיד לכל החיות בג'ונגל לבוא לפגישה מחר.

כשמר ארנב שמע זאת, הוא רץ מהר ככל שיכול לספר לחיות על הפגישה. הוא הסתובב בכל מקום ואמר לכל אחת מן החיות: – מחר, יש פגישה. לשום חיה אין רשות להישאר בבית. ילדים, צעירים ומבוגרים, כולם מוזמנים. הפגישה תתקיים אצל האריה.

כל החיות שמעו על הפגישה, אפילו החולדות והעכברים. אבל הם פחדו ללכת לביתו של מר אריה, כי הוא היה כל כך חזק.

למחרת בבוקר, כל החיות הלכו לפגישה. מר ארנב היה האחראי, והוא קיבל את פניהם. כולם חיכו.

כאשר מר אריה הגיע, כל החיות עמדו בשקט.

– בוקר טוב לכולם – אמר מר אריה.

– בוקר טוב אדוני – כולם ענו והתיישבו.

– אספתי אתכם כאן היום כדי לדבר על החיסרון בזה שאין לנו זנב. – ומר אריה סיפר להם על הצרות של גברת פרה.

כל החיות דנו בעניין זמן רב. לבסוף, קם מר ארנב ואמר: – אדוני, אנחנו לא יכולים לעשות דבר בעניין. הבה נלך לבורא שלנו ונבקש ממנו לתת לנו זנבות.

הם כולם היו מרוצים מהרעיון של מר ארנב והלכו לבורא שלהם לבקש זנבות.

הבורא אמר להם ללכת הביתה, והוא יסדר זנבות. לכן, הם הלכו הביתה.

אחרי יומיים, הבורא קרא לחיות. מר צבוע היה אחראי לחלוקת הזנבות. היא נתן לעצמו אחד גדול.
חיות גדולות וקטנות הגיעו ובחרו זנב. הם כולם היו מרוצים שיש להם זנב. הם הסתכלו אחד על השני וקפצו גבוה, עם זנב מורם.

כשמר ארנב היה בדרך הביתה, הוא פגש את מר צפרדע. – למה לא הלכת לקבל זנב?

– אתה יודע שמר צבוע הוא הדוד שלי, והוא זה שמחלק את הזנבות. האם הוא יכול לשים אוכל באף שלו במקום לשים אותו בפה? הוא לא יכול לשכוח אותנו!

אז מר ארנב הלך, כשהוא קופץ גבוה עם הזנב החדש שלו.

כאשר גברת ומר צפרדע הגיעו, לא נשארו זנבות.

– מה אתם רוצים? – שאל מר צבוע

– אנחנו רוצים את הזנבות שלנו – הם ענו.

אבל מר צבוע נזף בהם על שאיחרו ואמר: – עכשיו לכו חזרה, אין יותר זנבות.

אז, גברת ומר צפרדע הלכו כלעומת שבאו, ובכו. הם עדיין בוכים על זנבם האבוד עד עצם היום הזה. אולי הדוד שלהם, הצבוע, ייזכר בהם וייתן להם את זנבם.
אסע"י 5006: רשמה רינה מיכלוביץ, מפי קטרין קאסולה, אוגנדה

ראשית היהודים באוסטריה

בימי גרוש ספרד, הגיעו שישה יהודים ממגורשי ספרד לאוסטריה ויסדו את הישוב היהודי הראשון על אדמתה (המטרסבורג).
מכיוון שהיו שישה קראו לעצמם בשם זה.
וזהו מוצא השם "שישה" (שישא) שהיה נפוץ עד ימינו בין יהודי אוסטריה.
אסע"י 858: רשם: דב נוי מפי מילכה שישה, אוסטריה

מעשה בגובה מסים

ליונה פפירניק נכנס באחד הימים גובה מסים והודיע בפסקנות: – אדוני חייב לקופת הוד מלכותו, שלושה רובלים מסים. או שאתה משלם אותם מיד או שאני מוביל אותך איתי לבית האסורים.
באין ברירה, שילם היהודי את הנדרש. וכאן נתעוררו אצלו שלוש קושיות שהחליט לשטח אותם לפני הרב וביקש עליהם תשובה מניחה את הדעת:
א. מניין לו לקיסר ירום הודו ששמו יונה פפירניק?
ב. קיסר זה שבידו כל אוצרות המדינה, ונוסף על כך בית דפוס למטרות כסף, למה לו הרובלים העלובים שלו, של יונה פפירניק. הלא יש בידו להדפיס לעצמו כסף כנפשו שבעו.
ג. מלך זה שבלי ספק חכם הוא, מה ראה לשטות זו, לשגר אליו אל יונה פפירניק שליח מיוחד מפטרבורג הבירה, לגביית פרוטות עלובות אלו. הלא כרטיס רכבת עולה פי כמה מהסכום הנדרש.
שמע הרב את קושיותיו של פפירניק, הרהר בדבר וענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. וזאת לשונו של הרב, שפתיים ישק.
א. התזכור ר' יונה, לפני ארבעים שנה לעת אביב נתקיימו סמוך לעיירתנו תמרונים של צבא מלכותו ובראש גדוד הפרשים רכב אחד על סוס לבן מטופח ומאולף להפליא וכל אנשי העיירה יצאו לחזות במחזה המשובב נפש ומרהיב עין ואז קרא אליך שכנך זה שעמד על ידך: יונה פפירניק, שור, המלך נוסע בראש הגדוד. המלך שמע את הקריאה ואת שמך יוצא מפורש מפי הקורא, שמר את השם בזכרונו עד היום כי על כן ראש של מלך על כתפיו.
ב. נכון אוצרות קורח לו למלך ובית דפוס עומד לרשותו והון תועפות לו. ברם כסף של אחרים ימתק לחיכו שבעים ושבע (א פרעמדער גראָשן איז געשמאַקער).
ג. באשר לשאלה השלישית והאחרונה, גם כאן הדברים פשוטים יותר: 'שגץ' זה שבא אליך משמו של הקיסר לתבוע את החוב, בן כפר סמוך לעיירתנו. הוא שירת בצבא בפטרבורג. עם גמר שירותו נכנס כמנהג המדינה להיפרד מאת הוד מלכותו. שואלהו המלך: – מנין אתה?
– מרתימא – קרא בשם כפר מולדתו.
– חכה רגע – טפח המלך בידו על מצחו – בסמוך לכפר זה גר אחד בשם יונה פפירניק החייב לי מס בסך…שלושה רובלים. הבה לי את הסכום הזה ואני אמסור בידך כתב הרשאה לגבייתו מאת ה[מלך].
מובן שה'שגץ' ניאות לבקשה מפני כבוד מלכות. בזה דומני נתרצו שלוש קושיותיך.
אסע"י 218: רשם: משה קושניר מזכרונו, אוקראינה

תושייתו של טייס המשנה

פעם אחת נסעה חבורת משוגעים במטוס. אחרי שהמריא, התחילו המשוגעים להשתולל באויר. המטוס התנדנד מצד אל צד והיה חשש שיקרה אסון.

אמר הקברניט לטייס המשנה: – צריך לעשות משהו. צא ותראה מה אפשר לסדר שם.

– אני יוצא – ענה טייס המשנה.

לא עברה שעה קלה ופתאום נהיה שקט במטוס. לא היו עוד נדנודים, והטיסה היתה חלקה ונעימה, כמו על שמן.

כשחזר טייס המשנה למקומו, פנה אליו הקברניט ושאל בהתפלאות: – מה עשית כדי שהמטוס ימשיך לטוס כל כך טוב?

הצטחק טייס המשנה וענה לקברניט: – פשוט מאד, באתי אל המשוגעים ואמרתי להם: תראו איזה מזג אויר יפה בחוץ, יש שמש ושמיים נקיים, אין עננים. ממש יום נפלא לשחק כדורגל. צאו החוצה והתחילו לשחק.
אסע"י 14663: רשם: יפרח חביב מפי קרלוס בוטארו, אורוגוואי

מלך ויועציו

המלך החזיק נביא בחצר מלכותו. הוא עצמו לא נקף אצבע מבלי להתייעץ תחילה עם נביאו.
פעם רצה המלך לצאת ברכיבה לטיול רחוק, כדי ליהנות מנכסיו ומאחוזותיו. אך אין המלך עושה דבר מבלי לקבל את עצתו של הנביא. הוא קראו אפוא ושאלו: – איזה מזג אויר יהיה היום?
ענה הנביא: – אדוני המלך, היום יהיה נאה. יכול אתה ללבוש את בגדיך היפים והיקרים ביותר.
בדרך נזדמן לו למלך איכר פשוט. האיכר הכיר מיד בהוד מלכותו ואמר לו בהכנעה גמורה: – אדוני המלך, היום ירד גשם חזק, אולי יהיה אפילו שבר ענן. חבל על הבגדים היקרים. אם אין ברצון הוד מלכותו להירטב עד העצם, מוטב לחזור לארמון.
מובן שהמלך לא שמע בקול האיכר הפשוט, כי חזק היה אמונו בדברי הנביא. הוא המשיך בדרכו על פני השדות הנרחבים. לפתע נתקדרו פני השמיים, עננים כבדים כיסו את עין השמש, רעמים וברקים פלחו את האוויר, ומבול ניתך ארצה. רטוב כולו וכל עוד נשמתו בקרבו חזר המלך בשעה מאוחרת לארמון כשבני החצר רותמים את הסוסים ומדליקים את הלפידים כדי לצאת ולחפש את המלך.
נתמלא המלך כעס על נביא החצר והוציא צו להרחיקו מיד מחצר המלכות! ואת רציו הדחופים שלח לחפש ולהביא את האיכר, שהזהיר את המלך מפני הגשם וסופת הרעמים.
אחרי מאמצים רבים נמצא האיכר הנביא והובא לפני כס המלכות. פנה המלך לאיכר: – רואה אני כי נביא אמת אתה, הזהרת אותי מפני הגשם, הסופה ושבר הענן, והכל נתקיים. הנני מעלה אותך לנביא החצר, תהיה יועצי ותזהירני בעוד מועד.
– אדוני המלך – ענה האיכר ברוב הכנעה – לא נביא ולא בן נביא אנוכי. איכר פשוט הוא עבדך, ומקור הנבואה אינו אלא החמור שלי. מניסיון השנים למדתי, אם חמור משפיל את אוזניו, ירד גשם. ואם חמורי משפיל את אזניו מאוד מאוד, יש אפילו אפשרות לשבר ענן.
– אם כך הדבר, – פסק המלך – הזדרז והבא לארמוני את חמורך. הוא יהיה יועצי. כבוד רב אחלק לו וירק משובח הוא יקבל אצלי. גם את קרובי משפחתו של החמור אקרב אלי ואחלק להם כבוד ופרנסה בשוע וביד רחבה.
ומאז יועצי המלך הם…
אסע"י 3299: רשם חיים דב ערמון, מזכרונו, איטליה

השוחט

פעם פעם, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה שוחט. הוא היה שוחט רק עופות והיה צדיק גדול. היה הולך אצל בית המקדש ובוכה הרבה על עוונותיו ועל בעלי החי שהיה שוחט. את הדמעות שלו היה אוסף לתוך כלי מיוחד, ובדמעות אלה היה משחיז את הסכין לשחיטה, כי מקפיד היה מאוד על השחיטה. כל שוחט אחר משחיז את הסכין ברוק פיו, משום שעל האדם להוציא את רוקו מן מהלב, שלא יעשה את השחיטה כדבר של מה בכך, כי הרי עבירה היא להרוג בעלי חיים. והוא, יותר מכל השוחטים היה מרבה לשחוט כל תרנגולת בדמעות עיניו. כך כל חייו מקיים היה מצוות.
לאחר שמת ונקבר, באו אליו שדים והתחילו לגוררו לגיהינום. ראה זאת השוחט והתפלא מאוד. כל השנים נהג בצדקה וחסד, ועל שום מה יסחבוהו לגיהינום. אמרו לו השדים: – אל תצעק, אין זו טעות. נביאך לגיהינום ואז תראה ותבין על שום מה.
פתחו לפניו שער גדול ומהשער יצאו תרנגולים ותרנגולות ללא ספור. משאך ראו את השוחט, התנפלו עליו והחלו לנקר את בשרו. צעק השוחט: – למה מגיע לי כל זה?
אמר לו מלאך שעמד שם: – הם באים לנקום בך על כי שחטת אותם שלא כדין וגרמת להם צער בעלי חיים.
ראה השוחט שרק שתי תרנגולות עומדות מן הצד ולא נוגעות בו. שאל השוחט: – למה עומדות אלה שתיים מן הצד ולא נוגעות בי?
אמר לו המלאך: – רק את שתי אלה שחטת כהלכה. כל כמה שדייקת בשחיטה, בכל, לשחיטה כשרה אמיתית לא הגעת, והרבה עברת על צער בעלי חיים ועל כך עליך לתת את הדין.
אסע"י 4589: רשם: יצחק וקסלר מפי שלמה אדרי, אלג'יריה

הטלית הבוכה

מביתו של יהודי אחד, שבעליו ארז מזוודותיו ונסע לטיול, שמעו שכנים קול בכייה וקינה בוקעים. התפלאו השכנים לבכי, שנשמע מתוך הבית, כי ידוע ידעו, שהיהודי הדר בו, יצא לטיול ולא השאיר איש בבית. הלכו אל הרבי וסיפרו לו את הדבר. עורר הדבר גם סקרנותו של הרב. נכנס איתם לתוך הבית, ומה ראו? טלית מונחת בקרן זווית ומקוננת מרה על אשר בעל הבית לקח איתו הכל לדרך, ורק אותה שכח.
אמר הרבי לטלית: – טלית יקרה, אל תבכי ואל ירע לבך, יש עוד תקווה לאחריתך. יבוא יום ובעל הבית ישאיר את הכל כאן ורק אותך יקח איתו לדרכו האחרונה.
(כידוע יהודי שמת בחוץ לארץ עוטפים וקוברים אותו עטוף בטליתו).
אסע"י 9810: רשמה מלכה כהן מפי מיכל שרון, אנגליה

איזו מנגינה נעימה יותר

השאח הפרסי עבאס היה אדם פיקח ואהב למשל משלים. בין שריו היה שר אחד, מירזא זקי, שהבין את משליו
יום אחד הסב השאח יחד עם שריו והשיח בהוויות העולם. והנה שאל המלך את שריו: – איזוהי המנגינה הנעימה ביותר?
ענה האחד: – נגינת החליל.
ענה השני: – לא כי נגינת הנבל היא הערבה ביותר לאוזן.
טען השלישי: – לא זה, אף לא זה. רק נגינת הכינור היא יפת הצלילים.
ויסער הויכוח. אך מירזא שותק ואינו אומר דבר.
חלפו ימים, ומירזא זקי הזמין את מלכו וראשי הממלכה למשתה גדול שערך לכבודם.
מנגנים רבים, בכל כלי הנגינה הנעימו לאורחים הנכבדים את זמנם. אך מה מוזר, שום כיבוד לא הוגש לשולחנות, שהיו ריקים מכל דבר מאכל ומשתה.
וזאת עליכם לדעת, כי בארצות המזרח עמוסים השולחנות מכל טוב ובעת משתה מוסיפים ומעלים עליהם בדודי נחושת מאכלי בשר ואורז.
היו המסובים רעבים מאד ולא הבינו מדוע אין כל דבר מאכל מועלה על השולחנות. אך בושו לשאול.
כה ישבו עד חצות הליל. ואז רמז מירזא זקי לראש המלצרים, והלה הכניס לחדר את דוד התבשילים והקיש עליו בכף גדולה: גלין, גלין, גלין.
נשמו המסובים לרווחה: – אכן, הגיעה העת!
אז שח עבאס ואמר: – זוהי המנגינה הנעימה ביותר…
אסע"י 1182: רשם: זבולון קורט מזכרונו, אפגניסטן

האדם שהפך לזאב

היתה פעם בחורה אחת, שהתאהבה בבחור שכבר היתה לו ארוסה. ואותה בחורה עשתה הכל כדי לצוד לה בחור זה, עד שעלה הדבר בידה. משניטל ממנה חתנה לעתיד, קיללה הארוסה את הבחורה כך: – שבעה בנים ייוולדו לך, והבן השביעי ייהפך לחיה. כל לילה, כשהירח יהיה מלא, הוא ייהפך לזאב, עד שיהרגו אותו, ולא יסיים את חייו באופן טבעי.

אבל הבחורה לא שמה לב לקללה, מפני שלא האמינה בכך. היא התחתנה עם הבחור ונולדו להם שבעה בנים. אבל הבן האחרון נולד גידם. אימו טיפלה בו יפה ושכחה כליל את הקללה, שנאמרה לה עשרים שנה קודם לכן.

והילד הגידם גדל והלך ואף על פי שהיה חסר יד, היה גיבור גדול וכך הכירוהו בכל החבל.

כשמלאו לו שמונה עשרה שנה ארע, שלילה אחד בהיות הירח מלא, נמצאו עם שחר, פרות הרוגות וכבשים קטולות ברפתות ובדירים. וכשהלכה האם להעיר את בנה הגידם ראתה שהוא מלוכלך בדם. אז נזכרה בקללה ולא רצתה להאמין, אבל אחר כך חשבה: אולי הוא לא רצה לרצוח, אלא סתם להרוג פרה. ויותר לא שמה ליבה לדבר.

והנה, כל החודש לא ארע מאומה ושוב שכחה הכל. כעבור ירח ימים, בהיות הירח במילואו, שוב נמצאו פרות וכבשים קטולות, ואז החלו לחפש את החיה הטורפת. ואיש לא ידע כי אדם הינה.

ושוב ראתה האם שהוא מלוכלך בדם. ואז הבינה, שהוא נהפך לחיה טורפת, ולפיכך רצתה להסתירו מפני כולם.- אמא- שאל אותה בנה:- מה קורה לי, שאני הולך לישון וקם מלא דם בבוקר?

סיפרה לו: – בני, כך וכך קיללוני פעם.- וסחה לו עניין הקללה.

-אינני מאמין- אמר לה.

– גם אני איני רוצה להאמין- ענתה לו:- אבל זאת עובדה.

– טוב, אמא – אמר – כל לילה כזה, או שאלך רחוק רחוק, כדי שלא אוכל לעשות מאומה, או שאהיה סגור בחדר עם מנעול.

– בסדר,- ענתה לו- אהיה לידך ואנעלך במנעול, בבוקר אפתח.

וכך היה. אבל, אף על פי שסגרה, נמצאו שוב פרות מתות, וכנראה שבנה פרץ מבעד לחלון.

לילה אחד, כשקרה הדבר, היו השומרים ערים בכל האזור. והם החליטו לערוך סריקה בסביבה, כי הזאב היה מחסל את כל העדים בשיטתיות ובאופן הגיוני. והם הבינו שכנראה אין זו סתם חיה, מה גם שהיא מופיעה רק בליל ירח מלא.

והנה כששקע הירח, והחמה החלה לזרוח, ראו השומרים דמות חשודה. הם ירו בה, פגעו בה, ומצאו את גווייתו של הבן הגידם. הלכו לאימו ואמרו לה: – הרגנו בטעות את בנך.

אמרה להם: – לא טעיתם.

– מדוע?- שאלוה.

– כי הוא היה החיה שחיסלה את העדרים.

הם לא רצו להאמין לה ואז סיפרה להם את דבר הקללה.

ומאז, כל ליל ירח מלא, נפשו של הבחור ההרוג עוברת לבן השביעי של כל משפחה. ולכן כל בן כזה עלול ליהפך לזאב.
אסע"י 7393: רשם: יפרח חביב מפי אליעזר גולדמכר, ארגנטינה

קלינטון והאפיפיור

קלינטון והאפיפיור מגיעים לכינרת. הכיפה של האפיפיור נפלה למים, וקלינטון, כמו ישו, פסע על המים והחזיר לאפיפיור את הכיפה.

בארצות הברית שמעו את הסיפור ואמרו: – נו, קלינטון, אפילו לשחות הוא לא יודע.

החברה סיפרה את הסיפור כדי להראות עד כמ הקלינטון אינו אהוד על האמריקאים.
אסע"י 20425: רשמה: עדנה היכל מפי אורה אילני ששמעה את הסיפור מפי אורחת אמריקאית, ארצות הברית

משיח שקר של הפלשים

על פי המסורת של הפלשים המשיח יבוא כאשר יתן זאת האל, ולכן יהיה שמו: נתנאל. הוא יוציא את הפלשים מן הגלות ויחזיר אותם לירושלים, עיר הקודש.
שעה שמלך בארץ חבש המלך תיאודורוס, נגזרו גזרות קשות על הפלשים. המיסיונרים שבאו מאירופה הסיתו את החבשים הנוצרים להזמין את היהודים לויכוח דתי.
בסיכום ניצחו הפלשים. הם היו שואלים האחרונים והחבשים לא יכלו לענות על שאלותיהם.
אז התרגזו מאד המיסיונרים והסיתו את כוהני הדת החבשיים לדרוש מכל הפלשים שימירו את דתם.
אז אמרו פלשים רבים: גזירות באות עלינו, ושם הקיסר הוא תיאודורס שזה תרגום של נתנאל, סימן הוא כי האל נתן רשות למשיח, רשות לבוא. אז נתאספו שש מאות אלף פלשים והחליטו לעזוב את ארץ הגזירה וללכת לירושלים. ואחד הפלשים סיפר, כי שמע בחלום קול אלוהים שאמר לו: אתה המשיח – והכל האמינו בו.
לא עזרו אזהרות ראשי העדה שאמרו: טרם הגיע הקץ, עלינו להשאר כאן עד בוא המשיח האמיתי.
האנשים נתאספו מסביב למשיח, גם נשיהם וטפם, ויצאו לדרך צפונה לירושלים. צרות רבות באו עליהם בדרך. רבים מתו מרעב ומצמא, רבים מתו מחיות רעות ומחצים של שבטים פראיים.
ורק מועטים, כולם גברים, הגיעו למצרים. שם חשבו אותם למרגלים נוצרים, ואסרו אותם ודרשו מהם להתאסלם ולא, אחד דינם למות. הפלשים והמשיח בראשם התאסלמו והכול נשאו שם נשים מנשי המקום ונשארו במצרים. רק שלושה מכל העם העצום שיצא לירושלים הצליחו לחזור לחבש ולספר על כל הצרות ועל הסוף המר של משיח השקר.
אז ידעו הכל כי צדקו ראשי העדה, והמשיח היה משיח שקר וגם החלום שכאילו באו לו מאלוהים,
לא היה אלא כזב.
אסע:י 481: רשם: פרופ' דב נוי, מפי נער אתיופי, אתיופיה

האמיר מבוכרה והאושפיזין בסוכה

אמיר אחד מבוכארה אהב לבקר אצל הרב היהודי בבוכארה בחג הסוכות, בסוכתו היפה והגדולה שבנה, ואשר בה היה מכין כסא וגם נר לקראת אושפיזין עילאין קדישין. והאמיר היה נהנה מקדושת הסוכה במאוד.

וקרה שפעם האמיר לא יכול לבקר בסוכתו של הרב היהודי לרגל נסיעתו לעסקיו וביקש מהרב שלא יהרוס את הסוכה עד לבואו חזרה בעוד חמישה עשרה יום, ויבוא לראות בזיו הסוכה.

רב היהודים מילא מבוקשת האמיר.

לאחר חמישה עשר יום ולאחר חג הסוכות בא האמיר ליהנות מהסוכה. ישב והשתומם. ושאלו אותו לדבר השתוממותו ואמר: – בזמן שהיה לכם חג הסוכות והדלקתם נרות לקודשים שלכם, הייתי אוהב להסתכל בנרות, כי מאחורי הנרות ראיתי את האנשים הקדושים שלכם וזהו הזיו והקדושה שהרגשתי בסוכתכם. ועכשיו אינני רואה את הזיו הזה.
אסע"י 6850: רשמה: רחל סרי מפי שושנה מייכור, בוכארה

איש עם הרבה משפטים (האיש שנאשם בפשעים רבים)

אחד היה חייב הרבה כסף למישהו. ולא היה לו להחזיר. אחרי שנה ניגש בעל החוב אליו ותבע את חובו. לזה לא היה. התחילו לריב באו למכות, עד שזה, החייב, התחיל לברוח, והשני רודף אחריו.
כך רצו זה אחר זה, עד שהחייב נפל מגג בית, והרג זקן שישב למטה. קם בן הזקן: – הרגת את אבי!
החייב רץ מהר הלאה והנה כבר שניים רודפים אחריו. רץ, רץ, עד שפגע באישה הרה, זאת הפילה על המקום. קם בעל האישה ורודף אחריו. עכשיו כבר שלושה רודפים אחריו. וזה בורח הלאה. פתאום הרחוב פונה לסמטה, זה איבד שיווי משקלו, אחז בזנב חמור וקרע את הזנב. קם בעל החמור ורדף אחריו.
רץ זה, רץ, עד שבא לקאדי. נכנס בריצה, והנה הקאדי מתעסק עם (המנקה) המשרתת.
– ראיתי אותך, חג'! – צעק האיש.
הקאדי מהר ניסה לפייסו והבטיח עבור השתיקה לסדר את כל המשפט.
בינתיים נכנסו הטוענים. ראשון דבר בעל החוב: – ככה וככה, האיש חייב לי מאה כסף ולא רוצה להחזיר.
– מה?! אתה לא רואה שהוא לא יכול להחזיר לך? איך אתה יכול לדרוש ממנו כסף? תיכף תשלם מאה קנס!
– אבל…
– בלי שום אבל! אחרת תכנס לבית סוהר!
מהר שילם האיש את הקנס ויצא.
בא השני: – זה הרג את אבי. ככה וככה היה הענין.
– טוב. אתה עכשיו תעלה על הגג, והאיש הזה יעמוד למטה. אתה תקפוץ עליו.
– אבל, אדוני הקדי, ואם אני אהרג?
– אינני יודע. אתה רוצה? טוב, אם לא, תשלם קנס.
לא הייתה לאיש ברירה, שילם ויצא.
בא בעל האישה: – כך וכך, אדוני הקאדי, היה.
– טוב, תן לו את אשתך עד ששוב תהיה בהריון כמו שהיתה.
– מה?! את אשתי!?!
– אם אתה לא רוצה, שלם מאה קנס!
מה לעשות? שילם האיש.
בא הטוען הרביעי, זה עם החמור.
– מה לך?
– לי? לי כלום. לחמור שלי אף פעם לא היה זנב! אף פעם, בחיי!
אסע"י 1795: רשמה הדה יזון מפי צבי גליל, בולגריה

בין זכוכית החלון לראי

חסיד עני נתעשר ונתפתה להאמין , כי בחכמתו עשה את העושר. נחה עליו דעתו והיה מתגאה ברבים. ושוב לא היה חולק כבוד אף לרבי ר' מיכל מזלוטשוב.

