דף ראשי

balchasan gilad

בלחסן, גלעד

נולד ביום כ"ב בחשוון תשל"ח (3.11.1977)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ד באב תשס"ו (8.8.2006)

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם הבכור של מרים ואליהו. נולד ביום כ"ב בחשוון תשל"ח (3.11.1977) בצפת.
אח לבנימין, זהר, לירון ונטלי. החל את לימודיו בצפת, בבית-הספר היסודי "ממלכתי ג'", והמשיכם בכרמיאל - בבית-הספר היסודי "הדקל" ובבית-הספר התיכון המקיף "אורט מגדים". גלעד היה ספורטאי בנשמתו - אהב בעיקר לשחק כדורסל ועסק בפעילות כושר, ריצה ומשקולות. הוא הרבה לקרוא ספרים ונטל חלק בפעילות ציבורית למען הקהילה.
במחצית מרץ 1996 התגייס גלעד לצה"ל והוצב בחיל הרגלים. בתום הטירונות ומסלול ההכשרה שירת כלוחם בגדוד 13 של חטיבת "גולני". במאי 1997 יצא לקורס סמלי חי"ר ולאחר מספר חודשים נשלח לקורס קציני חי"ר. בינואר 1998 מונה כמפקד מחלקה בגדוד 51 של "גולני"; במסגרת תפקידו הוביל כוחות שונים בפעילות מבצעית מורכבת, פיקד על מחלקת חי"ר בשגרה ובחירום ולחם בגזרות הפעילות השונות של צה"ל. שנה לאחר מכן קודם לתפקיד סגן-מפקד פלוגה ומפקד פלוגה בגדוד 51, תפקיד שכלל אחריות על כמאה ועשרים חיילים ומפקדים.
חבריו של גלעד יודעים לספר על השילוב המופלא שהתקיים בו בין תפקידו כקצין קרבי להיותו בחור רגיש באורח נדיר. כקצין סמכותי ואחראי גלעד תמיד עמד על דעתו ולא היסס להתווכח גם עם בכירים ממנו, עד שהצליח להשקיט את מצפונו; הוא לעולם לא נשאר אדיש ולא היה מוכן להתפשר, "לחפף" או לעגל פינות, ואולם, בניגוד לחזותו הקשוחה, גילה רגישות יוצאת דופן כלפי הסובבים אותו.
לאחר שחרורו ירד גלעד דרומה, ועבד מספר חודשים כקצין ביטחון במלון "המלך שלמה" באילת. בחורף 2001 השתתף בקורס מאבטחים ממלכתי במסגרת היחידה לאבטחת אישים, ולאחר מכן שימש כאחראי משמרת ביחידת האבטחה של נמל אשדוד. בתפקיד זה, שכלל אחריות על כמאה אנשי אבטחה, שב גלעד והוכיח את יכולת הניהול שלו ואת עמידתו בתנאי לחץ.
בסתיו 2002 החל גלעד ללמוד במכינה הקדם-אקדמית של האוניברסיטה העברית בירושלים. מספרות פרופ' רות שפרלינג, ראש המכינה האוניברסיטאית, וליאת מייברג, מנהלת המכינה: "גלעד הגיע אלינו באוגוסט 2002 להירשם לשנת לימודים במכינה האוניברסיטאית כדי לשפר את סיכוייו להתקבל ללימודים מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים, לחוגים חשבונאות וכלכלה שסף הקבלה אליהם גבוה. את צעדיו הראשונים במכינה הוא עשה בהיסוס רב, לא בטוח שיוכל לעמוד במשימה שהציב לעצמו, וחשש מעומס הלימודים הכבד שהונח על כתפיו. חששותיו התאזנו עם רצונו העז להגיע למטרה. רצון זה הוא שהטה את הכף לכיוון הצלחתו במכינה, ועקב כך גם ביטחונו העצמי ביכולותיו האקדמיות הלך והתחזק מיום ליום. הוא סיים את המכינה בהצטיינות יתרה, שיפר מאוד את הציון הפסיכומטרי שלו בסוף שנת הלימודים אצלנו, ושני נתונים אלה אפשרו את קבלתו ללימודים באוניברסיטה ולחוגים שאליהם רצה להתקבל בעדיפות ראשונה.

