לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אסתר ואריה. נולד ביום כ"ג בסיוון תשמ"ב (14.6.1982) בכפר תבור. אח לרותם וגיל-עד. ילד אמצעי, שריכז סביבו תמיד אור ואהבה. כבן למושבה כפר תבור למד והתחנך בבית-הספר היסודי ובחטיבת-הביניים "כדורי". את לימודיו התיכוניים עשה בבית-הספר התיכון "אורט" בעפולה.
מהרגע הראשון שנשם אליאל את נשימותיו הראשונות בביתו שבכפר הוא הוטען באהבה גדולה לארץ ישראל וחונך לכיבוד הזולת ולאהבה ונתינה למולדת.מילדותו שמע סיפורים על דודו, יוסי אליאל, שנפל בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982. בדיעבד, משבגר, סיפר שהסיפורים על דודו גרמו לו ללכת בדרך שבחר בה בשירותו הצבאי - סיירת "גולני".
במהלך כל שנות ילדותו ונערותו היה אליאל פעיל בכל דבר הגלוי והנסתר מהעין. ארגן טיולים לילדי המועצה, בשבתות יצא לטיולי אופניים עם גיל-עד וחבריו, התאמן בספורט והיה חבר בקבוצת הכדורגל של הכפר. בכל מקום שאליו הסתכלת ראית את אליאל - עוזר, מצחיק, מתעניין...
במחצית חודש נובמבר 2000 התגייס אליאל לצה"ל ועבר את הגיבוש לסיירת "גולני". מיד לאחר שסיים את המסלול בסיירת וקיבל את הסיכה המיוחלת יצא לקורס קצינים. משסיים את הקורס ביקש להגיע כקצין לאחד הגדודים של חטיבת "גולני". שם, טען, מתבצעת העבודה הקשה והחשובה עבור קצין - עיצוב דמותו של החייל והפיכתו לחייל ואזרח נאמן ותורם לחברה שסביבו.
אליאל קיבל את תפקיד מפקד מחלקת סיור בגדוד 12. הוא אהב את חייליו בנפשו והתייחס אליהם כאל ילדיו. לאחר ששירת זמן מה בתפקיד זה התבקש לעבור ולשמש מפקד צוות ב"עורב גולני". בהמשך קודם לשמש כסגן מפקד פלוגת העורב. אליאל אהב את תפקידו בצבא, ראה בו שליחות וניסה בכל מאודו להחדיר בחייליו את ערכי אהבת המולדת שבהם האמין.
על אף השירות המשמעותי שלו ורצון מפקדיו שימשיך בצבא, החליט להשתחרר. תכניותיו לשנים הבאות היו רבות ומגוונות אך בראשן חלום אחד גדול - לטוס לטיול גדול בדרום אמריקה. ביוני 2005 ארז תיק לא גדול, אמר שלום קצר לכולם והבטיח שהוא חוזר בתוך כמה חודשים אחרי שיאסוף כמה חוויות נפלאות בדרך.
הטיול היה מדהים... אליאל החל את טיולו במרכז אמריקה ועבר לדרום אמריקה. אל בוליביה שאהב במיוחד בשל יופייה הבתולי, ההרים הירוקים והלגונות הכחולות, חזר שנית בסוף הטיול. את רוב הטיול עבר עם חברו מהצוות, מתניה. השניים הפכו ל"שם דבר" בעקבות המרחקים העצומים שגמעו ברגל, עם תיק גדול על הגב.
בעיר אושווייה שבדרום ארגנטינה הכיר אליאל את ניצן. בין השניים פרחה אהבה גדולה והם הפכו לזוג. את סוף הטיול בבוליביה ופרו עשו יחד וחזרו לארץ, היישר לזרועות המשפחה ולחגיגת הנישואין של אחותו - רותם.
מלחמת לבנון השנייה תפסה את אליאל בעיצומה של תקופה יפה. שעות רבות בילה עם משפחתו ועם חבריו מהילדות ומהצבא, טייל בקביעות בארץ עם ניצן ובציפייה גדולה חיכה ללידה של רותם, שהודיעה כי היא מצפה לבת.