פעם עבר העשיר ליד ביתו של ר' מיכל ועשה את עצמו כאילו אינו רואה את הרבי. יצא לקראתו רבי מיכל, הכניסו לביתו ואמר לו לעמוד ליד חלונו ולהסתכל בחוץ. לאחר שעה קלה שאלו ר' מיכל: – מה רואה כבודו בזכוכית החלון?

אמר לו העשיר: – עוברים ושבים אני רואה.

שוב אמר לו רבי מיכל לעמוד מול הראי. עשה כך. שאלו ר' מיכל: – ומה רואה כבודו עכשיו?

ענה העשיר: – פני עצמי אני רואה.

אמר לו רבי מיכל: – כלום מה נשתנתה זכוכית החלון, שהמסתכל בה רואה את זולתו, מזכוכית הראי שבה אדם רואה רק את עצמו? – והשיב ר' מיכל: תוך כדי שאלה: – זכוכית החלון אין לה צפוי של כסף, ולפיכך רואה בה אדם את כל הבריות. מה שאין כן בזכוכית הראי, שיש לה צפוי של כסף, ובה רואה אדם רק את עצמו.
אסע"י 2131: רשם: אליעזר שטיינמן, מזכרונו, בלורוסיה

מסיבה בשמים

בתקופה שבעלי חיים היו מדברים, הצפרדע לא היתה כמו היום. היא היתה שמנה ועגולה. במקום שהיא גרה, עברה הודעה שמתקיימת מסיבה בשמיים ומוזמנים רק בעלי חיים שביכולתם לעוף. גברת צפרדע נורא נעלבה והבטיחה לעצמה שתופיע במסיבה זו בכל מצב. היא החליטה לבקר את אדון עורב שהיה שכנה כדי לוודא אם אפשר לסדר משהו. היא מצאה אותו בבית, מנקה את הגיטרה שלו. ולפתע עלה במוחה רעיון: היא ניצלה שלא שם לב, ונכנסה בתוך הגיטרה וחיכתה שיקח את הגיטרה למסיבה. כשהעורב רצה לעוף לשמיים, הוא הרגיש שהגיטרה כבדה וחשב בליבו: אני חושב שאני מזדקן, אפילו את הגיטרה שלי איני יכול לסחוב.

כשהגיע למסיבה, הצפרדע יצאה החוצה ושתתה כל כך הרבה שבסוף נרדמה בפינה ושכחה שאין לה כנפיים ולא יהיה לה איך לחזור. כשהתעוררה כולם כבר הלכו ולא היה לה מי שיחזיר אותה. אז הופיע מלאך וריחם עליה, ואמר שהוא מוכן לעזור לה. הוא ציווה לעשות לה כנפיים משעווה והתנה לה תנאי שתחזור לפני זריחת השמש. אך המלאך לא שם לב שהשעה מאוחרת וכבר הבוקר מגיע והשמש צריכה לזרוח. כשהצפרדע יצאה והיתה באמצע הדרך, זרחה השמש והכנפיים התחילו להנמס. היא נפלה במהירות גדולה וצעקה שכולם יזוזו מתחתיה כי היא פוחדת להרוג מישהו. מלמעלה היא ראתה דבר גדול שחור והיא לא ידעה מה זה. הצפרדע נפלה בדיוק על זה והתברר שזוהי אבן. הנפילה היתה כל כך חזקה שעד היום יש גוף מחוץ לצפרדע.
אסע"י 11226: רשמה: רונית בייגל מפי נורית בקר, ברזיל

העוגה המורעלת (לחם מורעל)

היה היתה אישה עניה שבכל יום היתה הולכת מבית לבית ומושיטה יד ומבקשת נדבה. ולאחר שמקבלת נדבה לא אומרת תודה ואינה מברכת את נותן הנדבה. רק מקבלת ואומרת: – מה שתעשה, תמצא. אם תעשה מעשה טוב, תמצא טוב. ואם תעשה מעשה רע, תמצא רע.
וכך היתה העניה חיה ויום יום עוברת מבית לבית ומבקשת נדבה ויום יום אומרת: – מה שתעשה תמצא.
עד שביום אחד באה לארמון המלך ובקשה מהמלך נדבה. הושיטה ידה למלך והמלך נתן לה עשר לירות. והאישה העניה שמחה מאד ואמרה למלך: – מה שתעשה תמצא.
ורצה הביתה והתפרנסה מעשר הלירות שהמלך נתן לה. ואחר שנשארו לה כשלושים גרוש, שוב חזרה לארמון המלך ובקשה נדבה. והמלך נתן לה עשר לירות. והאישה הפסיקה לבקש נדבות מכל בית ובית. קנתה לה אוכל ואכלה ושתתה והפסיקה לבקש נדבות. ואחר שבזבזה את עשר הלירות ונשארו לה רק שלושים גרוש, שוב רצה וחזרה לארמון המלך ובקשה נדבה מהמלך. והמלך כשראה אותה, רגז מאד וכעס. הלא נתן לה עשר לירות בכל פעם, והיא שוב חוזרת ומבקשת נדבות!?! והתרגז יותר ממנה שהיא לא אומרת תודה ולא מברכת ורק אומרת: מה שתעשה תמצא. רגז וכעס כעס גדול עד שהחליט פעם לסדר אותה. מה עשה? נתן לאישה העניה לחם אשר שם בו רעל, וגם נתן לה מאה לירות. ורק שתלך ממנו ושלא יראה אותה עוד הפעם, מפני שהרגיזה אותו בכל פעם שאמרה לו: מה שתעשה תמצא.
האישה העניה קבלה בשמחה גדולה את המאה לירות ואת הלחם מהמלך ורצה הביתה באושר גדול לביתה והניחה את הלחם שקבלה מהמלך בצד. והלכה לקנות לה אוכל. מהמאה הלירות שקבלה מהמלך, קנתה שולחן וכסא, קנתה לחם וחמאה ובשר. וישבה לה כל הימים בבית, אוכלת ושותה ולא יצאה לבקש נדבות. ואת הלחם שקבלה מהמלך, שמרה עד שתגמר לה הפרוטה האחרונה. עכשיו יש לה כסף, תקנה ותאכל ואת הלחם שהמלך נתך לה, תאכל כשתצטרך.
והנה באחד הימים, דופק בדלת ביתה נסיך בן המלך אשר יצא לצייד והוא עייף ורעב מאד ומזיע. וביקש ממנה חתיכת לחם. והאישה העניה הגישה לו את הלחם שקבלה מהמלך והנסיך בן המלך אכל את הלחם ומת. והמלך התחיל לדאוג לבנו הנסיך שלא חזרר מהצייד ויצא לבקש אותו בכל מקום ומקום עד שמצא אותו בבית העניה הזקנה שכוב מת. ורואה את האישה העניה עומדת מבוהלת מאד מפני האסון ומפני המלך אבי הנסיך שבא אליה כאיש צייד ובקש ממנה לחם וסיפרה את זאת למלך: שצייד בא לביתה ובקש לחם והיא נתנה לו ברצון את הלחם שהמלך נתן לה. והמלך בשומעו את מה שאמרה האישה העניה, הכה את עצמו וצעק: – מה שעשיתי, בא לי מציאותי, כמו שאמרת לי בכל פעם שקבלת ממני נדבה, אמרת: מה שתעשה תמצא, והנה מה שאמרת נהיה.
והמלך הצטער צער גדול על בנו הנסיך שבאשמתו מת ומאז חדל לעשות מעשים רעים ומזיקים והשתדל לעשות רק מעשים טובים, כל ימי חייו.
אסע"י 2002: רשמה: רחל סרי מפי חיים בר דגן, גורגיה

מדוע באו גזרות רבות על יהודי וורמיישא

כשבא עזרא לכל יהודי הגולה לשוב לארץ ישראל כדי לבנות שם בהקמת בית השני, הוא שלח אגרת גם ליהודי וורמיישא שחיו שם מאז חורבן הבית.

אבל יהודי וורמיישא חיו בעירם בשקט ובשלווה ולא רצו לשוב לארץ אבותיהם. והם ענו לו לעזרא:

– מקומכם בירושלים הגדולה, הרי אנו גרים בירושלים הקטנה.

בגלל תשובה חצופה זו באו על יהודי וורמיישא בכל שנות גלותם, יותר גזירות מאשר על שאר ערי אשכנז.

אסע"י 831: רשם: דב נוי מפי א. בר, גרמניה

עם מוזר

נפגשו שתי משרתות כושיות בבתי יהודים בקייפטאון (דרום אפריקה). על מה משוחחות משרתות?

כמובן על נותני העבודה שלהם. האחת מספרת על בעלת הבית שלה המעבידה אותה בפרך ובכלל, היא אישה רעה והיא רוצה לעזוב אותה.

אומרת השניה: – לי יש דווקא בעלת בית טובה. המשפחה היא משפחה יהודית. היהודים עם מוזר מאוד: יום אחד בשבוע הם אוכלים בחדר האוכל ומעשנים בחדר השירותים (שבת). יום אחד בשנה הם מעשנים בחדר האוכל, אבל אוכלים בחדר השירותים (ט' באב). יום אחר בשנה הם גם אוכלים בחדר השירותים וגם מעשנים בחדר השירותים. עם מוזר!
אסע"י 15742: רשם: אברהם קרן מאת פרופ' הרברט גילברט, דרום אפריקה

האלמנה ובתה

אישה אחת אלמנה עשירה הגיעה פעם מארץ ישראל עם בתה ועוד שמונה מאות אנשים והתיישבו בעיר נמל עתיקה, שמה קרנגנור.

באותם הימים האמינו שאישה אלמנה מביאה מזל רע ואסור לה להסתובב ברחוב. לכן האישה, שהיתה אמיצה, התחתנה עם ילד בן שבע רק שלא תהיה אלמנה. והם חיו בשקט בשכונה שלהם.

יום אחד בן השליט רכב על סוסו בשכונה וראה במקרה את בת האלמנה. הוא התאהב בה ורצה להתחתן איתה. הרג'ה, אביו, בא לבקש את יד הנערה אך האם (קָדָמְבָתאצ'י, שמה) סירבה בכל תוקף להשיא את בתה לבחור לא יהודי. הנער חלה מרוב אהבה והרג'ה כעס מאד וציוה על כל היהודים לעזוב את העיר עוד באותו לילה, ולא, כולם ימותו!

היהודים ברחו מרוב פחד, אבל קדמבת ובתה טחנו את תכשיטיהן לאבקה וזרקו אותם לתוך האגם. הן עצמן בלעו יהלומים ומתו. שם האגם נקרא עד היום "האגם היהודי" והגבעה שעל ידו "הגבעה היהודית".

אומרים שאפשר למצוא בתחתית האגם חתיכות זהב קטנות.
אסע"י 17478: רשמה: אפרת שלו

מפי רבקה דניאל, קוצ'ין, הודו

סאנפי ומווסי

היהודים בהולנד מספרים תמיד על שני גיבורים יהודים שלאחד קוראים סאנפי ולשני מווסי.

זהו קיצור: סנפי הוא שמואל ומווסי הוא משה. כך הם קוראים להם.

פעם ראו סנפי ומווסי שאין להם מספיק כסף והחליטו הולכים לגנוב באיזה שהוא מחסן.
נכנסו דרך החלון והתחילו שם לחפש בתוך המחסן, לחפש מה הם יכולים למצוא. ופתאום הם שמעו מבחוץ רעש. תפסו אותם כנראה. סנפי הספיק עוד לקפוץ במהירות דרך החלון החוצה, אבל מווסי כבר לא. כאשר הבין כי עוד מעט נכנסים המחפשים למחסן, הוא שם ארגז גדול שכתוב עליו: 'זהירות זכוכית'. קפץ מווסי לתוך הארגז, סגר אותו וישב בפנים.

האנשים שם חיפשו וחיפשו בכל המחסן, כי ידעו שהיה שם מישהו. אבל לא ראו איש ולא ידעו איפה הוא. בסוף התעצבן אחד המחפשים ונתן בעיטה לארגז שהוא חשב אותו ארגז זכוכית. אז מווסי צעק בפנים: – אינגלה, קינגלה, קינגלה, קינגלה.

תפסו אותו, עשו משפט והחליטו, בגלל דבר שכזה, צריכים באמת לתלות אותו. הביאו אותו לכיכר העיר באמסטרדם שבה חיים בהולנד כל היהודים, ועשו שם מקום יפה, שאפשר לעלות אליו למעלה ולתלות את מווסי. וכל העם יראו וייראו.

כשהביאו את מווסי לשם, הוא לא רוצה לעלות. היו שם מדרגות, אבל הוא לא רצה לעלות בהן. שואלים אותו: – מה יש? למה אתה לא רוצה לעלות?

ענה מווסי: – אני רואה כאן מדרגה אחת קצת שבורה, אני עוד יכול ליפול.

בסוף שכנעו אותו שבכל אופן כדאי לו לעלות למעלה. העמידו אותו שם ליד העמוד התליה ואמרו לו:

– תראה, אצלנו יש מנהג של בקשה אחרונה. אתה יכול לבקש מה שאתה רוצה, לפני שתולים אותך.

אמר מווסי: – טוב, אני רוצה כוס בירה.

מביאים לו כוס בירה. והוא אומר: – אני מבקש גם כפית.

לא הבינו בדיוק לשם מה הוא צריך כפית, אבל אם הוא מבקש, וזו בקשה אחרונה, הביאו לו כפית. רואים שהוא מוריד את הקצף מן הבירה.

– מה זה? – שאלו אותו.

– שמעתי שזה לא טוב לבריאות – ענה מווסי.

העיקר, בסוף כבר מכניסים אותו ממש למעלה ושמים לו את החבל על הצואר וכל העם עומד מסביב, מסתכל ורואה. גם הילדים שלו נמצאים שם. אומר להם מווסי: – ילדים, ילדים, איפה האמא שלכם?

– אמא נשארה בבית – עונים הילדים.

אז אומר אבא שלהם: – פעם אחת היא יכולה לראות משהו בלי כסף, והיא לא באה.
אסע"י 12486: רשם: אברהם שטאל מפי יהודי מהולנד, הולנד

ה"מצה שמורה" של הרבי שמלקא מניקלשבורג

מדי שנה בשנה, בפרוס חודש ניסן, היה הצדיק רבי משה ליב משסוב לוקח את מקלו ותרמילו ושם פעמיו לניקלשבורג, כדי לחוג את הפסח אצל רבו שמלקא. בתרמילו שם את החיטים שבמו ידיו קצרם ודשם ושבמשך כל החורף שמרם בעליית הגג מלחות ומכל מה שעלול לגרום להחמצה. והלא זה לא דבר קטן, מהחיטים האלו יטחנו קמח לאפיית המצות מצווה, שמורה משעת קצירה בשביל רבו רבי שמלקא.
במחשבתו תיאר לו רבי משה ליב את קורת הרוח שיגרום לרבו בהגישו את המתנה היקרה הזאת ובערב פסח אחר חצות היום, ילבוש הרבי ותלמידיו בגדי שבת ובצוותא יאפו את המצות שמורה בשביל "הסדר" כשבשעת מעשה יקראו את ה"הלל" בשמחה גדולה ובכוונה עצומה, ובליל התקדש חג, רבו יסב לסדר יגיד את ההגדה בדבקות ובהתלהבות ואחר כך יבצע את המצה שמורה שהוכנה מהחיטים האלו שבתרמילו ששמרם כבבת עינו ושבכל הון שבעולם לא היה מוכר אותם. בחשבו כל זאת הציף אותו גל של שמחה והוקל לו על הלב עד שכמעט לא הרגיש את טלטול הדרך.
הלך הצדיק ר' משה ליב מעיר לעיר ומכפר לכפר, בדרך העולה לניקלשבורג. ביום היה הולך ולפעמים נוסע בעגלה שנקרה לו בדרך ובלילה היה לן אצל איכר או אצל "מוכסן" יהודי המחזיק באכסנית הכפר. והנה הוא הגיע כבר סמוך לניקלשבורג.
רד הלילה והוא תר אחר אכסניה ללינת לילה. בדרכו הוא עובר על פני בקתה אחת והוא שומע קול בכי של ילדים הוא נכנס לשם ושואלם לפשר בכיים. בתחילה הילדים נבוכים ושותקים. הצדיק משדלם בדברים טובים והם מספרים לו שאמם נסעה בבוקר השכם לשוק הסמוך ועוד לא חזרה ומאז לא בא אוכל לפיהם והמה רעבים מאוד והבית ריק מאוכל כי אמם אלמנה ענייה. נכמרו רחמיו של הצדיק לקח את החיטים, כתשם במכתשת ובישל דייסה בשביל הילדים והאכילם.
בבואו לניקלשבורג ניגש הרבי לשוק קנה קמח פשוט והביאו לרבו.
בליל הסדר הסב הצדיק רבי שמלקא עם תלמידיו לסדר וכדרכו ערך את הסדר בהתלהבות וכל המסובין נהנו מאוד ופניהם קרנו משמחה. רק רבי משה ליב לא היה במצב רוח מרומם כדרכו תמיד, יען כי ליבו היה נוקפו על המעשה אשר עשה וגם בטוח היה שרבו ירגיש בדבר בשעת אכילת המצה והיה בעיניו כמתעתע.
והנה גמרו את החלק הראשון של ההגדה והמסובין נטלו את ידיהם, והצדיק רבי שמלקא אוחז את המצות בידיו ואומר את "הלשם יחוד" ומברך את ברכת המוציא ואכילת מצה בכוונה עצומה, אחר כך הוא בוצע כזית מן המצה העליונה וכזית מן הפרוסה האמצעית, מגישו לפיו ואוכלו בתיאבון. פתאום הוא מפסיק מללעוס את המצה ואומר כאילו לעצמו: – איזה טעם משונה אני מרגיש במצה הזו! מעולם לא הרגשתי טעם כזה.
והצדיק ר' משה ליב יושב כעל גחלים בוערות, הנה הוא בטוח שהרבי מרגיש בכל אשר התרחש וכי לא מצה שמורה היא זאת, רק מצה פשוטה, ועוד מעט יתגלה לפני כולם מעשה הרמאות.
פניו של הרבי משה ליב משתנים וראשו סחרחר והוא מרגיש שעוד מעט והוא יתעלף והנה פונה רבו לכל המסובין ואומר: – שמעו תלמידי טעם כזה שאני חש בכזית מצה זה לא הרגשתי מעודי עד היום הזה, הגד נא תלמידי היקר משה'לי מאיפה לך הקמח הזה שאפינו ממנו המצות הללו? ספר לי הכל ואל תסתיר ממני שום דבר.
סיפר רבי משה ליב לרבו את כל אשר קרה וביקש מרבו שימחול לו על המעשה אשר עשה, וכי נכמרו רחמיו על הילדים היתומים הרכים וכי הוא מוכן לקבל כל תשובה שיוטל עליו.
פתח רבי שמלקא ואמר: – יפה עשית תלמידי היקר ויישר כחך. והנה בברכי על המצות הרגשתי "הארה" גדולה ובטעמי מן המצה הרגשתי טעם ערב כזה שמעולם לא חשתי וידעתי כי לא דבר ריק הוא.
אסע"י 237: רשם: ו. תמרון מפי סבו, הונגריה

מעשייה על הספר שנעשה בן סולטן (קניית שלוש עצות)

פעם היה ספר אשר יצא מכפרו הקטן לעיר המלוכה לפתוח לו בה חנות גדולה. באו אליו אנשים רבים וביניהם גם ווזיר הסולטאן ויבקש הווזיר ממנו שיספר אותו. לאחר שעשה הספר את מלאכתו, שאל הוזיר כמה עליו לשלם. – כרצונך. – השיב לו הספר. משום שהווזיר היה מרוצה מאד, שילם לו מאתיים לירות.
למחרת, עבר איש על ידי החנות שהכריז: – מילה אחת מאתיים לירות! אני מוכר מילה אחת בעד מאתיים לירות.
יצא הספר החוצה וקנה ממנו את המלה (parole): 'לחשוב לפני המעשה'.
הוסיף הווזיר להסתפר עוד פעמים אצל הספר וכל פעם נתן לו מאתיים לירות.
כעבור זמן מה עבר האיש שנית על ידי החנות והציע מילה בעד מאתיים לירות. קנה הספר את המילה, אשר הפעם היתה: 'עובר על יד בית, ובו חוגגים חתונה, היכנס מבלי לחשוב'.
עברו עוד כמה ימים, ומוכר המילים הופיע בשלישית. הפעם מכר את המילה: 'הכנס לבית שעולה בגודלו על בית אשר אתה נמצא בו'.
קנה הספר את שלוש המימרות, ארז את חפציו והלך למדינה אחרת. התיישב בעיר המלוכה, ופתח לעצמו חנות גדולה נקיה ומסודרת. הסתפרו אצלו אנשי חצר המלך וכן בא אליו הווזיר אשר הציגו אפילו לפני הסולטן. מצא הספר חן בעיני הסולטן, והשליט ביקש ממנו להישאר בארמונו ולספר רק אותו. הספר הקודם עזר מעתה לספר החדש. לא יפלא איפוא שעין הספר הקודם היתה צרה בבחור הצעיר אשר כבש את מקומו.
יום אחד חלה המלך, והיה צריך להקיז את דמו. הכין הספר הזקן את המחט וטבל אותה ברעל חזק שימית את המלך. הרגיש הספר הצעיר במזימת עוזרו, אך לא אמר דבר. נכנס אל חדר המלך וביקש שירשה לו להשתמש בכליו הוא. חשד בו המלך אך הבחור לקח את המחט המוכנה והקיז בה את דמו של כלב.
מיד הכלב נשכב ומת. ראה המלך כי הספר הצעיר הציל את חייו מידי הספר הראשי הקודם, וציווה על הזקן שיקיז את דמו הוא באותה המחט עצמה.
לא היתה לזקן ברירה, תקע את המחט בבשרו, נפל ומת. מאז נעשה הספר הצעיר לידידו הקרוב ביותר של הסולטן.
אך קם לו אויב שני: אותו הווזיר אשר הביאו לחצר הסולטן קינא בו קנאה גדולה בגלל היותו חבר לסולטן אשר יכול להיכנס לחדר השליט מתי רק רצונו בכך.
יום אחד בא הווזיר אל הסולטן והלשין על הספר: – הוא גונב, הוא רמאי, הוא צוחק לך מאחורי גבך. איך אתה, הסולטן הרם יכול להתחבר אל איש כזה?!
הקשיב לו הסולטן קשב רב אך אמר לו: – אתן את הרשות בידך לעשות בבחור הזה כרצונך. בעצמי לא אתערב בדבר.
הקשיב לסולטן קשב רב ואמר לו: – אתן אותו לידך, תעשה בו כרצונך. לא אתערב בדבר!
למרות הדברים האלה הסכים לכתוב פתק לאופה העיר, עליו היה כתוב: הראשון אשר נכנס למאפיה, קח אותו וזרוק אותו לתוך התנור.
נתן את הפתק לווזיר והווזיר נתן את הפתק לספר וביקשו להביא אותו למאפיה. לקח הספר את הפתק והכניסו לכיסו. לא הסתפק הסולטן בפתק בלבד אלא הודיע לאופה גם בעל פה מה לעשות באיש הראשון אשר נכנס למאפיה.
הספר יצא לרחוב, וכבר מרחוק שמע צלילי מוזיקה אשר העידו שבמקום אחד היתה חתונה. כיוון את צעדיו שמה ונכנס אל הבית בו היתה החגיגה. נשאר שם כל הלילה ושמח עם החוגגים. לפנות בוקר נזכר כי עליו להביא פתק אל אופה העיר, מיהר אל המאפיה וכשמסר את האיגרת אמר לו האופה: – כבר הכל בסדר.
מה קרה? יצא הוזיר את הארמון שעה קלה אחרי הבחור ורצה לבחון אם האופה עשה כפקודת הסולטן. הגיע שמה לקח אותו האופה וזרק אותו לתוך התנור, כי הספר השתתף בחג החתונה וכך היה הוזיר הראשון אשר בא אל המאפיה לאחר שקיבל האופה את פקודת הסולטן. הספר חזר אל הארמון והסולטן קיבל אותו בתימהון: – מה קרה שהנך לפני?
סיפר לו הספר שהיתה שמחה בעיר ורק בבוקר נזכר שעליו להביא את איגרת הסולטן אל האופה. הבין המלך שבמקום הספר מת הווזיר. כך נהג הספר לפי המלה השניה.
לא רצה עוד להישאר בחצר סולטן זה. לקח את כספו ואת בגדיו אשר רכש בחצר המלוכה ויצא לדרך. הגיע אל מדינה אחרת. ובעיר הבירה נכנס אל בית הקפה המפואר ביותר בו בקרו רק שרי הסולטן. התיישב ליד השולחן, הזמין קפה. פשט את רגליו לסמן שיבוא נער לצחצח את נעליו. גמר לשתות, נתן למלצר מאתיים לירות מבלי לבקש עודף ולנער אשר צחצח את נעליו נתן לירה אחת.
ראה זאת ווזיר הסולטן אשר אף הוא שתה קפה, מהר להודיע לסולטן שנמצא אדם בבית הקפה שבודאי עשיר מופלג ואדם מכובד מאד אם הוא נותן למלצר מאתיים לירות בעד ספל קפה אחד ולירה אחת בשביל צחצוח נעליים.
מיד שלח הסולטן להביאו לפניו. אך הספר סירב ואמר: – על הסולטן לבוא אלי, כי אני בן הסולטן הגדול.
תמה הסולטן מאוד, כי היה בטוח שלסולטן הגדול אין בנים כלל.
אולי הוא אימץ בן, אולי זהו בן אישה לא חוקית, – חשב בלבו – על כל פנים עלי לקבל את האיש הזה בסבר פנים יפות, אחרת עוד עלולה לפרוץ מלחמה ביני לבין הסולטן הגדול, אם אני מעליב את בנו.
הלך וקיבל את הספר הצעיר בלוית רבים מחייליו, שריו וקציניו. בערב אותו יום ערך בשבילו קבלת פנים מפוארת ביותר. לאחר החגיגה הלך אל חדרו וכתב לסולטן הגדול איגרת ובה הודיע: קבלתי את בנך קבלת פנים הנאה והטובה לבן הסולטן הגדול.
כאשר קרא הסולטן הגדול את האיגרת הזאת התעצב מאוד ובכה. ראתה אותו הסולטנה כי בוכה אישה ושאלה אותו על תוכן המכתב.
כעס הסולטן מאוד וזרק את האיגרת: – הוא צוחק לי האדם הזה! הרי ידוע לו שאין לי בנים, ובכוונה רצה לפגוע בי. העלבון הזה יעלה לו ביוקר רב. עוד השבוע אפלוש ואשתדל מאד לכרות את ראשו מעליו במו ידי.
– לאט לך, אישי – הרגיעה אותו הסולטנה – אולי היתה כאן טעות או רמיה. אין לנו בנים והנך כבר זקן. נזמין את האיש הנה ונראה אותו. אם הוא איש ישר וטוב לב, יהיה הוא בננו. ואם לאו, נעניש אותו כמו בעונש המגיע לו בעד רמיתו.
דברי האישה מצאו חן בעיני הסולטן. ישב וכתב איגרת לסולטן בה ביקש להחזיר לו את בנו שלא ראה אותו זה חודשים רבים. על תושבי העיר פקד לנקות וליפות את החנויות ואת הבתים ואת הרחובות כי בנו חוזר הביתה.
תמהו תושבי העיר אך מלאו אחרי פקודת המלך וכשהגיע הספר, קיבלו אותו בתופים ובמחולות. כל העיר עמדה לדי הרחוב לראות את הבן החוזר. רק נכנס הספר לתוך הארמון, ביקש הסולטן מאת נתיניו לשוב לבתיהם כי עייף הבן מן הנסיעה הארוכה וברצונו לנוח. לאחר שכולם עזבו, סגר הסולטן את אשתו, את הבחור ואת עצמו בחדר הסודי (Chambre secrete) ושאל: – מי אתה?
אמר הבחור: – אני ספר ממקצועי. פעם קניתי שלוש מילים בעד מאתיים לירות כל אחד, ולפיהם נהגתי. הראשונה היתה: 'לחשוב לפני המעשה'; והשניה: 'עובר על יד בית ובו חוגגים חתונה, הכנס מבלי לחשוב'; והשלישית: 'היכנס לבית העולה בגדלו על בית אשר אתה נמצא בו, בית שאדונו עולה על אדונך'.
ראה הסולטן שהספר אדם ישר ובעל שכל. חיבק אותו ואמר: – אתה ראוי להיות בני, הישאר אצלנו.
גם הסולטנה הגישה לו את שדיה לסמן שאף היא אמצה אותו כבנה.
כך נהיה הספר בן הסולטן, ובמות עליו אביו היה סולטן בעצמו.
אסע"י 26: רשמה: אלישבע שנפלד מפי רחל אלוש, טוניסיה

