שמות הנופלים



  • אבו-ריש ויסם Open or Close
    aburish wisam

    אבו-ריש, ויסם

    נולד י"ט באב תשל"ח, 22.8.1978
    נפל בכ"ה בכסלו תשע"א, 2.12.2010 באסון הכרמל
    והוא בן 32

    למד באוניברסיטת חיפה.

     

  • אדלר רון Open or Close
    adler ron

    אדלר, רון

    נולד ביום כ"ט בטבת תשי"ז (2.1.1957)
    נפטר בעת שירותו הצבאי ביום י"א בשבט תשל"ו (13.1.1976)
    והוא בן 19

    אימו : ארלט אדלר, עובדת אוניברסיטה.

    בן יוסף וארלט. נולד ביום כ"ט בטבת תשי"ז (2.1.1957) בקרית- ביאליק.
    למד בבית-הספר היסודי-ממלכתי שבקרית-ביאליק והמשיך בלימודיו בבית-הספר הריאלי שבחיפה.
    היה חבר בתנועת- הנוער 'הצופים', גדוד 'שחף', שבט 'הכרמל' בחיפה. היה נער רגיש ועדין ואוהב שירה, ואף כתב שירים מגיל צעיר. 

    מנהל בית-הספר הריאלי כתב עליו ש"היה צעיר בעל נפש עדינה ויפה ושאף אל עולם טוב מזה שקיים במציאות, וכנראה לא מצא אותו... "כששב מטיול באירופה, בגיל 17, התחיל לכתוב שירים. את שיריו הקשים והחושפים נהג לכתוב על דפים שתלש ממחברות התלמיד שלו. באחד משיריו המוקדמים הוא כותב: "עכשיו אני ב-75/לפני עשר דקות הייתי ב/74-מה תלד /?75מה ילד יום/?מה יהא עליך עולם/? מה יהא עליכם אנשים/?מה יהא עליך רותי/?מה יהא אתך אייל/? ואתה אבא/?ואמא/?ואליק/?ונורית/?ורעילה/?מה יהא עליכם/? - אלוהים,/שמור עליהם/ אנא, אנא, אנא/בשם כל הכאבים/שמור עליהם/א-נ-א".

    רון גויס לצה"ל ביום 4.8.1975 והתנדב לשרת בסיירת-צנחנים. הספיק לעבור קורס חובשים-קרביים.
    רון נפטר בעת שירותו הצבאי - ביום י"א בשבט תשל"ו (13.1.1976), והוא בן 19. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו הורים ואח בוגר ממנו.
    בעיזבונו של רון נמצאו 175 שירים, וכן קטעי-יומן. השירים נדפסו והוצאו יחד כספר 'בשם כל הכאבים', בהוצאת ספריית פועלים, בדצמבר 1976. הספר יצא לאור, ומאז הודפס בשמונה-עשרה מהדורות וזכה להרבה תגובות חמות, מאמרי-הערכה וביקורת בכל העיתונים וכתבי-העת. 

    במבוא לספר כותב המשורר נתן יונתן: "אדם נמלא פליאה ופחד בפני מעשה נחרץ של עלם בן תשעה-עשר אביבים. איזו אימה רחפה על נשמתו להדוף אותה אל האין.
    כמה כוח, כמה אומץ נדרש לגזור על עצמו במו-ידיו חידלון, ולהטיח בפני העולם כזה אשם וכזאת אחריות.
    וכמה ייאוש באותה החלטה אישית, מלאת בדידות וכאב - להיפרד מהחיים.
    שירים שכתב בצר לו יישארו עדות-נצח לנפתולי-נפשו שלא ידעה מנוחה.
    אתה שומע בהם את כל סולם הצלילים של נפש: מן הרך, העדין, הלירי, המתגעגע, ועד לצלילי סופה ומרי.
    קללה מוטחת אל פרצוף העולם שנתן לו כל-כך מעט תקוה; שיהיה לפחות המעט הזה, פרחי-מלים וקוצי- מלים שהשאיר רון, זר-זיכרון על אפרו, שיפרח עם שמו לתמיד".
    ואמנם, ביומנו, שנחתם סמוך למותו, הוא כותב: "בעצם הידיעה שנועדת להיחרב ולהיעלם כשתדע את האמת והניסיון הנמשך למצוא את זה (ובעצם להתפורר), זוהי הוכחה חותכת לקיום של כוחות נאבקים, שהאדם הוא אחד מהם ומהעבר השני ישנם האמת והאהבה". ספר שירים נוסף מפרי עטו, "ממחר אקטוף ענן",ממנו הודפסו 11 מהדורות נוספות בספריית הפועלים.
    באחד משיריו האחרונים הוא כותב: "אז, אחרי הזכרונות/אחרי המראות/של סוסי-בר/ וסוסים שקטים/ודגים שטים באילמות/כתבתי./ ואז, אחרי התקוות/אחרי היחולים/ והחלומות/על פגישה ודמעות/וצחוק/בכיתי./ ואז,/אחרי שכתבתי/אחרי שבכיתי/מתי".

    ביוזמת הוריו של רון, ידיד משפחה נדיב ובעזרת הנהלת אוניברסיטת חיפה דאז, הוקמה באוניברסיטה קרן ע"ש רון אדלר שפועלת מזה 30 שנה.
    בתחילה התמסרה הקרן באמצעות פירותיה ותרומות נוספות, לעידוד וקידום משוררים צעירים.
    בשלב שני תמכה הקרן בפעילותה של היחידה ליעוץ פסיכולוגי לסטודנטים שזקוקים לעזרה ושאינם יכולים להתמודד עם עלות הטיפול.
    בשנים האחרונות מקדישה הקרן חלק ניכר מפירותיה למתן מלגות שכר לימוד מלא לסטודנטים ששירתו בחטיבת הצנחנים, כמו כן הקרן ממשיכה לפעול בתחומים אלה.

    ספריו:
    בשם כל הכאבים: שירים (תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ז 1976)

    ממחר אקטוף ענן: עוד שירים (תל-אביב : ספרית פועלים, תש"ם 1980)


    קישורים נוספים לזכרו:

    קרן רון אדלר

  • אוליאל אלישע Open or Close
    uliel elisha

    אוליאל, אלישע

    נולד ביום ט"ו בטבת תשי"ד (21.2.1953)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973 )
    והוא בן 20

    אחיו: יעקב אוליאל, עובד אוניברסיטה

    אלישע, בן אסתר (וסטה) ורחמים, נולד ביום ט"ו בטבת תשי"ד (21.2.1953) בספרו שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשט"ו (בשלהי 1955).
    למד בבית-הספר היסודי "בית-יצחק" בחיפה ובבית-הספר "יבנה" ואחרי כן למד בבית-הספר הטכני בחיפה, במגמת מקצועות התעופה. בקורס ערב, בטכניקום, למד שרטוט מכונות.

    אלישע היה פעיל בתחום חיי החברה והתרבות בעיר. הוא החל לפעול במועדון "הגיבורים" של עיריית חיפה, משם עבר למועדון "גולני" ולימים היה שם מדריך. היה לו כושר מנהיגות והוא הצטיין בארגונן של פעולות חברתיות שונות.
    בשנת 1971 נבחר מטעם מועצת פועלי חיפה, לחבר במשלחת הנוער מטעם השלטון המקומי. במסע המשלחת לאירופה נפגש עם בני קהילות יהודיות רבים, ופגישות אלה חרתו בו את רישומן העמוק.
    היו לו "ידי זהב" ובעיקר הצטיין באמנות הציור. את ציוריו תרם למועדונים שהיה פעיל בהם, ועד היום הם מעטרים את קירותיהם.
    הוא היה גבוה ותמיר, רחב לב וחברותי. נאמן היה לכל ידידיו והם ביקשו את קרבתו והרבו לשאול בעצתו. רעמת שערותיו ובת הצחוק שלא משה משפתיו שיוו לו חזות שובבית.

    אלישע גויס לצה"ל במחצית פברואר 1972, ולאחר הטירונות הוצב לאחת מחטיבות השריון, ושירת כמחסנאי-פקיד.
    במלחמת יום הכיפורים שירת אלישע עם הכוחות הלוחמים בקווים הקדמיים.
    ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) נהרג, בשעה שהופצצה הסדנה החטיבתית ששירת בה, בציר "מאדים". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אב, אם, שלושה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

    מפקדו מעיד עליו, שהיה חייל מסור ואהוד על חבריו ועל מפקדיו ונפל תוך גילוי אומץ לב רב.

    הוריו תרמו לזכרו לוח זיכרון עשוי שיש והקימו ספריה על שמו; בבית-הכנסת המסופח לבית הספר "יבנה" הוקם לוח-זיכרון ועליו שמות בוגרי בית-הספר, אשר נפלו במערכות ישראל; כן הוקמה פינה לזכרו במועדון הנוער "גולני" ובה רשומים ציוני-דרך בחייו והקדשות משל חבריו; אחת לשנה, בחול המועד סוכות, מתקיים במועדון זה טורניר גביע בכדורגל, הנושא את שמו של אלישע.

  • אופק שלמה Open or Close
    ofek shlomo

    אופק, שלמה

    נולד ביום כ"ה באדר תרצ"ג (23.3.1933)
    נפל ביום כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968) כשנותק הקשר עם הצוללת "דקר"
    והוא בן 35

    רעייתו: אופק מרים, גמלאית האוניברסיטה. בנו: אופק ארז, עובד אוניברסיטה.

    בן צבי ובתיה. נולד ביום כ"ה באדר תרצ"ג (23.3.1933) בורשה אשר בפולין. עוד באותה שנה עלה עם הוריו לארץ. שנות ילדותו עברו עליו בגבעתיים. בן להורים שומרי מסורת היה ואת לימודיו היסודיים למד בבית ספר דתי בנחלת יצחק. לאחר מכן המשיך את לימודיו בבית הספר המקצועי "בסמ"ת" בחיפה במגמה של רדיו ואלקטרוניקה. בשנים אלו היה חבר בתנועת "הצופים", אך את מרבית זמנו הקדיש לטיסנאות ב"הפועל". היה פעיל ב"פלדה" וצבר שעות טיסה רבות. כשעמד לפני גיוסו לצה"ל רצה מאוד ללכת לקורס טיס, כי הנושא קסם לו, אך אמו התנגדה לרעיון זה. בבוא יום הגיוס - ביולי1952 - התגייס לחיל הים יחד עם מרבית בני כיתתו. שלמה אהב מאד את הים, את המרחבים העצומים של מים סביבו. תמיד סיפר על החוויה העצומה של שיט בים שמסביבו רק מים ושמים. ובאמת כל זמן שירותו בחיל שירת בכלי שיט. שלמה עבר קורסים לרדיו ולאקטרוניקה, שירת בקומנדו הימי וכן בספינה "נוגה" ובאחת המשחתות. בשנת1958יצא לאנגליה לתקופה של שנה ומחצה בערך להכנת הצוללת "תנין" בדרגת רס"ר בתפקיד של טכנאי רדיו. לאחר שחזר לארץ ושהה בה כשבועיים יצא שוב לאנגליה - הפעם להכנת "רהב". כיון שלא נמצא טכנאי רדיו מתאים לצוללת זו היה עליו להכשיר את הטכנאי של "רהב" לתפקידו. לאחר ששה חודשים חזר לארץ עם רהב" - ואז נשא אשה;זה היה באוקטובר1960. במשך שלוש שנים שירת בצוללות "תנין" ו"רהב". לאחר מכן נשלח מטעם חיל הים ללמוד בטכניון העברי בחיפה. הוא למד שם במשך שנתיים אך בשובו לחיל נתבקש ללכת לקורס קצינים בפברואר1966. לאחר סיום הקורס חזר לתפקידו בצוללת - והפעם בדרגת סגן.

    במשך שלוש שנים שירת בצוללות "תנין" ו"רהב". לאחר מכן נשלח מטעם חיל הים ללמוד בטכניון העברי בחיפה.
    הוא למד בטכניון במשך שנתיים אך בשובו לחיל בפברואר 1966 נתבקש ללכת לקורס קצינים. לאחר סיום הקורס חזר לתפקידו בצוללת - והפעם בדרגת סגן.

    באותה תקופה היו זקוקים לקצין חשמל בצוללת "דקר". שלמה ובני משפחתו יצאו באוקטובר 1966 לאנגליה, לעיר פורטסמות ובה שהו שנה וארבעה חודשים. שלמה התגעגע מאד לארץ ותמיד היה ער לכל הנעשה בה.
    באפיו היה שקט מאד, סגור וצנוע. הוא היה מרוצה בעיקר מהעצמאות שניתנה לו בעבודתו בשטח הרדיו והאלקטרוניקה של הצוללת.
    היה בידידות עם כל אנשי הצוללת ומעולם לא היו לו שונאים. לא אהב להתרברב, לא נדחף ולא דחף אחרים.
    באפיו התבלטו תכונות של מחנך. הוא אהב מאוד את הלימוד וההדרכה של הכפופים לו. בסתר לבו קיווה ללמוד חינוך וסוציולוגיה כאשר ישתחרר מצה"ל. היה מוכן להקשיב, לתת עצה ועזרה לכל הפונים אליו, וכאלה רבו מאד.

    בעבודתו ב"דקר" השקיע את כל מרצו ואת כל נפשו. בשעות הפנאי היה מרבה לקרוא. כן אהב מאד גם להאזין לתקליטי מוסיקה קלאסית ושירי עמים ואהב מאד לצאת לטיולים.

    כשהגיע הזמן ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968) יצאה הצוללת "דקר" מאנגליה לכיוון חופי הארץ כשנמצאה בנתיבי הים שבין גיברלטר לחיפה, נותק עמה הקשר ושוב לא נתחדש.
    הרבנות הצבאית הראשית קבעה כי תאריך פטירתו של שלמה בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר, הוא יום כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968).שלמה הניח אשה, בן ובת.
    כיון ששלמה נמנה עם אנשי הצוות הנעדרים הוצבה לו מצבת זיכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי "דקר" בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. לאחר נפלו הועלה לדרגת סרן. בספרו של ערן שורר "ששה ימים ב'דקר'" מוקדשים עמודים מספר לשלמה ולתולדותיו בצירוף תמונתו.
    ביום י"ג בסיוון תשנ"ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת אח"י "דקר" על קרקעית הים התיכון, בעומק 2900 מ' בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה.

    מידע נוסף על אופק שלמה ז"ל מתוך: "בזכותם" ארגון יד לבנים חיפה

  • אידלמן רונן Open or Close
    idelman ronen

    אידלמן, רונן

    נולד ביום י"ד באלול תש"ח (6.9.1960)
    נפל ביום כ"ב בסיוון ב' תשמ"ב  (12.6.1982) במבצע שלום הגליל
    והוא בן 22

    הוריו: אידלמן חיה, עובדת אוניברסיטה, פרופ' אידלמן שמואל, רווחה ובריאות. 

    בן חיה ושמואל, נולד ביום י"ד באלול תש"ך (6.9.1960) בתל- אביב.בשנות חייו הראשונות של רונן גרו הוריו בשיכון הרופאים של בית-החולים "תל-השומר". כשמלאו לרונן שלוש שנים יצא אביו להשתלמות בארצות-הברית, ורונן למד שם בבית-ספר פתוח שכלל גם כיתת גן.

    כשחזרה המשפחה לארץ והתיישבה בחיפה היה רונן בן 10, הוא המשיך את לימודיו בבית-הספר הריאלי. באותה תקופה הצטרף רונן לפעילות בצופים ולאחר כמה שנים היה מדריך בשבט הצופים "כרמל". בהיותו בן 16 שנים הקים מחדש את שבט הצופים בעין הים - שבט העוגן - וריכז את הפעילויות של השבט בהצלחה רבה ובבגרות בלתי רגילה.
    פעילותו לא הצטמצמה לתנועת "הצופים" בלבד. הוא עבר קורס צלילה וירד מדי פעם בפעם למרכז הצלילה בדי זהב ליהנות מיכולתו.

    כשחשב על השירות הצבאי רצה להתנדב לקומנדו הימי, ולשם כך עבר גם קורס "גדנ"ע צלילה". גם במשמר האזרחי היה רונן פעיל ביותר. הוא הכיר כל מקום בארץ, וכשהיה קצין בצבא "לא היה יישוב או כל נקודת אור באופק שלא קיבלנו עליה הסבר מרונן. ...תמיד ניסה להסביר כמה חשוב לדעת את שמות יישובי הארץ ואת היישובים שמעבר לגבול". כך סיפרו עליו חבריו בצבא.
    בשנת 1978 סיים רונן את לימודיו בבית-הספר הריאלי, אבל החליט לדחות את מועד גיוסו לצה"ל ולצאת לשנת שירות במצפה רמון. הוא הצטרף לגרעין "רעים", והשתתף בפעילויות חינוכיות וקהילתיות רבות. הוא יצר קשר הדוק עם בני הנוער במקום, ושמר על הקשר גם כשהיה בצבא. במכתב שכתב להוריו, שהיו באותה תקופה בשנת שבתון בארצות-הברית, הוא כותב: "טוב לי כאן, ובכל פעם שאני רואה את הילדים האלה נעשה לי טוב. זוהי הרגשה מיוחדת שהייתי ממליץ עליה לכל אחד שמסוגל לכך".
    בסוף שנת 1979 התגייס רונן לצבא והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. הוא התחיל את מסלול האימונים ביחידת הצנחנים וסיים אותו בסיירת גולני. כחודשיים לאחר מכן, יצא לקורס קצינים וסיים אותו כחניך מצטיין.

    חברו מקורס הקצינים מספר: "הוא היה עקשן ודבק בביצוע ובהגשמת מטרתו בצורה יוצאת דופן. הרבה פעמים אמר שבמצב הנוכחי חובה אישית על כל אחד לתרום כמה שיותר לצבא". ואכן, בסיום הקורס ניתנה לו האפשרות לבחור את מקום שירותו כקצין, והוא העדיף לעבוד עם חיילי חי"ר בחטיבת גולני. "רונן אמר שלא חוכמה להיות (קצין) במקום שכולם רוצים להיות בו, במקום שכולם עוזרים זה לזה. האתגר הוא ...להתמודד עם בעיות ועם אנשים שלא רוצים להיות בגולני". (מתוך מכתב שכתב אחד מחבריו של רונן אל ההורים השכולים).
    דני עטר, מפקד הפלוגה שלו, מספר: "את רונן נזכור תמיד כמפקד, כחבר, אבל יותר מכל: כאחד שדאג תמיד שלאחרים יהיה טוב. ...כל חייל היה בעיניו של רונן "פרוייקט" בפני עצמו. במלחמה התגלה רונן כמפקד אמיץ שחייליו סמכו עליו, אהבו אותו, והלכו אחריו בכל מקום מתוך ביטחון שיש מי שמוביל אותם. כשהיה מדובר בקבלת צ'ופר כלשהו, העמיד רונן את עצמו אחרון אך בקרב הלך בראש".
    כשפרצה מלחמת לבנון, יצא בראש יחידתו לקרבות שהתנהלו ברצועת החוף. הוא לחם בגבורה ונפל בקרב ביום שבת כ"ב בסיוון תשמ"ב (12.6.1982)
    הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות.

  • אלדר שמואל Open or Close
    eldar shmuel

    אלדר, שמואל

    נולד ביום י"ז באדר תשי"ג (4.3.1953)
    נפל ביום י"ז באדר ב' תשנ"ח (15.3.1998) במהלך טיסת אימון
    והוא בן 45

    למד ללימודי התואר השני במכללה לבטחון לאומי ובאוניברסיטת חיפה.

    בן שרה ומרדכי יצחק אלדר. נולד במושב החקלאי סתריה ביום י"ז באדר תשי"ג (4.3.1953), אח צעיר לשלמה. הוריו, ניצולי שואה, היו ממייסדי המושב הסמוך לרחובות, ושם הוא גדל.
    שמוליק למד בבית-הספר היסודי 'סמילנסקי' ובמגמה הביולוגית בבית-הספר התיכון 'דה שליט' ברחובות. שמוליק הרבה לעסוק בספורט, אהב לטייל בטבע ופיתח אהבה לריקודי 'קאנטרי'.
    בינואר 1971 התגייס שמוליק לצה"ל והתקבל לקורס טיס בחיל- האוויר, לאחר שהחליט כי זה אתגר משמעותי יותר מלימודים כעתודאי בטכניון, כפי שתיכנן תחילה. זמן קצר לאחר מלחמת יום-הכיפורים סיים את הקורס ועבר מסלול הכשרה כטייס מסוקים. לאחר-מכן חזר לבית-הספר לטיסה כמדריך, עד שחרורו בשנת 1979.

    מיד לאחר שחרורו הקים חממה וגידל בה פרחי ציפורן ליצוא. שמוליק הצליח מאוד בעבודה, אך סבל מן המונוטוניות וחוסר האתגרים.
    בעקבות כמה תאונות-אוויר שאירעו באותה תקופה החליט לחזור לשירות קבע כטייס. על המעבר שלו מחיים אזרחיים לחיי צבא סיפר חברו עופר: "כבר אז היה טייס מצוין, אבל מילואימניק כמו מילואימניק - לעתים קצת מאחר, לא תמיד כל הדרגות והסמלים על הסרבל, ובכלל - אופוזיציונר. ואז, להפתעת כולנו, החליט לחזור לצבא. בתחילה היינו מעט סקפטיים - האם יוכל אותו מילואימניק 'זרוק' להתמסד? התשובה לא איחרה לבוא, והיה בה רמז ראשון לאותו כוח רצון ולאותה רצינות ונחישות שאיפיינו את המשך דרכו. השינוי שחל בו היה בלתי ייאמן, מקצה לקצה. לפתע הפך האופוזיציונר למפקד קפדן, ציני ומסודר, שהציב לפני האחרים דרישות גבוהות וידע לעמוד בהן בעצמו."
    בפברואר 1975 נישא שמוליק לאהובה. בשנים שלאחר-מכן נולדו הבן רותם והבנות טלי, נטע ובר. המשפחה התגוררה בבסיסי חיל-האוויר שבהם שירת.
    אישתו מספרת: "היה לנו אב שאין כדוגמתו ובעל מקסים - בתמיכתו, חינוכו ואהבתו הרבה, למרות עומס עבודתו ותפקידיו הקשים - תמיד מצא זמן להשקיע בנו ולהצעיד גם אותנו קדימה. בחיוכו ובחוש ההומור שלו - הצית בנו שמחת חיים. הוא הותיר בנו את מורשתו וציווה לנו את הערכים האנושיים שבו: את החיפוש המתמיד אחר אתגרים בעלי משמעות, את האהבה למדינה ואת הגאווה לשרתה, את השאיפה למצוינות, את יחס הכבוד וההערכה לכל אדם, את טוהר המידות ואת ההגינות."

    שמוליק היה סגן מפקד טייסת, מפקד טייסת בבית-הספר לטיסה וראש מדור מסוקים. הוא השתתף במבצעים מורכבים וחשאיים, והתפרסם בחיל בביצועיו כטייס מסוקים בהיותו מפקד טייסות מסוקים.
    בשנים 1990-1991 למד במכללה צבאית באלבמה שבארצות-הברית לתואר בוגר אוניברסיטה. כשנה אחרי שובו הועלה לדרגת אל"מ ומונה לסגן מפקד בסיס תל נוף.
    בשנת 1995 למד לתואר שני במכללה לביטחון לאומי ובאוניברסיטת חיפה. בסיום לימודיו כתב מפקד המכללה, אלוף יצחק בריק: "תא"ל שמואל הינו קצין רציני, הדורש רבות מעצמו ומסביבתו, אינטליגנטי, בעל משמעת עצמית, כושר ביטוי ויכולת אישית גבוהה, שבאו לידי ביטוי בהישגיו בלימודים הגבוהים. מעורבותו החברתית תרמה תרומה ניכרת לכיתה... תא"ל שמואל עמד בכל הדרישות לקבלת תואר שני במדע המדינה בתחום הביטחון הלאומי - כמצטיין דיקן." לקראת סיום הלימודים הועלה לדרגת תא"ל, ומונה למפקד בסיס חיל האוויר בפלמחים, תפקיד שבו שירת עד יום מותו.

    כמפקד ניהל וקידם את הבסיס, היה בקיא בנעשה בכל יחידותיו, הכיר את חייליו והתעניין בהם, הקפיד לטוס בכל טייסות הבסיס ושמר על מעמדו כטייס המסוקים מספר אחת בחיל.
    בנו רותם מספר: "שעות רבות הסתובבת בבסיס, בימים, בלילות ובשבתות, כדי לדבר עם החיילים, לחלק ממתקים לשומרים, ולבדוק שהכל מתנהל לשביעות רצונך. שעות רבות מזמנך הקדשת לשיחות אישיות עם פקודים. אישית עזרת בפתרון בעיותיהם ונתת לכל אחד את ההרגשה שהוא לא לבד. נתת הרגשה שגם במערכת כה גדולה יש מישהו שבאמת אכפת לו."
    בפברואר 1997 היה חבר ב'ועדת עברי' לחקירת אסון המסוקים בשאר ישוב.
    ביום י"ז באדר תשנ"ח (15.3.1998) נפל שמוליק בעת מילוי תפקידו. באותו בוקר יצא לטיסת אימונים במסוק 'קוברה' יחד עם הטייס הצעיר סגן אילן גור. בהיותם מול חוף געש אירעה תאונה, והמסוק התרסק בים. אחרי כעשר שעות של חיפושים נמצאו גופות שני הטייסים.
    בן ארבעים-וחמש היה שמוליק בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אחריו אישה, בן, שלוש בנות, הורים ואח.

    קישורים נוספים לזכרו:

    כעבור דקה צלל מסוק הקוברה לים: בטאון חיל-האויר גליון 120 4-1988

    שמואל אלדר: ויקיפדיה

  • בגין יונתן Open or Close
    begin yonatan

    בגין, יונתן

    נולד ביום י"ב בטבת תש"ל (21.12.1969)
    נפל ביום כ"א באדר ב' תש"ס (27.3.2000) במהלך טיסת אימון
    והוא בן 30

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג למדעי המחשב ובחוג לפילוסופיה.

    בן רות וזאב בנימין. נולד ביום י"ב בטבת תש"ל (21.12.1969) בירושלים. אח למירב, מיכל, נעמה, אבינדב ואביטל. יונתן למד בבית-הספר היסודי "יפה נוף" ובבית-הספר התיכון "זיו" בירושלים.
    היה חניך ופעיל בתנועת הצופים ויצא מטעמה כחבר במשלחת קירוב לבבות בארצות-הברית. עם תום לימודיו התנדב עם חבריו לגרעין "חצץ" לשנת שירות, בה סייעו לילדים במצוקה בחיפה.

    יונתן התגייס לצה"ל בשנת 1988 ושירת תחילה בגרעין נח"ל בקיבוץ כפר חרוב שברמת הגולן. אחר כך הצטרף לקורס טיס ועם סיומו היה לטייס במערך ה-F16. הוא שירת כמפקד מגמת קרב בבית-הספר לטיסה ובהמשך כסגן מפקד טייסת בבסיס רמת דוד.
    עם סיום תפקידו החל ללמוד באוניברסיטת חיפה בחוגים לפילוסופיה ולמחשבים. בשנת 1996 הוא נישא לניבה ארד, אותה הכיר בעת שירותה כקצינה בחיל-האוויר, ובקיץ 1999 נולדה בתם שירה.

    ביום כ"א באדר ב' תש"ס (27.3.2000) נפל יונתן במהלך טיסת אימון עם הנווט ליאור הררי.

    קישורים נוספים לזכרו:
    הטיסה האחרונה של יונתן וליאור: בטאון חיל האויר גליון 132 5-2000

  • בובליל רפאל Open or Close
    boblil refaekl

    בובליל, רפאל (רפי)

    נולד ביום ב' בחשוון תש"ן (31.10.1989)
    נפל בעת מילוי תפקידו ביום ז' בתמוז תשע"ב (27.6.2012)
    והוא בן 23

    למד באוניברסיטת חיפה.

    בן ורד ומשה. רפאל נולד ברמת גן ביום ב' בחשוון תש"ן (31.10.1989). ילד שני להוריו, אח של מור ועמר.

    ביום 27.4.2008 התגייס רפאל לצה"ל. הוא שירת בחיל הים, במהלך שירותו עבר קורס קצינים והמשיך לשירות קבע בחיל. 
    סגן רפאל נפל בעת מילוי תפקידו ביום ז' בתמוז תשע"ב (27.6.2012), בתאונת דרכים בדרך לבסיסו. איתו נהרג גם סרן עמרי שחר.

    רפאל היה בן עשרים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותיר הורים ושתי אחיות.

  • בוקר ליאור Open or Close
    boker lior

    בוקר, ליאור

    נולד ביום י"ב באדר ב' תשי"ד, 17.3.1954
    נפל בכ"ה בכסלו תשע"א, 2.12.2010 באסון הכרמל
    והוא בן 56

    למד באוניברסיטת חיפה. 

    תת ניצב ליאור בוקר ז"ל נולד 17.3.1954 בבית החולים הסקוטי בטבריה. בהיותו בן שנה עבר עם הוריו רינה ומיכאל בויקר מקיבוץ משגב-עם אל העיר חיפה. 
    ליאור גדל בחיפה, למד בבית הספר העממי ע"ש חיה זיו במושבה הגרמנית ובבית הספר התיכון בסמ"ת בהדר הכרמל. בשנת 1997 סיים תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.

    בשנת 1972 התגייס לצה"ל ושרת בחרמ"ש (חיל רגלי משוריין) ובשורותיו השתתף במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום.
    עם סיום שירותו הצבאי ב 2.6.1975 התגייס למשטרת ישראל ושימש שוטר סיור ובלש בחיפה. בשנת 1982 סיים קורס קציני משטרה ושרת עד 1984 – כמדריך מ"מ בבית הספר הארצי של המשטרה ע"ש "רב ניצב אהרון סלע". בהמשך היה ראש משרד חקירות בתחנת זבולון, סגן מפקד תחנת זבולון, מפקד תחנת חדרה, ראש מפלג סמים בימ"ר צפון, סגן מפקד מרחב העמקים ובתפקידו האחרון קצין אגף המבצעים במחוז הצפוני.

    ליאור נפל בעת מלוי תפקידו ב 2.12.2010 באסון הכרמל תוך שחירף נפשו בניסיון להציל חיי אדם. ניצולים מתוך התופת מספרים שליאור יכול היה לחלץ עצמו אך בחר להישאר במוקד האש ולנסות לסייע ללכודים עד שנספה עימם.

    שירותו רב השנים ונסיבות מותו מעידות על נחישות יוצאת דופן במילוי תפקידו, אומץ לב, התמדה ודבקות במשימה ועל כך קיבל לאחר מותו את "אות המופת" של משטרת ישראל ואת "עיטור הגבורה העולמי" של ארגון השוטרים הבינלאומי.

    בכאב קשה מנשוא זוכרים את ליאור ומתאבלים על מותו, אלמנתו נאוה ובנותיה פז וראמות- מנישואין קודמים- שגדלו במחיצתו משחר ילדותן בקשר אבהי אמיץ, הבנה רבה וכבוד הדדי, בנותיו האהובות–מנישואין קודמים- נועה אבישג ונופר, אחיו רוני רעייתו אסתי וילדיו מנישואין קודמים- אביעד ולירון והוריו רינה ומיכאל בויקר.

    חבריו זוכרים אותו כאיש של חמלה , אוהב אדם, נעים הליכות וחבר אמיתי.

    לאתר הנצחה

     

  • ביאנו מארק Open or Close
    bianu mark

    ביאנו, מארק

    נולד ביום ביום ט"ז באדר תשל"ד (10.3.1974)
    נהרג ביום ח' בתשרי תשס"ד (4.10.2003) בפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה.
    והוא בן 29

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לתקשורת. 

    מארק, בן פלורנס ואדריאן, נולד בט"ז באדר תשל"ד (10.03.1974) בבוקרשט בירת רומניה. כשהיה בן חמישה חודשים עלתה המשפחה לישראל, לחיפה. מארק גדל בחיפה. למד בבית הספר היסודי "דוד ילין" ובתיכון "עירוני ה". אחרי שירות צבאי בחיל האוויר למד באוניברסיטת חיפה, וסיים תואר ראשון בתקשורת.

    בתום לימודיו החל מארק לעבוד ככתב בתחנת הטלוויזיה בכבלים המקומית בחיפה, בתוכנית "חדשות היום". הוא כיסה עניינים עירוניים וענייני איכות הסביבה, עם הזמן היה לכתב בולט ומוערך, וסיקר גם הרבה אירועי טרור בעיר ובסביבה. כן החל ללמוד לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת חיפה.

    ביום 6.06.2001 נישא מארק לנעמי לבית וולובסקי. בהזמנה לחתונה צוטטו מילותיו של אלתרמן: "אתך נותרתי בשניים, עם רוח על המים / עם פרח בר פשוט, אתך עד קץ אשוט...". השניים הקימו בחיפה את ביתם. 
    בשבת בצהריים, ח' בתשרי תשס"ד (4.10.2003), פוצצה מחבלת-מתאבדת את חומר הנפץ שנשאה בתיקה בתוך מסעדת "מקסים", בשד' ההגנה בכניסה הדרומית לחיפה, סמוך לים.
    בפיגוע נפגעו עשרות מיושבי המסעדה ההומה אדם. 21 אנשים נהרגו במקום, ביניהם מארק ורעייתו נעמי, שהגיעו למסעדה לארוחת צהריים.

    בן 29 היה במותו. מארק הותיר הורים ואחות.
    הוא הובא למנוחות בחלקת הגיבורים בבית העלמין שדה יהושע בחיפה, לצד רעייתו.
    החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, בו למד מארק לתואר שני, הקים אתר אינטרנט ובו מספרים על מארק מרצים ותלמידים, ונפרדים ממנו.

    ממקום שבתו בארצות הברית כתב פרופ' גבי וימן: "איני יודע לאן הייתה דרכו השאפתנית של מארק מובילה אותו - לקריירה תקשורתית או למסלול של מחקר אקדמי. גם הוא לא ידע ונהנה מהשילוב שבין השניים. הוא תכנן להתפתח כעיתונאי גם בתקשורת הארצית ובמקביל חשב כבר על לימודי הדוקטורט. איני יודע אם היה מתפתח כאיש תקשורת או כחוקר תקשורת, אך בכל אחד מהם היה מצליח, כי מארק לא נכשל בדבר, מארק היה תמיד חדור רצון להצליח ודרכו הייתה רצופה הצלחות.
    חלק מהצלחות אלה, כולל הקבלה ללימודי תואר שני בחוג שלנו, לא נקנו בקלות. מארק השקיע בהם עקשנות, חריצות ועבודה קשה. וכן, גם את החיוך הרחב והחם של מארק. ואני יושב כאן, מוקף בזרים שאבלים על מארק שלא הכירו ונזכר בחיוך הרחב, החם שבו בחר להיפרד ממני. החיוך של מארק".

  • ביטמן דוד Open or Close
    bitman david

    ביטמן, דוד

    נולד ביום ביום כ' בחשוון תש"ה (6.11.1944)
    נפל במלחמת יום כיפור ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) בחזית הדרום
    והוא בן 29

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג להיסטוריה כללית ובחוג למזרחנות. 

    דוד (דודו), בן צביה וישראל, נולד ביום כ' בחשוון תש"ה (6.11.1944) בכפר החורש. בשנת 1948 עברה המשפחה לקבוצת השרון ולאחר האיחוד עם חברי גבת, עברה לקיבוץ יפעת. כשהיה בן 10 נסע דודו עם הוריו לארגנטינה, שם יצאו בשליחות התנועה, ובמשך שלוש שנים למד בבית הספר הספרדי הכללי, עד שחזרה המשפחה לארץ.

    את געגועיו ואהבתו לארץ ביטא דודו ברשימה שכתב כשהיה בן שתים-עשרה. "לו ניתנה לי הבחירה לפני היוולדי - מי הייתי רוצה להיות, הייתי רוצה להיות חייל במלחמת השחרור, הייתי רוצה להיות בין הצנחנים היוצאים בלילה לפעולות, הייתי רוצה לשבת עם החברה בלילות ההפוגה מסביב למדורה ולשיר שירים... הייתי רוצה להיות פלמ"חניק". דודו "לא זכה" להיות פלמ"חניק, אך חוויות הקרב לא נחסכו ממנו שכן השתתף בשלוש מתוך חמש המלחמות שעברו על העם בארץ.

    דוד גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1962. במהלך שירותו השתלם בקורסים שונים וביניהם קורס צניחה וקורס קצינים.
    בראשית מאי 1965 השתחרר מהשירות הסדיר וחזר למשק. בקיבוץ עבד דודו על-פי-רוב בלול, אך העיסוק החביב עליו יותר היה תפקידו כמרכז ועדת-התרבות.
    דודו, שהיה הומניסט מושבע, הרבה לקרוא ספרים ולשמוע מוסיקה, והשתתף גם בשישיית הזמר של המשק.
    על פעילותו התרבותית סיפר חברו יאיר: "זמן רב משכנו יחד מפעל משותף. התנסינו באחד התפקידים הקשים שיש בקבוצה - ניסיון לבנות חיי תרבות על בסיס של התנדבות... הייתי בא לישיבות ויוצא משם מיואש, אבל... לא הייתי נשאר לבד: דודו היה אתי.
    בגישה שלו לעניין הייתה איזו כנות - גישה פשוטה וישרה וחביבה כל כך... לי זה נתן את הטעם להמשיך, למרות כל הקשיים. אף פעם לא אמרתי לו זאת. אנחנו הרי לא אומרים בפנים: אתה מצליח לעודד אותי, וחשבתי לי תמיד, מניין באה לדודו הנכונות לפעול למען הכלל - לפעול לאורו של עניין משותף ולראות אותו קודם לכל..." בשנת 1967 נשא דודו לאישה את נורית, שילדה לו שלושה בנים: ארז, אורן ואמיר. בשנת 1972 החליט הקיבוץ לאפשר לדודו לצאת ללמוד היסטוריה כללית ומזרחנות באוניברסיטת חיפה. דודו הספיק לסיים שנת לימודים אחת בלבד וציוניו היו מעולים.

    במלחמת ששת הימים נהרג אחיו של דודו, רמי ביטמן, ובהיות דודו בן יחיד להורים שכולים, הוצב כאיש מילואים ביחידה לא-קרבית. אך משפרצה מלחמת יום-הכיפורים סירב לשרת בעורף והצטרף מרצונו לגדודו הקודם, אשר לחם בחזית הדרום.
    ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), יצאה יחידה של דודו למשימת טיהור של שטח תחנת הרכבת בסרפיאום. הכוח היה צריך ליצור רושם של עוצמת גדוד, בשעה שלמעשה הייתה בו פלוגה קטנה, שמנתה 6 זחל"מים וטנק בראשם. ליד תחנת הרכבת הופתעה היחידה על-ידי מארב-טנקים של האויב. הזחל"ם של דודו נפגע ודודו נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ביפעת. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים והורים.
    במכתב תנחומים למשפחה כתב שר-הביטחון דאז, משה דיין: "דודו ז"ל הוצב, כבן יחיד להורים שכולים, למילואי גדוד חי"מ. כשפרצה המלחמה הצטרף מרצונו לגדודו הקודם, נלחם באומץ-לב ונפל במערכות הגדוד. דוד היה קצין מעולה וחבר למופת. כל מי שהכירו - אהבו".

    לאחר נופלו הוציא קיבוץ יפעת לאור חוברת לזכר בניו שנפלו, ובה רשימות על דודו.

  • ביריקוב אנטולי Open or Close
    birikov anatoli

    בריקוב, אנטולי

    נפטר ב-8.3.2003
    לאחר שנפצע בפיגוע באוטובוס בקו 37 בחיפה
    והוא בן 20

    עבד באוניברסיטת חיפה. 
    ביריקוב אנטולי עלה לישראל עם אמו אירנה בשנת 2000. הוא הותיר אחריו אחות - תמרה. עבד כנגר ובעבודות ניקיון באוניברסיטת חיפה. חברתו לעבודה באוניברסיטה, ז'אנה צינגארד, אם חד הורית בת 36, שנפצעה בינוני בפיגוע. סיפרה שהיא רצתה לקחת מונית שירות, אולם אנטולי אמר לה שעדיף לעלות על האוטובוס כי יש לו כרטיס חופשי חודשי.

    המשפחה מתגוררת ברחוב יל''ג בשכונת הדר בעיר. 
    אימו של אנטולי ביריקוב שנרצח בחיפה תרמה את איבריו להשתלה.

  • בן-דוד עמוס Open or Close
    ben david amos

    בן-דוד, עמוס

    נולד ביום ז' בחשוון תש"ז (1.11.1946)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) ברמת הגולן
    והוא בן 27

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לגאוגרפיה ובחוג לסוציולוגיה.

    עמוס, בן לאה ושמחה, נולד ביום ז' בחשוון תש"ז (1.11.1946) בעפולה, כבן להורים שהיו שניהם ממשוחררי הצבא הבריטי. בתחילה גר עמוס בתל-עדשים, וכשהיה בן חמש עברה משפחתו לעפולה.
    הוא למד בבית-הספר "יזרעאל" בעפולה ובבית-הספר התיכון המחוזי במקום. עמוס הצטיין בלימודים והיה חביב על מחנכיו ועל חבריו. הוא היה גם שחקן כדורסל מצוין וברבות הימים עבר קורס לשופטי כדורסל, וכן היה מדריך בקורסים של גדנ"ע-אויר וחבר במועדון אזרחי לדאייה. מטבעו היה נער חברותי ופעיל, הרבה לטייל ברחבי הארץ ולתור אחר נופים חדשים, ובעיקר אהב עצים ואבנים מיוחדות במינן.

    עמוס גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1964 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר שהשתלם בקורס צניחה ובקורס חובשים קרביים, הועבר לחיל השריון ושם השלים קורס קצינים וקורס מפקדי פלוגות בשריון. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות באזור שכם ובאזור רמאללה. אחרי המלחמה השתתף בפעולת כראמה ובה נפגע הטנק שלו. כמפקד פלוגה השתתף גם בפשיטות לסוריה וללבנון. עמוס נהג להתעמק ולחקור היטב כל נושא שעסק בו. כך נהג גם לגבי הצבא והקפיד ללמוד על בוריים נושאים צבאיים שונים.

    לאחר תום שירותו הסדיר התנדב לשירות בצבא הקבע. הוא נשא לאישה את חברתו רוני והקים בית, שבו נולד בנו הבכור. אחרי שחרורו משירות הקבע, התיישב עם משפחתו בנהלל. עמוס למד שנתיים בחוגים לגיאוגרפיה ולסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, ובו-בזמן נתקבל כחבר ב"אגד" והחל לעבוד כנהג. עמוס היה איש משפחה מובהק. את שעותיו הפנויות מעבודה ומלימודים הקדיש לרעייתו ולילדיו ולטיפוח ביתו.

    הוא הגה רעיון, להקים שכונת-מגורים לצעירים, בהרים שמעל נהלל. הוא החל לטפל בביצוע התכנית, קיים פגישות ואסיפות עם עמיתים לרעיון וכבר שוחח עם אנשי מנהל מקרקעי-ישראל בעניין זה. היו לו תכניות רבות והוא פעל במרץ למימושן, אך המלחמה שבשה אותן. במלחמת יום-הכיפורים פקד עמוס על יחידתו ברמת-הגולן. כבר ביום הראשון למלחמה ניהל קרב, בעומדו בראש כוח של שלושה טנקים, שבמהלכו חילץ יחידת סיור מתוך מארב של הסורים.

    אחרי-כן השתתף בכמה וכמה קרבות שריון נגד הסורים ואף הצליח לטהר את אחד הצירים המרכזיים של רמת-הגולן שטנקים סוריים ניסו להגיע בו למחנה נאפח ולגשר בנות-יעקב. כאשר נערכה יחידתו לפרוץ אל מעבר ל"קו הירוק", לתוך שטח סוריה, כבר היה עמוס מג"ד ותפס את מקום קודמו שנפצע. לפני תחילת ההתקפה עבר עמוס בין הטנקים, שוחח עם אנשי הצוותים ועודד את רוחם לקראת הקרב. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973), חצה עמוס בראש יחידת הטנקים שלו את ה"קו הירוק" ופרץ מזרחה בציר "אמריקה" כשהוא מכוון את פעולת חייליו במכשיר הקשר, מעודדם ומאיץ בהם להמשיך ולנוע קדימה במהירות. במהלך הקרבות באותו יום נפגע הטנק שלו סמוך לחאן-ארנבה ועמוס נהרג.

    הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנהלל. השאיר אחריו אישה, בן ובת. אחרי נופלו הועלה לדרגת רב-סרן.

    על פועלו במלחמה ברמת-הגולן ועל גילויי גבורה במילוי תפקידו תוך חירוף-נפש, הוענק לעמוס "עיטור העוז" וכך נאמר בנוסח העיטור:
    "ביום א', 7 באוקטובר 1973 יצא רס"נ עמוס בן-דוד ז"ל עם הכוח הראשון של הגדוד ונלחם עם טנקים מעטים, בחירוף-נפש, נגד כוחות-אויב עדיפים, והשמידם אגב ניצול תנאי-הקרקע וגורם ההפתעה. בכך עצר את זרימת האויב הסורי על כביש קוניטרה - גשר בנות-יעקב. בסוף היום נשאר בודד עם הטנק שלו. הוא הצטרף לחניון החטיבתי, וכבר עם לילה נכנס לעמדות-בלימה עד אור-הבוקר. למחרת, יום ב', 8 באוקטובר 1973, הדף את האויב הסורי שהצליח לפרוץ לכיוון 'נפח' ורדף אחריו, למרות שתחמושתו הלכה ואזלה. ביום ג' 9 באוקטובר 1973, יצא בראש כוח של טנקים, דרך קווי האויב והציל מהשמדה כוח-סיור שהותקף על-ידי כוח-קומנדו סורי. למחרת, יום ד', 10 באוקטובר 1973, נלחם באגפים של טנקים סוריים רבים והשמיד חלק גדול מהם מדרום לתל-יוסף. וביום ה', לפני הפריצה, שוחח עם לוחמיו והעלה את המורל שלהם ובפריצה עצמה נהרג. רס"נ עמוס בן-דוד ז"ל הצטיין באומץ-לב עילאי, בקור-רוח, בתושייה ובשלווה נפשית רבה שהצליח להעביר אותה לפקודיו, ובכך נסך בהם ביטחון ואמונה".