בצניעותו הרבה לא גבה לבו עקב הישגיו יוצאי הדופן. נהפוך הוא. תמיד הרהר בקול שהוא לא יודע איך הגיע להישגים אלה. אבל אנחנו, הצוות, ידענו. הוא היה מוכשר ויכול היה להגיע לכוכבים. בה בעת היה זקוק לעידוד שהוא אכן יכול, ואת העידוד הזה הוא קיבל מאתנו בשפע. לאחר שהתקבל ללימודים באוניברסיטה טרח להגיע אל המנהלת, להביא לה מזכרת צנועה שעליה חרט: 'לליאת, תודה שגרמת לי להאמין, גלעד'. במקביל, גלעד פיתח מערכת יחסים מיוחדת במינה עם צוות המכינה, החל מהמנהלת, דרך המורים שלימדו אותו וכלה באחרונת הפקידות הנותנות שירותים לתלמידים. הוא היה מה שנקרא 'נכנס לנשמה'. כולם אהבו אותו כי אי אפשר היה אחרת. הוא היה נכנס למשרד המכינה תמיד עם חיוך, ויחד אתו נכנס האור גם ביום ירושלמי סגרירי. ... הוא לא פסק להגיע אלינו בשלוש השנים של הלימודים לתואר. 'באתי לקבל חיבוק', היה אומר למנהלת, ביודעו שהיא מחכה לביקוריו, ושהוא תמיד מקבל ממנה חיבוק חם ונשיקה על הלחי, והיה מחזיר לה באותה מטבע. הוא נשאר בקשר הדוק עם מוריו במכינה עד כדי כך שטרח לזכור את ימי ההולדת שלהם והתקשר לברך אותם".
עם תום לימודיו במכינה התקבל גלעד לתכנית "עתידים - צוערים למנהל הציבורי" - תכנית לסטודנטים מצטיינים, בעלי כישורי מנהיגות מוכחים וזיקה לתחום החברתי. נוסף על לימודי התואר הראשון בחוגים שבחר בהם, כלכלה וחשבונאות, כללה התכנית גם חטיבה במדיניות ציבורית וחטיבה חוץ-אקדמית שמטרתה הכשרה מעשית. גלעד השקיע בלימודים ובמקביל עבד - תחילה במשרד חשבת ראש הממשלה, שם עבר את התקופה הסוערת של ההתנתקות, בהמשך - בלשכה לתאגידים עירוניים בעיריית תל-אביב לשם צוות במסגרת פרויקט חונכות במקומות עבודה בשירות הציבורי, ולבסוף - כאחראי משמרת במחלקת הביטחון באוניברסיטה העברית.
סיפרה אורלי, מנהלת לשכת התאגידים בעיריית תל-אביב-יפו: "גלעד שהה במחיצתנו תקופה קצרה אך למרות זאת הצליח לחדור ללבותינו ולהתחבב על כולם. גלעד, בחור חכם ומוכשר, תמיד היה אופטימי וחייכן. רצונו ללמוד ולדעת ושאיפותיו הרשימו אותי בכל שיחה שהייתה לנו. פעמים רבות מצאנו עצמנו יושבים ומשוחחים ארוכות על דברים שאינם קשורים כלל לעבודה אלא לחיים ולעתיד. ... גלעד תמיד רצה שכולם יהיו מאושרים, רצה להצליח כדי שמשפחתו תוכל להיות גאה בו. בשיחותינו התרשמתי מאוד מהקשרים האמיצים שלו, לא רק עם משפחתו אלא גם עם חבריו. חלקנו רגעים שמחים ורגעים קשים יותר. ... למרות גילו הצעיר יחסית תמיד הייתה לו גם עצה טובה בשבילי. ... גלעד היה מלח הארץ, צנוע ובעל לב רחב מאין כמוהו".
בספטמבר 2005, במסגרת תכנית "עתידים", השתתף גלעד בנסיעה לימודית לארצות-הברית שהעשירה מאוד את עולמו והקנתה לו זוויות ראייה חדשות על העולם היהודי בכלל ועל החברה הישראלית בפרט. מיכל דניאל, כתבת העיתון "ידיעות אמריקה" שריאיינה את גלעד בעת שהותו בניו-יורק, מספרת: "בגלעד מצאתי את הישראלי היפה שמאמין בכל מאודו שיהיה טוב. את הישראלי שאוהב ומאמין במדינה שלו ומוכן לעשות הכול למענה. גלעד גילם את הישראלי השורשי, איש צנוע המכיר בכוחו, שכל כך שמח על ההזדמנות שניתנה לו להשתלב בשירות הציבורי כדי לשנות את המערכת מבפנים. הסתכלתי עליו, הוא נראה לי חף מכל אנוכיות, איש תמים במובן הטוב של המילה".