מעשה בפושע פקח

לפני שנים רבות, באחת מארצות תבל הרחוקות, חי לו מלך שהיה מפורסם מאוד בחכמתו, לא רק בארצו, אלא גם בארצות השכנות. ממשלתו היתה מסודרת ויציבה ובה מוסדות ציבוריים משוכללים, כגון: בתי ספר, בתי משפט, וכן בתי סוהר. וכי יש מקום בעולם בו יגורו רק אנשים ישרים וכולו זכאים? ישנם אנשים שסוטים מהדרך הטובה וישנם רוצחים, גנבים ושודדים וגם כאלה הזוממים להפלת המלך וממשלתו.
ונהוג היה בארץ זו, כאשר אחד מאזרחיה חטא, נשפט על ידי בית המשפט, אולם בפשעים גדולים, נענש הנאשם על ידי המלך בכבודו ובעצמו. פסק דין מוות לא היה קיים במדינה זו, גם המלך לא פסק אף פעם הוצאה להורג לפושע. היו לו דרכי ושיטות משלו איך לשפוט. רגיל היה להזמין לארמונו את הנאשם עם הטבח של בית הסוהר, הגיש לו רשימה גדולה של מאכלים שהיו אוכלים במדינה, ועליו היה לבחור מאחד המאכלים האהובים עליו ביותר, בתנאי שזה יהיה מאכלו הקבוע מידי יום ביומו בבית הסוהר, עד יומו האחרון, וכל פושע היה מרוצה מפסק דין כזה, העיקר שלא נשפט למות.
מידי פעם בפעם היה מזמין המלך את הטבח לשאול במצבם של האסירים. סקרני היה לדעת איך משפיעים עליהם המאכלים בהם בחרו ומה ההבדל בין מאכל למאכל, ובערך כך ענה הטבח: – אדוני המלך, מי שבחר בשעועית מת לפני שבוע וחי ארבע חודשים מיום הפסק דין. זה שבחר בבשר נוטה למות, והאסיר שבחר בעוגה מזמן נפטר.
– אם כן, מיותר היה לגמרי פסק דין מוות, כי ממילא מתו.
פעם אחת, הובא לפני המלך פושע מועד שהואשם בריגול, וכרגיל הוגש לפניו התפריט. עיין בו והפך בו והתבונן רגעים אחדים, ובפנותו אל המלך אמר: – ברשימה זו שהגיש המלך בכדי לבחור את מאכלי חסר תבשיל אחד.
– איזה? – הביע תימהונו המלך.
– ראש של בהמה – ענה המרגל.
מיד פנה המלך אל הטבח וציווה עליו להכניס את ראש הבהמה בתוך רשימת התבשילים ולהאכילו מידי יום ביומו.
כעבור חודשים מספר הזמין המלך את הטבח וביקש ממנו דין וחשבון על מצבם של האסירים ולא שכח להתעניין בגורלו של האסיר שבחר בראש הבהמה כמאכל קבוע. ולהתפעלותו של המלך, ענה הטבח שמצבו של האסיר הזה בכי טוב ואין שום סימן אשר יעיד על מוות קרוב.
לשמע הדברים האלו, הזמין אליו את האסיר לשיחה. בעמדו לפניו אמר המלך: – ברצוני לשאול אותך כמה שאלות: האם המאכל הזה אשר אתה מקבל יום-יום אינו מעורר בך גועל? איך קרה שכל האסירים אשר שהו אתך בכלא מתו מזמן ואתה עדיין נמצא בקו הבריאות?
– האם בגלל תבשיל זה? – חייך הפושע והוסיף ואמר: – יש הבדל גדול בין עם הארץ ואיש מלומד, אדוני המלך. אני למדתי בבית ספר אשר אתה יסדת ושם הורו לי שבכל איבר של הבהמה יש טעם אחר וכל איבר מורכב מחומרים אחרים. בראש של הבמה יש: מח, לשון בלוטות, לחיים, עיניים, עצמות. וכל האברים האלו יש טעם אחר וערך תזונתי אחר. ואני מחלק אותם כך שיום אחד אני אוכל מח, יום שני לשון, וכו'. לכן אני מקבל אוכל רב גוני ולמה שיעורר בי גועל? בצורה כזו אני מקווה לחיות עוד שנים רבות.
התרשם המלך מפקחותו של הפושע והחליט שמהיום והלאה יחליף את שיטתו המקובלת.
אסע"י 247: רשמה: ד"ר סביליה אלברט מפי אביה, טורקיה

הבן האבוד

היה היה איש עני בעל חנות עם תשעה ילדים. היות והפסיד בעסקו החליט להגר לעיר אחרת. מכר את כל אשר לו והלך לעיר אחרת. שם הגיש בקשה לשליט המקומי בקשר להלוואת כסף כדי שיוכל לפתוח חנות ושיוכל להתקיים. השליט הסכים והלווה לו חמש מאות לירות במזומן, בתנאי שיחזירו לו זאת לאחר שנתיים בערך. העני קיבל את ההלוואה ובזה פתח בית מרזח. לאחר שנתיים לא הצליח להחזיר את ההלוואה. השליט כעס על כך וגזר על כל המשפחה להיות בבית הסוהר במשך כמה שנים.
בבית הסוהר היו שני סוהרים, סוהר טוב וסוהר רע. הסוהר הרע היה מענה אותם כל ערב ומגנה אותם בשמות גנאי. ואילו הסוהר הטוב החליט שאין האנשים האלה ראויים לעונש כזה היות ובאמת לא היה להם להחזיר לשליט את כספו.
היות וגם אשת העני ילדה בבית הסוהר תאומים, ילד וילדה, ריחם עליהם הסוהר הטוב והחליט לעזור להם לברוח מבית הסוהר. הוא נתן להם בקבוקי יין כדי שבעזרת היין יצליחו לשכר את הסוהר הרע ובעזרת הסוהר הטוב הם ברחו. היות והזמן היה דוחק, הם אמרו שיחקו איתם את הילד מהתאומים ואילו את הילדה להשאיר כי התנאים לא אפשרו להם לקחת את שניהם. אך בטעות לקחו את הילדה במקום הילד.

למחרת היום שמע השליט שהעני ומשפחתו ברחו מבית הסוהר כאשר הסוהר הרע שמר. לכן הכניס את הסוהר הרע לבית הסוהר. וכאשר בא לתאו של העני, מצא רק את התינוק הקטן והחליט לנקום בעני בזה שיהרוג את הבן. אך הסוהר הטוב אמר לשליט: – הרי לא תצפה לך שום טובה בזה שתהרוג את התינוק הרך. במקום זה, גדל אותו והוא יהיה לך לעבד עולם.

הסכים השליט ולקח את התינוק לאימוץ. וכשהילד הגיע לגיל שתיים עשרה שנה התחיל השליט ללמד אותו סודות מלחמה ושימוש בנשק, דהירת סוסים וכו'.

כאשר הילד הגיע לגיל שלוש עשרה שנה, הסוהר הטוב סיפר לו את כל עברו ועל יהדותו וכן על בריחת הוריו מבית הסוהר. יעץ לו גם לברוח כדי לחפש את הוריו. וכך תכננו יחד את הדרך לבריחה. הסוהר הטוב הציע לו כאשר הוא דוהר על הסוס, לא יחזור יותר אל השליט אלא ימשיך לדהור עד אשר יגיע לבית יהודי. והנער עושה כך, כפי שאמר לו הסוהר. ובורח ומגיע לעיירה יהודית ונכנס לבית הכנסת, ושם מספר את עברו ושהוא יהודי והוא רוצה להיות בין היהודים. הרב המקומי מקבל על עצמו ללמדו את דיני היהודים, הנחת תפילין וכדומה. והנער נשאר שם במשך חמש שנים והיה לתלמיד חכם גדול. לאחר חמש שנים החליט לנדוד כדי למצוא את הוריו. הוא נפרד מהרב והרב נותן לו מכתב ואומר לו: – אל תפתח מכתב זה אלא תתנו רק לרב שיקדש אותך בליל החתונה – ונפרד מעליו.

בדרך נדודיו הפליג גם באוניה ולצערו האוניה טבעה והוא הצליח על ידי שחיה להגיע ליבשה וחיפש לו מקום לנוח. במקרה ראה בית מגורים קרוב לים, נכנס לשם וזה היה בית יהודי והמשפחה היהודית לקחו אותו והחליפו את בגדיו והאכילו אותו וטיפלו בו. היות ועיירה זו היתה עיירה יהודית לכן בכל יום שבת היו מתכנסים כל היהודים בבית הכנסת והרב המקומי היה שואל אותם עשר קושיות והיה נותן להם שהות של שבוע ימים כדי להשיב עלים. וביום שבת אחת כל בני ביתו של אותו יהודי שהנער התאכסן אצלם הולכים לבית הכנסת וכמובן הנער מצטרף אליהם. ובבית הנסת הרב מתחיל לשאול קושיות. היות ואף אחד לא ידע לענות עליהם בו במקום, הנער ביקש לענות על הקושיות בו במקום. הרב מסכים לכך והנער עונה על כל הקושיות בלי כל קשיים. ואפילו שואל את הרב קושיות שהרב בעצמו אינו מצליח לענות עליהם. הדבר כמובן מצא חן בעיני הרב ומבקש את הנער לבוא אליו לשבת. והוא רוצה גם להשיא לו את בתו. אבל המשפחה שהוא התאכסן אצלם התנגדו בכל תוקף לכך שהוא יהיה חתנו של הרב, וטענו שלהם גם בת והוא יהיה חתנם. הרב ראה שהצדק איתם ושאלו לנער אם הוא מוכן לשאת את בתם של המשפחה שהוא מתאכסן אצלם. הסכים הנער והרב השיא את הזוג הצעיר. ובליל החתונה לאחר שכל האורחים הלכו, הלכו גם הזוג הצעיר לחדרם, אך למחרת בבוקר ראו שהכלה עצובה. וכאשר שאלו אותה לפשר עצבונה היא ענתה שהנער לא עצם עין כל הלילה ולא רצה להתקרב אליה. וכאשר שאלו את הנער לפשר הדבר אמר הרב שהוא למד אצלו נתן לו מכתב לרב שישיא אותו והוא שכח לתת לו זאת. לכן לא רצה להתקרב אל הכלה. וכאשר הביא את המכתב לרב התברר שבמכתב כתוב שהיא אחותו והנישואין אסורים. שמחו מאד בני המשפחה שמצאו את בנם האבוד והבן נעשה חתנו של הרב, וכך חיו חיי אושר עד סוף חייהם.
אסע"י 6957: רשמה: זלפה כוכבי מפי אמה חנה כוכבי, טורקמניסטן

כמו שבישלה אמא

היה היו בעל ואישה. בדרך כלל היחסים ביניהם היו טובים רק פרט אחד הפריע את ההרמוניה ביניהם. הבעל לא היה מרוצה מתבשילי אשתו. תמיד כשאכל היה נאנח ואומר: – חבל שאינך יודעת לבשל כמו שבישלה אמא שלי.

יום אחד נחרך התבשיל ממש לפני הארוחה ולאישה לא היתה ברירה אלא להגיש את התבשיל החרוך ועשתה זאת בחשש גדול, כי פחדה שבעלה יסרב לאכול ממנו.

בעלה התחיל לאכול ולהפתעתה הגדולה, התפשט חיוך של אושר על פניו ואמר: – סוף סוף למדת לבשל כמו שבישלה אמא.
אסע"י: 11731 רשמה תמר כ"ץ מפי אמה שולמית צפוני, יוגוסלביה

המוהל הקמצן והשדים

היה איש אחד, והאישה הביאה בן. האיש הזה היה אדוק, אבל צדקה? גרוש לא היה לתת. מה היה עושה? רק מילה. איפה שיש ברית. והאלוהים אוהב אותו הרבה לאיש הזה.

היה לה בן לאישה הזאת. תיכף בא מלמטה איש אחד כמו בן אדם. אמר לו: – שלום.

– שלום.

– האשה שלי הביאה בן, בוא תעשה לו מילה.

אמר: – טוב.

הלך באוטו. באים לאיזה מקום. הלך, הלך, אמר לו: – איפה תקח אותי?

– שקט, לא תדבר.

נכנסו בפנים. איזה בית יפה. אין מה לדבר. כמה מרגליות, כמה זהב, כמה כסף. אמר: – איפה פרידה?[שם היולדת]. אני רוצה לעשות מילה.

אמר: – תיכף.

נכנס המוהל, היתה פרידה במיטה. אמר: – שלום.

– שלום.

אמרה: – תראה, לקחו אותי. אני בן אדם כמו אתה. לקחו אותי השדים ואני לא ידעתי. אכלתי מפה ונהניתי פה. הבן הזה, זה מהשדים. אני מבקשת – אמרה – אני אוהבת אותך, ולא תאכל שום דבר. לא תשתה, לא מים, לא שום דבר. למה תהיה פה?

הוא מסכן, עשה את המילה של האישה הזאת. אחר כך הביאו לו יין. אמר: – יש לי תענית מאבא שלי, היום אסור לשתות, מים עוגות, שום דבר.

– טוב, בוא תראה כמה זהב יש לי. בוא תיקח את הזהב.

הלך שמח. היתה ככה שרשרת של מפתחות מלא מלא, קטנים, גדולים. אמר: – מה זה?

אמר: – זה המפתח שלך, למה לא תיתן צדקה?

אמר: – טוב, תן לי המפתח הזה.

אמר: – אתה לא לקחת שום דבר והמפתחות לא תיקח.

אמר: – טוב. אני עשיתי מילה פה, ואני לא לקחתי כסף. זה מפתח שלי, תן לי בחזרה.

ריחם השד הזה, נתן לו את המפתחות. בא בבית, אמר: – עכשיו אני אפתח את הידיים, גמול חסדים וצדקה.
אסע"י 9182: רשמה: חגית מטרס מפי רחל אלבוחר, יוגוסלביה (ספרדי)

הזקנה והרוח

בסלוניקי גרה אישה אחת זקנה שהיתה עניה. באותם השנים לא היה הרבה עבודה ואוכל בסלוניקי. ולזקנה ולנכד שלה לא היה מה לאכול. הלכה בכל הרחובות ובקשה נדבות. אף אחד לא נתן לה.

רק אישה אחת אמרה לה: – לכי אחרי הסבלים בנמל שסוחבים שקי חיטה ותקחי את הגרעינים שנופלים מהשקים ותעשי לך לחם.

כך עשתה. לקחה את החיטה ועשתה בביתה לחם.

לא הספיקה להוציא את הלחם מן האש, ואיש עני בא לביתה ומבקש אוכל כי זה שבוע ימים לא אכל ותיכף ימות.

אמרה הזקנה: – לי שלוש כיכרות לחם. אתן אחת לעני.

העני בירך את הזקנה והלך לו.

בא הנכד, נתנה גם לו כיכר. אמרה הזקנה ברכת "המוציא" ורוח לקחה את כיכר הלחם שהיתה איתה. כעסה הזקנה מאד. וביקשה מן האלוהים שיעניש את הרוח.

והנה עברו שלושה מלחים, והיו מספרים לכל האנשים כי באו מאוניה עם הרבה אבנים טובות, כסף וזהב והנה קמה סערה, והיה חור באוניה. פתאם כשהאוניה הלכה לטבוע, באה כיכר לחם וסתמה את החור. הכירה הזקנה את כיכר הלחם וסיפרה את סיפורה. מיהרו המלחים ונתנו לה כסף וזהב.

מאז היא עשירה ותמיד יש לה מה לאכול.
אסע"י 12533: רשמה: ענת אייזנר מפי משה משה, יוון

סארו ואנוש

הסיפור הזה שמו סארו ואנוש. מי הוא סארו ומי היא אנוש?

סארו, בחור מאוד יפה, שהיה חי באזור מאוד יפה בארמניה. שמו "אללה דרבי". אללה דרבי, פירוש האזור שהאל נתן אותו כי הוא אזור יפה מאוד. והיתה בחורה שקוראים לה אנוש. השניים האלה אהבו אחד את השני. וכמו סיפור רומיאו וז'ולייט. והאב והאם סירבו. זאת אומרת לחתן אחד עם השני. ושני הצעירים האלה החליטו להינשא אחד עם השניה וברחו אחד עם השניה. התחתנו אך חייהם הסתיימו בטרגדיה, כשהורי הבת הרגו את הבחור, באו כדי להרוג אותו. באה וזרקה את עצמה עליו ונהרגו השניים.

אסע"י 23415: רשמה: מנאל חדאד מפי ג'ורג'יט אואקיאן, ישראל ארמני

משלוח מנות לרשב"י במירון

סיפור זה שמעתי מפי ר' זוסיא לוריא, מצאצאי האר"י בצפת, בעל חנות קטנה למכשירי כתיבה ודברי מזכרות ברחובה הראשי של העיר.

מנהג הוא מזה שנים אצל יהודי צפת לעלות כל ראש חודש לקברו של הרשב"י במירון, ללמוד בצל אורו של הצדיק הגדול ולבקש רחמים והצלחה למען כל עדת המאמינים.

לפני שנים רבות, ערב ראש חודש אייר אחד, עלו יהודי צפת כדרכם לקברו של הרשב"י והוא, ר' זוסיא, בתוכם. למדו 'זהר' והתפללו בדביקות במשך כל היום ולמניינם הצטרף גם כתמיד חכם אהרן גבריאל, השומר על קברו של הרשב"י במירון מזה עשרות בשנים.

אחרי תפילת מנחה ולאחר שהמתפללים שתו לחיים, ארזו את חפציהם ויצאו לדרכם בחזרה לצפת. ליד קברו של ר' יוסי דמן יוקרת בקיומא, בדרך לעין זיתים, נזכרו ההולכים כי שכחו לקחת עמהם את הקומקום הגדול, בו בישלו תה במירון. אחדים מהחבורה ובפרט הישישים שביניהם התנדבו ללכת בחזרה למירון ולהביא את הקומקום, אולם הדבר לא ניתן להם. מאחר שר' זוסיא היה הצעיר בחבורה, נפל הגורל שעליו ללכת בשליחות זו. הלך ר' זוסיא בחזרה למירון. בואו למירון, מצא את כל השערים נעולים ואזנו קלטה רק איזה קולות עמומים של בכי ותחנונים היוצאים ממעקי הבניין הסגור. הוא נחרד מאד, הקיש בחוזקה בשער ואחרי שהות ממושכת, הופיע חכם אהרן גבריאל. הוא ר' זוסיא, כמעט ולא הכירו. עיניו היו שטופות דמעות ומפניו קרן איזה זוהר שמיימי. תוי קודש הוטבעו ונחרתו בפניו והוא היסס לרגע האמנם זהו חכם אהרן גבריאל ממנו נפרדו הוא וחבריו לפני שעה קלה.

ר' זוסיא שכח את מטרת שליחותו ולא שאל אפילו את חכם אהרן הנמצא הקומקום. הוא אזר עוז ופנה לחכם אהרן גבריאל בבקשה שיספר לו לפחות סיפור אחד מה קרה אותו במשך שלושים השנה שהוא שומר על קברו של הרשב"י.

חכם אהרן חייך בחיוך ממושך וטוב לב ואמר: – מה אני יכול לספר? איש פשוט הנני ואין לי מה לספר. אני איש פשוט, פשוט מאד.

ר' זוסיא הפציר בו ארוכות עד שלבסוף נאות הוא לספר לו סיפור אחד. וחכם אהרן גבריאל סיפר:

זה קרה לפני הרבה שנים. היה זה ביום פורים. ביום זה חייב כל יהודי לשלוח מנות לרעהו ואף אני רציתי לנהוג כך ולשלוח מנות לרבי שמעון בר יוחאי. ואז לדאבוני, לא היה לי מה לשלוח. בכל רכושי היתה פרוסת לחם אחת וחתיכת גד מלוח. ביצעתי את הפרוסה לשתיים וגם את חתיכת הדג לשניים, שווה בשווה. שמתי את המנה על צלחת, התקרבתי לקברו של רבי שמעון בר יוחאי ואמרתי לו: – קח רבי שמעון את משלוח המנות, לכבוד פורים. מה שיש לי אני נותן לך ולי. דברים טובים יותר אין לי. אולם מה שאני נותן לך, בלב שלם הנני נותן.

שמחתי מאד והודיתי לבורא עולם על כך שאיפשר לי לקיים את מצוות משלוח מנות.

וחכם אהרן גבריאל המשיך: הנחתי את הצלחת בשולי הקבר ושמתי את צעדי לעבר פנתי. לילה היה. כל השערים היו נעולים. אני בעצמי, במו ידי נעלתי אותם. לפתע הופיע יהודי נאה והדור בלבושו. זקנו צחור ועל פניו חיוך רחב. הוא זרק לעברי מטבע ונעלם כאילו לא היה. בעד מטבע זה קניתי חלות, דגים, בשר ויין לשבת ועוד להרבה שבתות, סיים את סיפורו חכם אהרן גבריאל.

כנראה, מסיים ר' זוסיא לוריא, שר' שמעון בר יוחאי בעצמו שלח גם משלוח מנות פורים לחכם אהרן גבריאל, כי גם הוא רצה לקיים את המצווה של משלוח מנות.
אסע"י 191: רשם: ישעיה עשני מפי ר' זוסיא לוריא, ישראל אשכנזי

מותו של הבאב הבאהאיי

סעיד עלי מוחמד היה אסור במבצר שבריז שעה שהגיע גזר דין המוות מאת השח הפרסי. הוא ישב בביתן קטן בגני המבצר, מכתיב לתלמידו שהלך אחריו לבית הסוהר. שעה שנכנס הקצין המפקד להודיעו שלמחרת עם שחר יירה, הבאב חייך: – זה בלתי אפשרי, אדוני. – אמר – היות ועדיין לא גמרתי את כתבי.

