Displaying items by tag: בתים ורחובות בחיפה
לקריאת הפרק הראשון בסדרה

רחוב קטן וכמעט בלתי מוכר מחבר את שדרות סיני לרחוב דישראלי ושמו רחוב גבעון. רחוב זה הוא מהוותיקים בשכונת 'אחוזה'. במפה של שנת 1938, המבוססת על סקר שנעשה בשנת 1936, נראים בו לפחות ששה בתים, בהם בתים מס' 2, 10, 12, 14. ומולם שני בתים נוספים. דיירת מרחוב גבעון 2 סיפרה שהיו ברחובה מספר רב של צריפים בשנת 1940. מי היו התושבים של רחוב זה ומה ניתן היה לראות כאן בשנת 1936?

red_bullet.jpg רחוב גבעון 2

בית זה עומד בפינת הרחובות סיני-גבעון-איילון. אל הבית התוודעתי עוד בשנת 2005, כשהתחלתי בשיטוטי ב'אחוזה' ובחיפושי אחר ותיקי השכונה. חשבתי אז, שמועדון הגמלאים השכונתי בשדרות סיני הוא מקום טוב להתחיל בו. הופניתי אל ורדה בר, אישה כבת תשעים, שגרה ברחוב גבעון 2. ורדה סיפרה לי, שהיא גרה בבית כמעט ששים שנה. היא עלתה מגרמניה בשנת 1936 וגרה בשני קיבוצים. אחרי החתונה, בהיותה בת עשרים ושמונה בערך, עברה לגור בחיפה. בחוץ לארץ, סיפרה, הייתה מטפלת בילדים. בעלה, אדון בר, היה סוכן של 'שטראוס'. ורדה סיפרה לי שבזמן המלחמה היא עשתה שמירות על גג בית ההבראה בודנהיימר, הוא 'סנטוריום כרמל' (ראו פרק א'). שכנתה נצה לבית רפפורט סיפרה לי, שלורדה שפה רהוטה, וכי הייתה 'או-פר' אצל בן יהודה. מתי היה זה? לא אדע.
בעל הבית היה אז דוד רפפורט. ורדה זכרה, שהוא עצמו היה המהנדס של הבית והוסיף לבית קומה שנייה אחרי מלחמת השחרור. בכך נוספו לבית שתי דירות. דוד חילק אחת מהדירות לשתיים: חדר אחד לפיטלסון (או פיטלזון) והשני למשפחת בר. ורדה סיפרה לי, שתחילה גרו היא ובעלה בקומה שלישית. בקומה השנייה התגוררו דיירים רבים, כמו, למשל, משפחת רודושבסקי. הדיירים התחלפו בזה אחר זה. הדיירת האחרונה הייתה הבת של רפפורט, בעל הבית. מדירתה יכלה ורדה לראות את בית הכנסת.

בשנת 1936 הייתה כאן, כנראה, רק חורשה. כי לפי תיק העירייה, הבית תוכנן בשנת 1937 על ידי המהנדס דוד רפפורט, ואוכלס רק בינואר 1939. הבית היה אחד הראשונים בשכונה, בה היו אז בעיקר צריפים. דוד סיים לא מכבר את לימודי ההנדסה באוניברסיטת 'כאהן' בצרפת. הוא הקפיד לבצע חידושים מודרניים בבנייה, כמו התקנת הסקה מרכזית בכל הבית. חדר המדרגות היה גדול ונרחב והגיע עד לגג. המרפסות היו נרחבות. לכולן, חוץ מאשר למרפסות המטבחים, היו דלתות כפולות, חלקן תלויות ונגררות לתוך כיסים בקיר, כך שבקיץ החדרים והמרפסות היוו יחידה אחת מאווררת. לכל הפתחים החיצוניים היו רשתות.

דוד רפפורט נולד בשנת 1903 בז'יטומיר שבאוקראינה ועלה ארצה יחד עם אחיו בשנת 1920. שניהם היו חלוצים, עברו ממושבה למושבה, ייבשו ביצות וסללו כבישים. דוד נישא לרחל פיטלסון, ילידת זיכרון יעקב. בתם נצה נולדה בשנת 1935 והבת דליה נולדה בשנת 1944. הוריה של רחל, אהרון פיטלסון ושושנה לבית גדריטש, עלו ארצה מאודסה בשנת 1905, היו ביבנאל, ועברו לזכרון יעקב. סבא אהרון פיטלסון היה מודד של חברת 'יק"א' מטעם הברון רוטשילד, וסבתא שושנה הייתה מיילדת והייתה נוסעת ממושבה למושבה כדי ליילד תינוקות, כך סיפרה הנכדה נצה. כאשר דוד רפפורט הכיר את רחל פיטלסון, היא גרה עם הוריה ברחוב חרמון בחיפה, בית אותו בנתה המשפחה. דוד ורחל הוסיפו קומה לבית וגרו בו, וכשדוד ורחל עברו לגור ברחוב גבעון, גם הוריה של רחל עברו לגור כאן. אהרון היה פעיל ב'וועד אחוזה'. יוסי בן ארצי מציין בספרו 'להפוך מדבר לכרמל', שבבית זה שכנה 'האגודה לפיתוח שכונת אחוזת שמואל', אשר נוסדה באוקטובר 1943. פעיליה היו אהרון פיטלסון, נחום שופמן [שיפמן], יצחק ארטן ואחרים, אשר שמו להם למטרה לפתח את השכונה ולדאוג לשירותיה, עם התפרקות האגודה הקודמת 'אחוזה'. האגודה טיפלה בעניין סניף הדואר, בתוספת מאור ברחובות, בבית הספר, בגן הילדים ועוד. דוד היה מהנדס וקבלן, והיה לו משרד טכני בדרך העצמאות 45, ואילו רחל הייתה מורה לאנגלית בבית הספר 'זכרון יוסף'.

אהרון פיטלסון נפטר בשנת 1947 ושושנה אשתו נפטרה בשנת 1950.
דוד רפפורט נפטר בשנת 1970, ורחל נפטרה בשנת 1988.

ברשימת הדיירים של העירייה מיוני 1946 נרשמה רחל רפפורט כבעלת הבית. הדיירים הרשומים בבית הם: פניה טורובסקי, חברת החשמל (3 חדרים), ברוך שפירא (3 חדרים), יונה יוליוס מודל, דוד ורחל רפפורט (4 חדרים), אהרון פיטלסון (1 חדר). כל הדיירים בבית הפכו למשפחה אחת. הם עברו יחד את כל המלחמות, הדלתות לא היו נעולות והיחסים היו קרובים מאד.

1
רחל, דליה, נצה ודוד רפפורט על מרפסת ביתם , 1947~

2
רחוב גבעון 2 – הבית בשנת 1940


3
הבית ברחוב גבעון 2, 2005

הבית היה בן שתי קומות. בכל הקומה העליונה גרו משפחות רפפורט ופיטלסון. שתי דירות קומת הקרקע הושכרו למשפחות קפלן ומנור. בשנת 1940 הופצצה חיפה מן האוויר. מנור, שבא ממצריים, נמלט למצריים, וקפלן, שעלה מדרום אפריקה, חזר לדרום אפריקה. לדירות שלהם נכנסו משפחת לנדמן (מזכיר סולל בונה) ומשפחת שפירא (פקיד בכיר בחרת החשמל). שתי המשפחות היו בעלות בתים בהדר הכרמל, אך שכונת 'אחוזה' הרחוקה נראתה להם בטוחה יותר. ואז חולקה הדירה העליונה לשתי דירות, ואחת הושכרה למשפחת מודל.
רבים מתושבי 'אחוזה' הוותיקים זכרו את המורה אביבה טורובסקי, שלימדה וערכה ספרים בשפה הערבית. אביבה טורובסקי-לנדמן נולדה בשנת 1914 בחיפה. הוריה, פניה וצבי (שקרא לעצמו דוד) עלו ארצה בשנת 1910 והיו שניהם רופאי שיניים, סיפרה לי נכדתם רות. אך ברשימת הדיירים, בה רשומה הדירה על שמה של פניה טורובסקי, רשום שפניה היא עובדת חברת החשמל. (כנראה שהכוונה לשפירא). הם גרו ברחוב המלכים (כיום דרך העצמאות) מול בית דגון, בבניין שקיים עד היום בפאתי המושבה הגרמנית. אביבה הכירה אז את רחל פיטלסון, שגרה בשכנות, והן הפכו לחברות. (שתיהן למדו ב'בית הספר הריאלי'). חברות זו המשיכה גם בבית ברחוב גבעון 2. אביבה סיימה מחזור י"ב בבית הספר הריאלי (מחזור 1930/31) ולמדה באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית. מאחר שהיה עליה ללמוד ערבית כשפה שנייה, היא עברה ללימודי תואר בערבית. את התואר השני בערבית החליטה ללמוד באוניברסיטה האמריקנית בביירות. עמוס לנדמן למד מתמטיקה והיה מורה באוניברסיטה של ביירות. הוא היה אחראי על הסטודנטים היהודיים הרבים באוניברסיטה. כך הכיר את אביבה. הם עלו ארצה ונישאו בשנת 1937. תחילה גרו ברחוב נורדאו 35, ובשנת 1942/43 עלו ל'אחוזה'. משפחת לנדמן התגוררה בקומת הקרקע, ליד משפחת שפירא.
משה יגר, איש משרד החוץ לשעבר, סיפר לי, שאביבה מילאה שליחויות מודיעיניות שונות מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. אביבה הייתה, לדבריו, אחת מהמורות החשובות ביותר לערבית בארץ, ותלמידיה דיברו עליה בהערכה ובהערצה. כמורה היא הייתה תקיפה מאד, בעלת לשון חדה ועוקצנית. עמוס היה מזכיר 'סולל בונה'. אחרי שהבריטים עזבו את הארץ הוא מונה למנהל הנמל, תפקיד אותו מילא בין השנים 1968-1948.
פניה או פייגה טורובסקי נפטרה בשנת 1948. עמוס לנדמן נפטר בשנת 1986. אביבה לנדמן נפטרה בשנת 1994


4
המורה אביבה לנדמן טורובסקי ועמוס לנדמן, 1972

על ברוך שפירא סיפרו לי, שהיה עובד בחברת החשמל ולאשתו קראו חנה. היה להם בן יחיד. פרטים נוספים - לא ידעו לספר.
לאחרונה נפתח גן ילדים בבית ברחוב גבעון 2, ובדים לבנים מסתירים אותו מעיני העוברים ושבים.

red_bullet.jpg הרפת של אוורבך ברחוב גבעון 5

דייר ידוע אחר, שהתגורר ברחוב גבעון, היה אוורבך הרפתן. ברשימת הצריפים מיום 23.10.1941 מוזכר הצריף של אליעזר אוורבך.
זכרו שהיה לו צריף, שעמד מול בית שוישה, ושכנה ידעה לספר שהיו לו שני צריפים. ייתכן ש'אחוזתו' השתרעה על מספר מגרשים, שאחד נמכר ליקותיאל בהרב והשני לעורך הדין ליפשיץ. רשימות העירייה מציינות שאוורבך גר בשנת 1946 ברחוב גבעון 5 בשני חדרים.
יצחק איכבוים, שגר בתחילת רחוב קרית ספר עד היום, זוכר שהיה הולך ערב-ערב לרפת של אוורבך לקנות חלב טרי לאחר החליבה. ד"ר יעקב רודוי זכר שהרפת של אוורבך עמדה לא רחוק מפינת הרחובות גבעון, אילון וסיני, ושעד לפינת הרחוב לא היו בתים נוספים. שלמה לבנברג סיפר שאוורבך מכר קרח, לאחר סגירת הרפת. ואילו יעקב ורזגר סיפר, שלאליעזר אוורבך היו גם תרנגולות והוא חילק ביצים ברכבו על גבי חמור. לסיפור זה לא נמצאו סימוכין נוספים.
מה שמוסכם על הכל הוא, שאוורבך היה בעל אחת משלוש הרפתות, שהיו ב'אחוזה' בשנות הארבעים.

red_bullet.jpg הבית ברחוב גבעון 8.

ברחוב גבעון 8 עומד בשנת 1936 אחד הצריפים הרבים שהיו באותה עת ב'אחוזה'. התגוררה בו משפחת צנגר עם ארבעת בניה.
אהרון וטובה צנגר הגיעו בשנת 1935 ארצה. בלגיה הייתה תחנתם האחרונה בדרך שעשו ארצה מגליציה שבפולין. יחד עמם היו ארבעת בניהם: חיים בן הארבע, נחום בן השש, יהושע בן העשר ומאיר בן השתים-עשרה. כיצד הגיעו ל'אחוזה'?
הבן נחום סיפר לי, שכאשר ירדו מהאוניה, הגיעה אי משם משאית ונהגה שאל לאן פניהם מועדות. משפחת צנגר לא ידעה לאן לפנות. הם שאלו היכן יש פנסיון ונהג המשאית לקח את מיטלטליהם המועטים והביא אותם לפנסיון ב'אחוזה' הרחוקה. הנהג נעלם ועקבותיו לא נודעו עוד, אך משפחת צנגר הפכה לתושבת 'אחוזה'. שלושת הבנים הצעירים נשלחו לבית הספר 'זכרון יוסף'. אהרון צנגר עצמו מצא בבית ספר זה עבודה כשרת. טובה הייתה עקרת בית. אחרי ששכרו דירה לזמן קצר ברחוב קרית ספר, עברו להתגורר בצריף, כמו רבים אחרים בזמנם. המשפחה גרה בצריף במשך שמונה-עשרה שנים. רק אחרי שתים-עשרה שנים חוברו לרשת החשמל. כשסיימו הבנים את בית הספר העממי, הלכו לעבוד. כך התאפשר לבן הצעיר, חיים, ללמוד בבית הספר 'הריאלי' ולסיים את לימודיו בו. כיום הוא פרופסור בארצות הברית.
בשנת 1950 החל אהרון לבנות בית למשפחה ברחוב ויתקין. הבנייה ארכה מספר שנים, וכשהייתה בניית הבית קרובה לסיומה בשנת 1952, נפטר האב. המצב בארץ היה קשה, והבנים ירדו לארצות הברית. נחום חזר ארצה לפני מספר שנים. טובה צנגר, בת שרה ונחום, נפטרה בשנת 1963.
בסמוך לצריף זה היה צריף נוסף: בסוף שנות השלושים היה בצריף גן ילדים, בו ביקרו כמה מוותיקי 'אחוזה', כגון יצחק איכבוים.

5
משלחת תלמידים בבית הספר 'זכרון יוסף' ביום ספורט. עומדים מימין לשמאל: מאיר צנגר., ישראל יעקובי גדעון שטקלמכר, אליהו רוזנצויג. יושבות: שולה ברקו, מרים הילב ,שושנה דופלט, רחל מסינגר ברגליים משוכלות. מאחור ניצב המורה פרח.

red_bullet.jpg מקורות לפרק כ"ז:
ארליך, אלינורה <ליקטה, ערכה והגישה>. בתים מספרים על 'אחוזה'. קורס טיולים וידיעת הארץ, תשנ"א, 1990/91.
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל. הוצאת הספרים ע"ש מאגנס, ירושלים 2004, עמ' 133
שיחה עם נצה רפפורט ברקאי ברקאי ודליה רפפורט בחר בשנת 2006, וכן שיחה חוזרת עם נצה בשנת 2012 .
שיחה עם רות לנדמן ריבקינד בשנת 2006 ובשנת 2012
שיחה עם צבי רזניק.
שיחה עם יעקב ורזגר בשנת 2006
שיחות עם נחום ויהושוע צנגר בשנת 2011.
שיחות עם בניהו סגל ויצחק איכבוים בשנת 2005
התצלום של הבנים המתעמלים וביניהם מאיר צנגר הוא מתוך אלבומה של מרים הילב סמולנסק ז"ל, ונמסר לי באדיבות דינה רוט, בתו של מיכה הילב..
התצלום של אביבה טורובסקי ועמוס לנדמן נמסר לי באדיבותה של הבת רות לנדמן ריבקינד.
התצלומים של בית רפפורט ומשפחת רפפורט נמסר לי באדיבותה של הבת נצה רפפורט ברקאי

שדרות סיני 17

בשנת 1936 נראית כאן חורשה רחבת ידיים. בין עצי האורן חבוי צריף. בצריף מתגוררות מספר משפחות וביניהן משפחת פלדמן. יש בצריף גם מטבח ושירותים. באחוזה צריפים רבים, תנאי החיים בהם קשים, אך איש אינו מתלונן.

הבנות חסידה ולאה לבית פלדמן סיפרו לי: "האב, מנחם פלדמן, יליד טאיצ'בה-טייץ, סלובקיה, 1907, ושרה אדלר, ילידת בודפשט, 1901, נישאו בסלובקיה. נולדו להן שלוש בנות: חסידה, ילידת 1931 ולאה ילידת 1932 וכן בת נוספת, כאשר מנחם ושרה הודיעו להוריהם על כוונתם לעלות לארץ-ישראל עם שלושת בנותיהם, ההורים נתקו עמם את הקשרים. שנה וחצי חיכו "על המזוודות" לקבלת הסרטיפיקטים. מנחם היה בהכשרה בסלובקיה, כדי להתכונן לעלייתו ארצה.
המשפחה הגיעה לחיפה ונשלחה לבית-העולים בבת גלים. "בבית-העולים היו פשפשים ואמא ביקשה מאבא לקחת אותה משם רחוק "לקצה ההר". אבא לקח את הדברים כמשמעם, הזמין עגלה וסוס, הטעין את המיטלטלין, והמשפחה החלה בעלייה איטית לכרמל. העלייה התארכה וכשאמא שאלה - מדוע אנחנו נוסעים רחוק כל כך? אבא ענה לה "הרי רצית להגיע לקצה ההר...!" .