  • בן-זאב יהודה Open or Close
    benzeev yehuda

    בן זאב, יהודה

    נולד ביום י"ג בכסלו תרצ"ד (9.12.1935)
    נפל במלחמת ששת הימים ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967) בשער שכם
    והוא בן 32

    למד למד ספרות והיסטוריה ישראלית במכון האוניברסיטאי אשר בחיפה.
    אחיו: פרופ' בן-זאב אהרון, היה נשיא האוניברסיטה.

    בן ישראל וחיה. נולד ביום י"ג בכסלו תרצ"ד (9.12.1935) בקיבוץ רמת רחל הקרוב לירושלים.
    את לימודיו בבית הספר היסודי סיים ברמת רחל. כאשר הגיע לגיל שתים עשרה בערך עבר עם משפחתו אל חוף הכרמל, שם נוסד קיבוץ חדש - עין הכרמל.
    למרות היות מישור החוף פורה ויפה לא נשכחה ממנו רמת רחל וכל הסובב אותה, כי קשור היה לעיר הקודש בכל נימי נפשו. את לימודיו התיכוניים סיים בגבת. למד בסמינר "ארנים" והתכונן להוראה בבית ספר תיכון.

    לאחר שלמד שנה אחת את לימודי היהדות וספרות עברית באוניברסיטה בירושלים למד ספרות והיסטוריה ישראלית במשך שלוש שנים במכון האוניברסיטאי אשר בחיפה. עמד במבחני הגמר לתואר B.A בספרות עברית והתכונן לבחינות הגמר בהיסטוריה ישראלית. עסק בהוראה ונטה לספרות. נפש פיוטית היתה לו והוא אהב לשקוע בהגות ולכתוב דברי שירה, סיפורים ורשימות. לשונו היתה רבת גוונים והוא העמיק לחקור בשורשיה של ספרות העם. מוקסם היה עומד בפני אוצרות הרוח של עמו ואהב להתעמק בתלמוד ובקבלה אשר מהם היתה לו השראה. בכלל הזדהה בכל נפשו עם הגזע עתיק היומין ומאד כאב לבו שהעם הולך וניתק משורשיו. גם לטבע היתה לו אהבה גדולה אשר באה לידי ביטוי בכתביו הפיוטיים על תקופות השנה השונות, אשר בכל אחת מהן ראה סמל לתולדות עמו.

    באוגוסט 1954 גויס לצה"ל ושירת ביחידת הצנחנים. במשק היה ער לכל הנעשה. היה צמא להעמיק את ידיעותיו בכל שטחי החיים החינוכיים והכלכליים. ערב מלחמת ששת הימים נקרא לדגל, ופעם, בהיותו כבר מגויס, בא לחופשה קצרה הביתה ובצאתו הביע את התפעלותו ממפקדי צה"ל.

    הוא לחם להגנת ירושלים העברית ובשעת פינוי נפגעים נפל בקרב שנערך ליד מלון "ריבולי" בדרך לשער שכם; זה היה ביום השלישי לקרבות, הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967). הניח אשה בהריון ובת בשעת נפלו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. לאחר נפלו הועלה בדרגה. בספר "מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים הובאו תולדותיו ופרשת קרבו האחרון.
    לזכרו ולזכר יהודה אשכול הופיע עלון קיבוץ עין-הכרמל. יומנו מהשנים: 1956-1959 הוצא כספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
    בחוברת "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. בילקוט העזבונות של הבנים שנפלו במערכות ישראל - "גוילי אש", כרך ד' - הובא מעזבונו. 

    אח שלי מהצנחנים כותב על אהבה. לזכרו

  • בן-חור צביקה Open or Close
    benhur zvika

    בן-חור, צביקה

    נולד ביום א' בניסן תש"ו (2.4.1946)
    נפל ביום ו' באדר תשל"ד (28.2.1974)
    והוא בן 28

    אחותו: לאה שלמך, גמלאית האוניברסיטה.

    בי (צביקה), בן מינה ומאיר, נולד ביום א' בניסן תש"ו (2.4.1946) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "דוד ילין" ובבית-הספר התיכון "א' שור" בעיר הולדתו.
    צביקה גויס לצה"ל בשנת 1965 ושירת ביחידת בקרה אווירית בתפקיד חשב יירוט. במלחמת ששת-הימים עשה בבסיס הבקרה מלאכה מצוינת בתפקידו זה. מפקדיו ראו בו חייל ממושמע, שקט, יעיל בעבודתו ובעיקר חבר נפלא העוזר לחבריו ככל יכולתו. תוך כדי שירותו בצבא השלים את לימודי האלקטרוניקה בציון ממוצע 10.

    לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר, פנה לעולם האלקטרוניקה, שנכסף אליו עוד מילדותו. כדרכו, בשקט ובשפע של יזמה הקים לו מעבדה לאלקטרוניקה, ששגשגה יפה והתרחבה מיום ליום. בשנת 1969 נשא צביקה לאישה את נירה (ספיר) חברתו, וברבות הימים נולדו להם שני בנים - גיל ורן. כבעל וכאב היה הוא מסור, חם-לב ואוהב מאין כמוהו. באחת מתקופות שירותו במילואים, עבר צביקה קורס חובשים קרביים ואחרי-כן סופח לגדוד רפואה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים יצא צביקה לחזית במסגרת גדוד הרפואה ולחם בקרבות בסיני ובעברה המערבי של תעלת סואץ. ביום ו' באדר תשל"ד (28.2.1974), נהרג בדרכו הביתה והוא בן עשרים ושמונה שנים בלבד. הניח אישה ושני בנים, הורים, אח ואחות.

  • בן-חיים שלומי Open or Close
    benhaim shlomi

    בן-חיים, שלומי

    נולד ביום כ"ה בתמוז תשל"ה (4.7.1975)
    נפל ביום כ"ח בניסן תשס"ב (10.4.2002) בפיגוע באוטובוס בקו 360
    והוא בן 27

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה וחשבונאות.

    בן דניאלה ויוסף. נולד ביום כ"ה בתמוז תשל"ה (4.7.1975) בקרית מוצקין, בן בכור להוריו. אחריו נולדו מוטי ושירן. "הלידה היתה קשה,"סיפרו הוריו, "אך מראה התינוק יפה התואר ותכול העיניים השכיח זאת. בגיל שנתיים העיניים הכחולות הפכו לירוקות." 

    שלומי החל ללמוד בבית-ספר היסודי בקרית מוצקין. כבכור הקרין אחריות ואיכפתיות כלפי אחיו.
    בגיל 13 החליט לחזור בתשובה, ללמוד בישיבה ולמצוא את עצמו בדת.לאחר שלוש שנים שבהן לא קיבל תשובות ברורות לשאלותיו עזב את הישיבה, וחזר לחיים החילוניים. הוא החל ללמוד בבית-הספר התיכון 'אורט מוצקין' וסיים אותו בהצטיינות, במגמת אלקטרוניקה.עוד בתיכון החליט להיות לוחם קרבי, השתתף בהתמדה ובנחישות בקורס הכנה לכושר קרבי והגיע מוכן לשירותו הצבאי.

    בחודש מרס 1994 התגייס שלומי לצה"ל. הוא הגשים את שאיפותיו, שובץ בחטיבת 'גבעתי' ושירת שלוש שנים כלוחם.
    לאחר השחרור החליט שלומי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, בחוג לכלכלה וחשבונאות. גם כאן שאף למצוינות, למד ביסודיות וסיים בהצטיינות יתרה. בסיום שנת הלימודים השנייה, בסוף שנת ,2000 קיבל מדליית הצטיינות מלשכת רואי החשבון, דבר שהתגלה לבני משפחתו רק לאחר שראו את המדליה מונחת בחדרו וזאת מפאת צניעותו.

    את תעודת בוגר האוניברסיטה בהצטיינות יתרה לא זכה לקבל ומשפחתו קיבלה אותה בכבוד גדול אחרי מותו, ביוני 2002. שלומי דאג לשהות בחוג המשפחה בכל שבת וחג, ונהנה מאווירת המשפחה החמה והאוהבת. מגיל צעיר ראה את הוריו מתפרנסים מעבודה קשה, ושאף להצליח ולהגיע להישגים גבוהים כדי שיוכל להקל על הוריו, ולהסב להם נחת.
    כבן בכור, דאג שלומי להתעניין בשלום כל בני המשפחה בכל עת ובכל מקום. אחיו מוטי ושירן הרבו להתייעץ עימו בכל נושא ושלומי התעניין בלימודיהם ובחייהם החברתיים. לא פעם היה שלומי למורה הפרטי של שירן במתמטיקה.

    שלומי היה מוקף תמיד בחברים. הוא שמר על קשר עמוק עם חברי ילדותו, ורכש חברים בצבא ובאוניברסיטה. תמיד עזר לחבריו מתוך אהבה ודאגה להצלחתם, דבר שבא לביטוי במיוחד בזמן לימודיו באוניברסיטה, כאשר הפך יועץ לרבים מעמיתיו הסטודנטים, בעיקר בתקופת המבחנים. 
    שלומי היה עניו וצנוע, הסתפק במועט ולא ביקש דבר מאיש. הוא נהג להתלבש בפשטות, נהנה ממה שהיה לו ולא קינא באחרים. הוא לא נהג להתגאות בהישגיו ולא הסכים שאחרים ישבחו אותו.

    תכונה בולטת במיוחד של שלומי היתה אהבת הצדק שלו, ונכונותו להגן על כל אדם חלש שנעשה לו עוול. הוא תמיד חיפש את האמת והצדק, ולחם למען עקרונותיו. כבר בבית-הספר היסודי, כאשר מורה השפילה ופגעה בתלמיד לעיני כל הכיתה, היה זה שלומי שלא היסס, קם על רגליו ובכעס העיר למורה על התנהגותה הפוגעת.

    בשנת 1997 הכיר שלומי את מיכל. עד מהרה פרחה האהבה ביניהם, ומיכל עזבה את הדרום ועברה לקרית מוצקין. שניהם למדו לתואר ראשון, ולמרות הקשיים בנו קשר רציני, עם המון אהבה ותמיכה הדדית. באוגוסט הלכו מיכל ושלומי ביחד לקנות טבעת אירוסין ומיכל אמרה: "כשתרגיש שזה הזמן הנכון תיתן לי אותה." בחג השני של פסח תיכננו שלומיומיכל להפתיע את בני המשפחה בארוחת החג ואז לתת את טבעת האירוסין. הם תיכננו להינשא במאי ,2003 אך לא זכו לכך.

    שלומי גדל כל חייו על ערכי אהבת ארץ-ישראל. לאחר שירותו הסדיר כלוחם, נקרא למילואים מדי שנה, ולמרות הלימודים הקשים מעולם לא ניסה להתחמק. גם בסוף מרס ,2002 כאשר נקרא בצו 8 למילואים במסגרת מבצע 'חומת מגן', התייצב ראשון. הוא הוצב בבית לחם, ולמרות הסיכונים הרבים לחם בגאווה להגנת המולדת. בחופשה סיפר בהתלהבות על הלחימה, ועל חשיבות המבצע לאור המצב המדיני.

    ביום ראשון 7.4.2002 הופיעה בעיתון תמונתו של שלומי במהלך הקרבות בבית לחם ולמחרת,ערב יום השואה יצא שלומי לחופשה קצרה בת יומיים. בתום החופשה, בבוקר יום כ"ח בניסן תשס"ב (10.4.2002) יצא שלומי באוטובוס אגד בקו 960 בשעה 7:00 בבוקר מצומת הצ'ק פוסט לירושלים בדרכו חזרה ליחידה, ששירתה בבית לחם. כעבור 20 דקות נסיעה,בצומת יגור, התפוצץ באוטובוס מחבל-מתאבד שנשא על גופו חומר נפץ.

    עם שלומי נהרגו: רס"ר שמשון סתלקול, רס"ל ניר דניאלי, רס"ל זאב חניק, סמל מיכאל ווייסמן, רש"טקרן פרנקו, רש"ט נועה שלמה והאזרח אבינועם אלפיה. בן עשרים-ושבע היה שלומי בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בצור שלום. הותיר אחריו הורים, אח, אחות וארוסה.

    ספד לשלומי מפקד הגדוד: "שלומי הוא מאלה שנאמר עליהם שהם חוד החנית, דוגמה ומופת לרוח ההתנדבות שיש בעם ישראל בעתות משבר. שלומי הוא דוגמה לחברות, רעות, אומץ לב והרבה אהבה למולדת."

    בני המשפחה כותבים: "חגורת הנפץ קטעה את האהבה, את החלומות ואת השאיפות של אדם יחיד ומיוחד, בעל תכונות עילאיות.
    יהי זיכרך ברוך ולא ימוש מקרבנו, ברוך דיין האמת."

    קישורים נוספים :

    שלומי של כולנו, ספר לזכרו

    אתר לזכרו

    תמונות

    קטעי אודיו ווידאו

    קטעי עיתונות

  • בן-סימון אלי Open or Close
    bensimon eli

    בן-סימון, אלי

    נולד ביום י"ח בכסלו תשט"ו (13.12.1954)
    נפל במלחמת יום כיפור ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) בחזית סיני
    והוא בן 19

    אחותו: היילברגר חנה, עובדת אוניברסיטה.

    אליהו (אלי), בן קמי-לבנה ורימון, נולד ביום י"ח בכסלו תשט"ו (13.12.1954) בחיפה.
    הוא למד בבית-הספר היסודי "הקישון" ואחרי-כן המשיך בלימודיו בית-הספר התיכון המקצועי של חברת החשמל, "נהריים" בחיפה.

    חרף כל הבקשות שביקשוהו הוריו, לא המשיך בלימודיו והיה לחשמלאי. הוא היה חרוץ, נבון ואחראי ומקובל מאוד על מעסיקיו. הם ראו בו בעל מקצוע מעולה, שתמיד שאף להביא כל מלאכה לכלל שלמות. 
    אלי היה חובב ספורט והצטיין במקצועות הקליעה למטרה, השחייה, הדיג והרכיבה על אופניים. הייתה לו תבונת-כפיים, והוא הרבה לעסוק בחריטת עץ. את הגיטרה שפרט עליה בנה במו ידיו ואת בגדיו עיצב, גזר ותפר בעצמו.
    באחד ממועדוני הנוער השכונתיים בחיפה הדריך את הנערים במלאכת-יד. הוא אהב להאזין למוסיקת פופ והיה לו קול נעים וכשרון-משחק.

    אלי היה בן נאמן ומסור להוריו, דאג למשפחתו והקדיש מזמנו לסייע לאחיו הקטנים, ולקראת כל חג ומועד היה משפיע עליהם מתנות הרבה. מסתגר היה ומרבה להתבודד, ביישן ומפנים את רגשותיו. הוא אהב לעזור לזולת וכמו חשש להיות לטורח על הסובבים אותו. מעולם לא דיבר בגנות חברים והשתדל לגלות בכל אדם את התכונות החיוביות שבו.
    אליהו גויס לצה"ל במחצית פברואר 1973 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס לנהגי טנקים ובקורס לתותחנים בטנקי "סנטוריון". הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו ושימש דוגמא לחבריו במזגו הטוב ובצייתנותו. תמיד השתדל שלא להדאיג את הוריו והקפיד לכתוב הביתה.

    הוא מיעט לספר להם על קשייו ועל מעשיו בצבא ובחופשותיו מיהר הביתה כדי להיות בחוג המשפחה, לסייע ולתרום ככל יכולתו.
    כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח עם יחידתו לחזית בסיני.
    ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), השתתף אלי בקרב דרומית לעיר קנטרה, באזור "מילנו". הטנק שלו נפגע בדרכו לעבר המעוזים המותקפים ואלי נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר, ולימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אב, אם שלושה אחים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
    הוריו תרמו לזכרו עמוד הנצחה לבית הכנסת.

  • בר-דוד גדי Open or Close
    bar david gadi

    בר-דוד, גדי

    נולד ביום כ' בסיון הת"ש 26.6.40
    נפטר ביום ו' בחשון תשמ"ח 29.10.87 בעקבות פציעה קשה בעת שירותו
    והוא בן 47

    רעייתו: אורנה בר-דוד, גמלאית האוניברסיטה.

    גדי נולד ב-26.6.40 בכפר מסריק להוריו שרה ולושקה.
    שנות הילדות והנעורים עברו עליו בקיבוץ. הוא היה ילד ונער רגיש, עירני, כשרוני ומעורב בחיי החברה. בגמר בתי הספר התגייס לחיל השריון ועבר את כל מסלול החיל, כולל קורס קצינים. עם שובו לאחר השחרור מצה"ל לכפר מסריק, היה גדי לאחד הצעירים הבולטים במקום. בצד עבודה אחראית ומסורה בענף הדיג, נשא גדי בתפקידים חברתיים וציבוריים רבים. בשנת 1964 נשא לאשה את אורנה כץ אימץ כבת את איריס, ונולדו הבנות אלה ורוית.

    גדי ראה את עתידו כחבר קיבוץ, ויצא ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות על-מנת לרכוש ידע והשכלה בתחומי החקלאות וכלכלת המשק. עם שובו למשק אחרי הלימודים נרתם ביתר שאת לפעילות המשקית והחברתית.

    במלחמת יום הכיפורים נפצע גדי קשה בקרב הבלימה בחזית הסורית. הוא איבד עין וספג בראשו רסיסים שלא ניתן היה להוציאם. מספר חודשים לאחר-מכן יצא עם משפחתו לשליחות חקלאית בלסוטו שבדרום אפריקה. במהלך שנות שהותו שם, השלים גדי את לימודיו לתואר שני ועבר סדרת טיפולים לתיקון נזקי הפציעה.

    גדי והמשפחה חזרו ארצה בשנת 1977 ועברו להתגורר בקריות ולאחר מכן בחיפה. גדי עבד ככלכלן ב"אלסינט" ואח"כ כיועץ כלכלי בסוכנות להשקעות בהתיישבות. 

    בינואר 1984 התמוטט לפתע, שותק בחצי גופו, ואיבד את כושר הדיבור. לאחר מספר ימים התברר שההתמוטטות היתה תוצאה של הרסיסים שנותרו במוחו. הוא נאבק בגבורה במגבלות הקשות של מצבו החדש והצליח להשתקם חלקית וליצור קשר חם וטוב עם הסובבים אותו. ב-1986 התגלה אצל גדי גידול ממאיר. מצבו הפיזי והרגשי, כתוצאה מהנכות הקשה, הקשו עליו להיאבק במחלה והוא נפטר לאחר סבל רב ומאב נואש לחייו ביום 29.10.87

    בן 47 היה במותו. הותיר אחריו אישה ו-3 בנות.


  • ברקאי יהוקים Open or Close
    zhal

    ברקאי, יהוקים

    אין פרטים


    למד באוניברסיטת חיפה.

     

  • ג'לאל, ביסאן Open or Close
    jilal bisaan

    ג'לאל, ביסאן

    נולד ב-10.7.81
    נפל ב-11.12.10 באסון הכרמל
    והוא בן 29

    למד באוניברסיטת חיפה.

    ג'לאל בן סאלח וגיזאלה נולד ב-10.7.1981 בכפר ג'ת. אחד מתוך שלישיה שנולדה במרתפי בית החולים בנהריה בזמן מלחמת שלום הגליל. "ילד חיובי, משקיען ועם כבוד עצמי", מתארים בני משפחתו. ג'לאל היה תלמיד טוב סיים את לימודיו התיכוניים והתגייס לצה"ל כלוחם והיה חובש קרבי. "היה הרבה פעמים בקו האש וניצל", מספר אחיו הבכור.

    לאחר השחרור בחר להתגייס שרות בתי הסוהר ושירת בבית המעצר מג"ן ניצן כחובש. בהמשך עבר לתחום הביטחון. בשנת 2006 נישא לויויאן ונולדו ילדיהם ג'וליאן ואיאן. בתו השלישית - ג'אול נולדה לאחר האסון.

    ג'לאל ביצע מספר תפקידים: חובש משמרת, סמל אגף, סמל משמר ובתפקידו האחרון היה סגן מפקד משמרת. הצטרף קורס הקצינים המשולב במסלול ביטחון.
    בתאריך 02.12.2010 יום חמישי, יצא עם צוערי קורס הקצינים לבית סוהר דמון לפנות את אסירי בית הסוהר בשל החשש לחיי האסירים והסגל עקב השריפה.
    האוטובוס בו נסעו, אוטובוס הצוערים עלה באש כאשר טיפס במעלה הר הכרמל בדרך למשימה. ג'אלל נפצע באורח אנוש ולאחר שמונה ימים נפטר. להבות האש גברו על האדם.

    ג'לאל היה בן 29 במותו. הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית עלמין הצבאי בכפרו ג'ת.

  • גבין דוד אריה Open or Close
    zhal

    גבין, דוד אריה

    אין פרטים


    למד באוניברסיטת חיפה.

     

  • גליק יצחק Open or Close
    glick izhak

    גליק, יצחק

    נולד ביום כ"ג בתמוז תש"ו (22.7.1946)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) בצפון סיני
    והוא בן 27

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה ובחוג לסטטיסטיקה.

    יצחק, בן אסתר ופנחס ז"ל, נולד ביום כ"ג בתמוז תש"ו (22.7.1946) בגרז'וניוב שבפולין ועלה לארץ עם משפחתו בשנת תש"י (1950). בארץ למד בבית-הספר היסודי 'הבונים' בקרית-ביאליק, בבית-הספר התיכון ע"ש לוינהרץ בקרית-מוצקין וסיים את הלימודים לתואר הראשון בכלכלה ובסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה.

    יצחק היה תלמיד טוב, אהוב על מוריו ועל חבריו גם יחד והצטיין בעיקר במקצועות הריאליים, כנער היה פעיל בתנועת 'הנוער העובד' והרבה לעסוק בספורט. בעיקר הצטיין בענף הכדורסל והרבה להתאמן ולשחק במסגרת אגודות הספורט של 'צור שלום', 'מכבי' ו'הפועל'. אך כוחו היה רב לא רק בתחום הפעילות הגופנית, אלא גם בתחום החשיבה.

    הוא היה חבר פעיל באגודת חובבי המתמטיקה במכון וייצמן והקדיש זמן רב למשחק בשחמט ואף שיחק נגד אמני שחמט. יצחק היה טוב, רחב-לב, נדיב וחברותי. מעולם לא מנע עזרה מידיד ותמיד מוכן היה לסייע בעצה ובמעשה. בתקופת הלימודים באוניברסיטה, סייע לסטודנטים עולים להיקלט בארץ ובלימודים האקדמיים והדריך אותם בצעדיהם הראשונים בארץ. הוא היה בן טוב ומסור להוריו, נהג בהם כבוד ודאג תמיד לשלומם ולרווחתם.

    יצחק גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1966 והוצב לחטיבת 'גולני'. הוא השלים קורס מ"כים והשתתף בקרבות ההבקעה בגולן במלחמת ששת הימים. במהלך שירותו היה מפקד מוצב בעמק בית-שאן וניצל בנס ממוות בהפגזה של הירדנים על המוצב. בשירותו הצבאי הצטיין יצחק כחייל ממושמע ויעיל וכמפקד מסור ונאמן והיה אהוד ומקובל על מפקדיו ועל פקודיו. למרות שנפצע פעמים אחדות באימונים, התעקש לחזור ליחידתו כדי להיות יחד עם חבריו ולהשתתף אתם בפעולות קרביות שונות. במשך כל תקופת שירותו הקפיד לכתוב הביתה ולעמוד בקשר עם משפחתו, כדי להרחיק דאגה מלבה של אמו.

    לאחר ששוחרר מהשירות הצבאי הסדיר החל ללמוד באוניברסיטת חיפה כלכלה וסטטיסטיקה ואחר-כן עבד ככלכלן במשרד הקליטה, וגם שם התמסר לחיפוש פתרונות לבעיות קליטה ולבעיות כלכליות של עולים חדשים. לאחר שסיים את לימודיו לתואר הראשון בכלכלה ובסטטיסטיקה, נרשם ללימודי התואר השני באוניברסיטת תל-אביב.

    במלחמת יום הכיפורים שירת יצחק בסיירת שריון והשתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973), נפגע ונהרג במרדף אחרי יחידת קומנדו של המצרים בצפון סיני. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

    לזכרו מוענקת מלגה על שמו לסטודנט ממעוטי-היכולת, לצורך לימודים באוניברסיטה.

  • גרבר דניאל Open or Close
    garber luis daniel

    גרבר, לואיס דניאל (דני)

    נולד ביום ד' בכסלו תשכ"ד (9.11.1964)
    נפל ביום "ז בתמוז תשמ"ח (12.7.1988) באיזור ג'נין
    והוא בן 24

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג להיסטוריה כללית ובחוג לסטטיסטיקה.

    בן אוה ושאול. נולד ביום ד' בכסלו תשכ"ד (9.11.1964) בבואנוס איירס שבארגנטינה. את לימודיו עשה בבית-ספר יסודי בעיר הולדתו. בתום לימודיו בבית-הספר היסודי למד במשך שנתיים בתיכון בבואנוס איירס.
    הוא עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1979. המשפחה קבעה את מגוריה בעיר כרמיאל ודני (כך כונה בפי כול) החל את לימודיו בבית-הספר התיכון ע"ש הורוביץ בעיר. הוא רכש במהירות שליטה בשפה ועד-מהרה התערה ללא קושי בחברה המקומית, גם משפחתו נקלטה יפה במקום מושבה החדש.
    דני למד במגמה לחשבונאות. הוא אהב במיוחד את מקצוע הכלכלה והצליח בו. היה בעל גישה אחראית ללימודים ושאיפה להצליח בהם. לצד זאת נהנה דני מפעילות חברתית ענפה.
    הוא אהב לבלות במסיבות ריקודים ובהאזנה למוסיקה.
    היה בן משפחה מסור ומתחשב ואדם ידידותי ביסודו, שגילה אהדה לכול והיה מוקף יחס של חיבה וחברים רבים, בשל שמחת החיים שבו ונאמנותו החברית.
    בחודש ספטמבר 1983 גויס לשירות חובה בצה"ל ולאחר הטירונות הוצב לשרת בחיל התחזוקה. חרף שאיפתו העזה לשרת כצנחן, נמנע מלהתלונן ומילא את המוטל עליו. שימש בתפקיד נגד אפסנאי והגיע לדרגת סמל.

    עם שחרורו מצה"ל נרשם ללימודים באוניברסיטת חיפה ולמד בחוגים להיסטוריה כללית ולסטטיסטיקה. במקביל ללימודיו עסק בפעילות התנדבותית בקהילה במסגרת פרוייקט פר"ח ושימש חונך מסור לילד שהיה זקוק לעזרה.

    דני נקרא לשירות מילואים פעיל בחודש יולי 1988 ונפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ז בתמוז תשמ"ח (12.7.1988) בתאונת-דרכים צבאית באזור נפת ג'נין.

    הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכרמיאל. הניח הורים ואחות - מריסה.

  • גרסי אברהם Open or Close
    gerasi avrahamdavid

    גרסי, אברהם דוד (אובי)

    נולד ביום ג' בתשרי תש"ט (6.10.1948)
    נפל ביום י' באייר תש"ל (16.5.1970)
    והוא בן 22

    למד באוניברסיטת חיפה.

    בן צבי וצביה. נולד ביום ג' בתשרי תש"ט (6.10.1948) בחיפה אביו היה אחד העובדים הבכירים של הסוכנות היהודית בחיפה ואחד מפעילי המגבית המאוחדת ואברהם-דוד ספג משחר ילדותו אוירת בית ציוני כפי שעיצבו אביו. למד בבית הספר היסודי "גפן" בחיפה והיה תלמיד ככל ילדי סביבתו.

    בהיותו בן 12 הצטרף לאביו, שיצא עם משפחתו לשליחויות שונות בחוץ לארץ. האב ניהל את משרדי הסוכנות היהודית בווינה והיה אחראי לעלייה שעברה דרך אוסטריה. לגבי ההורים הייתה זאת תקופה יפה, עשירה ומלאת תוכן. אך לא כן לגבי אובי. הוא, אמנם, למד שם בבית ספר אמריקאי בינלאומי, אך נתקל בקשיים רבים: לימודים במחיצתם של ילדי הגויים, מחסור בחברים וקשיי קליטת שפה זרה. נוסף לכל אלה ראה אברהם-דוד בכל אוסטרי, נאצי ושונא ישראל.

    כאשר חזרה המשפחה ארצה, שב אברהם-דוד ללימודיו בבית הספר, והפעם היה זה בית הספר התיכון א' בחיפה. אברהם-דוד, שחזר בעל ידע של שפות (גרמנית ואנגלית) ונוסף לכך "ראה את העולם", שמח לשוב ארצה, לבית הספר, שקיבל אותו בזרועות פתוחות ולחיק חברים וידידים חדשים.
    כך למד שלוש שנים, ולפני תחילת השנה האחרונה של הלימודים התיכוניים עמדו ההורים לצאת לשליחות לג'נבה שבשוויץ. עמדה בפניהם השאלה, האם לקחת את בנם אתם? ההכרעה ניתנה בידיו. כיון שהיה בן מסור ונאמן בחר לנסוע אתם. בג'נבה למד במשך השנה במסירות אין קץ, בשעות היום ובשעות הלילה, ובתום השנה ניגש לבחינות הבגרות הישראליות, שנערכו בנציגות ישראל בג'נבה ועמד בהן בהצלחה רבה.

    גם בווינה וגם בג'נבה הכיר את בעיות העלייה והקליטה ונמשך לעולם זה של פעולה מסורה למען קליטת אחים ומילא בהתנדבות תפקידים הקשורים בכך. הוא אהב ספרות וצילום והקדיש מזמנו לאיסוף בולים, למשחק שח ולענפי ספורט שונים.

    במחצית אוגוסט 1967 שב אברהם-דוד ארצה והתגייס עם חבריו לצה"ל. הוא התנדב לשרת בסיירת והוצב לחיל השריון. במסגרת שירותו עבר קורס חבלה ויחד עם חבריו ליחידה השתתף בסיורים ובקורסים שונים, עד אשר יצא לפעולה הממשית הראשונה. הוא כתב הביתה מכתבים מזעזעים אך לא שלח אותם.
    במכתבים מתוארות פגישות עם הכוחות הירדניים וביניהן פגישה בצעיר ערבי, שנפל לרגלי אברהם-דוד וביקש רחמים על נפשו. חבריו של אברהם-דוד קראו אליו שייזהר, שאם לא כן יקדים הערבי ויפגע בו, אך עיני הערבי התחננו אליו ואברהם-דוד השאירו בחיים והעביר אותו לריכוז השבויים.
    בפעולת כראמה, שאותה תיאר בהתרגשות, נפצע קלות אך לא הודיע על כך להוריו. כל הדברים האלה עברו עליו לפני שחזרו הוריו מג'נבה. משהגיעו לארץ תמהו כי בנם איננו בין הממתינים להם בנמל. לאחר מכן התברר להם כי הוא נמצא בתפקיד באזור תעלת סואץ.

    כאשר היה בא הביתה לחופשה היה יוצא כעבור זמן קצר של שתיקה גמורה לבקר אצל חבריו הפצועים בבתי החולים ורק לאחר שעבר יום היה פותח את סגור לבו ומספר לאמו על הנעשה ליד התעלה. באחת מחופשותיו אמר לאמו: "אמא, אל תדאגי לו! את שמרי על עצמך! אני תמיד אהיה על ידך, בכל מצב", וכדי להרגיעה בדה מלבו סיפור, כי הוא הוחזר לעורף.

    אברהם-דוד ביקש ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים לאחר שחרורו, ונרשם לחוגים של יחסים בינלאומיים, מדע המדינה והיסטוריה (היה בדעתו להצטרף לשירות הדיפלומטי). אך האישור מן האוניברסיטה בירושלים על קבלתו כסטודנט, הגיע לבית הוריו יומיים לאחר נפלו.

    את יום חופשתו האחרון - יום העצמאות של שנת תש"ל - בילה בבית. אותה חופשה כללה גם יום ששי והאב צילצל ממשרדו לומר כי יאחר לשוב הביתה, מפני שעליו להשתתף בהלווית בנו של אחד מחבריו לעבודה שנפל. אברהם-דוד שענה לשיחה הטלפונית שתק רגע ואמר בתקיפות: "אבא, אני מבקש ממך שתבוא הביתה. אתה צריך לאסוף כוחות. ההלוויה הבאה שתצטרך ללכת אליה תהיה שלי". לבו, כנראה, ניבא לו משהו.

    ביום י' באייר תש"ל (16.5.1970) יצא אברהם -דוד בהתנדבות בראש סיור וכשחזר מן הסיור נפגע בפתח המעוז בשעת הפגזת האויב ונפל. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.
    מפקד היחידה שלו כתב במכתב תנחומים להוריו לאמור: "את בנכם הכרתי מקרוב, תוך כדי עבודה יומיומית, ממגע ישיר בתקופת שירותו ביחידה. בנכם נתגלה כמפקד מעולה, בעל תכונות שכל אחד מאתנו היה מתברך בהן: אומץ לב, דבקות במשימה, דוגמה אישית ומסירות לחייליו. זכורה לי פציעתו אשר בה נפצע פצעים קלים והתעקש לחזור ליחידתו - לשוב לקו האש בתעלה. מעשה זה משקף את תכונות הלוחם, שהיו מושרשות בו והידיעה הברורה שידע כי צה"ל זקוק לו - - . אולי תתנחמו בידיעה כי בנכם לא נפל לשווא אלא על כבודה והגנתה של המולדת. הורים יקרים, בנכם היה גיבור וישמש סמל לחבריו לנשק".

    לאחר נפלו של אברהם-דוד הוזמנו הוריו לביקור בבית הנשיא שזר, אשר הכיר את המשפחה עד מימי שבתה בשליחות בווינה. באותם הימים כתב שיר לאברהם-דוד ועתה, משבאו ההורים לבית הנשיא ונתקבלו על ידו בחמימות, זכר הנשיא את הנער וגם את השיר שכתב בווינה, וחזר וכתב את דברי ההקדשה. אלא שהוסיף לשיר את הבית הבא: "ינון לעד שם דוד / ידידים ולי ידיד / דמו הטהור ליד התעלה. / זכרונו בלבנו ולמעלה. . . ".

    ב"מבע", הבטאון הפנימי של עובדי הסוכנות היהודית לישראל, בכסלו תשל"א נכללה כתבה של אברהם-דוד; ובשבועון "פנים אל פנים" התפרסם מאמר עליו; כתבות לזכרו נתפרסמו ב"ניב התלמיד", עלון בית ספר התיכון העירוני א' בחיפה;
    עם מפעלי ההנצחה לזכרו נמנים: מלגה לאוניברסיטה העברית בירושלים (תרומת מר הלברט מטורנטו בקנדה); מעבדה בבית החולים הכללי "ביקור חולים" בירושלים (תרומת מר ליאונרד פישר משיקגו); גן ביער לוי אשכול, בדגניה ב' (תרומת המנהיגות הצעירה של המגבית היהודית בלונדון); אודיטוריום "אולם דוד", במרכז הקהילתי בבית שאן (תרומת נשי המגבית היהודית באמריקה, סניף ניו-יורק); מרכז נוער וספורט ברמלה (נתרם על ידי מר גרפילד ווסטון שבלונדון); יער בהר הכרמל (תרומת "אחדות", מנצ'סטר); גן ילדים באילת (תרומת מר מורטון דייווידסון ואשתו מאנגליה.

    בצרופה להלן:
    מכתב ששלח אברהם ז"ל לבן דודו יאיר שהתגייס לצה"ל בשנת 1967 ומכתבו של Gordon Brown להקמת מלגה ע"ש אברהם ז"ל, באוניברסיטת חיפה

  • גרשטיין ארז Open or Close
    gershtein erez

    גרשטיין, ארז

    נולד ביום י"ד באדר תש"ך (13.3.1960)
    נפל ביום י"ב באדר תשנ"ט (28.2.1999) בפעילות מבצעית בלבנון
    והוא בן 39

    בן שולמית ורפאל. נולד בעפולה ביום י"ד באדר תש"ך (13.3.1960). גדל והתחנך בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן, אח לנעם ולעפרה. למד בבית-הספר היסודי בקיבוצו ובבית-הספר התיכון 'גלבוע' בבית אלפא.ארז נכבש בקסמו של הטבע מילדות, והיה חוקר את סודותיו - מחפש חרקים ורמשים בשיחים ומתחת לאבנים ומנסה להבין את המבנה שלהם. בהיותו נער החל להתעניין בארכיאולוגיה ובגיאולוגיה וקרא ספרים רבים בנושא. העניין בארכיאולוגיה והיסטוריה והרצון לטייל ולהכיר כל מקום ששהה בו ליוו את ארז כל חייו, וכקצין בצה"ל תמיד היו ברכבו גם ספרי היסטוריה ומגדירי צמחים של ארץ-ישראל.

    בחודש ינואר 1979 התגייס ארז לצה"ל והתנדב לקומנדו הימי. אחרי כשנה לא מצא אתגר בשירותו ועבר לסיירת 'גולני'. הוא נאלץ לעבור את מסלול הלוחם מתחילתו ועשה זאת בהצלחה, תוך שהוא מגלה כושר גופני מעולה וכשרון רב לניווט. בסוף 1981 סיים קורס קצינים, ושב לסיירת 'גולני' כמפקד צוות.

    כמפקד, ארז העביר את חייליו במסלול תובעני וחייב אותם להגיע להישגים הטובים ביותר בפלוגה ובחטיבה. הוא ידע להיות לא רק מפקד, אלא גם מחנך וחבר. תמיד מקצועי, תמיד יצירתי, ישיר, צנוע ונעים הליכות. במבצע של"ג בלבנון השתתף עם צוותו בכיבוש מוצב הבופור, נפצע בקרב אך המשיך להילחם. בתום הקרב פונה לבית-חולים, אך כעבור יומיים עזב את המקום ושב ליחידתו בלבנון. בשנת 1983 השתחרר מצה"ל כסגן מפקד פלוגה.

    לאחר השחרור טייל טיול תרמילאים בדרום אמריקה כשנה, ובתחילת 1985 שב ארצה וחזר לצבא כאיש קבע. ארז פיקד על פלוגה ב'גולני', אחר-כך היה קצין המבצעים של החטיבה ובשנת 1987 מונה למפקד סיירת 'גולני'. על פועלו ותפקודו זכה בשבחים רבים, יזם פעילויות רבות וביניהן מבצעים נועזים בלבנון.

    בשנת 1989 מונה למג"ד ב'גולני', ואחרי שנתיים מוצלחות בתפקיד קיבל חופשה ממושכת מהצבא ויצא עם חברתו הרטל לטיול ארוך במזרח הרחוק ובארצות-הברית. בשובם עבר לגור בקיבוצה של הרטל, יגור, וחזר לצבא כמפקד בית-הספר לחי"ר. ארז המפקד הציב את נושא החינוך במקום גבוה, וחייליו למדו את נושאי ידיעת הארץ, הכרת מורשת עם ישראל, והכרת מורשת צה"ל בכלל וחטיבת 'גולני' בפרט. בהתנהגותו היה תמיד מודל לחיקוי, והערצת החיילים אליו לא ידעה גבול. בבית-הספר לחי"ר אימץ לעצמו את המנהג שהפך לסימן ההיכר שלו וחלק מדמותו הנערצת - הוא החל לשאת את הרובה שלו ביד, ללא רצועה. כך נהג מאז ואילך.

    בשנת 1993 מונה לפקד על החטיבה המזרחית בגזרת לבנון במסגרת היק"ל (יחידת קישור ללבנון). מהר מאוד למד את התפקיד ואת השטח, יזם פעילויות, ונחל הצלחות בלחימה במחבלים. התפקיד חייב אותו לקיים מגעים עם אוכלוסייה אזרחית, וארז החל ללמוד ערבית ואת אורח החיים המקומי. הוא התייחס בכובד ראש לבעיות האזרחים שהובאו בפניו, ואף הוזמן להתארח בבתיהם וללגום עימם קפה.

    בשנת 1994 יצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי ובאוניברסיטת חיפה, ובתום שנת לימודים, שהשקיע בה מאמצים רבים, היה לבוגר אוניברסיטה במדעי המדינה, ואפילו צבר מספר נקודות זכות לקראת התואר השני.

    בשנת 1995 קיבל את הפיקוד על חטיבת 'גולני', החטיבה שבה צמח. במקביל לחתירה עקבית להחדרת המקצוענות, הנחישות בביצוע משימות והכרת הלוחם בחשיבות תפקידו, שמר ארז מקום של כבוד גם לחינוך החיילים. הוא, שהכיר כל פיסת אדמה וידע מי לחם עליה ומדוע, שאף להעביר לחייליו מעט מהידע שלו. חייליו חשו אליו הערצה מהולה ביראת כבוד, ושמו נישא בצה"ל כולו. פגישותיו עם חיילים וניתוחי האירועים שלו היו מרתקים ומחנכים.

    השכול היה חלק בלתי נפרד מהווייתו של ארז כמפקד. מלבד הכאב האישי על אובדן לוחם או חבר, היה עליו להתמודד עם המשפחות השכולות. הוא ביקר בבתיהן במסירות, והיחסים שפיתח עם משפחות שכולות עשו את ביקוריו לנינוחים, משוחררים ומשפחתיים.

    בשנת 1997 סיים את תפקידו כמח"ט 'גולני'. בראיון איתו הדגיש ארז שחטיבה זו היתה ותישאר הבית מבחינתו, והכומתה החומה היא הסמל. ארז היה הלב של 'גולני', ו'גולני' היתה הלב שלו. עוד אמר בראיון: "מפקד נבחן ביכולת שלו להשפיע ולהיות בנקודת ההכרעה. זה מפחיד, מעצבן, לא נעים. בזה נמדד המפקד - איך הוא נכנס אל אירועים, איך הוא מתפקד בהם ואיך הוא יוצא מהם... אינני פוחד מאש. זה לא מפריע לי בכלל. זה בגלל ההכרה שאם אני מפחד זה יפגע ביכולת המבצעית שלי. מי שנמצא בתפקידי פיקוד מרכזיים צריך לדעת שהוא עלול להיהרג. זה חלק מהחיים שלנו."

    בהיותו מח"ט נשא ארז את הרטל לאישה. הם בנו את ביתם במושב היוגב, כשארז מפקח על הבנייה - לעתים מקרוב, ולעתים מרחוק בעזרת הטלפון. סביב הבית נטע סוגים שונים של עצים, צמחים ותבלינים. בספטמבר 1997 נולד בנם עומר, וארז המאושר השתדל להרבות ביציאות הביתה כדי לבלות עם בנו.

    אחרי שירות כסגן מפקד אוגדה ברמת הגולן, מונה בתחילת 1998 למפקד יחידת הקישור ללבנון והועלה לדרגת תת-אלוף. כבעבר, הוא נע הרבה בשטח, ללא חשש, והמשיך ליזום ולשפר את ההישגים בפעילות צה"ל מול החיזבאללה. נוסף לפעילות הצבאית למד את ענייני הממשל וטיפל באוכלוסיה ובאנשי צבא דרום לבנון. בין היתר, פעל נמרצות להגדלת מספר מקומות העבודה בישראל עבור תושבי דרום לבנון, והרגיע את המנהיגים המקומיים, שחששו מנסיגת ישראל.

    ביום י"ב באדר תשנ"ט (28.2.1999) נפל תא"ל ארז גרשטיין בפעילות מבצעית בלבנון. הוא ביקר בכפר לבנוני לניחום אבלים, ובצהריים, כשהשיירה היתה בדרכה חזרה לארץ, עלה הרכב שלו על מטען-צד. איתו נהרגו נהגו רס"ב עמאד אבו ריש, קשרו סמ"ר עמר אל-קבץ וכתב הרדיו אילן רועה.

    בן שלושים-ותשע היה ארז בנופלו. הוא הותיר אחריו אישה, בן, הורים, אח ואחות. ארז הובא למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ רשפים.

    פעולות הנצחה רבות נעשו לזיכרו של ארז: בבית-החולים בצפת הוקמה לזיכרו מרפאת עיניים.
    'בית ארז' הוקם ליד המועצה האזורית יזרעאל.
    ביסוד המעלה הוקם לזיכרו מרכז המחנך לצפרות.
    במטולה נקרא על שמו 'מעלה ארז'.
    בנחל יצפור יש שביל טיולים על הגלבוע לזיכרו. ולבית-הכנסת ברחלים הוכנס ספר תורה על שמו.

  • דואק חיים Open or Close
    duak haim

    דואק, חיים

    נולד ביום כ"ח בכסלו תש"ה (13.12.1944)
    נפל ביום כ"ד בטבת תשל"ד (18.1.1974) באיזור סנטה קטרינה
    והוא בן 30

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לחינוך ובחוג לגיאוגרפיה.