המפקד לא ידע איך להגיב על הערה מוזרה זו. על כל פנים, למחרת בבוקר, הבאב הובל החוצה, נקשר לעמוד וכיתת היורים הוצבה הכן. אז תלמידו צעד קדימה וביקש להרשות לו למות עם רבו, כשהוא עומד לפניו וראשו נשען על חזהו של רבו. מבוקשו ניתן לו.

מטח האש הדהד, כשהעשן התפזר עמדו הבאב ותלמידו שלמים. הם הובלו בחזרה למשכנם, איפה שהמשיכו בשקט בכתיבתם.

המפקד כתב אל השח אודות הנס.

– אבל לא, – אמר השאח – אף על פי כן, הבאב חייב למות.

והוא צווה לחזור על ההוצאה להורג. אולם החיילים סרבו לירות במי שנראה להם כאדם קדוש.

– מוטב לנו – נשבעו – שיחתוך אותנו לשישליק, מאשר להרים את רובנו מול איש זה שוב פעם.

עבר זמן מה עד שהובאה כיתת יורים אחרת ממקום מרוחק למדי משבריז, איפה שלא שמעו עדיין על הנס. ויום אחד שוב הופיע הקצין המפקד בביתן הגן והודיע לסעיד עלי מוחמד שהוא יומת למחרת בבוקר.

– בסדר – אמר הבאב – אני מוכן עכשיו.

שוב הובל החוצה, שוב ביקש התלמיד הנאמן למות עמו. שוב נקשר לעמוד ושוב הניח התלמיד את ראשון על לבו של רבו.

כיתת היורים כוונה רוביה לנקודה שבין עיני המנהיג, וירתה. כשנתפזר העשן, היו גופותיהם של הבאב ותלמידו נקובות בכדורים אך למרות שכוונו יריותיהם לבין עיניו, נשארו פניו של הבאב שלמות. הגויות הושלכו אל ההרים. אך בלילה זחל אחד הנאמנים למקום בו היה מונח הבאב וסילק את גופתו.

כאשר הוגלו הבאהאיים לעכו, לקחו איתם את הגופה.

תאריך מותו של הבאב: 8 ביולי 1850.
אסע"י 5631: רשמה: גבריאלה רוזנטל מפי אבו יוסף, ישראל באהאיים

בן המלך וחבריו

אמר המלך לשרו: – האדם הצדיק והחסיד הוא האדם שמפעיל את שכלו, ובזה הוא מקבל טוב תמיד, ולפעמים צוחק לאדם המזל, והאדם זוכה בכבוד ובמעמד גבוה.

השר: – האדם לא רואה אלא בעיניו ולא שומע אלא באוזניו, וכך העבודה בשכל ובתבונה. והמזל זה שייך לאלוהים, האל עושה את המזל, כמו שקרה לאמיר ולחבריו.

אמר המלך: – ומה הסיפור הזה? תספר.

השר: ארבעה אנשים הלכו ביחד. אחד מהם היה בן מלך, והשני בן סוחר, והשלישי בן אדם מכובד יפה תואר, והרביעי בן פלאח. והיו מסתובבים ומסתובבים והנה הם הגיעו לעיר אחת. היו עייפים ורעבים, ואין הצלה להם. והנה האמיר אומר לחבריו: – הכל קורה כפי שהאל מחליט, ולפי רצונו של האל.

בן הסוחר אמר: – השכל והתבונה הם טובים מכל דבר.

בן המכובד אמר: – היופי הוא הטוב ביותר בחיים.

בן הפלאח אמר: – העבודה בחיים למען הפרנסה היא הטובה ביותר.

ופתאום הגיעו לעיר, ולעיר קוראים 'מטרון'. הארבעה ישבו בעיר, והם מתייעצים על מה יעשו. והנה הם מגיעים למסקנה שעל בנו של הפלאח ללכת ולהיכנס אל העיר ולעבוד כפי שאמר בדבריו, ולהביא לחבריו אוכל ומזון.

בן הפלאח עבד כל היום, וקנה בשכר מזון לו ולחבריו.

וביום השני בבוקר, החברים ביקשו מבנו של המכובד היפה, ללכת אל העיר ולעבוד ולהביא להם מזון.

בנו של השריף המכובד, לא יכול ולא יודע איך לעבוד, והוא ישב תחת עץ אחד וישן. ופתאום ראה אותו אדם עשיר, ובנו של המכובד היה יפה, וזה מצא חן בעיניו של העשיר הזה, ואז נתן לו חמישים דינר, וכתב העשיר על דלתו: 'היופי של יום אחד שווה לחמישים דינר'. הבן של המכובד הלך בחזרה אל חבריו והביא להם מזון.

וביום השלישי הגיע תורו של בן הסוחר, והוא מתחייב להיכנס אל העיר ולהביא להם מזון בשכלו ובתבונתו. נכנס בן הסוחר אל העיר ופגש שם אוניה שמלאה חפצים, והמקום מלא סוחרים שהחליטו שלא לקנות את החפצים שבאוניה. והנה בנו של הסוחר החליט לקנות הוא את הסחורה. ואז פחדו הסוחרים ממנו, ופחדו וחשבו שהסחורה שבאוניה יקרה היא. ואז נתנו לו מאתיים דינר, וביקשו ממנו להסתלק ולעזוב את המקום. הוא חזר אל חבריו עם הכסף וכתב על אחת הדלתות של העיר: 'העבודה של יום אחד שווה למאתיים דינר'.

ביום הרביעי הגיע תורו של בן המלך ובעת שנכנס אל העיר, מצא שכל האנשים בוכים, אבל הוא לא בכה. והוא ידע שהמלך של העיר מת, ואף על פי כן ישב ליד שער הארמון בלי בכי. המשרתים לקחו אותו לבית סוהר, כי יום אסון זה ועל הכל לבכות. וביום השני התחילו אנשי העיר להתווכח על כסאו של המלך. והנה המשרתים מספרים על האדם הזה שאסרו אותו, ואז האנשים מבקשים לראות אותו ולדעת למה לא בכה. בנו של המלך הסביר לאנשי העיר שהוא בנו של מלך פלוני שמת מזמן, והוא הוסיף שהוא עזב את עירו ולא הסכים להיות מלך במקום אביו, כי היה לו הרבה שונאים.

דבריו של בנו של המלך מצאו חן בעיניהם של תושבי העיר, ומינו אותו למלך על עירם.

והוא הזמין את כל חבריו לחיות עמו בהנאה ולכל אחד מהם נתן כסף וציווה עליהם לעבוד ולהתפרנס, ולא להיות עצלנים.
אסע"י 19310: רשם: מוחמד ספורי מפי איהאב זבידאת, ישראל בדווי

צדיק וטוב לו

צדיק אחד היה, ירא אלהים וסר מרע, עובד אדמה היה הצדיק ולו צאן מקנה ובקר. כשהיתה אחת מעזיו נכנסת, שלא מרצונו, לשדהו של שכנו ומזיקה לו או מבערת בגן הירק את הפירות של אחרים, היה הצדיק חולב את העז אחרי זה שלושה ימים ושופך את חלבה, שלא ליהנות מחלבה של עז שאכלה בשדה אחר בדרך בלתי כשרה.
פעם אחת שכב רועה עזיו של הצדיק לנוח מתחת לעץ בשדה, והסיח דעתו מן העזים. הוא נרדם וכשהתעורר מצא את העזים מבערות בשדה אחר. העזים גרמו נזק רב לשדה החיטים של השכן. עד שלא הכירו כאן צמח דבר מה. כשנודע הדבר לבעל השדה, רגז ובא לצדיק לדרוש פיצויים על הנזק שנגרם לשדהו. הסכים הצדיק כמובן, ויצא איתו, כמנהג המקום, לשדהו להעריך את הנזק ולשלם לו.
כשהגיעו השניים אל השדה, הביטו כה וכה והנה הכל ירוק כמקודם וגובה החיטה יותר ממה שהיה לפני הנזק. הצטער זה על שגרם טורח לצדיק וידע שהכל בזכות צדקתו.
אסע"י 908: רשם: סלמן פלאח, מזכרונו, ישראל דרוזי

כל האוטובוסים נוסעים לתיכנס

הייתי עולה חדש לגמרי 'ירוק'. לא ידעתי אף מילה עברית. הייתי צריך לנסוע לחדרה.

אמרו לי: – תשאל את הנהג האם הוא נוסע לחדרה ותעלה לאוטובוס.

ניגשתי לתחנת האוטובוסים. עצר אוטובוס. עליתי ושאלתי את הנהג: – לחדרה?

– תיכנס – ענה הנהג.

לא ידעתי מה זאת 'תיכנס'. ודאי שם מקום חשבתי, וירדתי מהאוטובוס.

הגיע אוטו שני, שוב עליתי ושאלתי: – לחדרה?

ושוב היתה התשובה: – תיכנס.

ירדתי מהאוטובוס. הגיע עוד אוטובוס. אני שואל: – לחדרה?

והנהג עונה: – תיכנס.

כך עמדתי הרבה זמן. עליתי וירדתי מהאוטובוסים, כי כולם ענו 'תיכנס'.

לבסוף התייאשתי וחזרתי הביתה.

– מה קרה? מדוע לא נסעת לחדרה? – שאלו.

– איך יכולתי לנסוע לחדרה? הרי כל האוטובוסים נוסעים ל'תיכנס'! אף אחד מהם לא נסע לחדרה!
אסע"י 15740: רשם: אברהם קרן מפי בצלאל ברוך, ישראל

רמדאן

היה היה, המאזינים למעשיה, נספר או נשקע בשינה?
היה איש פלאח חי בכפר מהכפרים, כעת הפלאחים נותנים דעתם לרמדאן (חודש הצום אצל המוסלמים), כל מי שבא לידו דבר מה, חפץ, מעט כסף, מוכר מעט מהיבול, אומר לאשתו : – קחי כסף זה, החביאי אותו עד שיבוא רמדאן.
אספו דבר מה, הכינו תאנים אמר לה : – החביאי אותו עד שיבוא רמדאן.
באחד מהימים, כשיצא למרעה, בא רוכל לכפר. לפתע אחת קוראת לו : – עצור, אחי, רמדאן.
אשתו שמעה את השם רמדאן, נזכרה בדברי בעלה. אמרה לו : – עצור, בוא, אתה אחי מה שמך?.
אמר לה : – אני רמדאן.
אמרה לו : – אתה רמדאן?
אמר לה : – אני רמדאן.
– בבקשה אחי?
– מה קרה אחותי?
אמרה לו : – בעלי זה, את כל הדברים האלה אוסף ואומר 'אלה לרמדאן'. והנה אללה הביאך, רמדאן בוא.
הלך עמה לבית, רמדאן. את כל הכסף, נתנה לו. את כל המצרכים האלה, שם אותם על החמור ושב לביתו.
בערב שב בעלה מהמרעה. אמרה לו : – שמע, אבי פלוני, כלום לא נודע לך?.
אמר לה : – לא, עד שלא תאמרי מה הידיעה
אמרה לו: – כלום לא הגיע רמדאן?.
אמר לה: – מה? איזה רמדאן?
אמרה לו : – איש, רוכל, שמו רמדאן. כלום לא היית אומר :' המצרכים האלה לרמדאן?' נתתי לו את הכסף, ונתתי לו את כל מה שאספנו לרמדאן.
אמר לה : – מה פתאום, אללה יחריב את ביתך, הרסת את ביתי, אוי לך אנחנו מדברים על רמדאן שצמים בו הבריות, לא רמדאן האיש.
כעס האיש אמר לה : – את יודעת מה, במקום שאת נמצאת בו אני לא אשאר בו, אני רוצה לשוטט. אם אמצא כמוך, הריני שב אליך, ואם לא אמצא כמוך, לא אשוב.
שם את גלימתו על כתפו והמשיך ללכת בדרכו. בעודו הולך הגיע לכפר אחר, פגש נשים יושבות ליד הנחל וכובסות שם בגדים.
אמר: – שלום עליכם.
אמרו : – ועליכם השלום. להיכן הולך אחינו?
אמר : – הולך לגיהינום.
אמרה לו אחת : – עצור, עצור, אני אמי ואבי מתו, אני רוצה לשלוח להם מתנה.
אמר לה: – בסדר, תני.
וכל הילדים שליד הנחל, אחת נתנה לו צמיד זהב, ואחת נתנה בגדים : זה לאבי, זה לאחי, זה לאמי.
העמיס את הצרור ושם אותו על המקל וחזר, חזר הביתה. אמרה לו: – נו מה יש לך?
אמר לה : – פגשתי הרבה טיפשות יותר ממך, קחי
התיר לה את הצרור, אמר לה : – אלה הנשים וזו טיפשותן.
אסע"י 23138: רשמה: ערין חאלד מפי סלים יחיא, ישראל מוסלמי.

קבר משה

פעם, בזמן הטורקים, היו שקט ושלום בארץ. בטבריה גרו יחד כאן ספרדי, כאן ערבי, כאן אשכנזי, כאן עירקי. ורק כאשר באו האנגלים, התחילו לסכסך בין הערבים ובין היהודים.

והנה בימים ההם, יצאה השכנה שלנו לחאג' למכה. כאשר חזרו משם, סיפרה לנו: – בדרך למכה, רצינו לבקר את קבר משה. אנחנו יודעים איפה זה, במדבר, בעבר הירדן. זה כתוב בתורה שלכם וגם בקוראן שלנו. והנה כאשר היינו קרובים לקבר משה, התרחק מאתנו וזז קדימה. התקרבנו כמה צעדים, והקבר התרחק מאתנו. ראינו אותו ולא יכולנו להגיע אליו, והמשכנו בדרכנו.

זה היה הסיפור של השכנה שלנו על קבר משה במדבר.

אסע"י 17228: רשם יפרח חביב מפי פרידה עטיה, ישראל מזרחי

שר ומפריח פרחים

זקן אחד המספר רבות על ימי נעוריו, המתגאה בהם תמיד, ושבלה אותם בקשרים הדוקים עם אחד מבתי המרזח שהיו לו ידידים רבים. ושבו נהגו לערוך מסיבות ערב של "אלף לילה ולילה" בא אלי באחת השבתות אחר הצהרים. והודיע לי שהוא בא לספר לי סיפור יפה, כיון שאני שכנו ועזרתי לו פעמים רבות בהשקאת גינתו הסמוכה. הסיפור הוא על "עובדיה איש הפרחים" פתח הזקן לפתע, אם תשמע שם זה, תחשוב שעובדיה היה מגדל או מוכר פרחים אך לא, ידידי הקטן! לעובדיה היה קול ערב. והוא ידע לנצל את קולו הערב והעליז, והטוב לשיר, המשיך אורחי הטוב כשהתחיל עובדיה לשיר, צמחו פרחים יפים סביבו באשר הוא שם. בדרך, במיטה; ליד השולחן, ובכל מקום שבו יהיה! אמר הקשיש אחר אנחה ארוכה ואחר כך המשיך, שמע המלך על עובדיה איש הפרחים, והוא לא האמין! לכן שלח שוטרים להביאו ולראות בעיניו אם זה נכון או לא.
בעוברו עובדיה עם השוטרים באחת מסימטאות הכפר, שמע צעיר אחד אומר לחברו: – הנה עובדיה הולך לבית הסוהר, ומשם חי לא יחזור, אז אוכל לבצע תוכניתי שכבר הכנתי בקלות, ולא אצטרך לגמור את הקשר שכבר הכנתי את קוויו העיקריים ותוכניתי היא להתחתן באשתו היפה של עובדיה.
זאת היתה מכה קשה על ליבו של עובדיה. וצר לו מאוד לשמוע דברים אלה, המשיך הזקן בפה פעור. בדרכם של השוטרים ועובדיה בין השדות, ראו איכר אחד רץ אחר המחרשה שסחבוה צמד שוורים, ונושא על גבו ארגז גדול. – מה בארגזך? – שאלוהו השוטרים לאחר שקראו אותו אליהם!
– אשתי רבותי! – ענה המסכן בתדהמה – אשתי היא אוהבת בחור אחר, ואני חושש שתברח אתו! לכן רבותי, – המשיך האיכר, – אני נושא אותה תמיד על גבי בארגז זה! – הוא סיים.
– פתח נא את הארגז! – אמר הסמל בנזפו בו.
כשפתח האיכר את הארגז, פרץ מתוכו בחור אחד שברח ורץ באדמה החרושה. – זהו הבחור אוהב את אשתי – התלונן האיכר המסכן. אבל השוטרים לא דאגו לו והמשיכו בדרכם. אמנם שזאת היתה נחמה קטנה לעובדיה, אבל מכתו נשארה קשה.
כשבאו אל המלך, ציווה זה על עובדיה לשיר. עובדיה היה עצוב מאד לכן לא צמחו פרחים סביבו כששר.
ציווה המלך להכניס את עובדיה לבית הסוהר ולא להוציאו משם עד שימות. והוא הוכנס לבית הסוהר, אחר שהכוהו השוטרים קשה.
יום אחד ישב עובדיה ליד החלון בחדרו הקטן שבו הוא כלוא ולידו היתה רפת איפה שסוסי המלך נקשרו. וכששקעה השמש, בא עבד אחד שחור העור, אדום העיניים ולבן השניים, וישב מאבוסי הסוסים. רגעים אחדים עברו והנה נר נדלק נראה בסוף הרפת ולפתע נראתה המלכה, אשת המלך, באה לכיוון העבד.
כשהגיעה המלכה, לקח אותה העבד בזרועותיו והחל לנשקה, וכך כל אחד מהם, העבד והמלכה סגרו אחד את חברו בזרועותיהם וחתם את פיו בנשיקותיו.
המראה הזה הבהיל הרבה את עובדיה שלא האמין למראה עיניו וחשב שהוא חולם, ומיד הוא פתח בשירה נעימה, עליזה וערבה לאוזן ומיד צמחו פרחים יפים מאוד מאד סביבו.
השומר של בית הסוהר, ששמע את השירה ובא לראות מה קרה… לא האמין למה שראה, ולא האמין שהפרחים צומחים כאן בבית הסוהר בחדר הקטן. הוא הלך והודיע לאדונו המלך מיד. כשהובא עובדיה לפני המלך בבוקר השני שר שירה יפה וצמחו סביבו פרחים, הפעם התנחם על מכתו, כי לא רק אשתו בגדה בו, וניסתה לברוח עם חברה, אלא גם המלכה אשת המלך! בוגדת אוהבת עבד.
כששאלו המלך, למה לא צמחו פרחים סביבו בפעם הראשונה, עובדיה סיפר למלך מה ששמע על אשתו והוא גם סיפר לו מה שראה על אשת המלך, רק אתמול ברפת על האהבה בינה לבין העבד השחור. ואמר גם למלך שהוא התנחם, כי לא רק אשתו בגדה בו וזנתה, אלא גם אשת המלך, לכן הוא שמח היום ולא עצוב. המלך ציוה להרוג את אשתו המלכה וגם העבד חביבה. הוא בתליה והיא בשריפה על ערמת אש ענקית ובאמצע העיר, ולזרוק את אפרה באויר.
ולקח לו ולעובדיה לנשים שתי בחורות יפות מאד, מארץ רחוקה.
כך סיים ידידי הזקן סיפורו שהבטיח לי לספר לי (אחד הבקרים ובקומו במהירות להשיג את המתפללים שטרם הלכו לבית הכנסת).
אסע"י 160: רשם: מנעם חדאד מפי סכור עבוד, ישראל ערבי נוצרי

ג'וחה והסיר שמת

השאיל ג'וחה סיר אצל שכנו. למחרת החזיר לו את הסיר עם סיר קטן.

– מה זה?

– הוליד סירך בלילה סיר קטן.

– באמת? תודה רבה.

אחר כמה ימים השאיל ג'וחה שוב סיר אצל שכנו. שמעו השכנים על הסירים המולידים, הביאו כולם את סיריהם לג'וחה. לקח ג'וחה את הסירים, מכר אותם בשוק.

אחר שבוע באו האנשים לבקש את סיריהם.

– אין דבר. אני עוד צריך אותם.

עבר שבוע: – יא, ג'וחה, מה עם הסירים?

– מה אגיד לכם, מתו בלידה.
אסע"י 9355: רשמה: הדה יזון מפי ראובן נענה, ישראל ספרדי

גלגל חוזר

בין הרי הקאווקאז הגבוהים היה כפר נידח, סגור ומסוגר, אשר אין יוצא ממנו ואין בא אליו.
ובכפר זה היה מנהג מוזר: הכפריים תושבי המקום נהגו להיפטר בדרך מוזרה מזקני הכפר שהגיעו לגיל גבוה: הבן הבכור היה כורך חבל לרגלי אביו הבא בימים וגוררו אל מחוץ לשערי הכפר אל ערימת הזבל. שם היה מניחו לנפשו, עד שנפח את נשמתו.

וכאן מתחיל סיפורנו.

ביום סגריר אחד, עת השמיים היו מכוסים עבים שחורים משחור, גרר בן בכור את אביו אל ערימת הזבל, ולפתע נתקל ראשו של האב באבן בולטת. חייך האב חיוך רפה אל בנו. תמה הבן, כי לא הבין את פשר הצחוק, עצר תחתיו ופנה אל אביו: – מוזר אבא, שהנך מחייך למרות הגורל המר הצפוי לך.

ענה הזקן לבנו: – לא מתוך אושר ושמחה חייכתי, בני. אלא שמתפלא אני על החיים, שהם כגלגל חוזר. כשהייתי אני בגילך גררתי את אבי באותה דרך שבה אני נגרר כעת. ובאותה אבן שבה נתקלתי עתה, נתקל גם ראשו של אבי. גם גורלך לא יהיה שונה משלנו.

הרכין הבן את ראשו, התיר את רגלי הזקן הקשורות ונשאו בחזרה לביתו.

מאותו יום ואילך נתבטל המנהג האכזרי.
אסע"י 7905: רשמה: אסיה אדריס מפי אביה מוסא אדריס, ישראל צ'רקסי

בן מקרא שמת בגולה

בימי קדם היתה עדת בני המקרא עשירה ונכבדה מאד. שלושה מבני עדה זו היו שותפים למסחר שטיחים והיו מגיעים לישובי גולה רחוקים במזרח ובמערב. לעתים רחוקות היו מזדמנים גם עם אחיהם בני המקרא, ואז גדלה שמחתם. אבל לרוב סחרו עם יהודי פולין. למראית עין נהגו בכל מקום כיהודים, אבל בסתר לבם נהגו כמנהגי אבותיהם מדור לדור, נזהרו במצוות, לא אכלו מאכלי בשר ולא מאכלים מבושלים, רק אוכל יבש ומוכן כמצוות ה'.

הגדול בתורה בין השלושה היה יצחק בן אברהם, מנוחתו כבוד בגן עדן. הוא היה מבין במקרא, מעיין בלילות בספרים קדושים ושיחתו היתה מלאה תמיד פסוקי תורה ואמת. וכל זמן היותם בנכר היה מסביר מדי שבת את פרשת השבוע לשני שותפיו, ומתאבל יחד איתם על ציון החרבה. בעיקר היה יצחק מדקדק במצווה זו של אבלות ציון. ולא היה לילה שלא היה קם בו בחצות ובוכה ומתאבל על חורבן בית המקדש. והשניים העריצו את יצחק וכיבדו אותו ונהגו על פי הוראותיו. היתה להם עגלה משלהם ובה נסעו ממקום למקום, כי רכבות לא היו עדיין בעולם. יום אחד בהיות השלושה באחת מערי פולין הסמוכה לוורשה, חלה יצחק לפתע. הוא התאבק עם המחלה, שותפיו הזעיקו את הרופאים הטובים ביותר, אך מלאך המוות גבר, יצחק נפטר מן העולם.

הנשמה פרחה לגן עדן אבל את הגוף צריך לקבור. הקראים של פולין (הליץ, טרוקי, לוצק ועוד) ובתי הקברות שלהם והקהילות רחוקים ואי אפשר לטלטל את המת עד לשם. לקברו בבית קברות נוצרי הרי זה חלול הקודש. אין ברירה אלא לחצוב קבר בבית קברות יהודי. סוף סוף אחים היהודים, אם כי הם טוענים בפירוש התורה וחוטאים לאמת. מובן, שאי אפשר היה להעלים את האמת, והתייצבו שני הקראים שנשארו בחיים בפני גבאי 'החברה הקדושה' היהודי. היו מוכרחים לגלות את מוצאם וזהותם. הגבאים סרבו להביא את הקראי המת לקבר ישראל. לא עזרו דמעות הקראים וטענותיהם: – המת לתלמיד חכם גדול היה, מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אוהב ישראל ומתאבל לילה לילה על חורבן ציון וירושלים.

לא עזרו הצעות ממון רב שהקראים היו מוכנים לתתו בעד הקבורה.

עזה כמוות קנאית היהודים שנאתם. הגבאים וראשי הקהל לא היו מוכנים בשום אופן להתפשר ולוותר על אמונותיהם ודעותיהם. כבוד המת וגמילת חסד אחרון לאיש שאיננו עוד לא נחשבו בעיניהם ולא כלום. הם דחו בשתי ידיים את תחנוני הקראים.

בלב נשבר וברוח מרה באו שני הקראים אל הרב והגישו בפניו את טענותיהם. והתחננו בדמעות בעיניהם: – תנו לנו אחוזת קבר, מה אשם אדם זה. הרי אבותיו חטאו והוא הלך בדרך אבותיו ואף אילו רצה להתגייר, גזירה בידיהם לא לקבל גרים מבני המקרא.