אחוזה, כידוע, הייתה אז בקצה הדרומי ביותר של חיפה. כאן באחוזה,"הילדים זכו בהרבה אוויר צח. אך היו כאן גם רוחות. כשהיינו ילדים אמרו לנו לשים אבנים בכיסים כדי שלא נעוף עם הרוח. הכול היה פתוח, היו בקושי בתים באחוזה!". אחת מהבנות נפטרה בארץ מדיפטריה ושתי בנות נוספות נולדו כאן: רבקה, ילידת 1935 וציונה, ילידת 1937. לפני שעברו לגור בצריף זה, הספיקו לגור בצריף אחר ברחוב מאפו 9, ובזמן המאורעות, כנראה בשנת 1939, גרו בקומה שנייה של בית ויצ"ו ברחוב חורב פינת אידר.
האב מנחם עבד אז בהדר כשרברב. מאוחר יותר פתח עסק עצמאי לפחחות במחסן מאחורי הצריף. שרה פלדמן הייתה מוכנה לכל עבודה: היא הייתה עוזרת, מבשלת ומנקה. הבת חסידה זוכרת שהיה להם כלב זאב. האם עבדה אז במסעדה במלון רוזינר, הוא מעון העולים שהפך לבית חולים ברחוב חורב 2. חסידה זוכרת שהילדים הלכו לקחת שאריות אוכל ממטבח המלון עבור הכלב.
השכן הקרוב היה ד"ר דנקוורט, (ראו פרק כ"ה), שהיה גם רופא השניים של בני המשפחה. שביל הוביל מביתם לרחוב מוריה. כיום שביל המעבר הוא בין בית 15 לבין בית הספר "זיכרון יוסף". הבנות הלכו לבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן למדו בתיכון בהדר. הצריף נהרס ובית קטן נבנה במקומו.

1q
בשנת 1947 ניצב כאן כבר בית גדול

כל יתר השטח סביבם, בשנות השלושים והארבעים, היה שטח בר. הבתים לא היו צפופים כמו שהם היום, והילדים קטפו שם פרחים. לא הייתה תאורה ברחובות, לא היו כמעט מכוניות ואוטובוס 4 הגיע לאחוזה רק מספר קטן של פעמים ביום.

חסידה נזכרת שכאשר החלה המלחמה, ההורים בחו"ל חידשו עמם את הקשר והתחננו שישיגו להם סרטיפיקטים. אך אז היה כבר מאוחר מדי, ורוב המשפחה נספתה. אח אחד של האב מנחם הצליח לעלות ארצה בשנת 1938 והיה לנוטר. אח של האם שרה הגיע כפליט מרומניה אחרי המלחמה. בזמן המאורעות של 1936-1939 כשמשפחת פלדמן התגוררה באחוזה. האב היה גם לנוטר. כשהאם הייתה בעבודה, הבנות חיכו בבית לבדן. לאה זוכרת שאמא נהגה להודיע מרחוק על שובה מהעבודה והבנות בכו משמחה כששמעו את קולה. אירוע הזכור היטב ללאה הוא הכרזת המדינה. מהגדנ"ע שלחו את הילדים להדביק כרוזים ברחובות. אחד מהילדים הלך קדימה כדי לוודא שהכלניות (החיילים הבריטים) לא נמצאים בסביבה. בערב ההכרזה כל התושבים התאספו ברחובות סביב הגן של חווקין" (כיום גן יצחק) . ההתרגשות הייתה עצומה והשמחה רבה.

אליעזר נפטר בשנת 1983, לאה נפטרה בשנת 1987. ארבעת הבנות חיות בארץ.
בתיק העירייה ישנה תכנית משנת 1938 שאושרה בשנת 1939. בתכנית המגרש נראה בניין קטן הקיים בלב המגרש. התכנית החדשה היא לבית בן קומת קרקע וקומה אחת, שיוצמד למבנה הישן. בעלת הבית היא גולדה ברגטל מקריית מוצקין. המתכננים הם המהנדסים איזנשטט את מאירשטיין. מרחוב יוסף 12, בהדר הכרמל.

2q
זוהי תכנית הבית משנת 1938. מבנה קטן נראה "דבוק" לצד הבית

על משפחת ברגטל שמעתי מבת של חברים של משפחה זו. לא היו לה הרבה פרטים על משפחה זו, אבל מדף עד שמילא אדון ברגטל ב"יד ושם" בשנת 1956 עלו הפרטים הבאים:
אברהם בן משה ברגטל, יליד ירוסלב פולין בן משה אהרון ושרה, נולד כנראה בדרהוביץ. אחותו זוסיה שפיגל, ואחיו דוד, וילהלם ויהושע אוסקר, שגרו בדרוהוביץ נספו בשואה. נראה שאברהם הצליח לעלות ארצה בזמן, בעוד משפחתו נשארה בגולה ונספתה. סופר לי שד"ר ברגטל היה הווטרינר של העירייה ועבד בבית המטבחיים של העירייה. ואכן בספר הטלפונים של שנת 1964 נרשם שאברהם ברגטל הוא רופא וטרינרי.

רשימת דיירים של העירייה הצביעה על כך שבשני חדרים התגוררו אברהם וגולדה ברגטל, בעוד שבאחד מחדרי הדירה גר קורט הויזמן ובשני פאול אהרנצוייג. כך היה נהוג באותה תקופה, מי שהייתה לו דירה של שני חדרים - השכיר אחד מהם, ובעלי דירה של ארבעה חדרים - יכלו להשכיר גם שנים ושלושה חדרים ולחיות משכר הדירה.
שכנים ידעו לספר שבתם המבוגרת של אברהם וגולדה ברגטל נישאה לשבדי. אחרים סיפרו שבעלה השבדי של הבת נרצח והיא חזרה ארצה עם בנה. בתם השנייה נישאה לקצין מהצבא הבריטי. פרטים מסעירים כאלו נחקקו היטב בזיכרונם של ותיקי אחוזה, ובודאי שהיו בזמנם נושא לשיחות.
מאתר חברה קדישא בחיפה למדתי שאברהם ברגטל בן משה אהרון נפטר בשנת 1967, גולדה ברגטל בת חיים ברוך נפטרה ב-1966. שניהם נקברו בבית הקברות בחיפה.

בשנת 1986 נבנה בית בחלקו האחורי של הבית. כנראה שבהזדמנות זו גם הבית הקדמי עבר שינוי ונוספה לו עוד קומה.

3q
הבית ברחוב סיני 17, 2005                                                        רחוב סיני 17, 2010

שדרות סיני 21

על מגרש שגודלו כמעט דונם נבנה בשנת 1935 בית. בעל הבית היה משה אברהם פייגנבאום. בשנת 1947 בעלי הבית היו יששכר ומלכה רוזינר. בשנת 1948 הם הגישו לעירייה תכנית להקים על המגרש שני בניינים בני קומת קרקע וקומה א'. התכנית נערכה על ידי האדריכלית שרה לרנר. מתכנית זו ניתן ללמוד שעל המגרש הקדמי היה קיים באותה עת בית בן קומת קרקע בלבד.

משה רוזינר סיפר: יששכר רוזינר (אח של יונה רוזינר) ואשתו ומלכה בלימה הוניגווקס (אחות של רבקה) עלו מפרנקפורט בשנת 1938 בעקבות לחצה של רבקה. מלכה ורבקה היו בנות של ר' יהודה הוניגווקס. שני הזוגות עלו ארצה יחד, הגיעו לצפת, אבל נמלטו לחיפה בתקופת המאורעות. הם ניהלו חנות מכולת ברחוב מוריה 107, בכיכר קריית ספר, אותה קנו ממשה גראוור. המכולת קיימת עד היום בכיכר, ומוכרת בשם "המכולת של מוריס". בנם של יששכר ומלכה, שמואל, ואשתו יהודית רז, בנו בית בן שתי קומות ובעל שלוש דירות. סופר ששמואל המשיך לנהל את המכולת.

4q
מלכה ויששכר רוזינר עם ילדיהם שמואל וארנה

בכתובת זיכרון הנמצאת בבית הכנסת "אליהו הנביא" ברחוב סיני נרשם: "מלכה בלימה רוזינר בת ר' יהודה הונגווקס. נפטרה ג' סיון תשכ"א - 1961. יששכר ב"ר יעקב רוזינר נפטר ה' תמוז תשכ"ג - 1963"
כתובת נוספת נמצאת בבית הכנסת: "שמואל הלוי רז בן יששכר ומלכה רוזינר נפטר י"ז תשרי תשנ"ג"

5q
הבית ברחוב סיני 21, 2006

מקורות:

שיחות עם חסידה ולאה פלדמן בשנת 2005 ובשנת 2010

שיחה עם משה ויעקב רוזינר, אחיינים של יששכר ומלכה רוזינר.

שיחות עם בניהו סגל, עליזה ברנט, עדנה הייכל.

התמונה של משפחת רוזינר ניתנה לי באדיבותו של יעקב רוזינר

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי.

מול ביתה של משפחות סגל יש, בשנת 1936, מגרש גדול וריק. על המגרש חורשת אורנים דלילה, המקיפה את בית-הספר "זיכרון יוסף" ומגיעה עד לרחוב מוריה.

1o
חלק מתצלום אוויר משנת 1946

רק בשנת 1938 נוכל לראות כאן בית צנוע בעל שלושה חדרים בקומה אחת. תיק העירייה מלמד כי זהו ביתם של ד"ר יעקב זאב ונפתלי רומן. על נפתלי רומן לא יסופר לי דבר, אך ספר הטלפונים של שנת 1964 מראה שד"ר יעקב זאב היה רופא שיניים. בעוד ששטח המגרש הוא 900 מ"ר, גודל הבניין הוא 180 מ"ר בלבד. לבית מרפסות בשטח של 47 מ"ר. את עזרא זאב, בנו של ד"ר יעקב זאב פגשתי בשנת 2011 והוא סיפר לי את סיפור המשפחה. אדריכל הבניין הוא המהנדס דוד פריצקר, אחיו של יעקב פריצקר הקבלן. בשנת 1941 עבר הבית שינויים קטנים ועל גג הבניין נבנה מחסן.

2z
תכניות הבית משנת 1938

ד"ר יעקב זאב נולד בשנת 1902 בקונין, פולין. יעקב עלה ארצה בגיל צעיר באמצע לימודיו לקראת תואר ד"ר לרפואת שיניים באוניברסיטת ברלין, והיה חלוץ בגדוד העבודה. לאחר שהכיר את אבישג לבית רומן, ילידת צפת, התארס אתה וחזר לאוניברסיטת ברלין להשלים את לימודיו. יעקב קיבל תואר כפול של ד"ר לרפואת שיניים ושל מנתח פה ולסת, ושב ארצה להינשא לאבישג בשנת 1924.

אבישג ויעקב הקימו את ביתם בחיפה. בתחילה גרו בעיר התחתית באזור "המרכז המסחרי החדש", שם גם הייתה מרפאתו של ד"ר זאב. בשנות השלושים המוקדמות בנו את ביתם בהר הכרמל, ברחוב אשר נקרא כיום שדרות סיני 15, מול בית הכנסת "אליהו הנביא", ומול בית משפחת סגל. הם היו מראשוני המתיישבים בשכונת אחוזת הרברט סמואל, הידועה היום בשמה "אחוזה".

הידידות בין השכנים, משפחת סגל ומשפחת זאב, הייתה גדולה מאוד והם נהגו להיפגש כמעט מדי ערב. יוסף (סגל) ויעקב (זאב) אהבו לשחק שחמט והיו פחות או יותר "כוחות שווים", כשפעם זה מנצח ופעם האחר מנצח. ובין משחק למשחק הם היו מרבים לשוחח בענייני דיומא ובפרשנויות הקשורות בנעשה בעולם. הבן עזרא, תינוק בן שנתיים וחצי, שהיה נוהג להקשיב לשיחות בעניין, זוכר שיחות ביניהם לגבי אפשרות פרוץ מלחמת עולם שנייה, כשהאחד טוען שלא תפרוץ מלחמה כזו, מכיוון שאנשים עדיין זוכרים את זוועות מלחמת העולם הראשונה, והשני טוען שאין מנוס מפריצת מלחמת עולם שנייה. עזרא אינו זוכר מי טען מה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, עקרו להדר הכרמל כדי שאבישג לא תהיה במקום כל כך "מבודד" במשך היום, כאשר יעקב נמצא בעבודה. הבית נמכר לד"ר דנקוורט, רופא שיניים אחר, שיעקב הכיר מקשרי העבודה המקצועיים. עד שנת 1948 גרו בשכירות ברחוב הרצל מספר 8. בשנת 1948 רכשו בית ברחוב צפרירים 15 וחזרו לגור בהר הכרמל. בבית זה, ברחוב צפרירים, גרו עד יום מותם.

אבישג נולדה כאמור בצפת בשנת 1903. היא הייתה דור שישי לילידי צפת. למדה בביה"ס אליאנס ושלטה בשפות עברית, צרפתית, אנגלית, ערבית ואידיש. עבדה בצעירותה עבדה בבית מרקחת. שנים רבות הייתה מתנדבת במגן דוד אדום. יעקב היה אחד מראשוני רופאי השיניים בחיפה. שמעו יצא למרחוק כרופא מצוין, סבלן, שאינו מתנשא, וזכה להערכה וכבוד רב מצד הפציינטים שלו. רבים הגיעו למרפאתו גם מחוץ לחיפה. הוא היה גם רופא השיניים הקבוע של מספר חברות ספנות.

יעקב ניהל שתי מרפאות, האחת בעיר התחתית בדרך העצמאות והשנייה בהדר הכרמל ברחוב הרצל. בשנת 1948 התנדב לטפל כרופא שיניים במחנות המעפילים היהודים שהוגלו לקפריסין ע"י הבריטים בזמן העלייה הבלתי לגלית שאחרי מלחמת העולם השנייה. הוא שהה שישה חודשים בקפריסין עד לחיסול המחנות והעלאת הפליטים ארצה.

לאבישג ויעקב נולדו שני בנים: הבן הבכור דוד נולד בחיפה ב 16/9/1925, למד בטכניון הנדסת חשמל והשלים לתואר דוקטור בהנדסת מחשבים באוניברסיטת קרנגי מלון בארה"ב. עבד שנים רבות במעבדות המחקר של חברת IBM. וכיום הוא פנסיונר. דוד התחתן עם פנינה לבית דובי ויש להם בן בשם רון ובת בשם תמר. הבן השני עזרא נולד בחיפה (ברחוב סיני 15) ב2/3/1937.ולמד גם הוא בטכניון הנדסת חשמל עד לתואר דוקטור. היום הוא פרופסור אמריטוס בטכניון.

עזרא התחתן עם רותי לבית פרויקט ויש להם 3 בנים: אורן, נועם ודני. נכון להיום,יש לאבישג ויעקב 10 נינים ונינות : לין, ג'ניפר, דניאל, שמואל, יהושע, אייל, שירה, גל,יובל ויעל.

אבישג נפטרה מהתקף לב ב11/11/1961 בגיל צעיר יחסית. יעקב נשאר אלמן עד יום מותו ב-16/7/1980, גם הוא מהתקף לב.

6o
יעקב זאב                                             אבישג זאב

בשנת 1946 עברה להתגורר כאן משפחת דנקוורט. ד"ר דנקוורט היה גם הוא רופא שיניים, ויתכן שהכיר את ד"ר יעקב זאב, הבעלים הקודמים. לאחר העלייה ארצה התגוררו בני הזוג דנקוורט ברחוב הרצל 23, ולאחר מכן עברו להתגורר בדירה שכורה ברחוב שושנת הכרמל בכרמל המערבי.
לאחר שעברו להתגורר בשדרות סיני, הוסיף בעל הבית החדש חצי קומה למבנה, הפך חדר אחד לפרקטיקה, והתחיל לקבל פציינטים בביתו.
ד"ר קורט דנקוורט נולד בשנת 1901 בבלייכרודה, גרמניה ולמד בהיידלברג רפואת שיניים. הוא היה ציוני וחבר בתנועת ה"בלאו-וייס". בשנת 1926 קורט נישא לאילזה, ילידת 1904 וירצבורג, שהייתה רק בת עשרים ושתיים כשנישאה, וכיון שלא למדה מקצוע הייתה עקרת בית. כאשר ה"היטלר יוגנד" הרימו ראש, החליטו בני הזוג לעלות לישראל ולהשתקע בחיפה. היה זה בשנת 1932. כאן נולדו להם שתי בנות: יעל נולדה בשנת 1934 ורונית נולדה בשנת 1937. שתיהן למדו בבית הספר היסודי ה"ריאלי". יעל סיימה לימודים בבית ספר זה, ואילו רונית סיימה לימודים בבית הספר "חוגים". ד"ר דנקוורט המשיך לקבל פציינטים במרפאה ברחוב הרצל בהדר.

3o
קורט ואילזה  דנקוורט                                                                        

רונית, בתו של רופא השיניים, סיפרה שאביה היה אחד האנשים המשכילים ביותר בשכונה, והיה בקיא "בכל נושא שבעולם". הוא היה אספן אמנות ואיש העולם הגדול, אדם רחב אופקים, שנהג לנסוע לחו"ל מידי שנה, אך אף פעם לא לגרמניה. היה לו קשר טוב עם בית הכנסת ועם האנשים הדתיים בשכונה. בחיפה היה יו"ר של מגן דוד אדום. קורט דנקוורט היה חילוני. הוא לא הלך לבית הכנסת, בניגוד לאשתו אילזה. אבל "בשבת לא הזיז את האוטו פורד שלו".

