לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן ציונה ויוסף. נולד ביום ב' בחשוון תש"ם (23.10.1979) בבית החולים "מאיר" בכפר סבא. אח ליניב, רוית ואמיתי. גדל והתחנך בשכונת נווה עמל שבהרצליה.
רועי החל את לימודיו בבית הספר הממלכתי-דתי "רמב"ם", גילה הצטיינות ועמד בכבוד בכל משימה. הוא המשיך לישיבת "בני עקיבא" שברעננה שם סיים את לימודיו ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות.
רועי היה עלם חמודות שכבש את כולם בחיוכו. שמחת החיים זרמה בעורקיו ובכל מקום שאליו הגיע השרה רוח טובה ועליזה. במסיבות היה שר, רוקד ומשמח את כולם. עם זאת, היה לרועי גם צד אחר, רציני, ורגיש מאוד. כישרון הכתיבה שבורך בו ניכר היטב בשירים, בסיפורים ובמאמרים שהרבה לכתוב.
שירו "פרח מדבר": אספר לך סיפור בשיר וחידה / תביני תדעי שזו אגדה / נרקיס שפורח בין ההרים / לא רואה... יופי תמים. // פרח גדל, בין קוץ ודרדר / נרקיס כה יפה, כפרח מדבר / מפיץ ריחו לעולם, ללא תמורה / בודד בין שמים לאדמה. // בא נער והביט לנרקיס הבודד / בא בעצמו, במדבר הוא אובד. / הריח אותו בפעם האחרונה / ונשמתו עזבה אותו... הלכה לעולמה // ומעל האלוקים, השוכן במרומים / מביט ושותק, והמלאכים בוכים / גופת נער מוטלת, בדד במדבר / עודו בנרקיס אוחז, ובחול הוא נקבר...".
השיר "את השמש של חיי": "כמו הזריחה שמאירה את העולם / את השמש שמאירה את לבי שנאלם / כמו אילם שאינו יכול לספר את נשמתו / כמו הנער שאינו יודע להראות את אהבתו. // ושוב מביט אני לעינייך בתקווה / שתאירי את יומי בשמש אהבה / אך את כיסית פנייך ונעלמת כך מחיי / והבאת את השקיעה שתרד עד סוף ימיי. // ואין לי שוב לאן לפנות / ושוב החשכה שמכסה את הלילות / יורדת אל תוך לבי ושם נשארת / כי בלעדייך, אין לי שמש אחרת".
רועי היה אדם אוהב. הוא אהב את המשפחה, את חברתו ערבה ואת חבריו הרבים. יכולת הנתינה האין-סופית שלו וטוב לבו השופע היו ממאפייניו המובהקים: "הנתינה אצלו מעל הכול וכאחוז תזזית מגיע לכל מקום - רק עוד ועוד לתת, ככל שהוא רק יכול" - דברי המשפחה.
את שאיפתו להרמוניה ואת הכאב שנשא עמו בשל המתרחש בחברה הישראלית ביטא רועי במאמר "לכולנו עולם אחד" שהתפרסם בעיתון שהוציא בחברת "אמדוקס" שעבד בה: "אנשים יקרים, אני פונה אליכם בפנייה נרגשת באמת. מי שמכיר אותי מעבר לחודש יודע שאני לא רק פרצוף יפה. חבר'ה, העולם שלנו די מתדרדר ואנחנו לא שמים לכך לב בכלל. בכל מקום יש אלימות, צעקות, משפחות הרוסות, נוער במצוקה, עוני, וכולנו צריכים לקחת אחריות על זה כי אנחנו מדינת רווחה. אנחנו כולנו קשורים זה בזה. מה קרה לאהבה שהייתה פעם, למה אנשים כל כך מפחדים לקחת טרמפיסטים, למה בכל צומת יש אדם שמקבץ נדבות ולמה זוגות צעירים צריכים לעבוד בשתי עבודות כדי להתחתן? למה נהיינו כל כך חומריים וכל כך מפחדים לתת מעצמנו? מישהו שם לב לכך שהמילה עושר שונה מהמילה אושר רק בהתחלה שלה, רק ב-ע? וחברים יקרים, העיניים שלנו חומדות יותר מדי ובגלל זה אנחנו כל כך לא מאושרים. אני לא אומר לכם שכסף לא חשוב, ברור שלא. אולם אני גם מבקש שתדעו לתת מעצמכם במידה כזאת שתוותרו על חלק קטן מהמותרות שלכם ותתנו לאנשים אחרים שזקוקים לו כדי לשרוד, לחיות, לעבור עוד יום. ואפשר לתרום בדרכים רבות, לא רק בכסף (אם אתם כל כך רוצים לדעת): בגדים ישנים שלכם, כן, כל הקולקציה הישנה שסתם יושבת בארון, יכולה לחמם אנשים בחורף הזה וככה אולי הם לא יקפאו למוות. מוזר לא? יש אנשים שאין להם מזגן בבית. ויש עוד דרכים לתרום. לבוא פעם בשבוע, פעם בשבועיים למחלקה של ילדים חולים ולבקר עם חיוך, או מי שמגזים יכול להוסיף גם מתנה (בקרוב אני רוצה לארגן אחד כזה). לוותר על משמרת אחת או על סרט טוב כדי לעשות למישהו את השבוע או לתת לאדם אחר תקווה, משהו שיש לאנשים מושג מהו רק מההיכרות עם המילון.