ובשמוע הרב מפי הקראים טענה זו ואת הפסוק: 'אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו', נזדעזע ומחשבותיו נתבלבלו. ובפקודת הרב הסכימו הגבאים לקבור את המת בבית הקברות, מעבר לגדר. גדול העלבון למת הצדיק, אין כפרה לביזיונו, אך באין ברירה הסכימו הקראים לסידור זה, כששפתיהם ממלמלות דברי תפלה, סליחה ומחילה.

אותו לילה נשמע בבית הקברות הקראי בירושלים קול בכי המתאבל על ציון וירושלים, והקול כקולו של יצחק בן אברהם, סוחר השטיחים. ולמחרת מצאו בבית הקברות, ציון של קבר חדש חצוב בקרקע. רעדה אחזה את קראי ירושלים ולא ידעו את פשר הדבר.

אותו לילה פרצה מגפה חולירע בעיר שבה ביזו והעליבו הרב והגבאים את כבוד המת. חשובי הקהילה נפלו חללים, נשים וטף מתו, ועשרות מתים היו מובאים לקבורה מדי יום ביומו. וראה זה פלא בערים ובעיירות הסמוכות אין קשר למגפה, וגם באותה עיר עצמה אין חללים מאוכלוסיה הלא יהודית. לא עזרו תפלות ציבור, ולא עזרה צדקה, גם הרב של העיר חלה ונפל למשכב. רגעים מועטים לפני מותו, הבין כי עלבון הקראי המת הוא שגרם למגפה, וצווה לבקש מחילה מן המת הקראי ולהעביר את עצמותיו לעבר הגדר פנימה. אחרי שכל בני העיר לוו את רבם בדרכו האחרונה נגשו הכל אל קברו של הצדיק הקראי ובקשו מחילה ממנו. אולם לשווא עמלו למצוא את עצמות הצדיק. הן נעלמו כלא היו. ועוד הם תמהים על פשר הדבר, הגיעה שמועה מן העיר: כל החולים הבריאו, פסקה המגפה.

הבינו הכל כי הצדיק הקראי מחל על כבודו הנעלב וסלח לעדת היהודים. כי סלחנים וסובלנים הקראים, שלא כאחיהם היהודים. ובזכות המחילה פסקה המגפה. כאשר חזרו שני הקראים לירושלים, וסיפרו לזקני העדה על מות הצדיק ועל עלבון כבוד המת בידי קנאים ועל ענשם.

הבינו בני העדה כי בקבר שנחצב בבית הקברות בליל מותו של יצחק בן אברהם טמונות עצמותיו של הצדיק. מצוות אבלות ציון שקיים הצדיק בכל לבו ובזכותו ירדו מלאכים מן השמיים והעבירו את הגוף הקדוש והטהור מארץ נוכריה אל אדמת ציון וירושלים וקברוהו בה.

ומי יתן ותבנה עיר הקודש במהרה בימינו לראות נחמתה וגאולתה השלמה.
אסע"י 491: רשם: דב נוי מפי קראים בגליציה, ישראל קראי

קפיצת הדרך של יצחק עם הארץ

בעיר שכם אשר למרגלות הר גריזים, הר הברכה, באמצע המאה התשע עשר, דר בכפיפה אחת עם בני עדתו השומרונים, האיש הישר והתמים יצחק סוריה. דרכו היתה ישרה לבלתי נטות ימינה או שמאלה ואת לחם חוקו השיג בהיותו שואב המים של העדה.

מדי יום ביומו היה יורד למקום הנקרא 'עין הדבש', מעיין הנובע ממורדות הר גריזים, ממלא את דליי המים אשר אתו, מטעינם על כתפו ומחלקם בבתי השומרונים. כך חי יצחק את חייו ופרנס בכבוד את משפחתו. בני העדה ראו במעשיו ברכת השם, וייקרא שמו בישראל "ברכה".

למצווה נחשב הדבר, כי יבקר השומרוני את קברות הכהנים הגדולים, בני אהרן, אלעזר, איתמר ופינחס בן אלעזר בכפר עורתה, הסמוך לשכם.

בבוקרו של יום קיץ נאה, השכים יעקב בן אהרן הכהן הגדול ואיתו מנכבדי העדה, ויטעינו על סוסיהם וחמוריהם סלים מלאים מטוב הארץ, כדי לסעוד על קברות הכהנים הגדולים ולהתפלל לעילוי נשמותיהם ונשמות כל קהל ישראל בגן עדן לעולם. ויעלו בדרך העולה לקבר אלעזר הכהן.

המה יוצאים את מבואות שכם ליד 'עין הדבש', והנה רואים הם את יצחק ממלא את דלייו.

אמרו לו: – שלום לך, יצחק.

– שלום לך, אדוני הכהן הגדול, ושלום גם לכם, נכבדים! – ענה.

נפנו ללכת מאתו, שאל אותם: – לאן פניכם מועדות? ואנה מדהירים אתם סוסיכם?

אמרו לו: – לקבר אדוננו הכהן אלעזר, פנינו מועדות, הנח פחיך ובוא אתנו.

אמר להם: – ולמי אניח הילדים והאישה? רק אמלא פחים אלה ואחלקם לבני העדה, אגבה את מחירם ולאחר מכן אבוא אחריכם.

צחק הכהן הגדול: – הו יצחק, בני, איכה תוכל להספיק כל זאת? עד שתסיים את מלאכתך, והנה אנו כבר חוזרים משם. לא, בני. אל תטרח לעשות זאת עתה, אם אין לך היכולת והאמצעים, לך לעמלך ויהיה האלוהים עמך.

אמר לו יצחק: – אודה לך, אבי, על ברכתך. אף על פי כן בוא אבוא, ואלוהי אבותי ינחני בדרך זו.

חייכו נכבדי העדה מתחת לשפמם, ויאיצו בסוסיהם וחמוריהם כדי שיגיעו למקום לפני עלות השמש, ויתפללו את תפילת הבוקר על קבר אלעזר. הם הגיעו עד שער הקבר, והנה קול תפילה ושירה עולה מתוך החצר. רעד עבר בבשרם כי לא ידעו מי הוא המתפלל. ויתמהו האנשים מאוד ויחשבו, כי אין זאת אלא מלאך מתפלל, ויאזרו עוז ורוח אומץ, וייכנסו לחצר הקבר.
והנה את מי הם רואים? את יצחק שואב המים, יושב הוא ומתפלל חרישית ומרים לפרקים את קולו.

אמר לו הכהן הגדול בהשתוממות: – האתה הוא זה, יצחק?

– כן אני הוא זה, ומדוע איחרתם לבוא? – שאל

אמר לו הכהן: – איך היה הסיפק בידך להגיע לפנינו ואין עמך סוס או חמור?

ענה יצחק: – מייד שנפניתם והלכתם , פניתי גם אני לדרכי. חילקתי את המים לבני עדתנו, ולאחר מכן התחלתי ללכת בדרך הארוכה הזאת. הייתי הולך ומתפלל, ופתאום רואה אני את עצמי בחצר הקבר, ואין איש אתי, ומאוד התפלאתי שאין אתם כאן.

אמרו לו נכבדי העדה: – מה היית מתפלל, אחינו יצחק? והרי ידוע לנו הוא שעם-הארץ אתה ותפילות אינך יודע.

ענה להם: – אכן, נכון דיברתם. התחלתי לומר את האלפבית עד שאמרתיו, לפי החרוזים שבידי, 345 פעמים. כאשר הגעתי למספר זה מצאתי את עצמי פה, במקום הקדוש.

כשסיים יצחק את סיפורו אמר לו הכהן הגדול: – יצחק, גדלה מנתך ממנת כולנו. כי משה רבנו הוא שעשה לך קפיצת דרך זו, בהיותך תמים ירא אלוהים ואוהב אמת וצדק. לכן באת על שכרך.

וישתחוו כולם ארצה ויברכו את האל הגדול על אשר נטה מטובו וחסדו על בני עדתו ומאמיניו המסכנים. והדרך ההיא, בין שכם למקום הקבר, נקראת עד היום הזה בפי השומרונים "קפיצת הדרך', זכר למעשה הנס שאירע ליצחק.

אסע"י 6376: רשם: רצון צדקה מזכרונו, ישראל שומרוני

הקונה הטיפש

איש מחומס נסע לביירות לקנות נעליים. לפני נסיעתו לביירות הדריכו אותו ואמרו שסוחרי ביירות נוהגים לפשוט את עורו של קונה תמים, לכן עליו לעמוד איתם על המיקח וכמה שידרשו ממנו יגיד שיתן את החצי מהמחיר המוצע. כשהגיע לבירות נכנס לחנות נעליים והסוחר שאל: – מה רצונך לקנות?

– זוג נעליים.

הגיש לו הסוחר זוג נעליים ודרש חמישים לירות.

– או זה יקר, אתן עשרים וחמש לירות.

הסוחר: – מה אתה סח? זה מעט. תן שלושים לירות.

– אתן את החצי, חמש עשרה לירות.

הסוחר: – זה אי אפשר, תן לפחות עשרים לירות.

– אתן לך עשר לירות.

עכשיו כבר התרגז הסוחר ואמר: – אתן לך את הנעליים בלי כסף.

ענה הקונה מחומס: – אם כן, תן לי עוד זוג אחד.

אסע"י 7861: רשם אברהם קרן מפי פלורה ששון, לבנון

הזבובים הגנבים

מחוסר עבודה וביש מזל היה משה, אב לחמישה בנים. אך לא לעולם חיי עוני ושפל. כאשר הציעו לו קניית איטליז, לא החמיץ את ההזדמנות, ואת הכסף שחסך השקיע בעסק החדש, כדי שיוכל להתפרנס בכבוד.
ואכן, האיטליז של משה נתפרסם ביותר, ואנשים הלהוטים אחרי בשר טרי וטוב היו עומדים בחוץ בתור ארוך ומחכים עד שיקבלו את מנתם. כדבורים בכוורת דמו. אלא שלרוב היה הבשר כלה לפני כלות התור, ורבים מן הקהל היו חוזרים מאוכזבים לביתם.
החליט משה להזמין מעתה שלושה בני בקר לעומת האחד ויחיד שהיה מגיע בעבר למקום. וזאת כדי לספק את דרישותיהם של קוניו. אך בבוקר השכם בהגיעו לאיטליז, נוכח לדעת כי חלק גדול מן הבשר איננו והמעט שנמצא באיטליז מכוסה כולו זבובים. הוא לא העלה על דעתו כי הבשר נגנב בלילה, כי היה בטוח שהזבובים הם שהספיקו ליהנות בלילה מן הבשר החסר.
משה לא היה מוכן לוותר על הבשר והגיש לשופט תלונה נגד הזבובים. כאשר משה סיים את טענותיו בבית המשפט, פסק השופט: – רשאי אתה להרוג כל זבוב החשוד בעיניך בכל מקום ומקום.
– תודה, אדוני השופט, – הפטיר משה, ולפני שסיים את משפטו, ראה זבוב מתיישב על פני השופט. בן רגע סטר בידו על פניו והרג את הזבוב. ידע השופט כי משה שתבע למשפט את הזבובים יוכל על סמך פסק הדין שזכה בו, לסטור על פני רבים, ואלה יאשימו בכך את השופט. מה עשה? חזר בו מפסק דינו וציווה לשלם למשה דמי פיצויים תמורת הבשר שאכלוהו הזבובים.

אסע"י 203: רשם וסיפר: אורי ברנס, לוב

ר' שמחה מאיר מחולל נס בדווינסק

בלטביה, נהר הדווינה חובק את העיר דווינסק כזרוע מעוגלת. למטה בעמק היתה עיירה יהודית בשם גריפקה. בכל חורף כשמי נהר זה היו נקפאים, היו אלה הצריכים לנסוע לעיירה גריפקה עוברים אליה במזחלות שלג. לפני כל חג פסח, כשהקרח היה מתחיל להתמוסס ולתסוס בתחתית הנהר, מקרח זה שהיה לופתו כל החורף והופך מימיו בתחילת החום והקיץ לזרם מים שהיה עולה ועולה מתחת למעטה הקרח, היו באים לגדותיו לפני כן אנשי צבא, והיו בכיפוף זרועו של נהר באים עד שבקרח היו נובעים, מתהווים בקיעים וכך פתחו מוצא למים מפנים הנהר להתחיל לזרום בנתיבו במורד ולא לעלות ולשטוף את חופיו. אבל שנה אחת, משום מה לא באו אנשי הצבא לעשות מלאכה זו, והמים העלו והעלו את כרום הקרח שהיה מעליהם מעלה מעלה ושטפו במימיו את כל העיירה גריפקה עד מעל לגגותיהם ועמדו לשטוף עוד ערים ועיירות שהיו בסביבה זו. ומה שעשו למים זורמים אלה כשעל פניהם שכבת קרח עבה, לא עזר. והנה הנה הולכת לבוא הצרה הזו של שיטפון הסביבה. ובכן פנו לרחמי שמיים. כומר העיר מיהר לבוא כשבידו צלב גדול ופיו ממלמל תפילות ואחריו פמליה גדולה של פרחי כהונה ואחריהם אזרחים רבים של גויים שהולכים בוכים ומתפללים והכל לשווא. והנהר מתרומם מרגע לרגע ועוד מעט ותבוא צרה גדולה על כל הסביבה, ותקום צעקה גדולה ומרה. ויבקשו הגויים מהיהודים, שרב העיר ר' שמחה מאיר, שהיה ידוע כצדיק גדול שיבוא הוא, ואולי ירחם השם ותפילתו תתקבל. ויצאו רצים אל ר' שמחה. והוא אמנם בא, ועמד ליד אותו קטע זרוע הנהר, כשעמו עשרה איש למניין והתחיל להתפלל, כשסביבו מסתופפים קהל עצום של גויים ויהודים כאחד. וראה זה פלא, כשאך פתח ר' שמחה בתפילתו ובתחנוניו ליד הנהר, מיד נשמעו פיצוצים חזקים של הקרח שהחל להתפוצץ. ולעיני כל, החל הנהר זורם במורדו במים אדירים עד שלאחר כעשרה רגעים, גם המים שכיסו את בתי העיירה גריפקה, החלו הלוך וחזור, וכל הקהל הרב, גויים ויהודים, חוזים בפלא הזה. וכשפנה הרב ר' שמחה מאיר לחזור משם לביתו, הלכו אחריו הגויים, נשתופפו לארץ ונשקו צעדיו, כה קדוש היה.

אסע"י 15564: רשמה אביבה כהן מפי אברהם גלמן, לטביה

ר' אצי'לה ולוז'ינר מוציא חתן משדים

בסביבות וילנה חי פעם בחור צעיר. מצאו לו הוריו כלה מעיירה סמוכה. בבית הכלה הכינו את החתונה. הביאו תזמורת, בישלו ואפו. ביום החתונה כל הקרובים התאספו. גם החתן בא עם הוריו. היה עוד כמה שעות זמן עד החופה, החליטו החתן והשדכן ללכת לטייל. בהגיעם ליער התיישבו להם על הדשא. היום היה יום קיץ, והשדכן העייף נרדם. החתן רצה להתאמן לקראת החופה, הוציא את טבעת הקידושין מתוך כיסו, כופף אילן צעיר, שם את הטבעת על אחד הענפים שלו באומרו: – הרי את מקודשת לי… כדת משה וישראל. – סיים רק לומר את משפטו, פתחה האדמה את פיה ובלעה אותו.

אחר כמה שעות רצו לקיים את החופה, והחתן איננו. מחפשים אותו בבית ומחוצה לו, אבל אין איש יודע דבר. בסוף נזכר מישהו שראה את החתן מטייל עם השדכן בכיוון ליער. ביער מצאו את השדכן ישן, אבל החתן איננו. העירו את השדכן: – איפה החתן?

– החתן? אינני יודע. הוא ישב כאן, אבל לאן נעלם? אינני יודע החתן איננו.

בוכים ההורים, הכלה התעלפה. אבל מה לעשות? החתן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. ובלי החתן אין חתונה. חזרו כל הקרואים למקומם, אבלים וחפויי ראש.

עברו שנים. הורי החתן כבר קצת התנחמו על אסונם, ופצעיהם נרפאו לאט לאט.

בעירם הייתה ישיבה. פעם ישבו בחורי הישיבה בין השמשות בחושך וסיפרו מעשיות. ובספרם כל מיני דברים נזכרו גם בחתן שנעלם ביום חתונתו. בין הבחורים היה אחד מיוחד במינו. חבריו שמו את לבם, שהוא שונה מהם. איזה נסתרות הוא עושה, כאילו קדוש הוא. לראות באו, אבל דבר ברור אינם יודעים, ומחרישים. שם הבחור היה יצחק וקראו לו וולוז'ינר, כי מוצאו מן העיר הנודעת וולוז'ין. כשהוא שמע את דברי הסיפור על החתן שנעלם, התחייך קצת ואמר: – אילו רציתי, יכולתי לדעת היכן חתן זה.

הכל שמעו את דברי הבחור, אבל לא הגיבו עליהם. אחד הבחורים היה אוכל בבית הורי החתן. באותו יום הוא בא לאכול אצלם, ואגב שיחה התחילו ההורים בוכים אחרי בנם האבוד. אז הוא סיפר להם על שיחה בישיבה, על דברי הבחור המוזר היודע את מקום הימצאו של החתן. האב כעס על בחור: – אל תגרד את פצעי.הנח לנו ואולי נשכח את אסוננו.
אבל האם נאחזה בתקווה קלושה זו, והחלה מבקשת את בעלה: – הזמן את הבחור ל'שלוש סעודות' במוצאי שבת. וכשבא האב אל יצחק וולוז'ינר והזמינו, חייך. הוא ידע כבר מה רוצים ממנו ההורים, וענה: – טוב אבוא במוצאי השבת.

הבחור הלך לבית ההורים. אכלו, שתו ושרו כנהוג במוצאי שבת. עד שהאב אמר: – שמענו שאתה יודע היכן בננו.

– כן ענה. – אמרתי כך. אמנם, עודני צעיר לדברים כאלה, שהם דברי פלא. אבל אמרתי מה שאמרתי ועכשיו עלי גם לקיים. ולא, מה יאמרו הבריות? ולכן הקשיבו לי, הכלה טרם נישאה לאיש. ואת בנכם חטפו השדים לממלכת השדים, כי הוא קידש את אחת הבנות שלהם. קשה מאוד להחזיר את בנכם משם, אבל ננסה. עשו כך: תכינו את הכל לחתונה. הזמינו את אותם האנשים עצמם, את אותה התזמורת עצמה, תבשלו את אותם המאכלים עצמם, תשמחו, תשירו ותרקדו כמו אז. גם את הכלה תלבישו בבגדי כלולות. ואת החלון ליער תשאירו פתוח.

ההורים עשו את הכל כמצוות יצחק. ויצחק ניגש ליער, למקום שבו בלעה האדמה את החתן, וקרא: – אני משביע אתכם, לקחתם את החתן לא על פי דין. החזירו לי אותו.

ענו לו: – כי הוא קידש את אחת מבנותינו שלנו, נשא אותה לאישה. לא נחזיר אותו. יש לו אפילו שני ילדים איתה.

קרא הבחור שנית: – אני משביע אתכם. החזירו את החתן, ואל תחזירו אותו לא מעונה, לא בעל מום ולא מת, אלא חי, בריא ושלם.

ענו לו: – לא נחזיר אותו. הוא קידש את בתנו, והוא אחד משלנו.

צעק יצחק: – החזירוהו תיכף ומיד. ולא, אגש לאשמדאי. ואני יודע כיצד להגיע אליו.

לשמע איום זה נבהלו כנראה, השדים והעלו את החתן מהאדמה. הוא היה מעונה ומעולף. יצחק לקח אותו, העביר אותו דרך החלון הפתוח לחדר החופה והעיר אותו מעלפונו. הרב ערך את הקידושין והמסובים חגגו את יום החתונה.
במעשה זה נתפרסם שמו של הבעל-שם והמקובל רבי יצחק (איצלה) מוולוז'ין.
אסע"י 613: רשמה הדה יזון מפי שמואל ברמן, ליטא

פסק דין אמת

לרב אחד עשיר מאד היתה אשה עקרה ועקב אהבתו העזה לאשתו לא נשא אחרת על פניה. יום אחד חנן אותה אלוהים וילדה בן, שמח הרב שמחה גדולה ומרוב אהבה לבנו יחידו, בנה לו ארמון מלכים רחוק מן העיר ומשרתים לרוב. הקפיד הרב שבנו יחידו לא יבוא במגע עם הבריות לכשיגדל, פן ילמד מהלכותיהם והרגליהם הרעים. עברו ימים וחלפו שנים והבן היה לגבר יפה תואר שאין כמוהו ולא ידע דבר וחצי דבר על מה שמחוץ לארמון. יום אחד אמרה האם לרב: – בננו כבר בגר וצריך להתחתן, הבה ונוציאו אל העיר לתור בה כדי למצוא את בחירת לבו. הסכים הרב וכן עשה. ומשיצא הבן אל העולם המוזר שמחוץ לארמונו ובקש את אביו לשלחו לאחת הערים שאודותיה ספר לו אחד החברים שרכש לו במשך הזמן שסובב בעיר. חשש היה בלבו של הרב העשיר, אך לא היה בכוחו למאן לבנו יחידו.
בקיצור ציידו אביו בבכיר סוסיו, מזון וכסף וגם אבן יקרה קשר למותניו. החל הבן את מסעו ומקץ ימים אחרים הגיע לאותה עיר, רכב בן הרב לאחד הצורפים ובקש למכור לו את האבן היקרה שנתן לו אביו אך לא היה ביכולתו של הצורף לקנותה משום שכל הונו לא הגיע לחצי ערכה. שלחו הצורף ל"אמין" (ראש הצורפים) שהיה עשיר מופלג ולאמין זה היתה אישה יפה מאד, מאד. קנה העשיר את האבן היקרה מבן הרב והזמינו להתארח בביתו. ראתה אותו אשת האמין היפה וחשקה נפשה ביופיו שלחה את שפחתה לומר לו שלא ישתה את התה שיוגש בסיום ארוחת הערב כי יש בו סם מרדים לבעלה. אך בן הרב שכח את דברי השפחה ושתה את התה. למחרת קם מתרדמתו והנה בכיסו אולר חד סגור. בערב השני שוב שכח, שתה ונרדם ולמחרת מצא שוב אולר אך הפעם פתוח, תמה בן הרב על הדבר תמיהה גדולה ונזכר בדברי השפחה וחשב בלבו בערב הראשון השאירה אולר סגור, בשני פתוח ואם אשתה בשלישית יתכן שתשחטני. לכן נזהר שלא לשכוח. אותו ערב לא שתה ולא נרדם אך הבעל היה מוטל בשינה עמוקה מאוד. לאחר שהרעיפה עליו רב נשיקות עזות כלהט אהבתה שעבדה אותו לרצונה כי לא ידע בין טוב לרע בגלל היותו סגור בארמון אביו.
אותו בוקר לאחר שהלך האמין לעבודה כדרכו יום יום, נתנה האישה היפיפיה לאהובה את השעון של בעלה ואמרה: – לך והראה את השעון הזה לבעלי ותאמר לו שבאת להתייעץ בו אם לקנותו או לא ואחר כך תחזירו לי במהירות.
ושעון זה היה כה יפה ויחיד במינו שהעשיר האמין בכל לבו שאין שני לו בעולם כשם שאין יפה כאשתו בכל היקום כולו. עשה בן הרב כאשר ציותה עליו וכשראה הצורף העשיר את השעון השתומם מאוד ולא יכול היה להאמין ששעון זה אינו שלו ולאחר שסיים לשוחח עם אורחו באדיבות המקובלת אודות השעון מיהר לביתו והנה שעונו במקומו מונח. התפלא האמין פליאה רבה כאשר לא נתפלא מעודו, סיפר את הדבר לאשתו והיא ענתה ברוב חכמתה: – לא בעלי! אין פלא בדבר, כך הוא עולמנו. דברים רבים דומים בו וגם בני אדם דומים ואפילו היפים ביותר שבהם.
אחרי ימים מספר אמרה היפיפיה לבן הרב: – מהר וקנה את הבית ברחוב הסמוך, הן רק קיר אחד מפריד מביתנו ובו נקבע פתח סודי והיו שני הבתים לנו לבית אחד. ואמור לבעלי כי מצאה חן בעיניך העיר והחלטת להשתקע בה מעט.
וכן עשה בן הרב כי שבוי אהבה היה לה. לא עבר זמן רב והעבודה תמה והפתח הסודי היה כל כך מוסווה ועשוי באמנות רבה שהיה נפתח בלחיצה קלה בלבד. אחרי כן אמרה האישה היפיפיה לבן הרב: – אמור לבעלי שהחלטת לקנות לך אישה מבנות העיר בשוק הנשים. שם אהיה אני ביניהם ותביע רצונך בפני בעלי לקנות אותי כי מצאתי חן בעיניך. ולאחר שנגיע בשלום לביתך ובעלי יחזור לביתו, אעבור אני דרך הפתח הסודי ואחליף שמלתי.
וכן עשו בהצלחה. לאחר שקנו את האישה, לווה האמין המרומה את הזוג לביתם, איחל להם מזל טוב ומיהר לספר לאשתו על הפלא. כשהגיע לביתו כבר ישבה אשתו על ספה ועסקה ברקמה כשהיא לבושה שמלה אחרת. האמין סיפר לה על המקרה בתמיהה רבה יותר משתמה במקרה של השעון. השיבה לו אשתו: – חדל כבר מלתמוה כילד בעלי הטוב, הרי אמרתי לך שמקרים רבים כאלה קורים בעולם.
וכך היתה היפיפיה מחותנת לשני בעלים מול עיניו הרואות של האמין בעזרת הפתח הסודי מבלי שהוא ידע את האמת. אך הזמן עשה את שלו. בן הרב שלא ראה את הוריו זמן כה ארוך התגעגע אליהם ולעיר מולדתו.
יום אחד הופיעו בן הרב והיפיפיה רכובים על סוסים בפתח חנותו של האמין, שמח האמין לקראתם שמחה גדולה והצטער על שהחליטו לעזוב את העיר וכמנהג הימים ההם רכב האמין על סוסו ולווה אותם עד שער העיר.
לאחר ימי רכיבה מיגעים הגיעו בן הרב ואהובתו אל בית הרב. שמחת ההורים היתה כה גדולה עד שדמעות זלגו מעיניהם משום שחששו לגורל בנם יחידם על שאחר לשוב. הקיצור לאחר שסיפר הבן לאביו אודות היפיפיה ובעלה אדמו עיני הרב מרוב זעם והוכיח את בנו קשות על מעשיו ולאחר דין ודברים נכנע בן הרב לרצון אביו להתחתן עם נערה אשר יבחר לו אביו ואת היפיפיה סגר הרב בחדר אפל על בריח עד שיבורר מה דינה.
בבואנו אל האמין, אחר ששב משער העיר וחזר לביתו ולא מצא את אשתו נוכח במה שעוללו לו ונתעצב מאד מפני שאהבתו אליה היתה עזה אם כי לא היה יכול להראות לה זאת (באותה עיר לא היה מכבודו של "אדון" המשפחה להראות אהבתו לאישה) הפקיר האמין את עיסוקיו ונתבודד בביתו ימים אחדים עד שכמעט ונטרפה דעתו עליו וכשלא היה יכול עוד, לקח כסף וזהב העמיס על סוסו והחל נודד מעיר לעיר בתקוה לפגוש את אשתו.
כשהגיע האמין לעיר הרב היתה כל העיר טבולה באורות ותושביה שמחים ולבושים חגיגית. היתה זו חתונתו של בן הרב עם בת אחד העשירים. ראהו בן הרב והכירהו. לקחו אל אביו ושלושתם יחדיו הלכו לחדר היפיפיה המסוגרת, פתחו את הדלת והיא מופיעה כנגדם יפה כתמיד ובעיניה כעין חרטה. עמדה והביטה בפני בעלה האמין ארוכות עד שכמעט וקפץ האמין לחבקה מרוב אהבה וגעגועים שמילאו את לבו אלא שעצר כוח ולא עשה זאת מחמת כבוד (שוב עניין הכבוד!). לאחר רגע של דומיה פתח הרב ואמר לאמין: – הרי אשתך לפניך. היא חטאה ובגדה בך ועתה מחל לה והחזירה אליך או דון אותה.
ענה האמין: – חטאה גדולה רבי ודינה מיתה!
אמר הרב: – נכון בני, חטאה חמור ודינך דין צדק הוא. תהי מיתתה כפרתה בפני הקב"ה והוא יחוס על נשמתה.
שמע בן הרב את פסק הדין ותמה על מה רוצים להמיתה? שאל בלבו ואמר: – אבי ומורי, למדתני פעם שכאשר פורחת הנשמה מגופה נוטלת איתה את העברות והמצוות אל בית דין של מעלה ואינה יכולה להוסיף או לגרוע מהם, אך אם בחיים חוזרת בתשובה ועומדת בפני פתוי השטן, פורחת הנשמה טהורה בפני הקדוש ברוך הוא. עתה אם נכונים דבריך יא אבי, יתכן ונשמה זו רוצה להופיע ביום הדין נקיה וטהורה ואם נפריחה כעת הרי שלא תוכל להוסיף או לגרוע כדבריך. על כן אבי חושב אני שמן הדין לתת לנשמתה שתופיע ביום הדין ברשות הקדוש ברוך הוא ואם עד אז יא אבי שאם תסכיל ותטהר נשמתה ידון אותה בית דין עליון לפי חטאיה.
התבונן הרב בפני האמין והאמין הסיר את מבטו מעל אשתו היפה והנהן בראשו לעבר הרב לאות הסכמה.
שמח הרב על תבונתו של בנו התמים ואמר אם כן קח נא בחזרה את אשתך, זהו פסק הדין אמת.
אסע"י 298: רשם: דרד אלקיים מפי רפאל אוחנה, מארוקו