יותר מכל אהב ד"ר דנקוורט מוסיקה קלאסית והיה לו אוסף תקליטים "מהגדולים בארץ באותה תקופה". את אהבתו למוסיקה ואת האוסף שלו העמיד לטובת תושבי אחוזה. מידי שבת היה מתקיים קונצרט של מוסיקה קלאסית בחצר ביתו. לקונצרט הגיעו תושבי אחוזה אוהבי מוסיקה וכן מבחר גדול מהייקים של חיפה. את הקונצרטים מעל גבי תקליטים ערך עוד בעת מגורי המשפחה ברחוב שושנת הכרמל. לד"ר דנקוורט היה את הפטפון הראשון בשכונה.
מאחורי הבית שברחוב סיני 15 הייתה רחבה וגינה יפה, ותושבי אחוזה התקהלו שם לשמיעת הקונצרטים. עליזה הרט מספרת בספרה "השמש חיממה לנו את הגב" על "הפסלון של הילד הקטן העירום, שקורט אמר שקוראים לו מניקן פיס, משתין ומשתין לתוך הבריכונת ודגי הזהב הקטנים שוחים שם במעגלים הלוך וחזור בלתי להתעייף". דודתה של עליזה הרט, הייתה גם היא רופאת שיניים, ושתיהן עברו להתגורר ברחוב סיני, מול בית דנקוורט.
בספר "מערכות ההגנה בחיפה" עמ' 108 קראתי עוד על ד"ר דנקוורט:
"עד מהרה יצאו לו מוניטין של רופא שיניים מומחה. ד"ר דנקוורט היה רופא השיניים של בן-גוריון ולמרפאתו הגיע גם האמיר עבדאללה, כמו גם האצולה החיפאית. נציג ה"הגנה" הציע לו להצטרף לארגון. ד"ר דנקורט בן ה-31 היה בעל השקפת עולם ליברלית וסלד מארגוני מחתרת, אך למקס נמצא-בי היה כוח שכנוע רב ועד מהרה דנקוורט נשבע אמונים ל"הגנה". בקבוצה אליה הצטרף היו כולם יוצאי גרמניה, רובם ככולם אקדמאים. דירתו של ד"ר דנקורט, שכללה מוסך, נבחרה כמקום אימונים לכיתה. השתמשו בו גם לצרכי מטווח. בסיום קורס מפקדי כתות נערכה מסיבה בביתו של ד"ר דנקוורט. הכיבוד היה מכלי בדולח יקרים, שהובאו ע"י המשפחה מגרמניה". והבית רונית הוסיפה שאביה היה פעיל בשחרור העיר חיפה, וליווה את השיירה שפרצה לירושלים.

את ביקורו של דוד בן-גוריון לטיפול בביתו של רופא השיניים דנקוורט זכרו כמעט כל תושבי אחוזה הותיקים עמם שוחחתי. חלקם גם זוכרים את ההתקהלויות, עקב הביקור של הפציינט המפורסם.
מתיק העירייה וגם ממראה הבית, ניתן ללמוד שהבית לא עבר שינויים במשך השנים. בשנת 1970 התקבל אישור להקים סככה עבור המכונית.
יעל הייתה אחות במקצועה ונפטרה בגיל צעיר ממחלקה קשה. הבת רונית עזבה את חיפה לאחר מות הוריה והבית הושכר לקופת חולים "מכבי", שפתחה כאן מרפאה. בשנת 2005 נמכר הבית.

בתחילת חודש אוגוסט 2005 ראיתי שלט ליד הבית, המבשר שבית זה עומד להיהרס ובית גדול וחדש יבנה תחתיו. מיהרתי לצלם את הבית. בסוף החודש חזרתי לבקר, ומהבית נותר רק קיר אחד. את תמונה של "הקיר האחרון" שלחתי לבת רונית וזו סיפרה לי שזה היה קיר המטבח. "המטבח לא היה גדול. אבל היה בו גם מזווה וכיורים מנירוסטה, והיה גם האוכל נהדר שאילזה הייתה מבשלת. ישירות מהמטבח יצאו לפינת האוכל, שהייתה פינה מוגבהת שממנה ירדו ב-2-3 מדרגות לסלון הענקי".

4o

כיום ניצב כאן מבנה בעל צורה בלתי מוגדרת. אילזה וקורט דנקוורט אינם עוד עמנו, גם המנקן פיס והבריכה הקטנה אינם, הבית הקטן נעלם, ומחלון הבית הגדול עולה מוזיקת היפ-הופ.

מקורות:

שיחות עם רונית (דנקוורט) שטרסברג

שיחה עם יונה אל גרינברג, שכנה

אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, הוצאת משרד הביטחון. 1978

הרט, עליזה. והשמש חיממה לנו את הגב. תל-אביב : משכל, 2005

התמונות של קורט ואלזה דנקנר נמסרו לי באדיבות רונית שטרסברג

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי.

לפני שנים, במסגרת סיור בשכונת אחוזה, הגעתי עם קבוצה לשדרות סיני 20 על מנת לראות את הצריף הראשון שהוקם באחוזה. "כאן, באחד הצריפים הראשונים באחוזה", סופר לנו, "היה גן ילדים". כיום, בשנת 2010, צריף זה אינו קיים עוד. מה סיפורם של הבית והצריף?
1m
בית משפחת מוסקוביץ בשנת 1946. בירכתי המגרש נראה צריף.

ליזט-לאה מוסקוביץ-ארז, ילידת 1913, מספרת בזיכרונותיה:
"הגעתי ארצה עם הורי, חיה קרולינה ושימעון-סימון מוסקוביץ בשנת 1925 מרומניה, בהיותי בת 12.... משפחתי התגלגלה מרוסיה לפולין ולרומניה. עוד ברומניה קנו הורי שני דונם אדמה באחוזה ושילמו חמש לירות אנגליות לדונם. סופר לנו שבארץ לעץ מחיר יקר, ואבי החליט לקנות צריף ברומניה ולהביאו ארצה. המבצע החל בבניית הצריף בחצר ביתנו ברומניה, בסימון הקרשים והמשיך בהעלאתם לאונייה. הצריף הובא ארצה, ומהנמל, בעזרת סוסים ועגלה, העברנו אותו לכאן, למגרש שרכשנו באחוזה. על הצריף, שהיה עשוי מעץ, הוספנו אחר-כך טיח וגרנו כאן שנים רבות. המקום נראה הררי, ובו עצים בודדים שגדלו בין הסלעים. הגברים עבדו בסלילת כבישים, בנטיעות ובעבודות פיתוח אחרות. גם הילדים נרתמו בזמנם החופשי לעזור בעבודות. הם סייעו בנטיעות, בגריסת הסלעים לחצץ לבנייה ולסלילת כבישים. היינו יושבים עם פטיש ואזמל ושוברים את הסלעים הגדולים לחצץ. רצינו לקחת חלק בכל דבר".

את הצריף בנו בחלק האחורי של המגרש וגרו בו, ולכשנבנה הבית, עברה המשפחה לגור בחזית המגרש.

2m
הצריף של משפחת מוסקוביץ, בני משפחה ושכנים, 1926

"הייתי בת יחידה להורי ובעצם שימשתי כמנהלת הבית: עשיתי כביסה, בישול וכו'. אמי עסקה בתפירה ואבי עסק בעבודות נגרות בבית מלאכה שפתח ליד הצריף. היו אז באחוזה רק 10 משפחות ועוד כ-15 פועלים שבנו כמה בתים וסללו כבישים". עזרא, בנה של ליזט, סיפר לי, שאמו הייתה בת למשפחה אמידה ואיש לא הבין בסביבתה מדוע החליטה לעלות ארצה.
"שנים רבות לא היו לא מים ולא מקרר לא היה חשמל. למאור השתמשנו בנרות ובמנורות נפט.. . בור סופג בסלע שימש לנו כשירותים, ואת המזון הטמנו בבורות ובסלעים וכיסינו אותם כדי להגן עליהם מהחום, במקום מקרר. את המים הבאנו ממעין שהיה בוואדי אחוזה על גבי חמורים בפחים פתוחים. ואני זוכרת שעד שהגענו לביתנו בחזרה, חלק מהמים נשפך בדרך בגלל הטלטולים. באין בית ספר עברי (באחוזה או בכרמל בכלל), למדתי בבית-ספר עממי בעיר התחתית ברחוב הגפן. לבית-הספר הלכתי וחזרתי ברגל בשביל החמורים (המתחיל ברחוב יפה נוף). אני זוכרת, שפעם בשבוע ירדנו העירה בעגלה עם סוס כדי לקנות מצרכים. לחם הביאו לנו מנווה-שאנן, וערבים מטירה הביאו לנו ביצים, חלב ועופות, הכול על גבי חמורים. חקלאות לא הייתה כאן. המקום הרחוק ביותר אליו הגענו היה הר ונטורה, ושם למעלה עמד ביתה של משפחת ונטורה, שהיו בולגרים, אך דברו רומנית. כאשר נולדו שלושת בני נטעתי ליד ביתי (לפני כ-50 שנה) שלושה עצים, כסמל להשתרשותם בארץ".
"כשבאנו לכאן לא היו עדיין שמות לרחובות. השם שדרות סיני ניתן לרחוב רק בשנת 1934 או 1932". כבר ידוע לנו, ששם הרחוב היה בשנים אלו "רחוב בית הספר".
בשנת 1925, כשמשפחת מוסקוביץ עלתה ארצה, היא השאירה ברומניה בית מלאכה, אותו המשיך לנהל אחיו של סימון. בתקופה הכלכלית הקשה, בשנת 1927, חזרו בני הזוג לרומניה להתאושש מבחינה כלכלית, ואחרי שנה מכרו את בית המלאכה וחזרו ארצה. כסף זה עזר להם לבנות את ביתם באחוזה.

סימון היה חרט עץ, וקרולינה הייתה עקרת בית. לאחר סיום בית הספר העממי, הבת ליזט לאה המשיכה את לימודיה בנהלל. היא נישאה למנחם-מוני טננבוים, יליד 1913, שעברת בשנות החמישים את שמו לארז, כצו התקופה. סופר לי שמוני היה בחור נאה והוא וליזט היו זוג חברותי. עזרא ארז סיפר שמוני אביו הגיע ארצה עם חברים על אופניים מרומניה דרך טורקיה, לבנון וסוריה, כיון שלא היה להם מספיק כסף כדי להגיע בדרך אחרת. הוא וארבעה חברים רכבו על אופניים מרומניה ו"גנבו" את הגבול בערב חג המולד, כששומרי הגבול היו שיכורים. מוני וליזט הכירו בקליה, בים המלח בשנת 1934. האהבה ביניהם פרחה, והם נישאו לאחר זמן קצר. תחילה גרו בהדר, לאחר מכן עברו למוריה 107 וגרו בדירה אחת יחד עם אחיו ואחותו של מוני עד שנת 1940. מכאן עברו לגור במוריה 120.

3m
סימון וקרולינה בחצר ביתם                                  שלושה דורות: סימון, ליזט וליפא, ומכונית הטטרה המשפחתית

מוני וליזט פתחו מסעדה-קפה ברחוב מוריה 133, בפינת שדרות סיני, שפעלה מספר שנים. תושבי אחוזה הותיקים זכרו את ערבי הריקודים שהתקיימו ברחבה שלפני הקפה-מסעדה, בהם מוני ניגן בגיטרה כשהוא שר ומלהיב את החברה ואחיו בובי מנגן באקורדיון. סימון לימד את מוני חתנו את מלאכת הנגרות, ומוני פתח בית מלאכה לחריטת עץ ונגרות ליד הצריף ועסק בעבודות נגרות עבור תושבי השכונה.

ותיקי אחוזה זכרו את קולה החזק של גברת מוסקוביץ "שהגיע עד לרחוב מוריה". אחרים זכרו את מכונית הטטרה שלהם, שהשמיעה קולות "כמו טרקטור". כאשר אחד הבנים היה יוצא לטייל במכונית, שמעו אותו בכל השכונה.... מכונית זו, בעלת שני הצילינדרים, נסעה בכבישי הארץ כמעט שלושים שנה, וזכתה גם בפרס....ועוד זכרו ותיקי אחוזה שמשפחת מוסקוביץ הייתה קרובה וגם מקורבת לבית הכנסת. במוצאי יום הכיפורים נהגו תושבי השכונה לבוא לבית משפחת מוסקוביץ לשתות כוסית לסיום הצום.

4m
צריפה של משפחת מוסקוביץ בחצר, לאחר שהוסף לו טיח. חלקו האחורי של הבית, ששימש כבית מלאכה

הבית בשדרות סיני 20 גדל עם השנים. תחילה, נבנה צריף בחלק האחורי של המגרש ובו גרו סימון וקרולינה ובתם ליזט. לאחר מכן נבנה בית בקדמת המגרש ולו מרפסת אחורית, והמשפחה עברה להתגורר בו, בעוד הצריף מושכר לדיירים. לאחר מספר שנים, המרפסת כוסתה בגג והוצמד לה בית מלאכה. הצריף בחלק האחורי של המגרש טויח, דבר ששיווה לו מראה של בית. במועד מאוחר יותר בית המלאכה שבגב הבית הפך לחלק מהבית ולצד הצריף נבנה בית מלאכה.
לפי תיק העיירה, בשנת 1943 סימון מוסקוביץ ביקש להפוך את בית המלאכה לדירת מגורים. הרישיון הסופי ניתן בשנת 1944. בשנת 1948 חיה ושמעון מוסקוביץ הגישו בקשה לבניית בניינים חדשים על המגרש. מדובר במבנה ובו 7 דירות קטנות, שניצב ברחוב סיני 20א ושימש בזמנו למגורי עולים חדשים מאירופה ששרדו את השואה ואת מלחמת העולם השנייה. לפי תיק העירייה גודלו של בית המשפחה, שהיה קיים באותה שנה היה 148 מ"ר. כאדריכל ובונה נרשם זכריה ר. דרוקר.

לליזט ומוני ארז נולדו 3 בנים: עזרא נולד ב-1935, אליעזר ב-1938 וליפא נולד בשנת 1941. עם לידת כל בן נטעה ליזט ליד ביתה עץ: שתי ושינגטוניות ואארוקריה. ליפא ארז, הבן הצעיר, חי עד היום בבית המשפחה ושני הבנים האחרים גרים בשכונת אחוזה. גיל ארז, נכדם של ליזט ומוני גר בבית חדש בחלק האחורי של המגרש, במקום בו עמד הצריף. העצים הגבוהים ניצבים לפני בית המשפחה המשופץ, ומזכירים אותם לתושבי שכונת אחוזה.

6m
חזית צדדית של הבית, בעבר.                                                          והיום: שלושה עצים בחזית הבית, 2006

מרישומי חברת קדישא בחיפה למדתי שחיה מוסקוביץ בת אליעזר נפטרה בשנת 1966 ושמעון מוסקוביץ בן ליפא זאב נפטר בשנת 1960 בחיפה. מוני-מנחם ארז בן הניה ואברהם אהרון נפטר בשנת 1976 ולאה ארז בת חיה וסימון-שמעון נפטרה בשנת 1999
מעדויות שונות של ותיקי אחוזה עולה, שבחצר הגדולה מאחורי הבתים של משפחת סגל ומשפחת מוסקוביץ עמדו מספר צריפים, ששימשו בהתחלה כמגורים, הפכו לדירות להשכרה ולבתי מלאכה. ומשעברו סימון מוסקוביץ וגם מוני טננבוים-ארז לעבוד בבתי מלאכה בעיר, הצריפים עברו שוב שינוי ושימשו להשכרה ולמחסן. באמצע שנות השישים, צריפה של המשפחה הפך לגן ילדים. ברשימת הצריפים של העירייה מיום 23.10.1941 נזכר צריפו של זאב קפלן בו גר מאיר מלץ. כמו כן סופר לי שבחצר עמד הצריף של משפחת ויינר, שלבתם קראו חנה.

גם הבית עצמו, שגדל והפך לבית בית שתי קומות, הושכר למספר דיירים.
ברשימת הדיירים באחוזה משנת 1946, הנמצאת בארכיון העיר, נרשם בעל הבית: שמעון מוסקוביץ. הדיירים: ליאו וולפינגר, ד"ר פרידלנדר, פריץ בראונשטיין, משה גולדשטיין, מאיר וינר, שמעון מוסקוביץ (כל אחד בחדר אחד). ניסיתי לברר מי היו אותם דיירים.
משפחת וולפינגר מוינה גרה באחת הדירות בבית. הייתה להם בת בשם חוה, שלמדה בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנות הארבעים. באתר של חברת קדישא נמצא שלאון בן אליהו ופסיה וולפינגר נפטרו בחיפה בשנות השבעים.

אריה בראונשטיין סיפר לי, שהוריו, פרידריך בראונשטיין, יליד בראילה ואמו, בלהה לבית רכטר עלו ארצה בשנת 1929. הם היו חניכי תנועת "השומר הצעיר", שעברו הכשרה במרחביה והיו ממקימי קיבוץ שער העמקים. לאחר זמן קצר עברו לראשון לציון שם נולד הבן אריה בשנת 1934. המשפחה התגוררה עד שנת 1944 בראשון לציון. בשנת 1944 פרידריך בראונשטיין קיבל עבודה ב"אחוד הנמל", שהיה משרד של עמילות מכס בחיפה, והמשפחה עברה להתגורר בשדרות סיני 20 בבית של משפחת מוסקוביץ. הבן אריה, עמו שוחחתי, הוא פרופ' להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב. אריה סיפר שמשפחת מוסקוביץ גרה באגף אחד ואילו משפחת בראונשטיין גרה בשכירות באגף אחר. מדרגות חיצוניות הובילו לדירה העליונה. יחד אתם באותה דירה גרו עוד שתי משפחות: משפחת פרידנטל עלתה מברלין, הוא היה רופא והיא הייתה מורה לבלט. הם היו זוג חשוך ילדים. פרידנטל התגייס לצבא הבריטי ושרת בדרגת קפטן. אחרי המלחמה, עד ליום בו עזבו הבריטים את הארץ, הוא שימש הרופא של בתי הזיקוק.