שבועיים לאחר שפרצה המלחמה, ביום 29.7.2006, נקרא אליאל למילואים. הוא שובץ בגדוד של חטיבת "כרמלי" בתפקידו המקורי כמפקד מחלקת סיור. הבסיס שממנו יצאו וחזרו לאחר כל פעילות שכן בבית-ספר בעיר שלומי, שנעזבה כמעט לחלוטין על ידי תושביה, בעקבות הטילים הרבים שנפלו בה. בכל שיחת טלפון והודעה ששלח שידר קור רוח, ביטחון בעצמו ובפלוגה וחזר על כך ש"אין מה לדאוג..." - הוא כבר חוזר הביתה. כשכבר נראה היה שיש תקווה, שהמלחמה אמנם עומדת להסתיים ושהושג הסדר להפסקת אש עם החיזבאללה, קטע טיל נ"ט אחד חיים שלמים.
ביום ראשון, י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), יומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, יצא אליאל לפעולה שממנה לא חזר. המשימה הייתה משימה שגרתית, באזור הכפר עיתא א-שעב. הוא וחייליו נשלחו להביא אספקה למחלקה ששהתה מספר ימים בשטח. עוד בזמן ההתארגנות, נשמע קול פיצוץ של פגיעת טיל מגבעה קרובה וקולם של נפגעים ממחלקת "גיל". אליאל ומחלקתו מיהרו למקום הנפילה והחלו בפינוי הפצועים לכיוון נקודת פינוי הנפגעים שהגדיר סגן מפקד הפלוגה. בעת שאליאל וסמל המחלקה, רב-סמל אלעד רם, העבירו את אחד הנפגעים לנקודת הפינוי, פגע טיל נוסף במקום שבו עמדו. אליאל ואלעד נהרגו שניהם במקום.
בחייו ובמותו שימש אליאל סמל ומופת לחברות, ערכיות וגבורה. חסרונו, אובדנו, מורגש בכל פינה ואצל כל אדם שחייו הצטלבו באלו שלו.
אליאל היה בן עשרים וארבע במותו. הוא נטמן בבית העלמין שבכפר תבור בסמוך לדודו, יוסי אליאל. הותיר הורים, אח, אחות וחברה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
על קברו נחקקו מילות השיר "יש פרחים שעד אין סוף נשארים במנגינה...".
לזכרו של אליאל נערך ביוני 2007 יום ספורט אתגרי בפארק המעיין שכפר תבור.
ביום כ"ז באלול תשס"ז (10.9.2007) הוענק לאליאל צל"ש מאלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, וכך נכתב: "אליאל בן יהודה ז"ל פעל כמפקד מחלקת הסיור בפלוגה המסייעת בגדוד של עוצבת "כרמלי" במלחמת לבנון השנייה. בתאריך י"ט באב התשס"ו (13 באוגוסט 2006) התמקמה מחלקת הסיור בפיקודו של אליאל ז"ל ממזרח לג'בל אבו-טוויל כדי להגן על כוחות שתקפו בתי כפרים שמהם נורו מטחי ירי. בעת חילופי האש בין כוחות צה"ל לחיזבאללה נורה טיל נ"ט לעבר אחת העמדות וכתוצאה מכך נפגעו מספר לוחמים. אליאל ז"ל פעל בראש הכוח לחילוץ הנפגעים כשהם חשופים מול פני האויב. לאחר כמה דקות פגע טיל נ"ט נוסף במבנה שאליו פונו הפצועים. בעת חילוץ הפצועים לאחור נהרג אליאל ז"ל. סרן (מיל') בן יהודה אליאל ז"ל הראה במעשיו רוח לחימה, מנהיגות ואומץ לב עד חירוף נפש".
מדברי אסתר, אימו של אליאל: "... התחננתי, ביקשתי, אלוהים אל תשלח ידך אל הנער! ואני הצפנתיו, עטפתיו ושמרתיו תמיד. ואתה אלוהים לקחת לי קורבן, קורבן קדוש ויקר מדי. לקחת לי את בני אהובי והרגת חלק גדול בתוכי. שלחת לי שוב את שלושת האנשים שמופיעים פתאום כשלושה מלאכים (ללא כל הודעה מוקדמת), אנשי בשורה רעה המה. הם באו לומר לי שאין לי ילד. בער הסנה ולא אוכל ברחמיו של האל ה"נורא". ילד שאהבתי עד מאוד, וחיבורנו ידוע לכל. היש קורבן רב יותר מלתת חלק ממך?