    חיים, בן מזל ושלמה, נולד ביום כ"ח בכסלו תש"ה (13.12.1944) בנתניה. הוא למד בבית-הספר היסודי "איתמר בן-אבי" ואחרי-כן סיים את חוק לימודיו במכינה הפדגוגית בבית-הספר התיכון "שרת". חיים ראה את יעודו בחינוך ובהוראה, ולמד בבית-מדרש למורים ולגננות בנתניה.
    הוא היה תלמיד חרוץ. שקד על לימודיו והגיע להישגים מעולים. התעניין בעיקר בידיעת הארץ והתעמק בחקר הצומח בארץ. בתקופת לימודיו ערך חוברת מקיפה שעסקה בצמחי-הבר בארץ. לעבודותיו צירף כהדגמה אוסף של צמחי בר מיובשים, שהכין במו ידיו.
    כשהיה תלמיד שימש כמדריך בסניף גדנ"ע אוויר בנתניה. הוא הצטיין באתלטיקה קלה ובעיקר בריצות למרחקים ארוכים. חיים הרבה לצאת לסייר בארץ, הכיר היטב את נופיה וכשהורה את מקצוע הגיאוגרפיה, היה הידע שהקנה לתלמידיו מבוסס על היכרות קרובה של השטח והאזור שדיבר עליהם. בשנת 1965 סיים את לימודיו בסמינר והוענקה לו תעודת מורה מוסמך.

    חיים גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1965 ועבר את הטירונות במסגרת חיל הרגלים. אחרי-כן נשלח לשרת בבית-הספר הצבאי להשכלה, שם ניתן לו ליישם את הידע שרכש כמורה.
    הוא סיים בהצלחה קורס קצינים והוענקה לו דרגת סגן-משנה ותפקיד קצין חינוך בחטיבת שריון בסיני.
    חיים השקיע מאמצים רבים כדי להצליח בתפקידו. הוא ראה בתפקיד קצין החינוך אתגר וייעוד והיה אחראי על ארגון פעולות תרבות, ערבי הווי ומסיבות לחיילי היחידה. כמו כן דאג להבאת מרצים ליחידה, הביא ספרים ועיתונים וסייע בכך להפיג את מתח האימונים והפעילות המבצעית.
    בעבור זאת זכה להערכה רבה, הן מצד חיילי היחידה והן מצד מפקדיה.

    בשנת 1968 נשא לאישה את רות והקים, יחד עמה, את ביתו בחיפה, בסמוך למקום שירותו הצבאי. בשנת 1969 נולדה בתו אושרה.
    באותה שנה התנדב לשרת בצבא הקבע ושירת כקצין חינוך ביחידת המיעוטים עד שנת 1969. משנת 1970 ועד לשחרורו, שירת כמד"ר בבית-הספר הצבאי להשכלה.
    חיים היה בעל ידע רב בתחומים רבים, בעל כושר ביטוי ויכולת להקנות מהידע שלו לחניכיו. הוא הדריך בקורסים להשכלת יסוד ושם לו מטרה לתת לחיילים, חסרי השכלה, יסודות של ידע ותרבות, שישמשו אותם כאשר יצאו לחיים כאזרחים. הוא השקיע את כל מרצו ואונו בחינוכם של חיילים כאלה והצליח להביאם לידי הישגים מעולים, והדבר גרם לו סיפוק ואושר. בתפקידו זה הועלה לדרגת סרן.
    בתחילת אוגוסט 1972, לאחר ששירת ארבע שנים בצבא הקבע, השתחרר חיים והחל ללמוד חינוך וגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה ובמקביל עבד כמורה.
    בשנת 1973 למד בסמינר לשליחים של הסוכנות היהודית ועמד לצאת לפילדלפיה כשליח הסוכנות.
    בנובמבר 1973 גויס חיים לשירות מילואים פעיל ושימש כקצין חינוך במפקדת מרחב שלמה. בתפקידו זה היה אחראי לארגון פעולות תרבות לחיילי היחידה בימי הלחימה ולאחריה.

    ביום כ"ד בטבת תשל"ד (18.1.1974) יצא עם קציני המטה של החטיבה לסיור ביחידות החטיבה. במסגרת הסיור יצאו הקצינים ליחידה, ששכנה באזור סנטה-קתרינה. בדרך ליחידה מצא חיים את מותו כשקפא למוות. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנתניה. השאיר אחריו אישה ובת, הורים, שתי אחיות ואח.
    במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "חיים הגיע אלינו בעצם ימי הלחימה ובהיותו מורה ומחנך, שאף להעניק לחיילים יותר ספרות טובה, הרצאות, מופעי בידור וסרטים. הרגשנו שחיים רואה בתפקידו כקצין חינוך ייעוד חשוב. אכן, הוא מילא אותו תוכן ואמונה. גם בדרכו האחרונה נסע מתוך כוונה לבדוק מה חסר לאותם חיילים בודדים, היושבים כה רחוק מול ישימון, הרים וסופות שלג. בזה ראה את הדאגה לפרט. במה ננחם אתכם הורים, רעיה ובת קטנה? אולי בכך שהיינו ראויים לחבר וקצין כמוהו, אשר בידע ובנסיון שלו בחינוך, בגישה נעימה לכל אחד מאתנו ובחיוכו, השרה שלווה סביבו".

  • דון יעקב Open or Close
    don yakov

    דון, יעקב

    נהרג ב-19.11.2015
    בפיגוע ירי בגוש עציון והוא בן 49

    היה דוקטורנט לטכנולוגיה חינוכית באוניברסיטת חיפה.

    יעקב דון, בן 49 מאלון שבות, בן להורים ניצולי שואה, נרצח בפיגוע ירי בגוש עציון.
    יעקב שימש כמחנך וכרכז חינוך חברתי בתיכון "דרך אבות" באפרת וכמדריך תקשוב של משרד החינוך. בנוסף לכך היה דוקטורנט לטכנולוגיה חינוכית באוניברסיטת חיפה. יעקב היה פעיל בענייני קהילה וחינוך בגוש עציון וכיהן בעבר כחבר ועד היישוב ויושב ראש ועדת חינוך.

    "היינו מחליפים דברים מהמקרר בשליחות הנשים כשכנים ומנהלים שיחות נפש", אמר ראש המועצה פרל, שעבד עמו. "היית לנו דוגמא ומופת. מעת לעת התייעצת איתי לגבי משימות קהילתיות, תמיד היית מהעושים ולא מהמדברים".

    יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ספד לו בהלוויה: "בלב קרוע אנחנו מתכנסים כאן ערב שבת כדי להיפרד ממך, איש יקר ומוערך, אדם שפעל כל ימיו מתוך תודעת שליחות למען העם היהודי, לחינוך הדור הבא וגם למען יישוב הארץ. היית מורה ומחנך מסור ואהוב". 
    "אפיינו אותך עדינות ואופטימיות, נחישות ומסירות אין קץ למשפחה, לילדים, להורים ולקהילה", ספד לו שכנו וחברו, "הקול קול יעקב, הלב לב זהב, לב רחב. כמה דאגת, כמה אהבת, היית דוגמה ומופת. נוח בשלום על משכבך".

    יעקב הותיר אחריו את אשתו שרה ושלושה בנים ובת.

    הוא הובא למנוחות בבית העלמין באלון שבות.

  • דורי יצחק Open or Close
    dori izhak

    דורי, יצחק

    נולד ביום י' בתשרי תשי"ט (24.9.1958)
    נהרג ביום י' בכסלו תשס"ג ( 10.11.2002) בפיגוע בקיבוץ מצר
    והוא בן 44

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי ארץ ישראל.

    איציק, בן לאה ואליהו, נולד בירושלים בי' בתשרי תשי"ט (24.9.1958). אח צעיר לברוריה. גדל והתחנך בירושלים, למד בבית הספר היסודי "ארלוזורוב" ובתיכון "בית חינוך".
    בתקופת התיכון היה איציק חניך, ולאחר זמן מה מדריך, בתנועת "השומר הצעיר" בירושלים. כבר אז בחר להיות חלק ממשפחת ההתיישבות, והצטרף לגרעין נופר שהיה מיועד לקיבוץ מצר - קיבוץ השוכן על הקו הירוק, ממזרח לחדרה.
    בשנת 1977 התגייס לצה"ל, וכמובן הגיע לנח"ל במסגרת הגרעין שלו. בתום טירונות וחצי שנה בהיאחזות בכישור המשיך איציק לקורס מ"כים ולקורס קצינים. את שירותו הסדיר סיים כמפקד מחלקה, ומאז, במסגרת שירותו במילואים, היה מפקד פלוגה ולאחרונה סמג"ד, בדרגת רס"ן, בגדוד חרמ"ש. במהלך שירותו לחם במלחמת שלום הגליל.

    בשנת 1981, בתום שירותו, שב איציק לקיבוץ מצר, התקבל כחבר והשתלב בחיים השוטפים. בחופשות שלו הירבה לטייל בארץ, ואף נסע לטיולים ארוכים לאיטליה, לצרפת ולהודו.
    ב-1985 החל איציק למלא תפקיד של רכז גרעינים במחלקת הגרעינים של השומר הצעיר בתל אביב, תפקיד אותו מילא חמש שנים. חבריו להדרכה סיפרו: "היכולת של איציק לראות בגדול הייתה מדהימה. 'עזוב דברים קטנים, תסתכל על התמונה הגדולה בראייה כוללת', היה אומר, הכל תוך חיוך ועזרה".

    בשנת 1990 החל איציק את לימודי התואר הראשון במכללת בית ברל במסלול משולב: לימודי ארץ ישראל לתעודת מורה דרך, ולימודי חינוך בלתי פורמלי במסלול החברתי-קהילתי.
    מספרת מירב חברתו ללימודים: "אהבת לטייל, הכרת כל אבן וכל סיפור והעברת ידיעותיך בדרכך המרתקת והייחודית... קינאתי בך על הזריזות, ועל היכולת לשבת בלילות כדי לסיים כל מטלה על הצד המעמיק והאיכותי ביותר".

    בתום לימודיו, בשנת 1994, רכש איציק תואר ראשון ותעודת מורה דרך, והיה למחנך, רכז טיולים וחבר ההנהלה במוסד החינוכי "מבואות עירון". במקביל ריכז את קליטת הצעירים בקיבוצו.
    בעת לימודיו בבית ברל הכיר איציק את תמר, גם היא סטודנטית במקום. לאחר טיול משותף בן חצי שנה במזרח הרחוק הם החליטו להינשא, ובקיץ 1997 נישאו השניים והקימו את ביתם במצר. "... מתחת למעטה הקשיחות הסתתר לו אדם רגיש, אוהב, מפנק, טוב ועדין", סיפרה תמר, "איציק ידע להפתיע ביום הולדת עם עוגה ונרות על חומות ירושלים, או בשליחת זר פרחים ענק באמצע ארוחת בוקר במוסד, ובכך מצהיר בפני ולעיני כל הסובבים על אהבתו אלי. ואיזו הרגשה נפלאה לאישה, שיודעת שבן זוגה כל כך אוהב אותה...".

    בחודש מרס 2000 נולדה הבת, יעל. איציק היה לאב גאה ואוהב, שהירבה לפנות זמן בסדר יומו העמוס ולבלות בבית עם רעייתו ובתו. "היה תמיד כיף לראות את שניהם יחד משחקים ומשוחחים. כמה שאיציק אהב אותה ונהנה ממנה והיה כל כך גאה בה", סיפרה תמר, "איציק, שהיה מפקד בצבא ואדם מוביל בעבודתו, היה בבית אדם שיתופי ומתחלק במטלות הביתיות המעצבנות, ומיותר לציין שהיה שותף מלא בגידולה של יעל".

    בשנת 2000 החל איציק את לימודי התואר השני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. פרופסור יוסי בן-ארצי, שלימד את איציק: "... זכיתי להכיר אדם מיוחד ומקסים, תלמיד מן הסוג המשובח שכל מורה מייחל לו - קפדן, סקרן, מעמיק, רציני, מכבד את זולתו ואת סביבתו ומשרה אווירת לימודים ורוח טובה באשר הוא...". עבודת הגמר שלו לתואר, שנכתבה בשנת 2001, היתה "מיקומה של האוניברסיטה העברית בירושלים בעיצובה של ירושלים כבירת מדינת ישראל בעשור הראשון".

    בתום לימודיו מונה איציק בשנת 2001, בנוסף לתפקידיו ב"מבואות עירון", למזכיר קיבוץ מצר. בראיון במסגרת תפקידו אמר: "אני רואה את מצר ממשיך להתקיים ככפר עם איכות חיים גבוהה... את איכות החיים הזו נבטיח באמצעות הפרטת מירב תחומי חיינו, העברת האחריות לפרנסה לחבר ודרך שיתוף בתחומי הבריאות, ההגנה הסוציאלית, החינוך והתרבות... מצר הוא מקום בו החברים, החום שהם מקרינים והרצון להיות יחד למרות הקשיים, הם רק חלק מהגורמים שבגללם בחרתי להיות פה... אופטימי? ללא ספק, ולמרות כל הקשיים".
    בחודש ספטמבר 2002 יצא איציק כראש משלחת מטעם בית הספר "מבואות עירון" למסע בפולין. המסע הביא לידי ביטוי את יכולת הארגון הנפלאה שלו ואהבתו לטיולים, אך היה זה בשבילו גם מסע של חזרה לשורשים, חזרה למקומות בהם גדלה אימו ועברה את השואה. במכתב שכתב לחוברת המסע סיפר על כך: "... לצד כל מה שראינו אודות תקופת השואה בפולין, אני חיפשתי את שהכרתי מסיפורי אימי. בקרקוב ראיתי את נפלאות העיר הגדולה בה ביקרה אימי במהלך חופשה משפחתית, בנסיעה לזקופנה נזכרתי בסיפוריה על ההחלקה בשלג בהרי הקרפטים. אבל רק בזליטווסקיה גורה חשתי לראשונה את שעבר על אימי בשואה.... שם, קצת לאחר שהלכתם לאוטובוס, ולקול צלילי פעמוני הכנסיה שנשמעו ממרחק, התבוננתי בחלקת היער והרגשתי קצת ממה שעבר עליה...".

    ביום ראשון בערב, ו' בכסלו תשס"ג (10.11.2002), הסתנן מחבל פלסטינאי לשטח קיבוץ מצר והחל במסע הרג. תחילה ירה בתרצה דמארי ובחבר הקיבוץ אורי רונן שטיילו בשביל סמוך לחדר האוכל. תרצה נהרגה במקום, אורי הצליח להימלט וניצל. טלי אוחיון, דיירת בקיבוץ ששמעה את היריות, רצה לחדרם של ילדיה כדי לגונן עליהם.
    המחבל פרץ לחדר בו שהו, וירה בנועם, באחיו מתן ובאמם טלי למוות. ברגעים אלה הגיע לאזור הירי איציק, שחזר זמן קצר לפני כן מישיבה במוסד החינוכי והתכונן לתורנות שמירה בקיבוץ, קיבל עדכון לגבי הירי ומיהר למקום. כשהגיע לאזור חדר האוכל פתח המחבל באש, פגע באיציק והרגו.

    איציק היה בן 44 במותו. הותיר אישה ובת, אם ואחות. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוצו, מצר.
    שתי סטודנטיות לתואר שני בבית הספר לניהול באוניברסיטת בן-גוריון, מירב מגן מוסטקי ופנינה אמויאל משה, שהכירו את איציק מלימודי התואר הראשון, כתבו עבודה בנושא מנהיגות באירגונים, ובה ניתחו את דמותו לפי תיאוריות מנהיגות שונות. בעבודה הן מפרטות את הדוגמא האישית שנתן, יכולת השכנוע שלו, נכונותו לקחת סיכונים, הכריזמה והבטחון העצמי של איציק. בסיכום עבודתן הן כותבות: "מתוך שביעות רצון מונהגיו והצלחתו בהשגת היעדים אותם הגדיר בחייו הקצרים, ניכר כי איציק דורי היה מנהיג אפקטיבי ומשמעותי לכל".

    חוברת סיכום המסע של משלחת "מבואות עירון" לפולין, מסע שאיציק עמד בראשו, הוקדשה לזכרו.
    עלון קיבוץ מצר, שיצא חודש לאחר הפיגוע, הוקדש לזכר חמשת הנרצחים. מובאים בו דברי בני משפחה וחברים. כתב דורון, חבר: "... זעקי ארץ אהובה על איציק, שהיה אוהב אדם, אוהב אישה ובת, אחד משלנו. נישא ורם במנהיגותו, מאמין בחינוך, בדרך לטיפוח הילדים... זעקי ארץ אהובה על השותפות שנגדעה באבחת מפגע בן עוולה, על החיים שנלקחו ועל איציק שכה יחסר לנו".

    תמר, רעייתו של איציק: "... הראש שלי מלא בזכרונות מהלימודים יחד בבית ברל, מהטיולים הרבים שעשינו בארץ ובעולם וסתם מחיי היום-יום. חיינו חיים מלאים ומאושרים, שנגדעו בשיאם...".
    כתבה ברוריה, אחותו של איציק: "... כשדיברנו על פוליטיקה ראיתי אותך אופטימי, תמים ועקשן, שרואה ומאמין שיהיה טוב ושהשלום קרוב. ולכן אני לא מאמינה שאתה איננו, ושאתה לא תראה את החלום... לכשיגיע.
    אני נפרדת ממך כאן. היית אחי הקטן בשנים וגדול בחיים. תנוח על משכבך בשלום, אח יקר".

    קישור נוסף לזכרו:
    האתר לזכר איציק דורי

  • דיין יוחאי שמעון Open or Close
    dayan yohai shimon

    דיין, יוחאי שמעון

    נולד בי"ב באדר תשמ"ב, 7.3.1982
    נפל בכ"ה בכסלו תשע"א, 2.12.2010 באסון הכרמל
    והוא בן 28

    למד באוניברסיטת חיפה. 

  • דן אלעד Open or Close
    dan elad

    דן, אלעד

    נולד ב- 14.12.1980
    נפל ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006) בדרום לבנון
    והוא בן 26

    למד באוניברסיטת חיפה במכינה הקדם אקדמית.
    לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

    אלעד בנם הבכור של אמנון ודניאל נולד ב- 14.12.1980 בקיבוץ אילות . ילד טבע , יפה תואר, סקרן, חייכן וטוב לב.
    אלעד הוא אחיהם של בעז ודורין. את לימודיו עשה בבית הספר באילות ובהמשך בבית הספר האזורי " מעלה שחרות " המשותף לקיבוצי הערבה הדרומית .

    בעת מבצע ענבי זעם הכיר את חברתו סיוון שהגיעה כמו ישראלים רבים לאילות כדי למצוא מפלט ממטחי הקטיושות שנחתו על ישובי צפון הארץ.
    את שרותו הסדיר עשה אלעד כלוחם בפלח"וד בצנחנים ועם שחרורו צורף במילואים לגדוד החה"ן של הצנחנים .
    לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה סיים אלעד את לימודיו במכינה באוניברסיטת חיפה כהכנה ללימודי הביוטכנולוגיה אותם עמד להתחיל לאחר טיול המתוכנן עם סיוון בתאילנד באמצע אוגוסט .

    אלעד אסף אליו חברים ממקומות שונים. בכל מקום אליו הגיע אלעד מוכר כאחד שתמיד אופטימי , תמיד מחייך, תמיד עומד במשימות, תמיד יודע לומר מילה טובה, תמיד היה הגורם המאזן והמפשר בין כולם .

    אהבה גדולה היתה לאלעד לטבע, לנופים וכמובן לים .הוא אהב לצלול בכל הזדמנות והרבה לטייל בארץ ובעולם.

    חיוכו ימשיך ללוות אותנו לעד.

    הספד לאלעד

    אני רוצה לומר לך.

    אמא לא מגדלת גנרל. אמא מגדלת ילד.

    אני, אתה יודע, חושבת שהשלום הוא הדבר האמיתי.

    ואתה יודע שהייתי שותפה לעמידה בצמתים ב"שלום עכשיו" וב"נשים בשחור".

    פעם אמרה לי ד"ר קבוט, שעמדה אתי באחת ההפגנות, שהבן שלה - לא אוהב את ההפגנה של האמהות.

    אמרתי לה -שזה בדיוק ההפך אצלי.

    אנחנו משוחחים. אני מדברת איתך ואתה אומר לי: אמא, זה לא כך... תצאי מהבועה שלך...

    אני מסבירה לך שמהמרחק שלי ניתן לראות את הדברים אחרת.

    לא חייבים תשובות של אש.

    אפשר בדיונים, אפשר בדיבורים, לא חייבים במלחמה.

    מיום לידתך חשבתי והתאמצתי בכל דרך -שלא תגיע אתה להיות חייל במלחמה.

    עכשיו אני כועסת!!!

    עכשיו אני חסרה אותך!!!

    קישורים נוספים לזכרו:

    תמונות של דן ז"ל 1, 2, 3

    סיפורי ילדות

    סיפורי צלילה עם יוני

    מכתב לאלעד ז"ל שכתבה אחותו דורין במלאות שנה למותו

    מכתב לאלעד ז"ל שכתבה חברתו סיוון

    "ארבעה בדירה אחת" על ההווי בדירת הסטודנטים בחיפה

    איך זה שכוכב אחד נופל

    שיר לזכרו

    La sorbie d'Elad

    אתר "בדרכם" לזכרם של לוחמי גדחה"ן הצנחנים (מיל') שנפלו במלחמת לבנון השנייה יחד עם אלעד ז"ל

  • דנינו משה Open or Close
    danino moshe

    דנינו, משה

    נולד ביום ו' באלול תש"י (19.8.1950)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973) במוצב "חמוטל"
    והוא בן 23

    למד באוניברסיטת חיפה.

    משה, בן רנה ואברהם, נולד ביום ו' באלול תש"י (19.8.1950) בחיפה. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "בת-גלים" בחיפה ואחרי-כן עבר ללמוד בפנימיית בוייאר בירושלים.
    הוא הצטיין בביטחון עצמי, בכושר החלטה ובכושר מנהיגות.
    היה אהוב על חבריו ומעורה בחיי החברה. היה חובב ספורט על כל ענפיו. בפנימייה הרבה לשחק בעיקר בכדורגל ובכדור-סל. בענף זה הצטיין בזריזותו ובלהטוטיו שובי-העין והיה אחד מעמודי התווך של נבחרת בית הספר.
    הוא היה ישר ובעל חוש צדק. בבית הספר היה שובב ואהב לבצע מעשי קונדס, שכן היה בעל חוש הומור מפותח. הוא אהב לעזור לזולת והיה נוח ונעים הליכות בחברה. בתום שתי שנות לימוד בירושלים, חזר לחיפה והמשיך את לימודיו בגימנסיה ביאליק, במגמה ההומנית.

    מורתו להיסטוריה כתבה עליו: "משה הגיע אלינו בכיתה י"א. הוא הסתגל מהר לחבריו החדשים, מפני שהיה נער חברותי ואוהב אנשים. הוא היה ער, מלא מרץ, שובב ומלא חיים. הוא אהב את חיי בית-הספר, למרות שלא הרבה להתאמץ בלימודים - - - באחד הוויכוחים בשיעור אזרחות, נסבה השיחה סביב נושא עיירות הפיתוח. הוא סבר שזכות המדינה לחייב אנשים צעירים בעלי השכלה, מורים, רופאים ומהנדסים, להתיישב בעיירות הפיתוח. הוא טען שרק פעולה כזאת עשויה לשנות את המצב בעיירות אלה. כמו כן סבר שמיזוג הגלויות יפתור את בעיותיה הקשות של המדינה - - -". אולם אהבתו הגדולה הייתה לים. הוא בילה שעות רבות על שפת הים והשתעשע בשחייה, בצלילה, בדיג ובמשחק הרקטות.

    משה גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1968 והוצב לחיל השריון. בתחילה היה ביחידת סיור. אחרי-כן עבר קורס מ"כים חרמ"ש וכעבור זמן נשלח לקורס קצינים. בסיום הקורס נשלח להדריך בקורסי מ"כים חרמ"ש. גם בצבא היה בחור עליז, שמח ונעים הליכות והיה מקובל על פקודיו.

    בתחילת אוקטובר 1971 שוחרר משה מהשירות הסדיר בדרגת סגן-משנה.
    הוא התקבל ללימודים במכינה לטכניון. נקשר בקשרי ריעות אל חבריו הלומדים. גם לאחר שנת המכינה ולאחר שהחליט להמשיך ללמוד באוניברסיטת חיפה, נשמרו קשרי הידידות עם רעיו הישנים.

    כשפרצה מלחמת יום הכיפורים וצו הגיוס בושש לבוא היה חסר סבלנות ותמה מדוע לא קוראים לו.
    כשהגיע הצו מיהר לבסיס העורפי של היחידה. כשהגיע ומצא שמחלקתו אינה מוכנה עדין, ירד עם המ"פ לחפש את החטיבה הנלחמת בסיני.
    כל ימי המלחמה היה שמח ומתבדח כהרגלו. אנשים שהכירוהו זמן קצר בלבד, זוכרים את חיוכו ואת מילות העידוד שלו.
    ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973) נשלח עם מחלקתו להלחם על מוצב "חמוטל". בראש הכוח הפורץ עלה לכיוון המוצב ולפתע חל קלקול בנגמ"ש שלו. הוא נשאר לתקן את התקלה ושוב פרץ קדימה ואז נפגע הנגמ"ש פגיעה ישירה והוא נהרג.

    משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות.

  • הולנדר מנחם Open or Close
    hollander menahem

    הולנדר, מנחם

    נולד ביום י"ח בחשון תשי"א (29.10.1950)
    נפל במלמת יום כיפור, ביום י"ד בתשרי תשל"ד (9.10.1973) בתעלה
    והוא בן 23

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לסוציולוגיה ובחוג למדע המדינה.
    לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

    מנחם, בן חנה ז"ל ומשה, נולד ביום י"ח בחשון תשי"א (29.10.1950) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי בכפר-חסידים, מקום מגורי המשפחה.
    בשנת 1961 נלווה אל הוריו, שיצאו בשליחות הסוכנות היהודית לוינה שבאוסטריה, ולמד בבית הספר היסודי האמריקני בוינה. כשחזר ארצה המשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון-הדתי בקרית אתא. בקיץ תשכ"ז עמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

    שנות הילדות בכפר חסידים היו שנים מאושרות בחייו של מנחם. אהבת הוריו וחיבת חבריו וחברותיו האירו את דרכו. מנחם היה ילד שובב, פעלתן ועליז. בכפר נתגלו לו קסמי הטבע וחיי השלווה הרחוקים משאונה של עיר. כשחפץ בשאון הכרך, עלה על רכסי הכרמל וסייר בעיר חיפה. מנחם היה תלמיד חרוץ וזכה לדברי שבח מפי מוריו, ולהערכת חבריו לספסל הלימודים. קשור היה בכל נימי נפשו אל אמו, אל אביו ואל אחותו, אסתר.
    פטירתה הפתאומית של האם כשעשתה המשפחה בוינה, חוללה תמורה רבה בעולמו של הנער. מנחם החברותי והעליז הפך נער מופנם ומסוגר בד' אמותיו. שעות ארוכות התבודד בפינה שקטה, קרא ספרים והאזין למוסיקה. כששב ארצה, והוא בן ארבע-עשרה, היה נער בוגר ורציני בגישתו אל החיים. חובב ספורט היה, שיחק בטניס שולחן והיה אוהד של "מכבי" חיפה.
    מנחם גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1968 והוצב לחיל השריון לאחר הטירונות.
    הוא השתלם בקורס מקצועות טנק ובקורס מפקדי טנק, שירת כמש"ק טנק בדרגת סמל. ימי שרותו הסדיר בצה"ל היו ימי מלחמת ההתשה בחזית הדרום, ומנחם, שעשה אז בגזרה המרכזית של התעלה ולמד באורח בלתי אמצעי את טעם הקרב ואימיו. דווקא באותן שעות קשות נתגלו תכונותיו המופלאות. אחראי היה ודבק במסירות במשימותיו. במזגו הטוב השרה אווירה נינוחה על חבריו, וכשנדרש לפעול בקרב, הצטיין כתותחן מסור ומעולה.
    ערב שחרורו מצה"ל נתבקש מנחם להמשיך בשירותו. מפקדיו הציעו לו להשתלם במסגרת קורס קצינים, אך הוא סירב רצונו העז להמשיך בלימודים הכתיב את דרכו.
    בראשית נובמבר 1971 סיים מנחם את תקופת שירות החובה שלו והחל מיד בלימודים בחוג לסוציולוגיה ובחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. בתקופת הלימודים הכיר את רבקה, ובראש חודש אדר תשל"ג נישאו השניים ובנו את ביתם בחיפה.
    ידידים ומכרים, שהכירו את אופיו המצוין של מנחם שיבחו את בחירתו המוצלחת וניבאו לזוג הצעיר אושר והצלחה. רבקה מספרת כי לאחר הנישואין הגביר מנחם את פעילותו החברתית ורכש לו ידידים רבים. סטודנטים יהודים וערבים ביקשו את חברתו של מנחם, והוא סייע לכולם בעצה ובמעשה.

    מספרת עליו רעייתו רבקה: "מנחם היה שקט ובעל חוש הומור ציני. מופנם היה, אבל לעתים התווכח בשצף קצף. הוא לא התבלט בחברה, והעדיף ערב שקט בבית על פני בילוי סוער".

    כשפרצה מלחמת יום הכיפורים עמד מנחם בראשיתה של שנת הלימודים השלישית, לקראת תואר "בוגר". בעיצומה של התענית נקרא אל יחידתו ונשלח לחזית הדרום.
    הוא השתתף בקרבות הבלימה הקשים והגורליים בגזרה המרכזית של התעלה, מול מוצב "טלויזיה", ולחם באומץ-לב ובמסירות מופתית.
    ביום י"ד בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע הטנק שלו מטיל נ"ט. מנחם וחבריו ניסו לחלץ את הטנק ואחר-כך נצטוו לנטוש אותו ולעבור לטנק אחר. תוך כדי תנועה בטנק השני, נפגע מנחם מטיל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר חסידים. השאיר אחריו אישה, אב ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

    במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, סמל מנחם ז"ל, שירת ביחידת שריון ויצא כתותחן טנק לקרב. בנכם גילה אומץ לב, תושייה וקור-רוח בקרב על הבלימה בגזרה המרכזית בסיני".
    בני משפחתו של מנחם הנציחו את זכרו בקביעת לוח שיש בבית כנסת בהדר-הכרמל בחיפה, ובנטיעת חורשה הנושאת את שמו של סמל-ראשון מנחם הולנדר ז"ל.

  • הלפרין שלמה Open or Close
    zhal

    הלפרין, שלמה

    אין פרטים


    למד באוניברסיטת חיפה.

     

  • הרן דניאל Open or Close
    haran daniel

    הרן, דניאל

    נולד ב-ג' בחשון תש"ח (17.10.1947)
    נהרג ב-כ"ה בניסן תשל"ט (22.04.1979)
    והוא בן 32

    למד באוניברסיטת חיפה בחוגים לסוציולוגיה ולמנהל עסקים.

    דני, בן נינה ודוד, נולד בעיר צ'ין-דאו שבסין בג' בחשון תש"ח (17.10.1947). בן בכור להוריו, אח לברוך, רוני, סמי ונורית. כשנה וחצי לאחר הולדתו שבה משפחתו לישראל, ואת ילדותו העביר בקרית טבעון. הוא למד בבית הספר היסודי "קריית עמל" שבטבעון, וגילה סימנים ראשונים של הצטיינות בספורט, בעיקר בענפים ככדור-יד, כדור-מים ושחייה. את לימודי התיכון החל בנשר, ועבר לבית הספר "בסמ'ת" שבחיפה.

    שירת בצה"ל בחיל המודיעין, ואחר פנה ללימודים אקדמאים באוניברסיטת חיפה, בחוגים לסוציולוגיה ולמינהל עסקים.

    מגיל צעיר היה דני בעל יוזמה ומעוף, כושר ארגון ומקוריות יוצאי-דופן. תחילה היה מדריך נוער ומאמן שחייה במשמר-העמק וביגור, מדריך חינוכי במוסד של עליית הנוער "רמת הדסה" בטבעון, ולימים הקים קבוצות שחייה ביישובים אלה, קבוצות שהגיעו להישגים בקנה מידה לאומי. כן היה מנהל נבחרת ישראל בכדור-מים.

    דני התחתן עם סמדר ולזוג הצעיר נולדו שתי בנות, עינת ויעל. הוא פרנס את משפחתו בכבוד כמנהל כוח אדם בחברת "אסם" במפעלה ביקנעם. המשפחה יצאה לטיולים רבים בחיק הטבע, אהבתו הגדולה. בשנת 1976, כשהיה בן פחות משלושים, התמנה למנהל מפעל "גיבור" במעלות, ועבר להתגורר בנהריה עם משפחתו.

    אישיותו הנדירה של דני עשתה שהיה מיודד עם הכל, לרבות עובדים במפעל מהמגזר הדרוזי והערבי, שהיוו רוב במקום. אלה זוכרים אותו בהערצה עד היום, ראו בו רע קשוב, אח מגן ודמות אב מחנכת, שאת מקומו אי אפשר למלא לעולם. בשנותיו האחרונות דיבר על הקמת כפר משולב, ערבי-ישראלי, שיבוסס על טוהרת האהבה לזולת, על שיתוף יצירתי ומעלות דומות.

    בליל כ"ה בניסן תשל"ט (22.04.1979), מוצאי שבת, נחתו ארבעה מחבלים בסירה ליד חוף הדקלים שבצפון נהריה. הם ניסו להתקיף וילה של משפחת סלע, אך הונסו ביריות על ידי אמנון סלע ושוטרים שהוזעקו למקום. בחילופי האש הללו נהרג השוטר אליהו שחר, נפצע אזרח אחד, ואחד מהמחבלים נהרג.

    שלושת המחבלים הנותרים נמלטו לבניין דירות ברחוב ז'בוטינסקי 61, שם התגוררה, בין היתר, משפחתו של דני. הם נכנסו לבניין תוך איום ביריות. הדיירים ששמעו את היריות ירדו למקלט והתחבאו שם. שלושת המחבלים עלו לקומה הראשונה, שם נהרג מחבל מירי של אחד מדיירי הבית.

    שני המחבלים שנותרו תפסו את דני ואת בתו עינת, שהיו אף הם במנוסה לעבר המקלט. הם חטפו אותם בכוח לחוף הים. בינתיים ניסתה סמדר, האם, מתוך כוונה לגונן, להשקיט את בתה השנייה, יעל, לבל ישמעו המחבלים כי הן בדירה. יעל איבדה את הכרתה ונפטרה.

    בשעה ארבע לפנות בוקר החל ירי בין כוחות צה"ל והמשטרה לבין שני המחבלים בחוף הים, שתוצאותיו - מחבל אחד נשבה והשני נהרג. אך בטרם נתפסו המחבלים רצחו את דני ואת בתו עינת.

    דני היה בן 31 במותו, הותיר אישה, הורים, אחות ואחים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בטבעון, לצד שתי בנותיו.

    לאחר מותו הוציא מפעל "גיבור" גיליון מיוחד לזכרו, בו מתארים חברים, בני משפחה ובעיקר חברים לעבודה את אישיותו של דני ואת הקרע העצום שנפער לאחר מותו. מדבריהם: "יחסו לכל אדם נקבע בדיוק בהתאם למה שהיה ראוי... הוא שינה את היחסים בין העובדים היהודים והערבים ויצר אווירה תקינה, טובה ויפה... הוא ארגן להם מסיבות... הסתובב בכפרים ערבים וביקר משפחות של עובדים...

    מה יהיה עכשיו?! - כשהיה מופיע היה מעניק לכולם כוחות מחודשים, מסוג האנשים שככל שאתה מדבר עליהם יותר, אתה מבין שבעצם לא אמרת כלום על מי שהוא באמת..."

  • הרשקוביץ יניב Open or Close
    hershkovitz yaniv

    הרשקוביץ, יניב

    נולד ביום ח' בסיוון תשמ"ה (28.5.1985)
    נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006)
    והוא בן 21

    אימו: הרשקוביץ קורינה, עובדת אוניברסיטה.
    לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

    בן קורינה וישעיהו. נולד ביום ח' בסיוון תשמ"ה (28.5.1985) בחיפה. אח לשני. גדל והתחנך בחיפה. יניב למד בבית-הספר היסודי על-שם פיכמן והמשיך לחטיבת-הביניים והתיכון בבית-הספר "הריאלי העברי" שם סיים את לימודיו במגמת פיזיקה-מחשבים.

    כילד היה יניב שובב ומתוק במיוחד, אהב לשחק עם חברים, אהב משחקי מחשב, מכוניות ואת צבי הנינג'ה, אך יותר מכול אהב טלוויזיה וספורט. הוא התפתח לנער רציני שהתמיד במשימות שנטל על עצמו והתייחס ברצינות ובעומק לכל דבר שאהב.

    בתקופת התיכון החל להתעניין במקצועות המתמטיקה והפיזיקה ולא חסך מאמצים כדי להצטיין בהם. במקביל, השקיע בתחום הספורט, הרבה לרכוב על אופניים, שיחק כדורגל וכדורסל והתאמן בחדר הכושר. גם כשהשרירים כאבו או העייפות נפלה עליו, לא ויתר על פיתוח הגוף וללא ספק, מאמצים אלו הניבו תוצאות.
    יניב היה נער חסון ויפה תואר. את לימודי התיכון סיים בהצטיינות ולאחר מכן, בתקופת ההמתנה לגיוס, ניגש למבחן פסיכומטרי ועבר אותו בהצלחה רבה. הצלחה זו אפשרה לו לתכנן את לימודיו בטכניון מיד לאחר שישתחרר מהצבא. במהלך חודש יוני 2006 ביקש מאחותו שתרכוש בעבורו ערכת הרשמה לטכניון שכן ידע היטב כי ירצה להירשם לפקולטה להנדסת חומרים ופיזיקה.

    יניב התגייס לחיל המודיעין במחצית חודש אפריל 2004. הוא עבר מספר קורסים והכשרות ושירת כמש"ק מודיעין אלקטרוני ביחידת 8200.
    עוד כשהיה בקורס מודיעין אלקטרוני נודע ברוח ההתנדבות והיוזמה. מפקדיו מעידים כי היה מהיר תפיסה, חד אבחנה, מעמיק ויצירתי, שקד על לימודיו, התבלט בעומק ידיעותיו ובמסירותו למשימות שהוטלו עליו. חבריו לשירות מתארים אדם סבלן ובעל כושר התמדה שנעים היה לשהות לצדו.

    מספרת תמרה, חברתו לשירות: "אני מרגישה שאתה עושה את מה שאני פספסתי וזה להביא את האבחון למקומות חדשים. ההבנה שלך והיכולת שלך להעביר את מה שאתה יודע, אלו דברים מדהימים בעיניי".

    נועם ח.: "יש לך הרבה מהאופי של 'הבנים של פעם', אלו שלא קיבלו דברים בשקט, שהיו נלחמים על הדברים שהם רצו... קצת פחות נוחים לאילוף... אבל צריך לזכור שהם היו אותם אנשים שהצליחו להשיג, בסופו של דבר את מטרתם".

    נועם ס.: "יניב, אתה יותר מחובר לפן הטכני והמעשי ואין הרבה אנשים כמוך... לכן ביקוש והיצע, אתה רוצה להתקדם - הם רוצים שתתקדם, אז מה הבעיה? חסרים אנשים כמוך בחוליה... ככל שתוכיח את עצמך יותר כך יהיו לך יותר אפשרויות קידום, נוסחה פשוטה, וברורה ש(כמעט) תמיד עובדת, נכון? ... אני מניח שאתה קודם מסתכל, מתבונן, ורק אחר כך מחליט אם לשנות ואם לפסול. נהג ככה ותגיע רחוק. זה רק עניין של זמן וזמן, ידידי, יש לך הרבה. תודה על השנוניות, על כביש 55, על האינטראקציה שאתה יוצר עם האנשים השקטים ביותר בחוליה ועל הסבלנות (שעוד מעט פוקעת!!!)".

    אורלי: "מאז שהגעת לחוליה היה ברור שתהיה מאבחן. יש לך תפיסה ממש טובה של דברים (לא רק אלינטית) ונראה כי אתה אוהב להסביר. הרבה משמרות לא עשינו ביחד אבל אני זוכרת לא מעט שיחות על הנסיעות שלך באופניים (והנפילות), חברה לשעבר ומטלב...".

    בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה שהה יניב במסגרת תפקידו כאיש מודיעין על ספינת הטילים של חיל הים "אח"י חנית" שעסקה בפעילות ימית קרבית מול חופי ביירות.
    ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006) תקף החיזבאללה את הספינה בטיל שפגע בה ישירות.
    הנזק המרכזי נגרם לירכתי הספינה, וכתוצאה מהפגיעה פרצה אש על הסיפון. יניב ועוד שלושה מחבריו - רב-סמל מתקדם דב שטרנשוס, סמל-ראשון טל אמגר וסמל שי אטיאס - נהרגו ותחילה נחשבו נעדרים.

    משנמצאה וזוהתה גופתו הובא יניב למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. בן עשרים-ואחת היה בנופלו.
    הותיר אחריו הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה יניב לדרגת סמל-ראשון. על קברו נחקקו המילים: "בנוף היפה והעצוב בעולם כולו הופיע הנסיך הקטן ומכאן נעלם".

    ספד לו אור שגב בשם החברים רועי, איל, סלע ואורי:
    "כל דבר מזכיר,
    כל משפט, כל מילה, כל שיר,
    כל אחד שעובר ברחוב,
    כל דבר שגורם לי לחשוב.
    אין נכון ואין שגוי,
    אין עוד רגשות, הכול דחוי,
    אין מילים שאפשר להגיד,
    אין מה שיגרום לפצע להגליד.
    תמיד תהיה בלבבות של כולנו,
    תמיד חזק, חייכן וחכם,
    תמיד בכושר, ספונטני ותמיד יציב,
    תמיד נאהב אותך יניב".

    סיפר אבי, גיסו של יניב: "יניב התאפיין בצניעות אמיתית אשר לוותה בחיוך מבויש. טוב לבו, רצינותו ויכולת ההתמדה שלו אפיינו את דרכו".

    ביום 9.6.2007 נערכה אליפות הארץ במרתון אופני הרים שהוקדשה לזכרו של יניב.

  • טויכר אילן Open or Close
    toycher ilan

    טויכר, אילן

    נולד ביום א' בתשרי תרצ"ז (17.9.1936)
    נפל ביום י"ז בסיוון תש"ם (1.6.1980)
    והוא בן 44

    רעיתו גמלאית האוניברסיטה.

    בן חיה ומנדל, נולד ביום א' בתשרי תרצ"ז (17.9.1936) בתל-אביב. אילן החל ללמוד בבית-הספר היסודי "יבנה", וסיים את המגמה הריאלית בגימנסיה "הרצליה". בילדותו ניגן אילן בכינור, ואף מצא לו פנאי להיות חבר בתנועת "הצופים". כשפרצה מלחמת העצמאות, נאלצה המשפחה לעזוב את ביתה, שהיה בקצה רחוב הרצל והיה חשוף ליריות צלפים ערבים. עם שוך הקרבות התברר, שגוש בטון נפל על הכינור ושברו. מאז הפסיק אילן לנגן, אולם ביטא את נטיותיו האמנותיות בציורים ובגילופי עץ. החינוך שזכה לו אילן בביתו הושתת על הסתפקות במועט ועצמאות כמעט מוחלטת. בגימנסיה "הרצליה" הצטיין אילן בעיקר בלימודי הכימיה, הפיסיקה והמתימטיקה. הוא הצטרף לגדנ"ע אוויר, והיה פעיל בתחום הטיסנאות. אך טבעי היה, שלקראת גיוסו ביקש אילן להיות טייס.

    אילן גויס לצה"ל במחצית יולי 1954, וצורף לקורס טיס. לאחר השלב הראשון בקורס, עזבו, עבר קורס פקחי טיסה וסיימו בהצלחה. במהלך שירותו הסדיר נערך מבצע קדש, אילן השתתף בו ועוטר באות המערכה. בתעודת השחרור שלו מהשירות הסדיר צוינה התנהגותו כטובה, והערכת מפקדיו הייתה: "אחראי ומהימן, ישר, בעל מקצוע מעולה, ממושמע וחרוץ. מילא את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו".

    בחודש ינואר 1957 שוחרר אילן מהשירות הסדיר בצה"ל, והתקבל ללימודים בחוג לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, ישירות לתואר שני. בד-בבד עם לימודיו עבד אילן בוועדה לאנרגיה אטומית ברחובות, ונטל חלק בהוצאתם לאור של פרסומים מדעיים. מותו הפתאומי של אביו השפיע עליו קשות מבחינה נפשית וכלכלית כאחת, והוא החל ללמד פיסיקה ומתימטיקה בבית-הספר התיכון "סוקולוב לאור" בתל-אביב.

    בשנת 1965 נשא אילן אשה והקים לו בית. למרות עומס העבודה והלימודים, הרבתה המשפחה לטייל ברחבי הארץ. עם תום הלימודים וקבלת התואר ד"ר, התקבל אילן כמתמחה (.Post Dr)  אצל פרופ' לייבס באוניברסיטת דרקסל בפילדלפיה, ויחד הם הקימו מעבדה לחקר גבישים נוזליים. שלוש שנים שהו אילן, אשתו ושני ילדיו הקטנים בארצות-הברית, וגם בה הרבו לטייל ולסייר.
    בקיץ 1972 נפטרה אמו של אילן, ומאורע זה הכריע את הכף בעד שיבה לארץ, למרות הצעות עבודה קוסמות בשוויץ ובאנגליה. כששבה לארץ, השתקעה המשפחה בחיפה. אילן התקבל לעבודה במשרד הביטחון (רפא"ל), והחל בהקמת מעבדה לבדיקות ללא הרס - נושא שהיה בלתי ידוע בארץ.
    כאשר שוחרר מהשירות הסדיר הוצב אילן תחילה בחיל-המשטרה-הצבאית ואחר-כך בחיל-הרגלים. עבודתו במשרד הביטחון אפשרה לו לעבור ליחידת מילואים אחרת, אך הוא סירב לעזוב את יחידתו הוותיקה, שאיתה השתתף במלחמת יום-הכיפורים, ובה המשיך עד יומו האחרון.
    ביום י"ז בסיוון תש"ם (1.6.1980), נפל סמל אילן בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. הוא השאיר אחריו אשה, שני בנים ובת. כן נשארו בעזבונו מספר גדול של עבודות מחקר מדעיות.

