לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מירטה וסרג'יו. נולד ביום י"ט בשבט תשמ"ב (12.2.1982) בבית-החולים "כרמל" שבחיפה.
אח לטל.
בהיותו בן חודשיים עברה המשפחה לגור בכרמיאל ומשם, כשהיה יניב בן חמש, עברו למושב אבטליון. לאחר שנתיים עברו שוב והשתקעו בתחנתם הסופית - המושב השיתופי מי-עמי. יניב למד בבית-הספר היסודי "משגב" שבקיבוץ גבעת חיים איחוד והמשיך לחטיבת-הביניים ולתיכון בבית-הספר המקיף "חוף הכרמל" שבקיבוץ מעגן מיכאל. לכל אורך חייו, הן כילד והן כבוגר תמיד זכה לאהבה רבה - בבית, בבית הספר, בין החברים במושב ובהמשך - גם בצבא.
מצעירותו בלט יניב בסקרנותו ובהשכלתו הרחבה. "כבר כילד קטן, היה לו ידע כללי עצום", מספרת אמו. "אני זוכרת שבגן דיברו על השואה והגננת סיפרה לנו בפליאה גדולה שיניב ידע הכול. פשוט יום או יומיים לפני כן, היו בטלוויזיה שידורים בנושא השואה ויניב ישב אתנו וכרגיל, שאל המון שאלות".