האיכר והזאבים

באחד הכפרים הנדחים אשר בערבות רוסיה הגדולה היו הרבה מאד זאבים, ממש עדרים, אשר היו מחבלים בבקר ובצאן ובכל חיות הבית. וכאשר היה מציק להם הרעבון אף היו מתנפלים על העגלונים וסוסיהם אשר היו מובילים עצים מהיער הרחוק לכפרם. לכן הנהיגו האיכרים לנסוע בעגלות עם פעמון. וכאשר הזאבים היו מעיזים להתנפל על הסוסים, מיהר העגלון לצלצל בפעמונו, ואז היה נשמע הצלצול בכפר והיו באים האיכרים ועוזרים לאיכר הנתקף להדוף את הזאבים. כך נהגו עת רבה.

היה בכפר איכר אחד אשר רצה להתחכם ולנסות את האיכרים. ביום בהיר אחד בנוסעו בעגלתו העמוסה עצים, צלצל בפעמונו ככה סתם. מיהרו האיכרים מהכפר לבוא לעזרתו, והנה לא דובים ולא זאבים. חמד לו האיכר לצון ויצחק בכל פה לאיכרים אשר באו לעזרתו. כך שנה את מעשהו הנלוז ואף שילש.

כאשר היו באים האיכרים לעזרתו, נוכחו לדעת כי האיכר רימה אותם.

ויהי היום והאיכר נוסע בעגלתו כתמול שלשום והנה במקרה הפעם באמת התנפלו עליו זאבים רעבים. נמצא האיכר ממש בסכנת נפש, הוא וסוסיו המסכנים. מיהר האיכר לצלצל בפעמונו בכל כוחו צלצל, אך עתה לשווא צלצל. ישועה ועזרה לא באה. האיכרים מהכפר לא באו לעזרתו כי חשבו גם הפעם האיכר מהתל בהם.

בראות האיכר כי הנה בא קצו ויעצור את עגלתו וסוסיו ויתחמק מהזאבים וירץ בכל כוחו לכפר להזעיק עזרה. מזלו הוא שהזאבים מצאו טרף לשובע בסוסים, לכן הסיחו דעתם ממנו. ועד אשר באה העזרה מהכפר, כבר לא היה זכר ושריד מהסוסים המסכנים. הזאבים אף את עצמות הסוסים כרסמו ופצחו ואף את רתמת הסוסים העשויה מעור, בלעו ברעבונם.

זה הסוף לאדם המהתל באנשים ורוצה להיות חכם. טוב עוד כי את נפשו הציל.
אסע"י 5297: רשם: משה ויגיסר מפי אריה קוסבסקי, מולדביה

ריקודו האחרון של ר' אייזיקל

יש אומרים אליהו הנביא עלה בסערה השמיימה רכוב על מרכבת אש. והרבי מנימירוב היה כל שנה בימי הסליחות עולה לשמיים ואולי עוד למעלה מזה. ואייזיקל שלנו, רבי אייזיקל עלה בריקוד השמיימה, ממש כך בריקוד השמיימה.

אוי, איי, הם המתנגדים וודאי לא יאמינו, אבל לו היו רואים אפילו פעם אחת את אייזיקל בריקודו ובעיקר בריקודו האחרון וודאי ובוודאי שהיו מאמינים.
כל ימיו היה רבי אייזיקל חלוש בגופו, אבל חזק באמונה, בביטחון ובשמחה. כוח מיוחד היה בו לגרש כל עצבות ולעורר את השמחה. מיד משראיתיו והוקל לך על הלב ורווח לך. כל כולו אומר: יהודים אל עצבת, יהיה טוב, אני אייזיק אומר לכם יהיה טוב.

בחדרו של הרבי היה אייזיק תמיד אורח רצוי. משרק נודע לו לרבי שאייזיק הגיע לחצר, היה הרבי מיד קם ואומר: – הביאו לי אלי את אייזיקל שלי.

והרבי היה קם ובעצמו הולך לפגשו על סף חדרו. והרבי ואייזיקל נכנסים מיד לשיחה ארוכה בחסידות ודברי תורה. ובחדר הושלך הס, כולם מקשיבים לשיחתם ובולעים כל מלה היוצאת מפיהם. וכל שיחה כזאת היתה מסתיימת בניגון חדש שרבי אייזיקל היה דולה מעמקי נשמתו. וכולם שרים כמו יחיד, כל הבית, החצר, כל העולם מלא שירה.

ולרקוד ידע רבי אייזיקל. אשרי מי שזכה לראות את ריקודו אפילו פעם אחת. ופעם אחת, היה בשעת שמחת חתונה בעיירתנו ואייזיקל כדרכו לא היה בקו הבריאות. אמרו לו המחותנים והאורחים בעלי השמחה: – לאט לך אייזיק הפעם, הזהר לנפשך.

והוא עונה להם: – אל דאגה יהודים, השמחה אינה יודעת חולשה, והשמחה נותנת כוח.
והרי אתם יודעים שאייזיקל אומר שמחה, הרי זו שמחה שבשמחה. ורבי אייזיקל פתח בניגון חדש ויוצא בריקוד. ואייזיקל הוא כאש לוהטת, כאבוקה רוקדת. ואיתו רוקד כל הבית, המחותנים, האורחים, החתן והכלה, המנורות, בקבוקי המשקה, העצים והפרחים וגם שמיים רוקדים עמו. גופו של אייזיק כאילו קל מנוצה, עיניו יורות ברקים, ידיו כאילו כנפיים צמחו לו. רגליו אינן נוגעות בקרקע הוא מרחף באויר. איננו מרגיש גופו והחיוך על פניו, השמחה בעיניו, והוא רוקד.

השכינה רוקדת כמו כלה נאה וחסידה, והנה אמו הצדקת נגשת אליו, מנגרת אותו ואומרת: – נוחה בני, נוחה קצת.

והוא רוקד, הוא רוקד והוא שומע מנגינה נפלאה, נשמתו משתחררת מגופו, מלאכים יורדים לקראתו. והוא עולה בריקוד השמיימה. וזה היה ריקודו האחרון.
אסע"י 1783: רשם: אליעזר בוגטין, מזכרונו, מזרח אירופה

סוד המלך (אזני חמור)

באחד הימים הזמין אליו המלך דוד (לא הנזכר בתנ"ך) את אחד הגלבים לספרו. נגש הגלב להוריד כתר המלך מעל ראשו ומיד פרץ בצעקת תימהון: – אויה, מה ראו עיני?

– מה ראו עיניך? – שאל המלך – הגילית את סודי?

– כ… כ… כן… – גמגם הגלב – נדהמתי למראה עיני.

צלצל המלך אל המשרת וציווה להוביל את הגלב להורג.
לאחד שהומת הגלב הראשון הובל להורג גם השני, השלישי ועוד רבים. לבסוף נקרא אל המלך יו"ר ועדת הגלבים והמומחה ביותר שביניהם. ומאחר שהלה שכב על ערש דווי, קרא לבוא במקומו השוליה שלו. נגש הגלב השוליה, הוריד את הכתר מראש המלך. וישאלהו המלך: – אמור נא לי האם לא ראית דבר מה משונה ולא כרגיל בראשי?

– ראשך הוד מלכותך, כראש כל שאר הבריות.

– אם כן הנך ממונה מהיום לגלבי הקבוע ומדי פעם תבוא לספרני.

וכן היה. באחד הימים החלים ראש הגלבים, ושולייתו לא יכול היה לשאת עוד את סודו וניגש אליו לגלותו לו ויאמר: – אדוני ומורי, סוד שמור עמי זה מכבר אך איני יכול יותר להתאפק ולאמרו, כי הדבר תלוי בחיי. אם כן מה יכול אני לעשות, אשמע עצתך וכדבריך אעשה.

– אם אין אף אדם שיכול אתה לתת בו אמון לבל יגלה את סודך, לך למקום רחוק, חפור באדמה עמוק אמור בתוכה את הסוד והוא ישמור טמון בחיקה.

– כדבריך אעשה מורי ורבי. באדמה אטמון את סודי.

הלך השוליה אל היאור, חפר בו בור, אמר בתוכו את סודו, כסהו והלך לדרכו כשהוא בטוח שהסוד שהיה כאבן בלבו נגול מעליו ולא יגלה לאיש.

כאשר חיללו התושבים בקני הסוף נשמעו המילים: 'למלכנו יש שתי אוזניים כאוזני חמור'.

והשמועה פשטה מפי הקנים בין כל העם והגיעה לאוזני המלך. מששמע זאת המלך הוא כעס מאוד, קרא לגלבו והודיע לו כי למחרת עליו להיות מוכן למוות על כי גילה את סוד המלך.

מששמע השוליה את דברי המלך התפלא מאוד, כי לא גילה את הדבר לאיש, לבסוף החליט לגלות למלך את אשר עשה, ומקום טמנו את סודו.

הגיעו המלך, משרתיו והשוליה אל השדה ולאחר שלקחו קנה סוף וחילל בו אחד הפועלים במקום, נשמעו אמנם אותם הדברים שנאמרו כאשר חלל בו העם: 'למלכנו יש שתי אוזניים כאוזני חמור'.

אל תגלה לאיש את סודך אף לא לאדמה, כי יום יבוא ויתגלה הסוד ויהיה זה אשר יהיה.
אסע"י 1116: רשמה: אילנה כהן (זהר) מפי אמה פלורה כהן, מצרים

ר' יצחק אבולעפיה והקצבים בערב שבת

לפני שישים שנה החליטו הקצבים בדמשק להעלות מחיר הבשר בכמה פרוטות לפני חג הפסח.

יהודי העיר התמרמרו, באמרם: – מה ההעלאה הזאת דווקא לפני חג הפסח?

משלחת המורכבת מבאי כח הקהילה ביקרה בבית ר' יצחק אבולעפיה שהיה אז אב בית הדין בעיר, וסיפרה לו שהקצבים מבקשים להעלות מחיר הבשר. בדמשק נהגו שכל משפחה קונה לחג גדי או כבש. ההעלאה במחיר הבשר תפגע במיוחד במשפחות העניות.

ר' יצחק אבולעפיה הודיע לאנשי המשלחת כי הוא גוזר שהקצבים לא רק שלא יעלו את מחיר הבשר אלא יפחיתו מהמחיר הרגיל. הדבר נודע לקצבים והם החליטו לא להיכנע לדרישת הרב.

ערב פסח הגיע, אנשי הקהילה היהודית התקהלו סביב לאטליזים בכדי לקנות בשר לחג, אך הקצבים התעקשו ודרשו מחיר גבוה. אנשי המשלחת פנו שוב לרב והודיעו לו כי הקצבים ממשיכים בעקשנותם ואינם רוצים להוריד המחיר. ר' יצחק אבולעפיה אמר: – אם ראש אגודת הקצבים לא יוריד את המחירים, הוא יתגלגל ויבא אלי.

ראש אגודת הקצבים לא רצה לוותר והודיע לקצבים להמשיך בעקשנותם. כעבור שעה קלה נפל ראש אגודת הקצבים והתגלגל עד לבית הרב. בראות הקצב את מצבו העלוב, מיד כרע ברך לפני הרב וביקש סליחה. התחנן לפני הרב שירפאהו מגלגולו והבטיח לרב כי מיד ילך לשוק ויודיע לכל הקצבים להוריד את מחיר הבשר גם מהמחיר הרגיל. ר' יצחק ריפא מיד את הקצב. הקצב שב מיד לאטליזו ויכריז על הורדת מחיר הבשר.
וכל אנשי הקהילה לרבות העניים קנו את הבשר במחיר מוזל ויחוגו את החג מתוך שמחה וששון.
אסע"י 7537: רשם: משה רבי מפי יוסף זאגה, סוריה

נצחונו של הרמב"ם הרופא

פעם התווכח רופא נוצרי מפורסם עם הרמב"ם מיהו הרופא הכי טוב. והויכוח היה מהו האנטי רעל הכי טוב. הרמב"ם נתן אפשרות לנוצרי לפתוח ראשון במבחן.

אמר הרמב"ם לתלמידיו: – אחרי שאני אבלע אנטי רעל ואשתה את הרעל של הנוצרי, שחטו פרה והכניסו אותי לתוכה.

נתן הרופא הנוצרי לרמב"ם את הרעל הכי חזק שהכין. הרמב"ם עמד ליד תלמידיו, שתה את האנטי רעל, אחר כך קיבל מן הרופא הנוצרי את הרעל ושתה אותו.

מיד שחטו תלמידיו פרה והכניסו את הרמב"ם לתוכה כפי שציווה עליהם.

בינתיים המתינו הרופא הנוצרי ותלמידיו לראות כיצד יפול דבר.

כעבור זמן מה חזר הרמב"ם בריא ושלם, ועכשיו בא תור הנוצר להבחן.

הושיט לו הרמב"ם את הרעל שלו בתוך קופסה יפה. פתח הרופא הנוצרי את הקופסה והנה עוד קופסא בתוכה, ומתוכה הוציא עוד קופסה ועוד קופסה עד שהגיע לבקבוק קטן עם נוזל מסויים. שתה הרופא הנוצרי את הנוזל ונפל מת ארצה.

תמהו תלמידי הרמב"ם ותלמידי הרופא הנוצרי על הרעל החזק של הרמב"ם.

צחק הרמב"ם ואמר להם: – אתם יכולים לטעום מן הרעל שלי.

טעמו ולא קרה להם כלום. – מהו הרעל הזה? – שאלו.

– מים, סתם מים.

– ולמה מת הרופא הנוצרי?

– כי הוא הכין לי רעל חזק ביותר וראה שלא קרה לי כלום, ולכן חשב שאני הכנתי לו רעל עוד יותר חזק וכשטעם מן המים שלי, מת משבץ הלב.
וכך ניצח הרמב"ם בתחרות הרופאים עם הרופא הנוצרי המפורסם.

אסע"י 10356: רשם: יפרח חביב מפי וידל אמרגי, ספרד

הרמב"ם ומלך מצרים (צדיק מצרה נחלץ)

הרמב"ם היה רופאו האהוב ויועצו הנאמן של מלך מצרים. הוא היה גם ידידו האישי ואהובו של ראש השרים, שהיו קוראים לו 'באש-וזיר'.
באחד הימים נפלה אי-הבנה בין המלך ובין ראש השרים. בעקבות הסכסוך כעס המלך מאוד, וציווה להשליך את באש-וזיר לתוך בית הכלא. גדול היה צערו של הרמב"ם על מאסר זה, אך לא היה בידו לעשות מאומה למען ידידו. הצער נשאר כמוס בליבו.
נוסף על אוצרות החכמה, התורה והרפואה, היה הרמב"ם גם בקיא, מעין כמוהו, בתורת ההנדסה.
פעם החליט המלך להקים לעצמו פלטין גדול ומשובח, שאין כמוהו בעולם. הוא הזמין אליו את הרמב"ם, מסר לו על החלטתו וביקש ממנו להכין תכנית-בנייה. ואכן, הרמב"ם הכין תכנית ובנה לו למלך ארמון, שלא היה כמותו בעולם.
הבנייה נסתיימה, הארמון עמד על כנו. המלך נכנס לתוכו, ולמראה עיניו נתמלאה ליבו התפעלות ושמחה, הארמון החדש אמר כולו הוד ותפארת, הוא היה כליל היופי, ונחמד למראה. המלך הילל ושיבח את הרמב"ם על פועלו, ובפיו תודות רבות לו. בסוף שאל המלך: – מה תדרוש תמורת עבודה נפלאה זו?
הרמב"ם לא רצה לקבל כלום, אך אחרי שהמלך חזר והפציר בו, חזר והציע לו כל מה שלבו חפץ, וחזר והבטיח לו שימלא את חפצו, אמר הרמב"ם: – אם על המלך טוב לעשות את מבוקשי, יואיל נא לשחרר את הבאש-וזיר מבית הכלא ולהשיבו על כנו כמקודם.
משאלה זו לא היתה לרצונו של המלך. הוא החריש קמעא, אך מה יכול היה לעשות? אסור היה לסרב ולא לקיים את ההבטחה שניתנה. שיחרר המלך את ראש השרים שלו ממאסרו והחזירו לתפקידו בכבוד רב ובפאר, כאילו דבר לא קרה.
אחר כך הזמין המלך אומן מפורסם במלאכת הציור, כדי שזה יקשט את ארמונו החדש בציורים. הצייר ושמו 'קיראקוז' צייר וקישט את הארמון בציורים יפים להפליא ושובים את הלב. כשגמר הצייר את מלאכתו, נכנס המלך לתוך הארמון, ולמראה עיניו נתמלאה ליבו התפעלות ושמחה. הוא הילל ושיבח את קיראקוז על פועלו, ובפיו תודות רבות לו. בסוף שאל את הצייר: – מה תדרוש תמורת עבודה נפלאה זו?
קיראקוז עמד על כך שהמלך יבטיח לו תחילה, כי אכן ימלא את משאלתו, תהיה אשר תהיה. המלך הבטיח לו זאת, וקיראקוז הודיע: – אדוני המלך, אני מבקש שתזרקו את הרמב"ם לתוך הים.
מובן כי דרישת קיראקוז באה מתוך שנאה וקנאה אישית בחכם היהודי.
המלך היה, כאמור, אוהבו ומעריצו של הרמב"ם ולשמע המשאלה לא היה קץ לרוגזו ולצערו. אך מה יכול היה לעשות? אי אפשר היה לסגת מן ההבטחה שניתנה.
בלב מר וקשה הטיל המלך את ביצוע הדבר על הבאש-וזיר.
ראש השרים, שיצא רק לפני זמן קצר מכלאו וחזר לגדולה בזכות הרמב"ם, קיבל מן המלך פקודה מפורשת: להשליך את הרמב"ם, והוא אהובו ואיש חסדו, למצולות הים.
עזה כמוות וקשה כשאול היתה משימה זו בשביל הבאש-וזיר. להשליך תהומה היום את מי שהציל אתמול את חייו ואת כבודו?! אולם מה לעשות? אין מנוס! ודינא דמלכותא דינא|! ומיהו זה שימרה את פי המלך?
לקח אתו הבאש-וזיר את הרמב"ם, שלושה עבדים וכמה שקים מלאי חול לתוך אוניה ויצא בה לים הגדול. זמן קצר אחרי ההפלגה הוריד את שלושת העבדים על אחד האיים, וציווה עליהם לחכות שם. ובאוניה נשארו הוא, הרמב"ם ושקי החול.
האוניה הפליגה מן האי והתרחקה ממנו עד כדי כך, שרק בקושי אפשר היה לגלות נקודה זעירה באופק. אז הוריד הבאש-וזיר את הרמב"ם על חופו של אי סמוך ואת שקי החול השליך לתוך הים. העבדים ראו מן האי הרחוק כי משהו מופל לתוך הים ולא היה ספק בלבם, כי הרמב"ם הוא הוא שהושלך למצולות הים.
ופעם בשבוע היה הבאש-וזיר עורך אצל הרמב"ם ביוקר סודי, והיה מביא לו בהזדמנות זו דברי מאכל, בגדים וספרים, לפי בקשת ידידו.
יום אחד, בשבת המלך על גזוזטרת ארמונו הנשקפת על פני הים, נפל מאצבעו חותמו היקר, אשר שם המלך חרות עליו. מיד הוזעקו האמודאים, והם צללו למעמקי הים, חיפשו וחיטטו בכל מקום. אך הכל לשווא. הם לא העלו דבר. חותם המלך איננו. וקצף המלך גבר, וחתמו בערה בו. הוא הזמין אליו את הבאש-וזיר והודיע לו: – אם לא יימצא חותמי האבוד תוך ארבעים יום, אכרות את ראשך מעליך. והפעם לא תעמוד לו זכותו של הרמב"ם, כי זה איננו עוד בחיים.
פחד גדול אחז את ראש השרים. ברור היה לו, כי המלך מתכוון להוציאו להורג, והחותם האבוד אינו אלא עלילת דברים. כיצד והיכן ימצא את החותם אם אף האמודאים לא מצאוהו? ובכלל, מה פשעו ומה אשמתו, אם המלך עצמו איבד את החותם? אך אין מקשין על פקודת מלכים, וראש השרים התחיל למנות את ימי חייו האחרונים.
חולפים, עוברים הימים ולבאש-וזיר אין תיאבון לטעום מאומה. גופו כחש ומראה פניו נשתנה שינוי גמור. כן שכח לבקר, כמנהגו מדי שבוע, אצל הרמב"ם ידידו. בעוד זמן קצר יוצא להורג ולמה לו לקיים קשרים עם ידידו?
ועיני הרמב"ם היושב בדד באי רחוק נשואות אל ידידיו הבאש-וזיר ומצפות לבואו. אך זה בושש לבוא. עברו שבועיים וראש השרים לא לבקרו. תחילה חשב הרמב"ם: מקרה הוא. כאשר עברו שבועיים נוספים, והידיד לא הופיע, התחיל הרמב"ם דואג לו. מדוע לא בא?
והרמב"ם אוהב לדוג דגים. לפי בקשתו הביא לו ידידו הבאש-וזיר, באחד הביקורים הראשונים שלו, חכה, ובה השתמש הרמב"ם הרבה. פעם משה מתוך הים דג אחד, וכאשר ניתחו וניקהו, מצא בתוכו את… חותם המלך. הוא הכיר יפה חותם זה ושם אותו על אצבעו.
בראש הבאש-וזיר, כי קרבו ימיו האחרונים, החליט לבקר אצל ידידו הרמב"ם כדי להיפרד ממנו פרידת עולמים, בטרם יומת. משהגיע אליו, השתומם הרמב"ם מאוד למראהו החיצוני המשונה של ידידו. הבאש-וזיר סיפר לידידו את הכל:
– עתה נשארו לי ימי-חיים אחדים. לא הצלחתי להשיג את חותמו של המלך. ואני בטוח שהוא יקיים את איומי ויוציאני להורג.
הרמב"ם חייך והושיט את ידו לידידו: – כבוד השר, הסתכל נא יפה באצבעי. האם אין זה החותם, שאותו תחפש?
רוחו של השר שבה אליו, אם כי תחילה לא האמין כלל למראה עיניו. הוא קפץ ורקד מרוב שמחה ותדהמה, התרפס לפני הרמב"ם בתודה ובתחנונים, וביקש ממנו את החותם.
אך בפי הרמב"ם היתה עצה שונה: – חזור הביתה, וחכה בשלוה ובשוויון נפש לישועה שתבוא. אל תדאג. אתה יכול לסמוך עלי. – והסביר: – רק אבקשך להביא לי מחר חליפה שלמה העשויה מעור דגים, גם המצנפת והנעליים צריכות להיות מקשקשי דגים, כן תביא לי גם סירה.
הבאש-וזיר עשה את רצון ידידו, וחיכה בביתו בכיליון עיניים להופעת ידידו.
הרמב"ם ארז את חפציו, התלבש מכף רגל ועד קודקוד בעורות הדגים אשר ידידו הביאם לו, נכנס לתוך הסירה ועשה את דרכו לאט לאט אל עיר המלכות.
ביום הארבעים, שבו מסתיים המועד שניתן לו לבאש-וזיר על ידי המלך, ביום זה, בבוקר, הגיע הרמב"ם בסירתו אל חוף הים, למקום שבו נשקף ארמונו של המלך. הוא ירד מן הסירה וביקש את השוער: – תודיע למלך, כי איש זר מארץ רחוקה רוצה להיפגש עמו. – והמלך וכל השרים היו אז בישיבה.
המלך נתן לזר רשות כניסה, והרמב"ם נכנס לחדר, כשהמלך וכל השרים משתוממים למראה איש דג פלאי זה. איש לא הכיר את הרמב"ם, אך הוא התוודע אל הנוכחים וסיפר להם: – אדוני המלך, אני הרמב"ם, אשר השלכתם אותי לים. בהגיעי למצולות, באו שני דגים ענקים והביאו אותי אל הלוויתן, מלך הדגים. הוא וכל אנשי חצרו קיבלוני בכבוד גדול, ונתמניתי רופאו ויועצו של המלך. כן בניתי לו ארמון פאר, ממש כארמון זה שבניתיו לך, אדוני המלך. כאשר סיימתי את מלאכתי, ביקשני הלוויתן להמליץ על צייר שיקשט את הארמון. הודעתי לו למלך: – יש צייר אחד בשם קיראקוז. הוא הוא שקישט וצייר את ארמון המלך. מיד שלחני לוויתן, מלך הדגים, אליך ובפיו ברכה ובקשה: שלח לי, ידידי, את קיראקוז, כדי שיצייר ויקשט גם את ארמוני. וכסימן הכר הוא שלח לך בידי את חותמך שאיבדתיו בים ואתה מחפשו לשווא זה כמה שבועות.
סיים הרמב"ם את דבריו והושיט למלך את חותמתו האבוד. לשמחת המלך ושריו לא קץ. הוא מיהר והזמין אליו את קיראקוז ופקד עליו: – לך עם הרמב"ם כדי לצייר את ארמונו של המלך לוויתן!
באין ברירה קיבל עליו קיראקוז את הדין. הושיבהו באוניה, וגם הרמב"ם עלה עליה, כדי להראות בדיוק את המקום שבו יש להשליך את קיראקוז למעמקים. בדרך שאל קיראקוז את הרמב"ם: – כיצד אלך? איך אגיע?
וזה ענה: – מה יש? והרי גם אני מצאתי את הדרך וחזרתי בסיימי את המלאכה.
וכאשר הושלך קיראקוז בלב הים לתוך המים, קרא עליו הרמב"ם את הפסוקים: 'בור כרה ויחפרוהו ויפול בשחת יפעל… ישוב עמלו בראשו ועל קודקודו חמסו ירד… כן יאבדו כל אויביך ה'…' (תהילים ז', 17-16).
אסע"י 207: רשם: ששון בנימין אהרון מפי אביו ר' בנימין אהרון עמרם, עירק