    במכתב התנחומים למשפחה האבלה, כתב מפקדו: "אילן שימש בגדוד בתפקיד מש"ק במשך תקופה ארוכה, וכדרכו היה תמיד שקט וצנוע ומילא את המוטל עליו בצורה נעלה ובאופן הטוב ביותר".
    המעבדה שהקים אילן ברפא"ל, נקראה לאחר מותו על שמו.

  • טמיר אורן Open or Close
    tamir oren

    טמיר, אורן

    נולד ביום א' באב תש"ז (18.7.1947)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום י' בחשון תשל"ד (27.10.1973)
    והוא בן 26

    אמו: טמיר שרה, גמלאית האוניברסיטה.

    אורן, בן שרה ומיכאל, נולד ביום א' באב תש"ז (18.7.1947), בחיפה.
    הוא למד בבית-הספר היסודי "מעלה הכרמל" ואחרי-כן המשיך ולמד בבית-הספר התיכון הריאלי בחיפה. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי בפרדס-חנה ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

    אורן היה נער עליז, טוב לב, מלא שמחת חיים ואהוב על כל מקורביו ומכריו, בזכות האווירה הטובה והנעימה שהשרה סביבו. הוא היה אוהב בריות, ידע לרכוש ידידים והיה להם חבר נאמן ומסור, והם השיבו לו חום ואהבה, שהיה ראוי להם.
    הוא לא נמנע מלהצטרף למעשי המשובה של הנערים, אך ידע תמיד להיות רציני ובוגר בגישתו לחיים, כאדם היודע את אשר לפניו ובוחר את הדרך הנכונה ללכת בה. אורן הציב לעצמו אתגרים ומשימות ועמד בהם, שכן ניחן ברצון עז ובנפש חפצה להגשים את המטרות שהועיד לעצמו.
    אורן היה ספורטאי וחובב כדורגל נלהב, שאהב לצפות במשחקים והיה שחקן מצוין בנבחרת הטכניון. הוא רחש אהבה עזה לארץ ולנופיה ובכל חופשה יצא לסיור, כדי להכיר מקומות חדשים ולהתוודע לנופים לא מוכרים.
    אורן גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1965 והוצב לחיל השריון. הוא הוכשר לשמש כלוחם חרמ"ש ונשלח לשרת בגדוד חיל רגלים משוריין.
    אחרי תקופת שירות סיים בהצלחה קורס קצינים בבית-הספר לקצינים של צה"ל, ולאחר שהוענקה לו דרגת קצינות, הוצב כמפקד מחלקה בגדוד חרמ"ש.
    הוא היה מפקד מעולה, שידע לדרוש מפקודיו ביצוע קפדני ומושלם של כל המשימות שהוטלו עליהם, אך יחד עם זאת לא הקפיד על גינוני משמעת והיה לפקודיו חבר וידיד שידע להאזין לבעיותיהם וניסה לסייע בפתרונן.
    הוא שימש דוגמא אישית ומופת לחייליו והביא את המחלקה שלו לרמה מקצועית גבוהה ולכושר ביצוע מעולה, כשפקודותיו ניתנות בנועם והוא משליט אווירה טובה וחברית. כצוער השתתף בקרבות של כיבוש הגדה המערבית במלחמת ששת הימים וכמפקד מחלקה השתתף בקרבות מלחמת ההתשה בסיני. בתפקידו זה הועלה לדרגת סגן.
    במחצית נובמבר 1972 שוחרר אורן מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל הרגלים המשוריין. אחרי השחרור למד בפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון בחיפה, ובשנת 1973 הוסמך כמהנדס במגמה למכונות חקלאיות.
    הוא התקבל לעבודה בסוכנות היהודית ועמד להתחיל בה בתחילת נובמבר 1973. עד לתחילת העבודה יצא לסיור באירופה ושב ממנו בראש-השנה תשל"ד.

    ביום העצמאות תשל"ב, בשעת טיול ברמת הגולן, התדרדר לתהום ונפצע קשה. הוא הועבר לבית-החולים במסוק, לאחר שהשתהה לילה ארוך בשטח. לאחר תקופת החלמה ממושכת נקרא להתייצב בפני ועדה רפואית, אך דחה את מועד התייצבותו, שכן חשש כי ייאלץ לותר על תפקידו ביחידה קרבית.

    במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים. ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) יצאה היחידה לחלץ את לוחמי מעוז "בודפשט", שהיה מוקף כוח מצרי גדול.
    בקרב שהתחולל נפצע אורן והועבר לבית-חולים בעורף. למרות פציעתו הקשה ולמרות שנאבק על חייו ידע לעודד את בני משפחתו ואת מפקדיו שבאו לבקרו.

    ביום י' בחשון תשל"ד (27.10.1973) נפטר מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה.
    השאיר הורים ואח.
    נפילתו בקרב קטעה את מהלך חייו של אדם רב פעלים, שרקם תכניות רבות לעתיד, ונטלה אותו מעם משפחתו ומעם חבריו, שהיה להם סמל למאווים ולשאיפות ודוגמא לצעיר המגלם את כל היפה והנעלה שבאדם.
    במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, סרן אורן ז"ל, שירת ביחידת שריון והיה דוגמא מובהקת לקצין, אשר השרה אווירת ביטחון וסמכות, אותה הפעיל בדרכו המיוחדת, כאדם חביב ואהוד הן על מפקדיו והן על פקודיו. בהיחלצותו המהירה לעזרת יחידת חיילים נצורה - כשהוא מחפה עליהם יחד עם אנשיו מתוך זחל"ם שעליו פיקד - נהג כדרכו לעמוד לימין הזקוקים לו ותוך כדי הפעולה נפגע הזחל"ם מטיל אויב, שגרם לפציעתו האנושה".

    בצרופה להלן:

    מכתבו של סגן אלוף חיים רוזנבלט, מפקד היחידה.
    אורן אחרי כמעט 30 שנה...
    ואורן כפי שאני זוכר אותו

  • טקץ' מארק Open or Close
    zhal

    טקץ', מארק

    נהרג ביום רביעי א' אדר ב תשס"ג ( 5.3.2003) בפיגוע באוטובוס
    בקו 37 בחיפה
    והוא בן 54

    עבד באוניברסיטת חיפה.

    מארק טקץ', בן 54 מחיפה, עלה לארץ בשנת 1990 ועבד כשומר באוניברסיטת חיפה. בעת הפיגוע היה בדרכו לאוניברסיטה לבצע את משמרת אחר הצהריים . 
    גרושתו ובנו היחיד מתגוררים בארה''ב ולמארק היו מספר קרובי משפחה בארץ.
    יעקב, גיסו של מרק, סיפר עליו : ''הוא היה מסתובב תמיד עם חיוך על השפתיים. בן אדם אופטימי. תמיד עם אנשים סביבו. אהב לספר סיפורים''. עוד סיפר הגיס כי מארק עבד בשנים האחרונות כאיש אבטחה במספר מקומות. ''הוא נשא נשק והבין את האחריות שמוטלת עליו בתור מאבטח''.

    כשקיבלה המשפחה בארץ את הבשורה המרה, נוצר קשר עם גרושתו של מרק ועם בנו. ''הם היו ממש שבורים'', סיפר יעקב.

  • יובל מנחם Open or Close
    yuval menahem

    יובל, מנחם

    נולד ביום כ"ג בתמוז תש"ח (30.7.1948)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום "ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) ברמת הגולן
    והוא בן 25

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה ובחוג לסוציולוגיה.

    מנחם, בן זהבה ואברהם, נולד ביום כ"ג בתמוז תש"ח (30.7.1948) ברחובות.
    הוא למד בחיפה בבית-הספר היסודי "מעלה הכרמל", בבית-הספר הריאלי העברי ובבית-הספר התיכון "עירוני א'". מנחם היה תלמיד מצטיין, פיקח ועירני, הרבה לקרוא ספרים בתחומים שונים, ספרי מתח וספרי מדע גם יחד. אהוד היה על חבריו הרבים, עזר לכל מי שנזקק, והיה ידיד ורע שאפשר לסמוך עליו בכל עת. חברו כתב עליו: "הייתה לו נפש יפה והיה לו ראש חריף". מנחם נמנה עם חברי תנועת צופי "הריאלי", היה חובב ספורט ובעיקר נלהב היה למשחק הכדורסל.
    מנחם גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון" ובקורס לענייני מנהלה. הוא היה חייל טוב, אחראי ומסור לתפקידו. אהוב היה על מפקדיו ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב ובצייתנותו. בשנת 1967 לחם עם אוגדתו של האלוף ישראל טל, שהבקיעה את מערכי המצרים עד לגדות התעלה. על חלקו במלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים".
    בכל תקופת שירותו בצבא השתדל שלא להדאיג את הוריו ובמכתבים שהקפיד לכתוב הביתה, הרגיעם ככל שיכול ולא סיפר דבר על האימונים הקשים והמפרכים, כדי להרחיק דאגה מלב בני משפחתו.
    לאחר השחרור המשיך מנחם את לימודיו באוניברסיטת חיפה, בחוג לכלכלה ובחוג למדעי החברה.
    כן נתקבל לעבודה בסניף של "בנק-לאומי" בחיפה. הממונים עליו שיבחוהו על שקדנותו ועל חריצותו, ואף שלחוהו להשתלם בקורס ליועצים להשקעות בניירות ערך, שם סיים את הלימודים בהצטיינות מרובה.

    מנחם היה איש חברה ומארח למופת. ביתו היה פתוח לרווחה וחבריו הרבו לפקוד אותו. הוא סייע לכל ידידיו, ומעולם לא השיב פני אדם ריקם. היה לו חוש הומור, ובבדיחותיו השובבות ידע לשעשע את כל שומעיו. מטבעו היה אדיב ומנומס, עדין נפש ונעים הליכות. בהיותו עניו וצנוע, לא אהב להתבלט וסלד מן ההתנשאות.

    בשנת 1970 נשא לאישה את חברתו יהודית וכמאז ומתמיד היה בן נאמן להוריו, אח למופת, בעל מסור לאשתו ואב אוהב לבתו דנית.
    כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס מנחם ונשלח לחזית ברמת הגולן, שם השתתף בקרבות הבלימה בציר "אל-על" ובציר "חושנייה".
    ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), בשעת הקרב על מוצב "תל-פזרה", החולש על ציר הנסיגה של הסורים, פגע בו פגז, שהרגו במקום. תחילה נחשב כנעדר, וכעבור חודש וחצי נקבע על-סמך עדויות כי הוא נהרג.
    הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה, כחודש לאחר שהמשפחה, ביוזמתה שלה, מצאה את עצמותיו בתוך הטנק. השאיר אחריו אישה ובת, אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
    במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מנחם ז"ל שירת ביחידת שריון וביצע את תפקידו בנאמנות, ביעילות ובמסירות רבה".

  • כהן דוד Open or Close
    cohen david

    כהן (סאלמה), דוד

    נולד ביום י"א באדר ב' תשכ"ב (17.4.1962)
    נפל ביום ו' בטבת תשמ"ב (1.1.1982)
    והוא בן 20

    אחותו: לנדאו שולה, עובדת אוניברסיטה.

    בן אסתר ואברהם הכהן, נולד ביום י"א באדר ב' תשכ"ב (17.4.1962) בחיפה. דוד החל ללמוד בבית-הספר היסודי "דרור", ולמד 3 שנים בחטיבת הביניים של בית-הספר התיכון העירוני א' - שניהם בחיפה. לפני גיוסו, הוא עבד תקופה מסוימת כעוזר לצורף, ובמשך שלוש שנים כדפס אופסט בחברת תבור אלקטרוניקס. מטעם הצבא עבר דוד קורס נהיגה, עוד לפני שגויס.
    דוד גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1980, ולאחר הטירונות הוצב כנהג בבסיס הדרכה של חיל-התותחנים. דוד היה חייל ממושמע, ומילא את כל הוראות מפקדיו לשביעות רצונם.
    הוא היה חביב על חבריו, והשתתף באירועים חברתיים שהתקיימו בבסיס. מפקדיו העלוהו בדרגה, והעניקו לו דרגת רב"ט.
    ביום ו' בטבת תשמ"ב (1.1.1982), נפל רב-טוראי דוד בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה.
    לאחר נופלו, הוא הועלה לדרגת סמל. דוד השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.

    במכתב התנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "סמל דוד היה דוגמה לחייל טוב מאוד, שקט, רציני, ובעל מקצוע מעולה. נכונותו לבצע כל משימה היוו דוגמה אישית חיובית ביותר לחבריו. הוא היה אהוב מאוד על חבריו ועל מפקדיו, אשר העריכו את עבודתו".
    שני לוחות, ובהם נרות זיכרון, הוצבו לזכרו על-ידי הוריו בבית-הכנסת "עטרת דב" ובבית-הכנסת לעולי סוריה, שבחיפה.
    דברים לזכרו

  • כהן יהודית Open or Close
    cohen judith

    כהן, יהודית

    נהרגה ביום שלישי כ"ח באדר תשס"ב (12.03.2002)
    בפיגוע בכביש כברי-שלומי
    והיא בת 33

    לימדה מתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת חיפה.

    יהודית נולדה בטימישוארה שברומניה, אחות לאדית.
    בהיותה בת תשעה חודשים עברה יהודית עם משפחתה להתגורר בעיר דבה, שם גדלה והתחנכה עד כיתה י"א. היא למדה בשקידה, נוסף ללימודים הפורמאליים, גם נגינה בכינור ובפסנתר. את לימודי התיכון עשתה במגמה ריאלית, באחד מהתיכונים הטובים ביותר ברומניה. יהודית הייתה נערה סקרנית שאהבה לקרוא ספרים, הן ספרות יפה והן ספרות עיונית.

    יהודית עלתה ארצה בגיל 17. בשל גילה והקירבה לבחינות הבגרות, נאלצה לחזור על כיתה י"א פעם נוספת. בתום שנתיים של לימודים בתיכון "לאו בק" בחיפה, סיימה את בחינות הבגרות בהצטיינות. היא התקבלה לחוג למתמטיקה והוראה בטכניון במסלול עתודאית. סיפור הקליטה של יהודית בארץ הינו פרק נוסף של הצלחה בחייה.

    בשנת 1992 יהודית נישאה לרונן כהן. בתום לימודיה בטכניון יהודית התגייסה לצה"ל שם שירתה עד להולדת בנה יחידה, דניאל. מרגע זה, עברו יהודית ובעלה ליישוב שלומי, שבגליל המערבי, הסמוך לגבול לבנון. הם ביקשו לבנות את ביתם במקום פסטורלי ושליו.

    יהודית עבדה במרץ לבניית ביתה. היא לימדה מתמטיקה ומחשבים, והפכה למורה כה מבוקשת, שבשלב מסוים עבדה בחמישה מקומות עבודה בו זמנית, ביניהם הטכניון, אוניברסיטת חיפה והמכללה למינהל בתל אביב. במקביל, דאגה לחינוך בנה והקדישה ממיטב זמנה למשפחתה. כן החלה בלימודים לקראת תואר שני.

    ליהודית היו תחביבים רבים, שמילאו את שעות הפנאי שלה. היא הייתה מנויה לאופרה הישראלית, הייתה חובבת צלילה ספורטיבית וסקי; היא הרבתה לטייל – בארץ ובעולם ועוד. משפחתה מעידה, כי עד יומה האחרון ניהלה יהודית חיים מאושרים, נטולי דאגה ומלאי עניין עם משפחתה. חלומה הגדול של יהודית היה להרחיב את משפחתה, ולהמשיך את לימודיה לדוקטורט.

    בצהרי יום שלישי כ"ח באדר תשס"ב (12.03.2002), עשתה יהודית את דרכה חזרה לביתה מעבודתה בטכניון. השעה הייתה בערך 12:30, כאשר שני מחבלים פתחו לפתע באש ממארב על המכוניות הנוסעות בכביש כברי-שלומי, כמאה מטרים אחרי הכניסה לקיבוץ מצובה. המחבלים, שחדרו מלבנון, היו מחופשים לחיילי צה"ל והיו חמושים ברובים וברימוני-יד. כתוצאה מהירי נפצעו עשרה בני אדם, ושישה אנשים, ביניהם יהודית, נהרגו. כוחות ביטחון שהגיעו למקום חיסלו את המחבלים.

    יהודית הותירה הורים, אחות, בעל ובן. היא הובאה למנוחת עולם בבית העלמין בשלומי.

    יהודית הייתה חתומה על הסכמה לתרומת איבריה. אחרי מותה, ובהסכמתו של בעלה, הוצאו שתי הקרניות מעיניה והושתלו אצל חולים. משפחתה אומרת כי בזכות עיניה היפות, האופטימיות והנבונות, ילד אחד ונערה צעירה אחת רואים מדי יום את אור השמש.

  • כהנא שאול Open or Close
    kahana shaul

    כהנא, שאול

    נולד ביום כ"ה באדר ב' תשי"א (2.4.1951)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) ברמת הגולן
    והוא בן 22

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה.

    שאול, בן שרה וחיים, נולד ביום כ"ה באדר ב' תשי"א (2.4.1951) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי ליאו-בק ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "חוגים" בחיפה. כבר משחר ילדותו היה שאול מאותם תלמידים, שאינם זקוקים למאמץ מיוחד כדי ללמוד, לקלוט ולהבין את הנלמד בבית-הספר. הוא עבר את שנות הלימוד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון ללא כל קשיים ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

    שאול גויס לצה"ל בתחילת אוקטובר 1969 והיה ברור לו כי מקומו ביחידה קרבית. הוא התנדב לחיל השריון ולאחר השתלמויות בבית-הספר לשריון, הוסמך כמפקד טנק. מפקדיו ניסו להשפיע עליו שילך לקורס קצינים, אולם שאול סירב בטענה כי עליו להשלים תחילה את לימודיו.
    למרות סירובו התייחסו אליו מפקדיו הקצינים כאל שווה בין שווים, ושיתפו אותו בדיונים ובהחלטות שנגעו למבצעים שונים. הם אף הטילו עליו תפקידים, שהיו מקבילים לפי מעמסת האחריות לתפקידי קצין, בעוד ששאול היה עדיין חוגר.
    גם בימי שירותו בצבא, הרחק מן הבית, הרבה שאול להקדיש זמן למשפחתו. הוא כתב הביתה וחלק ניכר מהזמן בחופשותיו בילה במחיצת בני משפחתו. אחד מידידיו הקרובים, שהיה בן-בית אצל הוריו של שאול, אמר: "מעולם לא שמעתי אותו מרים קול בבית, או מדבר בגסות אל הוריו. תכונות שאין אנו מוצאים כיום אצל רוב בני הנוער..."
    שאול ראה צורך להמשיך את הלימודים, כדי להבטיח את עתידו. לאחר ששוחרר משירות החובה בצה"ל בדרגת סמל-ראשון, התקבל לפקולטה לכלכלה באוניברסיטת חיפה ללא כל קושי, למרות שהתכונן לבחינות הכניסה תוך כדי שירות ברמת הגולן, בחורף עז ובתנאים קשים. לאחר שנה של לימודים באוניברסיטת חיפה, החליט כי הוא "לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה" של לימודים בלבד.
    בחופשת הלימודים עבד בחברת אי.בי.אם. ולצורך העבודה בחברה זו עקר לתל-אביב, ולמד בקורס למחשבים. לאחר שהשתלם בקורס התקבל לעבודה במקצוע וגם עבר בהצלחה את הבחינות באוניברסיטה.

    בעל כוח רצון חזק היה שאול וכשהציב בפני עצמו אתגר - תמיד היה משיג את מטרתו.
    כשפרצה מלחמת יום כיפור, מיהר שאול להצטרף לכוחות הלוחמים, בלי שקיבל צו קריאה. לכן לא לחם בחטיבה שלו אלא ביחידת שריון בגזרה הצפונית של רמת הגולן. כמעט שבוע השתתף בקרבות הבלימה המרים, עד שביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) נפגע הטנק שלו פגיעה ישירה בקרב ליד מזרעת בית-ג'אן, והוא נהרג במקום.
    הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה.

  • להב עמי Open or Close
    zhal

    להב, עמי

    אין פרטים


    למד באוניברסיטת חיפה.

     

  • לופו יהודה Open or Close
    zhal

    לופו, יהודה

    נולד ביום ד'בכסלו תרצ"ח (8.11.1937)
    נפל י"ב בחשוון תשמ"א (22.10.1980) כשעלה על מוקש
    והוא בן 43

    למד באוניברסיטת חיפה.

    בן שרה וצבי, נולד ביום ד' בכסלו תרצ"ח (8.11.1937) בבוקרשט שברומניה. בשנת 1947 עלה יהודה לארץ במסגרת "עליית הנוער". הוא היה אז בן 9 שנים בלבד. יחיד ממשפחתו. הוא עלה כמעפיל, ונעצר על­ידי הבריטים במחנה בקפריסין. אחרי הקמת המדינה, בשנת 1948, עלה יהודה לארץ עם קבוצת נערים בני­גילו, ונקלט בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. בבית הוריו הוא ינק את חינוכו הציוני. הם השתדלו לעלות ארצה, אבל עלייתם נמנעה על­ידי שלטונות רומניה. 13 שנה אחרי שעלה, הגיעו גם הוריו לארץ, עם התחדשות העלייה מרומניה.
    את חינוכו היסודי קיבל יהודה תחילה בבית ­ספר ממלכתי ברומניה. אחר­כך העבירו אותו הוריו לבית­ספר יהודי­ספרדי, שרמת החינוך בו הייתה גבוהה יותר. בארץ הוא המשיך את לימודיו במוסד החינוכי בקיבוץ שריד. הוא השלים י"ב כיתות לימוד.

    בשנת 1954 התגייס יהודה לצה"ל ושירת בחיל ­ההנדסה, בגדוד קרבי. כל שנות שירותו בצה"ל, בסדיר ובמילואים, הוא שירת בהנדסה קרבית והתמחה בטיפול במוקשים. בתפקיד זה לחם יהודה במבצע קדש ב­1956, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. יהודה נחשב למש"ק פלסים מומחה. ביולי 1956, הוא עלה לדרגת סמל. יהודה המשיך באימונים ובהשתלמויות, גם בתקופות שבהן שירת במילואים, ובאוקטובר 1968 עלה לדרגת רס"ל. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, ב­7.10.1973, הוא עלה לדרגת רס"ר.

    בחייו האזרחיים מילא יהודה תפקידים מרכזיים במשקו, בקיבוץ שריד, ובתנועה הקיבוצית. לאחר לימודים ב"מדרשת רופין" כיהן במשך שלוש שנים כרכז משק בקיבוצו. לאחר מכן, הוא השלים את לימודיו בכלכלה ובמדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, קיבל תואר בוגר והוטל עליו לנהל מפעל חרושתי בקיבוצו. באותו זמן הוא המשיך ללמוד לקראת תואר מוסמך. נושא לימודיו היה "בעיות ניהול ויחסי עבודה". בשנת 1962 נשא יהודה אשה, ונולדו לו שלושה ילדים. למרות עיסוקיו הרבים, כמנהל מפעל וכתלמיד האוניברסיטה, מצא זמן להתמסר למשפחתו, לחנך את ילדיו ולטפח עם רעייתו יחסים חמים עם ילדיו.

    ביום 12.10.1980 התגייסה יחידת הסיור של חיל­ההנדסה, שבה שירת יהודה, לפנות שדות מוקשים שנשארו ברמת הגולן מן התקופה שלפני מלחמת ששת הימים. אנשי יחידתו היו ברובם ותיקים במקצוע, שירתו שנים רבות ונחשבו למומחים בתחום פינוי המוקשים. יהודה היה יכול להשתחרר מן התפקיד ביחידה זו, מפאת גילו, אבל הוא העדיף להוסיף לשרת ולקיים את הקשר שנוצר בינו ובין קבוצת האנשים שאיתם שירת שנים רבות בצה"ל.

    ביום י"ב בחשוון תשמ"א (22.10.1980) נכנסה יחידת הפיקוד של גדודו לסרוק שדה מוקשים. יהודה מצא מוקש ישן, ובעודנו מזהיר את חבריו מפני הסכנה, התפוצץ המוקש ויהודה נהרג. בן 43 שנים הוא היה במותו.
    מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "הכרתי את יהודה שנים רבות, ויחדיו שירתנו באותה יחידת מילואים. ראשון בין ראשונים היה ביחידתנו, שהיא יחידה התנדבותית. הוא שימש דמות מופת בתוכה. משכמו ומעלה היה. אף כי יכול היה לבקש לעזוב את היחידה, מפאת גילו, בחר להמשיך ולשרת בה, מתוך ידיעה ברורה כי זו חובתו האישית, ומתוך דבקות באותה חבורה נפלאה ששירתה איתו דרך ארוכה".

    יהודה הובא למנוחות בקיבוץ שריד. הוא השאיר אחריו רעיה, שני בנים, בת ואב.

  • לכפלד יצחק Open or Close
    lachfeld yzhak

    לכפלד, יצחק

    נולד ביום י"ב בשבט תרצ"ו (5.2.1936)
    נפל במלחמת ששת הימים, ביום כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967)
    והוא בן 31

    אחותו: דומיניק רות, גמלאית האוניברסיטה.

    בן אהרן-דויד ופשה. נולד ביום י"ב בשבט תרצ"ו (5.2.1936) בעיר שצ'ברשין אשר בפולין.
    סיים את לימודיו בבית-ספר תיכון בעיר ורוצלב על-שם יצחק לייבוש פרץ. בשנת 1957 עלתה המשפחה לארץ.

    יצחק עבד במפעל גדול בחיפה ואת שעותיו הפנויות בילה בהאזנה לתקליטים קלסיים, אשר אוסף גדול מהם השאיר אחריו; כן נשארה אחריו ספרייה קלסית. בפברואר 1958 גויס לצה"ל ובשירות-חובה נמצא בחיל-ההנדסה. לאחר-מכן היה נקרא מפעם בפעם למילואים. לבסוף, ביום כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), הוא היום השני לקרבות, פגעה ביצחק פגיעה ישירה של תותח טנק בהיותו בזחל"ם של מפקד-מחלקתו והוא עושה את דרכו אז לחילוץ נפגעים.

    הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. שמו הונצח על לוח-זכרון שנקבע בבית-הכנסת הגדול בקרית-ים. בחוברת שהופיעה מטעם המועצה המקומית של קרית-מוצקין לזכר-הבנים שנפלו הועלה זכרו, וכן בחוברת שהוציאה פלוגת ההנדסה של עוצבת "ברק".

  • מונהייט יהודה Open or Close
    mounhit yehuda

    מונהייט,יהודה

    נולד ביום כ"ח באייר תש"ח (6.6.1948)
    נפל ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973)
    והוא בן 25

    רעייתו: פרופ' רבקה יהב, ראש המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטה.

    יהודה, בן דוד ואסתר, נולד ביום כ"ח באייר תש"ח (6.6.1948) בעיר דזירזיוניוב שבפולין. עם אחיו התאום, מיכאל, למד בבית-הספר היסודי בעיר הולדתו, ובשנת 1956 עלתה משפחתו ארצה והתיישבה באשקלון. התאומים התקבלו ללימודים בכיתה ד' בבית- הספר על-שם גורדון. למרות שהיה כישרוני, לא מצא עניין רב בלימודים והעדיף להשתובב עם חבריו ועם אחיו, או לבלות שעות ליד אביו בהתבוננות במלאכתו של האב, שהיה מתקן מכוניות. ברבות הימים התברר שהוא נעשה בעל מקצוע מצוין מתוך הסתכלות זו בלבד. יהודה החליט להיות מהנדס-מכונות ולשם כך עבר לתל-אביב, אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי, והתקבל ללימודים בבית-הספר המקצועי "אורט יד-סינגלובסקי". כשהתברר לו שבית-הספר הזה אינו מעניק תעודת בגרות, החליט לעזוב אותו וישב ללמוד לבדו בבית. הוא שקד על לימודיו מתוך ספרים והכין את עצמו לבחינות הבגרות האקסטרניות, ללא עזרת איש. לבסוף ניגש לבחינות והצליח. יהודה היה גבה קומה ויפה תואר, גברי ושובה-לב. לחבריו היה ידיד טוב, לאחיו ואחיותיו היה אח אהוב ולהוריו רחש הרבה כבוד והערכה. תמיד הקפיד לציין את האווירה הטובה ששררה בבית ואת הרצון הטוב שגילו הוריו כלפיו.

    יהודה גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1967 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר שעבר אימון בסיסי וקורס צניחה השתלם בקורס מש"קי-קשר ובקורס מ"כים. כאשר פרצה מלחמת ששת הימים נשלח עם יחידתו להשתתף בקרבות באזור עזה. בתקופת מלחמת ההתשה הוצב בבקעת הירדן והשתתף במרדפים וגם לחם במבצע כרמה. לאחר מלחמת ששת הימים שאלה אותו אמו: "לא פחדת?" והוא ענה לה: "מי שפוחד מת עשר פעמים ביום". באוקטובר של שנת 1968 עבר יהודה קורס קצינים, ואחר כך מילא תפקידי הדרכה בבית-הספר לחי"ר. כעבור זמן השתלם גם בקורס ללוחמה זעירה. מפקדיו העריכו אותו כקצין מעולה, המבצע את כל המוטל עליו בדרך הטובה ביותר.

    בסוף מרס 1970 שוחרר יהודה משירותו הסדיר בצה"ל ומיד עבר לחיפה, שם החל ללמוד בטכניון בפקולטה להנדסת מכונות. את מבחני המיון עבר עוד בתקופת השירות. הוא נשא לאישה את חברתו רבקה בנובמבר 1971 ומאז סירב לקבל מהוריו עזרה חומרית. כדי לכלכל את עצמו ואת רעייתו וכדי לממן את לימודיו, עבד בעבודות שונות: נהג-מונית, מורה ואחרי-כן גם אסיסטנט בטכניון. בתפקידו במילואים עבר הסבה ליחידת הנדסה ומונה מפקד דוברה. יהודה ניחן בכושר למידה בלתי רגיל, בחביבות רבה וביושר-לב. מעולם לא פחד לומר את דעתו וגם בשיעורים היה נוהג להעיר או להשיג השגות בשם כל חבריו לכיתה. מטבעו היה בעל נפש עדינה ולב אוהב, ותמיד היה מוכן לעזור. תכונות אלה ניכרו בעליל בהבנה הרבה ובשפה המשותפת שמצא עם ילדים, באהבה הגדולה שרחש לאשתו רבקה, בפרחים שהביא תמיד לביתו ובעזרה בעבודות הבית שקיבל עליו ברצון וברוח טובה. כאשר פרצה מלחמת יום-הכיפורים מיהר יהודה ליחידתו ומשם נשלח בחזרה הביתה לחכות לקריאה. הוא חיכה בחוסר סבלנות עד שנקרא ליחידתו, שהתארגנה ונשלחה לחזית הדרום, שם עבד ללא ליאות בהכנות לצליחה. בימים הראשונים חשש מאוד שמא לא יספיק לתרום את חלקו במלחמה, ואפילו תכנן לעבור ליחידה אחרת, עד שהגיעה ההוראה המיוחלת להתכונן לצליחה. אל מקום הכינוס הגיעו דוברות, ובשבת אחר הצהרים יצאו בדרכן לסיני, אל גדות התעלה. ליד טסה נתכה על היחידה אש תופת, החיילים התחפרו ויהודה רץ תחת מטר האש ודחף את אנשיו לשוחות, כדי שלא יפגעו. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), כאשר היחידות נעו במהירות לעבר התעלה מלוות הפגזות כבדות, הגיעה דוברתו של יהודה ללא פגיעה לחופי התעלה. שתיים מן הדוברות כבר היו במים, ובאש הכבדה שנתכה מכל עבר נפגעה דוברתו של יהודה. הוא הספיק לדחוף את אחד החיילים מן הדוברה, כאשר פגעו בה פגזים וטיל נ"ט והרגוהו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, שנולד שלושה ימים אחרי נפילתו, הורים, אחות ושני אחים.

    כתב מפקדו אל המשפחה השכולה: "בנכם, סגן יהודה מונהייט ז"ל, שירת ביחידתי במלחמת יום-הכיפורים ולפניה. ביום ד' 17.10.1973, בעת מבצע צליחת תעלת-סואץ, נפגעה הדוברה שעליה פיקד יהודה ז"ל פגיעה ישירה מפגז של האויב. חמישה מאנשי הצוות וביניהם יהודה ז"ל נהרגו במקום. שלושה אחרים נפצעו אנושות ונפטרו לאחר זמן בבתי-חולים שבעורף. איש לא שרד בחיים מדוברה זו. יהודה ז"ל זכה להימנות עם הלוחמים שעמדו במרכז המאמץ העיקרי של צה"ל במלחמה זו. בזכותו ובזכות חבריו הצלחנו להעביר את המלחמה לאדמת האויב, ולהדוף את הסכנה מעל ארצנו. היה מפקד מעולה, לוחם לדוגמא ואמיץ לב. קבלו נא את השתתפותי והשתתפות חיילי יחידתי באבלכם".

  • מינץ מאיר Open or Close
    mintz meir

    מינץ, מאיר

    נולד ביום י"א בחשוון תשי"ט (25.10.1958)
    נפל יום י' בטבת תשנ"ד (24.12.1993) ברצועת עזה
    והוא בן 35

    למד בבאוניברסיטת חיפה.

    בן אסתר ודוד-צבי. נולד ביום י"א בחשוון תשי"ט (25.10.1958) בירושלים. אח לנחמה, אברהם ומשה.
    בן למשפחה שבטית מפוארת, "מלח הארץ", שהיכתה שורשים בשכונת בית ישראל שלמרגלות מאה שערים. בני המשפחה, שבצלם גדל והתחנך מאיר, שלחו ידם בתחומים רבים - בפעילות ציבורית, בתעשייה, במגזר הפרטי ובחינוך.
    כך שאב ערכי עשייה, תרומה לכלל ואהבת האדם, העם והארץ. את שנות ילדותו עבר מאיר בשכונת גבעת מרדכי. הוא למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "חורב" בירושלים ובסיום כיתה ח' עבר לישיבת "אור עציון", ישיבה תיכונית של הרב חיים דרוקמן. מאיר גדל בבית למוד שכול - כשהיתה אמו בת ארבע עשרה, נהרג אביה מהפגזות הצבא הירדני בירושלים המזרחית, ולאחר מלחמת ששת הימים נהרג בעלה, אביו של מאיר, כשרכב צה"לי התנגש בו ליד רמאללה.

    מאיר, שהיה בן שמונה כשאיבד את אביו, התבגר והתחשל במהירות. שכן קרוב של המשפחה מעיד על כך: "מאיר היה ילד שטיפס בציפורניים מבחינת קשיים אובייקטיביים. יתום שנאבק מול ילדים, שיכולים להיות מאוד אכזריים." מאיר ידע להעריך את מאמצי אמו לשמור על שלמות המשפחה ועל בית שמח, בו הקפידו לחגוג שבתות וחגים כמנהג מסורת ישראל. קרובים מעידים כי העניק לאמו יחס של כבוד בלי גבול וכי ממש "נשא אותה על כפיים". קשר מיוחד נרקם בין מאיר לבין אחותו הבכורה, נחמה. מתוך האחריות המשותפת שחשו כלפי האחים הצעירים, נוצרה מערכת של שיתוף פעולה ודאגה הדדית. האח הצעיר, משה, מספר על מאיר: "תמיד כשהוא היה בא הביתה הרגשתי יותר נוח, שיש מישהו סמכותי. מישהו שדואג. הרגשתי את זה בעיקר בשבתות, כשהוא לקח אותי לבית הכנסת. לא ידעתי אז אפילו שהוא לא דתי... כשהייתי בצרה, כשהתלבטתי, היה לי את מי לשאול. הוא היה נותן עצות כמו של אבא". ומוסיף האח אברמי: "הוא תמיד ידע מה קורה בבית. גם כשלא היה... היו לנו שיחות על כל דבר בעולם".
    כשבגר מאיר, בחר בדרך חיים חילונית, שונה מזו שעל ברכיה חונך. על אף המרחק האידיאולוגי ומידת האמונה השונה, שמר על יחסים קרובים ופתוחים עם אחיו ואחותו. מספרת אחותו: "כשהדרך שלנו נפרדה, דרך חיים ההשקפתית, ואני נשארתי דתית וימנית, עדיין שום דבר לא הפריד בינינו. המשכנו להתווכח ולהביע את הדעות שלנו בחופשיות. היינו תמיד מאוד גלויים אחד עם השני". כזה היה מאיר, יודע לכבד את דעת האחר, מפגין סובלנות וממשיך בדרכו. אדם מיוחד במינו, שעיניו וחיוכו דיברו בעד עצמם. שקט ורציני, שלעתים השתמש בציניות כדי להביע את רגשותיו הסמויים.
    בתחילת חודש פברואר 1977 התגייס מאיר לצה"ל, לחיל הרגלים. במשך השנים עבר מסלול מפואר ומרשים ומילא תפקידים מרכזיים במערכת הצבאית. את דרכו כקצין החל בבית- הספר לשריון, שם הוכשר כמפקד מחלקה בחרמ"ש, שירת בסיירת "שקד" וסיים את שירות החובה כסגן. בשנת 1980 השתחרר ונסע לטיול בחוץ לארץ. כשחזר, פנה אליו יהודה דובדבני, מי שהיה מפקדה הראשון של חטיבת גבעתי, ושכנע אותו להצטרף לצוות ההקמה מחדש של החטיבה. מאיר נענה לבקשה, חתם קבע והפך לסמג"ד בגבעתי. על תפקודו כסמג"ד קיבל את הציון "מעולה". תקופה ממושכת שירת בלבנון ואחר כך התמנה לקצין אג"ם של החטיבה, תפקיד שמילא במשך שנים מספר. בשנת 1986 יצא ללימודים אקדמיים. מאיר החל ללמוד מדע המדינה בבית-הספר לפיקוד ומטה של צה"ל, שם הכיר את עדי, ממנה לא נפרד עד יומו האחרון.
    את לימודיו נאלץ לקטוע כשהתמנה למפקד גדוד. הוא המשיך ללמוד לסירוגין, ככל שמשימותיו הצבאיות אפשרו לו זאת. בשנת 89' מונה לתפקיד סגן-מפקד חטיבה במרחב עזה ולאחר מכן לקמב"ץ הפיקוד. בקיץ 90' מונה לתפקיד ראש ענף מבצעים במפקדת פיקוד דרום. באביב של שנת 1993 רואיין על-ידי אלוף הפיקוד והביע נכונות להשתבץ כקמ"מ אוגדתי באזח"ע. מאיר הגיע לדרגת סגן-אלוף. לאורך כל שירותו זכה מאיר לחוות דעת מחמיאות. הוא נחשב לקצין מוכשר, מפקד שקול, אמין ואחראי, הנוסך ביטחון בפקודיו. מאיר פיתח יחסי אנוש מעולים עם כל מי שבא עמו במגע, בזכות פתיחותו ויכולתו לקבל כל אדם. בהיר מחשבה היה ובעל כושר ניתוח מעולה.
    בקיץ של שנת 1988 נישאו מאיר ועדי והחלו לבנות את ביתם ביישוב רעות, שם מצאו איכות חיים, נוף פתוח ואוויר נקי. מאיר, שפילל להגיע לרגע הזה במשך שנים רבות, השקיע את נשמתו בבניית הבית והקפיד על כל רהיט שנכנס אליו. ביתם של בני הזוג היה סמל לאחווה ולפתיחות.
    הם נהגו לארח אנשים רבים מכל קצות הקשת של האמונה והדעות - חרדים לצד אתיאיסטים גמורים. בקיץ 1991 נולד הבן דוד, שנקרא על שם סבו, אביו של מאיר. מאיר היה קשור לבנו בעבותות, נהג לבלות עמו שעות ארוכות ולהקדיש לו זמן איכותי: "כמו דבק הם היו, מאיר ודוד. תמיד ביחד. כשהיה חוזר בלילה, עוד לפני שאמר לי שלום, היה עולה מיד לחדר של דוד. היה יושב לידו על הרצפה עם המדים. מדבר אתו," מספרת עדי.

    היא ממשיכה ומספרת על החיים עם מפקד ולוחם, שהיה גם הומניסט דגול: "מאיר היה איש צבא. הוא לא דיבר על פוליטיקה, הוא דיבר על שלום. והוא האמין בשלום... הוא היה מאוד פרקטי, ארצי, מעשי. עם רגליים על הקרקע. הוא הבין שהדרך היחידה להגיע למשהו זה לשבת ולדבר. 'החיים יותר חזקים מהכל', כך היה אומר. על כל דבר..."
    בבוקר של יום י' בטבת תשנ"ד (24.12.1993), נפל מאיר בקרב ברצועת עזה. הג'יפ בו נסע בכביש נאצר, בפרבר צפוני של העיר עזה, בדרכו למחסום ארז, נקלע למארב מחבלים שפתחו באש לעברו. מן הירי נפצע מאיר אנושות ונפטר מפצעיו כעבור זמן קצר. בתקרית נפצעו קצין נוסף ושני חיילים. מאיר נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. בן שלושים וחמש היה בנופלו. הותיר אשה בחודשי הריון ראשונים, בן, אם, אחות ושני אחים. שמונה חודשים לאחר נפילתו נולדה בתו יעל.
    האלוף מתן וילנאי הספידו: "הוא ניצח בשקט. וזה נכון. אף פעם לא התבלט, אבל ראו את התוצאות. כשלוקחים אדם כזה לרכז את כל הפעילות של היחידות המיוחדות, זה אומר הכול. הוא היה שקט, לא מופנם. תמיד חייך. הוא היה באמת משהו מיוחד. משהו אחר. בהגדרה הכי פשוטה - בן-אדם. וזה אומר הכול: כיבוד הורים. כבוד משפחה. שמירה על צניעות. שקט חיובי".
    תת-אלוף דורון אלמוג, מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, כתב למשפחה: "מאיר נפל בקרב. איבדנו מפקד וחבר. איש יקר. זמן מועט לפני קידומו לתפקיד בכיר יותר בדרגת אלוף- משנה, בתקופה של תקווה וציפיות למימוש תהליך השלום. מאיר סימל בדרכו ובתפיסתו את הבחירה במסלול הפיקוד הקרבי, למרות שבדבריו ביטא לא אחת את המיותרות וחוסר התכליתיות במאבק הדמים המתמשך, שעה שניתן לפרוץ את מעגל האלימות על ידי הידברות. מאיר סימל את המפקד האינטלקטואל, המבין את מגבלות הכוח הצבאי ובכל זאת מוכן להעמיד עצמו בחוד החנית, חשוף לסכנות, ללא כל תנאים ומגבלות. מוכנות לתת את המקסימום האפשרי כדי להעניק למשפחה, לחברים, בעצם לכולם, יותר ביטחון. פרדוקס בלתי פתיר, הממחיש את הגבורה האישית של מאיר, כמו גם את הבנתו העמוקה ואצילות נפשו... ייתכן ובקשתו האחרונה של מאיר היתה שנמשיך את צו דרכו." הרב יהודה עמיטל, העומד בראש תנועת "מימד" וידיד קרוב של המשפחה, אמר: "זה היה בחור בלי שמץ של הרפתקנות, עם תחושה חזקה של ייעוד."
    בעיתונות התפרסמו כתבות נרחבות שהאירו את דמותו המיוחדת של מאיר ותיארו את נסיבות מותו. אלמנתו, שהופיעה בכלי התקשורת לאחר מותו, שרטטה את דיוקנו ופירשה את משנתו של מאיר, ששילב אמונה בדרך השלום עם שירות קרבי נחוש.

    משפחתו של מאיר הנציחה את זכרו בבית הכנסת ביישוב רעות, מקום מגוריו.

  • מלינה יצחק Open or Close
    melina yzhak

    מלינה, יצחק

    נולד ב-ז' באב תשכ"ד, 16.7.1964
    נפל בכ"ה בכסלו תשע"א, 2.12.2010 באסון הכרמל
    והוא בן 46

    למד באוניברסיטת חיפה.

  • מנדלזיס יעקב Open or Close
    menelzis yakov

    מנדלזיס, יעקב

    נולד ביום ט' בתשרי תש"ד (8.10.1943)
    נפל ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973)
    והוא בן 30

    למד קורס מנהל עסקים באוניברסיטת חיפה.

    יעקב, בן טובה ודוד, נולד ביום ט' בתשרי תש"ד (8.10.1943) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "ריאלי" וכן בבית-הספר היסודי "אילנות" בחיפה. אחרי-כן המשיך ולמד בבית-הספר לקציני-ים בעכו וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "חוגים" בחיפה. מנדי, כפי שכינוהו בחיבה בני משפחתו וכל אוהביו, היה נער עליז ועירני שידו בכל. בכל מקום הפך במהירות למרכז החברה. כבר בשנות נעוריו הצטיין בכושר מנהיגות ובכושר ארגון, שייחדו אותו במשך כל חייו.
    בכל מקום הפך במהירות למרכז החברה. כבר בשנות נעוריו הצטיין בכושר מנהיגות ובכושר ארגון, שייחדו אותו במשך כל חייו. הוא היה איש חברה פעיל ומרצני, שמשך את תשומת לבם של הבריות. ידידיו אינם זוכרים מסיבה או אירוע חברתי אחר, שמנדי לא תפס בו מקום נכבד. בתקופת לימודיו בבית-הספר היסודי היה חבר פעיל בתנועת "הצופים" ואחר-כך, בתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון, השתתף בקביעות בפעולות הגדנ"ע. בגדנ"ע ובבית-הספר הימי התנסה לראשונה בפעילות במסגרות כמו-צבאיות והדברים מצאו חן בעיניו מאוד. הוא החל מגלה את כוחו ואת כישרונו בהנהגת אנשים. חבריו ללימודים אהבו אותו, בטחו בשיפוטו ובהנהגתו ונתנו בו אמון מלא. האתגרים שעמד בהם מלאו אותו תחושה של יכולת וסיפוק. קשריו עם בני אדם היו מלאים הבנה וידידות, והתעניינותו בהם הייתה כנה ואמיתית. רבים נהגו לבוא ולהתייעץ אתו בבעיותיהם. הוא ידע להקשיב בסבלנות ועצותיו היו נבונות ומועילות. בתום לימודיו בבית-הספר התיכון ציפה בקוצר רוח לתחילת שירותו בצה"ל. שלא כמו נערים רבים בגילו, ידע מה עומד לפניו ומה הוא רוצה להפיק משירותו בצבא.

