לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן שושנה ואהרן. נולד ברעננה ביום ב' באב תשל"ה (10.7.1975), אח צעיר ליפעת ולנועה.
למד בעירו בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "יבנה", בחטיבת הביניים של ישיבת "בני עקיבא", ובמגמה הראלית שבבית הספר התיכון הטכנולוגי "אמי"ת בר אילן".
רועי היה ילד בלונדיני יפה, תכול עיניים, ולו שתי גומות בלחיים. ביישן, רגיש ומוכשר. הוא חונך למצוינות ולשאפתנות, וניחן במידה רבה של דמיון וסקרנות. כל דבר עניין אותו, הצית את דמיונו ועורר פרץ יצירתיות. הוא השתתף במספר רב של חוגים ובכל אחד מהם הצטיין: בבית הנוער המרכזי ברעננה שיחק שחמט וזכה בתואר "אלוף הנוער" של העיר; שיחק כדורסל וכדורעף, לקח חלק בחוג לאתלטיקה קלה והתאמן בג'ודו, למד מחשבים, ומגיל צעיר תכנת בשפת "פסקל". בביתו נהג לבנות לבד טיסנים. הוא ניגן בפסנתר ובסקסופון.

בנעוריו היה רועי מעורה מאוד בסניף המקומי של "בני עקיבא" כחניך וכמדריך אהוב ונערץ. האווירה האידיאליסטית שנשבה בסניף, ומדריכיו, שברבות הימים נעשו חלקם תלמידי חכמים וקצינים מצטיינים - כל אלו הטביעו בנפשו חותם משמעותי. בתקופה זו התפתחה בקרבו אהבת ארץ ישראל, והוא הרבה לטייל בשביליה, הריה ונחליה.
ברועי בלט השילוב שבין חוש הומור בריא וחד לבין רצינות רבה ובלתי אופיינית לבני גילו בכל הנוגע למשימות שלקח על עצמו, ביניהן קריאת התורה בטעמיה מידי שבת במרכז הקליטה ברעננה. צחוקו המתגלגל הפך לסמלו המסחרי והוא התגלה כבעל כישרון משחק. כשנערכו הצגות והופעות באירועים שונים של התנועה, היה משיל מעליו את ביישנותו, עולה לבמה ומצחיק את הקהל עד דמעות. הכול זוכרים כיצד ב"שבת ארגון" ביצע חיקוי כמעט מושלם של המערכון הנודע "משה והאורנג'דה" של דודו טופז. רועי הקפיד מאוד שלא לפגוע באחרים ומעולם לא הפנה את ההומור שלו לעלבונות.
רועי שהצטיין בלימודיו הקדים להיבחן בבחינת הבגרות במתמטיקה ועשה זאת כבר בהיותו בכיתה י'. עוד בשנות התיכון הספיק להשתלב במספר קורסים לתואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה שליד התיכון. בתום לימודיו התיכוניים, החליט ללמוד במכינה הקדם-צבאית "בני דוד" שביישוב עלי, שם נתגלו בפניו אור התורה ויסודות הלימוד של הרב קוק. רועי השתלב בטבעיות במכינה, ותואר על ידי רבותיו כרציני באופן יוצא דופן בלימודיו. בתקופה זו גם שקד על פיתוח כושרו הגופני, השתתף בקביעות במד"סי סיירות, ובסמוך לגיוס הגביר את האימונים, לרבות ריצות ארוכות מרעננה עד נתניה ובחזרה.
בחודש אוגוסט 1994, לאחר שנת הלימוד בעלי שבה העמיק את אמונתו והתחזק, התגייס רועי לצה"ל למסלול "עורב צנחנים". כחצי שנה אחרי תחילת המסלול, סופחו צוותו וצוותים מיחידות נוספות להקמה מחדש של יחידת "אגוז", והכומתה האדומה הוחלפה בחומה. המסלול לא היה קל, אך נאמן לסיסמתו "קשה זה טוב" - התגבר רועי על הקשיים הפיזיים והנפשיים והיה ללוחם מוכשר. רועי בלט ביכולת הניווט המופלאה שלו וחבריו לצוות ידעו שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות. בנחישותו הבלתי רגילה הקפיד תמיד לסיים כל פעולה ומשימה ולבצעה עד תומה.
איל ויטנברג, חברו לצוות, ספד לו: "התגלית כאדם חכם ביותר, שנון, צנוע, בעל אינטליגנציה רגשית ושכלית כאחד. בעל חוש הומור, יכולת ניווט מדהימה, אחד מהחבר'ה, לוחם מקצוען ומיומן שהמושג 'ויתור עצמי' לא קיים אצלו בלקסיקון...".