הצריף עמד על המגרש עד שנת 1995. שמה של הגננת היה דרורה. בשנה זו נהרס הצריף ובמקומו נבנה בית לגיל ארז, אחד מנכדיה של ליזט. כך בא הקץ לצריף, שהיה קרוב לוודאי הצריף האחרון שנותר באחוזה, אך סיפורו נשאר בזיכרונם של הותיקים ואולי יישאר, באמצעות סיפורי, גם בלבכם.

מקורות:

נחליאלי, אודי (עורך ומלקט). תולדות שכונת אחוזה. (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)

זיכרונות בני המשפחה בחוברת של ארליך, אלינורה (שליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91. (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")

שיחות עם עזרא ואליעזר ארז באוגוסט 2005, שיחה עם ליפה ארז ובתו מור פלג בדצמבר 2010

קלטת של זיכרונותיה של ליזט מוסקוביץ משנת 1989, שנמסרה לי באדיבות ליפא ארז ומור פלג

התמונה של צריף המשפחה משנת 1926 היא מתוך החוברת: דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה. עיריית חיפה, האגף לתרבות, [חיפה], יוני 1995.

התצלומים של בני המשפחה והתמונות של הבתים מתוך אלבומם של בני המשפחה נמסרו לי באדיבותם של גיל וליפא ארז..

הצילום הצבעוני של הבית משנת 2006 נעשה על-ידי

הגענו עתה לביתו של יוסף סגל, מי שהיה המנהל הראשון של בית הספר "זיכרון יוסף" ודמות מרכזית בשכונה. אל יוסף סגל התוודענו כבר בסיפורו של בית הספר (פרק כ"א)
בשנת 1936, בעת סיורנו בשכונה, עומד כאן כבר בית לתפארת. אמנם בית בן קומה אחת, שכמותו אין רואים יותר היום בשכונה, אך בנוי לבנים ומטויח לבן.

וכך סיפר לי בניהו סגל, בנו של יוסף סגל, באוגוסט של שנת 2005: "אבי יוסף נולד בפולטבה שבאוקראינה בשנת 1878. חתונתו הראשונה לא הצליחה, אך מנשואים אלו נולדו אסתר, חיה ושמואל. לאחר מכן התחתן עם פרידה, שילדה לו עוד שתי בנות, שרה ורחל. לאחר פטירתה של פרידה, נישא לפי המנהג למלכה, אחותה הצעירה של פרידה, ילידת 1900. מלכה הייתה אז נערה צעירה בת שבע-עשרה, ואילו יוסף סגל היה בן 38. מלכה היא אמי".
והנכד חגי סגל סיפר: "למרות פער הגילים הגדול, נעתרה לו. חיבת ציון שלו סחפה אותה מירכתי הים השחור אל מרומי הכרמל". עם נישואיה ליוסף, גידלה מלכה את שתי בנותיה של אחותה המנוחה פרידה, שהיו אז בנות שלוש ושש.
מנישואיהם של יוסף ומלכה נולדו שלושה ילדים, עליזה, שלום ובניהו. יוסף סגל היה מורה לעברית ברומניה. "הוא היה מורה מוכשר ששמו הלך לפניו."

3l
תמונת משפחת סגל בשנת 1928

אם קראתם את הפרקים הקודמים, אתם זוכרים בוודאי כי "בשנת 1921 התאספו ארבעה אנשים בביתו של מר זינגר בהנהגתם של מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ ו"חתמו על זיכרון דברים להקמת אגודה שתרכוש שטחי אדמה גדולים בכרמל כדי להקים עליהם אחוזה חקלאית... מבין ארבעה המייסדים, סבא [יוסף סגל] היה הראשון שרכש חלקת אדמה גדולה בכרמל". רעיון זו נולד לאחר ביקורו בבוקרשט של מנחם אוסישקין, והוא זה שהניח בפני סגל ורעיו את "רעיון הקמת קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל".
"יוסף היה ציוני ובשנת 1921 קנה בבוקרשט מ"התאחדות עולי רומניה" חמישה דונם אדמה באחוזה: שניים וחצי דונם היו ברחוב סיני (מספרים 18 ו-18א' כיום) ועוד שניים וחצי דונם אדמות חקלאיות היו על "הר ונטורה... אדמות אלו נועדו לנטיעות, ושם ניטע הכרם של אדמת סגל. היום עובר שם רחוב איינשטיין ואולי ניתן למצוא שם עדיין ניצני גפנים ששתלו אבי ואמי. משפחת סגל עלתה ארצה בשנת 1925, אותה שנה בה נבנתה האוניברסיטה העברית. יוסף סגל היה אידיאליסט. ברומניה לימד בשני בתי ספר" "מוריה" וקולטורה". הוא היה איש ספר שידע הרבה שפות: רומנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, וכנראה גם רוסית. וכמובן שידע גם עברית. בגיל ארבעים וחמש החליט לעלות לארץ-ישראל. הוא עזב הכול מאחוריו למען האידיאלים שלו.
היו לו שתי אהבות: אהבת התנ"ך ואהבת המולדת". משפט אחרון זה עלה וחזר במהלך
הראיון עם בניהו סגל ז"ל ונראה היה לי, שזהו גם אידיאל שהנחיל יוסף סגל לבניו.
"גרתי חודשים אחדים בתל-אביב ובכספי שחסכתי ברומניה סידרתי לי בית חרושת ללבנים (רכשתי אומנות זו בתל-אביב). לא הצלחתי בעסק זה" כך סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו.. "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925) מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על יד האחוזה. ... בשבט, בלילות גשם, הייתי ישן עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה, וגם ציפורים לא נראו". לפי הכתוב בספרו של חגי סגל, משפחת סגל חיסלה את ענייניה בעיר העברית הראשונה בסוף חורף 1926 והזמינה משאית שתסיע אותם צפונה... הרכוש שהביאו עימם מרומניה הכיל את המעט הנחוץ לניהול חיים חלוציים...: ארון בגדים תלת-מדורי, מיטות פשוטות, קצת בגדים, קצת ספרים, כלי מטבח הכרחיים, וזהו".

מלכה סגל סיפרה בראיון, שהם רכשו מגרש ברחוב מאפו. אך המגרש לא מצא חן בעיניה והיא העדיפה על פניו מגרש אחר ברחוב סיני. אך למעשה גם כאן, ברחוב סיני, לא היה דבר, ולכשהגיעה משפחת סגל לשכונה התגוררו בה שלוש משפחות יהודיות בצריפים וסבלים וערבים הסתובבו בשטח...."היינו כולנו כמו משפחה אחת גדולה ועזרנו זה לזה בשעת הצורך", סיפרה.
ועוד סיפרה מלכה סגל בראיון בשנת 1991: "אחרי שמונה-תשעה חודשים בתל-אביב, הגיעו שמועות כי החלו לטעת עצים באחוזה. מי? חלוצים מרוסיה. גם אנחנו הצטרפנו. גרנו בצריפים בקבוצת הצריפים שהוקמו בצורת ח' ברחוב סיני 4. אלו היו מגורים לפועלים.... הכסף שקיבלנו הספיק לחיות בצמצום. אפיתי לחם, עשיתי דגנים מלחם. לא אכלנו בשר. יצאתי לעבודת הנטיעות כשאני בהריון ולא מרגישה טוב. אבל לא סיפרתי לאף אחד. כשהבן נולד, השארתי אותו לבד שוכב בקופסת עץ והלכתי לעבוד חצי יום. האמנתי ואמרתי כי השם ישמור!."
"אשתי ואני נתקבלנו לעבודה, סיקול כביש צר בין ההרים עד למעיין, וקראו לו איזה זמן "כביש סגל".... סיפר יוסף סגל. "אחר כך עברנו לחפירת בורות לנטיעות.... תאנים קטפו מן העצים חינם ובשפע, תאנים שעמדו שם מימי אחאב מלך ישראל. היינו מאושרים. ידענו שמכשירים אנו דרך עבודה לאחינו בני ישראל הנמצאים בגולה ושיבואו אחרינו... תיירים רבים היו מבקרים אותנו בעבודה, מסתכלים, מתפלאים ומצלמים...." אבל מלכה סגל סיפרה לנכדה חגי: "הצרה הייתה שאי אפשר לעבוד עם מכוש וללמד ביחד, ולכן אני הייתי חייבת לעבוד פי שניים בזמן שהוא מסביר, כדי שלא נגזול חס ושלום את הכסף שנותנים לנו בשביל העבודה".
"במשך שנתיים-שלוש גרו בצריף, בלי חשמל בלי מים זורמים, בלי תחבורה. כאשר יוסף לימד בבית הספר "זיכרון יוסף", המשפחה התגוררה באחד החדרים של בית הספר, ובאותו זמן התחילו לבנות את הבית שלהם, על האדמה שלהם במספר 18." באחד מארבעת החדרים של בית הספר התקיים גן ילדים. הגננת הייתה רחל, בתו של יוסף סגל.
בנו של יוסף סגל סיפר: "כעבור שנתיים, בזמן החופשה, אבא קיבל מבני הדודים בתל-אביב מכונות לבניית בלוקים. אבא ואימא בנו במו ידיהם את הבית. אחר כך הזמינו מישהו לצקת את הגג. רק לאחר שנוצק הגג, ניתן היה לקחת משכנתא על הבית, ולהמשיך בבניה. אז עברו לגור בבית בן הקומה אחת (בחזית המגרש). במשך השנים הרחיבו קצת. אני עצמי עזרתי בבניית מרפסת אחורית"

מלכה סגל תיארה את תהליך בניית הבית: "עבודת הנטיעות הסתיימה. היו לנו עוד 300 לירות שטרלינג בבנק ו-300 בלוקים שנשארו אצל האחים בתל-אביב. החלטנו לבנות את הבית. קבלן הקים לנו את היסודות והתקרה. בשלוש מאות הבלוקים שהאחים סגל שלחו לנו בהזדמנות התחלנו לבנות את ביתנו: מבנה מלבני מאורך בן שלושה חדרים, בלי מטבח, בצד מעין מרפסת ללא מעקה ושרותי בור בחצר במרחק כעשרה מטרים מהבית". "מפחיד היה ללכת אליהם בלילה, מפחד שועלים" הוסיף הבן בניהו. היכן בישלו? "פרימוס היה במקום כלשהו בבית. הסוכר היה זול. תאנים היו בשפע וחופשי. בישלתי 12 קופסאות ריבת תאנים ואכלנו לחם בריבה".
"בזמן יציקת התקרה יוסף חלה, שכב במיטה עם 39 חום. ידוע שצריך לצקת תקרה בפעם אחת. בגלל המחלה יצקנו את התקרה בפעמיים, לכן התקרה לא הייתה מושלמת ורטיבות חדרה לבית. אבל הרצפה הייתה מושלמת! עד היום אפילו "בלטה" אחת לא זזה. אנחנו בעצמנו פיזרנו את החול לבלטות. הבלטות הובאו מאיטליה."

בניהו סגל סיפר: "עברנו לביתנו בשנת 1928.... במשך הזמן סגרנו את המרפסת למבנה. הקירות היו רשת וכמו טיח מודבק עליה משני הצדדים. זה היה קיר דק, אבל היה לנו שם מקלחון, שירותים וחדר אוכל קטן. זו הייתה חגיגה לכולם. במטבחון גדלנו!... המבנה הזה אחר כך דרש הריסה. לאחר זמן הרסנו אותו ובנינו אותו מחדש, במתכונת רצינית. אפילו עם חרסינה..."
"בשנים 1930-1932, משהחלה העלייה מגרמניה" סיפר בניהו סגל, "ההורים הקימו בביתנו פנסיון קיץ לילדים. החופש הגדול היה, אבא לא עבד והרי היה איש חינוך ותרבות. 16-17 ילדי עשירים באו לפנסיון שלנו. אמא דאגה לצד הכלכלי ואבא לצד התרבותי. בשנים האלה אכלנו טוב. ההורים הרוויחו יפה ובכסף הזה התקיימנו כל השנה."

תהליך הרחבתו של הבית היה איטי. הבית גדל עם הזמן ועם הצרכים של בני המשפחה. תחילה היה זה בית קטן, שמסביבו ניטעו עצי פרי, וגם עצי אורן ניטעו. אלו עומדים שם גם בשנת 2010.

4l
מראה הבית בתצלום אויר משנת 1946. מימינו בית הכנסת.
כל השטח סביב הבית הייתה נחלתה של משפחת סגל.

חגי סגל, נכדו של יוסף, מתאר בספרו "רק לא מלחמת אחים" את הבית: "... הוא היה אחד מעשרת בתי האבן הראשונים בשכונה... למרות גל השיפוצים המקיף שעבר המבנה בינתיים, והקומה אשר נבנתה עליו מתישהו אחרי קום המדינה, הוא עדיין דומה למבנה המקורי: בית עם תקרה גבוהה ועם חלונות רבועים, שתכניות הבנייה שלו לא הונחו מעולם על שולחנו של ארכיטקט מוסמך או אפילו חצי מוסמך. גם אם יעמוד על מכונו שנים רבות... ספק אם יוכר אי פעם על ידי הרשויות המתאימות כמבנה היסטורי ראוי לשימור... תשעים לירות שטרלינג עלה הבית, מחיר זעום אפילו לפי תעריפי 1928. רובן הוצאו על חומרי בנייה, לא על שכר פועלים. את רוב מלאכת הבנייה עשו הדיירים העתידיים עצמם. גם את הלבנים ייצרו במו ידיהם, לפי ידע שצברו במפעל הלבנים הכושל בתל-אביב. 1,300 לבנים בדיוק, זכרה סבתא. אנשי מקצוע לימדו אותם להניח את הלבנים זו על זו, לקבוע בבית חלונות ודלתות, ולחרוץ בקירותיו תשתית לחוטי חשמל. החשמל הגיע לשם רק באמצע שנות השלושים...... עד להגעת החשמל הם הדליקו בלילות עששיות. בניהו, אשר מונה על ידי הוריו כאחראי על תדלוק העששיות, זכר לטובה את העלטה הכבדה ששררה בחוץ בלילות, בעידן הטרום חשמלי, והפכה את ילדי המשפחה לגיאוגרפים של כיפת השמים. שבילי הרקיע היו מוכרים להם כשבילי הכרמל..."

"...בינתיים החליטו להעביר קו ביוב ברחוב" סיפר לי גדליהו. "כל דייר הצטווה לשלם סכום כסף עצום, אולי מאה לירות. לא היה למשפחת סגל מספיק כסף ואמה מלכה מכרה חלק מהמגרש. ... אחר כך, כשאסתר, אשתו של בניהו הייתה בהריון, מכרה מלכה עוד חלק של המגרש. לצדו של בית משפחת סגל נבנה בית בן שתי קומות מעל קומת עמודים, ובניהו בחר לגור בקומה העליונה, משם ניתן לראות את הנוף.
בניהו היה מורה בבית הספר בסמ"ת ורבים מהחיפאים זוכרים אותו. בניהו ואסתר גרו בדירה זו קרוב לחמישים שנה. לאחר שאסתר נפטרה, המשיך בניהו להתגורר בדירה, עד שנפטר גם הוא. בתמונה מימין ניתן לראות, בין הדלת לחלון, את מודעת האבל שנתלתה ליד פתח בית המשפחה הוותיק. בבית זה גר עד היום ידידיה, בנו של בניהו סגל. הדירות העליונות הושכרו.

5l
הבית בשנת 2008. ניכרים בו שלבים שונים של בניה. בתמונה משמאל המרפסת שהוספה מאחור.

מאז שנת 2008 נעשו עוד שיפוצים בבית וכיום, לאחר השיפוץ האחרון, תתקשו לזהות בבית הצבוע את שרידי העבר.

בפרקים הקודמים קראתם כבר על הקשיים שעמדו בפני משפחת סגל, כמו גם בפני התושבים האחרים של אחוזה באותה תקופה, על המחסור במים, ועל ההליכה הקשה למעין הרחוק בפאתי אחוזה. "הקשר עם העיר נסתדר על ידי עגלה שנסעה פעם בשבוע ביום חמישי העירה בשביל לקנות לצרכי שבת. אסיפת התושבים הראשונה התקיימה בחול המועד סוכות תרפ"ו בסוכה שבניתי על מגרשי עוד לפני בנין הבית" סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו. "ביתי היה אז הבית הגדול ביותר באחוזה, ועכשיו הוא, תודה לאל, הבית הכי קטן. הילד הראשון שנולד בשכונה וכמובן בלי רופא ומיילדת הוא ידידיה בני. מאותו יום סדרו גם את הקשר עם העיר על ידי אוטו, לשלוש פעמים במשך היום..."