מצות לפסח

רבי יחיאל חזנוביץ חביב היה על כל תושבי העיר מוגלניצה. יהודים כגויים, הכל כיבדו אותו ובאו אליו לשאול בדיני תורה, ובדיני מלכות. כי תלמיד חכם גדול היה בתורה ובהשכלה כללית. כמו כן ידעו הכל שרבי יחיאל היה פעם איש עשיר, אבל ירד מנכסיו מפני ששכנו הגוי שרף פעמים אחדות את טחנת הקמח שלו, והביאו עד ככר לחם. מוקיריו בעירו ניסו לתמוך בו. הלוו לו כסף, אבל הכל לשווא. היהודים בעירו אמרו, שהגוי "חתך את מזלו".
מרוב צער עזב רבי יחיאל את עיר מולדתו והתיישב בעיר רחוקה אחרת. מצבו היה דחוק ביותר ובאין ברירה הודיע ברבים, שהוא מקבל ילדים ללימודי קודש וחול. ולא זכר רבי יחיאל את האימרה: "המלמדות יכולה להיות עסק טוב אלמלא הייתה בידי המלמדים".
עוני גדול היה שורה בביתו של רבי יחיאל. ודווקא בחודש אדר שבו יש לשמח ("משנכנס אדר מרבים בשמחה") רבה העצבות בביתו. כי חג הפסח ממשמש ובא, ובידו אין פרוטה. הקירות נוצצים מטחב ירקרק, ומנין ייקח כסף לסייד? ומנין ייקח לנעל ולבגד? ועל הכל – מנין ייקח מצות לפסח?
באין ברירה הלך לאבא של אחד התלמידים שלו, יהודי עשיר, שפך לפניו את מר לבו, ובקש קצת
כסף – מפרעה על חשבון הלימודים של בנו, כדי שיוכל לקנות מצות לפסח.
– כסף אין לי לתת לך – אמר הגביר,- אבל אני יכול להבטיח לך שמצות לפסח תהיינה לך… אל דאגה! במצות לפסח, כל יהודי בטוח.
כל תחנוני רבי יחיאל לא הצליחו להשפיע על הגביר. בלב שבור ורצוץ חזר רבי יחיאל הביתה, וחיכה לנס..
הגיע ערב פסח. – מה יהיה? – שאלה אשתו של רבי יחיאל. – הנשאר חס ושלום בלי מצות לפסח?
– תנוח דעתך, יקירתי, בעזרת השם יסתדר הכל. הגביר ישלח בוודאי מצות. כמו שהבטיח. – ובאמרו זאת צנח כמו בול עץ, מתעלף על רצפת החדר.
אשתו התחילה לצעק: – "הצילו!" "יהודים, הצילו!" – ויהודים שכנים ועוברים ושבים, נבהלו, נכנסו לביתו של רבי יחיאל, הזעיקו רופא והביאו תרופות.
וכשחזרה הכרתו של רבי יחיאל, היו לו גם מצות לפסח.
כי בסופו של דבר יהודים רחמנים בני רחמנים הם.
אסע"י 248: רשם צבי משה חיימוביץ מזכרונו, פולין

העני בעל הבצע

עני היה מקבץ נדבות. יום אחד התאחד עם אליהו והתחנן לפניו שירחם עליו. במקרה עבר על ידו השטן ושמע את תחנוניו והחליט לעזור לעני המסכן. מסר בידי העני ארנק קטן ובתוכו מטבע אחת ואמר לו: – ארנק זה אלוהים שלח לך ואם תוכל לנצל אותו לטובה יביא לך הרבה תועלת, ותכונותיו של הארנק הוא שבתוכו נמצא מטבע וכאשר תוציא את המטבע מתוכו יתמלא במקומו עוד מטבע וכך הלאה.
העני שמח מאוד ולקח את הארנק ופנה לביתו. לפני שישב לאכול חשב לנסות את התוכן של הארנק ואם דבריו של השליח הם נכונים. הוציא מטבע מהארנק וראה במקומו עוד מטבע.וכך המשיך להוציא מתוך הארנק פרוטה אחרי פרוטה עד שראה חצי מביתו מלא במטבעות וכבר שכח לאכול את ארוחת הערב שלו וחשב, אסור להחמיץ את הזדמנות פז כזו והמשיך להוציא מטבע מהארנק. עד לקראת הבוקר הוא כבר התעלף מחולשת רעבון וחוסר שינה ומסר את נשמתו לא יודע למי, לבוראו או לשטן.
אסע"י 15839: רשם יפתח אברהמי מזכרונו, פרס

מעשה בשני כלבים

ארגנטינה וצ'ילה כידוע שכנות, והידידות ביניהן לא תמיד אי-אי-אי.
והנה בצ'ילה, בתקופה מסויימת, היתה דמוקרטיה, והעם היה רעב. ואילו בארגנטינה, השכנה ממזרח, היתה דיקטטורה, והעם היה שבע.
יום אחד יצאו שני כלבים לדרך: הכלב הארגנטינאי פסע מערבה, לעבר צ'ילה. ואילו הכלב הצ'יליאני פסע מזרחה, לעבר ארגנטינה. הלכו והלכו, עד שנפגשו במרומי הרי האנדים.
– לאן אתה הולך? – שאל הארגנטינאי את הצ'יליאני.
– לאכול. ולא אתה הולך? – לנבוח !!!
אסע"י 18410: רשם יפרח חביב מאת אברהם קלעי, צ'ילה

אילו ידעתי לקרוא ולכתוב

בעיירה קטנה בצ'כיה התגורר יהודי בשם ר' מרדכי, אשר היה, לא עלינו, עני ואביון והיה מטופל בילדים. הוא עסק במסחר אך המזל לא האיר לו פנים. הוא סחר בפרי בעונת הפרי, בתפוחים, שזיפים וכו' אך ללא הצלחה, אם כי היה איש נבון ובן שיחה נעים ומבין.

פעם ראו שעל דלת בית המדרש או על קיר בית המדרש דבוק כרוז, שהקהילה זקוקה לאדם לשם גבית כספים, מסים, רשום וכו'. נכנס ר' מרדכי ביש המזל אל הקהילה והציע עצמו לתפקיד זה. שאלו ראש הקהילה: – ר' מרדכי, היודע אתה לקרוא ולכתוב?

השיב: – לא.

– אם כן – אמר לו ראש הקהילה – אני מצטער, לא נוכל לקבל אותך לתפקיד זה.

ר' מרדכי חזר לביתו בעגמת נפש, באמרו לאשתו: – אם אמרו לא, אז לא.

בערב אחד בישבם ליד השולחן, אמרה לו אשתו: – מרדכי, סע למונקאץ (עיר מפורסמת בצ'כיה) אל הרבי מזודוצ'ויב לשוחח עמו, להיוועץ בו ולקבל ברכתו.

נסע ר' מרדכי אל הרבי. אמר לו הרבי: – ר' מרדכי, אל תדאג, ה' יעזור.

ר' מרדכי חזר לביתו והחל לסחור שוב כמקודם במסחרו, נעליים ישנות, פרי, ירקות, בגדים ישנים וכו'.

באחד הימים עברה שמועה בעיירה כי ר' מרדכי עובר לעיר אחרת ככתוב: 'משנה מקום משנה מזל'. ואחרי תקופה קצרה, הגר ר' מרדכי לאמריקה.

עברו שנים רבות מאז היגר ר' מרדכי לאמריקה. נסע אחד מבני העיירה לאמריקה. בן העיירה שהכיר היטב את ר' מרדכי, חיפש כמובן את ר' מרדכי כדי לבקר אותו. בעוברו באחד הרחובות היפים, ראה שלט גדול ויפה של חנות בגדים וטכסטיל גדולה על שם ר' מרדכי, ובחנות פקידים וזבנים רבים. נכנס בן העיירה אל החנות וביקש לדבר עם בעל החנות. לא הניחו לו. זבן אחד מסר לרעהו אודות האורח המבקש לדבר עם ר' מרדכי עד שהדבר הגיע לאוזני ר' מרדכי במשרדו כי אחד מבני עיירתו מבקש לדבר עמו.

ר' מרדכי הזמינו להיכנס למשרדו ובהיכנסו למשרד, ראה בן העיירה פקידים רבים, שולחנות כתיבה ומכשירי משרד כמו באמריקה. ביקש מר' מרדכי סליחה כי הוא מבקש לשוחח עמו בין ארבע עיניים. השיחה קלחה בלבביות. ר' מרדכי שאל אודות עיירתו והלה השיב לו. תוך השיחה שאל האורח את ר' מרדכי: – האתה זה , איך יכול אתה לנהל עסק כה גדול, הן אינך יודע לקרוא ולכתוב?

והחל תוך כך לבקש מר' מרדכי תרומה עבור עיירתו לשם בניית בית מדרש. ר' מרדכי פקד על הפקיד שימלא צ'יק על סכום הגון, והאורח שאלו שוב: – ר' מרדכי, סוף סוף איך מנהל אתה עסק כה גדול ללא ידיעת קריאה וכתיבה?

על כך השיב ר' מרדכי בצחוק גדול: – חה חה חה, אילו ידעתי קרוא וכתוב כי אז נשארתי שמש אצל הקהילה כל ימי חיי.
אסע"י 4332: רשם מנחם בן אירה מפי אברהם שטרן, צ'כיה

הכל בגלל אייסברג

רב יהודי אחד ישב בקרון רכבת, ומולו ישב גוי אחד והביט בו ברוגז. הרב התפלל והעיף מבטים על הגוי.

בסוף נמאס לו לראות את הגוי מביט בו ברוגז. שאל אותו: – אמור לי, מתחילת הנסיעה אתה מסתכל בי ככה. למה?

ענה לו הגוי: – אתה יהודי ואני שונא את כל היהודים בגלל כל האסונות שגרמתם לנו.

אמר לו הרב: – מה פתאום גרמנו לכם לכל האסונות? עוד מעט תגיד שגם הטיטאניק בגללנו?

אמר לו הגוי: – דווקא בגלל הטיטאניק! מי היה האייסברג ההוא?
אסע"י 12131: רשם: יפרח חביב מפי אדגר ללום, צרפת

השד ודג הזהב

היה מלך שכולם אהבו אותו, אבל לא היו לו ילדים. וכל הזמן הוא חיפש מישהו שייתן לו הצעה, איך הוא יביא ילדים, המלך ייתן לו חצי מלכות. הציעו לו הרבה דברים ושום דבר לא עזר. האנשים רצו לעזור לו מאוד, כי הם אהבו אותו, אבל לא יכלו.

פעם אחת, באה מארצות רחוקות, אישה זקנה, והיא נכנסה ללון אצל אחד האנשים. בערב לאחר שאכלה נתנו לה חדר שתישן שם. האישה הזו, שאליה באו, מאוד חששה והזקנה נראתה לה רעה. והיא החליטה בלילה לראות מה היא עושה. הלכה מתחת לחלון של האישה הזקנה. והנה היא רואה בלילה, ציפור גדולה שעושה רעש, והתחילה לצעוק מתחת לחלון. הזקנה קמה ומתקרבת לציפור, והתחילה מדברת איתה. האישה הזקנה שואלת את הציפור: – מה החדשות שהבאת לי?

הציפור אומרת לה: – דבר ראשון, את צריכה למחרת, לעבור דירה. ודבר שני: באזור הזה גר מלך שאין לו ילדים, ואם מישהו ייתן לו הצעה הוא ייתן לו חצי מלכות.

הזקנה הסכימה לעזור למלך ואמרה לציפור ללכת למחרת בבוקר. האישה שואלת אותה: – את רוצה להישאר?

והיא אומרת: – לא, ויוצאת לדרך. אמרה לה תודה והיא יצאה והלכה לארמון המלך.

על יד הארמון עמדו חיילים ולא נתנו לה להיכנס. הזקנה אמרה שזה דבר חשוב. הם אמרו לה שתגיד מה זה והם ישאלו את המלך. הזקנה אמרה שזה משהו סודי, ולא יכולה לספר, פרט למלך.

הם הלכו ואמרו למלך. המלך הסכים שיכניסו אותה לארמון. היא נכנסת ואומרת למלך: – אני יכולה לתת לך הצעה, איך שיהיה לך ילד.

המלך אמר לה: – אם ההצעה תעזור לי, תקבלי חצי מהמלכות, ואם לא, אז יחתכו לה את הראש.

היא הסכימה והזקנה אמרה לו שיאסוף גברים ויגיד להם, רק לפי הרצון, מי שרוצה ללכת ולהביא להם דג זהב. כשתביא דג זהב. אתה צריך לטגן את זה. ואף אחד לא יגע בו, רק שהמלכה תאכל אותו. המלך הסכים והזקנה אמרה שהיא תבוא למחרת.

באותו יום המלך קורא לכל הגברים ושואל אותם: – מי רוצה ללכת ולהביא את דג הזהב?

ואף אחד לא עונה. אז המלך מציע שיחשבו על זה, ומי שמסכים יקבל מתנה. עובר יום יומיים שלושה ואף אחד לא בא, ולא מקבל תשובה. באותו יום באה האישה הזקנה, והמלך מספר לה שאף אחד לא רוצה. אז האישה מציעה שיגיד את זה לכל הנשים של העיר. עובר יום יומיים שלושה, ואף אחד לא מגיע. הזקנה מגיעה והוא מספר לה שאף אחד לא בא. הזקנה מציעה לקרוא לכל התושבים שגרים באותו מקום ושוב אומר לה את זה.

עובר יום יומיים אף אחד לא בא. ביום השלישי בא איש ואומר שהוא מסכים ללכת אבל שהמלך יתן לו אוכל לכמה ימים, סוס, נשק, כי הוא עני. המלך הסכים ונתן לו את כל מה שרצה. האיש לקח ויצא לדרך. עובר יום, יומיים שלושה והדרך ארוכה, והאוכל עוד מעט נגמר. בערב הוא מגיע ליער, ורוצה לישון. והוא רואה על הגזע הכרות, יושב איש זקן. שהוא ביקש ממנו אוכל. הם אכלו את האוכל האחרון וישנו. בבוקר הם קמו, והזקן שאל אותו: – למה אתה בא לפה? מה הסיבה? אף אחד לא בא לפה. אפילו ציפור לא מגיעה למקום הזה.

האיש סיפר לו הכל, על דג הזהב שהמלך רצה, אז האיש אמר לו: – אתה בחרת בדרך הקשה, שזמן רב באים לקחת את הדג, ולא הצליחו לקחת אותו.

אז האיש שאל: – למה לא יכולים לקחת את הדג הזה?

אז הוא אמר לו שהדג הזה זאת בת של המלך שגר בים, ומאוד קשה לקחת את הדג הזה.

האיש הצעיר שאל: – מה אתה מציע לי לעשות?

אז הזקן אמר לו: – אמרתי לך שהדרך הזאת קשה, ובשום אופן, המלך, לא רוצה לתת את הדג.

האיש אמר לו: – אני רוצה להשיג את הדג הזה!

הוא הולך כמה ימים ומגיע לים גדול, שיש רוח וסערה, והוא מגיע ושומע קול של מישהו צועק. הוא שומע הכל, ולא יודע מאיפה זה. והאיש שואל: – מי ביקש עזרה?

פתאום הוא רואה בים דג זהב ששוחה וקשה לדג להיכנס לארמון המלך של האבא שלה. הוא לוקח את הדג הזה ואז הסערה נעצרת, והוא עוזב את הדג. הדג מודה לאיש שהציל אותו. ושואל: – למה באת למקום הזה?

והאיש סיפר לה הכל. והדג אומר: – גם אתה באת לקחת אותי. באו הרבה אנשים שרצו לקחת אותי ולא הצליחו. כי אבא שלי יודע כל מה שקורה בים.
הוא לוקח את הדג ושואל אם הדג מסכים לבוא איתו. הדג אומרת: – לא כדאי, כי אבא שלה יבוא וייתן לו עונש.

האיש אמר: – אני לא מפחד ובוא נלך.

הדג מסכים. רק הם רוצים ללכת, ופתאום שוב סערה. ויוצא המלך. הוא לוקח את הדג ואומר לאיש שהוא יתן לו עונש קשה, אם הוא יבוא עוד פעם. האיש מחכה, שוב סערה לאחר שלושה ימים, ושוב הוא מציל את הדג והם רוצים לברוח. והמלך שוב תופס אותם ושוב אומר לו: – בפעם השלישית, אני אתפוס אותך, תשכח מהחיים.

האיש שוב לוקח את הדג ושוב מחכה. אחרי שלושה ימים, שוב יש סערה, ושוב הוא מציל את הדג. והוא שואל אותה אם הוא רוצה לברוח. והדג עונה לו: – אמרתי לך שלא כדאי לך, כי הוא יהרוג אותך וגם לי לא יהיה טוב.

אז הוא שואל את הדג: – מה הכוח של המלך הזה?

אז היא אומרת לו: – המלך, האבא, לא ימות אף פעם, עד שיבוא איש ויוכל להרוג את השד שאומר לו מה קורה בים.

אחרי זמן מה, הולך האיש לחפש את השד. הוא הולך, הולך, הולך ורואה איש בלי רגל ובלי יד. אז הוא שואל אותו: – למה אין לך רגל ואין לך יד?

והוא ענה: – השד שעוזר למלך, הוא עשה את הדברים האלה!

והם הולכים יחד להרוג את השד. הולכים ורואים עוד איש, אבל בלי עין ובלי אוזן. וגם הוא הולך איתם. והנה הם הולכים ורואים בית, שלושתם התחבאו ורוצים לראות מה קורה. יושבים שעה, שעתיים, אז האיש הצעיר הוא החליט להיכנס לבית ולראות מה קורה שם. הוא נכנס ורואה שם שישן שם שד. הוא חותך את הראש, ומביא את הראש והם חוזרים. והם רואים שוב סערה בים. אז הדג רואה את האיש והוא שמח מאוד. והוא שואל את הדג: – ואיך אפשר להרוג את המלך?

והיא אומרת: – כל חמש שנים, באה לפה ציפור שמדברת עם המלך. ובדיוק למחרת יעברו חמש שנים. ואז כשהציפור תבוא, והם יתחילו לדבר, המלך יצא מהים, ואז האיש יצטרך להרוג את המלך.

הדג נותנת לו מטפחת, שזה סימן, אם הוא יהרוג אותו, הוא צריך להראות לה את הדם שבמטפחת. למחרת, באה הציפור, והמלך יוצא והם מתחילים לדבר. האיש הורג את המלך ושם דם על המטפחת. המלך מת והציפור בורחת. האיש בא לדג ולוקח אותה והם יוצאים לדרך. הולכים ומגיעים ליער שבו הוא ישן עם האיש הזקן. והוא אומר לו: – אנחנו מפחדים שהציפור תספר לזקנה מה קרה.

הם ממשיכים הלאה וממהרים, וביום האחרון בדרך הוא שואל את הדג, אם הוא רוצה ללכת למלך, כי שם יטגנו אותו. אז הדג אומרת שהיא הייתה פעם הבת הכי טובה של המלך, ובגלל שלא רצתה להתחתן עם השד, הוא הפך אותה לדג. אז הוא שאל: – איך אפשר להפוך אותך לאדם?

הדג אומרת: – שהדרך שיטגנו אותי, תעשה אותי לתינוקת והיא תחזור להיות אחר כך אישה, והבת של המלך, שלא היו לו ילדים.

הם באים לארמון, וכולם חשבו שהוא מת. הם מגיעים והוא נותן את דג הזהב למלך. המלך שמח, מטגן את הדג ונותן למלכה לאכול אותה. היא נעשית בהריון ואחר כך נולדה לה ילדה. והמלך שואל את האיש: – מה אתה רוצה כפרס?

האיש אומר: – שום דבר, רק אני רוצה להתחתן עם הבת.

המלך אמר לו: – תבוא בעוד שלושה ימים לקבל תשובה.

הוא הולך וחוזר אחרי שלושה ימים, והמלך מסכים לתת אותה. רק בתנאי: שאם הוא רוצה להתחתן, הוא לא יקבל חצי מלכות. והוא מסכים.

כעבור שלושה ימים עורכים טקס חתונה ומזמינים את כל האנשים, והם מתחתנים ונשארים ביחד.
אסע"י 13480: רשמה: דבורה וילך מפי ג'ולייטה יעקובלה, קווקז

התפילה שקרעה את רוע גזר הדין

פעם פעם, לפני שנים רבות, מלך בארץ הקורדים מלך רשע. והיו לו יועצים רשעים. הטה המלך אוזן ליועציו ועשה צרות לישראל ככל שיעצו לו אלה הרשעים. לבסוף דרש בכל תוקף שהיהודים יתאסלמו ויהי מה. בימים הנוראים שבין כסה לעשור חתם הרשע על הגזרה ובה כתב במפורש, שכל יהודי חייב לקבל על עצמו את אמונת הקורדים ולא, יגורש מהמדינה.

מה שהיה באותו יום הכפורים לאחר פרסום הגזרה, קשה לתאר. מקטון עד גדול, נשים וטף התאספו בבית הכנסת ובכו הרבה. וכי דבר קל הוא?! וכרגיל בדורות שהגזרות רבות הן, יש צדיקים מעט. והחטאים עכבו את התפילות מלבוא לאלוהים. ישבו להם היהודים מאז 'כל נדרי' בבית הכנסת, בכו, התחננו בלב נשבר לגמר חתימה טובה, והשמיים אפורים ללא קרן אור ותקווה. ככה זה, השמיים סגורים, סתומים והתפילה לא מתקבלת ואין מה לעשות.