די, נמאס לי מכל המלחמות, דתיים מול חילונים, נשים נגד גברים, אשכנזים מול מזרחיים. די!!! כולנו פה בעולם אחד, בואו נעשה אותו יפה.

יש כאלה בינינו שפשוט לא רואים, חיים בבועה כי הכול בסדר אצלם בבית, זה הזמן להתעורר. קומו בבוקר, תקשיבו לציפורים. תחייכו ותגידו תודה שאתם בריאים ושלמים ותחשבו על כל האנשים שלא יכולים להגיד את זה ותבינו שיש על מה להגיד תודה. מי מכם שמפנים את הדברים ופשוט לא מוצא דרך, יכול לפנות אליי ואני מבטיח לא לאכזב. תודה".
רועי התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 1998 והוצב בחיל התותחנים. הוא החל את שירותו בבסיס התותחנים בשבטה, ובהמשך עבר לאגד ארטילרי שבמפקדת התותחנים. לאחר שחרורו נסע לטייל בברזיל, וחזר עמוס רשמים וחוויות. הוא עבד בעבודות שונות, בעיקר כמאבטח, וזאת כדי לממן את לימודיו.
רועי למד במכללת רעננה במגמת תקשורת, סוציולוגיה ומינהל עסקים. נוסף על כך, למד בשעות הערב במכללת "תלתן" עיסוי צרפתי ושוודי. משסיים בהצלחה את לימודיו, החל להעניק טיפולים בשעות הפנאי.
משאת נפשו של רועי הייתה האופנוע שלו שעליו נהג לרכוב לכל מקום כשהרוח מצליפה על פניו. בחודשים האחרונים לחייו נדבק בחיידק הצילום. הוא שאף ללמוד צילום ואף רכש מצלמה שבאמצעותה תיעד כל רגע בחייו. עד השעות הקטנות של הלילה היה יושב מול מסך המחשב, מתעד את קורותיו בשירים ובתמונות.

רועי אהב מאוד את שירות המילואים שעשה בגדוד חיר"ם של חטיבת "הצנחנים". כשפרצה מלחמת לבנון השנייה המתין בדריכות עד שהגיעה הקריאה, ביום 2.8.2006 והוא גויס. לחברים ב"מסנג'ר" כתב "תזכרו אותי ככה עד שאחזור מצו 8. חיזבאללה יא חראות אני בא..." ויצא למלחמה בלב כבד. ארבעה ימים לאחר מכן, נפסקה שירת חייו.
ביום ראשון, י"ב באב תשס"ו (6.8.2006), בסמוך לכניסה לקיבוץ כפר גלעדי נערכו חיילי הגדוד והדרגים תומכי הלחימה של הגדוד, הנותנים מענה לוגיסטי לכוחות הלוחמים, והמתינו לפקודה להיכנס ללבנון. במהלך התארגנותם במקום, 27 דקות לאחר שהתמקמו ברחבת החנייה, בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי, טיל "קטיושה" שנורה על-ידי החיזבאללה פגע בהם פגיעה ישירה. רועי נפצע אנושות, טופל בשטח והוטס להמשך טיפול בבית החולים "רמב"ם" כשהוא מחוסר הכרה. לאחר ניסיונות החייאה בבית החולים נקבע מותו בשעה 18:00.