בחודש יוני 1996, לאחר כעשרה חודשים של פעילות מבצעית אינטנסיבית בלבנון, יצא רועי לקורס קצינים שבסיומו חזר לשרת כמפקד מחלקה של טירונים ב"אגוז". את האימונים החדשים כינה "חלוציות" היות שאלה עסקו לראשונה בניווט ובלחימה בשטח סבוך.
מאז שסיים את לימודיו בעלי, התגעגע רועי לספסל הלימודים ועשה כל שביכולתו להמשיך ללמוד תורה. פקודיו זוכרים אותו לומד תורה בהזדמנויות שונות בשטח, בג'יפ או במאהל.
רועי שירת כמ"מ טירונים במשך שמונה חודשים, וכמפקד צוות מבצעי עוד כשנה. באוגוסט 1998 השתחרר מהצבא, וחזר למכינה בעלי כבוגר. במשך שנה הקדיש עצמו ללימודי קודש. טייל כחודשיים באפריקה ובזימבבואה וגם שם הקפיד על שמירת מצוות. במהלך שנה זו הוצע לו להתמנות למפקד הכשרות ביחידה. רועי נענה לאתגר וחזר לצבא כמ"פ הכשרות ב"אגוז". בתקופה זו התחולל בו מפנה בכל הקשור בפיקודיות וב"דיסטנס", שכן היה עליו להכשיר את הלוחמים לחשיבה בוגרת ועניינית ולמנוע פריקת עול והפרת משמעת. המהלך שהחל בו צלח, ורועי בנה מסלול שהיווה מודל לדרכה של "אגוז".
לאחר הנסיגה מלבנון עבר רועי לתפקיד מ"פ. עתיד יחידת "אגוז" לא היה ברור, אך רועי פיתח יכולות אימון שהתאימו לנסיבות. תמיד היה חושב, אסטרטג ומתכנן, ומוחו רץ קדימה.
בחודש אוגוסט 2001, באירועי "גאות ושפל", קיבל רועי צל"ש על פעילות שתכנן היטב בהר עיבל, שכעבור מספר שנים הפכה לתורת לחימה חשובה הנלמדת ביחידה. בריאיון שהעניק לעיתונות התבטא: "צריך מבנה אישיות שיודע להתמודד עם הסבלנות, עם אורך הרוח, קור הרוח, וגם אחרי שנהרגים מחבלים יש לעשות בדיוק מה שעושים באימונים, לא מתבלבלים, לא מתרגשים יותר מדי, יציאה, פתיחה באש, הסתערות".

כחצי שנה מאוחר יותר נישא רועי לשרה לבית שלין, ילידת דנמרק, תושבת ירושלים, שהכיר בזכות חברים משותפים. השניים קבעו את ביתם בעלי. בתקופה זו נשלח רועי ללימודי תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול במכללת יהודה ושומרון באריאל במסגרת תכנית "אופק" לאנשי קבע, דבר שאפשר את בניית הקן המשפחתי. בחירתו במכללה זו הקרובה לביתו נבעה מרצונו להקדיש עצמו ללימודי קודש. בכל בוקר, במשך שלוש שנים וחצי, היה משכים קום, אוסף את הרב אליעזר קשתיאל וביחד היו לומדים תורה בחברותא. (אהרון, אביו של רועי, יחד עם הרב קשתיאל, עמלים כיום על ריכוז סיכומים של דיונים הלכתיים שעליהם טרח רועי בשנות לימודיו בעלי). רק בשעות אחר הצהריים היה מתפנה ללימודי החול שלו, אותם סיים בהצטיינות יתירה.
נושא עבודת הגמר של רועי היה ייעול ארגון החסד "כוח לתת". בהקדמה לעבודתו כתב: "מקצוע התעשייה והניהול עוסק בעיקר בחקר ובייעול מערכות שונות: מערכות עובדים, מכונות והיחס ביניהם, מכירות, מלאי, שיווק, מבנים ארגוניים וכדומה. אך בעוד בדרך כלל אנו חוקרים ומנסים לייעל מערכות השייכות לחברות כלכליות או ממשלתיות, אפשר גם לנסות ולייעל את ארגוני הצדקה והחסד וליצור חסד מאורגן". בעיזבונו נותרו סיכומים רבים שמילאו את מחברותיו, עדות כתובה לאילן המלבלב שנגדע באיבו המלא חוכמה ותבונה.
רועי מיהר לסיים את לימודי התואר כדי שיוכל לחזור לצבא. במהלך השנים הללו נולדו לו שני בנים - גלעד ויואב. רועי אהב את ילדיו ללא גבול, והיה בעל מסור ואיש משפחה למופת. הוא השקיע רבות בחינוך ילדיו, והרבה לטייל ולשחק איתם.