ולאותו בית הכנסת באו כמנהגם גם כפריים ממקומות רחוקים, וכך ישבו משפחות, משפחות וביקשו רחמים. והיה ביניהם אדם אחד פשוט מאד, אחד כזה מן הכפריים, שלא ידע כלום, רק אלף בית יודע וזה הכל. כולם התפללו את התפילות בלב נשבר, והוא הכפרי, מה יתפלל, הה!? לקרוא בספר לא יודע, בעל פה תפילות, לא יודע. יושב הוא כמו אחד טיפש, כמו גולם, כך סתם ומניע את שפתיו. מטים אנשים אוזן למוצא שפתיו ומתפלאים הרבה. כולם אומרים תפילה וזה יושב לו ואומר את האותיות, מתחיל: אלף, בית, גימל וכך עד ת' ושוב מתחיל מאלף, וכך בלי סוף. ופיו לא פוסק מקריאת האותיות בזו אחר זו, לפי הסדר שלמד. תמהו האנשים, אבל לא התערבו והניחוהו לנפשו. וכי מה אפשר לעשות ממין כזה בור, שלא יודע תפילה בכלל? והגזרות על היהודים כה קשות, והתפילות שיש עוד להספיק לאומרן הן רבות. הזמן כה קצר, היום עובר, ועוד טרם מה, ייחתם שם למעלה גזר הדין. ואם שם למעלה ייחתם חס וחלילה גזירה לשמד, הרי הכל אבוד. משתדל כל אחד הרבה רבה להדר בתפילה ולהגידה יפה, כך שתחדור עד כסא הכבוד. ולמי זה יש אז זמן לשים לב לאחד כפרי כזה ולהורות לו מה אומרים? וזה כמו 'משוגע' אומר: אלף, בית, גימל וחוזר שוב. אחרים מתוודאים על חטאיהם, וזה: אלף, בית, גימל. אלף, בית, גימל.

באה שעת נעילה ובית הכנסת מתמלא חרדה גדולה. החזן מתפלל תפילה חרישית שלפני תקיעת השופר, והלב של כולם יוצא מפחד. ולפתע פתאום מתוך השקט בוקע קולו של הבור, ומדבר הוא בשפת הגויים בקורדית כפרית נלעגת. ודבריו בקול רם, כאילו הוא בשוק ולא מתבייש הוא בכלל. ומדבר הוא אל אלוהים כאילו זה חבר שלו ואומר כך: – אלוהים, ידוע לי כי כל התורה, שלך היא, וכל התפילות, שלך הן. ובמה כתובה התורה, אם לא באותיות? והתפילות במה כתובות הן, הה? אם כך, אז , אלוהים את כל האותיות הקדושות שאמרתי כל היום, הן דבר אחר לא למדתי להגיד, קח אותן ועשה לך מהן מין תפילה גדולה, חשובה ויפה כזאת, כפי שאתה בעצמך אוהב. – אמר ונשתתק.

פתאום נשמעה בת קול משמיים: – בזכות תפילתו של זה, קרעתי את גזר הדין!
אסע"י 4544: רשם יצחק וקסלר מפי אברהם נסים, קורדיסטן

נס החציר

היה חורף קשה, אברהם זכותא תושב העיר בטקלאן בעל חנות מכולת היחידה במקום. בתקופת הקיץ זרע בשדה החכור עשבי תלתן. לאחר שאסף את היבול, מכר את הסחורה לאנשים שונים. את השארית המעורבבת בדשאים שוטים, שהנה פסולה למאכל, שם בקצה החצר, רצה לזרוק לאשפה.

לאחר חג הסוכות התחילו לרדת גשמים עזים. מיד באו ימי כפור, פתיתי שלג עבים כיסו פני הארץ יחד עם ערפל כבד שהתפשט על הסביבה. הדרכים נשתבשו, שכבה של ארבע חמישה מטר של שלג וקרח כיסתה תחתיה את האדמה ואת יושביה. תקופה זו נמשכה שישה חודשים.

אמנם הכין אברהם זכותא הסוחר, צרכי אוכל נפש, בשר מעושן ודברי כבושים אחרים של ירקות ופירות לכל העונה החורפית, בבית לא היה מחסור, אבל פרנסה לא היתה. אין הפלחים באים לקנות, וגם עוברי דרך אינם מזדמנים. מונחת הסחורה על המדפים כאבן שאין לה הופכין. עגמה נפשו של אברהם ירא האלוהים, גם האישה התחילה להציק לו. אמרה לו: – הקדוש ברוך הוא הסתיר פניו מאתנו, עוד מעט ולא ישאר כלום מכל אשר לנו. אין הכנסה, וההוצאה היא גדולה בגלל הילדים המבקשים מנת אכלם מדי יום.

עמד אברהם בתפילת שחרית, מנחה וערבית, פרש כפיו לשמיים, כמבקש רחמים ואומר: מניין תבוא עזרתי.

בטוח היה כי השם יפתח לו דלת אחורית שבעדה יפרוץ המזל, וישנה את מצבו. בליל סער ואפלה הרגיש אברהם שמשהו דופק על דלתו. קמו האיש ואשתו נגשו אל הדלת, פתחו אותה בקושי רב, והנה נופל לרגליהם קורדי אחד שהתעלף על סף ביתם. השיבו אותו לאיתנו, שפכו כוס עראק על שפתי פיו. מיד התחיל הקורדי לדבר ויאמר לאברהם: – שבוי אני מתחת לרגליך, אדוני רב החסד, ואללה יביא את ברכתו לביתך, היהודי. רועה אנוכי את עדרי, והנה כיסה השלג את השדות. הכבשים שלי מתות מרעב. אולי יש לך מעט חציר יבש, תמכרנו לי בכסף מלא. לצדקה לך יחשב על אשר אתה מציל בריות אילמות מרעב וממוות.

הוביל אברהם את הקורדי לקצה החצר, הראה לו על ערימת התלתן ויגד לו: – הנה כל אשר אתה רואה, אבל אין הוא ראוי למאכל בהמה.

מצא החציר חן בעיני הרועה. נשק את ידו של אברהם ויאמר לו: – אקח את הסחורה, ואשלם לך מאתיים דינרי זהב.

ולא רצה אברהם לקבל אצלו סכום גדול שכזה תמורת סחורה פסולה. עמד על המקח עם הקורדי שרצה לתת סכום יותר גדול. שקל הנכרי על ידו חמישים שקלי זהב, והרועה חפן את החציר פעם ופעמיים, ויביא אל עדרו. ראה בזה אברהם נס גדול. בחג הפסח עלה לתורה ויברך את השם ששלח לו מחיה על ידי הקורדי הרועה.
אסע"י 4565: רשם זלמן בהרב מפי יעקב צפראק, קורדיסטן טורקיה

מכתב לאלוהים

היה אדם שאשתו היתה עקרה ולא היה להם כסף לקנות מצרכים לחג בכדי לחוג את החג כמו יתר האנשים. פתאום צץ רעיון במוחו, שאלוהים עוזר לעניים בשעת צרתם. שלח מכתב לאלוהים ובו כתב שישלח לו מאתיים לירות בשביל מצרכי פסח, שיוכל לחוג את החג.

הדואר שפעל לא ידע למי לתת את המכתב. ובסוף הגיע המכתב לישיבה, לרבנים הגדולים. הם קראו את המכתב והתפלאו. שוב לא ידעו מה לעשות. אספו מכל התושבים הקרובים להם מאתיים לירות ושלחו לאדם לפי הכתובת. אחרי שבוע הגיע לו המכתב. בחיפזון ובשמחה פתח את המכתב וראה מאתיים לירות. הוא שמח וקנה מצרכים לפסח, אבל הוא לא הסתפק במאתיים לירות.

כתב שוב פעם מכתב לאלוהים שבו כתב שהוא רוצה שלוש מאות לירות. המכתב הגיע לדואר, הם ידעו שהגיע להם מכתב כזה. הם שלחו אותו שוב לרבנות בירושלים. הרבנים קיבלו את המכתב, קראו וראו שהאדם העני רוצה שוב כסף.

הם כתבו לו במכתב: – אתה לא יודע בוודאי, אנחנו קיבלנו את המכתב ולא אלוהים. אנחנו הרבנים שלחנו לך מאתיים לירות ועשינו לך טובה. ואתה חשבת שאלוהים שלח לך את הכסף ורצית עוד כסף. אבל אנחנו לא יכולים לתת לך עוד כסף, כי אין לנו. שלום, הרבנים.

הוא התפלא כשקרא את המכתב, שהם שלחו לו את הכסף ולא אלוהים.

ועד עכשיו הוא לא שלח להם מכתב כי ידע שהם לא שלחו לו.
אסע"י 5208: רשם שמעון חתם מפי אביו, קורדיסטן עירק

העץ שהפך לילדה

שלושה אנשים הלכו מעיר לעיר במשך יומיים. אחד מהם נגר, השני חייט והשלישי היה רב.

הם הלכו עד שהגיעו בערב ליער. הנגר אמר: – בואו ונלון פה.

הם ישבו, אכלו וקבעו ביניהם תור לשמירה. הראשון היה צריך להיות הנגר, השני החייט והשלישי הרב. הנגר שמר קצת, ראה מקל והוא חשב שזה בן אדם. הוא זרק אבן ונשמע קול. הוא לקח את המקל ונתן לו צורת ילדה. לאחר מכן אמר לחייט: – תורך לשמור.

החייט קם לשמירה, ראה את הילדה ואף הוא זרק אבן ושוב נשמע אותו קול. הוא ניגש למקל והלביש אותו מסמרטוטים. אחרי שעתיים, קרא לרבי ואמר לו: – כעת תורך לשמור.

אף הרבי ראה את הדמות, זרק אבן והבין כי זהו מעשה ידם של הנגר וחברו החייט. והוא חשב: – אני אכניס בה נשמה. הוא התפלל לה', ובבוקר הילדה נשמה.

התחילו השלושה לריב ביניהם: למי תהייה הילדה? הלכו לבית המשפט והשופט פסק כי הילדה תהייה לנגר, שחשב ראשון על הרעיון. וילדה זו הביאה ברכה על עבודתם של שלושת הידידים.
אסע"י 6941: רשם שלמה גבריאלי מפי אביו רחמים גבריאלי, קורדיסטן פרס

סיר תבשיל או סיר לכביסה

יום אחד הרשלה הלך לאיזשהי עיר ללון אצל משהי והריח שהריח היה אוכל טוב. ושאל את האישה את הבבושקה הזו: – מה את מבשלת?

– אני לא מבשלת יש כאן את הכביסה של בעלי.

הרשלה הלך לישון במטבח כי זה היה מקום יחידי שהיה לאורח. בלילה הוא קם, אכל את כל מה שהיה בסיר, והכניס לתוכו את הבגדים המלוכלים.

הגיע בעלה שהיה איכר רעב ושמן. היא אומרת לו: – תשב ואני אגיש לך את האוכל.

פותחת את הסיר, ואומרת: – הרשלה, הרשלה

האישה מחפשת והוא כבר איננו.

אסע"י 21920: רשמה אורית וייסלברג מפי חיה שדשי, קזחסטן

הצייד היהודי בשמורת האינדיאנית (הטומהוק החלבי)

בקי ואייבי באו מן הארץ הישנה לקנדה, כי שמעו שהרחובות כאן רצופים זהב. בטעות הוריד אותם הנהג בשמורת אינדיאנים. רואים הם שם כיצד מתרוצצים המשוגעים בלי בגדים, פושטים גם הם את בגדיהם, לוקחים קצת עור של אייל הצפון (ריינדיר) ומתקינים אוהל (טיפי), חוסכים קצת נול אריגה ועושים חיים.
עברו כמה שנים ובוקר אחד אומרת בקי אל אייבי: – אייבלי, כל השבוע הזה לא טעמתי טעם של בשר טרי, קח את הטומאהוק וצא החוצר ועשה צייד.
לוקח אייבי קצת מימרח, צובע את פניו, שם נוצה לתוך הראש, לוקח את הטומאהוק ויוצא החוצה לעקוב אחרי צידו. יום ראשון אין רואים אותו, יום שני אין רואים אותו, יום שלישי אין רואים אותו, יום רביעי הוא מגיע, כמעט שאינו יכול לצעוד. הוא מתמוטט ונופל על נול האריגה, כמי שאין רוח בו.
– אייבילי אמיץ שלי, מה קרה? מה הבעיות?
מספר הוא: – יצאתי לצוד, לעקוב אחרי החיות. יום ראשון לא ראיתי דבר, יום שני לא ראיתי דבר, יום שלישי ראיתי בופאלו גדול, ענק. התחלתי להתגנב חרש בעקבותיו. עקבתי אחריו, התקרבתי אליו עד שקרבתי סמוך מאוד אליו. מרים אני את הטומאהוק כדי להנחית חבטה על ראש הבופאלו, ומה אני רואה? אוי לי ואבוי לי ושבר לי…בידי אני מחזיק את הטומאהוק של חלב.
אסע"י 9389: רשם: מיכאל סטאניסלאבסקי מפי ראובן שפר, קנדה

הסיבה הרגילה

הסיפור הזה מתרחש בארצות הברית בזמן המשבר הגדול של שנת 1931. שני חברים יהודים שהיגרו מאיסטנבול היו נפגשים כל יום על ספסל אחד בסנטרל פארק. וכל אחד מהם החזיק בידו עיתון שונה, כדי לקרוא את המודעות למציאת עבודה.

לאחד קראו דוד ולאחר מושון. דוד היה מגמגם. אחרי שעברו על העיתון היה אומר מושון לדוד: – מושון, מצאת משהו?

כדי לא לדבר, הרבה פעמים היה דוד מנענע בראשו ואומר: – לא!

יום אחד הרים דוד את עיניו המבריקות משמחה ואמר למושון: – מו…מו…מושון, אני …מחר לא…אבוא, …מפני שכבר…כבר…מצאתי עבודה… – ודוד נפרד מחברו בצעדים עליזים.

למחרת ישב מושון באותו ספסל עם העיתון ביד. מצד אחד היה שמח שחברו מצא עבודה, אבל מצד שני ראה בעצב שהוא לבדו.

לא עברו עשר דקות והוא רואה שחברו דוד מגיע בהליכה איטית וראשו מורכן למטה. אחרי שדוד ישב על ידו, שאל אותו מושון: – מה קרה דוד? לא נתנו לך עבודה?

– ל…לא…- ענה לו דוד

– מדוע? – שאל אותו מושון

– מפני ש…ש…שאני יהודי – אומר דוד – כאן הם…כולם…אנטישמיים!

– איזו עבודה זאת היתה? – אומר לו מושון

– …זה היה…קריין…ב C.B.S… – אומר לו דוד.
אסע"י 21619: רשמה: מתילה כהן-סראנו מפי יששכר אבזרדל, רודוס

העניים והאחוזים שלהם

בעיר יאסי שברומניה היה חי בנקאי יהודי עשיר, יעקב פון נוישאץ. היה לו מנהג, כמו לכל העשירים, לחלק יום אחד בשבוע נדבות במשרדו, ולעשות זאת על ידי פקיד, הממונה במיוחד על כך.פעם, בפורים, נזדמן שם עני ממקום רחוק. כשנתן לו הפקיד את הנדבה הרגילה, דחה אותה העני בטענה שהוא בא במיוחד כדי לקבל נדבה גדולה. ענה לו הפקיד הממונה על הנדבות: – דבר זה אינו תלוי בי. דרש העני רשות להיכנס לבנקאי עצמו. הבנקאי קיבל את פני העני, שמע את טענתו ונתן לו נדבה גדולה יותר. סוף סוף, עני ממרחקים. אך הקבצן דחה גם נדבה זו: – לא מספיק לי.
התרגז הבנקאי ואמר: – אינני חייב לך שום דבר! אני מקציב לקבצנים כמה שאני רוצה.
ביקש העני, שהבנקאי ירשה לו לספר סיפור. הבנקאי הסכים, וזהו סיפורו של העני:
בימי המן הרשע, כאשר ראו היהודים כי סופם המר מתקרב בעקבות הגזירה הנוראה של המן, הכריזו על צום, תפלה וצדקה. בין השאר החליטו העשירים לחלק את כל רכושם לעניים. וכן עשו. כאשר נתבטלה הגזירה, היו העניים מתחרטים על כל העסק ואומרים: – לשם מה לנו כל הרכוש הזה? אין אנו יודעים כיצד לנהוג בו. אין אנו יודעים כיצד לעסוק במסחר. מרבה נכסים מרבה דאגות. כדאי לנו להחזיר את הכל לעשירים.
כשבאו העניים להחזיר לעשירים את הכסף, לא רצו אלה לקבלו בחזרה. הם טענו: – מה שנתנו לכם שלכם הוא.
האמת היא שגם הם ידעו את הסוד של 'מרבה נכסים, מרבה דאגה'.
הסבירו העניים לעשירים: – אין אנו יודעים כיצד לעסוק במסחר, נאכל את הכל, נבזבז את הכסף, ושוב נהיה מוכרחים לבוא אליכם לבקש נדבות. אלא שאז תהיינה ידיכם ריקות. חס ושלום. ואנו אין אנו רוצים להתרגל לחיים טובים וליהפך אחר כך ל'יורדים'.
שמעו העשירים את הטענות הצודקות של העניים והסכימו לקבל בחזרה את הכסף, אבל על תנאי:
– אכן, אנו נוסיף לעסוק במסחר, אך אתם תבואו אלינו מדי שנה, בפורים, הוא יום ביטול הגזירה, ואנו ניתן לכם את האחוזים. כי הרכוש בידינו שלכם הוא, בחזקת קרן שהופקדה בידינו.
– מאז עברו חלפו שנים רבות – סיים העני את סיפורו – והחשבון התבלבל. כיום אין לדעת בדיוק את גובה האחוזים. אולם נשארה התקנה הקדומה לשלוח בפורים מנות ולחלק כסף איש לחברו. וזאת כדי לקיים את חוק האחוזים ואת ההבטחה הישנה.
אחרי שגמר העני את סיפורו, פנה אל הבנקאי ושאל אותו: – ועכשיו, אדוני הבנקאי, מה אתה חושב? האם משלך אתה נותן לי, או מן האחוזים של רכושי שלי, הנמצא אצלך בפיקדון?
הסיפור מצא חן בעיני הבנקאי, והוא נתן לעני, ביד רחבה, סכום מכובד, כפי שנתבקש לתת.
אסעי 170: רשמה מרים ישיבה מפי אמה, רומניה

שני המשרתים של הפריץ

היו לפריץ שני משרתים, אחד יהודי ואחד גוי. העדיף הפריץ את משרתו היהודי, הירבה את שכרו וגידל אותו על צוררו. חרה הדבר לגוי, מצא את אדוניו בבית היראה ואמר לו: – תתבייש לך, את היהודי הכופר אתה מקרב, ואת הנוצרי המאמין אתה דוחה.

ענה הפריץ ואמר לו: – לפני הצלם אני עומד איתך היום ומדבר אמת. רק את הנוצרים אני אוהב, ואת היהודים אני שונא. אך מה אעשה כשאתה מבזבז את כוחותיך ללא תועלת, ואילו היהודי מעשיר אותי ומשלם לי בשקלי זהב בעד כל אסימון מחוק.

– כל חכמת היהודים קיימת רק בפטפוטי נשים זקנות, ואילו אני הנני יותר חכם מכל יהודי שבעולם – אמר הגוי.

לעג לו הפריץ.

– נסה אותי ותראה.

אמר לו הפריץ: – ראיתי אורחים בפונדק, מי הם?

הלך הגוי אל הפונדק ושאל אותם: – מי אתם?

ענו לו: – סוחרים אנחנו.

חזר הגוי אל אדוניו.
שאל הפריץ: – מאין הם באים?

הלך הגוי והביא את התשובה.

– לאן הם הולכים? – שאל הפריץ.

הביא לו הגוי את התשובה.

– מה הסחורה שבידיהם?

הביא הגוי את התשובה.

– לך ושאל אותם – אמר הפריץ – אם הם התחייבו להביא סחורה למזמינים, או אולי הם מסכימים למכור אותה לנו.

הסכימו הסוחרים למכור את סחורתם במקום.

– עכשיו שאל אותם מה מחיר הסחורה – אמר הפריץ.

קילל הגוי את יומו, ואת הסחורה, ואת הסוחרים, את מישרתו אצל הפריץ, ואף את היהודי קילל, כי בגלל היהודי באה עליו הצרה הזאת, ואמר: – סחורה ארורה, כמה טרחות טרחתי בגללה, כמה ריצות רצתי ועוד אין אני קונה אותה.

אז קרא הפריץ את משרתו היהודי ואמר לו: – ראיתי אורחים בפונדק, מי הם?

חזר היהודי אל הפריץ כעבור שעה קלה ואמר לו: – סוחרים הם מעיר פלונית והולכים הם לעיר פלמונית. סחורתם עוברת לסוחר, מחירה סביר. על כל צרה שלא תבוא, אם תרצה לקנותה, כבר הכנתי את הכסף.

לעג הפריץ למשרתו הנוצרי והערל יצא מבויש מלפניו.
אסע"י 9905: רשם: שלמה לבה מפי אסתר ליוביץ, רוסיה

מעשה בגינה ובאריה המלך

פעם היה מלך אשר אהב מאד נשים. אף אישה צעירה ויפה לא היתה בטוחה מפניו. לא רחוק מארמונו גר יהודי חכם עם אשתו יפת התואר וטובת המראה. ידע היהודי את תאותו של המלך ולכן נעל את דלת ביתו כל יום לפני הליכתו אל הישיבה.
יום אחד שכח לנעול את הדלת, הזדמנות שחכה לה המלך זה מכבר. נכנס המלך לבית החכם ודרש מן האישה שתהיה לרצונו. נבהלה אשת החכם וביקשה מאת המלך שהות קצרה עד אשר תתלבש לכבוד בואו ותתייפה. הסכים המלך לתנאיה והיא נתנה לו את ספר התורה על מנת שיקרא בו עד אשר תגמור את הכנותיה. לא החליפה האישה את בגדיה אלא רצה אל שכנתה והתחבאה שם.
בינתיים קרא המלך בספר התורה את עשרת הדברות: 'לא תנאף, לא תרצח, לא תגנוב' וגו'. המשיך לקרוא שעה, שעתיים, שלוש שעות אך האישה לא חזרה. הגיעה שעת הצהריים קם המלך ממקומו ושם שקית עם מטבעות זהב על מיטת האישה. לקח את ספר התורה ויצא מן הבית כי פחד שמא יפגוש בבעלה של האישה ועל המיטה גם השאיר את מחרוזת התפילה שלו.
נודע לאשת החכם מפי שכנתה כי המלך עזב את ביתה, חזרה ונכנסה ישר אל המטבח להכין את ארוחת הצהריים לה ולבעלה. לא עברה חצי שעה והנה בעלה חוזר מן הישיבה. נכנסו שניהם אל חדר המיטות. ניגש החכם אל מיטת אשתו ומצא עליה את השקית עם מטבעות הזהב ואת המחרוזת. הסתכל בדברים האלה והסתכל באשתו. – המלך היה אצלך – אמר בלחש.
שתקה האישה כי חשבה בלבה שכל מילה אשר תאמר להגנתה לשוא תאמרה. לא יאמין לה בעלה. מן היום הזה לא דיבר החכם עם אשתו ולא בא אליה.
חלתה האשה במחלה קשה ולא היה רופא שבכוחו היה לרפאה. נאמר לבעלה שלבה חולה מאד. ביקשה האישה לקרוא לשלושת אחיה אשר גרו בעיר אחרת בחושבה שקצה קרוב. באו האחים ולהם סיפרה על ביקורו של המלך בביתה בהיותה לבדה ועל בריחתה אל שכנתה. וכן סיפרה להם שבעלה אינו מאמין בה ואינו מדבר אליה ואינו בא אליה. דרשו האחים מאת החכם שילך עמהם לפני המלך. הסכים בעל האישה וארבעתם הלכו אל הארמון והתייצבו לפני השליט ושריו.
– הוד מלכותו אדוני המלך, – פנה אחד האחים – לפני שנים מספר מת אבינו ז"ל והוריש לנו בית, כרם, שדות וגינה. שלושה אחים אנחנו לכן אחד קיבל את הבית, השני את הכרם והשלישי מעבד את השדות. לא ידענו מה לעשות בגינה והנה בא האיש הזה, – הצביע על החכם – והציע לנו לעבדה. הסכמנו וחתמנו על חוזה. בחוזה כתוב שהוא רשאי להנות ממנה בתנאי שיעבדה ויעזקה ויסקלה. בזמן האחרון לא היה האיש נאמן לחוזה. לא עבד את הגינה ולא עזקה ולא סקלה והאדמה העלתה קוץ ודרדר. לכן אנו דורשים להחזירה לנו.
– ומה יש לך לאמר? – פנה המלך אל החכם.
– אמת דברי האיש אשר האשים אותי בהזנחת הגינה – השיב החכם, – לא תמיד הזנחתיה. עבדתיה בנאמנות עד אותו היום כאשר ראיתי את עקבות כפות רגליו של ארי המלך בתוכה. חושבני שלקח מפירותיה וכי ירא אנוכי שיחזור בשעת היותי בה ויטרוף אותי חיים.
הבין המלך לשפת הרמזים שבה דיברו החכם ואחד האחים ושמח שלא נודע הדבר לשריו. אמר לחכם:
– ידוע לי שהארי שוטט בעיר אך לא יוסיף לעשות כן כי שמתיהו בתוך כלוב שחומותיו גבוהות ועבות. לא לקח מפירות גנך ולא מפרחיו כי אלה היו גבוהים מאד ולא היה בכוחו להשיגם. רק קטף אשכול ענבים זה וכעת אשיבנו לך.
הוציא המלך את ספר התורה מכיס מעילו והגישו לחכם. הבין החכם לדברי השליט ויצא מעם פניו.
שב החכם הביתה החל לדבר עם אשתו ולדאוג לבריאותה. לא עבר זמן רב והבריאה האישה מחוליה ובעלה חזר ובא אליה.
אסע"י 37: רשמה: אלישבע שנפלד מפי עובדיה פרוי, תימן