אליאל, זהו שם נפלא שנבחר לך ע"י בני המשפחה שלוש פעמים. שם האל אבל היכן הוא האל? היכן הצדק? ריבון עולם, אם הינך שומע אותי? אתה שבחרתנו מכל העמים, אתה שהבאת אותנו לארץ הבחירה, אתה שהלכנו לאורך.
לא די היה לחיות בצל השכול 24 שנים?! האם אליאל לא נשא מספיק בגאווה את שם דודו?! האם אליאל לא ספג מספיק דמעות כאב?! האם הערכים של אליאל - אמונה בצדקת הדרך, אמונה בבורא עולם, חברות, נתינה, אהבת העם והמדינה, יושר וצניעות, לב אוהב ותוך רגישות ואצילות - האם לא די בכך?! השבר הוא ענק ומזור אין לו.
'... כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו
משהו מת בנו...' ".
כתבה ניצן, חברתו: "אהוב שלי, לא יודעת אם לכתוב לך או עליך, הכול עדיין כל כך מבולבל לי בראש... אתה קרוב כל כך, כמעט מרגישה אותך, כמעט שומעת, עדיין זוכרת את קולך מדבר אליי, את היד מחבקת, נשיקה קטנה... פשוט לא רוצה לעזוב אותך עדיין, להאמין שהיה לי את החלום וכעת נותר רק שברו. ... את בית הקברות הזה הקפנו הרבה פעמים בצעידות שלנו בערבים. שומרים על כושר, ובעצם תוך כדי כותבים את המתכון שלנו לחיים - חיים של פשטות, רוך, שותפות, חיים... הלוואי שיכולתי לשמור עליך טוב יותר, על המדינה הזאת והעולם הזה שזקוקים לאנשים כמוך כל כך ובלי להבין גם הורגים אותם מהר מדי. כל כך חיכיתי לך והמלחמה הסתיימה אז אני לא מבינה למה רק אתה לא חוזר".
כתבה תמי אליאל: "נולדת בחודש סיוון - חודש של נתינה והענקה, חודש של מתן תורה, חודש של קדושה וטהרה, תום ושמחה, סימן להתחלה ובראשית. נהרגת על הגנת המולדת שכה אהבת, בחודש אב. חודש של חום ויובש. חודש שחציו פורענות וחציו שמחה ... הירוק נהיה צהוב, מתייבש ומתכנס בתוכו. כאילו קמל, כמו רוצה לנוח, כמו רוצה לחזור הביתה, לאדמה. סימן לסוף... כוחות לבנון הנוראים נשפו בלידתך וצמרות ארזי הלבנון כופפו קומתם במותך. ... גדלת ופרחת, נשמת את האדמה, אהבת לנשום את אוויר הפסגות, הערצת את גרגרי האבק של ארצנו האהובה. אהבת את החיים, לנסות ללמוד ולהתנסות בכל הזדמנות אפשרית.
תמיד חיפשת לתת ולתרום, לעשות מעבר ולהשקיע, מהדרכה בתנועה, משחק כדורגל, רכיבה על אופניים ועזרה בכל דבר עם לב ענק וחיוך משמעותי. מלא חום ואהבה. בכל מקום ובכל זמן. תמיד קרנו ממך הביטחון והשמחה.
תמיד זרח ממך האור, האור של הנתינה והאהבה, אורה של האדמה, אורה של הארץ הזאת שעליה נתת את גופך החסון ונשמתך הזכה. ... דם חבריך הפצועים ניגר על ידיך שעה שחילצת אותם תחת אש, בגופך החסון גוננת עליהם להביאם למחסה.
... החיוך שלך אליאל יישאר בנו לנצח, מוטבע בשמים של אש צופה אל הבית, אל הכפר, אל ההר, אל האדמה הבוכייה שמסרבת להאמין...".