מלכה סגל הגיעה לאחוזה כשהיא בהריון. כשהגיע החורף של שנת 1926, ביום הראשון של סוכות, נולד הבן ידידה. היה זה הילד הראשון שנולד באחוזה. כפי שכותב חגי סגל: " הדבר החשוב אצל סבא היה ארץ ישראל, אחר כך בית הספר, ובסוף אנחנו [הילדים והנכדים]. אבל ידידיה היה משהו אחר, ליטפו אותו, ונישקו אותו המון בצעירותו..." ידידיה למד בבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן בבית הספר "הריאלי", והיה חבר בתנועת הצופים הדתיים ומדריך בסניף בני עקיבא בשכונת הדר. בסתר היה גם חבר ב"אצ"ל". את דרכו לשם סלל אחיו הבכור שלמה. שניהם היו תחילה חברים ב"הגנה", התאכזבו מארגון זה ובשנת 1945 עברו ל"אצ"ל".

6l


"ידידיה סגל היה נער יפה בילדותו וגם בנעוריו. לבגרות לא זכה להגיע, כיוון שנרצח במסגרת מלחמה עקובה מדם בין ה"הגנה" לאצ"ל. מלחמה זו הייתה המשך לקרע העמוק שנפער בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי. "בליל א' בשבט תש"ח (12.1.1948) נחטף ידידה ממקום עבודתו כשומר לילה בבניין שבו עבד כבנאי בשעות היום. חוטפיו היו אנשי ה"הגנה" שחשדו בו כי היה מעורב בחטיפת אחד ממפקדם ורצו להפעיל לחץ על מפקדיו כדי שישחררו את האיש שלהם.
גופתו הפצועה נמצאה ליד הכפר הערבי טירה, כיום טירת הכרמל. על פי גרסת ה"הגנה" ידידה ברח ממקום מעצרו לכיוון הכפר הערבי טירה שלמרגלות ההר ותושבי הכפר הרגו אותו. גרסתם של אנשי האצ"ל הייתה כי ידידיה נרצח על ידי אנשי ה"הגנה" וכדי לטשטש את עקבות המעשה הניחו את גופתו ליד טירה.
פרשת חייו ומותו של ידידיה התפרסמה בספר בשם "דמי אינו שותק - ידידיה סגל, חטיפות, עינויים רצח ומשפט". בשנת תשס"ט יצא לאור ספרו של חגי סגל "רק לא מלחמת אחים" בו מסופר סיפור המשפחה וכן סיפורו של ידידיה. לשם הספר נבחרו מילותיה של מלכה סגל, כאשר הובאה גופתו של ידידיה מטירה ומסביב נשמעו קריאות נקם. מלכה, שרצתה למנוע שפיכת דמים נוספת בין יהודים, קראה, למרות כאבה הגדול על מות בן זקוניה: "רק לא מלחמת אחים!".

קצרה היריעה מלתאר פרשה מזעזעת זו מתולדות הישוב, ואני ממליצה לכם בכל לב לקרוא את ספרו המרתק של חגי סגל, המספר את סיפורו של ידידיה, סיפורה של השכונה וסיפורה של המדינה באותה תקופה.

בין רחובות אהוד ויותם נמצא גן קטן לזכרו של ידידיה סגל. בשנת 1973, עת נחנך הגן, עמד כאן שלט צנוע בו נכתב: "לזכרו של ידידיה סגל (סגן גבריאל) הי"ד, חייל הארגון הצבאי הלאומי, נולד, חי ונפל באחוזה". מלכה סגל הייתה אז עדיין בחיים. זאת מספר לנו חגי סגל בספרו. אך כיום נכתב על השלט רק "גן ידידיה סגל". ממגרש החניה של מכולת "פריזול" ברחוב יותם מוביל שביל צנוע אל הגן. בעת ביקורי במקום שיחקו ילדים על המגלשות והוריהם ישבו לידם על הספסלים. העוברים ושבים ידעו להנחות אותי אל הגן, אך לא הם ולא הורי הילדים שבגן ידעו מי היה ידידה סגל והתפלאו מאד לשמוע את סיפורי.

יוסף סגל נפטר בשנת 1965 בגיל 86 או 87. אשתו מלכה המשיכה לגור בבית עד לפטירתה בשנת 1998. בת 97 הייתה במותה. בניהו סגל, אותו ראיינתי, נפטר בתחילת שנת 2008.

יוסף סגל אינו יושב עוד במרפסת הקדמית של ביתו ולומד תורה, מלכה אשתו אינה אופה יותר פשטידות מפירורי פרוסות הלחם מיום האתמול, בניהם בניהו, ידידיה ורבים מבני משפחתם אינם איתנו עוד, אבל סיפוריהם מסופרים עדיין בספרים, במאמרים ובפי זקני אחוזה ומעוררים פליאה.

מקורות:

שיחה עם בניהו סגל ז"ל באוגוסט 2005.

זיכרונות של בני משפחת סגל בחוברת: 75 שנה לאחוזה

זיכרונות בני המשפחה בחוברת: ארליך, אלינורה (ליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")

זיכרונותיה של מלכה סגל, בחוברת: של גיא, רונית וארד, יהודית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י, תשנ"ב, 1991/02 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")

אתר יזכור - סגל ידידיה - סיפור חייו http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=77211

סגל, חגי: רק לא מלחמת אחים.שילה, ברכת בית אל, 2009

התמונה של משפחת סגל היא מתוך ספרו של חגי סגל: רק לא מלחמת אחים

תמונתו של ידידיה סגל היא מתוך אתר "יזכור"

תצלום האוויר הוא קטע מתוך תמונה של אחוזה מאוסף התצלומים הממשלתי

בדצמבר 1934 הגישו ישראל ובתיה דופלט, בעלי המגרש ברחוב סיני 11, בקשה לפתיחה של בית מלון. התכנית נדחתה ע"י העירייה והמלון לא נפתח. במקומו הוקם בשנת 1935 בית דירות דו-קומתי.

בעת טיולנו באחוזה בשנת 1936, ניתן להסתכל על הבית שנראה בשרטוטי האדריכל משנת 1935. מהתיק הנמצא במחלקת ההנדסה של העירייה ניתן להסיק, שהאדריכלים האחראים לשרטוט הם ברסקי וינוביץ, אך הדבר אינו וודאי, שכן השרטוט אינו חתום.
הר הכרמל היה מקום מבוקש כמקום נופש ומרגוע.

במרכז הכרמל עמדו מספר בתי מלון ופנסיונים וגם בדרך הים הוקם בשנת 1936 מלון טלטש. באחוזה נפתח בשנת 1936 "סנטוריום כרמל", ואילו המלון שתוכנן ברחוב חורב 2 הפך עד מהרה לבית עולים. לכן שאיפתו של מר דופלט להקים מלון במקום גבוה זה באחוזה אינה מפתיעה כלל.

1i
שרטוטי האדריכל לבית ברחוב סיני 11 משנת 1935

תכניות העירייה ל"בית ברחוב בית הספר", כפי נקרא אז הרחוב, מראות שבמהלך השנים הוגשו מספר בקשות להיתר בניה עבור בנין זה. ניתן, לדוגמא, למצוא בתיקי העירייה תכנית שהגיש האדריכל דב ישראלי מרחוב ירושלים 3.

בתיק נמצא גם מכתבם באנגלית של האדריכלים אוראל וזוהר מנובמבר 1941, בו הם מציינים ש"הם קיבלו בקשה לשינוי הבית הנמצא מול בית הכנסת", שנבנה כפנסיון, ו"יש צורך לשנות את הבניין ולהפכו לבית בן שלוש דירות בכל קומה עם כל הנוחיות הדרושה, כפי שמראה תכניתם המצורפת. כרגע מצב הבניין רע מאד.

הוספת הדירות תעזור למצוקת הדיור בתקופה הנדונה". במאי 1942 ניתן רישיון בנייה לתיקונים בשלושת הקומות של הבית, שגדל וגבה במשך השנים. בשנת 1946 ניתן היה לראות כאן בית גדול, הבולט בסביבתו, הן במימדיו והן בצבעו הלבן, מתנשא ומשקיף למרחוק. ראו עד כמה מבנה בית הספר "זיכרון יוסף", הנמצא לידו, מתגמד לעומתו.

2i

על תושביו של הבית שמעתי מפיהם של תושבי אחוזה הותיקים שגרו בו.
ישראל דופלט מפשמשיל, גליציה, פולין, בן למשפחה אמידה, נישא לבתיה מחמלניק, רוסיה. שניהם נולדו בסביבות שנת 1895.
לזוג היו שש בנות, ששלוש מהן, טובה, חנה ושושנה, נולדו בפולין. ישראל דופלט עלה ארצה כבר בשנת 1924 עם אחיו והתגורר עמו ברחוב קריית ספר.
בתיה דופלט עלתה ארצה אחרי בעלה עם שלושת הבנות. בשנת 1929 עברו לירושלים, לעבודה הקשורה במרכז הרב קוק, ויחד חזרו בשנת 1933 לחיפה. כאן הצטרפו לעליה הרומנית באחוזה, שהתרכזה ברחוב סיני, וכאן נולדו להם עוד שלוש בנות: אביגיל, מימי ושולה. לידה של שש בנות היא לא דבר של מה בכך, וישראל עצמו סיפר שאחרי שהשיא את ששת בנותיו, תושבי השכונה התדפקו על חלונות ביתו לשאול אם יש לו עוד בנות להשיא...
הבית תוכנן, כאמור, בשנת 1934 ונבנה בשנת 1935. משפחת דופלט גרה בקומה העליונה. את שאר הדירות השכירו לפרנסתם לדיירים. ישראל דופלט היה גם איש ציבור, המעורב בחיי הקהילה.

הנה חלק מעיסוקיו שהיו ידועים לתושבי אחוזה הותיקים עמם שוחחתי: לדופלט היו כבשני סיד בדרך פיק"א, בשטח שהשתרע עד רוממה החדשה, הוא היה מזכיר וועד אחוזה וממקימי בית הכנסת "אליהו הנביא" והגבאי שלו. כמו כן היה קצין כשרות באוניה "פולוניה" של חברת "לויד פרסטינה". דופלט היה איש דתי, האמין בגאולת הארץ ועסק בסלילת כבישים ובנית בתים (למשל ברחוב הרצל). ישראל דופלט פעל רבות לפתיחתו של בית הספר "זיכרון יוסף" וזכורה באחוזה האימרה: "גראוור, דופלט ושפירא את ילדיהם לא רצו לשלוח העירה." שכן, למרות היותו אדם דתי, הוא לקח חלק, יחד עם יעקובי, במאבק לפתוח את בית הספר "זיכרון יוסף" כבית-ספר ממלכתי. יחד עם זאת, הוא היה ממקימי בית הספר הדתי "כרמל", הסמוך לבית הכנסת שברחוב סיני.
הבנות הצעירות למדו בבית הספר "זיכרון יוסף", וגם בבית ספר "כרמל" ו"בריאלי" והאחיות הבוגרות יותר למדו בבי"ס לבנות "מזרחי" בהדר, ליד רחוב הפועל, לשם ירדו ברגל בשביל החמורים.

דניאל הרטמן, מתלמידי המחזור הראשון בבית הספר "זיכרון יוסף" סיפר לאודי נחליאלי בשנת 1987: "הייתה שם משפחת דופלט. והצעירה בבנות המשפחה, שולמית, בקיצור שולה, בשום אופן לא יכלה לבטא את ה-ש'. כל מאמצי המורה סגל, אשר שב והכריז "סיר הסירים אשר לסלומה" לא עזרו, אבל נחמדות היו כולן. אבא שלהן ז"ל, משגיח על הכשרות באוניה "איטליה" הים תיכונית, בנה בית על יד בית הספר ונוהג היה אז, בכל יציקת גג של קומה, לתת שתייה "לחיים", [הוגשו] משקאות ועוגות ומובן שכל מזדמן למקום היה חייב להשתתף בשמחה".

כל משפחת דופלט הייתה חברה נאמנה ב"הגנה". בספר " במערכות ההגנה בחיפה", מסופר: "ישראל דופלט עבד כקצין כשרות באוניות נוסעים איטלקיות שפקדו אחת לכמה שבועות את נמל חיפה. הוא סייע לעולים בלתי לגאלים שלא היה בידיהם היתר עלייה לארץ ישראל (סרטיפיקט) ועזר להם בתחבולות שונות לרדת מהאונייה, תוך התחמקות מעיניהם של השוטרים הבריטים ופקידי מחלקת ההגירה. כמו כן היה איש אמונם של אנשי הרכש של "ההגנה", שהסתייעו בו בהברחת נשק לארץ.

3z

על גג ביתו שבשדרות סיני באחוזה, מול בית הכנסת, התקינה "ההגנה" בזמן המאורעות תחנת איתות.
התחנה העבירה את הידיעות הראשונות על ההתקפה הערבית על השיירה ליערות הכרמל וכן על ההתקפה על חניתה עם עלייתה על הקרקע.
חניכי הקשר עבדו במשמרות של 6-8 שעות בלילה. הקשר התבצע בלילות באמצעות פנסי לוקס בשיטת המורס ובשעות היום - במכשיר ההליוגרף (מראות קעורות המחזירות את קרני השמש). הבית נבחר בגלל מיקומו, ממנו היה שדה ראייה לנקודות היישוב בסביבה, מעתלית, בית אורן, יערות הכרמל ועד לחניתה בצפון ... ".

אליעזר ינובסקי העגלון סיפר ש"על גג הבית היה מעין חדרון ובו הייתה תחנת האיתות.
אז איך העסק הזה עבד? מחיפה, ששם הייתה תחנה ראשית, שהיה הקיצור שלה ק.ר.ט., היו מאותתים לקריות, ומהקריות היו מעבירים אלינו את המברק. אנחנו העברנו את המברק לעתלית, ועתלית העבירה בין ההרים ליערות הכרמל.... עכשיו לא לשכוח שאז הייתה תקופת המנדט, ומה שאנו עשינו היה בלתי חוקי. אז מצאו מין תחבולה, כדי להגן עלינו, פחות או יותר, וציידו את כל אלו שעסקו באיתות בתעודה של צופה קשיש..."

סיבה נוספת לבחירת בית דופלט כתחנת איתות הייתה מעורבותה של כל המשפחה בפעילות "ההגנה". הבנות בבית דופלט התקבלו לארגון "ההגנה", עברו אימונים ופעלו במסגרות שונות של הארגון.

בתיה, אם המשפחה, והבנות קיבלו בסבר פניים יפות את האתתים התורנים ואירחו אותם לשולחנן. לפני המשפחה ישבה לאכול, נהגה האם לשלוח מנות מזון לתורנים שבתחנת האיתות שעל הגג. בחורף שלחה האם לאתתים מרק חם, סיפרה הבת גאיה (אביגיל).
בבית התגוררה קבוצה של נוטרים שארגנה שמירה באזור יערות הכרמל ודאגה לאספקת מזון לנוטרים ששמרו באזור. הבת טובה דופלט בן-דוב הכירה בתחנת האיתות את בעלה אברהם בן-דב, שהיה סגן מפקד מחוז חיפה מטעם "ההגנה" ונישאה לו בשנת 1940. טובה הייתה גננת בגן הילדים בבית הוועד (ולימים הייתה מנהלת אגף החינוך של עיריית חיפה). גם אחרי הלידה המשיכה בהשתייכותה לגדוד בנות לוחמות (גב"ל) ובתורניות במד"א.

בפברואר 1940 טובה דופלט השתתפה בהפגנה נגד הגבלות על רכישת קרקעות בידי יהודים בתל-אביב. היא ועוד מפגינות נאסרו. טובה שהתה אז בתל-אביב במסגרת לימודיה בסמינר למורות. טובה מספרת בספר "הבחרות ההן", כיצד הבריטים חבטו בהן באלות, הן נעצרו, נחקרו ונאסרו. לאחר שבועיים שוחררו.

הבת שולמית נישאה למאיר (פליק) נתיב, יליד גרמניה 1925, שהיה גם הוא פעיל ב"הגנה".
שושנה הייתה גננת ב"תמנעה" (רחוב חורב 11). אביגיל גאיה פנר ניהלה בי"ס ברוממה. מימי רבינוביץ, נישאה בשנת 1946 לזוריק דיין. היא בוגרת בצלאל וצורפת במקצועה עד היום, וגרה במושב היוגב. מימי היא אמו של אלוף עוזי דיין. הבנות חנה ברזילי ושושנה טל נפטרו.

עיסוקיו הרבים של ישראל דופלט לא הביאו עמם רווחה כלכלית. בינואר 1939 מופיעה ב"פלסטיין פוסט" מודעה רשמית ע"י בית המשפט המחוזי של חיפה על הארכה של מכירה פומבית של נכס השייך לבתיה דופלט, הנמצא באחוזת הרברט סמואל. הנכס היה ממושכן לטובה גב' לינה גודמן. ערך הנכס מוערך ב- 3,433 לירות פלשתינאיות. 10 אחוז מערך הנכס ישולמו כפיקדון . אם החוב ישולם, המכירה הפומבית תתבטל. מר דופלט לא יכול היה להחזיר את הפיקדון, והבית ברחוב סיני 11 נמכר. משפחת דופלט עברה להתגורר בבית הקטן הנראה בקדמת תצלום האוויר מצד ימין, ולאחר שנים מספר עברה לראשון לציון. שלוש מהבנות, טובה, שולה וגאיה חזרו להתגורר בחיפה.
בשנת 1941 היה הבית בבעלותו של יצחק דוד מירובסקי, שפנה למשרד האדריכלים "אוראל וזוהר"
על מנת שאלו יבצעו שינויים מבניים בבניין. באותה שנה מוגשת בקשה לרישיון לשני מוסכים ושירותים עבור בית המלון. לפי רשימת הדיירים שבעירייה, דיירים נוספים בבית זה היו: משה וזהבה רוטשטיין, יהושע פרח, הינחמן מוזר, אברהם ויינשטיין, מנחם דומב, נטע דומיניץ, שמואל רוטשטיין, יצחק רובין, אלברט ישראל.