כאשר נשאל גלעד מה היה רוצה להעתיק לארץ מהאמריקנים, ענה - "את התמימות של הקהילה היהודית", ואחר כך הוסיף - "את הסובלנות, העזרה והכבוד ההדדי לכל יהודי ואדם באשר הוא". ועוד אמר: "מאז שאני והאחים שלי היינו קטנים, הורינו חינכו אותנו לאהבת הארץ. אחי ואני הלכנו לקרבי, אני מוכן להשקיע המון בשביל המדינה. כמו אחרים, איבדתי חברים שנפלו. כל כך הרבה דם נשפך על הארץ הזאת, אבל אסור להישבר! בעוד שנים אני חולם להיות ראש העיר של כרמיאל, העיר שאני הכי אוהב. ... אני מאמין ומקווה שהמדינה שלנו הולכת לכיוון טוב ושלמרות המשברים, השלום יגיע ויהיה טוב".
גלעד היה קשור מאוד לבני משפחתו וקיווה שבסיום לימודיו יוכל לשוב לצפון, לבנות שם את ביתו ולעבוד עם אביו, מנהל-חשבונות במקצועו. הוא התרגש מאוד מנישואיה של אחותו ובחתונתה שר לה את השיר "מלאך" של אביב גפן. לא פעם דיבר על רצונו להתחתן ועל כוונתו להקדיש את אותו שיר בדיוק לכלתו המיועדת. לאחר החתונה, ניצל את אהבתו וכישרונו בכתיבה והקדיש לאחותו רשימה הנושאת את הכותרת "יומו של חתן". הרשימה התפרסמה באתר האינטרנט "Marryme" 
בקיץ 2006 סיים גלעד את לימודי השנה השלישית באוניברסיטה תוך שהוא מתמחה במשרד רואי-חשבון. חבריו, שתהו כיצד הוא מצליח לעמוד בכל המטלות והמשימות שנטל על עצמו, כינו אותו "סופרמן". ואולם כאשר החלה מלחמת לבנון השנייה השתנו סדרי העדיפויות של גלעד, שמעולם לא שכח את תפקידיו ב"גולני".
סיפרו חבריו ללימודים: "בחודש יולי האחרון, כאשר החלה המלחמה בצפון ואנו היינו בתקופת המבחנים האחרונה של התואר, גלעד לא חשב רק על הבחינות שיש לו עוד לעשות אלא חשב רבות על המצב שבו נמצאת המדינה שלנו. בתחילה הגדוד של גלעד לא גויס למלחמה וגלעד ממש כעס ולא הבין למה לא מגייסים אותם - רק חודשיים לפני המלחמה הוא היה במילואים שבהם הם התאמנו על תרחיש דומה מאוד למה שקרה, וגלעד לא הבין למה מחכים. גלעד היה בקשר יום-יומי עם המג"ד והמ"פ שלו - אשר ייעדו אותו בעתיד הקרוב להתמנות כמפקד פלוגה - וכל הזמן רצה לדעת רק דבר אחד: מתי צריך להתייצב. כאשר הבין בשבוע הראשון למלחמה כי עדיין לא מגייסים אותו הוא לא ישב בחיבוק ידיים, אלא ניסה להתנדב לשירות מילואים דרך גדוד אחר שכלל לא הכיר, אולם הדבר לא צלח בידו. ... בסופו של דבר, גלעד והגדוד שלו גויסו ב-30 ביולי והוא הרגיש שנפלה בחלקו הזכות לצאת ולהגן על ארץ ישראל. ... בסוף השבוע שלפני הפעולה הייתה ישיבת מפקדים בגדוד בהשתתפות המג"ד ומפקדי הפלוגות שבה נדונו הפעולות שעל הגדוד לבצע. במהלך הישיבה גלעד התפרץ אליה וכהגדרת המג"ד, דיבר בגרון ניחר ואמר