ם רועי נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסף (יוסי) קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן-דוד, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מכלוביץ וסמל גריגורי אהרונוב.

בן עשרים ושבע היה רועי בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הניח אחריו הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון.
על קברו של רועי ספדה לו אימו: "רועי שלי מה כותבים כשהלב ממאן להאמין. בגרון חנוק ובעיניים דומעות מביטה לשמיים והשאלה למה? פורצת לה מבין השפתיים. מלאך שלי, אהובי, ולא סתם כך כולם יעידו בשבילי אתה הכל. חבר, רע, ידיד, אהוב, נשמה טובה, יוצא מגדרו בשביל לעזור. כל היום שואל: אמא מה את צריכה? אני יכול ללכת? אולי עוד משהו?. 26 שנים ליווינו אותך ואתה אותנו. סחפת אותנו בשמחת החיים שלך ולרגע לא עצרת. איך החיים יראו בלעדיך? מה נגיד לכל אחייניך? איפה רועי שלנו?. אם אמשיך לכתוב, שנים לא יספיקו. אשא עיניים למרום ובתחינה אבקש מבורא עליון: אנא אלי בצל כנפיך אותו שמור ובגן עדן לנצח תשכון, ילד אהוב שלי".
כחודשיים לאחר נפילתו כתבה אימו של רועי שיר געגועים לבנה, "בלעדיך". אלי חמדי, ידיד המשפחה, הלחין את השיר והדס חמדי שרה אותו בערב ההנצחה שנערך לזכרו של לרועי:
ילד שלי אתה עולם / איך בביתי האור כבה / כשהלכת ממני לעולם / ואני לך עוד מחכה // פזמון: לילותיי אינם לילות / והדמעות אינן פוסקות / כשלקחת איתך חלק מחיי / איך לא אראה אותך שוב לעולם // רציתי אותך, עוד פעם לחבק / ולהושיט לך יד בשעת משבר / להביט אל תוך עיניך / ושתאמר עוד פעם אמא / ואם תביט אליי מעל / אל הסבל שחדר / אל תוך ליבי ונשמתי / בגעגוע אין סופי / שאתה כבר לא איתי".
שיר שכתבה דברת לאמא ציונה, לזכרו של רועי: "פותחת דלת / למקרה שהוא יחזור / משאירה פתוח / שייכנס קצת אור // יהיה בסדר / שוב היא אומרת / למרות שהמציאות / מראה לה אחרת // ואין שום אור / רק מנורה קטנה על התקרה / מאירה דמעות זולגות / על כל מה שקרה // ולא השתנה שום דבר / רק החדר שלו נשאר / עם תמונות תלויות על מראה / שמשקפות חיים של שמחה / שנגמרה. // זהו קיץ צח / עם זיכרון שלו מונצח / בלבבות של אלפי אנשים / אילו רק ידע, כמה היו לו חברים // ואופנוע מושבת בפינה / וקסדה על המקרר יושבת / דובי קטן על כרית שינה / ובן אדם שלם בתוך מחברת. // עובר עוד יום / שאותו את לא מרגישה / כי שעות נראות לך / כמו ימים שחורים // ובלבך נצורים / רק אותם המשפטים / שבהם היה אתך / ודואג ומזכיר: / 'אימא, אני אוהב אותך'?".
שיר נוסף שהוקדש לרועי, "כאב מהול בעצב", נכתב על ידי קורל: "ביום מן הימים ראו עיניי אותך / חי, נושם, צוחק ומאושר. / ביום מן הימים ראו עיניי אותך בארונך / לבי נשבר לרסיסים. // הכאב והעצב מהולים בדמעות רעות / מעכשיו והלאה לא תהיה / ולא אראה אותך שוב. // לא אשכח איך אהבת הכול / היית מלאך שהלך במלחמת דמים / כמוך לא יהיה, באת להגיד שלום / וכשיצאת לאחרונה רשמת: 'אני הולך...' // כשהכאב מהול בעצב / והלב פועם בקצב / הכול הלך, החיים שונים / פחות מלאך אחד. // שמור על עצמך, מלאך יפה / עשה מה שאנו לא הספקנו לעשות - / לשמור עליך, ולחבק אותך / אך זכור... תמיד נאהב אותך!!"