משפחתם של אברהם והדסה ויינשטיין גרה בבית זה משנת 1936 אחרי שעלו מברודי, פולין. לאברהם הייתה חנות מכולת ואחר כך חנות כלבו לסדקית במוריה 131. יוסף נישא למרים בשנת 1957 ופתח חנות ליד חנותו של האב. לאחר פטירתו של יוסף בשנת 1974, אשתו מרים ניהלה את החנות, ואני קניתי בחנות כלי בית ואביזרים שונים. הבת חוה ויינשטיין וייס הייתה מורתי בבית הספר "זיכרון יוסף". לדבריה, היה זה מיד לאחר שסיימה את הסמינר למורות. בבית הכנסת ברחוב סיני כתובת זיכרון: אברהם חיים בן יוסף יצחק ויינשטיין נפטר ניסן תשל"ז (1977) בכתובת זיכרון נוספת נרשם: יוסף יצחק ויינשטיין בן אברהם חיים נפטר י"ב תמוז תשל"ד (1974).

4i
המורה חוה וינשטיין מוקפת תלמידים, 1952
 
הוספת הדירות תעזור למצוקת הדיור בתקופה הנדונה". במאי 1942 ניתן רישיון בנייה לתיקונים בשלושת הקומות של הבית, שגדל וגבה במשך השנים. בשנת 1946 ניתן היה לראות כאן בית גדול, הבולט בסביבתו, הן במימדיו והן בצבעו הלבן, מתנשא ומשקיף למרחוק. ראו עד כמה מבנה בית הספר "זיכרון יוסף", הנמצא לידו, מתגמד לעומתו.

מנחם דומב, יליד 1900 מאלטונה, גרמניה ודבורה ברום, ילידת 1903, באו ארצה בשנת 1934 עם בנותיהם מינה בת ה-6 וחצי, שרה בת ה-5 ועטרה, ילידת 1926 בעקבות חבריהם מאלטונה משפחת מדוביץ. תחילה התארחו בצריף ברחוב דישראלי, אחרי זמן מה עברו לצריף של משפחת גברילוביץ בקרית ספר, אחר כך למחסן שורץ עקרבים בתל-מאנה, מול מכון מור. משם עברו לבית בפינת הרחובות גבעון וקריית ספר. בשנת 1936 עברו לבית ברחוב סיני 11 וגרו שם שנים רבות. כל המשפחה, ההורים ושלושת הבנות גרו בחדר אחד. הבת שרה אומרת שהחיים היו קשים, אך הבת מינה אומרת שלאף אחד לא היה איכפת....

מנחם דומב עבד כמשגיח כשרות באוניות שנסעו מנמל חיפה למרסייל. "אבא החליט להפסיק לעבוד על האוניה במלחמת העולם השנייה. החלטה זו הצילה אותו ממוות, שכן בהגיע האוניה למרסייל, הנאצים רצחו את כל העובדים היהודיים. חברו שנשאר לעבוד על האונייה, כיוון שלא רצה שילדיו יפרנסו אותו, נרצח. מינה הכירה את בעלה צבי בבית הספר. גם הוא גר בצריף של ברחוב קרית ספר.. האחיות מינה ושרה למדו בזיכרון יוסף בכתות א-ח. שתיהן הלכו לאותה כיתה, כיוון ששתיהן לא ידעו עברית וגם בגלל הפרש הגילים הקטן ביניהן. הבנות גרו עם ההורים בדירת החדר עד שנישאו. עטרה, המבוגרת מביניהן, נישאה לישראל סוחצקי ועבדה כמזכירה בבית ספר "זיכרון יוסף". מינה הייתה מזכירה בבית ספר "אילנות" ושרה דומב נדלר עבדה כפקידה ברכבת עד שבתה הבכורה נולדה.

דבורה דומב בת אליעזר ברום נפטרה כ"ז תמוז תשמ"ד (שלט בבית הכנסת). מנחם דומב בן גיטל וצבי נפטר בחיפה ב-1972.

יהושע וצפירה פרח
התגוררו גם הם בבית זה. תושבי אחוזה הותיקים הזכירו כמעט כולם את המורה יהושע, שלימד דור אחרי דור בבית הספר "זיכרון יוסף". באינטרנט מצאתי מידע על זוג המורים:
פרח יהושע נולד בצפת בשנת .1907 את נעוריו עשה בירושלים, בה למד בבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין. משפחתו הייתה מהראשונות שיצאו מחוץ לחומות העיר העתיקה, ולאחר מכן היו ממייסדי הרצליה. הוא שימש כמורה וכמנהל למעלה מארבעים שנה, לימד בבית הספר העממי באחוזה בחיפה ולאחר מלחמת השחרור עבר לתל-אביב והורה בבית הספר נווה-צדק. מאוחר יותר הקים את בית הספר "מצדה" בשכונת גבעת-עמל בתל-אביב. יהושע פרח כתב ספרים, שירים ומחזות.

צפירה לבית נמיוט, מורה ומחנכת, נולדה בפולין בשנת,1913 למדה בסמינר למורים תרבות בווילנה והייתה מדריכה בקן "השומר הצעיר" בעיירה וסילישוק בה שימשה כמורה. עלתה ארצה בשנת 1935 והייתה מורה עם בעלה יהושע באחוזה שבחיפה. לאחר מלחמת השחרור עברו לתל-אביב. פה לימדה בבית החינוך שהפך לבית הספר הממלכתי "יוסף הגלילי", בו הורתה כשלושים שנה עד הסגרו. לאחר מכן עבדה מספר שנים בבית הספר טשרניחובסקי. הייתה מחנכת ומורה אהובה על תלמידיה ,וכולם זכרו אותה כ"מוסד" גם לאחר עשרות שנים. יהושע. נפטר בכ"ח בתשרי, תשנ"ו וצפירה פרח נפטרה בכ"ז בשבט תשנ"ד.

ברשימת החדרים באחוזה מיוני 1946 נרשם בעל הבית "כהל בע"מ". ברשימה אחרת הוסף השם גברילוביץ, ע"י עו"ד אבוטבול, בנין בנק מרכנתיל.
משפחתם של אליהו ורחל גבריאלוביץ הייתה אחת המשפחות הראשונות שעלו להר הכרמל ורכשו כאן מגרשים. כזכור, שניים מילדיהם, בנימין וכרמלה גבריאלוביץ, התגוררו ברחוב חורב 4, בבית שקנתה משפחתם.
לדברי הנכד נועם גבריאלי, הבית נרכש על ידי סבו ז"ל, אליהו גברילוביץ בשותפות עם מר גרוס, אביו של מיכאל גרוס, שלימים נהיה לאמן מפורסם. הרכישה בוצעה במסגרת חברת בית (כך היה מקובל בזמנו מטעמי מיסוי)
בשם כה"ל בע"מ. הבית נרשם כבית משותף ודירותיו חולקו ונמצאות כיום בבעלות יורשי מר גרוס ובבעלות משפחת גבריאלי. נועם גבריאלי, בנם של בנימין וסימה גבריאלוביץ, נכנס לגור לבית זה בשנת 1984, לאחר שיפוצו של המבנה. נועם ואידית גבריאלי פתחו כאן בית אירוח בשם "עונג הכרמל בע"מ", שהזמין לכאן אורחים המחפשים מקום שקט בכרמל. בית האירוח היה פתוח עד לפני שנים מספר, ונסגר. בימים אלו משפצת משפחת גבריאלי את החלק האחורי של הבניין, כולל בניית ממ"דים והוספת קומה נוספת, תוך הקפדה יתרה לשמר את אופיו (דמוי באוהאוס) של המבנה פרופ' נועם גבריאלי הוא חוקר בתחום הפיזיולוגיה והיה בעבר חבר מועצת העיר.

עם סגירתו של בית האירוח "עונג הכרמל בע"מ", נגוז חלומו של הבית ברחוב סיני 11 להפוך למלון ולמשוך אליו מבקרים. אך אם יראה מי מכם נצנוצי אורות על גג הבניין בלילות הקיץ השלווים של הכרמל, דעו, כי יתכן שעדיין נשלחים מגג הבניין איתותי מורס לעתלית, לקריות, ואולי גם לחניתה בצפון.

מקורות:

אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, הוצאת משרד הביטחון. 1978

אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. ארגון חברי ההגנה בחיפה, 1997

נחליאלי, אודי <מלקט ועורך>. תולדות שכונת אחוזה 1987 (חוברת הנמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")

שיחה עם שולמית דופלט נתיב בשנת 2007 ועם גאיה דופלט פנר בשנת 2010

ראיון עם משה ינובסקי מתוך ארכיון הסיפור העממי הנמצא באוניברסיטת חיפה.

שיחות עם מרים ויינשטיין ועם חוה ויינשטיין וייס בשנת 2005

שיחה עם שרה דומב ומינה דומב מינצר בשנת 2005

שיחה עם נועם גבריאלי בשנת 2005 ומידע נוסף על הבית מפיו בשנת 2011

השרטוטים של המבנה הם מתיקי מחלקת ההנדסה של העירייה

הצילום האווירי משנת 1946 הוא קטע מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות

הצילום הצבעוני צולם על ידי.

במקום בו מתעקל רחוב סיני נמצאת אבן, יד זיכרון. ליד האבן שביל, המוביל לפינת מרגוע בלב אחוזה - גן הלוחם ע"ש משה ירוסט.

משה ירוסט היה חייל שנפל במלחמת העצמאות בהגנו על המולדת החדשה. משה היה יליד ורשה 1929, בן לצבי ופנינה, משפחה ציונית שעלתה ארצה. בהיות משה בגיל חמש. המשפחה התיישבה בהדר הכרמל ברחוב תל-חי. משה היה תלמיד הריאלי וחניך ה"צופים" ובהיותו בכתה י"ב עלה להכשרה לקיבוץ דפנה במסגרת הפלמ"ח. משה נפל בבית שאן בחודש מרץ 1949, וגם בעיר זה הוקמה אנדרטה לזכרו.

111a
יד לזכרו של משה ירוסט                                                   גן הלוחם ברחוב סיני, 2010

משפחת ירוסט לא הייתה תושבת אחוזה, אך היו לה מגרשים בקרבת רחוב סיני. צבי ופנינה החליטו לא להקים בתים על מגרשים אלה, אלא להנציח את זכר בנם בדרך שתשרת את שכונת אחוזה. את הגן מכירים דיירים בשכונה וגם אלו החוצים אותו בדרכם מרחוב חורב לרחוב סיני, אך בשנים האחרונות, לאחר שהוקם בסמיכות לו בית האבות "פסגות אחוזה" אפשר לראות על ספסלי הגן גם קשישים המתגוררים בבית ההורים.

בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936 אין כאן לא אנדרטה ולא גן, אין כאן גני ילדים ולא בתי אבות. בתצלום האוויר משנת 1946 הנראה למטה ניתן להבחין שכל השטח במקום זה עדיין ריק, למעט בית הועד ובריכת המים בצדו הימני של התצלום.

12

בית הועד היווה את תחילתו של גוש מבני ציבור, שכלל בית ספר, בית כנסת ומאוחר יותר גם בית הורים.
גוש זה היה למעשה הלב של שכונת אחוזה משנות השלושים ואילך. באותה תקופה, ועד אחוזה היה מוסד חשוב, שהיו לו תפקידים רבים אותם ממלאת כיום העיריה. לעירייה פנו אז רק בענייני מקרקעין, בעוד שאר הנושאים היו בטיפולו של הועד. "שם היה גן הילדים ובו היו מתקיימות כל מיני פעולות קהילתיות: חוגי התעמלות, חוגי ריקוד, כינוסים וכו'", סיפרה אחת התושבות הותיקות. הועד שלט גם על המים וגבה מסים. ועד אחוזה פעל עד שהתמזג עם ועד הר הכרמל, וכך סיים את תפקידו. כיום עומד במקום מועדון גמלאים.

בתיקי העירייה נמצא רישיון לבנין בן קומה אחת מספטמבר 1935. בתכנית נראה מבנה קטן ולידו בריכה. האדריכלים: רוטנברג.
משפחת ינובסקי העבירה לי צילום בו נראה קטע מבית הועד, לאחר שזה חדל לפעול.
ניתן לראות שמדובר במבנה פשוט ביותר, בדומה ליתר בתי השכונה בימים ההם.
בשנת 1957 מועצת פועלי חיפה בנתה כאן מבנה קטן נוסף.

13
מועדון הגמלאים ברחוב סיני, 2010                                               קטע מבית הועד הנטוש

מצאתי מעט מידע על ועד אחוזה ועל בית הועד בסיפורי הותיקים.

מלכה סגל
מספרת בזיכרונותיה שבשנות ה-30 נבנה בית ועד השכונה בכספי דיירי השכונה. בתוך בית הועד היו כמה חדרים, שאחד מהם שימש מחסן הנשק הרשמי של השכונה. בשנת 1935 ראש הועד היה ד"ר זלוציסטי (ראו פרק ד'). מזכיר הועד באותו זמן היה מר קליין.

רות יעקובי סיפרה: "בבית ועד אחוזה היו שלושה חדרים: חדר המנהל, חדר המזכיר קליין, קבלת הקהל עם מרכזיית טלפון (שהיה אז הטלפון היחיד בשכונה), וחדר המזכירה. שם שכנו הארכיון ומחלקת החשבונות והתיוק. המזכירה הנאמנה של מר קליין הייתה גב' מתילדה ברונשטיין, רווקה שתמכה באמה "

"מזכירת הועד הייתה מלכה בראונשטיין". סיפר לי אחיין שלה, "כאשר הוועד התקשה לשלם משכורות, שולם לה הכסף באמצעות.... כמה מגרשים באחוזה" הרי לכם דרך יפה להפוך לבעל מגרשים באותם הימים. מלכה הייתה, לדברי האחיין שלה, "האישה הראשונה באחוזה". היא עלתה ארצה בשנת 1925 והייתה פקידה בצריפים של החלוצים הראשונים ברחוב סיני. פקידה נוספת בצריף הייתה ציפורה, שנישאה לאפרים מרכוס. כמו רבים אחרים באותם זמנים, מלכה לא הפכה לאישה עשירה הודות למגרשים שקיבלה. בצר לה, כמו לרבים אחרים, נאלצה למכור את מרביתם.

בחדר המזכיר, סופר לי, עמד ארון ברזל סגור אשר כלל רובים איטלקיים, אלו היו שייכים רשמית למשטרת אחוזה, אך מעשית שימשו בסודיות את התושבים למטרות שמירה. רובים אלו הוכחו כיעילים ביותר בזמן מאורעות תרפ"ט (1929) עת איימו כנופיות של ערבים מטירה על תושבי השכונה".

משה ינובסקי, האגרונום והעגלון של השכונה, סיפר בזיכרונותיו שהיה יוצא עם אביו מבית הועד לשמור על השכונה, כנראה לאחר שהצטיידו באותם רובים איטלקיים. מאחר שבית הועד ניצב בראש פסגה, ניתן היה לצפות ממנו למרחקים. קיימו קשר מורס מעל גג בית הועד עם הישובים בצפון עד חניתה ובדרום עד עתלית. מאוחר יותר עברו לאיתות מבתים גבוהים יותר, כמו הבית ברחוב סיני 11.

מזכיר אחר של הועד היה אהרון מלץ (ראו פרק י"א). גם יוסף בלכמן (פרק ט' ) שימש כיו"ר ועד אחוזה.

ועוד סיפרו הותיקים: בתחילה חיו התושבים בלי חשמל, בלי מים זורמים ובלי תחבורה ציבורית. "עוד בשנת 1924 נמצא במורד אחת הגבעות מעיין דל שהפיק בקושי, בימי הקיץ, שני מטרים מעוקבים ביממה. לאחר פעולה מאומצת של ניקוי המעיין וסביבתו החל המעיין להפיק 15 מ"ק."

יוסף סגל, מנהל בית הספר "זיכרון יוסף" ומראשוני השכונה סיפר: "בהתחלה נבנו שתי בריכות מים בוואדי, הרחק מכאן, ולא פעם הלכנו אל המעין בשביל קומקום מים. אחרי כן הביאו מים אל הצריפים בפחים טעונים על חמור, שני פחים למשפחה ביום".

גם בנו, בניהו סגל, סיפר על הימים הראשונים: "את המים שאבו ממעין שהיה סמוך לשכונה ושם גם כבסו את הבגדים, שקיבלו מהעזרה הסוציאלית. יותר מאוחר הקימו במרכז השכונה (במקום שהיום המבנה של הגנים ליד בית מס' 6 ברחוב סיני) בריכת מים עם ברז ומשם לקחו מים לכל השכונה. רק הרבה שנים אחרי כן התקינו צינורות מים לכל בית.".

לאה ארז טננבוים סיפרה: את המים היינו מביאים ממעיין שתייה שהיה בוואדי מרוחק בארבעה פחים שהיו נישאים על גבי חמורים. בדרך מהמעיין היו המים נשפכים, ולא נותרה בפח אלא מחצית כמות המים שמילאנו. בחצר עמדה חבית בה מילאנו את המים ששימשו לכל דבר: שתייה, רחצה, בישול וכביסה".

חיים אברמוביץ, בנו של האגרונום (פרק ג' ) סיפר: מים לא היו.... כדי להתרחץ חיממו את המים בפרימוס. בימי חול רחצו את הפנים והידיים ובערבי שבת היו ממלאים גיגית במים. יושבים בתוכה והשני היה יוצק את המים המחוממים".