שהוא בתור קצין קרבי ב'גולני' לא יכול להמשיך ולראות את המצב כפי שהוא ושחייבים לעשות משהו. לאחר שגלעד שמע את התכניות הוא פנה למג"ד ולמ"פ וביקש מהם שיטילו עליו לבצע את אחת המשימות של הגדוד, ושיאשרו לו לצאת בראש כוח, כיוון שהוא מכיר היטב את שטח לבנון מתקופת שירותו הסדיר. המג"ד נענה לבקשתו ואישר לו להרכיב צוות, וכך גלעד עשה. הוא אסף לוחמים ותיקים שאותם הכיר במילואים מהחטיבה שלו, ועוד מספר חיילים צעירים שהשתחררו לא מזמן - כדי שיהיו גם אנשים בכושר טוב יותר בצוות שלו, והוא אימן אותם כל סוף השבוע שלפני הפעולה".
גלעד נפל בקרב בדרום-לבנון ביום י"ד באב תשס"ו (8.8.2006). תיאר את האירועים מפקד היחידה, סגן-אלוף סמי ארבל: "גלעד שירת בעוצבת 'ברעם' כסגן-מפקד פלוגת חיל רגלים במילואים. הוא לקח חלק במבצע 'שינוי כיוון' בלבנון ובמשימת ההגנה על יישובי הצפון והפגין מוטיבציה גבוהה ביותר. ... גלעד פיקד על כוח מחלקתי שנכנס לשטח לבנון לשם איתור מחבלים ומשגרי קטיושות והשמדתם. במהלך התנועה אל היעד נתקל הכוח בחוליית אנשי חיזבאללה, התפתח קרב, והכוח שיתק את מקורות הירי של המחבלים. במהלך הקרב נפגע גלעד באורח קשה, אך פקד על חייליו להמשיך להילחם. זמן קצר לאחר מכן, בעודו מקבל טיפול רפואי בשטח ומפונה לאחור, הוא נפטר מפצעיו". עם גלעד נפל אחד מחייליו הצעירים, סמל-ראשון ייסמאו יאלאו.
גלעד היה בן עשרים ותשע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכרמיאל. הותיר הורים, אח ושלוש אחיות. על קברו נחקקו המילים "אתה גאוותנו, חסרונך קשה מנשוא. נוח על משכבך בשלום". לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
קווים לדמותו של גלעד הועלו בכתבות שהתפרסמו בעיתונות. חבריו לספסל הלימודים סיפרו לעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית על אדם כריזמטי ומיוחד, עמוד תווך, שהחל את דרכו במכינה בגיל עשרים וחמש - גיל מאוחר יחסית לשאר חבריו - ומיד לקח על עצמו את תפקיד 'האח הגדול', או האב, כפי שעשה בתחומים רבים אחרים: "הכול איכשהו התנקז בסופו של דבר דרכו. הוא איחד סביבו את כולם. הייתה לו נוכחות בכיתה. הסתכלו עליו כמו על אבא. אנשים באו להתייעץ אתו. כשהוא היה מחסיר שיעור זה הורגש. ... כאשר למדו כולם למבחנים הקשים במקרו ומיקרו, במקום להתרכז בעצמו הוא ריכז סביבו אנשים, ובסבלנות מופלאה עזר והסביר. המונח 'אהב לעזור' זו הגדרה יבשה יחסית למה שגלעד נתן מעצמו", מעידים החברים. "גלעד היה מין מלאך כזה שנכנס לחיים שלנו לתקופה מסוימת וחזר", הם מספרים בעצב.

משפחתו של גלעד עמלה על כתיבת ספר תורה לזכרו.