ואמנם, יניב לא הפסיק לשאול שאלות ושתה בצמא את התשובות. במשך שנים השתתף בקביעות בחוג של ה"טכנודע" בגבעת אולגה והמשיך להעשיר את ידיעותיו. בתקופת התיכון, החליט ללמוד באופן מוגבר מספר רב של מקצועות - מחשבים, ספרות, אנגלית, היסטוריה ומתמטיקה - אף כי צבר די והותר נקודות לתעודת הבגרות. מסיבה זו, ויתרו לו על עבודת גמר שצריך היה להכין באחד המקצועות.
בכיתת הספרות המוגברת היה יניב בן יחיד בין ארבע-עשרה בנות, אך עובדה זו לא הטרידה אותו. "מה שחשוב זה ללמוד מה שבאמת אוהבים ויניב אהב ספרות והיסטוריה, הומניסט בנשמתו", כך העידה המחנכת והוסיפה "למדתי להכיר נער אינטליגנטי, חושב, רגיש להפליא, נער שצועד בדרך בה בחר עם הרבה ביטחון".
יניב אהב לקרוא ו"בלע" ספרים - בעברית ובאנגלית. הוא קרא את ספריהם של דוסטויבסקי, ניטשה וקפקא, וכן אוטוביוגרפיות של מנהיגים בעולם. אהב מאוד מוזיקה, בעיקר את זו של אהוד בנאי - והתמיד ללכת לכל הופעותיו - אך גם האזין למאיר אריאל, שלום חנוך, ברי סחרוף ו"הפינק פלויד". בעיזבונו נותרו תקליטורים וספרים רבים מאוד. כחובב ספורט מושבע, נהג לקום באמצע הלילה כדי לצפות במשחקי הפוטבול מליגת ה-NFL האמריקנית. מבין קבוצות הכדורגל הזרות אהד את "ריאל מדריד" ומהקבוצות הישראליות את "מכבי תל-אביב" - בכדורסל וגם בכדורגל.
יניב שהתחנך בבית ציוני המשיך בדרך שהתוו הוריו. הוא היה חניך בתנועת "הנוער הציוני" ואף עסק בהדרכה בתנועה. בהיותו אדם בעל כריזמה וכושר מנהיגות טבעי סחף אחריו את כל מי שעבר דרכו. הוא אהב את הטבע וחש מחובר לאדמה; מודעותו לנושאים של איכות הסביבה וזיהום כדור הארץ הייתה גדולה והוא נטל חלק בפעילות של עמותת "אדם טבע ודין".
כמי שנולד לאם שעלתה מארגנטינה ואב שעלה מברזיל, ספג יניב בביתו את תרבותה של דרום אמריקה, ובשר על האש היה האוכל החביב עליו. משפחתו הרבתה לנסוע ברחבי העולם ויניב ביקר בדרום אפריקה, בצרפת ובארצות-הברית. בתקופת לימודיו בתיכון נסע עם משלחת תלמידים לפולין וחזר עמוס רשמים. בשנת 2000 יצא עם אמו לטיול שורשים והתאהב בדרום אמריקה. לפני גיוסו עוד הספיק לנסוע עם חבר לקפריסין.
במחצית חודש נובמבר 2000 התגייס יניב לצה"ל והצטרף למסלול חטיבת הנח"ל לבני משקים. הוא הוצב בגדוד 50, עבר קורס מ"כים והיה לסמל.
עם שחרורו נסע לאמסטרדם. לאחר מכן נסע עם אמו לארגנטינה ועם חזרתו החל לעבוד כמציל בקיבוץ אלונים וכן עסק בעבודות חקלאיות. באביב 2005 יצא למסע בן שנה לדרום ולמרכז אמריקה. חברו אמיר, שותפו לטיול, מספר כי יניב אהב לקום מוקדם בבוקר, ללכת לים ולחזור לערסל, לשכב ולקרוא ספר, ולאחר מכן לצאת לטרקים ולכבוש הרים ופסגות. יניב כבש כמעט את כל ההרים שבדרום אמריקה והתנסה בכל סוגי האתגרים והפעילויות שמזמנים המקומות שבהם ביקר - באנג'י, רפטינג ועוד ועוד. התמונות שצילם המחישו את האושר שהציף אותו ואת השלמות שחש בהגשימו את חלום חייו.
אך שיאו ועיקרו של הטיול היה המפגש בקוסטה ריקה עם שני, וההיכרות שהולידה אהבה עזה. מרגע שנפגשו ידעו השניים כי נועדו זה לזה והחיבור ביניהם היה מושלם. יניב העיד בפני חבריו כי "היה שווה לנסוע עד קצה העולם כדי למצוא אותה".
יומיים לפני שחזר לארץ, שלח יניב להוריו ולכל חבריו בדואר האלקטרוני את שירו של פרנק סינטרה "My way" והוסיף לו מילים משלו. שבועות ספורים אחר כך יקבל השיר משמעות מצמררת.
המסע של יניב ביבשת אמריקה נמשך 365 ימים בדיוק.
יניב חזר לארץ המאושר באדם. הוא החל לעבוד, בילה עם שני ותכנן לעבור לגור אתה, ובמקביל למד למבחן הפסיכומטרי. תכניתו הייתה ללמוד אקולוגיה, ושאיפתו - לקדם פתרונות לסוגיה שטרדה את מנוחתו - הפשרת הקרחונים בארגנטינה.
כשלושה חודשים לאחר ששב לארץ פרצה מלחמת לבנון השנייה. משהגיע "צו 8" התארגן במהירות ויצא למילואים מתוך אמונה חזקה בצורך להגן על הבית. אחיו הצעיר טל שרת אף הוא בלבנון והשניים הצליחו לשמור על קשר באמצעות מכשיר הקשר שחיבר בין סגן מפקד הגדוד של טל למפקד הפלוגה של יניב.
יניב שנולד במלחמת הלבנון הראשונה נקטף במלחמת לבנון השנייה.

ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006) נפל יניב בקרב בכפר עייתה א-שעב שבדרום-מזרח לבנון. מפקד היחידה, סגן-אלוף שי, תיאר את השתלשלות האירועים: "במהלך קרב חטיבתי לכיבוש כפר עייתה א-שעב, השתתף יניב בכוח מארב שתפקידו היה לתצפת על הכפר ושלוחותיו. כתוצאה מפגיעת טיל נגד טנקים בעמדה, נפגע יניב באורח קשה ופונה לנקודת טיפול בנפגעים. הרופא הגדודי החל בטיפול החייאה וייצוב מצבו של יניב,
כאשר טיל שני פגע בנקודה בה שהו, העיף את הרופא ופצע אותו. כשחזר הרופא ליניב, הוא כבר לא היה בין החיים".
יניב היה בן עשרים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין שבמושב מי-עמי. הותיר הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו נחקקו המילים "ילד טבע, בעל חיוך נצחי".
כתב האח טל: "פינקי, אחי הבכור, אחי היחידי, איך הלכת לי עכשיו? שאני צריך אותך כל כך? אתה בשר מבשרי, אני ואתה אנחנו אחד, וכשהלכת הלך גם חלק ממני אתך. רק חזרת מדרום אמריקה, בקושי הספקתי לשבת אתך, לראות אותך, ואתה כבר לא כאן. ועכשיו כל מה שנשאר לי זה להיות חזק, בשביל אימא ואבא. כשקראו לך למילואים לא התלוננת ולא התמרמרת, היית הראשון שהגיע. האמנת בדרך, וזאת הנחמה הקטנה שלי. אני יודע שתמשיך ללוות אותי מלמעלה, כמו שעשית תמיד וכיאה לאח גדול. אוהב לנצח ומחכה שתחזור... האח הקטן."
בני המשפחה המורחבת הספידו את יניב: "ויקטור הוגו אמר - 'רק פסע מפריד בין השמחה לצער'. הרגע בו נתבשרנו על מותך, הוא הפסע, הוא המעבר בין השמחה לבין הצער, לכאב החד, ללב הבוכה והדואב. ניתן אולי לדעת, אבל לא ניתן לעכל, ניתן אולי להרגיש, אבל לא ניתן להבין. הכאב הולך ומתעצם, המחשבות אינן עוזבות, הזיכרונות והתמונות שבים ועולים כל היום ואינם מרפים אף בלילה. כולנו כבחלום, חלום זוועות. 'במלחמה אין מנצחים, ואין זה חשוב איזה צד טוען שניצח, יש רק מנוצחים'. אבדת לנו במלחמה זו, אבדה יקרה מכול".
כתב החבר הטוב אמיר: "... אנחנו הדור שנולד במלחמת לבנון הראשונה ומספיד חבר אהוב במלחמת לבנון השנייה. אני רוצה להביע משאלה שאנחנו נהיה הדור שיצליח במקום שבו כשלו קודמינו. שנגדל את ילדינו במדינה בלי מלחמות. במדינה שבה לא צריכים הורים לקבור את בניהם, במדינה שבה לא צריכים ילדים בני עשרים ומשהו לבכות על מות החברים הכי טובים שלהם. במקום שבו השפיות היא לא עניין זמני. ... אוהב אותך, ומחכה שתחזור".
ביום 3.9.2006, יום פתיחת שנת הלימודים תשס"ז, נערך טקס זיכרון לארבעת בוגרי בית-הספר המשותף "חוף הכרמל".
אביו של יניב, סרג'יו, הקריא דברים שכתב:
"... עברו 21 יום מאז הקרבת את עצמך למען הבית שכל כך אהבת. מאז אותו יום ראשון ההוא, ה-13 באוגוסט, שיאו של קיץ עליז ומבטיח, אני, אימא וטל חיים במעין סיוט שתכף מתעוררים ממנו. מתוך בור עמוק של יגון וכאב אני מרים ראש, מציץ החוצה ורואה את אימא שלך האוהבת, את טל, אחיך הנפלא והגאה בך כל כך. אני רואה את עשרות חבריך המתגעגעים אליך, הבאים לחזק אותנו. אני מתעורר. מתעורר לחיים בלעדיך, בשר ודם. מתעורר לחיים שזיכרונות ממך מציפים אותי. זיכרונות על הסקרנות והצימאון לידע שפיתחת מאז היותך ילד קטן. על ילדותך הנוחה, על החיוך המלא והמפורסם שלך. וזיכרון מוחשי על החיבוק החזק האחרון שלך, לפני פחות מחודש.
בן יקר, בחיינו, הורים, מורים, מפקדים ומנהלים אמורים להוות דוגמה ומופת, כך צריך להיות. אתה הפכת את הסדר והיית אתה, דוגמה ומופת לנו.