היכן היה אותו מעיין? זהו מעיין ונחל אחוזה. על השביל היורד אל המעיין מספרת הגב' סגל: "בעלי ואני עבדו כפועלים ואחת העבודות שלנו הייתה סלילת השביל מהשכונה ועד למעיין, שנמצא במורד ההר כשני ק"מ מהשכונה. השביל היה מכוסה קוצים וברקנים ובעלי ואני ניקינו אותו והכשרנו אותו למעבר. מאוחר יותר הקימו במרכז השכונה, במקום שבו ניצבים היום מבני הגנים (ליד בית מס' 6 ברחוב סיני) בריכת מים עם ברז, ומשם לקחו מים לכל השכונה".

"במקביל הוחל בחיפושים אחרי מקורות מים נוספים" מספר ד"ר נתנזון. "עבודות נטיעה, שדרשו במקומות רבים בניית טרסות הועילו לתהליך אגירת המים והצטברותם במקורות המעיינות. בקיץ 1925, הודות לעבודות שבוצעו על ידי הנהלת אחוזה, הפיקו המעיינות 45 מ"ק ליממה בעונת הקיץ, ובחורף 400-500 מ"ק. בשלב זה אישרה האספה הכללית של "אחוזה" ברומניה בניית מפעל מים במקום. ישראל מרכוס הגיע לארץ וחתם עם הקבלנים גליקשטיין וקטינקה חוזה להקמת מפעל המים.
העבודות החלו בפברואר 1926. הממונה על העבודות במקום היה אגרונום ישראלי, שעסק גם במפעל המים". במהלך שנת 1927 הוקם מפעל המים, שסיפק מים לבתים ועבודות הבנייה".

ב"רשימת חדרים באחוזה" מיוני 1946 נרשמו הבעלים בכתובת זו: חברת פתוח אחוזה בע"מ. הדיירים: "אחוזת שמואל" - גן ילדים ציבורי בית הספר "זיכרון יוסף" (2 חדרים). לפי עדותו של מר משה רייס, דייר ותיק ברחוב, גן הילדים היה כאן גם בשנת 1957 עת נכנס לגור ברחוב סיני 6א. טובה (דופלט) בן דוב הייתה אחת מהגננות של גן ילדים זה, ובזיכרונותיה סיפרה שהגן שימש כ"סליק" של ההגנה.

רות יעקובי סיפרה כי "ניסו לפתוח בית קולנוע במבנה של בית הועד אך הדבר לא הצליח בגלל רעש, וגם... מי בכלל הלך אז לקולנוע"...?

14
גן ילדים ברחוב סיני, 2009                                                 גן הם ברחוב סיני, פינת מרגוע, 2010

כשתעברו בפעם הבאה ברחוב סיני, סורו לבקר בגן הלוחם, שבו על אחד הספסלים, הביטו בילדים המשחקים בגן המשחקים ובקשישים היושבים ונהנים מיופי המקום, וזכרו כי כאן, במקום בו טפטפות מרוות היום את הדשאים, הביאו פעם מים בפחים, להרוות את צימאונם של חלוצי אחוזה.


מקורות:

ארד, יודית וגיא, רונית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת ארץ-ישראל. תשנ"ב, 1991-2. (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")

ארליך, אלינורה. בתים מספרים על אחוזה. קורס טיולים וידיעת הארץ, תשנ"א1990-.91 (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")

נתנזון, אפרים. ישראל מרכוס - חוזה ההתיישבות של יהודי רומניה בארץ-ישראל ("תקוות ישראל" ו"אחוזה")

על הכרמל. בתוך: יהדות רומניה בתקומת ישראל. תל-אביב, שיר, 1992-1997 , עמ'
87

שיחה עם אריה בראונשטיין.

רחוב סיני הוא רחוב קטן, הפונה מרחוב חורב מזרחה ושוב צפונה, מתחבר לרחוב איילון ופוגש את רחוב מוריה בכיכר קריית ספר. בשנת 1936 רחוב סיני נקרא כבר בשמו זה, אבל בשנותיו הראשונות כינו אותו "רחוב בית הספר", על שום בית הספר הראשון באחוזה שהוקם בו. רחוב סיני היה הרחוב הראשון שאוכלס באחוזה על ידי המתיישבים הראשונים, עולים מרומניה.

בצילום האוויר משנת 1946 הנראה למטה ניתן להבחין שרחוב סיני, הניצב לגן יצחק, עדיין ריק מבתים, מפינת רחוב חורב ועד לבית מס 11. גם הבית הלבן הניצב בתחילתו, ברחוב סיני 1 פינת רחוב מוריה 133, נבנה רק בתחילת שנות הארבעים, ולא קיים בעת טיולנו ברחוב בשנת 1936. אולם כבר אז היו לרחוב זה סיפורים וזיכרונות, ולו הגעתם למקום שנים רבות קודם, בשנות העשרים, הייתם מוצא בו שכונת צריפים שוקקת חיים ופעילות.

8g
רחוב סיני בשנת 1946                                                       רחוב סיני בשנת 2010 מרחוק נראה גן יצחק

"כאן, על צלע אחת של הריש של רחוב סיני, הוקמו צריפים עבור הפועלים" סיפר לי בניהו, בנו של אחד המתיישבים הראשונים בשכונה. עבור מי נבנו הצריפים?
בניהו סיפר: "הצריפים הראשונים נבנו בערך במקום בו עומדים ברחוב סיני בתים מס' 2-6 עד שטח גן הלוחם. שם גרו הפועלים שהחלו בנטיעת עצי האורן ועצי הגפן. הצריף הראשון היה במרחק כ-50 או 60 מטר מרחוב חורב. בצריפים היו הרבה חדרים". פרופ' בן-ארצי מפרט בספרו "להפוך מדבר לכרמל": "בשלהי 1925 נבנו חמישה צריפי עץ שגודלם כ-80 מ"ר. הם חולקו לחדרים ושימשו דיור ארעי לפועלים, שעסקו בהכשרה ובנטיעות ולחברי האגודה העולים ארצה".

שכונת אחוזה תוכננה על ידי האדריכל ריכארד קאופמן כפרבר גנים, ולכן היה צריך לנטוע בה קודם כל עצים. הר הכרמל היה שומם ממאות שנים של רעיית צאן "עות'מאנית". הטמפלרים שתלו אורנים סביב מרכז הכרמל, "הכרמלהיים" דאז, ואילו אחוזה נשארה קירחת. חיים אברמוביץ, בנו של האגרונום, סיפר לי: "בראשית שנות העשרים הגיעו מטעם אגודת "אחוזה" כשלושים פועלים, שנטעו עצים על אדמת הטרשים. משפחתי הגיעה לאחוזה בשנת 1924, ואלו הגיעו לאחוזה מעט לפני משפחתי".
"באחד מהצריפים היה משרד, ומשה גראוור פתח לידו חנות מכולת לפועלים. המכולת הייתה שם עד שנת 1929, אז עברה לרחוב מאפו "2. סיפרה לי נכדתו שרה גראוור. "סבא משה גראוור ישן בצריף כדי לשמור על ה"מכולת" שלהם, בעוד המשפחה מתגוררת בצריף קטן משלה ברחוב קריית ספר 5. במשרד עבדו 2 פקידות: מלכה בראונשטיין ובוניה מרכוס". ובניהו סגל סיפר עוד: "החלוצים גרו שם בחדרים. הורי זכו, כמשפחה, לצריף דו-חדרי. אמא שלי שמה פיילה (קערת פח) על הרצפה כדי לאסוף את מי הגשם. היה שם עמוד עם פנס לוקס, והוא שהאיר את הצריף. רוב הפועלים היו חלוצים, רובם רווקים, שאחרי שעות העבודה שמחו ורקדו".

גם יוסף סגל ואשתו היו בין הנוטעים ושכרם היה 25 גרוש ליום עבודה. בספרו של חגי סגל מסופר על "חיל החלוץ של השכונה: רוב חברי הקבוצה היו סטודנטים עולים מרוסיה ומגרמניה, שלמרות השכלתם הגבוהה התנדבו להיות פועליה השחורים של המהפכה הציונית. סבתא (מלכה סגל) זכרה לטובה את עליצותם המתמדת, אך לא הסתירה את ביקורתה על מוסר העבודה שלהם... שרק שמועת הגעתו של מפקח העבודה, הייתה גורמת להם לשנס מותניים ולאמץ קצת שרירים."

אליעזר ינובסקי, יליד 1896 מאוקראינה, נקרא גם הוא לאחוזה מסג'רה בסביבות שנת 1925 כדי לסייע בנטיעות. לפני בואו עבד בפורייה, בחברה בשם 'אגודת נטעים', שעסקה בנטיעת כרמים של שקדים, והיה חקלאי מיומן. הוא הגיע עשרה חודשים לפני משפחתו, והתגורר בצריפים של רחוב סיני. בזיכרונותיו, שנמסרו לי על-ידי בתו, הוא כותב: "אחוזה של פעם הייתה רק כמה שורות של צריפים, כמו רכבת, כלומר, חדרים בשורה אחת עם קירות משותפים". בנוסף לעבודת הנטיעות, שימש ינובסקי גם העגלון של אחוזה, "ופעם בשבוע," כתב יוסף סגל, "ביום ה', נסע העירה בשביל קניות לצורכי שבת. הירידה והעלייה נמשכו כל אחת שעתיים שלוש או ארבע. מי שמצא חינו בעיני מר ינובסקי ישב כמו פריץ בעגלה והשאר רגלי על יד העגלה..."

באותה תקופה הגיע לאחוזה גם האגרונום יוסף אברמוביץ להנחות את השותלים (ראו פרק ג'), אך הוא ומשפחתו לא גרו בצריפים, אלא במעלה רחוב חורב, בפינת רחוב אידר. יוסף סגל כתב בזיכרונותיו ש"צריפים גדולים אחדים נבנו על שתיים מגבעות האחוזה בשביל הפועלים שעבדו כאן". גבעה אחת מצויה 300 מ' מעל הים ופסגתה רחוב סיני, והגבעה השנייה היא "ההר של ונטורה", ברחוב הנטקה ובסביבות רחוב אינשטיין של היום.

9g
החלוצים עוסקים בנטיעות

לאה ארז טננבוים
לבית מוסקוביץ סיפרה בראיון: "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925), מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על-יד האחוזה. אחרי כן נבנו צריפים גדולים אחדים על שתים מגבעות אחוזה, בשביל הפועלים שעבדו כאן.
גבעה אחת הייתה כאן, ברחוב סיני. בשבט, בלילות גשם, הייתי ישנה עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה. גם ציפורים לא נראו עוד מחוסר אילנות".

"אחוזה נוסדה בחנותו של מר זינגר ברחוב ליפסקן בבוקרשט רומניה..." כותב יוסף סגל בזיכרונותיו.

"בשנת 1921 נוסדה בבוקרשט "אגודת אחוזה" ע"י ארבעה ציונים: מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ, בעל חנות מר זינגר והמורה יוסף סגל. אלו יצרו קשר עם בנק אפ"ק ומצאו אדמה ראויה להקמת שכונה גדולה בהר הכרמל". "הרעיון היה לארגן בתפוצות אירופה קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל. חברי הקבוצה ימתינו בגלות עד אשר תירכש הקרקע, תעובד ותצמיח פירות, ויבואו ארצה על טפם ורכושם רק כשהכנסתם ממנה תהיה מובטחת". כך מספר לנו חגי סגל בספרו המרתק "רק לא מלחמת אחים".
יוסף סגל ממשיך לספר בזיכרונותיו: "לפני כן נוסדה אחוזה א' במטרה לקנות כברת אדמה על יד חדרה. וקראו למתנדבים לקנות כל אחד 50 דונמים. קניתי ושילמתי... ובדרך הביתה נזכרתי מה שכתוב בתנ"ך... והריני משבט לוי, ולשבט זה נאסר בתורה לקנות קרקעות מרובות... עד שנודע לי שהקניה בחדרה נתבטלה ויש הצעה חדשה לקנות מגרשים על הר הכרמל. חמישה דונמים לכל חבר ושמחתי על זה.

בשנת 1924 נערך טקס על שטח האגודה על הכרמל בהשתתפות הנציב העליון היהודי הראשון והוכרז על קריאת היישוב על שמו של הנציב - אחוזת הרברט סמואל". יוסף סגל היה הראשון מחברי הקבוצה שארז את חפציו בשנת 1925 ויצא עם משפחתו מרומניה לארץ ישראל.

גודל המגרשים שנקנו עוד ברומניה היה כשני דונם ויותר. על מגרשים אלו אנו רואים בשנת 2010 ארבעה בתים. אך אז, עמד על כל מגרש בית קטן, ובהתחלה, עד לבניית הבית, עמד על המגרש צריף, ובשאר השטח ניטע בוסתן. הכוונה הייתה להפוך את אחוזה למעין יישוב חקלאי. "בתכנית הקמתה של אחוזה", מציין ד"ר אפרים נתנזון, "ניתן להבחין ברעיונות הבאים: התיישבות ליד עיר, שילוב עבודה חקלאית במשק עזר עם עבודה בעיר, וכן "התיישבות ללא מתיישבים", כשחברת "אחוזה" נוטלת על עצמה את ביצוע השלב הראשון של ההתיישבות" תכנון היישוב, פרצלציה של השטח, נטיעת עצי פרי ויער, אספקת מים, חשמל וסלילת כבישים". ד"ר אפרים נתנזון טוען במאמרו ש"דובר בהקמתה של עיר בכרמל ולא שכונה של חיפה". אך כידוע היום, אחוזה לא הפכה לא לישוב חקלאי ולא לעיר, אלא לשכונה יוקרתית בעיר חיפה.

בנובמבר 1925 ניתנה הוראה למנהלת אחוזה על הכרמל להתחיל בבניית הבתים הראשונים.
בדו"ח אגודת אחוזה, מספר ד"ר נתנזון, נרשם: עד שנת 1927 כבר עמדו בשטחה של אחוזה שלושים ותשעה בתים, בנוסף לאחד עשר צריפים וחמישה צריפים המשמשים למגורי הפועלים. מספר התושבים באותה תקופה היה 127 חברי אחוזה. לאלו יש להוסיף כ-100 פועלים שאינם חברי אגודה, אבל עובדים וגרים במקום. בסוף שנת 1927 נמצאים באחוזה, פרט למבני המגורים והמבנים הציבוריים גם חנות מכולת של משפחת גראוור. קבוצה של רווקים, ביניהם שלום איכבום, הקימו נגריה בסביבות רחוב ויתקין וכן הוקם בית מלאכה לפחחות של משפחת רודוי ברחוב איילון.

כמה מתושבי אחוזה הותיקים סיפרו לי שהם הם המתיישבים הראשונים בשכונה. משפחת אברמוביץ התיישבה בשנת 1924 באופן זמני בבית אבן במעלה רחוב חורב והביאה את הילד הראשון לשכונה, הוא חיים אברמוביץ. משפחת גראוור הגיעה לכאן בשנת 1925 או 1926 ותקעה יתד ברחוב קריית ספר 5. אך גם שרה גראוור זכרה שמשפחת ריגר הגיעה לפניהם והשתקעה בפאתי אחוזה, בסביבת רחוב הנדיב של היום. בביתם גם היה בית הכנסת הראשון. משפחת סגל הגיעה לאחוזה בסוף חורף 1926 ועד מהרה הקימה צריף ברחוב סיני 18. בנם ידידיה סגל היה הילד הראשון שנולד באחוזה. גם משפחת מוסקוביץ הקימה צריף בשנה זו.

על הבתים שהקימו המתיישבים הראשנים ועל המשפחות שגרו ברחוב סיני, תוכלו לקרוא בפרקים הבאים.

וכשאתם מזדמנים לרחוב סיני כיום, ומחפשים חניה..., דמיינו את המקום כפי שנראה בשנת 1936, או אפילו בשנת 1925: ריק ממכוניות, נקי מזיהום אויר, ללא עצים וללא בתים. ואם תעצמו עיניים ותפקחו את אוזניכם, תוכלו לשמוע את שירת הנוטעים ואת הלמות מכושי הפועלים על אדמת אחוזה.

10g
סלילת הכביש הראשי באחוזה בשנים 1925/26                                    סלילת הכביש לאחוזה 1926

מקורות:

בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל, התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004

דביר, אדם. אחוזת סר הרברט סמואל, השנים הראשונות - 70 שנה לאחוזה, הקליט כתב וערך: ד"ר ד. אדם דביר, עירית חיפה, האגף לתרבות, יוני 1996

סגל, חגי. רק לא מלחמת אחים. בית אל : שילה/ברכץ, תשס"ט 2009.

אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י תשנ"ב, 1991.1992. מגישות יהודית ארד ורונית גיא (החוברת נמצאת בעמותה לתולדות חיפה).

נתנזון, אפרים. ומרכוס, ישראל - חוזה ההתיישבות של יהודי רומניה בארץ-ישראל ("תקוות ישראל" ו-"אחוזה") על הכרמל. יהדות רומניה בתקומת ישראל, כרך ג'. עמ' 83-91

את הראיונות עם שרה גראוור, יוסף אברמוביץ ובניהו סגל ערכתי בשנים 2005-2006.
התמונה של הנוטעים ניתנה לי על ידי חיים אברמוביץ

התמונה של סוללי הכבישים היא מתוך מאמרו של ד"ר אפרים נתנזון, התמונה של סלילת הכבישים היא מתוך החוברת: אחוזת סר הרברט סמואל, השנים הראשונות - 70 שנה לאחוזה, הקליט כתב וערך: ד"ר ד. אדם דביר, עירית חיפה, האגף לתרבות, יוני 1996.