כתבה חן אליאל: "איזה בחור! היית הדוגמה, מושא להערצה, דמות למודל ולחיקוי... מלא באהבת אדם, אהבת חינם, ידיעת הארץ, נתינה, עשייה, ניצול כל רגע עד תום. ... אתה חוזר לאדמה הקדושה שעליה נאבקת קשות, נלחמת, טיילת, חווית, הובלת... אל האדמה הזו אנחנו נחזור כנאחזים באילן גבוה, ויורדים לאט לאט לשורשים. ... חבר טוב, אוזן קשבת, אדם דגול, הלכת לעולמים, עולמי עד ולעולם תהיה חרוט בלבי, אוהבת אותך, אהבת אמת."
כתב מתניה: "והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע. בזמן עבר... / זיכרון שלנו. אני ואתה בשיט מקסים בקצה העולם / או שיחות אל תוך הלילה באוהל מושלג על גג העולם / זיכרון של קצין גאה ומחויך שמגן על המדינה / מדינה שלמענה הוא הלך למלחמה / זיכרון של שלושה חברים מטפסים על הרים / ששלוש שנים לפני כן היינו כך בדיוק מסכמים / והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע. / לו רק יכולתי להחזיר את הזמן... / זיכרון של חייל מסתער על הרים עם R.P.D. / ובטירונות עוגות רק אימא שלו יכולה להביא / זיכרון של חבר 'אח שלי' שתמיד יהיה לצדי / לא משנה איזו צרה יביא עליי גורלי / זיכרון של אדם שאהבת הארץ הייתה בעורקיו / שבכל רגע פנוי מימש אותה בהליכה בשביליה / זיכרון צרוב של חיוך מלא עם שיניים צחורות / שלא משנה מה יקרה, מבחינתו העולם יכול לחכות / זיכרון שילך אתי לעולם / והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע. לו רק יכולתי להחזיר את הזמן...".
כתב אור: "... זכיתי ללמוד ממך צניעות מהי, ערכים מהם, נחישות וטוב לב. ... היית חדור מוטיבציה ונראה ששום דבר לא יצליח לחצוץ בינך לבין כל מטרה שהצבת, ואכן כך היה. ... אתה מסוג האנשים שנולדו להוביל ולא היה ספק שתהפוך לקצין, ולא סתם קצין, אלא קצין סוחף, אחד שילכו אחריו באש ובמים. ... לכל מקום שאני אלך אתה תלווה אותי, ואת כולנו, חבריך לצוות. אתה תהיה לנו תמרור, תזכורת של האנשים שאנחנו שואפים להיות ושאתה היית".
כתב אייל: "... הדוד של הצוות, זה שמבוגר מכולנו בהרבה, כאילו כבר חווה את המסלול בעבר ויודע במדויק את הפרופורציות הנכונות לדברים שקורים במהלך הדרך. ... גם ברגעיך האחרונים היית כזה: רגוע, שליו ושקול כמי שיודע הרבה יותר ממה שנדמה לכולם. והאמת, זה פשוט משתקף מפניך. אליאל, לא נותר לי אלא להודות לך על הכול: על התקופה ביחד, החוויות, הזיכרונות, על מה שלמדתי ממך ... תודה."
כתב ליברמן: "... מה שייחד אותך הוא החיוך שלך, צמד חמד שקשה היה למצוא בנפרד... פשוט בחור שכיף ושמח לו כל כך... האמנת במה שעשית ולא היה לך שום ספק בכל החלטה שקיבלת, כמו אותה החלטה גורלית לצאת לחילוץ הכוח שנפגע. אני בטוח שגם אם היית יודע מראש את התוצאות הקשות, לא היית משנה את החלטתך. ... אתה שאהבת כל כך את החיים וידעת איך להוציא כיף מכל דבר, לא משנה מה הוא היה. היית אנציקלופדיה שלנו לענייני סיירת 'גולני'. ידעת פשוט הכול, בקי בכל שלב ושלב במסלול. ... אליאל, אתה דוגמה ומופת ללוחם בסיירת 'גולני' ובכלל... אתה נמר, נמר מעופף..."