כתבו בני המשפחה: "רועי שבלבנו... רוצים להביט בך בפעם האחרונה / אבל כבר אי אפשר / רוצים לומר לך שאנו אוהבים אותך / אבל כבר מאוחר / רוצים לגעת, לגעת בך בפעם האחרונה / אבל כבר הלכת / אז מה שנותר זה לכתוב לך מהנשמה / ולספר לך כמה אנו אוהבים אותך".
משפחתו של רועי החליטה להנציחו בשלושה אופנים: בהוצאת ספר לזכרו, בקיום ערב הנצחה ביום השנה לנפילתו, ובעריכת מסע אופנועים שנתי לזכרו. בחודש יוני 2007 נערך מסע האופנועים הראשון שבו השתתפו עשרות מחבריו של רועי. המסע יצא מבית המשפחה שבשכונת נווה עמל בהרצליה והתקדם עד מקום נפילתו של רועי, בקיבוץ כפר גלעדי. על כל אופנוע הוצב דגל וכל המשתתפים קיבלו חולצות מיוחדות, עם הכיתוב "המסע של רועי". עיתון המתנ"סים סיקר את המסע המיוחד: "שיירה של אופנועים, רכבים פרטיים, אוטובוס של נוער המתנ"ס ומשתתפים נוספים יצאו כולם לכיוון כפר גלעדי. על האופנוע של רועי רכבו שני אחיו, יניב ואמיתי. ... בכפר גלעדי אורגנה במה ובמקום נערך טקס מרגש אותו הנחתה בחן רב שולה גורל, רכזת הקהילה בבית פוסטר שבהרצליה. בני הנוער של המתנ"ס שרו שירים שונים ואף הולחן שיר מיוחד לזכרו של רועי. אמו של רועי הודתה במילים נרגשות למשתתפים ולמארגנים ופנתה לבנה רועי במילים: '... בוודאי מביט אתה שם מלמעלה, מאושר לראות את כל החברים, ובעיקר את האופנועים, כמו שאני מכירה אותך. אז כן, אנחנו כאן בשבילך לעוד הרבה שנים...".
במלאות שנה לנפילתו התקיים בכפר הנוער רזיאל ערב הזיכרון "שרים וזוכרים את רועי". בערב, שההכנות אליו נמשכו חצי שנה, השתתפו כארבע מאות בני משפחה, חברים ומפקדים, שגדשו כל פינה ברחבי האולם. את הערב הנחתה רונית דשא גטניו ובמהלכו הופיעו מספר אמנים; חברים ובני משפחה קראו שירים ודברים לזכרו של רועי. כתבה שהתפרסמה במקומון "קול הרצליה" תיעדה את האירוע.
פרויקט ההנצחה המיוחד "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל בשיתוף חברת "רשת" הוקדש ביום הזיכרון תשס"ז לשירים שנכתבו על ידי חללי מלחמת לבנון השנייה. שירו של רועי "ילד" הולחן בידי לירן נדל ובוצע על ידי לירן נדל וריקי גל: "אימא, / כשהייתי קטן תמיד רציתי להיות מגלה ארצות / לנסוע בעולם עם תרמיל ומקל / בלי בית, רק אני הקטן מול העולם הגדול... / ולהיות מפורסם. // אימא, / כשהייתי קטן תמיד רציתי להיות מרפא / שיעמדו אנשים בשורה ואני אעבור / אחלק לכולם אז תרופה והיא תעזור... / ואהיה מפורסם. // אימא, / כשהייתי קטן תמיד רציתי להיות קוסם / באולם ענקי אעשה את קסמיי וכולם כף ימחאו / אעוף באוויר מסביב לעולם וכולם יקנאו... / ואהיה מפורסם. // אימא, / כשהייתי קטן תמיד רציתי להיות לוחם / להיות בצבא, ללכת למלחמות, לנצח את הרעים / להנהיג את החיילים אל עבר הגבול ולחזור בחיים... / ולהיות מפורסם. // אימא, / עכשיו אני בוגר, מה שתמיד רציתי להיות / אני כבר לא רוצה להיות מגלה ארצות / או רופא, או קוסם או לוחם / עכשיו אני גם לא רוצה להתפרסם... / עכשיו אני רוצה מה שפעם הייתי לבטח... / הילד הקטן שלך, ילד לנצח".

גולשים כותבים על רועי ז"ל מתוך אתר YNET