    יעקב גויס לצה"ל בסוף מאי 1961 והוצב לחיל השריון. הוא עבר קורס יסוד במקצועות השריון והפך ללוחם בחרמ"ש. כבר בבית-הספר לשריון למד מנדי לאהוב את החיל שלו ולהעריך את שירותו בו. מפקדיו עמדו עד מהרה על תכונותיו המיוחדות ועל כישרונותיו והחלו מקדמים אותו בסולם הפיקוד. הוא נשלח לקורס מפקדי כיתות וסיים אותו בהצלחה. לאחר תקופה קצרה יחסית, שהוכיח בה את יכולתו כמפקד, נשלח לקורס קצינים וגם אותו סיים בהצלחה רבה. הוא התמנה כמפקד מחלקת חרמ"ש באחת מיחידות השדה של חיל השריון ומילא בה את תפקידיו במסירות ובידע, שהקנו לו שם של מפקד מעולה. היה בו שילוב יפה בין חייל ולוחם מצוין ובין איש חברה נעים הליכות ואהוב על הכל. בחוות דעת תקופתיות כתבו עליו מפקדיו הערכות נלהבות. הוא נחשב בעל כושר שליטה ומנהיגות, מסור ואחראי בביצוע משימותיו, בעל תפיסה מהירה וידיעה מקצועית מושלמת, ומעל לכל ניחן ביציבות במצבים קשים.

    בתום שירותו הסדיר הועמד מנדי לפני בחירה קשה: הוא אהב את הצבא ואת התפקיד שמילא בו, אבל לעומת זאת שאף לבנות לעצמו משפחה ולהקים בית עם חברתו לאה, שהתעתד לשאתה לאישה עם שחרורו. לבסוף מצא פשרה בחיים אזרחיים תוך שמירת קשר הדוק עם הצבא. גם בחיים האזרחיים הצליח מאוד ותוך זמן קצר הקים וניהל עסק עצמאי, שהעסיק עשרות עובדים. הוא סיים בהצלחה קורס מנהל עסקים באוניברסיטת חיפה. יעקב השתתף במלחמת ששת הימים וכיוון שעמד במבחן הקרב באופן יוצא מן הכלל, נשלח לקורס מפקדי פלוגות בחרמ"ש. הוא הצליח לנהל חיים אזרחיים פעילים ומלאים בלי לגרוע מקשריו הרצופים עם חיי הצבא. הוא היה גם אזרח שאכפת לו ויסד חוג אזרחים למען חיפה, ששם לו מטרה לקדם את העיר מבחינה חברתית, כלכלית ואסתטית, אבל המלחמה קטעה את פעילותו זו בעודה באיבה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף מנדי בקרבות הבלימה בסיני, בתפקיד מפקד פלוגת חרמ"ש. במשך כל ימי הקרבות לחם באומץ ובתושייה וביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), נפגע ונהרג בקרב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה, שני בנים, הורים ושתי אחיות.

    לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן, והוענק לו "עיטור המופת" על גילוי אומץ-לב הראוי לשמש מופת. וזה דבר תעודת העיטור: "ביום 7 באוקטובר 1973 פיקד רס"נ יעקב מנדלזיס ז"ל על פלוגת-חרמ"ש, שנעה, בעקבות הטנקים של הגדוד, בציר "רומני-בלוזה". בהתקפה זו היו נפגעים-מספר בצדנו. רס"נ יעקב מנדלזיס ז"ל הסתער קדימה ועסק בחילוץ הנפגעים ובאבטחתם. ב-18 באוקטובר 1973 ביום הפריצה לאזור צומת "חיפה", נע רס"נ יעקב מנדלזיס ז"ל קדימה בראש הנגמ"שים, שהיו תחת-פיקודו. הנגמ"ש שהיה בו נפגע - והאנשים שבו, מרביתם נפצעו וחולצו לתוך מבנה. על-אף היותו פצוע - טיפל באנשיו ואבטחם. הוא יצא להביא לחייליו הפצועים מים - ובצאתו נפגע בראשו ונהרג. במעשיו אלה גילה אומץ-לב ותושייה, ושמש דוגמא ומופת לפקודיו".

  • מרעי נביה Open or Close
    meri nabia

    מרעי, נביה

    נולד ב- 15.4.1954
    נפל ב- 27.9.1996 בקרב ברצועת עזה
    והוא בן 42

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג למזרח תיכון.

    בן זרפאת ומחמוד. נולד ביום 15.4.1954 בכפר חורפיש. נביה נולד למשפחה העוסקת למחייתה בעבודת האדמה. אח להילה, מג'יד, מופיד, נזיה ואנואר. נביה למד בבית-הספר היסודי בחורפיש, והמשיך ללימודים תיכוניים בבית-הספר החקלאי "עירון" בחדרה. נביה היה פעיל בתנועות הנוער מגיל צעיר. בילדותו היה חבר בתנועת "הצופים", במסגרתה אף שימש כמדריך, ובנעוריו היה פעיל במסגרת הגדנ"ע.
    במחצית אוקטובר 1972 גויס נביה לשירות החובה בצה"ל. הוא היה נחוש להצטרף ליחידת הצנחנים, זאת בניגוד למקובל בקרב העדה הדרוזית, אשר בניה נהגו להתגייס ליחידת המיעוטים.

    בסיועם של שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר הגשים נביה את משאלתו. במהלך מסלול ההכשרה ליחידה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ונביה יצא להילחם עם גדודו בחצי-האי סיני.
    עם סיום המסלול יצא לקורס קצינים. בסיום הקורס שובץ בגדוד "חרב" אשר במסגרתו שימש בתפקידים שונים, ביניהם כמפקד מחלקה, סגן-מפקד הגדוד וקצין המבצעים של הגדוד.
    את שירות הקבע החל באוקטובר 1975. התפתחות הקריירה הצבאית של נביה דינמית ומרתקת. הוא שימש במגוון תפקידים, בגזרות שונות, הן כלוחם, הן כאיש מטה, והן כמדריך ומכשיר של קציני צה"ל. בכל היחידות בהן שירת ועליהן פיקד העמיד דור שלם של מפקדים, לוחמים וחיילים. במהלך שירותו קיבל את אות השירות המבצעי, אות יום הכיפורים ואות שלום הגליל.
    נביה בלט במעורבותו הרבה בכל יחידה אליה הגיע. כקצין ערכי ואחראי, אשר חונן בכושר מנהיגות ופיקוד מעולים, הקרין סמכותיות ומקצועיות והשרה תחושה כי הכוחות מוכנים לכל אירוע. מסירותו לעבודה ולחייליו היתה ללא גבול, תמיד נכון היה לסייע בכל אשר היה בידו, בכל מצב, ומעולם לא איפשר לחייו האישיים לפגום בזמינותו למפקדיו ולפקודיו ובאיכות עבודתו. הוא תואר על ידי עמיתיו כ"מפקד שלא התעייף מעולם", המקפיד להיות נוכח בכל אירוע, ולהשתתף בכל תרגיל. הוא נטל חלק באינספור מרדפים ותקריות עם כוחות האויב, והתנהגותו בתנאי קרב היתה תמיד שקולה ומהירה.
    החל מאוקטובר 1976 שימש נביה כמפקד פלוגה בבית-הספר לחי"ר. כשנתיים מאוחר יותר עבר לבית-הספר לקצינים, ובין השנים 1978-1979 שימש כמפקד מחלקה במקום. באותה תקופה נישא לבחירת ליבו, שרחה, בת הכפר חורפיש, שהכיר מילדותו, ובשנת 1978 נולדה בתם היחידה - מנאל.

    בינואר 1979 מונה נביה למפקד פלוגה בכיר בגדוד של יחידת הנח"ל. באוקטובר 1981 החל בתפקיד קצין אג"מ של החטיבה המרחבית ברמת הגולן. כשנה מאוחר יותר התמנה לסגן- מפקד בבסיס האימונים של הנח"ל, תפקיד בו שימש עד ליציאתו לקורס פיקוד ומטה. עם תום הקורס, בספטמבר 1984, מונה לקצין האג"מ של החטיבה המרחבית בלבנון, במסגרת תפקיד זה השתתף במלחמת שלום הגליל. עם סיום שהותו בלבנון חזר לבית-הספר לקצינים בתפקיד מפקד פלוגה, ובהמשך כמדריך ראשי. בשנת 1987 מונה למפקד גדוד. הוא השקיע את כל כוחו ומרצו בבניית הגדוד ובהעלאת רמתו המקצועית.
    ביולי 1989, נהרג אל"מ יצחק רחימוב, שהיה מפקד החטיבה המערבית בדרום לבנון, ונביה נקרא למלא את מקומו. בתקופה זו קודם לדרגת אלוף-משנה. המציאות בגזרה דרשה התמודדות עם פעילות חבלנית תכופה, ונביה עמד במשימה זו היטב. במסגרת שגרת המאבק למניעת הסתננויות לחם נביה ומנע חדירות מחבלים רבות. הוא זכה להוקרת התושבים, החיילים והקצינים המשרתים באיזור.
    בין השנים 1989-1990 שימש נביה כסגן מפקד חטיבת הערבה. הוא קידם עד מאוד את מצב החטיבה, וטיפח מערכת קשרים הדוקה בין החטיבה לבין יישובי האיזור. פועלו הנמרץ הקנה לתושבים חוויית ביטחון יוצאת דופן. בשנת 1991 מונה נביה למפקד החטיבה, תפקיד בו שימש עד ליציאתו ללימודי תואר שני במכללה לביטחון לאומי, כהמשך לתואר הראשון שעשה בלימודי המזרח התיכון, במסגרת אוניברסיטת חיפה מספר שנים קודם לכן. בשנת 1992 סיים נביה את לימודי התואר השני במדעי המדינה וביטחון לאומי.

    בשנת 1994, מונה נביה למפקד החטיבה הצפונית בעזה. הוא סיכל פיגועים באיזור, ואיפשר תקופה שליווה לתושבי גוש קטיף. נביה יצר קשרים מצוינים עם תושבי הרצועה וסביבתה וההיכרות האישית עם ראשי ההתיישבות יצרה אמון מלא ואיפשרה שיתוף פעולה. לאחר שנתיים של עבודה מאומצת מונה לתפקיד סגן-מפקד אוגדת עזה, כתפקיד אחרון לפני קידומו למפקד האוגדה, לדרגת תת-אלוף.
    בשעות הפנאי נהנה נביה מקריאה, והיתה ברשותו ספריה ובה מגוון רחב של ספרים, במיוחד בתחומי מדעי המדינה ואסטרטגיה. תחביבים אחרים היו איסוף עטים יקרי ערך, שהמועדפים עליו היו עטים נובעים עתיקים, ואיסוף חרבות. האוסף כלל חרבות נדירות, ביניהן חרבות בסגנון "ג'ונגל". נביה הקפיד על כושרו הגופני, ונהג להתאמן בריצות שדה.
    ביום 27.9.1996 נפל נביה במהלך קרב ברצועת עזה. עם הסלמת המצב באיזור, זומן נביה למקום, לאור הקשרים המיוחדים שהיו לו עם הקצינים הפלסטיניים. לאחר ששוחח עמם והבטיח רגיעה בגזרה הצפונית, פנה לגזרה הדרומית לכיוון מוצב "טרמית" באיזור מעבר רפיח, במטרה לסייע לחייליו שהותקפו באש הפלסטינים. במהלך הירי נפגע נביה ומת מפצעיו במקום. בן ארבעים ושתיים היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בחורפיש. הותיר אחריו אשה, בת, הורים, וחמישה אחים ואחיות.

    פעולות הנצחה רבות נעשו לזכר נביה, הן על ידי בני משפחתו והן על ידי מוקירי זכרו, ביניהם מי שעבדו מולו או נהנו מפועלו, וביקשו להביע את הערכתם ותודתם: בביתו של נביה בכפר חורפיש הוקם חדר הנצחה. חדר זה היה לאתר "עלייה לרגל" בו מבקרים אזרחים, תלמידים, חיילים ובני תנועות הנוער, אשר באים לחלוק לו כבוד וללמוד על מורשת הקרב המפוארת של נביה כפרט ושל ובני העדה הדרוזית ככלל. מרכז לשדאות ומטווח אולימפי הוקם באדמות קיבוץ ניר עם, במועצה האיזורית שער הנגב. המרכז, הצופה על רצועת עזה, כולל כמה סוגי מטווחים, הן מקורים והן תחת כיפת השמים, למטרות ספורט ואימונים, והוא פתוח בפני חיילים ואזרחים כאחד. מועדון תרבות על שם נביה נפתח בשערי תקווה, ביוזמתם של אנשי היישוב. חורשה ניטעה לזכרו בין הקיבוצים זיקים וכרמיה, וחורשה נוספת בחלקת המשפחה בבני סבאלן. מירוץ לפיד שנתי מתקיים בין קיבוץ לוחמי הגטאות לחורפיש. ספר זיכרון נערך על ידי בני משפחתו וידידי המשפחה. נוסדה מסורת של צעדה שנתית באתרי הגליל, הכוללת כינוס בבית המשפחה. נפתח "מועדון השלום" בכפר ראש הנקרה (ראס אנקורה) בדרום לבנון.

    בין הדברים אשר נאמרו לזכרו של נביה - שמעון פרס, ראש הממשלה לשעבר: "נביה הוכיח כי אדם יכול להיות אדם נפלא וחייל אמיץ כאחד. הוא הוכיח כי קסם אישי אינו יודע את גבולות הלאום או המעמד, והערצתנו אליו תמשיך גם לאחר שאותו כדור טרגי קטע את חייו..." אריאל שרון, שר התשתיות: "מי ייתן ומבצע ההנצחה לזכרו של הלוחם המוערך והמפקד יוצא הדופן, ישמש לאזרחים היהודים במדינה כאמצעי להיכרות טובה יותר את הקהילה הדרוזית, מנהגיה, מסורתה, אומץ ליבה ונחישותה, כפי שבאו לידי ביטוי באישיותו של אלוף משנה נביה מרעי". יצחק מרדכי, שר הביטחון: "בחייו כבמותו, אלוף משנה נביה עמד בראש חייליו, ושימש עבורם כדוגמה אישית. בחייו כבמותו, היה אלוף משנה נביה מרעי סמל לקשר האמיץ שבין הדרוזים ליהודים בהגנה על מדינת ישראל וגבולותיה". אביגדור קהלני, שר הפנים: "נביה היה חייל במדים עליו התמלאנו גאווה לפקד. הוא היה האדם במדים אשר חייליו היו גאים להיות פקודיו. נביה סימל את כל היפה בישראל". האלוף מתן וילנאי: "נביה, דרוזי צעיר מן הכפר חורפיש אשר בגליל העליון, הקדיש את חייו לצה"ל.

    את מרבית שירותו עשה בדרומה של הארץ - הוא היה מפקד ומדריך לדורות של חיילים צעירים, דרוזים ויהודים כאחד. כל חייו הקדיש לבטחונה של מדינת ישראל, ולמען בטחונה אף מסר את חייו. נביה הינו דוגמה אשר על כולנו ללכת בעקבותיה". פרופ' אמנון רובינשטיין, שר החינוך והתרבות לשעבר: "במהלך התקופה הקצרה בה הכרתי את נביה, הרושם שהותיר בי היה כי הוא אחד מאותם אנשים נדירים, אשר נועדו לגדולות. אישיותו הייחודית, יכולת המנהיגות שלו, ומחויבותו לשלום הרשימו את כל אלה שהכירו אותו".

  • משיח רחמים Open or Close
    mashiah rahamim

    משיח, רחמים

    נולד ביום ט' בשבט תש"ד (3.2.1944)
    נפל במלחמת ששת הימים, ביום א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967) ברמת הגולן
    והוא בן 23

    אחיו: משיח מוריס, עובד אוניברסיטה.

    בן אברהם וויקטוריה. נולד ביום ט' בשבט תש"ד (3.2.1944) בקהיר, בירת-מצרים.
    לפני עלות המשפחה לארץ בשנת 1955 למד בבית-ספר "אליאנס" במצרים, ולאחר-מכן המשיך את לימודיו היסודיים בטירת-הכרמל עד שסיים אותם.
    הוא למד גם בבית- ספר "אליאנס" אשר בחיפה בכיתות ט' וי' ובבית-ספר תיכון של ערב בכיתה י"א.
    היה פקיד בכיר בחברת "שוהם".

    גויס לצה"ל בפברואר 1962 לחיל-השריון, גמר את שירותו הסדיר ולאחר-מכן יצא מפעם לפעם לשירות-מילואים.
    גם במלחמת ששת הימים נמצא בשירות זה וביום החמישי לקרבותיה, הוא א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967), נפל בקרב שנערך בזערורה אשר ברמת-הגולן כתוצאה מפגיעה ישירה כשהוא משמש בפלוגתו כתותחן טנק.

    הניח אשה וילדה אשר לא מלאה לה שנה בנפול אביה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.

  • נבו טל Open or Close
    nevo tal

    נבו, טל

    נולד ביום י"ח בתשרי תשט"ו (15.10.1954)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (19.10.1973)
    והוא בן 19

    אביו: פרופ' נבו אביתר, חטיבה אבולוציונית.

    טל, בן שרה ואביתר, נולד ביום י"ח בתשרי תשט"ו (15.10.1954), בתל-אביב.
    הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ סער וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון, שבמוסד החינוכי בקיבוץ אילון. לבחינות הבגרות התכונן ולמד בכוחות עצמו ועמד בהן בהצלחה.

    שנות חייו הראשונות של טל עברו עליו בירושלים, כשהוריו היו סטודנטים באוניברסיטה העברית. אחרי-כן עברה המשפחה לקיבוץ סער, שם למד טל ושם עברו עליו ימי נערותו.
    יחד עם הוריו יצא לשתי תקופות מגורים ממושכות בארצות-הברית. לראשונה בשנים 1966-1964 ואחרי-כן בשנים 1973-1972. המשפחה עשתה בערים בוסטון, סן-פרנציסקו ושיקגו ובמדינת טקסס.

    הוא היה חבר בתנועת הנוער "השומר-הצעיר" והדריך בקן התנועה בשכונת טרומפלדור, בנהריה. טל הרבה לקרוא ספרות יפה וספרות בתחום הפילוסופיה.
    הוא אהב להאזין למוסיקה והרבה לעסוק בצילום אמנותי. נשאר אחריו אוסף גדול של צילומים אומנותיים, המעידים על כישרון רב ועל הדרך המיוחדת של ראיית דברים. בניסיון לגבש לעצמו השקפת עולם עצמאית התעלם ממוסכמות וסירב לנהוג לפי המקובל בחברה ולתחום את התנהגותו במסגרות.

    צנוע היה, אוהב-אדם וישר. בחייו הקצרים חברו הסקרנות, הנאמנות, המסירות וטוהר המידות, תוך חיפוש בלתי-נלאה אחר אמת-החיים שלו.

    טל גויס לצה"ל בסוף אפריל 1973 והוצב לחיל הרגלים. הוא עשה את הטירונות בחטיבת חיל-הרגלים "גולני" ואחרי-כן השתלם בקורס והוסמך כאלחוטאי וכקשר. במלחמת יום-הכיפורים שירת כקשר ביחידת שריון, שהשתתפה בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני.

    במהלך קרב שנערך ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (19.10.1973), באזור שבשליטת צה"ל ממערב לתעלת סואץ, נפגע טל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

    כתב עליו מפקד יחידת השריון שלו: "בנכם טל ז"ל שירת תחת פיקודי במלחמת יום-הכיפורים, כקשר על גבי נגמ"ש. הוא מילא את תפקידו באמונה ובמסירות, תוך גילוי כושר לחימה ויכולת מקצועית מעולה. בזכותו ובזכות חבריו הצלחנו לבלום את התקפת האויב ולפתח התקפה, שבמהלכה נטלנו מחדש את היזמה לידנו".

    בני בכורי טל

    טל היה בני בכורי.

    כשנולד ב - 1954 הייתי סטודנט לתואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים.
    בגיל שנה נהגנו לטייל יחד במושבה הגרמנית בירושלים כשאני מתכונן לבחינות וטל בוחן את העולם המוזר אליו נקלע. מבטו הסקרן חבק את כל העולם שהקיפו: שמים, עצים, אנשים, בתים מכוניות. עם תום לימודי התואר השני חזרתי לקיבוצי, קיבוץ סער, בו השלמתי את הדוקטורט על הצפרדעים המאובנות ממכתש רמון. טל ליווה אותי בכל טיולי בטבע, ולמד בשקיקה כל צמח, ציפור ובמיוחד את החולדים אותם חקרתי מאז 1948.
    ב- 1961 גיליתי את נמנמן העצים בגליל העליון. הוא התגלה בתוך הקינים שבנה על ענפי האלונים. טל עזר לי בניסוי הראשון שלי עם הנמנמנים להכניסם ל"שנת חורף" (תרדמה) באמצעות הרעבה וטמפרטורה נמוכה. יחד נפעמנו מהנמנמן הנכנס לתרדמה, והיוצא ממנה וקופץ מקיר לקיר בחדרנו הקיבוצי, בקפיצות ענק כדילוגיו בין העצים.

    עם נסיעתנו לפוסט דוקטורט לאוניברסיטת טקסס באוסטין ליווה אותי טל בן ה-10 בכל סיורי באגמים ובנחלים בהם חקרנו יחד את צפרדעי "הצרצר", מדרום פלורידה לצפון מדינת ניו-יורק ומשם מזרחה לדרום דקוטה. יחד צללנו במי האגמים הקרים כאשר עלוקות משוטטות על גופנו. יחד לכדנו את הצפרדעים לניסויים שערכתי בקולות החיזור שלהם בניסיון לגלות מינים חדשים.

    יחד עם טל שתלתי בקיבוץ סער זרעי עצים טרופיים שאספתי בכל יבשות העולם ופתחנו "יער", מפואר של עצים אקזוטיים מאפריקה, אמריקה ואוסטרליה. טל חרש, השקה, וטיפח את החורשה הבינלאומית הזו שפרחה באדום, צהוב, וסגול והשוותה אוירה מגוונת וקוסמופוליטית. אוירה זו חדרה לביתינו הקיבוצי בו ארחנו מתנדבים מאירופה מארה"ב ויפן שטל אהב מאד להתרועע איתם. מילדות היה פתוח ער ולבבי לכל השונה והזר. עם כל אורח אהב לשוחח שיחת רעים חמה ולבבית.
    טל היה מדריך מחונן בשומר הצעיר בגבעת טרומפלדור ומסר את ליבו לחניכיו. את עולמו האמנותי ביטא בצילומי נוף נפלאים. במהלך הפוסט-דוקטורט השני שלי בברקלי, עסקתי במחקר החולדים האמריקאיים בהרי הסלעים. טל שהיה כבר בן 18 ליווה אותי בכל סיורי בפסגות ההרים המושלגים ועזר לי ללכוד את החולדים מתחת למעטה השלג שכסה את פני האדמה.
    יחד חפרנו, אכלנו, ישנו במכונית ההרים ושוחחנו על המדע, החיים, מהותם, הצער והכאב שבהם ורגעי האושר המועטים יחסית, כמו הללו שחווינו בעבודתנו המשותפת בפסגות ההרים של ויומינג. עבודת מחקר זו לעולם לא היתה נשלמת ללא הקשר העמוק בין אב לבן, ורגעי החסד שהוענקו לי בחוויה חובקת הרים ושלגים עם בני הבכור. חברתו הנפלאה של טל, עזרתו ואהבתו, היו מרכיבים חשובים בסיום המחקר.
    ביוני 1973 התגייס טל לחיל הקשר. ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור ירד עם פלוגתו בבהלה הגדולה לסיני. מלחמת יום כיפור היתה תוצאה ישירה של הניצחון המדומה של מלחמת ששת הימים, והכיבוש המונע את ביסוס השלום. שבועות לא שמענו מטל עד שהגיע הגלויה הבודדה המספרת על הישרדותו שהסתיימה בכאב הגדול עם נפילתו בגושן מפגז שפגע בנג"ש בו שירת כקשר.
    טל היה שילוב של לב ומח, אדיבות ואצילות אנושית, אוהב אדם, אמנות ומוזיקה. צילומיו באירופה ובארץ מעידים על מבט חודר ואהבה לנוף ולאדם. הוא מיצה עבורי את כל הטוב והיפה. סקרן ומתעניין, טוב לב, אנושי, ועוזר לזולת. טל היה אהבתי הגדולה, שהעניקה את חומה ואורה לכל הסובב, כולל אחותו הקטנה ממנו ב - 14 שנים, אורית, אותה טיפח, גידול, והעריץ. טל כשמו כן הוא: הוא הרווה את העולם מסביבו בהרבה אהבה, חם, ותבונה.

    לכתו מאתנו השאירה תהום שלעולם לא תיסגר.
    כל 19 שנות חייך, טל, מדברות, מספרות, שרות, את אישיותך הנפלאה.
    תודה לך על 19 שנות אושר שהענקת לנו תודה על היותך כהוויתך.

    איבי נבו,  28.04.2009

    בצרופות להלן:

    מצגת תמונות לזכרו של טל

    מכתב לטל ז"ל מאחותו אורית נבו

  • סופר מנחם Open or Close
    sofer menahem

    סופר, מנחם

    נולד ב- 25.1.1931
    נפל ב- 30.11.1950 בשדות קיבוץ גבר עם
    והוא בן 20

    אחיו: פרופ' סופר ארנון, ממקימי החוג לגאוגרפיה באוניברסיטה בשנת 1964 
    וב-2010 משמש כראש קתדרת חייקין לגיאואסטרטגיה באוניברסיטה.

    יליד ראשון לציון.
    שרת בפלמ"ח בשנים 1947 ועד פירוק הפלמ"ח והמשיך בשירותו בצה"ל עד לשחרור בשנת 1950.
    החל לשרת בגיל 17 ונהרג כבן 20.
    נלחם בבית הערבה עד לפינויה, בסדום במצור של חמישה חודשים, במבצע 10 המכות במצרים.
    עבד בחברת חשמל ותוך הנחת קו מתח גבוה ליד גבול רצועת עזה עלה על מוקש ונהרג. קבור בחלקה הצבאית בראשון לציון.
    לאחר מותו יצא לאור ספר איורים שצייר תוך כדי המלחמה בשם: בחרט הפלמ"ח

  • עאמר מוניר Open or Close
    amar munir

    עאמר, מוניר

    נהרג בתאונת מטוס קל ב-25.3.16
    והוא בן 48

    למד באוניברסיטת חיפה לתואר ראשון ושני.

    קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף, שירת כראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, וקודם לכן כמפקד מחוז חיפה של פיקוד העורף וכמפקד חטיבת החרמון. את שירותו הצבאי החל כלוחם בגדוד חרב, בשנים 2004 עד 2006 פיקד על הגדוד.

    במלחמת לבנון השנייה שירת כקצין אג"ם של עוצבת הגליל,‏ בהמשך שימש סגן מפקד חטיבת השומרון וקצין מבצעים של פיקוד הצפון. בספטמבר 2009 מונה למפקד חטיבת החרמון, שתחת פיקודו חזרה להיות חטיבה מרחבית, בתפקידו שימש עד אוגוסט 2012.

    תא"ל מוניר עמאר נמנה על בוגרי אוניברסיטת חיפה – תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל ותואר שני במדע המדינה. באוגוסט 2013 מונה למפקד מחוז חיפה של פיקוד העורף ומילא תפקיד זה עד יולי 2015. ב-3 בפברואר 2016 מונה לראש המנהל האזרחי.

    ב-25 במרץ 2016 נהרג בהתרסקות מטוס קל שהטיס באזור נחל צלמון, הוא נקבר בבית העלמין בג'וליס והותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.

  • עד חנוך Open or Close
    ad hanoh

    עד (בזסמירטני), חנוך

    נולד ביום י"א באדר תשי"ז (12.2.1957)
    נפל ביום י"ב באדר תשל"ז (2.3.1977) בתאונה באנגליה
    והוא בן 20

    אחותו: פרופ' שפיצר עדה, לשכת הרקטור.

    בן דב וצפורה. נולד ביום י"א באדר תשי"ז (12.2.1957) בחיפה.
    את לימודיו היסודיים התחיל בבית-הספר 'תל-חי' שבחיפה, והשלימם בבית-הספר עירוני ג' שבמקום. אחרי-כן סיים את לימודיו כטכנאי-אלקטרוניקה בבית-הספר 'בסמ"ת' שבחיפה. עם סיום לימודיו התכוון חנוך להמשיך במסגרת לימודים אקדמיים, אולם לאחר-מכן החליט להשלים קודם את שירותו הצבאי.
    חנוך גויס לצה"ל בשלהי נובמבר 1975 והתנדב לחיל-הים. תחילה סווג מקצועו כטכנאי במכשירי-קשר, אולם בהמשך שירותו השתלם בקורס צוללנים ולאחר-מכן בקורס למכ"מ-צוללות, כל משך שירותו הצבאי זכה חנוך למלוא הערכת מפקדיו. הם כיבדו אותו על אופיו השקט והנוח, על שקדנותו בלימודים, על רצינותו ועל חוש-האחריות שהיה בו כלפי שמירת רכוש וציוד. חנוך שימש, להערכת מפקדיו, דוגמה אישית טובה, כשהוא מגלה רצון-התקדמות עז וכושר-הסברה גבוה.

    בזכות תכונותיו אלה סיים את קורס הצלילה כחניך מצטיין. עם תום הקורס הטכני נשלח חנוך לאנגליה כדי להצטרף לצות הצוללת החדישה אח"י 'תנין', שנמצאה אותו זמן בבנייה. הוא אמור היה לשהות באנגליה כשנה, ולשוב ולהמשיך לשרת במסגרת חיל הים.

    ביום י"ב באדר תשל"ז (2.3.1977) נפגע חנוך בתאונה באנגליה ונפל בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות.

  • עמית מורן Open or Close
    amit moran

    עמית, מורן

    נהרגה בפיגוע דקירה ביער השלום בי-ם ב- 8.2.2002
    והיא בן 25


    למדה באוניברסיטת חיפה בפקולטה למשפטים.

    מורן עמית, נולדה וגדלה בקיבוץ כפר הנשיא, ליד ראש פינה. אביה הוא בן הקיבוץ, ומשפחתה היא מהגדולות במשק. בשנת 2000 החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת חיפה.

    "בחורה מאוד רצינית", סיפרה מזכירת הקיבוץ, שריתה סנה, "בהחלט אחת הבחורות שציפינו מהן, וידענו שתצליח בכל מה שתרצה לעשות". עם לימודיה, עבדה מורן באתר האינטרנט ynet, וניהלה באתר את פורום סינגל'ס.

    מורן היתה השלישית מארבעה ילדים - שני בנים ושתי בנות.

  • פז אורי Open or Close
    paz ori

    פז, אורי

    נולד ביום כ"ד באדר תרצ"ו (18.2.1936)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973) בסיני
    והוא בן 37

    למד ללימודי התואר שלישי באוניברסיטת חיפה.

    אורי, בן רבקה ופישל ז"ל, נולד ביום כ"ד באדר תרצ"ו (18.2.1936) בתל-אביב. בעודו ילד רך נפטר אביו והותיר אותו עם אמו החולה בחוסר כל.
    אורי נשלח ללמוד בבן-שמן ואחר-כך למד מכונאות בבית-הספר "אורט" בכפר-ויתקין. מרגע שהתאפשר הדבר, החל עובד במקצועו כדי לכלכל את אמו. לבחינות הבגרות התכונן כשהוא שוקד על ספריו בערבים, בבית הדל שבו גרו, אחרי יום של עבודה מפרכת.
    כשמונה שנים היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" ובתקופת הלימודים בבן-שמן היה חבר בארגון הספורט "הפועל", ואף היה אחד הספורטאים הבולטים בו. כשחיין נהג אורי להשתתף בצליחת הכנרת והשתתף גם בצליחת ים-סוף. מלבד זאת שיחק בכדורסל ועסק הרבה באתלטיקה קלה ובהתעמלות.
    בשעות הפנאי, כשהיה יושב בין חבריו, נהג להוציא את המנדולינה או את המפוחית ולהנעים להם בנגינה. לעתים גם חילל להנאתו בחליל. עלם חמודות היה, גבה קומה, בהיר עין ויפה תואר. כל ימיו טיפל באמו וסעד אותה בחוליה, ויחד עם זאת עשה בכוחות עצמו לחינוכו ולהשכלתו. הוא יצא להגשמה במסגרת תנועת "השומר הצעיר" בקיבוץ זיקים, אך נאלץ לעזוב את המשק בגלל מחלת אמו.
    אורי גויס לצה"ל במחצית ספטמבר 1957 והוצב לחיל החימוש. לאחר שעבר את האימון הבסיסי הוצב כמכונאי רכב ביחידה של חיל החימוש.
    בסוף אוקטובר 1958 שוחרר מן השירות הסדיר בצה"ל בעקבות הרעה במצבה של אמו. בשנת 1961 נשא לאישה את חברתו עליה והשניים התגוררו בבת-ים, שם נולד בנם בכורם אשד.

    בשנת 1964 עברה המשפחה לחיפה ואורי התקבל ללימודים בטכניון. הוא סיים את לימודי התואר הראשון בפקולטה להנדסת מכונות ואחר-כך שילב עבודתו בלימודים לתואר השני בהידרוליקה.

    אורי היה אדם ער והתעניין בכל המתרחש סביבו. פעלתן ואוהב-חיים היה, הרוח החיה בין ידידיו, איש שיחה שופע רוח טובה והרבה הומור. הוא ידע לחדור לעומקם של דברים ולנתח אותם; בזכות יכולת הביטוי המיוחדת שלו היה תמיד מרכז ההתעניינות בכל מסיבת רעים.
    בקלילות רבה ידע לעבור מנושא רציני לשיחה קלה או לנגינה ולפעמים לבדיחה טובה. בזכות חוש הצדק המפותח שלו, חיוכו החם וביטחונו הרב היה אהוב ומוכר בין חבריו ללימודים ולעבודה.
    אורי לא חדל מעיסוק בספורט, וכאשר גדל בנו נהג לשתף גם אותו בצליחות הכנרת ובמשחקי ספורט.

    הוא עסק בכדורסל וברכיבה, טייל ברחבי הארץ בהתלהבות והגיע לכל פינה, התעניין בחידושי המדע לסוגיו ולמד פסיכולוגיה, נוסף ללימוד ההנדסה בטכניון.
    לפליאה הייתה יכולתו העצומה לקלוט ידע. סקרנותו לא ידעה גבול ומרצו יכול היה להשתוות רק עם זה של רעייתו, שהייתה שותפת לו בכול. אורי התקבל לעבודה בחברת "מקורות", חבל הגליל, בשנת 1967 ובשנת 1969 עבר לעבוד בתה"ל, בענף אספקת המים - צפון.
    הרבה מפעלי מים באותה תקופה התממשו תודות ליכולתו הרבה. הייתה תחושת חלוציות עמוקה בכל מעשיו בתחום פיתוח מפעלי המים בגליל וברמת הגולן.

    כל פרוייקט שנטל על עצמו, ביצע ביסודיות ובדרך המעולה ביותר. עבודותיו האחרונות בתה"ל עסקו בעדכון תוכניות-אב של מפעלי המים בגליל התחתון, בעמק החולה ובגליל המערבי, לרבות עיצובן והנחיות לתכנונן של תחנות השאיבה החדשות חולתא ומחנים, הרחבת תחנות השאיבה של עין אביב, עיון, איילת-השחר ורחלים, וכן תכנון קווי-מים בגליל וברמת הגולן. כל אותה תקופה המשיך אורי בלימודים. הוא הכין עבודת גמר לקראת התואר השני בנושא: "מעבר חום לזרימה טורבילנטית עם פולימרים מפחיתי חיכוך בתמיסה מהולה".

    את עבודתו לתואר הדוקטור החליט להכין בנושא ההנדסה הרפואית, באוניברסיטת חיפה.
    כשפרצה מלחמת יום כיפור לא נקרא להתגייס, אך הוא נטל את חפציו, נפרד מאשתו, מבנו ומבתו הפעוטה ויצא.
    הוא נשלח ליחידה שלחמה בסיני וביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973), כשעשה עם יחידתו ליד רומני, הופצץ האזור על-ידי מטוסי האויב ואורי נהרג.

    הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה, בן ובת ואם. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
    זכרו הועלה בחוברת "נר לנעדרים" בהוצאת אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל.

  • פחימא אברהם Open or Close
    pahima avraham

    פחימא, אברהם

    נולד ביום י"ז בשבט תשי"ג (2.1.1953)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום י"א בכסלו תשל"ד (6.12.1973)
    והוא בן 20

    אחיו: ציון פחימה, עובד האוניברסיטה.

    אברהם, בן מזל ורפאל, נולד ביום י"ז בשבט תשי"ג (2.1.1953) בנטעים. הוא למד בבית-הספר היסודי במושב זיתן, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון "רמלה-לוד" בלוד, במגמה הריאלית-ביולוגית.

    בקיץ 1971 עמד בהצלחה בבחינות הגמר. ילד עירני ותוסס היה אבי. כבר מילדותו התעניין בתופעות הטבע שנגלו לעיניו החקרניות. הוא נהג להציג שאלות וקושיות לגננת בגן הילדים, להוריו בבית, ואחר-כך למוריו בבית-הספר. "הכל ביקש לדעת", סיפרו מוריו, "ולא נח עד אשר נמצאה לו תשובה הגיונית ומלאה".

    בבית-הספר היה תלמיד שקדן וחביב על מוריו. המחנך יהושע נזכר בחיוך הביישני שריחף על שפתיו של תלמידו ובעדינות נפשו של הנער. "אברהם היה נחבא אל הכלים, אך עורר את התפעלות חבריו כשהשמיע דברו. אני רואה אותו ניצב לנגד עיני, בטקס יום העצמאות השנתי; ניצב על הבמה המקושטת ודורש בעוז רוח. 'די לנו בשואות! יש לזכור את הגבורות ואת הישועות!' - כך אמר, ועיניו בוערות". אבי היה פעיל בחברת בני כיתתו. הוא השתתף בחגיגות ובמסיבות, ולא החמיץ מסע וטיול ברחבי הארץ. כשקשתה ההליכה על חבריו, עודד את רוחם והשמיע שירים שמחים ומבדחים בקולו הערב.

    הוא היה שוחר ספורט, "הראשון בין הרצים, המצטיין בשחקני הכדורגל" לפי עדות חבריו. בתקופה שלמד בבית-הספר התיכון, השתתף בפעילות הגדנ"ע. "הוא היה קשור אל הארץ, אל הנופים ואל ההיסטוריה שלה. בכל מאודו רצה לתרום למען האדרת כוחה של המולדת", סיפרו הוריו. ביומן שכתב אברהם כשהיה תלמיד בכיתה י"ב של בית- הספר התיכון, העלה בכתב מחשבות ורגשות, המלמדות על טיבו של נער ישראלי אמיץ, נבון ויודע מה רצונו. בין יתר הדברים כתב: "אני רוצה להיות חופשי במחשבתי ובמעשי - - - אני מעדיף את הפעולה, את ההרפתקאה על המנוחה. אינני רוצה להיות פקיד עב-כרס במשרד. אני רוצה להיות גבר בריא, חסון וחזק - - - אפשר לחשוב שהכישלון במבדקי הטיס רוקן אותי, אך לא כן הדבר. גם היום אני מלא רעיונות. למשל, אני רוצה להקים לי חווה חקלאית, אני רוצה להיות קצין בכיר בצה"ל, לא במטה כפקיד, אלא בשדה. אני אתנדב לסיירת "חרוב" של הצנחנים. ביחידה הזאת אני רוצה להיות קצין בכיר - - -".
    אברהם היה בן מסור להוריו, ידיד אוהב לארבעת אחיו ושתי אחיותיו. "כשהיה אבי על ידנו, ידענו שלא יאונה לנו כל רע. בחכמתו התיר מחלוקות ופתר בעיות סבוכות. במעשה- ידיו סייע לנו בעבודות הבית השונות, והקל על מלאכת יומנו". הכל זוכרים אותו כעלם אחראי ורציני בגישתו לחיים.

    אברהם גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתתף בקורס סיירי שריון והשלים את הכשרתו במסגרת קורס מש"קי סיור. הוא שירת כמפקד סיור בשריון ונודע בין רעיו כחייל טוב, אחראי ודבק במשימותיו. על חלקו בפעילות המבצעית הוענק לו "אות השירות המבצעי". תמיד הקפיד לשלוח מכתבים לבני משפחתו, וכשהיה בא הביתה לחופשות, נהג לשוחח עם הוריו שעות ארוכות וביקש לשמוע מפי יקיריו את הקורות אותם בהעדרו. בראשית שנת תשל"ד נרשם ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בר אילן. כבר בתקופת שירות החובה שלו החל לתכנן תכניות לעתיד, אך יד הגורל שמה קץ לכל החלומות והתקוות.
    במלחמת יום הכיפורים השתתף אברהם בקרבות הבלימה בחזית סיני, ולחם כסייר שריון. סיפר מפקדו: "סמל אבי ז"ל נמנה עם הכוח הסדיר שישב על קו התעלה ובגופו הצעיר בלם את נחשול ההסתערות של הכוח המצרי הפולש. בהמשך המלחמה נטל חלק בצליחת התעלה אל הגדה המערבית ובלחימה שם. כשתמו הקרבות השתתף אבי בהחזקת הקווים החדשים והקשים בגדה המערבית, בסיורים ובתצפיות, במארבים ובאבטחות, וכל זאת לנוכח אש רצופה של המצרים ובתנאי חיים קשים". לימים הוטל על הכוח של אברהם לאבטח את פריצת הדרך לג'בל עתקה, שהיה בעל חשיבות מרובה לכוחות צה"ל באזור. אברהם סייע בביצוע פיצוצים הנדסיים לצורך סלילתה של הדרך, והשתתף בפעולות אבטחה בשטח. בצהרי יום י"א בכסלו תשל"ד (6.12.1973) נפגע אברהם ונהרג בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

    במכתב תנחומים להורים השכולים, כתב מפקד היחידה על פועלו ועל מסירות נפשו של אבי בימי הקרבות ובתקופה שלאחריהם. בין יתר דבריו כתב: "במשך תקופת שירותו בפלוגה הסדירה, התחבב אבי ז"ל על כל חבריו ומפקדיו ביחידה".

    הוריו של אברהם הנציחו את זכרו בהקמת פינת זיכרון על שמו בבית-הספר במושב זיתן.

  • פיינבלט אופק Open or Close
    zhal

    פיינבלט, אופק

    נפל בכ"ג באייר תשע"א (27.05.2011)
    והוא בן 38

    למד באוניברסיטת חיפה.

     

  • פלצור ראובן Open or Close
    reuven palzur

    פלצור פלוצ'נקו, ראובן סייק

    נולד בכ"ט באדר ב' תרצ"ב (6.4.1932)
    נהרג בפעולת איבה בי' בתשרי תשמ"ו (25.9.1985)
    והוא בן 53

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לפסיכולוגיה ומדעי המדינה.

    ראובן, בן אסתר ושלמה, נולד בתל אביב בכ"ט באדר ב' תרצ"ב (06.04.1932), אח לאורה. גדל בתל אביב, וכבר מנעוריו גילה אהבה גדולה לים התיכון. את השכלתו הגבוהה החל בבית הספר לקציני ים בחסות טכניון חיפה, והמשיך ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת ירושלים, בחוג לפסיכולוגיה ומדעי המדינה. 
    בשנות החמישים עבד כקצין מכונה באוניה 'קוממיות'; במהלך אחת ההפלגות נפצע, ונאלץ לפרוש מספנות.

    בשנת 1957 נישא ראובן לאסתר לבית נוי. בני הזוג הקימו את ביתם בחיפה, ונולדו ילדיהם טלי, יוחאי, מירב ועילם. ראובן כיהן כמזכיר איגוד הימאים, ולאחר מכן ניהל את המרכז לשירותי רווחה לימאים. בשנות השבעים היה מנהל כוח אדם במפעלים שונים, האחרון שבהם 'תעל' של קיבוץ משמרות.

    כל השנים היה ראובן חבר נלהב במועדון 'הכרמל' - מועדון שייט חיפאי. כמו כן היה פעיל ומדריך בהנהגת צופי הים, חיפה. בתחילת שנות השמונים הגשים את חלומו ורכש ביחד עם עוד שותף יאכטה: 'פירסט'. בכל הזדמנות יצא להפלגות עם המשפחה או עם חברים, לקפריסין ולאיים היוונים.