כתב שי פרץ: "... כשאני חושב על אליאל, קופץ לנגד עיניי דיוקן פניו כשעל שפתיו החיוך התמידי שכל כך אפיין אותו ושלא מש משפתיו. חיוך שהקרין עוצמה פנימית גם ברגעי קושי ולחץ. הייתה באליאל את היכולת לעזור ולתת מעצמו הרבה, מבלי לצפות לתמורה ... תכונה נוספת שאפיינה את אליאל במיוחד, והייתה בולטת מאוד במהלך המסלול, הייתה אהבת העם והארץ שנבעה מחיבור לאדמה ומהאמונה התמימה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. אליאל הקפיד תמיד ללכת לאור עקרונותיו גם אם זה לא היה נוח. תכונות אלו עשו את אליאל לחייל טוב מאוד, למפקד מוערך, ומעל לכול, לחבר משכמו ומעלה".
כתב רן אבני: "עוד לא ראיתי אף אחד כמוך! צנוע, ספורטאי חזק, מלא בביטחון עצמי, חוש צדק, שמחת חיים, ובבגרות שאין לאף אחד בגילך. מדבר ללא שמץ של התנשאות עם כל אדם באשר הוא אדם. לב רחב ונשמה טובה שהתאחדו עם שכל ישר והרבה הרבה אומץ לב, ונוצרת אתה!"
כתב אביעד: "... קשה לחשוב עליך בלי החיוך שהיה כל הזמן על הפנים שלך, אהבת לחיות ואהבת את החיים ... ידעת למלא את החיים שלך בצורה הטובה ביותר, החל מהדברים הקטנים של היום-יום, שמחת החיים ואופטימיות ועד למחשבות הגדולות והלבטים אם זה בצבא ואם זה בחיים האזרחיים. ... אהבת את הארץ הזאת בצורה מוחלטת ... ההיסטוריה שלנו רצופה בגיבורים שלחמו על הזכות שלנו לחיות בארץ. הרבה עשו את זה משום שנקלעו לסיטואציה הזאת אולם אתה התנדבת להיות שם. ... היית סמל לגבורה יהודית עוד הרבה לפני שנפלת. החיים שלך נגדעו אבל את הדרך שחיית את החיים שלך אני אקח אתי למשך כל חיי".
מתוך מכתבו של מפקד חטיבת "כרמלי", אל"ם אילן אטיאס: "היום לפני שנה בדיוק היית בעיצומה של משימה צבאית קרבית. דומה לרבות מהמשימות אותן הובלת בלחימה במחבלים ביהודה ושומרון ובחבל עזה. עתיר ניסיון קרבי, מוביל, מנהיג ובעיקר אדם. אלא שהפעם היתה זו משימה קצת שונה מאלה שחווית כשהיית מפקד וקצין בחטיבת 'גולני'. שונה משום שהפעם נדרשת להוביל אנשים אל הקרב שלא אתה הכנת ואימנת, שונה משום שכבר בחרת דרך אחרת לחייך, ושונה משום היקפה, עוצמתה ומורכבותה.
כמפקד בסיס האימונים של חטיבת 'גולני' נחשפתי לשמך המיוחד עת נבחרת מבין רבים לקבוצת העילית של חטיבת 'גולני', תואר שלבטח לא היית אוהב לשמוע. כבר בצעדייך הראשונים כחייל לוחם התלבטת כאדם מיוחד.
אליאל אדם-מפקד-מנהיג. אדם - על שום שהטית אוזן קשבת לחברייך ולחיילך, על שום שראית לנגד עינייך רק את הזולת ועל שום שנתת מעצמך בלי לחשוב על עצמך. מפקד - על שום שהפגנת רצינות, מקצוענות בכל משימה שנטלת על עצמך, על שום היותך ראשון נוכח פני אויב ועל שום האמון שרכשו לך פקודייך והאמונה אותה נטעת בכל הסובבים אותך. מנהיג - על שום שסחפת אנשים שזה עתה הכרת, על שום שחיילך הצעירים מ'גולני' ואלה הוותיקים מ'כרמלי' חשים יתמות עם לכתך, ועל שום שעשית הכול מתוך שליחות טהורה של אהבת העם והארץ.
... מעשה גבורתך ילווה דורות רבים של לוחמים. רצת בראש חיילך אל מול האש הנורית אל מול המחלקה כדי להציל את חבריך לנשק. בראש ובראשונה עשית את מה שציפית מעצמך... אליאל, גאווה להוריך, מלח הארץ, יפה תואר, חכם, אגרסיבי בקרב ורגיש עם חבריו וחייליו".