קטע התמונה של אחוזה - מתוך מאגר התצלומים הלאומי

התמונה הצבעונית של רחוב סיני צולמה על ידי.
לאחר שעברתי ליד אתר הבנייה ברחוב חורב 2, אני חוצה כביש קטן ומגיעה לקצה הרחוב לנקודה מרכזית בו: גן יצחק. גם בשנת 1936, זהו מקום חביב, שנעים לשבת בו ולנוח מהמולת הרחוב. עבור רבים, "כאן הסתיימה אחוזה", וגם חברת האוטובוסים דאז קבעה כאן את תחנתו האחרונה של קו 4, שיצא מכיכר חמרה, היא כיכר פריז של ימינו.

5f

חיים אברמוביץ, "הילד הראשון באחוזה" (ראו פרק ג' "חמורו של האדון אברמוביץ") סיפר שגן זה כבר היה קיים בשנת 1928. חיים אברמוביץ גר עם הוריו בבית ערבי, שהפך ל"אחוזת ילדים" והגיע לגור ברחוב מאפו רק בשנת 1927. חיים גם מסר לי תמונה משנותיו הראשונות של הגן, והיא מוצגת כאן לפניכם.

גן יצחק נקרא על הרופא יצחק גליקר, שלא עבד כלל בבית חולים כרמל הסמוך, אך היה, לפי הגדרתו של פרופ' נסים לוי, "הרופא הראשון של קופת חולים בחיפה". יצחק גליקר היה יליד 1882 פולין, הבכור מבין שלושה אחים רופאים שעבדו בארץ-ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1913, שב לאירופה לשרת בצבא אוסטריה כרופא במלחמת העולם הראשונה, אך חזר ארצה בשנת 1920. תחילה עבד בבית החולים "הדסה" שליד הטכניון בהדר, ואחר כך, עד יומו האחרון, עבד בקופת חולים. בנוסף לכך, עבד עם הפועלים בכבישים ובעבודות ציבוריות. משנת 1932 היה רופא פרטי והייתה לו קליניקה ברחוב פבזנר 27 בחיפה, עד שנפטר בשנת 1950. גליקר היה מעורב מטעם קופת החולים בקנית הקרקע עליה יקום "בית העולים" הסמוך לגן.

תושבי אחוזה הותיקים, שהיו אז ילדים, לא ידעו מיהו יצחק והם נהגו לקרוא לגן "הגן של חבקין". חבקין היה הגנן שטיפח את הגן, ודמותו מזוהה בעיני התושבים עם הגן. ברשימת דיירים באחוזה של העירייה מצאתי שאדם בשם לפידות חוקין התגורר בצריפים שברחוב דישראלי. כמה מהתושבים זכרו ששם התגורר הגנן.
ילדי אחוזה אהבו מאד את הגן, שהיה הגן הציבורי היחיד באחוזה באותה תקופה. היה זה מקום מפגש, בצומת הרחובות מוריה, מאפו, סיני וחורב, מקום בו ניתן היה לראות את הכול ולשמוע את הכול.
בגן על ספסל עץ, מתחת לגגון התכנסו הילדים. "זה היה "המועדון" של ילדי אחוזה", סופר וגם "היה בגן יצחק צריף בו התכנסו הילדים, שהיה מעין "בית עם". איש לא ידע לספר היכן בדיוק היה הצריף או המבנה. אך בשנות החמישים היה כאן קיוסק בנוי אבן. "בשכונה נבנה קיוסק כמפעל לחיילים משוחררים", אמר אחד. אך אחרים ידעו לספר על קיוסק שעיריית חיפה בנתה לאלמנתו של פגוע תאונת עבודה, שהיה מפנה זבל של העירייה. קיוסק זה עמד במקום בו נמצא היום הקיוסק של "פרחי שושנה".

6f
הקיוסק בפינת הגן גדל והפך ל"דלי בגט" ו"פרחי שושנה"

בתצלום האוויר אנו רואים שהגן היה מוקף בחומה של עצים וצורתו צורת משולש.
ומה ניתן היה לראות מהגן? אביגדור ויימן סיפר שהגן היה גדול משהיה היום, ושקיצצו בו עם הרחבת רחוב חורב ומאפו. בצדו אחד גובל הגן בבית החולים כרמל. בצדו השני הוא גובל ברחוב מאפו. שם עמד כבר הבית היפה במספר 2, לפחות משנת 1929. בחזיתו של הבית היו חנות מכולת ומספרה, ומעליהן, נראית עד היום, גזוזטרא קטנה עם אגרטלי אבן. בצידו השלישי גובל הגן ברחוב חורב.

בפינת הרחובות מוריה וסיני עמד בית לבן, שהתאים עצמו לצורת המגרש, הבית עומד כאן גם היום, אלא שאז הייתה בפינתו גינה. גם בחזיתו הייתה גינה גדולה. המראה המעניין ביותר עבור ילדי אחוזה, היה כנראה זה של אוטובוס מס' 4 המגיע מרחוב מוריה, וכדי להסתובב בדרכו חזרה לעיר, נכנס לתחילתו של רחוב סיני ומתמרן בעזרת "רברס" הלוך ושוב, עד שהצליח לפנות עם חזיתו לרחוב מוריה ואחוריו לרחוב חורב. כאן הייתה תחנתו הראשונה בכיוון העיר, והוא נסע אחת לשעה.

7f
גן יצחק כפי שנראה בתצלום אויר משנת 1947

זהו סיפורו של הגן שבמרכז אחוזה דאז. כשתעברו לידו, היכנסו בשער האבן שלו ושבו על אחד הספסלים. הקשיבו להמיית הרוח בענפי העצים, ואם תשמעו אותו מלחש סיפורים מעברו של הגן - אנא, אל תשכחו לספר אותם גם לי.

מקורות:
לוי, יעל ונסים. רופאיה של ארץ-ישראל, 1799-1948. איתי בחור הוצאה לאור, זיכרון יעקב, 2008.

שיחות עם ותיקי אחוזה: חיים אברמוביץ, אביגדור ויימן, שי בלנדר, משה ריגר, דניאל יונס, כתריאל גרינשפון, מרים סמולנק.

התמונה של גן אחוזה ניתנה לי ע"י חיים אברמוביץ.

תצלום האוויר הוא קטע מתצלום שי זולטן קריגר משנת 1947, מאוסף התצלומים הלאומי.
השנה היא 1936. אני יוצאת מבית המרקחת החדש "אחוזה" ברחוב חורב 4, לאחר שברכתי לשלום את מר קלמן לרנר, בעלה של הרוקחת רחל לרנר, שעסק בשתילה בגינת הבית.
הוא התלונן באזני על הרעש הרב מאתר הבנייה הסמוך. "הולך ומוקם כאן בית מלון מפואר", הוא סיפר בהתרגשות. גם אני קראתי מודעה שהופיעה בעיתון "Palestine Post" בתאריך ה- 15 ביולי וחזרה והתפרסמה שוב ב-11 בנובמבר 1935, בה נכתב: "מוצע להשכרה מלון, שנבנה זה עתה, בן 25 חדרים על הכרמל - עם מרפסות הצופות לים, אולם גדול וכל הנוחיות. לפנות לAurian- ת.ד. 996 חיפה". האם הכוונה לבית מלון זה?
יוסי בן ארצי מספר שעד כה עמד כאן, מאז שנת 1924, מעון קטן למרגוע בן שתי קומות, שנועד למועדון ולספריה לפעולים, תרומת הנדבן מוריץ וכטל מרומניה.
אך בשנת 1925 נחתם הסכם בין נציגי אגודת "אחוזה" ובין נציגי קופת חולים למכירתו. קופת החולים קנתה לפי ההסכם 25 דונם וקיבלה כמתנה עוד 20 דונם מחברת ארץ ישראל מבורקשט. השטח הורכב מ-10 מגרשים שהקיפו 18 דונם... גוש הקרקע שקיבלה קופ"ח הוא הגרעין של בית חולים כרמל הישן והמשכו בבית החולים הנוכחי. מכאן יש להבין שה"מלון" יועד זה מכבר לשמש את קופת החולים.
בנובמבר 1935 הוגשו תכניות המלון ברחוב חורב 2 לעירייה והן אושרו בדצמבר אותה שנה.
המבנה ברחוב חורב 2 מיוחס לאדריכל משה גרשטל (גרסטל), אשר תכנן בין השאר גם את שוק תלפיות בהדר הכרמל. אך על תכניות המצויות בשנת 2010 בעירייה לא חתום אדריכל זה, אלא אהרון ינוביץ, שעשה שינויים מאוחרים במבנה. בתכניות העירייה מופיעים שלושה בעלים היו לקרקע: מנטל, לסנר וטכנובסקי. שמותיהם של אלו אינו מופיעות בתכניות מאוחרות.
זהו מבנה תלת קומתי, מצופה טיח לבן, בעל גג שטוח, בסגנון האדריכלות הבינלאומי. למבנה פתחים ישרים מודגשים וחדר מדרגות בולט בעל מערכת חלונות אנכית מזכוכית וברזל, הנתמכת על ידי עמוד מרכזי. בכניסה למבנה רחבה מרוצפת וחזית מודגשת על ידי דלת כניסה מקורית.
האלמנט הבולט המרכזי בתכנית הוא הגוש הגלילי, המכיל את חדר המדרגות. חלון חדר המדרגות מעוגל ומורכב מלוחיות זכוכית מלבניות, המהוות יחידה רציפה ממוסגרת. בצד המערבי בקומת הקרקע, מרפסת באוהאוס מעוגלת אשר יצרה משטח חיצוני נרחב ומרפסת נוספת, קטנה ופינתית, שימשה את חדרי האשפוז הפונים דרומה. אלמנטים אלו נשארו עד שנת 1947 לפחות, כפי שניתן לראות גם בתצלום האוויר. על המרפסת המערבית, הגובלת ברחוב מאפו, יתווסף מאוחר יותר אגף חדש למבנה.

1e
אקסונומטריה של המבנה, 1935                                קטע מתצלום אויר משנת 1947 משמאל נראה בית החולים והמרפסת

בספרו של צדוק אשל, "מערכות ההגנה בחיפה", מסופר: "בעת שנבנה בית החולים "כרמל" במרכז אחוזה, נמנו וגמרו כי גם כאן, כבמוסדות רבים אחרים של קופת חולים בחיפה, יותקן סליק. מתחת לבניין נבנו שני חדרים, שטויחו ורוצפו, ואת הפתחים סתמו בבלוקים. סוכם כי לאחר שתושלם הקמת הבניין ואחרון הפועלים יעזוב את הבניין, יגיע מהנדס, מנאמני "ההגנה", אשר יתכנן את הפתחים ואת אופן הסוואתם, כדי שיקשה לגלות את הכניסה אל הסליק".
האמנם נפתח כאן מלון? גברת חסיה פלדמן, מותיקות אחוזה, סיפרה שאימה, שרה פלדמן לבית אדלר, עבדה כאן "במטבח של המלון" עוד בטרם היותו בית עולים. לא ברור התאריך המדויק בו הפך המבנה המיועד להיות מבית מלון ל"בית עולים", אך כבר סמוך לפתיחתו היה המבנה בית עולים, עקב צרכים לאומיים. מרביתם של המשתכנים כאן היו יוצאי גרמניה והמוסד היה שייך לארגון עולי אירופה, שהיה גם הבעלים של בית ההורים הסמוך ברחוב מאפו. במודעה שפורסמה ב"פלסטיין פוסט" באוגוסט 1937 מודיעים על "יום דגל" (התרמה) לבית העולים באחוזה.
מציינים במודעה שבית העולים, שנוסד במקור עבור עולי גרמניה, הרחיב את פעילותו ומוכן לכלול גם עולים מארצות נוספות. ב-23 באוקטובר 1939 מודיעים בעיתון על מסיבה בבית העולים באחוזה לארבעים ילדים עולים, שאין להם בארץ קרובי משפחה. ילדים אלו היו חלק מ-120 ילדים פליטים שעזבו את גרמניה והגיעו באותו יום לחיפה.
בראיונות שקיימתי עם בני אחוזה הותיקים זכרו כולם את בית העולים. לכמה מהם היו סיפורים אישיים הקשורים בו. גב' רות אלון, בתם של ורה פולוורמאכר ומוניה שיפמן, סיפרה שאימה הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית העולים בשנים 1945-1936 עד שנת 1936 עבדה ורה במחנה האוהלים של העולים, שהיה במקום בו עומד היום מרכז חורב. בעלה, מוניה שיפמן, היה הגנן של המלון. כאן הייתה מסעדה של יונה ורבקה רוזינר, שעלו מפרנקפורט בשנת 1936. עדות לכך מצאתי בספר טלפונים משנת 1941. בנם משה רוזינר סיפר, שמשפחתו אף התגוררה בבית העולים עם פתיחתו וכן שבית העולים נסגר לזמן-מה במלחמה, כי לא הגיעו ארצה עולים.
2e
הגדר המקורית מקיפה את האגף החדש והישן                                                   חדר מדרגות מראה מפנים


3e
חדר מדרגות, מראה מבחוץ                                          מראה מרחוב חורב


באוקטובר 1939 הגיעו 120 ילדים פליטים, שכונו "ילדי טהרן", באוניה מגרמניה, ובבית העולים נערכה לכבודם מסיבה. יואב הכרמלי סיפר שתושבי חיפה הזמינו את הילדים לאירוח בבתיהם. יואב התגורר ברחוב מאפו, בשכנות לביה"ח כרמל וזוכר שהגיע עם הוריו לקחת שני ילדים להתארח בביתם בשבת. גם אשתו, עדינה, שבאה אז מחולון לבקר את משפחת בלכמן (בעלי חנות המכולת בחורב 16), זוכרת את הילדים העומדים על מדרגות ביה"ח כרמל מבוישים ונבוכים ומחכים למשפחות שיארחו אותם. בתה של עליזה שמוקלר זוכרת שאמה הייתה פעילה מאד בהקמת בית העולים באחוזה, וכאשר הגיעו "ילדי טהרן", הם זכו לטיפולה בתחום המזון, הביגוד, עזרה נפשית, ובעיקר לאימוץ על-ידי משפחות.

תושבי אחוזה זכרו את ביקורה של הנרייטה סאלד במוסד עם בואם של "ילדי טהרן".
מודעות שונות ב"פלסטיין פוסט" מספרות את המשך סיפור המבנה: ב-1 בנובמבר 1943 מסופר על כנס לאומי של "עלייה הדסה", שנערך בבית העולים לשעבר באחוזה ומודעה באפריל 1944 מלמדת שחגגו כאן את הסדר עולים שהגיעו מטורקיה ומהבלקן.

בתאריך 28 בדצמבר 1943 מסופר בעיתון שבית העולים נרכש ע"י קופת חולים, כדי להועידו לבית חולים, בעיקר למחלות פנימיות, ושב-23 החדרים שבו יאכלסו למעלה מ-50 חולים. גם בשנת 1944 פורסמה כרוניקה בעיתון, ש"מכשירים את בית העולים באחוזה לבית חולים של קופ"ח". באותה שנה נפתח בית החולים. ב-6 באפריל 1948 מתפרסמת ידיעה שמנהל בית החולים הוא ד"ר גרהרד רוזנקרנץ.
שולה ואביבית פגי-פייג, בנותיו של רופא העיניים מרחוב דישראלי, זוכרות את האחות סאלה, שעזרה לד"ר רוזנקרנץ. באתר של בית חולים כרמל באינטרנט מסופר, שבשנת 1945 נפתח בית החולים עם מחלקה פנימית גדולה, כ-60 מיטות, בניהולו של ד''ר רוזנקרנץ, ועוד מספר מיטות אורטופדיות. בסביבות שנת 1954 נבנה אגף נוסף בו נפתחה מחלקה כירורגית.

המבנה ברחוב חורב 2 עבר גלגולים שונים: מבית מלון לבית עולים, ומבית-עולים הוסב לבית חולים. המבנה שרת את "בית חולים כרמל" כבית החולים המרכזי, עד שנבנה "בית חולים כרמל" החדש בשנת 1976. גם אחרי שנה זו המשיך המבנה לשמש את המחלקה לגריאטריה של בית החולים, ועד היום יש כאן מרפאות שונות השייכות לבית חולים כרמל. עם זאת, המבנה הצליח לשמר את הדרו ויופיו המקוריים, ובצדק הוא נחשב לאחד מהמבנים המרשימים שבהר הכרמל.

מקורות:

אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, משרד הביטחון, 1998.

בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל: התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004, ע' 132

סוסנובסקי, סילבינה ואחרים: " בית חולים כרמל הישן" בתוך בעקבות המודרניזם, הוצאת CIVA, בריסל 2005, עמ' 179

Gilbert Herbert and Sosnovsky, Silvina. the coming of modern architecture to hadar Hacarmel, Haifa. Technion. Israel Institute of technology. Faculty of architecture and Town Planning. documentation Unit of architecture : publication ; 8 1985

שיחות עם תושבי אחוזה הותיקים: יואל ועדינה הכרמלי, רות (שיפמן) אלון, משה ויעקב רוזינר, גב' חסיה פלדמן, שולה ואביבית פגי ואחרים.

האקסונומטירה מתוך עבודתו של הסטודנט נייסברג בטכניון, תיעוד ארכיטקטורה בחיפה 1918-1948, הטכניון, חיפה 1981.

קטע תצלום האוויר מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית. (התצלום המלא, שצולם על ידי זולטן קלוגר, מצוי בספרו של יוסי בן ארצי,) בעמותה לתולדות חיפה תמונה של ילדי טהרן.

התצלומים הצבעוניים צולמו על-ידי בשנת 2005
עמוד 1 מתוך 5