רועי חזר לחטיבת "גולני" כסמג"ד בגדוד 51, ובמשך שנה וחצי שירת לצדו של המג"ד יניב עשור. הוא השתמש בחוש ההומור שלו כדי לרכך מתחים שנוצרו מטבע העבודה הצבאית הסיזיפית, והשרה אווירה נינוחה מבחינה חברתית אך בלתי מתפשרת מבחינה מקצועית, שהשפיעה לטובה על תפקודו של הגדוד. למרות האינטנסיביות של התפקיד, רועי לא ויתר על לימוד הדף היומי, וכשנכנס לפיגור, היה משלים אותו בשבת. הספידו סא"ל עשור: "זכות גדולה נפלה בחלקי להכירך מקרוב בשנה וחצי האחרונות וליהנות מאורך ומשפע אישיותך, אישיות עגולה, מורכבת, רב-ממדית, המקיימת בתוכה הרמוניה ואחדות של ניגודים, מלא חוכמה ותבונה היודע גם להעריך דברים פשוטים. יסודי, דקדקן, יורד לפרטי פרטים, אך לעולם רואה את הכלל, השלם, הרצף. מנגן בסקסופון ובפסנתר. אוחז בנשק ומקצוען בלחימה. מלא רוך, אהבה ועדינות נפש. מסתער בעוז ובנחישות. שקט, עניו, צנוע, מנהיג, כריזמטי, סוחף, מוביל".

בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה היה גדוד 51 בפעילות בדרום בעקבות חטיפתו של גלעד שליט. החיילים הוקפצו בבהילות צפונה ונכנסו לעיירה בינת ג'בל במבצע שכונה "קורי הפלדה".
ביום א' באב תשס"ו (26.7.2006) נפל רב-סרן רועי קליין בקרב בבינת ג'בל שבדרום לבנון.
עמו נפלו עוד שבעה מחייליו. בשלוש לפנות בוקר החלו לוחמי גדוד 51 לצעוד לעבר בתים קדמיים בכפר כשמחצית הכוח מובל על ידי המג"ד יניב עשור, ואילו רועי הסמג"ד מפקד על השאר. כשהגיעו אל הבתים המיועדים, התקשה אחד הצוותים לפרוץ את הדלת ונדרש להשתמש במטען חבלה. הלוחמים הורחקו אל חומת החצר החיצונית כדי שלא ייפגעו מההדף. לפתע נתקלו במחבלים. הירי הפך למסיבי, רימונים נזרקו מסביב. רועי שלח את סגן עמיחי מרחביה לצאת לאיגוף ימני במטרה להפתיע את המחבלים, אך מרחביה נפגע ונפל. רועי מיהר אל מרחביה כשלפתע זיהה רימון שנחת במרחק של עשרות סנטימטרים ממנו. בשניות המעטות שנותרו לו, בקור רוח מחושב, זינק רועי על הרימון כדי להציל את חיי חייליו. הוא עוד הספיק למסור את מכשיר הקשר המוצפן לאחד מהם כדי שלא יישאר בשטח האויב בטרם קרא "שמע ישראל", ונהרג. לאחר נפילתו הוענק לו עיטור העוז.