בן יקר, לכבודך אני פונה לקהל התלמידים והמורים כאן בבית-הספר שלך ומבקש: היו אתם דוגמה ומופת לסובבים אתכם. ודבר שני, כשתגיעו הביתה היום, חבקו את אבא ואימא חיבוק אמיץ, חזק ואוהב.
בן יקר, ראית עולם וחייכת אליו... הענקת לנו ולעולם 24 שנים של אושר ושמחה ועל כך תודה! נזכור אותך תמיד".
רתם גובר, המחנכת של יניב, נשאה דברים לזכרו: "כשאומרים יניב עולה תמונה של חיוך קסום וביישני, עיניים שמרעיפות חום אנושי פשוט ואמיתי, תמימות וקורטוב של שובבות.
מיניב זרמה אהבה אמיתית והוא זכה לקבל בחזרה במנות גדושות. ... רגישות הייתה מתכונותיו הבולטות, ובעיקר הרגישות ביחסי אנוש. באינטואיציה נדירה לגילו ידע לקרוא את לבבותיהם של הסובבים אותו, נערים בני גילו ומבוגרים. יניב היה מסוג הנערים שהמנהיגות טבועה בהם באופן כל כך טבעי. הייתה לו כריזמה שהקרינה על כולנו וכל זאת בצניעות וענווה, ללא שמץ של כוחנות ומצ'ואיזם. יניב היה חף מכל פוזה. מה שראינו והכרנו זה מה שהיה. והיה בו גם איזון יוצא דופן לגיל ההתבגרות. ראייה של מבוגר מהולה בשובבות של גיל נעורים, אופטימיות שלא נגמרת. פשוט היה שמח. ... אני קראתי לו 'הסגן של אלוהים', ואם יש דבר כזה אלוהים, אז כמו כל סגן טוב תעזור לו לעשות קצת סדר. בדרכך הפשוטה והצודקת אולי תמצא אליו נתיב".
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף שי, מפקד היחידה: "מפקדיו של יניב מספרים כי היה לוחם מעולה, בחור פיקח, בעל ידע רחב אופקים בכל תחום, מקצוען, חייל ערכי מאוד ומסור לחבריו. יניב הוא מסוג החיילים שכל מפקד היה רוצה לצדו, בשל כך נבחר להיות סגן מפקד כיתה בשלבים כה מוקדמים בשירות המילואים בגדוד. יניב היה חייל בעל מנהיגות טבעית שידע לסחוף את החיילים אחריו. יניב מהווה דוגמה ומופת לטובים שבחיילים".
כתב ליאור החובש: "נתת לי תחושת ביטחון שאין לה הסבר, ידעתי שאם אתה שם, יהיה בסדר. היית לי כמו חומת מגן מנטלית ואתה אפילו לא ידעת... ... ילד סמוק, נראה מתבייש, להסתכל בעיניך ולדעת שיש, יש לי שומר. ...
רצה אלוהים ובחר בי שאהיה זה שרואה את הנשימה האחרונה שלך. כל כך ראיתי אותה ומאז אני רואה אותה מולי בכל יום... נשימה נקייה, טהורה, לבנה, שיער קצת חום קצת שטני, לחיים אדומות, אותך... ".
כתבות רבות שפורסמו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית האירו את דמותו של יניב. שתיים מהכתבות הגדולות התפרסמו בביטאון "בלב אחד" של ארגון "יד לבנים" ובמקומון "חוף הכרמל".
על צוק הצופה אל הים התיכון מגובה של 500 מטרים, בקצה המושב מי-עמי, הקימו הוריו של יניב מצפה לזכרו. "היה לנו חשוב שהמקום יתמזג עם הטבע שיניב כל כך אהב", סיפרו. "ממש מול הנוף המדהים הזה סידרנו מקום למדורה עם אבנים גדולות סביב, פרגולה לתצפית ושביל שבתחילתו תוצב אבן עם תמונה של יניב ועם מילות השיר "My way" של פרנק סינטרה. זה שיר שהוא אהב מאוד ואת המילים האלה הוא שלח אלינו במייל האחרון שלו, מהטיול לדרום אמריקה. בטיול הזה, יניב הרגיש שהוא הגשים חלום..." על האבן שהוצבה במקום, נכתבו המילים "אהב את האדם וחי את האדמה".

קישורים נוספים לזכרו:

סרט לזכרו

שיר לזכרו (קובץ MP3)

כתבה לזכרו מתוך אתר חדשות ערוץ 2

האח קבל את הבשורה בלבנון

ויקטור הוגו אמר - "רק פסע מפריד בין השמחה לצער"

עשיתי זאת בדרכי שלי...

מספרים על יניב ז"ל

לזכר יניב- מתוך: אתר מושב מי עמי

דברים לזכרו של יניב מתוך: אתר ביה"ס המשותף חוף הכרמל בו למד

כתבה לזכרו מתוך אתר חדשות ערוץ 2