    ביום שלישי 24.09.1985 יצא ראובן להפלגה ביחד עם אשתו, אסתר, וחבר שלהם, אברהם אבנרי. בלילה של יום הכיפורים, י' בתשרי תשמ"ו (25.09.1985), עגנה היאכטה במרינה של לרנקה. בשעה 04:30 לפנות בוקר עלו על היאכטה שלושה מחבלים חמושים. הם ירו ורצחו את אסתר בשעה שהייתה על הסיפון. את אברהם ואת ראובן הם כפתו למיטות בחדר המגורים. במשך זמן רב ניהלו שלושת המחבלים משא ומתן עם שלטונות קפריסין. בשלב מסוים, מסיבות שלא התבררו, הם הוציאו להורג את אברהם וראובן בירי בראשיהם, והסגירו את עצמם למשטרה המקומית.

    ראובן היה בן 53 במותו. הותיר אחריו ארבעה ילדים, אם ואחות. הובא למנוחות בבית העלמין בחיפה, לצד רעייתו.

  • קולה מרדכי Open or Close
    zhal

    קולה, מרדכי

    אין פרטים


    למד באוניברסיטת חיפה.

     

  • קומויי יוחנן Open or Close
    komoy yohanan

    קומויי, יוחנן

    נולד ביום ט' בתשרי ת"ש (22.9.1939)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום כ"ט בחשון תשל"ד (24.11.1973) ברמת הגולן
    והוא בן 34

    היה מרצה בכיר בחוג לכלכלה באוניברסיטת חיפה

    יוחנן, בן ג'ואן ומיכאל, נולד ביום ט' בתשרי ת"ש (22.9.1939) בקייפטאון שבדרום-אפריקה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1946.
    הוא למד בבית-הספר היסודי בגימנסיה העברית "רחביה" בירושלים, ואחרי-כן המשיך לימודיו בבית-ספר תיכון בקנדה ובגימנסיה העברית "רחביה" בירושלים, במגמה הריאלית. יוחנן, שכונה בשם "יוחי" ו"יוח", עשה בנעוריו שלוש שנים בקנדה, שכן אביו שירת שם כשגריר ישראל.
    יוחנן גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1958 והוצב לחיל התותחנים.
    לאחר הטירונות הוכשר לתפקיד תותחן שדה. הוא מילא את תפקידו ביעילות ובתבונה ומפקדיו שלחוהו לקורס קצינים. לאחר שהשתלם בקורס קצינים ובקורס לקציני חת"ם, הוצב כקצין סוללה בגדוד תותחים מתנייעים.
    לאחר שחזר מלימודיו בארצות-הברית, הוצב לשירות מילואים כקצין עמדת תותחים בגדוד שדה. מפקדיו העריכוהו אז כקצין טוב, קפדן, דייקן ומסור, השולט היטב בסוללה. כעבור זמן מונה לקצין ניהול-אש באותו גדוד. בתקופת שירותו זכה בכמה מדליות בתחרויות ריצה.
    כשסיים את שירותו הסדיר, ב-1961, נסע יוחנן לארצות-הברית, שם שירת אביו כשגריר ישראל באו"ם והחל בלימודיו האקדמיים.
    תחילה למד באוניברסיטת "קולומביה" ואחרי-כן באוניברסיטת "ברנדייס", שבה השלים בהצטיינות את לימודיו לתואר הראשון בכלכלה בשנת 1964.
    באותה שנה, נשא לאישה את סוזן לוין, חברתו לספסל הלימודים ב"ברנדייס" והחל ללמוד לתואר השני ביחסים בין-לאומיים באוניברסיטת "פרינסטון". תחילה חשב להיכנס לשירות החוץ הישראלי, אולם בסופו-של-דבר, החליט להתמחות בכלכלה, ולאחר שהשלים את לימודיו לתואר מסטר, החל בפרינסטון את עבודת הדוקטורט שלו, שנושאה: "הגירה בין-לאומית של כוח-אדם מקצועי: המצב בארצות-הברית-קנדה", והתמחה בכלכלת-עבודה ובדמוגרפיה.

    יוחנן עבד שנה בקרן הפיתוח של או"ם ואחרי-כן, בשנת 1966, עבד כעוזר מחקר במדור יחסי העבודה בפרינסטון. בשנת 1968 שימש כמדריך במחלקה לכלכלה באוניברסיטה הזאת. לאחר שהוענק לו תואר דוקטור בשנת 1969, חזר יוחנן לארץ ומונה מרצה לכלכלה בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון בחיפה. בשנת 1972 הועלה לדרגת מרצה בכיר שם. כן שימש כמרצה בכיר לכלכלה באוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו העיקריים היו כלכלת עבודה, כוח-אדם ודמוגרפיה, והוא פרסם מאמרים רבים בספרות המקצועית. התעניין בתיאוריה כלכלית. פרסומיו עסקו בעיקר בבעיות הגירה, מיקוח וקידום עובדים.

    עבודתו המשותפת עם עמית למקצוע בתורת המיקוח נחשבת אחד הניסיונות המשכנעים היחידים לבחון תיאוריות פורמליות של תהליך המיקוח לעומת נתונים שנוצרו במציאות במשא-ומתן של איגודים-הנהלות.
    הוא עסק לא רק במחקר מופשט, אלא גם בבעיות של כוח-אדם בארץ, בייחוד של כוח-אדם אקדמי, והכין תחזיות ביקוש והיצע של מהנדסים.
    יוחנן היה חבר בוועדה הארצית לקביעת שכר לימוד באוניברסיטאות ובוועדת הקצבות מחקר שליד משרד העבודה. כן שימש כיועץ לשני מחקרים, שנערכו במכון הישראלי לחקר הספנות. הוא פעל גם בתחום האדמיניסטרטיבי בטכניון: היה נציג הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בסינט ובשנים 1973-1971 היה אחראי ללימודי ההסמכה בכלכלה.
    בשנת 1973 מונה לראש לימודי הכלכלה. הוא הצטיין בריצות למרחקים ארוכים, היה שחיין טוב ובאביב 1973 השתתף עם חבריו מהטכניון בצליחה העממית העשרים של הכינרת.

    יוחנן ניחן בחוש הומור. הוא היה ער לנעשה סביבו וחש צורך להביע דעה בענייני ציבור. ואמנם כפעם בפעם כתב רשימות קצרות לעיתונות ובהן מתח ביקורת על תופעות שליליות בחיינו.

    כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, התייצב יוחנן ביחידתו והשתתף עמה בקרבות ברמת-הגולן, כקצין ניהול אש. לדברי מפקדו, נהג יוחנן בקור-רוח למופת גם בשעות קשות ולאחר ימי לחימה רצופים. הוא השתלט היטב על הצוות ועל עבודת הסוללות, עשה מאמץ רב לטפל באנשים והצטיין בכושר מנהיגות.
    ביום כ"ט בחשון תשל"ד (24.11.1973), נפטר יוחנן בעת שירותו בכפר איובה שברמת-הגולן. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, הורים ואחות. לאחר פטירתו הועלה לדרגת סרן.

    במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "יוחנן היה מעמודי התווך של היחידה, כמפקד וכאדם. חריצותו וקפדנותו - עם גישתו האנושית לפקודיו - התמזגו באישיותו לנתך נפלא, שהקנה לו את הערכתם ואהבתם של כל חיילי היחידה ומפקדיה. גם בשעות קשות ידע למלא תפקידו בשקט וביעילות והיה משענת איתנה לרוחם של חייליו".

    חבריו ובני משפחתו תרמו לזכרו מלגות בטכניון ובאוניברסיטה בחיפה. הקרנות מעניקות מדי שנה מלגות לסטודנטים הראויים לעידוד מהמחלקות לכלכלה. כן נערכת מדי שנה הרצאה לזכרו מפי כלכלן ידוע. באוניברסיטה העברית בירושלים ובבית-הספר "מבואות ים", הוענקו מלגות לזכרו. על שמו נשתלו חורשות ביער ירושלים וביערות הכרמל.
    ברבעון הטכניון בחיפה, סתיו - חורף 1974, ראו אור דברים עליו; ב- Journal of Political Economy שמוציא לאור המדור ליחסי עבודה במחלקה לכלכלה באוניברסיטת "פרינסטון" פורסמו דברים עליו כהקדמה למאמר שלו; כלכלנים ידועים שהכירוהו הוציאו לאור לזכרו את הספר Essays in Labor Market and Population Analysis ובו אוסף ממאמריהם וכן מאמר שלו.

  • קונשטט זאב Open or Close
    konshtat zeev

    קונשטט, זאב

    נולד בשנת תש"ה (1945)
    נפל ביום כ"ב בסיון תשכ"ז (30.6.1967) באבו רודס
    והוא בן 22

    רעיתו: קונשטט אסתר, גמלאית האוניברסיטה.

    בן דניאל ואורה. נולד בשנת תש"ה (1945) בטשקנט שברוסיה.
    בהיותו בן ארבע עלה לארץ מצרפת. ילדותו עברה עליו בחיפה. למד בבית-הספר היסודי "צפרירים" ולאחר שסיים את לימודיו היסודיים בו למד בבית-החינוך התיכון בערב ועבד בשעות-היום. נוסף ללימודיו הצטרף לחוג הדרמטי "סדנא" והשתתף בכמה הופעות. כן נירשם במכון לפיתוח-הגוף "מכון שמשון" אשר בחיפה.

    בגיל שבע-עשרה ומחצה הפסיק את לימודיו והתגייס לצה"ל לפי רצונו; זה היה גיוס מוקדם מן הרגיל. הוא אהב את הצבא בכל נפשו ומגמתו היתה להצטרף לשירות-הקבע.
    זאב ניחן בחוש הומור יוצא מן הכלל ופקודיו העריצו אותו מאוד. הוא התעניין במצבם הסוציאלי וטיפל בהם כאב מסור. בראשית שירותו הצבאי התנדב לשייטת אולם עזב אותה מסיבות שונות. עבר קורס מ"כ ושירת בתפקיד זה.

    בכל ימי שירותו הסדיר דיבר רק על קריירה צבאית. בגיל 18 נשא אישה ואת בנו, שנולד לו לאחר-מכן, ניסה לחנך ברוח צבאית מגיל רך. בינואר 1965 חתם על שירות-קבע ועבר לגדוד נח"ל אשר בו שירת תקופה קצרה. לאחר בקשות אין ספור הועבר לגדוד צנחנים ובו השקיע את כל מרצו וכשרונות-ההדרכה שלו. תמיד היה ער למצב הביטחוני של המדינה ואפילו בזמן חופשותיו הקצרות היה מתקשר ליחידתו כדי לברר מה המצב ואם יש צורך בו.

    ביום הפשיטה לסמוע הגיע לגדודו ממש ברגע האחרון עם כל ציודו רץ כדי להשיג את הקומנדקר שכבר יצא לדרך להשתתף בפעולה; הוא אמנם השתתף בפעולה זאת. לשמחתו לא היה גבול על יכולתו לתת את חלקו בפעולה צבאית זו. 
    הוא המשיך את שירותו הצבאי בגדוד הצנחנים ואף נלחם במלחמת ששת הימים. נטל חלק בחזית הדרום בקרבות הקשים בסיני וכמה פעמים ראה במות חבריו הטובים ביותר. הוא עצמו ניצל כמה פעמים ממוות. הוא אמר כי שבע-קרבות הוא, שהפילו את מיטב בחורינו.

    נפל במילוי תפקידו באבו-רודס ביום כ"ב סיון תשכ"ז (30.6.1967). הניח אשה ובן.

    הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.

  • קושט חגי Open or Close
    kost hagai

    קושט, חגי

    נולד ביום ג' באייר תשי"א (9.5.1951)
    נפל ביום כ"ח בניסן תש"ן (22.4.1990) בהתנגשות שני מסוקי יסעור
    והוא בן 39

    למד במכללה לבטחון לאומי ובאוניברסיטת חיפה.

    בן ורדה ומיכאל, ממייסדי קיבוץ גבת וממקימי קיבוץ יפעת (ב'פילוג' 1955) בעמק יזרעאל. חגי נולד ביום ג' באייר תשי"א (9.5.1951) בקיבוץ לאחר שלוש אחיותיו: ניצה, לאה ויעל ועל לידתו בישרו במסיבת חג העצמאות בקיבוץ ומכאן שמו חגי, על השמחה הכפולה. חגי נודע כילד חביב, חרוץ, דייקן ועיקש. הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון האזורי 'העמק המערבי' בקיבוץ יפעת במגמה ביולוגית, תוך אהבה והצטינות בפיסיקה. חגי ניגן בחליל צד והדריך שנתיים בקן הנוער העובד והלומד במגדל העמק. עד גיוסו עבד בענף הלול, שבחר בו בעיקר בשל הצוות החרוץ והמגובש, שרובו נפל במערכות ישראל.

    בשלהי אוקטובר 1969 גויס חגי לשירות חובה בצה"ל. הוא התנדב לקורס-טיס, סיים אותו בהצלחה במגמת מסוקים, קיבל דרגת קצונה והוצב בטייסת אנפה. בנובמבר 1971 נכווה חגי באורח קשה בתאונת מסוק, עבר סידרת ניתוחים, שיקם עצמו במאמץ ובעקשנות ושב לטייסת. בחודש מרס 1973 נישא לחברתו דורית והם הרחיבו את המשפחה בהולדת שני ילדיהם, נמרוד וניצן.
    חגי היה לאב גאה, אוהב ללא גבולות ומעריץ את ילדיו והקדיש כל שעה פנויה לבילוי במחיצתם.

    הוא האמין שפיתוח עניין משותף עם כל ילד תורם להעמקת הקשר וכך עשה, בטיסנאות עם נמרוד ובסרטים עם ניצן. הוא חיבב סרטים, שירים עבריים, ספרים, טיולים, ריצה ואוכל משובח. בשנת 1974 הוסמך חגי ושירת כמדריך בבית-הספר לטיסה בבסיס חצרים. לאחר שתי תקופות בטייסת עבר הסבה למסוקים כבדים ('יסעורים') בטייסת יסעורים.
    לאחר ששימש ראש צוות תכנון בתלס"מ, נקרא לשמש סמ"ט ב' בטייסת יסעורים. הוא קודם לתפקיד סמ"ט א', ובשלהי 1982 מונה ראש מדור מבצעים בענף מבצעים בחיל האוויר.
    בקיץ 1983 יצא חגי עם משפחתו ללימודים בארצות-הברית, הוא למד בקולג' של חיל האוויר האמריקני באלבמה וסיים לימודי תואר ראשון באוניברסיטת אובורן. המשפחה שבה ארצה וחגי התקדם בסולם הדרגות. לפני שהועלה לדרגת סגן-אלוף כתב מפקדו, "בתפקידו האחרון שירת כרמ"ד מבצעים. ביצע תפקידו בצורה מקצועית, אחראית ומסורה".
    בקיץ 1984 התמנה חגי מפקד טייסת יסעורים, עליה פיקד בהצטיינות שנתיים ובקיץ 1986 התמנה מפקד טייסת אחרת, עליה פיקד בהצטיינות שלוש שנים, במהלכן זכתה הטייסת במירב פרסי בטיחות הטיסה והשתתפה בפעילות מבצעית ענפה.

    חגי זכה לתכנן, לבצע ולהוביל את הטייסת בפעילות מבצעית שרובה חסויה עד עצם היום הזה והדמיון דל מלתארה. במסגרת זו זכה לשתף פעולה עם עילית הכוחות המבצעיים בצבא והיה אהוב ונערץ על-ידיהם "מהחייל ועד לגנרל". חגי אהב אותם אהבת אמת, הרגיש אחריות רבה לביטחונם והעריץ את מקצועיותם ונכונותם. כך נרקמה חברות נפלאה שעקבותיה נותרו עד עצם היום הזה.
    בחוות-הדעת על טייסים בתפקידי פיקוד כתבו מפקדיו: "חגי, קצין ברמה גבוהה, יסודי ומקצועי. בעל כושר חשיבה וניתוח מצוינים. נהג בנועם הליכות מחד וביד חזקה מאידך. דמות סמכותית, מקדם את הטייסת בדגשים הנכונים, בעל פוטנציאל לתפקידי פיקוד, מהימן וממושמע". בחודש מרס 1990, במהלך לימודיו במכללה לביטחון לאומי, ניתן אישורו של שר הביטחון למינויו של חגי לסגן מפקד בסיס תל נוף בדרגת אלוף משנה.

    ביום כ"ח בניסן תש"ן (22.4.1990) נפל חגי בעת מילוי תפקידו. שני מסוקי 'יסעור' טסו בטיסת אימונים באזור מבוא שילה. המסוק המובל התנגש במסוקו של חגי. בתאונה זו נספו עוד שישה אנשי צוות, מכונאים מוטסים וטייסים.
    חגי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. בן שלושים-ותשע היה בנופלו. הותיר אחריו רעיה - דורית, בן - נמרוד, בת - ניצן, שלוש אחיות - ניצה, לאה ויעל, ואח - אסף.
    לאחר מותו הועלה חגי לדרגת אלוף-משנה בידי הרמטכ"ל רא"ל אהוד ברק ומפקד חיל האוויר האלוף הרצל בודינגר. חגי, שהיה לפני ומעל הכול אדם מופלא, אב ורע, הונצח כך על-ידי בני משפחתו בחדר הנצחה בבית המשפחה ביבנה ובסרט וידיאו שתיעד פרקים מחייו. ארגון הסטודנטים היהודיים ברומא נטע עץ לזכרו באחד מיערות הקרן הקיימת לישראל. קהילת יהודי Sun City West באריזונה, ארצות-הברית, הנציחו את שמו בבית-הכנסת המקומי.

    חברו ללימודים במכללה לביטחון לאומי, אל"מ עמידרור יעקב, כתב עליו:
    "כשרוח חזקה נושבת, כשרעש הרעמים מחריש אוזניים והבזקי הברק מסמאים עיניים - מתמקדת תשומת-הלב בעצים האדירים המתנופפים לכל צד ובמים הזורמים והסוחפים כל שעומד בדרכם.
    כך הוא טבעו של אדם: הרעש, האור החזק ומה שנראה כבעל עוצמה - הם המושכים את הנפש. / ובאותה עת נופל זרע ארצה.
    בשקט, בלא למשוך את עינו של איש ובלא שתוקדש לכך מחשבה מצד מאן דהו. / בראייה עמוקה חשוב הזרע מן הסערה - כי בו טמון העתיד. / גורלו של היער ייקבע בדממה - ולא בעוצמתה החיצונית והמופגנת של הסערה הרועשת. / כאותו זרע היה חגי. / שקט ומופנם, רחוק מזיקוקי די-נור. איש מקצוע שיודע ואוהב את מקצועו, השופט את עצמו וסביבתו בקריטריונים חמורים של עשייה ולא על-פי דיבורים והצגות חיצוניות. כמי שבוחן את הדברים על-פי חשיבותם ולא על-פי צבעוניותם. / במכללה ראינו אותו מהזווית הצרה של היותנו תלמידים, אך גם כאן הכרנו בו את הנחישות לרדת לשורשן של בעיות, ללמוד ולהבין כדי להתמודד. למדנו לדעת שיכולתו כטייס היא תוצאה של אותן תכונות שעשו אותו חבר טוב: פתיחות לסביבה, הבנה של האחר אך ללא ויתור לעצמו. עם חיוך אך ללא חוסר רצינות. / טיפולו המסור בילדים (ולא רק שלו) בטיולי המכללה הצביעו יותר מכל על הרכות ועדינות הנפש המסתתרות מאחורי הפנים שהצליחו להסתיר את המתח הפנימי ומאחורי הידיים השרופות שלכאורה איבדו מעדינות מגען. / הכרנו את חגי לזמן קצר. / הוא נהרג במקום אותו אהב - במסוק, ועל הכיסא שהחשיב מכול - כיסא הקברניט. / הוא יחסר לנו מאוד".

  • קליין יעקב Open or Close
    klein yaakov

    קליין, יעקב

    נולד ביום כ"ח בסיון תש"ו (27.6.1946)
    נפל המלחמת יום כיפור, ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) ברמת הגולן
    והוא בן 27

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה וראיית חשבון.

    יעקב, בן חנה ושמואל, נולד ביום כ"ח בסיון תש"ו (27.6.1946) בחיפה. הוא למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "יבנה" בקרית אתא, ואחרי-כן המשיך ולמד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים. יעקב, שכונה בפי חבריו ינקל'ה, היה דמות של מנהיג מילדותו. הוא חונך באווירה דתית מובהקת ובעת לימודיו בישיבה באה לידי ביטוי אהבתו הרבה לדת וכן יכולתו המצוינת בלימודים העיוניים.

    כל ימי ילדותו ונעוריו היה יעקב חבר בתנועת "בני עקיבא", וברבות הימים היה למדריך ומארגן סניף בה. מלבד כושר המנהיגות שניחן בו, נתברך גם בחכמת חיים, בתבונה, בזריזות מפתיעה, ובעיקר, בדחף עצום לעשות. היה לו כישרון מיוחד לקשור קשרי ידידות עם אנשים, מכרים וזרים.

    הוא היה עניו, ולא ראה במעשים יוצאי-דופן שעשה דבר מיוחד שראוי לספר עליו. כך לא הסכים לתאר את פעולותיו במלחמת ששת הימים לפני כתב "מערכות" שרצה לראיינו. כשסיים את לימודיו בישיבה התיכונית, למד תקופה קצרה בישיבה הגבוהה "כרם דיבנה". לימודי קודש אלה העמיקו את מטענו הרוחני והדתי והדבר סייע לו להתמודד בהצלחה עם בעיות שונות בתחום הדת, שנתקל בהן בעת שירותו הצבאי. בראיון לטלוויזיה שנערך עמו במלחמת יום-הכיפורים, וששודר לאחר נופלו, תיאר יעקב את הרגשתו כמפקד צעיר בשריון וכבחור דתי בים של אש.
    יעקב גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1964 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות הטנק ובקורס למפקדי טנקים.
    מאחר שעשה חיל בשירותו ביחידת שריון נשלח לקורס קצינים ואחרי-כן השתלם בקורס לקציני שריון. לאחר סיום הקורסים הוצב בבית-הספר לשריון כמדריך בקורס למפקדי טנקים. בתפקידו זה העריכו מפקדו כקצין בעל נתונים טובים. הוא עמד לסיים את שירותו הסדיר לפני מלחמת ששת הימים, אך בגלל הכוננות המשיך לשרת ומונה סמ"פ בגדוד מאולתר של בית-הספר לשריון, שלחם בסיני. ביום הראשון למלחמה נפצע המ"פ ויעקב נתמנה למלא את מקומו.
    הוא מילא את תפקיד המ"פ בהצלחה רבה, ומפקדו ציין שהוא הצטיין בקרבות, והעריכו כקצין אמיץ ויוזם, מנהיג הנותן דוגמה אישית, שופע החלטיות ונאמנות. על דבקותו במטרה והתעלותו בקרב הוענק לו ציון לשבח מטעם אלוף פיקוד הדרום.
    לאחר שסיים את שירותו הסדיר, הוצב למילואים בגדוד שריון כמ"מ טנקים. לאחר שהשתלם בקורס מ"פים שריון, הוצב בגדוד אחר כסמ"פ טנקים. לאחר שהשתלם בקורס סיור מתקדם, מונה מ"פ טנקים והועלה לדרגת סרן. יעקב אהב את הצבא ורצה לבחור בו כדרך חיים, אך מסיבות שלא היו תלויות בו, נאלץ לוותר על כך.
    לאחר שסיים את שירותו הסדיר, נשא אישה והחל ללמוד כלכלה וראיית חשבון באוניברסיטת חיפה. יחד עם הלימודים עבד כמורה בעכו, אחרי-כן עבד כמזכיר במשרד הסעד בעכו ומשנת 1969 עבד במשרד הביטחון בקרית מוצקין, כמנהל אדמיניסטרטיבי. גם בלימודים וגם בעבודתו הצליח.

    כן היה פעיל בחוגי הצעירים של המפד"ל. הוא סיים את לימודיו לקראת התואר ב"א, אך התואר הוענק לו רק לאחר מותו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה יעקב בבית-הכנסת ליד עמוד התפילה, שכן שימש כשליח ציבור. 
    מיד אחרי שהתייצב ביחידתו, נשלח בראש פלוגת טנקים, שיצאה לקו הראשון ברמת-הגולן, כדי להשתתף בבלימת הכוחות הסוריים. בקרב שהתחולל ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) באזור תל-ענתר, כשפיקד על פלוגתו והוא חשוף בצריח, נפגע יעקב מפגז ונהרג.

    הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית אתא. השאיר אחריו אישה ושני בנים, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן והוענק לו "עיטור המופת" על גילוי אומץ-לב הראוי לשמש מופת. וזה תיאור המעשה:
    "עם פרוץ הקרבות שימש רס"נ יעקב קליין ז"ל כמפקד פלוגת-טנקים, שנלחמה ברמת-הגולן. ב7- באוקטובר 1973 נפגע הטנק שלו והחל לבעור. רס"נ יעקב קליין ז"ל נפצע, אולם בקור-רוח הצליח גם לחלץ את התותחן, שנפגע קשה. לאחר שכיבה את הדלקה, פונה לבי"ח, וכבר למחרת "ברח" משם וחזר ליחידתו. ב-19 באוקטובר 1973, בעת ההתקפה וכיבוש "תל-ענתר", נפגע אחד הטנקים בפלוגתו של רס"נ יעקב קליין ז"ל והחל לבעור. רס"נ קליין ז"ל קפץ מהטנק שלו, כיבה את הדלקה וחילץ את הצוות. מאוחר יותר נהרג. במעשיו אלה גילה אומץ-לב, תושייה, קור-רוח ודבקות במשימה למופת".

    ברשימה "בדרך אל דמשק" כתב אריה חשביה על עלילותיו ולחימתו המיוחדת.

  • קליין יצחק Open or Close
    klein izhak

    קליין, יצחק

    נולד ביום ב' בתמוז תשי"ז (1.7.1957)
    נפל במלחמת שלום הגליל, ביום כ"ה בחשוון תשמ"ג (11.11.1982)
    והוא בן 25

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג להיסטוריה של המזה"ת.

    בן רבקה ודב, ניצולי שואה, נולד ביום ב' בתמוז תשי"ז (1.7.1957) בחיפה. יצחק למד בבית-הספר היסודי "מעלות הנביאים" ובבית-הספר התיכון עירוני ה' בחיפה. הוא הצטיין בלימודיו ובלט בכשרונותיו.

    שנים אחדות היה יצחק חבר בתנועת "הצופים", ואחר-כך היה פעיל בגדנ"ע ובפעילויות התנדבותיות, כמו המשמר האזרחי, ובעבודה בבסיס מזון של צה"ל. הוא נהג גם לעזור לחבריו, שלמדו איתו בכיתה.
    יצחק התגייס לצה"ל באוקטובר 1975. הוא קיווה להיות כתב-צבאי, אך למורת רוחו שובץ במשטרה הצבאית. הוא עבר קורס שוטרים, קורס חוקרים בוחנים וקורס סמלים. מפקדיו, שהעריכו מאוד את חריצותו ואת כישוריו, הציעו לו להמשיך ולשרת בצבא הקבע, אך לאחר לבטים החליט יצחק להשתחרר ולהמשיך בלימודים אקדמיים.

    שלוש שנים למד יצחק לתואר ראשון בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, כשבליבו האמונה בצורך להכיר היטב את שכנינו ואת המרחב שבו אנו חיים.

    הוא למד בחריצות, וסיים בהצטיינות את לימודיו. יצחק המשיך ללמוד לתואר שני, ואף התקבל לעבודה באוניברסיטה כעוזר-הוראה. במהלך לימודיו השתלם יצחק בצורה אינטנסיבית בשפות אזוריות, כמו ערבית ותורכית, אך למד גם צרפתית ואנגלית ואף חשב להשתלם בשפה היידית, שבה מצא עניין מיוחד.

    אחת מעבודותיו הטובות, על הקהילה הערבית בחיפה בתקופת המנדט, פורסמה לאחר נפילתו (1983) בהוצאת אוניברסיטת חיפה, המרכז היהודי-ערבי והמכון לחקר המזרח התיכון.
    הישגיו בלימודים היו גבוהים הודות לחריפות שכלו, שקדנותו והתמדתו. לצד זה התבלט יצחק בהיותו נעים-הליכות, צנוע, ישר-דרך, מסור למשפחתו ולחוג ידידיו.
    כשפרצה מלחמת שלום הגליל, נקרא יצחק לשירות מילואים. חמישה שבועות הוא שירת באיזור צור. באוקטובר 1982, נקרא יצחק שוב לשירות מילואים בבית הממשל הצבאי בצור.
    ביום כ"ה בחשוון תשמ"ג (11.11.1982) מצא יצחק את מותו בין עשרות חיילים נוספים, כשהתמוטט בית-הממשל והוא בן 25 שנים. הוא השאיר אחריו הורים ואח.

    לאחר מותו, הועלה יצחק לדרגת רס"ל. הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.
    כתב עליו מפקד יחידתו: "יצחק שירת במצ"ח החל בשנת 1974, והתבלט עוד בתחילת דרכו כבחור פיקח, אחראי, מהימן ומסור. בכל התפקידים שמילא הוא גילה חריצות, יעילות, יוזמה, ששימשו דוגמה ומופת. מפקדיו ייעדוהו לגדולות ואף הפצירו בו להמשיך בשירות קבע, אך עם כל אהבתו לצה"ל ולאחר לבטים ביקש להשתחרר, כדי ללמוד ולהתקדם, אך המשיך לתרום מניסיונו בשירות המילואים של היחידה. הוא התנדב לכל משימה וביצע את תפקידיו מעל ומעבר לחובתו, והוערך על-ידי מפקדיו וחבריו כחוקר מעולה וכחבר נאמן. במבצע שלום-הגליל היה יצחק בכוח הראשון שגויס ושירת באיזור צור, תוך הקרבה ובלא ליאות. הוא נקרא לשרת שנית באיזור, שם נפל. מותו ורוחו ישמשו לנו מורה דרך ולאורם נחנך את חוקרינו הצעירים".

  • קלר יעקב Open or Close
    keller yaakov

    קלר, יעקב

    נולד ביום כ"א בשבט תש"י (8.2.1950)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) בתעלה
    והוא בן 22

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה ובחוג לסטטיסטיקה.

    יעקב (קוצ'י, יענקלה), בן יפה ויצחק, נולד ביום כ"א בשבט תש"י (8.2.1950) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי בעתלית והמשיך בגימנסיה על-שם ביאליק בחיפה.
    יעקב היה תלמיד טוב וממושמע. מורהו בבית-הספר התיכון מספר כי "היה מקמץ בדברים ויודע לתמצת את רעיונותיו. דעותיו היו פסקניות ותמיד עמד על דעתו. הוא העמיק חשוב, חקר וחיפש, ונמשך אל הדברים שבהיגיון".
    היו בו התמדה, חריצות, דייקנות, קפדנות, סבלנות ותבונת כפיים. הוא שקד על תחביבו - בניית דגמי מטוסים, מסוקים ודאונים, וקרא הרבה בביטאון חיל-האוויר, להעמיק את ידיעותיו בנושאי התעופה, שכן עוד מימי ילדותו נשא את לבו להיות טייס.

    בימי נעוריו נמנה עם חברי תנועת "הנוער העובד והלומד" והרבה לטייל בארץ. את שעות הפנאי הקדיש לספורט, שחה ושיחק בכדורגל. יעקב היה חברותי מאוד, קל להתיידד, אהב לבלות, לרקוד וליהנות במסיבות רעים. הוא היה בעל חוש הומור, עליז ושמח ואוהב לצחוק. כפעם בפעם שיעשע את ידידיו במעשי קונדס. טוב לב היה, אוהב לעזור לזולת, אוהב שלום ומבקש את דרך הפשרה והוויתור. את הוריו אהב אהבה עזה ורחש להם כבוד רב.

    יעקב גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1968, והתנדב לשרת בחיל-האוויר. הוא החל להשתלם בקורס טיס, אך נאלץ להפסיק. אחר כך הוצב לחיל השריון ונשלח להשתלם בקורס חובשים. מפקדו מספר עליו ש"התבלט בהתנהגותו, הן כאדם והן כחייל, היה מסור לתפקידו ובעל ידע מקצועי רב". מפקדיו העניקו לו את "אות השירות המבצעי".

    אחרי ששוחרר מהשירות הסדיר, נתקבל יעקב לאוניברסיטת חיפה ולמד בחוג לכלכלה ולסטטיסטיקה. בימים שלמד באוניברסיטה של חיפה נשא את חברתו נאוה לאישה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יעקב בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. בקרב שנערך ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) בציר "אורחה", על שפתה המערבית של תעלת סואץ, פגע פגז בזחל"ם של יעקב והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה, הורים ואחות. בתו, מיכל, נולדה לאחר מותו. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
    רופא הגדוד סיפר עליו: "יעקב ידע לעשות את מלאכתו במסירות רבה ומתוך דאגה רבה לשלום הבחורים. בשדה הקרב ניכרו מסירות נפשו וחום לבו. הוא שמר על שלוות נפש גם בימים הקשים של המלחמה ועל פניו חיוך נוסך ביטחון. במהלך הקרב, תוך לחימה בקו הראשון, נפגע הכלי שלו והוא נהרג. לי אבד חבר אהוב וחובש מסור".

    יחידתו הוציאה לאור חוברת לזכר הנופלים, ויעקב בתוכם.

  • קפלן נתן Open or Close
    kaplan nathan

    קפלן, נתן

    נולד ביום כ"ז בחשון תש"י (19.11.1949)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) בגולן
    והוא בן 24

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה ובחוג לסטטיסטיקה.

    נתן (נתיק), בנם-יחידם של אידה ויוסף, מניצולי השואה, נולד ביום כ"ז בחשון תש"י (19.11.1949) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם גורדון ובבית-הספר התיכון בקרית חיים, במגמה ההומנית. נתן היה חבר פעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד", השתתף בטיולים רבים בכל רחבי הארץ, וכך עמקה עוד ועוד אהבת המולדת, שהוריו, למודי הסבל ומוראות השואה הנאצית, ביקשו לטעת בו.

    הוא היה חובב ספורט והיה נלהב למשחקי הכדורגל והכדורסל. הרבה תחביבים היו לו - הוא הדריך להקות נוער, ניגן באקורדיון, השתתף בחוגים למוסיקה וביקר בהצגות ובמופעי תרבות. נתן היה חברותי וקל להתיידד, מוכן לעזור תמיד, אחראי ודייקן במעשיו, מנומס, אדיב ונעים הליכות. ישר-דרך היה, איש-אמת ובעל מצפון. את הוריו אהב אהבה עזה, והיה להם בן נאמן ומסור והשפיע עליהם מתנות רבות.
    נתן גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1967 והוצב לחיל הקשר. לאחר הטירונות השתלם בקורס לאלחוטני מורס. את מרבית ימי שירותו הסדיר עשה בתקופת מלחמת ההתשה ברמת הגולן, כקשר מפקד החטיבה. בתעודת השחרור שלו ציין מפקדו: "נתן הוא חייל מעולה, אחראי, מסור ונאמן לתפקידו, מלא רצון, יזמה ויכולת ובעל מקצוע מעולה".
    אחרי שהשתחרר המשיך בלימודיו באוניברסיטת חיפה, בחוג לכלכלה ולסטטיסטיקה. נתן היה תלמיד חרוץ ושקדן, מעמיק וצמא-דעת, הקפיד על הכנת שיעורים והרבה לסייע לתלמידים החלשים. באוניברסיטה היה אחד המצטיינים ביותר. ראש החוג לכלכלה כתב במכתב להוריו: "שנות לימודיו של נתן היו, אם ניתן להתבטא כך, סדרה של הצלחות. אולם ההצלחה אינה נמדדת בציונים בלבד". מורהו באחד הקורסים אמר עליו: "הוא היה אחד התלמידים הרצינים והשקדנים ובהירי המחשבה. השאלות שהציג בשיעורים, הוכיחו את רצונו החזק להגיע לעומקן של הבעיות הנדונות". אך הוא לא זכה ליהנות מפרי מאמציו; תעודת הסיום לתואר "בוגר" במדעי החברה ובמדעי המתמטיקה נתקבלה בביתו לאחר שנפל בקרב.

    ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973), בעת הפריצה למובלעת ברמת הגולן, בציר "אמריקה" בדרך העולה מקונייטרה לדמשק, נתקל הזחל"ם שלו במארב סורי, ונתן נפגע ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בצור-שלום. השאיר אחריו אב ואם. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
    במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בכל ימי המלחמה ניכר היה נתן בתרומתו ובביצוע תפקידו כקשר ומפקדיו העריכוהו מאוד".

    הוריו הוציאו לאור ספר לזכרו בשם "עד יום כיפורים זה". בספר מובאות קורות משפחת לוחמים - אב, אם ובנם-יחידם. ההורים מגוללים בו את פרשת החלק שנטלו במלחמת הנקם בגרמנים ביערות ביילורוסיה ובקרבות מלחמת העצמאות בצפון הארץ, ומספרים על מסירות נפשו של בנם, שנפל בקרבות הבלימה ברמת הגולן.
    באנדרטת הגיבורים בקרית מוצקין נקבע לוח שיש לזכר הנופלים בני המקום, ונתן בתוכם; החטיבה הקימה אנדרטה לזכר חלליה לרגלי תל אבו-נידה, בדרך נפח-קונייטרה, ולאחר זמן-מה ניטעה חורשה סביבה. על משטח האנדרטה חקוקים שמות שבעים וארבעה חללי החטיבה.

  • קרא בשיר Open or Close
    kara bashir

    קרא, בשיר

    נולד ביום 24.5.1965
    נפל ביום 16.9.1992
    והוא בן 27

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לעבודה סוציאלית.

    בן סובחיה וסלים. נולד ביום 24.5.1965 בדאלית אל-כרמל. למד בבית-הספר היסודי דליה ג' בכפרו, אחר סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון ובדאלית אל-כרמל, במגמה הריאלית, ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות. בשיר היה מעורה בחיי החברה והקהילה. הוא נמנה עם מייסדי קבוצת הכדורעף בכפרו. היה חבר העמותה לקידום הספורט וחבר בוועדה למלחמה בסמים בדאלית אל-כרמל. הוא עסק באמנות והשאיר שני פסלים מאבן חול. כן יצר קשרים עם אמנים, סופרים ומשוררים והדריך קבוצות נוער בהתנדבות.
    בשיר גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1983. לאחר הטירונות הוכשר כלוחם חי"ר וביצע תפקידים שונים. להערכת מפקדו, המצויה בתיקו האישי, מילא בשיר היטב את המוטל עליו והיה חייל מעולה. בתעודת השחרור שלו נכתב כי היה מקצועי ומסור.

    כשסיים את שירותו הסדיר התחיל ללמוד באוניברסיטת חיפה בחוג לעבודה סוציאלית. בתקופת לימודיו שיחק בנבחרת הכדורעף של האוניברסיטה וזכה במלגת הצטיינות מטעם מחלקת הספורט. במהלך הלימודים כתב יומן בתורת ההתנהגות החברתית. כן נטל חלק בסרט וידאו אודות חייו באוניברסיטה וחיי החברה של הסטודנט הדרוזי. בשנת 1992 סיים את לימודיו בהצטיינות בתואר B.A. הוא התחיל לעבוד בבית-הספר 'מפתן' שבכפרו.
    בשיר נקרא לתקופות של מילואים. ביום 16.9.1992 נפל בעת שירותו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בעוספיא. השאיר אחריו אם, ארבעה אחים ושלוש אחיות - נג'ם, כאאד, כנען, זוהר, שמשה, נג'מה ואזהאר.

    במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בשיר היה מקובל על חבריו, דמות נעימה ושקטה. היחידה, מפקדיה וחייליה, משתתפת בצערכם העמוק". בהספד לזכרו הדגישו חבריו את רוח ההתנדבות שבו.

    חבריו הוציאו לאור ספר שירים בעברית לזכרו.

  • קריספל יוסף Open or Close
    krispel yosef

    קריספל, יוסף (יוסי)

    נולד ביום ב' בתמוז תשכ"ב (4.7.1962)
    נפל ביום כ"ג באדר תשמ"ג (8.3.1983)
    והוא בן 20

    אחיו: יונתן, עובד במרפאת האוניברסיטה.

    בן עליזה ועמרם, נולד ביום ב' בתמוז תשכ"ב (4.7.1962) בחיפה. יוסי היה בן בכור במשפחתו. הוא השלים את בית-הספר היסודי "צפרירים", והמשיך ללמוד שלוש שנים בבית-הספר התיכון "חוגים". שנתיים למד יוסי בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר, וסיים את לימודיו התיכוניים ב"מישלב".
    בנובמבר 1980 התגייס יוסי לצה"ל ושירת במשטרה הצבאית, סמוך למקום מגוריו. הוא עבר אימוני טירונות, ונשלח לקורס שוטרים צבאיים. במרס 1981 סיים יוסי קורס מדריכי כלואים, ועלה לדרגת רב"ט.

    ביום כ"ג באדר תשמ"ג (8.3.1983), נסע יוסי במכונית צבאית בהיותו בתפקיד. בכביש חיפה תל-אביב, ליד מחלף עתלית, אירעה תאונה ויוסי נהרג בה. בן 20 שנים הוא היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בחיפה. יוסי השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים. על-שמו נתרמה ספרייה תורנית בישיבת כולל "יגדיל תורה" בחיפה.

    מפקד יחידתו כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו:
    "במהלך שירותו הוצב יוסי במתקן כליאה, ולאחר מכן שובץ במשטרה הצבאית בפיקוד הצפון. הוא היה חייל אחראי ומסור, ממושמע ואהוב על חבריו ומפקדיו. הוא גילה רוח התנדבות, רוחש בצורך לתרום ולעזור. אלו היו חלק ממעלותיו. מפקדי וחיילי היחידה הכירוהו ואהבו אותו".

  • קשת דוד Open or Close
    keshet david

    קשת, דוד

    נולד ביום י"ט באלול תשי"א (19.9.1951)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) בתעלה
    והוא בן 22

    למד באוניברסיטת חיפה.

    דוד, בן עדינה ומשה, נולד ביום י"ט באלול תשי"א (19.9.1951) בירושלים. הוא נקרא על שם סבי אמו, דוד ילין, שהיה מאבות היישוב ויושב ראש הוועד הלאומי בין השנים 1929-1920.
    כשהיה דוד בן שנתיים עקרה משפחתו לחיפה ואחרי-כן עברה לבית-לחם הגלילית. הוא למד בבית-הספר היסודי "אלון הגליל" במקום מגוריו ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "גרינברג" בקרית-טבעון. הוא גדל וחונך במושב בית-לחם הגלילית אך היה קשור מאוד לעיר הולדתו, ירושלים, וברבות הימים הקים בה את ביתו.

    דוד, שהיה ידוע בכינויו דודי, היה אציל נפש, נהג בעדינות וברוך וכל הליכותיו אמרו טוב-לב ואהבה. מנעוריו היה להוט ללמוד, לרכוש ידע ולהרחיב את השכלתו. תמיד היה שותף בכל פעילות חברתית ותרבותית, קיבל על עצמו תפקידים ומשימות ומילא אותם בשלמות.

    דוד היה בעל יזמה וכושר ארגון, ניחן בכושר מנהיגות והיה מוכן לשאת באחריות ולמלא כל תפקיד שהוטל עליו או שהתנדב למלאו. הוא שאף להצטיין וידע להשקיע מאמצים ולעמול בדבקות ובהתמדה להשגת מטרותיו. למרות שאפתנותו ומרצו הרב היה צנוע ומאופק, בעל שיקול דעת רציני ובוגר, נהג במתינות ובאורך רוח, אך יחד עם זאת עמד בתקיפות על שלו והגן בלהט ובעקשנות על דעותיו.

    נתמזגו בו רצינות ובגרות עם עליזות של נעורים והוא למד בשקידה ועבד בחריצות, אך גם בילה הרבה מתוך חדוות חיים. דודי למד היסטוריה והגות יהודית, שכן היו אלה מקצועות שאהב וביקש להתמחות בהם. הוא לא ראה בלימודים קרדום לחפור בו אלא למד לשם ההנאה שבדבר ומתוך רצון להיות מסוגל להעניק לזולת מן הידע שרכש.
    על כן ציפו רבים מחבריו שיפנה לעסוק בהוראה. נתמזגו אצלו אהבתו לירושלים ואהבתו להיסטוריה. הוא טייל בעיר, נהנה מנופיה ויחד עם זאת התעמק ברקע ההיסטורי של אתריה. חבריו נהגו להאזין לסקירותיו ולהסבריו המצוינים על העיר ותולדותיה. הוא ידע למצוא הקבלות מן ההיסטוריה למציאות של ימינו, השתתף בוויכוחים בעניינים פוליטיים וביסס את עמדותיו והשקפותיו על נסיון העבר ועל דברי הימים, שהכיר היטב ושלדעתו היוו בסיס הולם לבחינת ההווה.

    דודי היה רודף שלום ודוגל בפשרות ונמנה עם המחנה, שקרא לשלום ולדו-קיום עם הערבים. הוא חקר את תולדות התנועה הציונית וטען בלהט רב כי ניתן ליישב את הסכסוך בין העמים בדרכי שלום. הוא לא הסתפק בלימוד ובמחקר אלא ניסה לשכנע את הזולת בצדקת השקפותיו. על גישתו לבעיות מדיניות וחברה השפיעו אופיו המתון והליכותיו המאופקות. הוא האמין בשלום מתוך פשרה והגן בדבקות על עמדותיו. את דבריו תמך בניתוח מעמיק ומקיף של תופעות היסטוריות ולכן היה בטוח בצדקתו.
    דוד גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1969 וביקש לשרת בחיל השריון, שכן לדעתו חיל זה עתיד היה להכריע את גורל המערכה הצבאית. לאחר הטירונות הוכשר לשמש כנהג טנק ואחרי-כן סיים בהצלחה קורס מפקדי טנקים ונשלח לשרת בגדוד טנקים בסיני. דוד היה איש שריון מצטיין ומפקד למופת. הצוות שבפיקודו הגיע להישגים מעולים בזכות ההקפדה על ביצוע מושלם ומדויק של הפקודות. בזכות הצלחתו מונה לתפקיד רב-סמל פלוגתי ולמרות שהיה צעיר וחסר נסיון הצליח למלא את כל המשימות שהוטלו עליו. הוא היה בעל כושר מנהיגות ויכולת ארגון והיה מוכן להגיש עזרה לכל חבר שנזקק לסיועו.