רועי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים ביום ב' באב תשס"ו, יום הולדתו השלושים ואחת. רועי הותיר אחריו רעיה, שני בנים, הורים ושתי אחיות.
ספד לו חברו הטוב נתנאל אלישיב: "רועי, כמה מעלות טובות היו בך. ... ריבונו של עולם חילק לך בנדיבות מכל הטוב שהוא ייעד למין האנושי: חוכמה וחן, גבורה ושמחת חיים, ענווה, תום וחוש הומור בריא. ... אמנם כלפי חוץ ידעת ללבוש ארשת של רצינות ואפילו קשיחות במקום שבו חשבת שהדבר דרוש, אבל מהר מאוד גילה כל מי שהיה בסביבתך איזה לב חם פועם בך. איזה רכות ועדינות פנימית יש בך...".
במלאות שלושים לנפילתו נשא דברים סגן-אלוף יניב עשור: "אחי, נפלת מות גיבורים עת הובלת את לוחמיך בהסתערות מול פני האויב ואף גוננת עליהם בגופך. אתה הובלת ואנחנו המשכנו... בנסותי להבין את קור ועוז רוחך, אומץ הלב, הגבורה, אני מגיע ללבך הטהור, לזכות נפשך, לאהבה העצומה שלך לעם ישראל ולארץ ישראל...".
יפעת אחותו: "חלפו רק שלושים יום והכאב קשה מנשוא. בנתיב חייך הקצרים הצלחת להשאיר חותם בכל מקום שבו היית ולכן האובדן והחסר מורגשים בעוצמה בלתי נתפסת. אנו שומעים עליך סיפורים וחוויות שעברת במעגלים השונים בחייך, ואנו נהנים איתך, מופתעים ממך, כואבים איתך ובעיקר אוהבים אותך ומתגעגעים אליך בכל מאודנו. כמה חכם, מוכשר וצנוע, בעל דמיון, תעוזה, קור רוח, נחישות ואומץ, וגם כמה רוך ורגישות שפעו ממך. כמה חום ואהבה הענקת. איזה חוש צדק מפותח היה לך, תכונות אשר ליוו אותך לכל אורך חייך והתנקזו לרגע אחד ויחיד - הרגע האחרון של חייך, שגם בו כל התכונות הללו באו לידי ביטוי...".
משפחתו של רועי הקימה לזכרו אתר אינטרנט המספר את סיפורו.
כתבו בני המשפחה: "מרכיבי אישיותו של רועי הם שהפכו אותו לגיבור עוד בחייו. ביניהם היושר, הצניעות והחוכמה. רועי היה איש משפחה למופת, בעל מסור ואב אוהב לשני בניו. הוא היה לוחם ללא חת, מפקד מוערך, תלמיד חכם, איש חסד אשר עם ישראל וארץ ישראל היו יקרים מאוד לליבו. החינוך, הערכים, קדושת החיים - הם אלו שהופכים את רועי לסמל ולגיבור. רועי בצניעותו לא היה מסכים לשמש כסמל, אך בנסיבות הקיימות אנו חשים כי מוטב שנשתמש בדרכו לשם המטרות בהן האמין".
מפעלי הנצחה רבים נעשו לזכרו של רועי: בבית "בני עקיבא" במקסיקו סיטי הוקמו פינת זיכרון וספרייה על שמו; ספר תורה שנכתב על שמו שנתרם על ידי משפחת איירה רעננערט הוכנס לבית הכנסת "יבנה" ברעננה; אות מרכז מורשת מנחם בגין הוענק לו; בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "יבנה" שברעננה הוקמה ספרייה תורנית על שמו ובית הספר מקיים יום ספורט שנתי לזכרו; בגבעת שמואל נחנכה כיכר על שמו; הוחלט כי קריית החינוך העירונית הדתית לבנים שתוקם ברעננה תיקרא על שמו; שמו הונצח בבית הספר היהודי "ליאון פינלו" בלימה שבפרו; עיריית נתניה החליטה לקרוא לבית הספר הממלכתי-דתי הנבנה בקריית השרון שבנתניה על שמו; מרכז הטראומה במרכז הרפואי ברחובות נקרא על שמו; בבית החולים השיקומי "לוינשטיין" הקימה עמותת "קו אור" מרכז לימודי עבור הילדים המאושפזים שעוצב בעצה אחת עם אמו של רועי; בבסיס "גיבור" הוקם מקום מפגש להורים וחיילים על שמו; אגודת הסטודנטים במכללת נתניה, בשיתוף אגודת אמני נתניה, קיימה תערוכת ציורים בנושא חיילי מלחמת לבנון השנייה שהוקדשה לרועי; בטרמפיאדה בצומת רעננה-כפר סבא ניטע עץ זית לזכרו.

קישור נוסף: הסמג"ד שקפץ על רימון והציל את חייליו