    בתחילת נובמבר 1972 שוחרר מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל השריון. לאחר ששוחרר מהשירות התקבל ללימודים במכינה הקדם-אקדמית, שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, השקיע את כל מרצו בלימודים, ניתק את עצמו מענייני היום-יום והתרכז בלימודים. לפרנסתו עבד במודיעין של חברת "אגד" בתחנה המרכזית בירושלים ואחרי-כן הצטרף לצוות עובדי המכון למחקר חברתי. עבודתו הייתה כרוכה במגע עם קהל והוא נהג פתיחות רבה ויצר קשרים הדוקים עם אנשים רבים. בירושלים, העיר האהובה עליו, עסק בלימודים ובעבודה, בטיולים, בספורט ובהאזנה למוסיקה. הוא אהב להאזין למוסיקת ג'אז והקדיש ערבים ארוכים לשמיעת מנגינות האהובות עליו. הוא נהנה משילוב הקולות וכלי הנגינה, חיפש ביצועים מיוחדים ולא ידע לאות בחיפושיו עד שמצא תקליט של הביצוע האהוב עליו. בספטמבר 1973 נשא דוד לאישה את חברתו כרמלה והקים עמה את ביתו בקרית-יובל בירושלים. כרמלה הייתה שותפה לאהבותיו: לטיולים בירושלים ולערבים הארוכים של ההאזנה למוסיקה.

    כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נפרד דודי מרעייתו, שנשא שלושה שבועות לפני כן. הוא הצטרף ליחידתו, שהשתתפה בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. דודי התגלה כלוחם אמיץ וכמפקד מעולה ונטל חלק בקרבות קשים ומרים.
    ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) סייעה יחידתו לפרוץ את הציר לתעלת סואץ לקראת הצליחה. בקרב זה נפגע דודי ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבית-לחם הגלילית. השאיר אחריו אישה, הורים ושלושה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

    במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "סמל קשת דוד ז"ל שירת ביחידת שריון והיה אחד ממפקדי הטנקים המוכשרים והמסורים ביותר. בקרבות לחם כשהוא מהווה מופת לאומץ ולמנהיגות. דמותו תישאר לעד חרוטה בלבותינו, כמופת וכחבר לנשק, מהטובים והיקרים שאבדנו".

    בני משפחתו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, שכתבו הוריו, רעייתו, חברים ללימודים וחברים לנשק.

  • רגב ניר Open or Close
    regev nir

    רגב, ניר

    נהרג בפיגוע במסעדת "מקסים", ביום ח' בתשרי תשס"ד ( 4.10.2003)
    והוא בן 25

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג למדע המדינה ובחוג לסטטיסטיקה.

    ניר רגב נרצח בשבת 4.10.2003 במסעדת "מקסים" בחיפה. בן 25 היה ניר במותו.
    ניר נולד וגדל בנהריה ובה סיים את לימודיו. שירת בצבא בחיל הים וסיים את לימודיו לתואר ראשון בחוגים למדע המדינה וסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה.

    ניר כל כולו היה שמחת חיים, חוש הומור מפותח ואהבת הזולת. הוא עבד למחייתו בסניף בנק הפועלים מקומי בחיפה. באותה שבת ארורה החליט ללכת עם ידידתו לחוף הים בחיפה. בדרך לחוף הים עצרו במסעדת "מקסים", ומשם הוא כבר לא שב.

    ניר היה עמוד התווך של משפחתו. הוא אהב מאוד את אחותו עינת ששירתה באותה עת כחיילת בצה"ל והיתה קרובה וקשורה אליו במיוחד.

    עם לכתו של ניר נותר בליבנו חור עמוק וגדול, פצע מדמם שלא יגליד לעולם.

    יהי זכרו ברוך
    משפחת רגב

  • רובינסקי רוני Open or Close
    rubinski roni

    רובינסקי, רוני

    נהרג במלחמת לבנון השנייה ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006) מפגיעת רקטה
    והוא בן 30

    למד באוניברסיטת חיפה במסלול הרב תחומי.

    רוני רובינסקי, סטודנט בשנה השנייה ללימודיו לתואר ראשון במסלול רב תחומי באוניברסיטת חיפה, נהרג באחת מהתקפות הטילים על חיפה.
    רוני נהרג ב ב-66 באוגוסט בעת ששהה במקום עבודתו. רוני היה בחופשה משירות המילואים אליו נקרא בשל המלחמה. ביום החופש שלו התנדב להחליף חבר לעבודה ונהרג שם.

    "רוני היה בחור מקסים. תמיד מוכן לעזור, תמיד מחייך", סיפקה סימה בט, חברה טובה לספסל הלימודים. "המילה 'לא' פשוט לא היתה קיימת אצלו". כחודש לפני האסון, חגג את יום הולדתו ה-30, יום לפני מבחן חשוב עליו שקד עם קבוצת חברים איתה נהג ללמוד יחד.
    "רוני התעקש לדחות את חגיגת היומולדת לאחר המבחנים. בפגישת הלימודים המסכמת, ביום שלפני המבחן - הפתענו אותו כל החברים, עם מתנות, בלונים ועוגה. הוא התרגש נורא", סיפרו חבריו.

    רוני ומשפחתו עלו לארץ בשנת 1989 והתאקלמו מהר. בשנת 2003 החל רוני לעבוד במקום עבודתו החדש, עבודה אותה אהב מאוד והשקיע בה שעות רבות במקביל ללימודיו האינטנסיביים באוניברסיטה ולמרבה הצער, בה גם קיפח את חייו.

  • רוט עמוס Open or Close
    roth amos

    רוט, עמוס

    נולד ביום ג' בתמוז תש"ח (13.7.1948)
    נפל ביום כג' בתשרי תשל"ד (19.10.1973)
    והוא בן 25

    אשתו: שרה שור, עובדת אוניברסיטה.

    עמוס, בן רחל ויצחק, נולד ביום ג' בתמוז תש"ח (13.7.1948), בקיבוץ גבת, ונקרא כך על שמו של חבר הקיבוץ, עמוס, שנפל בדיוק בשעת הולדתו בקרבות מלחמת הקוממיות.
    הוריו, שהתגוררו בקיבוץ רק באופן זמני, עברו לחיפה, שם קבעו את משכנם בבית ערבי נטוש.
    עמוס היה מאושר מאוד בבית הגדול והמוזר הזה, ובדרך כלל היה מאושר; בעל מזג טוב היה כל ימי חייו. בחיפה למד בבית-הספר היסודי "צפרירים", שם רכש ידידים רבים, שליוו אותו עד דרכו האחרונה.

    הוא היה חבר בתנועת הנוער "המחנות העולים", השתתף בפעולות הספורט של אגודת "הפועל", ועסק בבניית דגמי מטוסים לפי ההוראות שבחוברות של חיל האוויר.
    מאחר שהיה בעל כישרון טכני מילדותו, נרשם ללימודים בבית-הספר התיכון-מקצועי על-שם שפרינצק. לאחר שתי שנות לימוד החל ללמוד בפנימייה הצבאית של חיל החימוש שבצריפין.
    הוא השתלם במקצוע חשמלאות רכב, בו עסק אחר כך במסגרת שירותו הצבאי. לא פעם, כאשר הזכיר את התקופה בפנימייה, נהג לומר: "היו אלו שנות חיי היפות ביותר". ואמנם, המסגרת הצבאית תאמה את אופיו: הוא היה חברותי כדי לחיות בתנאי פנימייה, ועם זאת היה ממושמע ומוכן לציית לפקודות. עמוס גויס לצה"ל בראשית פברואר1966 חשמלאי רכב קרבי משוריין.
    יחד עם גדודו עבר את מלחמת ששת הימים, ובמלחמת ההתשה שירת כאיש צוות טכני במעוזים שעל שפת התעלה. בגדודו נחשב ל"החשמלאי" בצוות החימוש, ועם זאת רצה תמיד להיות בצוות תותח, בסוללה, ולא במפקדה. "היו לו ידי זהב", סיפרו מפקדיו.

    "הוא אהב לעבוד והיה פותר תמיד את כל הבעיות בטנק". בתעודת השחרור נאמר "בעל מקצוע מעולה, חייל מסור ואחראי. ביצע את המוטל עליו ביעילות וברצון". בראשית פברואר 1969 סיים את שירות החובה, אך עוד בתקופת שירותו, החל ללמוד לבחינות הבגרות. הוא שאף להתקדם בחייו ולזכות בתואר אקדמי, ולשם כך היה זקוק לתעודת הבגרות, שלא ניתנה לו במסגרת הפנימייה.
    עמוס למד בערב ובבקרים עבד בתעשייה הצבאית כמבקר איכות. "בכל הקשור לתפקידו", סיפרו חבריו, "היה עמוס קפדן ולא ידע פשרות. הוא בדק כל מוצר ביסודיות ולא הותיר דבר לספק. ביחסי אנוש נהג כבוד בכולם, היה חביב ודאג לא לפגוע באיש". בשנים ההן, שהיו מלאות עיסוקים, נשא לאישה את שרה חברתו מילדות וברבות הימים נולדה לזוג בת, שקראו שמה גלית.
    סיפרה אשתו: "בשביל גלית תמיד היה לו פנאי. היא, הדומה לו כל כך, הייתה אהבת נפשו. לעמי היה חיוך תמיד על שפתיו. הכל לקח בקלות, וכשאני דאגתי, הוא צחק. לעתים היה חוזר מהעבודה בעינים אדומות מרוב עייפות, אך ישב ללמוד".

    אכן, עמוס היה עקשן. הוא רצה להגיע להישגים בחיים בעודו צעיר. כפי שאמר: "כשאזדקן לא אוכל ליהנות מכל זה". העומס הכבד לא מנע בעדו מלהמשיך ולשמור על יחסי החברות ההדוקים עם ידידיו משכבר הימים. תמיד היה מרכז החברה; הוא ידע לצחוק, להשתובב ולהשרות סביבו מצב רוח עליז. "אי אפשר להיזכר בעמוס אלא מתוך חיוך", אמרו חבריו.
    כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה עמוס בביתו. הוא "ישב על מחטים", וניסה ללא הרף להתקשר למשרד של הגדוד.
    כאשר סוף סוף הגיע האוטובוס לאוספו, לא התגבר על זעמו וצעק על מפיץ הצווים: "עכשיו באים?! המלחמה התחילה כבר בשתיים!". כמעט לא הספיק לומר שלום, חטף את המזוודה ורץ לאוטובוס.

    ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), חצתה יחידתו את התעלה. למחרת, ביום כ"ג בתשרי תשל"ד(19.10.1973), בשדה התעופה של דוור-סואר, פגע פגז קטלני בצוות המצטיין של סוללה ג' ועמוס נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה, השאיר אחריו אישה ובת, אב ואם. דיין: "עמוס היה חייל מסור וחבר מצוין. הוא היה אהוד על הכל". הצבאית לזכר נופליה כמו כן פורסמה רשימה לזכרו בחוברת שהוציא לאור גדוד מס' 5 להנצחת נופליו.

  • רון אביאל Open or Close
    ron aviel

    רון, אביאל

    נולד ביום ט"ז באב תש"ח (21.8.1948)
    נהרג בפיגוע במסעדת "מצה" ביום י"ח בניסן תשס"ב (31.3.2002)
    והוא בן 54

    למד באוניברסיטת חיפה

    רון, אביאל אלוף משנה בצה"ל ומנכ"ל המרכז למיפוי ישראל. חתן פרס ביטחון ישראל. 
    אביאל נולד בשכונת הדר בחיפה, למד בבית הספר הריאלי ובמחזור הראשון של תיכון עירוני ה' ופעל בתנועת הצופים. בשנת 1966 התגייס לחיל התותחנים ולחם במלחמת ששת הימים כחייל בשירות סדיר ובמלחמת ההתשה כקצין. בשנים 1970 - 1974 למד לימודי גאודזיה בטכניון ובשנים 1976 - 1978 עבד באיראן. בשובו לישראל הוא התגייס בשנית לשירות קבע בצה"ל.

    במסגרת שירותו היה אביאל שותף לפיתוח תורת לחימה ייחודית שהפכה את האגד הארטילרי למרכז אש אוגדתי. תחת פיקודו של האלוף ישראל טל הוא היה שותף גם לפיתוח תותח מתנייע ולתכנון מרכבה 3.

    מאוחר יותר הוא היה מעורב גם בפיתוח תותח בקוטר 120 מ"מ, לשימוש בטנקי מרכבה, עליו הוא זכה עם צוותו מהתעשייה הצבאית בפרס ביטחון ישראל (1998).
    במהלך שירותו הצבאי הושאל אביאל לעבודה במרכז למיפוי ישראל ולאחר סיום שירותו (בדרגת אלוף משנה) הוא התמנה, בשנת 1994, למנהל המרכז. בתקופתו בתפקיד הוקמה מערכת מידע גאוגרפי לאומי בה רוכזו כלל הנתונים הגאוגרפיים לשימוש משרדי הממשלה. כמו כן החל המרכז לעשות שימוש במערכות ניווט לווייניות לצרכי מיפוי והוקם באוניברסיטת חיפה הארכיון הלאומי למפות ולתצלומי אוויר. באמצעות נתוני המרכז קודמו על ידו תכניות מערכתיות לחיזוי רעידות אדמה ולמלחמה בתאונות הדרכים. אביאל עמד גם בראש הוועדה לקביעת קו המים העליון של הכנרת.
    ב-31 במרץ 2002 שהה אביאל עם משפחתו במסעדת "מצה" בחיפה ונהרג במהלך פיגוע טרור. שני ילדיו, ענת ועופר, נהרגו גם הם. רעייתו, כרמית, נפצעה קשה.
    אביאל היה חובב רכיבת אופניים ועל על שם בני המשפחה נקרא חניון "שבילי רון" להליכה ולרכיבה באופניים. כמו כן נקראה על שמו צעדת "לוחמי האש" של חיל התותחנים

    באוניברסיטת חיפה הוצא לזכרו הקובץ: "מחקרים בארץ ישראל - ספר אביאל רון" ומוקדשת לזכרו פינת הנצחה בספרייה בחדר לימודים אזורים.

  • רז אלחנן Open or Close
    raz elhanan

    רז, אלחנן

    נולד ביום י"ד בכסלו תש"ד (11.12.1943)
    נפל ביום כ"ח במרחשון תשכ"ח (1.12.1967) במפרץ סואץ
    והוא בן 24

    רעייתו: רז נירה, גימלאית האוניברסיטה.

    בן אפרים ובלומה רייזנר. נולד ביום י"ד בכסלו תש"ד (11.12.1943) במושב בית-שערים שבעמק יזרעאל.
    ילדותו עברה עליו בתקופת מלחמת הקוממיות.
    בבית-שערים למד את לימודיו היסודיים ובקרית-טבעון - את התיכוניים. תחילה ביקש אלחנן ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל, אך כשהחליט ללמוד בתיכון שבטבעון עשה זאת ברצינות האופיינית לו.

    עוד משחר נעוריו התבלטו בו שתי תכונות עיקריות: רצינות ויסודיות. כל עבודה שעשה במשק היתה טבועה בחותם התכונות הללו. היתה בו מזיגה מופלאה של רצון עז ורצינות מצד אחד ושל הומור, שמחת חיים ושובבות נעורים מצד שני. לצה"ל גויס באוגוסט 1962 ושירת בחיל האוויר כנווט במטוס הווטור. בהתלהבות של יצירה ניגש לעניין זה. קרא חומר על הטיס בחוברות ובספרים, וביסודיות רבה הגה ולמד את המקצוע. ואכן כמה מאושר היה כאשר עבר את הבדיקות והמבחנים בהצלחה ונתקבל לקורס טיס. לאחר מכן, כאשר נפצע בידו מרובה ציד שהיה ברשותו - עבר לקורס נווטים.

    הוריו אמנם לא היו מאושרים בכך, אבל הם לא ניסו לעכב בעדו מפני שידעו מה נחושה החלטתו ללכת בדרך זו. לא קלה הייתה דרכו בחיל האוויר ומלאה היתה אימונים מפרכים ולימודים רבים.

    אלחנן קיבל הכל ברוח טובה. בזמן שהיה בקורס הנווטים פקד אותו משבר נפשי ובימים ההם פניו לא היו כתמול שלשום. התחיל לחשוב ולתהות על אדם ואלהים וזמן מה התעניין גם בדת. אך עד מהרה התגבר על המשבר הזה ושקע בלימודים בכל להט נפשו.
    חיל רב עשה בקורס אשר גמר בהצטיינות, ובמסדר-הכנפיים היה החניך המצטיין ולאחר מכן הגיע לדרגת סגן. באותה תקופה מצא גם את אשרו בחיים והכיר את אשתו לעתיד, נירה לבית שמחוני מנהלל. אחרי שהתחתנו הקימו את ביתם סמוך לכפר ההורים. מאז התהדקו עוד יותר הקשרים עם המשפחה. הימים היו אז ימי מתח של תקריות-גבול, אך כל אימת שיכול הופיע עם חיוכו הטוב בעיניים.

    הוא ידע שהוריו חרדים לו ובביקוריו היה מרגיע אותם. בימים שקדמו למלחמת ששת הימים, כאשר היה חשש מפני המפציצים המצרים, היה אומר: "אל תדאג, אבא, הם לא יגיעו הנה".
    כך התנהלו חייו עד יום ו', כ"ח במרחשון תשכ"ח (1.12.1967). ההורים חיכו לו ולנירה כדרכם מדי שבוע. אך אז, במלחמת ההתשה נפל עם מטוסו למימי מפרץ סואץ.

    הניח את נירה בהיריונה ולאחר נפלו נולד לו בן, אביעד. מאחר שגופתו לא נמצאה הוקמה לזכרו מצבה בחלקת הנעדרים אשר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים ואף בבית הקברות ביישובו - בית שערים. משפחתו הוציאה חוברת לזכרו בשם "אלחנן".

  • רחמים מאיר Open or Close
    rahamim meir

    רחמים, מאיר (בטי)

    נולד ביום ב' באלול תשי"ז (29.8.1957)
    נפל ביום י' בתשרי תשמ"ה (6.10.1984)
    והוא בן 27

    אחותו: רוש אורנה, עובדת אוניברסיטה.

    בן ג'וליה ויוסף, נולד ביום ב' באלול תשי"ז (29.8.1957) בחדרה. הוא היה ילד ערני ושובב ובשערו הבלונדיני ועיניו הירוקות שבה את לב כל רואיו.
    מאיר החל ללמוד בבית-הספר היסודי "צפרירים" והמשיך ולמד מסגרות ומכניקה בבית-הספר המקצועי "עמל" - שניהם בחדרה. אהבותיו הגדולות היו הים ומשחק הכדורגל.

    משחר ילדותו היה ספורטאי מעולה. הצטיין בריצה ובמסגרת קבוצת הכדורגל של קבוצת הפועל נחליאל הבקיע שערים רבים. מאיר סיים את חוק לימודיו בפנימייה הצבאית של חיל-הים בחיפה, בה הוכשר כמוכ"ם ימי.

    מאיר גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1974 והוצב כמוכ"ם על אחת מספינות הדבור. אחרי כן הועבר לא-טור ושרת שם כסגן מפקד דבור עד סוף שירותו.
    היה בחור חברותי מאוד וחבריו לשירות אהבוהו. אהבתו העזה לים התעצמה ביתר שאת בתקופת שירותו בא-טור. בהגיעו לחופשות הביתה היה מרבה בסיפורים על הנופים שראה, על הים הגדול והשקט, וכיצד היה יושב על החוף, קשוב לרחש הגלים.

    כשעמד להשתחרר הוענקה למאיר תעודת שחרור ובה צוינה התנהגותו כטובה מאוד. על שירותו הוענק לו אות השירות המבצעי. בתחילת נובמבר 1977 שוחרר מאיר משירות סדיר והוצב למילואים ביחידת חיל-התותחנים.

    ביום י' בתשרי תשמ"ה (6.10.1984) נפל סמל מאיר בעת שירותו והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בחדרה. הניח הורים, שלוש אחיות ושני אחים.

  • שוורצמן אלכס Open or Close
    shwarzman alex2

    שוורצמן, אלכס

    נולד ביום כ"ט בחשוון תשמ"ג (15.11.1982)
    נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום א' באב תשס"ו (26.7.2006)
    והוא בן 23

    למד באוניברסיטת חיפה.
    לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

    בן פרימה ומשה. נולד ביום כ"ט בחשוון תשמ"ג (15.11.1982) בווינניצה שבאוקראינה, ברית המועצות, כילד שני להוריו ואח לדיאנה הבוגרת ממנו. נצר לשושלת הבעל שם טוב (הבעש"ט), מייסד תנועת החסידות. אלכסנדר למד באוקראינה בבית הספר היסודי מספר 33.
    בהיותו כבן 11, בשנת 1993, עלה ארצה עם אמו ואחותו. משפחתו מצאה את משכנה בעכו, ואלכסנדר המשיך שם את לימודיו, בבית הספר "אורט".

    הוא התייתם מאביו בשנת 1995 והפך הלכה למעשה לאבי המשפחה. כך, בגיל צעיר ובעיצומם של נעוריו, נטל על עצמו את האחריות למשפחה והפך למשענת ולנחמת אמו ואחותו. ביטוי לכך ניתן בעבודות שאלכסנדר נטל על עצמו בחודשי הקיץ, לפרנסת המשפחה, בעת חופשותיו מבית הספר "אורט". את לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר הטכני של חיל האוויר, בקריית חיים.

    אלכסנדר התגייס לצה"ל בחודש ינואר 2001. כל ימי ילדותו ונעוריו שאף להפוך לטייס, וכך מצא עצמו בקורס טיס. חרף מאמציו והשתדלותו הפסיק את הקורס לאחר שמונה חודשי שירות, לאכזבתו הרבה, ושב לבקו"ם לשם הצבה מחדש בצה"ל.
    אף כי נכזב חלומו להיות טייס, לא חדל אלכסנדר להציב לעצמו רף גבוה בצבא, כדי לתת את המיטב שבו ולשרת את עמו ומדינתו. כיוון שכך בחר ללכת ליחידה קרבית, ומימש את מטרתו בגיוסו ליחידה היוקרתית "אגוז". אלכסנדר נהג לומר בהתייחסו לשירותו הצבאי, כי "אם לא אתגייס ליחידה קרבית בצבא, מי יעשה זאת?". לאחר שסיים בהצלחה את קורס הקצינים עבר לגדוד 51 של חטיבת "גולני", והתקדם בה בסולם הדרגות והתפקידים עד לתפקיד סגן מפקד פלוגה.

    יפה תואר, גבוה, שרירי ומסודר תמיד, היה אלכסנדר גאוות משפחתו. חרף הצלחתו בצבא לא גבה לבו, ולאמו העניק תמיד יחס מיוחד: בימי הולדתה ובחגים שיגר לה פרחים, וגם כשנבצר ממנו להגיע הביתה דאג לטלפן אליה יום יום ולשאול לשלומה. בעתות מחלה אף סעד את אמו בבית החולים, למרות מחויבותו לצבא.

    אלכסנדר קיים קשר חזק ומיוחד עם אחייניו. אלה התגאו בו והעריצוהו על היותו קצין, שירותו ביחידה קרבית ונועם הליכותיו. בעת חופשותיו מהצבא נהג לבקר תחילה בבית אחותו, שם חיבק ונישק את ילדיה, ורק אחר כך המשיך לבית אמו.
    לאלכסנדר חיכו חיים שלמים ומוצלחים לאחר תום שירות החובה שלו בצבא. הוא תכנן להמשיך ולשרת בצבא קבע, ללמוד באוניברסיטת חיפה, ולשאת לאישה את חברתו האהובה סבינה. משפחתו של אלכסנדר נפגשה עימו בפעם האחרונה חמישה ימים לפני נפילתו.

    אלכסנדר נפל במהלך מלחמת לבנון השנייה, בקרב בבינת ג'ביל שבדרום לבנון ביום א' באב תשס"ו (26.7.2006), והוא בן עשרים ושלוש וחצי. אלכסנדר נטמן בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אחריו סבתא, אם, אחות וחברה. אלכסנדר הועלה לאחר מותו לדרגת סרן.

  • שחר עמרי Open or Close
    shar omri

    שחר, עמרי

    נולד ביום י"א באייר תשמ"ז (10.5.1987)
    נפל בעת מילוי תפקידו ביום ז' בתמוז תשע"ב (2012.6.27)
    והוא בן 25

    למד באוניברסיטת חיפה.

    בנם הבכור של אירית ואָשֵׁר. נולד ביום י"א באייר תשמ"ז (10.5.1987) בכפר סבא, אח גדול לענבר ולוטם.

    עמרי היה תינוק יפה-תואר ועטוף באהבה. בבית החולים נקרא בפי המיילדות "התינוק היפה". בבית, לאורך השנים, קראה לו אימו "הנסיך, אהוב ליבי, חיים שלי, אושר שלי, מתוקי, בייבי", וגם "רוחי, גלבי, עיני, נפשי".
    בבגרותו התגאה עמרי בבכורתו ונהג להקניט את אחיותיו כי זכה לאהבת אימו שנים רבות מהן. כשכתב לאימו, הקפיד לציין בחתימתו "מבנך הבכור".

    עמרי גדל בכפר סבא והיה ילד רגוע, שלֵו, שמח וחכם, שהחל לדבר בגיל מוקדם מאוד וקלט כל דבר במהירות. חברי המשפחה, האחיות בטיפת חלב, הגננות והמורות, נקשרו אליו בעבותות אהבה, שכן אישיותו הייתה ממגנטת.

    עד כיתה ה' למד בכפר סבא בבית הספר היסודי בית החינוך על שם אופירה נבון. אחר כך עברה המשפחה להתגורר באילת בעקבות עבודתו של אביו, שהיה איש צבא קבע בחיל הים. במשך שלוש שנים למד עמרי בבית הספר היסודי "עציון גבר" ובחטיבת הביניים "אורט בגין" באילת. כשהיה בכיתה ח' חזרה המשפחה לכפר סבא. עמרי המשיך לחטיבת הביניים על שם שז"ר וסיים את לימודיו בתיכון "יצחק רבין" במגמת ביולוגיה.
    עמרי אהב מאוד לבלות עם חברים. הוא נהנה מאוד ממוזיקה, הכיר שירים רבים בלועזית מערוץ ה-MTV ואהב "מוזיקה שחורה". הוא היה צנוע, אדיב ובוגר מאוד. היו לו יוזמות ורעיונות חדשים, בהם שיתף את הסובבים אותו. שמחת החיים שלו והאהבה לרעיו סבבו את עמרי בכל מקום אליו הגיע. אבי שוחט, חברו הטוב מילדות, כתב לו: "תמיד היית מאחר, תמיד ידעתי שייקח לך זמן, אבל תמיד-תמיד היית מופיע בסוף. עם החיוך שלך גרמת לשכוח הכול ולהתחיל לשמוח. ... יצאת מהשער עם חיוך על הפנים ואהבה בלב. אהבה לחיים, אהבה לכולם... היו לך כל כך הרבה בתים, כי כולם תמיד אוהבים אותך, בכל מקום הרגשת שייך – כי התחברת לכולם. ... אמרתי לך כמה אני מעריך את מה שאתה עושה, וכמה אתה משקיע בשביל להגן על המדינה. ... מכיתה ח' – אז נכנסת לחיי – כבשת אותי ברגע. בפעם הראשונה שהגעת אליי רצית להתקין לי משחקים על המחשב, באת עם הרולר-בליידס שלך וערימת משחקים, כל מה שהיה לך הבאת, כי תמיד הענקת מעצמך כל מה שאפשר".

    סבו, שמואל דוד, אמו אירית ואביו אָשֵׁר שירתו בחיל הים. עמרי הצטרף אף הוא לחיל, לאחר גיבוש לסיירת מטכ"ל. עמרי התגייס ב-12 במרס 2006 לקורס חובלים. את הגיבוש ואת הקורס עבר בקלות יחסית ובסיומו הוסמך כקצין משמרת בסטי"ל (ספינת טילים). במשך שנה שירת בסטי"ל ולאחר מכן עבר לפקד על "דבורה" בבסיס חיל הים באשדוד, ושימש כסגן מפקד ספינת סיור "שלדג 843" במשך שנה. לאחר מכן יצא לקורס פיקוד ימי בן חמישה חודשים, אותו סיים בהצטיינות. במהלך הקורס יצא עם משלחת צה"ל לפולין. לאחר סיום הקורס חזר לאשדוד והיה מפקד ספינת "שלדג 844". גולת הכותרת של פרק זה בשירותו היה סיכולו של פיגוע וחיסול שלושה מחבלים שניסו לעבור את גבול ישראל-עזה. חברו ומפקדו, דוד סער סלמה, העיד: "רק שנה קודם באותה ספינה, באותו מקום ואותו אירוע – לא הצליחו לעשות את מה שאתה עשית. לבד, בקור רוח, כשברור לך בדיוק מה לעשות. אז הכרתי קצין שבאמת היה מפקד. את האירוע הזה לא אשכח אף פעם".

    מספר מפקדו וחברו, יוני נכט: "לוחמים שעברו תחתיך, מפקדים ישירים ואלה שמעליהם, לא ידעו דַי בדברם עליך – מהללים, משבחים ובעיקר מתפעלים. מתפעלים מהדרך האלגנטית והמיוחדת בה התנהלת וניהלת – בקסם אישי ובחיוך מקיר לקיר, מבצע את המשימות המורכבות והמאתגרות ביותר שיש לתפקידים הייחודים שאיישת להציע... ידעת לשלב 'אווירת עמרי' בכל דבר. לוחם משכמו ומעלה, עושה הכול וגורם לכול להיראות כמעט קל. ... בזיכרוני תישאר תמיד מפקד 'שלדג 844', זה שחוזר מהים גם אחרי בט"ש (ביטחון שוטף) אינסופי עם חיוך ורק מבקש לקבל עוד משימות, לאתגר את לוחמיו ולעזור לחבריו".

    אחרי שנת הפיקוד עבר להיות קצין "דבורים" בענף שטח והעניק הנחיה מקצועית בתחום כלי הבט"ש דבורות/שלדגים/גוררות/צרעות לכלל חיל הים. לאחר שנה של פעילות מונה לפקד על שש ספינות בבסיס אשדוד, כך הפך למפקד הסיירת הראשון במחזורו.

    עמרי הוביל דור של מפקדי ספינות נערצים והתבלט כקצין מעולה ולוחם אמיץ. חברו לשירות הצבאי, מור סמדג'ה, סיפר: "עמרי היה מפקד אמיתי, שעשה מהפך בקרב החיילים שלו עוד מהרגע הראשון שעבר מחייך על הרציפים ... הוא הבין מה המשמעות של להיות מפקד אמיתי. לא להשתמש בכוח שלו כדי להרוס, אלא כדי לבנות".

    רעיו לנשק מעידים כי לצד כישוריו המעולים והמקצועיות הבלתי מתפשרת בה דבק, אפיינו את עמרי אנושיותו, קסמו ושמחת החיים שלו שזיכו אותו בחברים רבים. הוא היה מפקד מסור, חבר נאמן, שהעביר לעמיתיו ולפקודיו תחושת ביטחון, רוח איתנה ונחישות, חיבק בחום, הצחיק, היה אהוב והקרין אנרגיות טובות. חבריו לקורס חובלים אמרו עליו שהוא היה "זה שלימד אותנו מה זה ערך החברות, הכבוד, המשפחה והצניעות ... עליך הסתכלנו כדי ללמוד ולהצליח. ... לימדת אותנו איך ניתן לעמוד בעומס ובקושי עם חיוך ואווירה טובה".

    מיכל עמית, מש"קית חינוך, סיפרה: "היה בו משהו אחר, מן קסם שופע שלא היה לכל אחד. הייתה בו נוכחות גדולה, לב רחב ונדיב, חום אנושי ואור שקרן מעיניו".

    בצבא ובאזרחות, עמרי היה אדם של נתינה ושל התגברות על קושי. לדוגמה, פעם התעקש לקחת את ערן מאורי, חברו, מ"בית לווינשטיין" למסיבת יום העצמאות, לאחר שערן נפצע במהלך שירותו הצבאי ונזקק לכיסא גלגלים; חבר העיד כי עמרי הגיע אליו כדי לנחמו על מות אביו, ונתן לו חיבוק חזק ואמיץ, בלתי נשכח; לאחד מפקודיו דאג לתלושי מזון כדי לתמוך בפרנסת משפחתו והעניק לו עידוד נפשי.

    בתפקידו האחרון פיקד עמרי על סיירת "בזק" האמוּנה על הביטחון השוטף בגזרת עזה, וביצע אלפי שעות ים בשמירה על גבולה הדרומי של מדינת ישראל.

    מפקדו וחברו, עירא ליף, כתב לו: "מהיום הראשון שהכרתי אותך, היה ברור שאיש רציני ומלא ערכים עומד מולי. זכיתי לראותך מתפתח מהיום הראשון בקורס חובלים. כשאביך שאל אותי איך הולך לך והאם אתה מצליח, אמרתי לו שהוא יכול לישון בשקט, בנו עוד יהיה מפקד גדול. כשבאת אליי בתום תפקידך בענף שטח כשעיניך נוצצות ובישרת לי שקיבלת את תפקיד מפקד סיירת 'בזק' ושאתה גאה להמשיך את המסורת ולסגור מעגל – לא היה גאה ממני".

    הוצע לעמרי לצאת לתכנית "אופק" לשירות עתידי בחיל הים, כי היה ברור לַכּול שהוא עתיד להיות קצין מוביל בחיל. מפקדיו הועידו אותו לגדולות. הוא הספיק להיות מפקד סיירת "בזק" ארבעה חודשים עד מותו.

    עמרי הצטיין בכל מקום אליו הגיע, וכהוקרה על כך קיבל ביום העצמאות האחרון לחייו את אות מצטיין הרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ, "על מצוינות, על מסירות ועל דוגמה אישית". במקביל קיבל תעודת הערכה ממפקד חיל הים, אלוף רם רוטברג, בה נכתב: "המסירות, ההתמדה והערכים אשר גילית בעבודתך הינם מופת לרוח התנדבות המפעמת בעם ישראל. תעודת הערכה זו הינה אות להצטיינותך ולדוגמה שבמעשיך".

    אביו של עמרי, אָשֵׁר, שירת בצבא קבע עד שנת 2005 ולאחר מכן המשיך בשירות מילואים בחיל. כך ישבו הבן ואביו בדיונים ואף עלו בקשר איש מול רעהו במסגרת התעסוקה המבצעית. במעמד בו קיבל עמרי את אות ההצטיינות ממפקד חיל הים, קיבל גם אביו, סגן-אלוף במילואים, תעודת הצטיינות על שירותו במילואים בחיל, ושניהם עלו על הבמה לקבלת התעודות בטקס זה.
    בשלוש השנים האחרונות לחייו הייתה ספיר חברתו. "זו האחת", אמר עליה, והביע את שאיפתו להינשא בגיל צעיר ולהביא ילדים לעולם. עמרי התחבב בקלות על הוריה. אִימה של ספיר, מלכי אשכנזי, סיפרה: "כבר מהפעם הראשונה זו הייתה התמזגות טבעית. עמרי הוא כזה, הוא של כולם. זו הייתה המהות שלו: תמיד לחייך, לנשק, לחבק, לצחוק, לבלות, ליהנות, לעשות, להיות בכל מקום".

    לילה אחד, בעת שעמרי ושלושה מחבריו עשו את דרכם חזרה לפנות בוקר מערב יחידה בתל-אביב, איבד הנהג שליטה על המכונית הצבאית וזו פגעה בגדר ההפרדה ובמשאית, התהפכה על צידה ועמרי קיפח את חייו. גם פקודו, סגן רפאל (רפי) בובליל, נהרג, ושני קצינים שהיו איתם נפצעו.

    סרן עמרי שחר נפל בעת מילוי תפקידו, ביום ז' בתמוז תשע"ב (27.6.2012). בן עשרים וחמש היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.

    אימו אירית כתבה לו: "אלוהים, כמה געגועים וכמיהה יש בי לחיבוק ונשיקה ממך, עמרי שלי! ללטף לך את הלחי עם חתימת הזקן שלך, להתרפק על החזה הרחב שלך ולהתפלא ולהתפעל שזה מה שצמח מהתינוק היפהפה שילדתי!... מסתכלת על אלבום התמונות שלך, גומעת את יופייך המדהים לתוכי, מסתכלת על החיוך המדהים הזה, רואה את האופטימיות, הביטחון, האהבה שאתה שופע לחיים – מנשקת ומנשקת את התמונות, כמו שנהגתי כשהיית איתי, כל פעם שחלפתי על פניך והייתי חייבת ללטף ולהגניב נשיקה, או סדרה של נשיקות. אני מודה לך, עמרי שלי, על עשרים וחמש שנים של נתינה אינסופית, של אהבה, הערכה, אפילו הערצה – שהענקת לי".
    "אני לא יודע אם אתם יודעים ומודעים בכלל לכמות האהבה שקיבלתי מעמרי הבן שלי והענקתי לו," ספד לו אביו, אָשֵׁר, "היחסים שלנו נבנו על בסיס מוצק של רעות, נתינה ואהבת הזולת. עמרי שימש עבורי מצפן של נדיבות, אהבה וביטחון.... פשוט אין מילים איזה בן מקסים, חלום של כל אבא. חיוך מלא עוצמה, רגישות, חכם, מקצוען, מפקד, ידיד, חבר, אוהב. עמרי, אתה איתנו לנצח נצחים. דרכך תשמש אור ודוגמה להמון מפקדים, חיילים וחברים".

    אחותו ענבר אמרה: "עמרי, אחי היקר לי מכול, לפני שלושה שבועות ראית סרט עם ספיר. הסרט היה על אנשים שעובדים לא כדי להרוויח כסף, אלא להרוויח זמן כדי להמשיך לחיות. האנשים התחלקו לשתי קבוצות: העניים, שלהם לא היה הרבה זמן לחיות, והעשירים, שלהם היו מאות שנים. כשנגמר הסרט אתה אמרת שאם היית בסרט בטוח היית מהעשירים. אז לצערי הרב, אחי היקר, אצל העשירים לא זכית להיות אבל עם זאת, אתה היית ותמיד תהיה הבן אדם הכי עשיר שיש בעולם – וכשאני אומרת עשיר אני מתכוונת בכל המובנים: אם זה חברה, חברים, עבודה טובה, כסף, קריירה מבטיחה, משפחה, חוכמה, אהבה, חוש הומור... והכי חשוב: ידעת איך לחיות. שלך לעולם, ענבר אחותך הקטנה".

    "לימדת אותי שצריך להיות נדיבה," סיפרה אחותו לוטם, "לאהוב את כולם ולחיות את החיים. לדעת לתת ולא רק לקבל, להיות שמחה... חלמתי אותך, אמרת לי להגיד לאימא שהכול בסדר איתך שם למעלה".
    סבתו, אסתר דוד, כתבה לו לאחר מותו: "לעמרי נכדי הבכור והאהוב. מיום הולדתך אתה היית כל עולמי. אם הייתי יכולה לתת לך את הירח הייתי מביאה. אם הייתי יכולה לתת לך חיים הייתי מוכנה לתת את חיי וגופי בשבילך... עמרי, תודה על עשרים וחמש שנים נפלאות שחיינו לצידך ואיתך. נתגעגע לשמחת החיים שלך, לצחוקך המתגלגל. לא נשכח לעולם את האהבה הגדולה שהרעפת עלינו. כל יום הולדת, כל חג, לא החמצת הזדמנות להיפגש איתנו ולהיות ביחד".

    "אתה זן מיוחד, נדיר במינך, יחיד בדורך ואין שני לך," ספדה לו חברתו, ספיר אשכנזי, בלוויה, "אני לא רוצה לדבר בשבחך כי כל מי שהגיע לפה היום לכבד אותך בדרכך האחרונה יודע שאתה נסיך. אבל נסיך מהאגדות, לא סתם. ... למרות כל הכאב הבלתי נתפס והצער שלא ייגמר, אני מתנחמת בעובדה שעשית תמיד כל מה שרצית ואיך שרצית – גם אם כולם התנגדו. אני סמוכה ובטוחה שהלכת לי ככה בין הידיים כאדם מאושר, השמח בחלקו... תודה בייבי, על מה שהיית ומה שתמיד תהיה בשבילי ובשביל כולם. אוהבת לנצח ולעולמי עולמים".

    אלוף רם רוטברג, מפקד חיל הים, כתב לעמרי לאחר מותו: "ייצגת עבורי את כל הטוב והיפה שיכול להיות בארץ שלנו. ייצגת עבורי את מהותו העמוקה של מפקד באשר הוא. אתה אחד ממפקדי השטח הטובים ביותר שהכרתי בצה"ל בכלל ובחיל הים בפרט. ייצגת עבורי את מלוא העומק והמשמעות של המנהיגות כמפקד ומנהיג טבעי ואמיתי. ייצגת דרך עשייתך את הטוהר של הפיקוד. איש אמת, בגובה העיניים, דוגמה אישית מדהימה, איש של אנשים שיודע היטב איך להתחבר ולחבר אליו דרך סגנונו הכֹּה מיוחד את כולם - את מפקדיך, והכי חשוב את לוחמיך. ידעת את מלאכת הפיקוד על בוריה... ייצגת עבורי ועבור כולנו את דמות המפקד המושלם המשלב הנעה אישית ומיוחדת טבולה בערכים חזקים ובעיקר בהמון אהבה לאנשיך. מורשתך תלווה את חיל הים ודורות של קצינים ילמדו את דרכיך. אני מצדיע לך מפקד יקר. מחבק ואוהב".

    המשפחה הקימה אתר לזכרו, ובו סיפור חייו, תמונות, סרטונים ומכתבים שנכתבו עליו ואליו לאחר מותו: omrishahar.co.il .

  • שטוקלמן גלעד Open or Close
    shtokelman gilad2

    שטוקלמן, גלעד

    נפל במלחמת לבנון השנייה, ב-9.8.2006
    מפגיעת טיל נ"ט והוא בן 26
    והוא בן 26

    למד באוניברסיטת חיפה.
    לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

    סרן גלעד שטוקלמן בן 26 מתמרת.
    הוריו של גלעד עזבו את גיתית שבבקעת הירדן ועברו לחיות ביישוב הקהילתי תמרת שבעמק יזרעאל. גלעד גדל והתחנך בתמרת וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון במושב נהלל.
    הוא התגייס לצה"ל ושירת בחיל שריון, בעקבות אחיו הגדול. גלעד סיים קורס קציני שריון והשתחרר מצה"ל בדרגת סגן.

    לאחר שחרורו טייל גלעד בקנדה וכששב לארץ עבר קורס דיילים באל על ועבד כדייל אוויר בחברה. הוא תיכנן להתחיל ללמוד בשנה הבאה כלכלה ולימודי מזרח אסיה.
    הודעת אס.אם.אס על צו המילואים המתינה לו כשפתח את הטלפון הסלולרי שלו במהלך שהייה בניו יורק והוא שב מיד לישראל.

    גם שהיה בלבנון דאג לשמור על קשר יום יומי עם הוריו. כשסיפר להוריו על מצוקת המזון בקו, עסקה אמו בהכנת שקיות מזון לחיילים בחזית.

    "הוא היה חולה מוסיקה. רק לפני שבוע הוא קנה פסנתר ולא הספיק אפילו לנגן עליו. הוא אהב סוסים, כתב שירים וניגן עם אביו יחד", כך סיפרו אתמול חברים על גלעד.

    הותיר אחריו זוג הורים, מיכה ורחל ושלושה אחים,
    אלירן (29), ירדן (19) ויאיר (10).

  • שיפטן אלון Open or Close
    shiftan alon2

    שיפטן, אלון

    נולד ביום י"ג בחשוון תשמ"א (23.10.1980)
    נפל ביום כ"ט באדר תשס"א (23.3.2001)
    והוא בן 20

    אביו: ד"ר דן שיפטן הוא סגן ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטה.

    בן מרים ודן. נולד ביום י"ג בחשוון תשמ"א (23.10.1980) בתל-אביב. אח לרחלי. אלון גדל והתחנך בשכונת רמת אילן שבגבעת שמואל. בהיותו בן שלוש התגרשו הוריו ואביו נישא בשנית. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "רמת אילן" וסיים שם כיתה ד'. בהיותו בן אחת-עשרה נפטרה אמו, ומאז חי בגבעתיים עם אביו ואחיותיו הצעירות - אילה ואביטל. אלון עשה את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון על-שם קלעי בגבעתיים, שם למד במגמה הראלית.

    אלון התגייס לצה"ל בחודש יולי 1999 ושובץ בחיל האוויר. הוא עבר קורס חשבי יירוט בבסיס חיל האוויר בעובדה ובסיומו הוצב ביש"מ (יחידת שליטה מרכזית) קרב בתפקיד מש"ק בקרה אווירית. לאחר מכן עבר הכשרה נוספת בת שלושה חודשים והוסמך לשרת בתא בקר הגנה ביחידת השליטה האווירית. ליחידה מבצעית זו, הפועלת בכל שעות היממה, תפקיד מרכזי במשימת הליבה של חיל האוויר - הגנת שמי המדינה. אלון שירת ביחידה בהצטיינות והפגין מסירות רבה.
    במהלך שירותו הצבאי התמנה אלון לאחראי משמרת, תפקיד שדרש פיקוד על תא בקר הגנה ועל חיילי המשמרת המוצבים בו. בנוסף, פיקד על ארבעה חיילים חדשים שהגיעו ליחידה לצורך הכשרתם המבצעית. הוא לא הסתפק בתפקידיו המוגדרים ובעקבות בקשתו, התמנה גם לאחראי ביטחון שדה ביחידה. את כל משימותיו ביצע ברגישות רבה והפגין כישורים יוצאי דופן כמדריך וכמפקד.

    מפקדו של אלון מעיד כי לא היה חייל שגרתי: "אלון התגלה כחייל בוגר וסקרן, בעל חוש הומור ייחודי, מפותח ומעט ציני, אשר ביקש לרדת לעומקם של דברים תוך גילוי יוזמה ומקוריות". אלון מעולם לא נכנע לתכתיבים צבאיים רגילים; חדשות לבקרים היה מציע שיפורים במגוון תחומים רחב בכל הקשור בפעילותה המבצעית וההדרכתית של היחידה - החל בהזנקת מטוסים לפעילות מבצעית וכלה ברווחת החיילים המשרתים במקום. הוא בלט כאדם מעמיק גם מעבר לתחומים הצבאיים ודעותיו המקוריות נשמעו תדיר בנושאים מגוונים העומדים על סדר היום, לרבות דת, חברה ומדינה.
    אלון הרבה לטייל ברחבי הארץ, הכיר היטב את נופיה ונהג לחלוק את חוויותיו עם חבריו. הוא אהב את המרחבים הפתוחים ובמיוחד נקשר לנוף המדברי, בו אהב לטייל לבדו. המוות הכה בו בעת שטייל בארץ אותה כה אהב.
    אלון נפל בעת שירותו ביום כ"ט באדר תשס"א (23.3.2001) בתאונת דרכים שאירעה בצומת כ"ח שבצפון הארץ, בכביש ראש פינה - קריית שמונה. בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר אב ושלוש אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.
    מפקדו כתב למשפחה: "כמפקד יחידתו של אלון בשמונה-עשר החודשים האחרונים, הייתי רוצה להביע בפניכם את תחושותיי העמוקות ביותר על האובדן והכאב נוכח מותו. הרשו לי לחלוק עמכם מעט ממורשתו של אלון, אשר הטביע חותם עמוק ובל יימחה ביחידה, בה אהב לשרת. ... אלון התבלט כאדם רגיש וקשוב לצורכי חבריו החיילים. הוא היה מדריך ומחנך בעל סבלנות, אשר התברך ביכולת ללמד אחרים וכן ללמוד מן הסובבים אותו. לא בכדי רכש לעצמו חוג חברים נרחב, ביחידה ומחוצה לה. מערכת היחסים שנרקמה בין חיילי ומפקדי היחידה לבין אלון הייתה מיוחדת בשל היותו איש שיחה רחב אופקים, מעניין, מצחיק וחבר אמיתי. ... תחושת הכאב והאובדן אין לה מרפא, אלון מילא תפקיד מרכזי בחיינו וזכרו ייחרט בלבנו לעד".

  • שמוקלר משה Open or Close
    zhal

    שמוקלר, משה

    אין פרטים


    למד באוניברסיטת חיפה.

     

  • שמחוני אריה Open or Close
    simhoni arie2

    שמחוני, אריה (אקי)

    נולד ביום כ"ד באייר תש"ז (14.5.1947)
    נפל ביום ב' בסיון תשכ"ט (19.5.1969) בעת מילוי תפקידו
    והוא בן 22

    אחותו: רז נירה, גמלאית האוניברסיטה.

    בן רות וחנוך, בניהם של ותיקי המתיישבים בנהלל. נולד ביום כ"ד באייר תש"ז (14.5.1947) בנהלל.
    מילדותו היה שקט ונבון והיה מסתובב ליד אביו בעבודתו ומוצא עניין בכל דבר.

    אקי למד בבית הספר היסודי ובבית הספר החקלאי בנהלל. אחר הצהריים, לאחר הלימודים, היה יוצא לשדה עם אביו לקצור ולהעמיס עגלות ירק גדושות. המיכון במשק הלך והשתכלל: בתחילה הטרקטור ואחריו באו המקצרה והמכסחת - ואקי עבד בכל הכלים הללו בנאמנות ובמסירות.

    אף על פי שהיה תלמיד מעולה, נראה שהוא נהנה ביותר לסלק את תיקו ולצאת לחצר ולמשק כדי לעבוד. הוא סבר כי המחברות אינן חשובות בהשוואה לירק ולפָּרות, שהרי אין הן הנותנות את החלב וחשיבותו של החלב מובנת! בכלל אהב לעבוד, ליצור, לפעול ולהוציא מתחת ידיו דברים מועילים, ובשעת עבודה היה אקי כולו בתוך תוכה ומזדהה עם מעשה ידיו.
    אקי אהב את העבודה ויותר מכל ידע כיצד לעשותה היטב, בשקט ובדייקנות.
    אקי אהב לשוט בארץ ונמנה עם חוג המטיילים של תנועת המושבים, והיה מוכן לוותר על הלימודים כדי לצאת לטיול אחת לחודש. הוא היה בין ותיקי המטיילים שהיו מהלכים לאטם בסוף השיירה - ולא מחולשה. הם ידעו למצות עד תום את התענוג שבהליכה ואת ההתבוננות בנוף.
    נוסף על פעילותו הרבה אקי היה חבר בנבחרת הקליעה של בית הספר. הוא היה אחראי ושקול בכל מעשיו ובשעת שיחה היה מדבר בנועם ובהומור האומר בגרות, תבונה וביטחון. חיוך מבויש ומלבב ריחף תמיד על שפתיו שלא הרבו בדברים. הוא לא היה פזרן במלים ורק מעשיו העידו על טיבו האמיתי. אקי העניו, הצנוע והשקט אהב לשיר בקולו העמוק והיפה. בעיקר אהב את השירים הישנים והשקטים - שירי אוהבים ושירי עצב.

    אקי גויס לצה"ל באוקטובר 1965. לפני מלחמת ששת הימים נפגע קשה בקורס צניחה ושוחרר מהשירות. לאחר שהחלים חזר לשירות במילואים קרבי מלא. ביום ב' בסיון תשכ"ט (19.5.1969) נפל בעת מילוי תפקידו ברמת הגולן והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנהלל.


    לאחר נפילתו יצאה לאור חוברת לזכרו הנושאת את השם "אקי".
    כן הוציא לאור מושב חצבה ספר לזכרו בשם "הלך האביב", "בעיני מצלמתו בתקופת שירותו בחצבה" (באחד הימים הביא אתו מצלמה משוכללת והרבה לצלם תמונות מחיי המקום והסביבה, תמונות אלו כונסו בספר זה). ביום השנה השלישי לנפילתו נחנכה בבית הספר היסודי בנהלל ספריה לזכרו הנושאת את שמו.

  • שפירא אילן Open or Close
    shapira ilan2

    שפירא, אילן (חיים)

    נולד ביום ט"ו בשבט תש"ט (13.2.1949)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) בחווה הסינית
    והוא בן 24

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג לפסיכולוגיה ובחוג לכלכלה.
    לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

    אילן, בן הטה ולואי, שנמנו עם ראשוני העולים שהגיעו מדרום-אפריקה לישראל, נולד ביום ט"ו בשבט תש"ט (13.2.1949), בחיפה.
    הוא למד בבית-הספר היסודי ואחרי-כן המשיך ולמד בבית-הספר הריאלי בחיפה.
    אילן היה נער ששפע טוב-לב ואהבה לכל הסובב אותו. בעודו ילד רחש חיבה מיוחדת לבעלי חיים ונהג לטפל בחיות פגועות או חולות. את ביתו הפך למעין גן-חיות, שבו שיכן בעלי-חיים עד שנרפאו ושבו לאיתנם.
    אהבת האדם שלו ויחסו הלבבי לכל אדם הקנו לו מעמד של מנהיג בכל חברה. הוא רכש חברים רבים בשכונת מגוריו בחיפה, וליכד אותם לקבוצה, שמטרתה לשתף את ילדי השכונה במשחקים ופעילות חברתית.
    אילן יזם הגשת עצומה לראש עיריית חיפה ובה תביעה להקמת גן-משחקים בשכונה. הוא הוזמן לשיחה עם ראש העירייה והביא בפניו את בקשת הילדים. כעבור שנה נחנך גן המשחקים החדש בשכונה.

    בזכות כושר המנהיגות שלו, יושרו ורדיפת האמת והצדק שייחדו אותו, היה תמיד ראש וראשון בכל פעילות חברתית וארגונית בבית-הספר, בתנועת "הצופים" ובגדנ"ע.
    בבית-הספר נבחר אילן לועד הכיתה והיה היוזם והמארגן של אספות כיתה, של ערבי הווי ובידור ושל פעולות רבות אחרות, שאת מרביתן ערך בביתו.
    דלת ביתו הייתה פתוחה תמיד בפני כל ידיד וחבר ורבים נהנו מהאווירה החמה והאירוח הלבבי אצלו.
    אילן מצא כר נרחב למרצו וליזמתו בפעילותו בשבט "הכרמל" בתנועת "הצופים".
    הוא עשה רבות למשיכת צעירים לתנועת הנוער ולא מצא מנוח עד שהגדיל את מספר החברים באותה חבורה מלוכדת ומאוחדת, שהוא היה בה גורם מלכד, ממריץ ומלהיב. הוא יזם וארגן פעולות בתנועה, היה האחראי למסעות ולטיולים, שערכו חברי השבט, והיה שותף למחנות העבודה שנערכו.
    גם לאחר ששוחרר מהשירות בצה"ל נהג לשוב לקן התנועה כדי להשתתף בפעילות החברתית. החל משנת 1964 שימש כמדריך בקן התנועה, והצטיין כמדריך אחראי, רב פעלים ומרץ, בתקופה זו התגלה כאדם שאפתן ובעל רצון עז. הוא הציב לעצמו מטרות ואתגרים ופעל בדבקות ובהתמדה להגשמתם. דבקותו במטרה גבלה לעתים בעקשות ובחוסר נכונות לויתורים ולפשרות. אולם תמיד עמדה לנגד עיניו מטרה חיובית.
    הוא סיים בהצטיינות קורס מפקדי כיתות בבסיס הגדנ"ע בנורית ומונה לתפקיד שליש בגדוד הגדנ"ע של בית-הספר. היה זה הגבוה בתפקידים שתלמיד יכול למלא. תקופה זו של פעילות חברתית בתנועת "הצופים" ובגדנ"ע, גבשה את אישיותו של אילן וחשלה את אופיו. בתקופה זו רכש ביטחון עצמי רב, גיבש לעצמו השקפת עולם, ובחר בדרכו לעתיד. מוריו ראו בו את הדמות הנכספת של תלמיד, המקדיש את כל מרצו ואונו לשיפור ולקידום הפעילות החברתית והציבורית בבית-הספר ומחוץ לו.

    במשך כל אותה תקופה נהג לכתוב בסתר שירים מלאי רגש, שהעידו כי ניחן בנפש רגישה ומתרשמת, שעמדה כאילו בניגוד לחיצוניותו הנמרצת והשאפתנית. פעילותו החברתית והציבורית לא הפריעה לו בלימודים ולא פגמה בהישגיו. כשהגיע זמנו להיבחן בבחינות הבגרות השקיע את כל מרצו בלימודים, הצליח להתרכז היטב ועמד בבחינות בהצלחה.
    אילן גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1967 והתנדב ליחידת סיור מובחרת, שמרבית פעולותיה חסויות ואסורות לפרסום. כחייל ביחידה זו התגלה כבעל כושר גופני מעולה, עקשן, חסר פשרות ובעל כוח רצון עז. בזכות תכונות אלו היה לדמות אהודה ומקובלת על מפקדים ועל חיילים גם יחד.
    רק כשנודע למכריו על השתתפותו בפעולת צה"ל בבירות, החלו להבין את טיב השירות הצבאי של אילן. הוא ידע כי ייטיב לשרת את צה"ל בתפקיד פיקודי, וסיים כחניך מצטיין קורס קציני חי"ר. הוא נשלח לשרת כמפקד צוות בסיירת של חיל הצנחנים.

    אילן היה מפקד מעולה, ששימש דוגמא אישית ומופת לפקודיו. הוא היה מפקד קפדן ונוקשה שדרש ביצוע מעולה וציות מלא לפקודותיו. למרות שהצוות שלו נאלץ לעמוד באימונים קשים יותר מהצוותים האחרים, אהבו החיילים את אילן ושמרו על קשרים הדוקים עמו, גם אחרי ששוחרר.
    בתחילת ינואר 1971 שוחרר אילן מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל הצנחנים. הוא היה נקרא לתקופות של שירות מילואים, בהן שימש כמפקד מעוז על גדת תעלת סואץ. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר יצא לסיור בחו"ל והחל דרכו בארץ מוצאם של הוריו, דרום אפריקה. אחרי-כן המשיך לקנדה, לארצות-הברית ולמערב אירופה.
    לאחר ששב ארצה החל ללמוד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, אך כשהחל לגלות עניין בעסקי המשפחה, עבר לחוג לכלכלה והמשיך בלימודים במקביל לעבודתו.
    הוא נשא לאישה את חברתו אוה, שהכיר בעת לימודיו באוניברסיטה והקים יחד עמה את ביתו בחיפה. הוא עיצב לו אורחות חיים שבהן שולבו עבודה, לימודים ובניית הקן המשפחתי. בשעות הפנאי עסק בספורט ובעיקר הרבה בשחייה, בריצות ארוכות ובהרמת משקולות.

    במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), השתתפה היחידה בקרב המר על "החווה הסינית", בנסיון לפתוח את צומת "טרטור-לכסיקון". בקרב זה נפגע אילן ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה, הורים, אח ואחות.
    במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "אילן-חיים ז"ל היה קצין מצוין, בעל יזמה, תושייה וכושר מנהיגות, דייקן, מוכשר ואהוד".
    לזכרו נערך בכל שנה מרוץ של 3 ק"מ שמסלולו יוצא מהאוניברסיטה עד לביה"ס הריאלי סניף "בית בירם"

  • שרון איתי Open or Close
    sharon itai2

    שרון, איתי

    נולד ביום ט"ז באלול תשמ"ח (29.8.1988)
    נפל ביום רביעי, כ"ט באב תשס"ו (23.8.2006)
    והוא בן 18

    סבתו: בן-ישי רחל, גמלאית האוניברסיטה.

    בן רותי ומוטי. נולד בחיפה, ביום ט"ז באלול תשמ"ח (29.8.1988).
    חודשי חייו הראשונים של איתי עברו עליו עם הוריו בבסיס תל נוף, שם שירת אביו, סרן מוטי שרון, כטייס מסוק "יסעור". כשהיה איתי בן ארבעה חודשים נהרג מוטי בתאונת מסוק מחרידה. היה זה בעת הנחת אבן הגבול מספר 51 בגבול ישראל-מצרים - צעד סמלי שהיווה חלק ממחוות השלום בין שתי המדינות. מסוקו של מוטי אמור היה להנחית את האבן במקום המיועד, אך בעקבות כשל במסוק נותק זנבו. המסוק נכנס לסחרור, ומוטי הצליח להנחיתו במאמץ רב. כתוצאה מהנחיתה כיסאו ניתק והוא עף כלפי הרוטור הקדמי (המדחף הקדמי של המסוק). מוטי היה ההרוג היחיד בתאונה - שאר שלושת אנשי הצוות ניצלו.

    חודש לאחר התאונה עברו איתי ואמו לגור בחיפה, בקרבת הסבים והסבתות. איתי, הנכד הבכור במשפחה, היה ילד מתוק, חייכן, שובה לב וחכם. בעבור אמו, אם טרייה שהייתה רק בת עשרים וחמש כשאיבדה את בעלה, היה איתי עוגן הצלה אמתי, עולם ומלואו, מקור החיוך והנחמה, התכלית, הסיבה והטעם.
    בשנים הראשונות היו איתי ואמו לבדם. בתקופה זו התעצב הקשר המיוחד שנרקם ביניהם - קשר יוצא דופן ונדיר בעצמתו של אימא ובן שאינם ניתנים להפרדה, שהולכים יד ביד במסע החיים באהבה ובשיתוף. כשהיה איתי בן חמש נולדו שני אחיו התאומים - גיא ודנה.

    בן שש עלה איתי לכיתה א' בבית הספר היסודי "אהוד" שבחיפה. ילד חכם במיוחד, אך גם שובב לא קטן ופטפטן גדול. המורות נשבו בקסמו אך לא אחת גם נאלצו לנזוף בו... בסיום כיתה ה' עברה המשפחה לגור בזכרון יעקב, כאן למד איתי בכיתה ו' בבית הספר היסודי "נילי". הוא נקלט במהרה בחיי החברה והפך מיד למוקד חברתי ולדמות מפתח בשכבת בני גילו.
    עוד בחיפה שיחק איתי כדורסל בקבוצת "מכבי חיפה", ועם המעבר לזכרון יעקב הצטרף באופן טבעי ל"מכבי זכרון יעקב". תחביב זה ליווה אותו עד סוף כיתה י"ב והיה חלק בלתי מבוטל מחייו. איתי היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי חיפה" בכדורגל ועקב באדיקות אחר משחקיה.

    בהגיעם לכיתה ז' עברו איתי וחבריו ללמוד בבית הספר האזורי "אורט השומרון" שבבנימינה, שם היה איתי תלמיד מצטיין.איתי למד במגמת רובוטיקה,וזכה עם קבוצתו ועם הרובוט שיצרה באחד המקומות הראשונים בתחרות "First" - תחרות הרובוטיקה של ישראל. איתי למד גם פיזיקה ומתמטיקה באופן מוגבר, ועל אף שנבחן בבחינות הבגרות במקצועות ריאליים במהותם, נמשך מאוד למקצועות ההומניסטיים - אהב תנ"ך, ספרות והיסטוריה - והצטיין גם בהם. הוא היה דמות דומיננטית בבית הספר, ידע להעריך ולכבד את הצוות החינוכי, וייצג נאמנה את התלמידים בפני אורחים חשובים. "בכל פנייה לסייע לנו בביקורים - היית נכנס לחדרי עם אותו חיוך מפורסם, עם אותו רוגע ושלוות נפש, ובאנגלית רהוטה וקולחת מתאר בהתלהבות את הפרויקטים הייחודים שלהם היית שותף," תיארה המנהלת.

    בטקס סיום התיכון, נשא איתי דברי פרידה בשם כל המחזור, בנאום מיוחד ומרגש שגרם לרבים מהנוכחים להזיל דמעות. בנשף הריקודים שנערך על בימת טקס הסיום, היה איתי הראשון שניגש לחבק את אמו - חברתו הטובה והיקרה ביותר.

    איתי היה תלמיד טוב ושחקן כדורסל מצליח, אך הדבר החשוב לו ביותר היה קשריו החברתיים והמשפחה. הוא השקיע מאמצים רבים לשמור על קשרים עם בני המשפחה המורחבת, אהב מאוד את חבריו, היה מחוזר על ידי הבנות, ותמיד שימש כתובת לעת צרה. ביתו היה מרכז חברתי שוקק, צומת הפעילות החברתית, הדבק המאחד את כולם, המקום שבו נפגשים כדי לצפות יחד באירועים ספורטיביים כמו המונדיאל, ושאליו באים כדי לשמוח וליהנות ביחד.
    איתי גדל בצל דמותו של אביו שאותו לא הספיק להכיר, אך מעולם לא פסק להתגעגע אליו, וכל חייו שאף להידמות לו. הוא הקפיד לקיים קשר רצוף עם הטייסת של מוטי - טייסת "דורסי הלילה", לא ויתר על נסיעה לבסיס תל נוף בימי הזיכרון, וגם לא על השתתפות בטקסי הזיכרון שהתקיימו בהר הטייסים. הגם שלא דיבר עם חבריו על הכאב הגדול כל כך שהוא נושא עמו ושידר אופטימיות ושמחת חיים, העצב הפנימי ליווה אותו לכל אורך חייו. את ייסורי הנפש שחש הביע בכתיבת שירים, שרבים מהם הביעו את הכאב העמוק ואת הגעגועים לאביו.
    חודשים ספורים לפני מותו כתב איתי את השיר "ניהול העיזבון": "מאז שעזבת / הזמן עובר לאט, / ימים זולגים כמו מבעד לשעון חול, / ואני חייב להמשיך בחיפוש. // אני לא מפסיק להתגעגע, / חושב עליך, / מנסה ללכת בדרך שלך, / שהצבת בפניי כשהלכת. // אני מפחד לא לעמוד בציפיות, / של כולם, של עצמי... / מפחד לאכזב אותך, / מאז שעזבת."

    בכיתה י"ב, נענה איתי להצעתו של חברו דניאל רויכמן להתראיין לעיתון בית הספר ולספר על אביו שנהרג. בדברי הפתיחה לכתבה כתב דניאל: "איתי ואני חברים קרובים כבר הרבה שנים, אך הסיפור שקרה עם אביו היה בגדר 'טאבו' - לא שואלים ולא מדברים על הנושא. אני לא יכול להגיד שזה לא סקרן אותי, אך ניגשתי אליו במרב הזהירות הנדרשת בהתעסקות עם נושא רגיש כזה. לאחר שהצבתי בפני איתי את בקשתי והוא נענה בחיוב, לראשונה ניהלנו שיחה מלב אל לב כמו שלא ניהלנו מעולם."
    איתי ענה בכנות ובפתיחות על השאלות. "לגדול בלי אבא, בלי משהו שלהרבה אנשים יש, משפיע ומעצב את כל החיים בעצם," אמר. "תמיד יש לי הרגשה של חסר, שמלווה אותי בכל החיים, משהו שאי אפשר למלא." על יחסיו המיוחדים עם אמו, סיפר: "אני פשוט לא מבין איך ילדים רבים עם ההורים שלהם על דברים כמו כסף או שטויות אחרות. אני ואימא שלי ביחסים הכי טובים שיש. אני מספר לאימא שלי הכול. החלום שלי הוא לדבר עם אבא ולשאול אותו את השאלות הכי פשוטות כמו מה אהבת, מה עשית." כשנשאל איתי איך הוא רואה את עצמו בעוד עשר שנים, השיב בפשטות: "בשיכון משפחות בבסיס תל נוף, תמיד יש לי משם הרגשה של בית, נשוי עם שני ילדים, בן ובת." את שיחתם סיכם במשפט "ההצגה חייבת להימשך".

    לקראת קבלת צו הגיוס התנהלו במשפחה דיונים ושיחות על אודות האפשרויות העומדות בפני איתי. אמו ניסתה לשכנע אותו ללכת לכיוונים "בטוחים", ובני המשפחה האחרים תמכו בדעתה. אך לא היה בכך כל טעם, משום שאיתי היה נחוש להיות טייס, כמו אביו, ושום אפשרות אחרת לא באה בחשבון. מבחינתו היה הדבר מובן מאליו, נושא סגור וחתום, וגם ביקורם של קציני ענף נפגעים שניסו להציג בפניו אפשרויות לשירות "לא קרבי" לא הועיל. איתי פשוט חייך את חיוכו המקסים והודיע ש"אין מצב שאני לא אהיה טייס".
    עם הנחישות הזו יצא איתי ב-20.8.2006 לגיבוש טיס. ערב קודם לכן הוציא מהארון את כנפי הטיסה של אביו ואת כובעו, והניח אותם על שולחנו.

    זה היה שבוע חם במיוחד, ותנאי השטח קשים. בעבור איתי היה הגיבוש "להיות או לחדול". בבוקר יום רביעי, כ"ט באב תשס"ו (23.8.2006), לאחר מסע, התמוטט איתי, פונה לבית החולים, אובחן כסובל ממכת חום ונפטר בתוך שעות אחדות. הוא לא זכה לחגוג את יום הולדתו השמונה-עשר, שעמד לחול בתוך פחות משבוע.
    איתי הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בזכרון יעקב. הותיר אחריו אם, אח ושתי אחיות סבא ושתי סבתות, דודים ודודות. על מצבתו נחקקו מילותיו שלו: "...מנסה ללכת בדרך שלך, שהצבת בפני כשהלכת..."

    ספד לאיתי ירון, חברו הטוב של אביו המנוח: "... לידתך, דרכך, חייך... שזורים בתוך חיי כבר שמונה-עשרה שנה. שמונה-עשרה שנה מאז האסון שהפגיש בינינו בפעם הראשונה, כשקברנו את אבא... ואתה... רק בן ארבעה חודשים. תינוק יפהפה, שתי טיפות מים אבא, שנולד לתוך מציאות ישראלית הזויה, לתוך משפחת חיל האוויר, לתוך משפחת השכול. ... איך ייתכן שבעת שאתה עושה מאמצים כה גדולים לעמוד על שלך ולסגור מעגל, להתקרב לאבא ולו במעט... אתה מתקרב לאבא הכי קרוב שרק אפשר... ומתרחק מאתנו למרחק בלתי נסבל? ... לא הצלחתי לשמור עליך אח קטן. אבל אתה הצלחת! שתדע! מבחינתי קיבלת כנפיים! אבל למה... למה כנפיים של מלאך?!"
    הספידה את איתי בינה, רכזת השכבה: "איתי יקר ואהוב! ... הבטחת להיות נאמן לאמת שלך, לשאול, להגיע ולממש כל דבר בצורה הטובה ביותר, והבטחת להשתדל לשמור על עצמך. בתחילת הדרך היית להגשים חלום נשגב להיות טייס, ללכת בדרכו של אביך. ... כברוש אדיר צמחת ובהינף גרזן נגדעת. ויותר לא נוכל להתגאות בהישגיך, בתבונתך, באכפתיות ובמעורבות שגילית. ... ינעמו לך רגבי עפרך וממרומים שם תשתדל לשמור על חבריך. שלום איתי..."
    חיל האוויר מינה ועדת חקירה לבדיקת האסון. ממצאיה הצביעו על שורה של כשלים בהתנהלות מצד גורמים שונים - צבאיים ואזרחיים כאחד, שהובילו למותו של איתי ולפציעתו הקשה של חניך נוסף. אך את איתי, ילד יחיד ומיוחד, עם חיוך ממיס, האוצר היחיד שנותר לאמו מאביו שנהרג, כבר אי אפשר היה להחזיר. בערב הוקרה לזכרו שהתקיים בשנת 2006,
    ספד לו יוסי, מאמן קבוצת הנוער בכדורסל בזכרון יעקב, על משחק האליפות האחרון שאיתי השתתף בו: "איתי היה מהחומר שממנו עשויים גיבורים. איתי היה מהחומר שממנו נוצרים סיפורים. זכינו לראות כיצד אישיותו המדהימה של איתי רק מאפילה על יכולתו כשחקן. כיצד כל השנה תרם לנו איתי כחבר, כשחקן, באישיותו החיובית והקורנת, בחיוך הכובש, בשקט הנפשי - כאילו כבר ידע מה הולך לקרות. כאילו ידע שדווקא במשחק המכריע, במשחק האליפות, יהיה הוא זה שיקום ויסחוב את כל הקבוצה על כתפיו החסונות. ... המנהיגות, הכריזמה, האופי הזה חסר הפשרות של איתי הוא החומר שממנו עשויים גיבורים. איתי הוא סיפורה העצוב של קבוצת האליפות שלנו."
    נשאה דברים מירה רוסקיס, מנהלת "אורט בנימינה": "... סיפרתי לאיתי את אשר הוא גרם לכולנו במסיבת הסיום של שכבתו. השילוב של הרוך, הנועם, החיוך, הרגישות, המילים החמות עם הרצינות, הגוף הגדול, האסרטיביות והחוזק - ריגשו את כולנו עד עומק הלבבות. ... איתי - זכות גדולה הייתה לכולנו לחיות במחיצתך - נער יוצא דופן באיכויותיו. ... נגעת בחיי כל אחד מאתנו - וזאת נישא לעד."

    כתב ניר, חבר קרוב של איתי: "איתי אחי הנסיך. ... אתה חבר אחד ויחיד והיה לי הכבוד להיות קרוב אליך, תמיד עוזר, תמיד מעודד ותמיד שם כשצריך אותך, כל כך מלא חיים, עם חוש ההומור שישר היה מפיל אותי לרצפה או שפשוט מחבק בידיים הארוכות והמרגיעות שלך בכל הזדמנות ונותן את החיוך הזה שבשנייה אחת היה מסדר הכול. ... חבר יקר, אני נשבע לזכור אותך לתמיד ותמיד תהיה חלק ממני. ... הכאב הוא אין-סופי. אוהב, כואב ומתגעגע, אחיך הנסיך הקטן, ניריק."
    במלאות שנה לנפילתו ספדה לאיתי רותי, אמו: "היה לי ילד. ילד שגדל בתוכי ונולד מאהבה ענקית. ילד פלא שגרם לי לרצות להמשיך לחיות ולחייך גם בימים שחורים. ילד שהקסים עוד כתינוק את כל מי שראה אותו, שגדל והפך להיות כל מה שניתן לבקש. היה לי ילד שסיפר לי כמעט הכול, שיתף אותי בחייו. ילד שאהב לחבק ולפרגן, ילד שהיה מגנט והיווה תמיד מרכז חברתי, ילד שמשך אליו מבוגרים וצעירים, והיה חם ולבבי אל כל אדם, לעולם לא מתנשא או יהיר. ... לא מנחמת אותי הידיעה שאיתי חי את חייו בשלמות ובשמחה, מפני שלאיתי היו צפויות עוד שנים רבות של הצלחה ואושר. ... איך אחיה את חיי מעכשיו והוא איננו עוד כאן בשבילי?"
    ספדו לאיתי החברים: "... איתי שלנו הוא האבדן הכי גדול שיכולנו לחוות. העולם שהוא הביא אלינו - האהבה, הצחוק והחוכמה. ... איתי היה השילוב המושלם בין הצחוק לרצינות, והיה מיוחד כל כך בדרך המדהימה שלו, שחסרה לנו פה ומשאירה אותנו בודדים ואבודים. ... ממשיכים להתגעגע, להיזכר ולכאוב."

    כתב עדן גרפי: "... הכרתי את איתי רק ארבעה ימים, אך זה הספיק לי לחוש את אישיותו, ללמוד מיד להעריך אותו, לאהוב אותו ולהפוך לחברים. רק ארבעה ימים ולילות של ריצות, טרטורים, מסע אלונקות ... ראיתי בך כריזמה, כוח שכנוע, אינטליגנציה וחיבה. ידעת לתת מעצמך ולעודד את החברים שמסביבך. לא התייאשת והמשכת קדימה, קדימה... קדימה יותר מדי... רצת מהר מאוד קדימה, פתחת פער עצום ואינך עוד אתנו. ... בשמחה מהולה בעצב רב וברגשות מעורבים רציתי לעדכן אותך כי הצלחתי - לא מעט בעזרתך - לעבור את הגיבוש. אתה אתי."

    במלאות שנתיים לנפילתו של איתי, העלתה אמו רסיסי זיכרונות: "... אני זוכרת אותך בן שנתיים, מביט בי ואומר 'אני אוהב אותך מאוד אימא' ... ואני רואה אותך ביום בר המצווה שלך, כמה גאווה וכאב, כמה גדול הרגשת לי אז, ובאזכרה של אבא באותה שנה, אתה אומר קדיש בפעם הראשונה ... ומול עיניי, אתה במסיבת הסיום של התיכון, יפה וזוהר, מחייך ומאושר, גבוה ומדהים, מרשים ומעורר גאווה. בערב הזה הרגשתי שכל השאיפות שלי לגביך התגשמו, שהרי אתה ילד שיש בו הכול - חוכמה ורגישות, תבונה וטוב לב, ביטחון עצמי וצניעות, יופי ושמחת חיים, ואין-סוף אהבה. ואז אני רואה אותך יורד במדרגות, לבוש חולצת טריקו לבנה ומכנסי חאקי, עיניך בורקות מהתרגשות ומציפייה, מתכופף אליי ועוטף אותי בין זרועותיך בפעם האחרונה ... ובמציאות אני עומדת ליד המצבה שעליה כתוב שמך, שבוע לפני יום הולדתך העשרים, ועדיין לא מאמינה שאתה לא כאן..."

    טייסת "דורסי הלילה" בתל נוף, הטייסת של מוטי, "אימצה" את איתי לאחר מותו. איתי ואביו מונצחים בטייסת, ולשם מגיעה האם בימי הזיכרון לחללי צה"ל.

  • שרון איתן Open or Close
    sharon eitan2

    שרון, איתן

    נולד ביום ה' בטבת תש"י (25.12.1949)
    נפל במלחמת יום כיפור, ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973)
    והוא בן 24

    למד באוניברסיטת חיפה בחוג למדע המדינה ובחוג לחינוך.

    איתן, בן רחל ויוסף, נולד ביום ה' בטבת תש"י (25.12.1949) בעפולה. הוא למד שנתיים בבית-הספר היסודי "נתיבים" בקרית חיים, וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "בסמ"ת" בחיפה.
    בגלל נטייתו למקצועות הומניים עבר לבית-הספר התיכון בקרית חיים וסיים בו את לימודיו התיכוניים בציונים טובים. הוא היה ילד כישרוני מאוד.
    בילדותו החל לנגן בחלילית וכעבור זמן הצטרף לתזמורת הנוער של עיריית חיפה. כשנוכח מורו לנגינה לדעת שאיתן חונן בשמיעה ובתפיסה מוסיקלית חורגות מהרגיל, שלח אותו אל מורה מיוחד, כדי שכישרונו הטבעי לא יבוזבז לריק.

    איתן היה גבה-קומה ותמיר, ומטבע הדברים נמשך לספורט הכדורסל. בהיותו בן ארבע-עשרה שנה החל להתאמן בקבוצת הנוער של הפועל קרית חיים, ושלוש שנים אחר-כך כבר שיחק בנבחרת הכדורסל של אוניברסיטת חיפה והיה נציגה באליפות אס"א. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" ובתקופת בית-הספר התיכון היה פעיל בגדנ"ע.
    איתן גויס לצה"ל ביולי 1968 והוצב לחיל האוויר. מאחר שלא עמד במבדקי הטיס מסיבת בריאות, הועבר לחיל השריון.
    כאן עבר מספר קורסים והשתלמויות להכרת הטנק על כל מערכותיו. בזכות הישגיו הטובים ובקיאותו בנושאים שלמד, הוחלט להשאירו בבסיס כמדריך.
    איתן, שמאז ומתמיד אהב את מקצוע ההדרכה וההוראה, שמח מאוד כשנודע לו על כך ואמנם לא עבר זמן רב ומפקדיו נוכחו לדעת שהחלטתם הייתה מוצדקת. הוא ניחן בכושר הדרכה ולימוד מעולים וביחס אנושי ואוהב לזולת.

    חיילים מפלוגות אחרות ביקשו לעבור תחת פיקודו ולהשתתף בקורסים שהוא הדריך. הוא היה אהוב על הכל בזכות יחסו הלבבי לכל אדם ובזכות מזגו הטוב ואהבתו את תפקידו.
    במחצית יולי 1971 שוחרר איתן מהשירות הסדיר, וכעבור זמן נשא לאישה את חברתו לכיתה בבית-הספר התיכון ושניהם יחד התחילו ללמוד באוניברסיטה.
    הוא למד שנתיים באוניברסיטת חיפה במגמות של מדעי המדינה וחינוך. כמו כן נשלח למכון וינגייט והשתלם בקורס למאמני כדורסל. לפרנסתו עבד בעיריית חיפה כמנהל "בית מילר" בכרמל. הוא גם עסק בהדרכת נוער שוליים ובאימון נוער בענף הכדורסל.

    כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס איתן והצטרף ליחידתו בצפון. חטיבת השריון שעם שורותיה נמנה נכנסה לקרבות הבלימה כבר ביום הראשון ללחימה.
    הקרבות היו קשים ומאמצי בלימת האויב תבעו קורבנות רבים. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973), בקרב נגד האויב באזור סינדיאנה נפגע הטנק שלו והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה - אופירה, בן - סער, שנולד לאחר נפילתו, הורים ואח - עופר שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת רב-טוראי.
    במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "... איתן שירת ביחידת שריון והיה בין אנשי הצוות המצטיינים בה. השקט הנפשי והרצון לעזור לזולת יצרו קרבה מתמדת בינו לבין חבריו ומפקדיו. את תפקידו מילא בנאמנות, באחריות ולשביעות רצון מפקדיו".
    ביום 28.6.1976 הוענק לו תואר "ב.א. לזכר", כאות הוקרה מטעם אוניברסיטת חיפה.

  • שרון יואב Open or Close
    sharon yoav2

    שרון, יואב

    נולד ביום י"ד באב תשכ"ה (11.8.1965)
    נפל ביום כ' בניסן תשמ"ז (19.4.1987)
    והוא בן 22

    אחותו: פלג יפעת, עובדת אוניברסיטה.

    בן עדה ודניאל. נולד ביום י"ד באב תשכ"ה (11.8.1965) בחיפה. ילדותו עברה עליו באושר בשכונותיה הירוקות של חיפה באזור הכרמל הצרפתי.
    את לימודיו החל בבית-הספר היסודי 'טשרניחובסקי' בחיפה. לאחר שהמשפחה העתיקה את מקום מגוריה לאזור הכרמל המערבי החל יואב ללמוד בחטיבת-הביניים 'חוגים'. במקביל ללימודיו היה פעיל נלהב בתנועת הצופים, פעילות שהיוותה חלק אהוב ונכבד מחייו.
    הוא הפך מחניך למדריך, לרכז שכבה ולמרכז שבט צעיר. יואב הקדיש זמן רב לחניכיו והשקיע בפעילויות מעניינות. הוא הרבה לטייל ברחבי הארץ, תוך שהוא לומד אגדות וסיפורים על צמחים, חולות, ופעולות צבאיות. יואב היה מוכר בכל האזור בכינויו 'חלאווי'.
    הוא סיים בהצטיינות את לימודיו בחטיבת-הביניים והחל בלימודיו התיכוניים במגמת מחשבים בתיכון 'בסמ"ת' בחיפה. גם בתיכון הפגין את כישוריו הריאליים, אך מאידך-גיסא הפך את שיעורי הספרות הקלאסית לדיונים על ספרות המדע הבדיוני, שהיתה חביבה עליו. יואב היה בחור שמח, חייכן, בעל חוש הומור, בן ואח טוב שהשרה סביבו אווירה טובה.

    טרם גיוסו התלבט בין עתודת מחשבים לבין פרוייקט 'תלפיות', אך בשל מלחמת שלום-הגליל החליט להתגיס ליחידה קרבית. וכך, בשלהי אוקטובר 1983 גויס לצה"ל ושירת בגולני. הוא עבר קורס מ"כים ושירת כמפקד כיתה בלבנון. בדצמבר 1985 סיים קורס קציני חי"ר, על אף שבמהלכו סבל משברי הליכה מרובים וקיבל הוראה מפורשת של רופא להפסיק את הקורס. בתום הקורס מונה למ"מ טירונים בגולני.
    יואב היה למפקד מעולה, חכם ומשקיע, שנתן דוגמה אישית לחייליו, השרה עליהם רוח טובה וטיפל במסירות בבעיותיהם. לאחר חצי שנת טירונות עלה עם מחלקתו לגבול ברמת הגולן. הוא נפצע קלות מרסיס בעינו בעת שהדריך את חייליו באימון קיץ. משהחלים, מונה לסמ"פ תחת מפקדו שהשתחרר ושב עם פלוגתו לשרת ברצועת הביטחון בלבנון.

    ביום כ' בניסן תשמ"ז (19.4.1987) נתקל כוח גולני במחבלים באזור מנרה ויואב נפל במהלך הקרב עם המחבלים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר הורים ושתי אחיות - יפעת ויעל.
    במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב יצחק רבין, שר הביטחון דאז: "יואב היה קצין מצטיין, בעל דוגמה אישית, לוחם מעולה וחבר למופת". אגודת הסטודנטים היהודיים ברומא נטעה לזכרו עץ בשיתוף עם קק"ל.

  • תומר אהובה Open or Close
    tomer ahuva2

    תומר, אהובה

    נולדה בי"ט בחשוון תשי"ח, 14.10.1957
    נפלה בכ"ט בכסלו תשע"א, 6.12.2010 באסון הכרמל
    והיא בן 53

    למדה באוניברסיטת חיפה.

  • תמרי נחמיה Open or Close
    tamari nehemia2

    תמרי, נחמיה

    נולד ביום כ"ד בחשוון תש"ז (17.11.1946)
    נפל ביום כ"ט בטבת תשנ"ד (12.1.1994) בהתרסקות מסוק
    והוא בן 47

    למד באוניברסיטת חיפה ללימודי התואר השני בחוג למדעי המדינה.

    בן מרים וצבי. נולד ביום כ"ד בחשוון תש"ז (17.11.1946) בעין חרוד. נחמיה גדל במושב בני עטרות, שם זכה לחינוך בבית-הספר היסודי, ואת בית-הספר התיכון סיים ב"בליך" ברמת גן.
    היה פעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד" ברמת גן.

    נחמיה התגייס לצה"ל בספטמבר 1965 ושירת בנח"ל, המשיך לגדוד הנח"ל המוצנח, עבר קורס צניחה וקורס מ"כים, שירת כמ"כ ונשלח לקורס קצינים.
    עוד לפני תום קורס הקצינים לחם נחמיה בסיני וברצועת עזה במלחמת ששת הימים. נחמיה המשיך את שירותו בחטיבת הצנחנים הסדירה כמ"מ, כמ"פ, כמפקד יחידת סיור וכמג"ד.
    לחם עם חטיבת הצנחנים בסיני במלחמת יום הכיפורים. נחמיה פיקד על יחידת מבצעי מודיעין מובחרת, על חטיבת מילואים של הצנחנים במלחמה בלבנון ואחר כך על חטיבת הנח"ל ועל חטיבת הצנחנים הסדירה.
    נחמיה עבר הסבה לשריון, התמנה למפקד אוגדת מילואים משורינת ולאחר מכן פיקד על האוגדה המרחבית, האחראית על הביטחון השוטף בגבול עם לבנון. יזם ותכנן פעולות צבאיות מיוחדות מעבר לגבולות והשתתף בהן.

    במהלך שירותו הצבאי סיים תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה. סיים את לימודיו במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל וכן בקולג' לפיקוד ומטה של חיל הנחתים של ארצות הברית ואחר כך במכללה לביטחון לאומי של צה"ל. שירת כמפקד גיס וכעוזר ראש אג"מ. בתפקיד זה הועלה לדרגת אלוף. תפקידו האחרון היה אלוף פיקוד המרכז.

    הערכות מפקדיו, המצויות בתיקו האישי מראשית דרכו: "קצין מצטיין שהוכיח את עצמו במצבים קשים. קצין מוכשר, מבוגר, אמיץ, יסודי, בעל מנהיגות טבעית ויחס אנושי. בסך הכל בעל איכויות אנושיות משובחות לפיקוד גבוה".
    במסגרת פעילותו כאלוף פיקוד המרכז רקם יחסי גומלין מיוחדים עם תושבי יהודה ושומרון. סיפר תושב בית אל, דב קלמנוביץ: "בזכות אישיותו של נחמיה תמרי נמנעו הרבה מאוד עימותים בינינו לבין חיילי צה"ל. הוא היה איש חם, לבבי, ישר, מלה שלו היתה מלה. הוא ידע לדבר אתנו, האזרחים, בלי התנשאות, בענווה, ביושר, זה סוד שלא נלמד בשום קורס צבאי".

    הוסיף ישראל הראל, איש מועצת יש"ע: "לא היה בו שמץ מגינוני גנרל, אפילו לא טיפת 'רושם'. תמיד היה ענייני. הוא ידע גם בשעות הקשות ביותר לפרק את המתח, ולהוציא את המרעום מן הפצצה, אפילו במצבי הלחץ הקיצוניים ביותר ואחרי הפיגועים האיומים ביותר. איני זוכר אפילו פעם אחת שהיו צעקות בישיבה אתו".

    ביום כ"ט בטבת תשנ"ד (12.1.1994), הוזעק האלוף נחמיה תמרי לעמק בית שאן, בעקבות החשש לחדירת מחבלים לגזרה. בדרכו חזרה למפקדת פיקוד המרכז התרסק המסוק, וכל נוסעיו נספו - האלוף נחמיה תמרי, רס"ן אופיר קאופמן, סרן עופרי יואלי וסרן אסף אשר. נחמיה הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקרית שאול, בן ארבעים ושבע היה בנופלו. השאיר אחריו אשה - חנה, שני בנים - יובל ועדו, בת - רוני, אב ושני אחים - דב ושי.

    הרמטכ"ל אהוד ברק אמר על קברו: "נחמיה היה מהטובים והאמיצים במפקדים שהיו אי-פעם לצה"ל ובן לשבט התמרים, שהוא שבט מופלא של בני הארץ ולוחמים. במצבים הכי קשים רצית שהוא יהיה לידך, כי אתו המשימה תתבצע. הוא ידע לשלב כנות, פשטות, מקצועיות ודבקות במצוינות. הוא יחסר לפיקוד הבכיר של צה"ל כחבר, כמפקד מבטיח."

    סגן הרמטכ"ל, אלוף אמנון ליפקין שחק ספד לו: "נחמיה היה הרבה מעבר לקולגה. נחמיה היה חבר. שנה וחצי עבדנו יחד. היו בו איכויות יוצאות דופן כאיש, כבן-אדם, כקצין וכחבר."

    יהונתן גפן כתב בעיתון "מעריב": "מסלול חייו של נחמיה הוא מסלול הגבורה הישראלי: עין חרוד, צנחנים, סיירת מטכ"ל, מלון סבוי, אנטבה ועוד אירועים עלומים, אבל בסוף הוא נהרג דווקא בתאונה. אלוהים לא הציל את האלוף תמרי שנפל ממטוס באמצע הלילה והשאיר אחריו שובל של הערצה וענן כבד של אבל עמוק ואמיתי".