לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן יפה ועמי. יפתח נולד בניתוח קיסרי ביחד עם תאומו ירדן, ביום י"ד באלול תשמ"ד (1.9.1984).
כבר מרגע היוולדם היו ילדים יפיפיים, בעלי שיער בלונדיני מתולתל ,שלא היה אחד שלא שם לב ליופיים. התאומים גדלו והתחנכו בחיפה, עד גיל הגן היו צמודים זה לזה, ובגיל הגן הופרדו לגנים שונים וכל אחד פיתח אישיות בפני עצמה. ביום הראשון להפרדתם עמדו משני צידי הגדר בגן ובכו כיוון שרצו להיות ביחד, הלב נחמץ אך כעבור יומיים הם התרגלו וכך כל אחד התפתח לכיוון שלו. הם למדו בבית הספר היסודי "הרצל" והיו חברים בשבט "תדהר" בתנועת ה"צופים". בנעוריו היה יפתח למדריך, מרכז ובהמשך לראש גדוד ב"צופים", שם הפגין בגרות, התנדבות ועזרה לזולת. כולם אהבו אותו, תמיד ידע לומר מילה טובה, שאל אם צריך עזרה והיה הראשון לעזור בעיקר לחלשים.
בחטיבת הביניים פנו התאומים לבתי ספר שונים, ירדן לבית הספר "עירוני ה' " ויפתח עבר עם כל חבריו, כשמונה במספר, לבית הספר "חוגים", שם עיצב את אישיותו, למד כדי לדעת ואם לא הבין דבר מה לא עזב את המורה עד שנחה דעתו.
יפתח סיים בהצלחה את לימודיו התיכוניים בבית הספר "חוגים". הוא היה תלמיד למופת, שכל המורים אהבו ודיברו בשבחו.
יפתח שנולד שלוש דקות לאחר אחיו התאום ירדן, נהג לומר בהומור השובבני שלו:
"אני בן זקונים במשפחה ולא פלא שההורים מפנקים אותי".
למרות היותו הבן הצעיר ביותר גדל והיה לילד עצמאי, סתגלן ושורד, חרוץ מאד ובעל מוטיבציה אדירה להצליח בחיים ולהגשים. ובאמת בחיים ובעבודה יפתח השתדל התאמץ והצליח בכל התחומים.
כבר כתינוק, ואחר כך כילד וכנער, בלטה שמחת החיים שלו. יפתח נודע כיפה תואר וכיפה נפש, ממש נשמה טהורה. כבר כתינוק היה חייכן, עיניו נבונות וסקרניות, ילד נוח ורציני וגם שובב במידה, ילד נעים וחם, לבבי וחמוד. תכונות אלו ליוו אותו גם בבגרותו ובמהלך שירותו הצבאי.

רוח ההתנדבות של יפתח תמיד בלטה כילד וכנער, חריצותו הייתה לשם דבר.
בתקופת התיכון עבד בניקוי חדרי מדרגות, כשמרטף וכאחראי משמרת בדוכן פלאפל, אך מאידך לא הזניח את משימתו האישית כמרכז הצעירים בשבט "תדהר" ב"צופים", וציוניו בתיכון ובבגרויות היו לשם דבר. את לימודי הנהיגה מימן מכספו ומיאן לקחת כסף מההורים.
חלומו היה לחסוך כסף כקצין בקבע ולנסוע עם שרון חברתו לדרום אמריקה ולחזור ללימודים אקדמיים.
יפתח היה מאד חם ומשפחתי ואהב את כולם, ובעיקר את אחייניותיו: אלה וליהיא. הוא היה מאושר כשנודע לו על הריונה של יונת אחותו שכה אהב, עם בתה כרמל הלל. יפתח היה קשור מאד לאחיו התאום ירדן אתו דיבר מספר פעמים ביום.
המשפחה היתה אצלו במקום הראשון מעל לכול. תמיד הקרין סביבו הרבה חום ונעימות.
יפתח אהב מאוד לקרוא, בעיקר ביוגרפיות של אישים מפורסמים, הוא ידע בעל פה את כל השמות והתארים מהמיתולוגיה היוונית והרומית, והיה למומחה בהיסטוריה הכלל עולמית והישראלית ובפרט הציונית, וכך נוצר הקשר האישי שלו על רקע סיפורי השואה ששמע מפי סבתא אלה וסבא צבי לבית רובין, שעברו את מחנה הריכוז באושוויץ, והתחזק רצונו להתנדב לצנחנים. יפתח אמר: "לעם ישראל הזכות להתקיים במדינה משלו ויש לשמור עליה".
בשעותיו הפנויות אהב מאוד לשחק כדורסל וכדורגל, ולבלות עם חבריו בים, בבתי קפה, בפאבים ובמועדונים.
כשהגיע מועד גיוסו, במרץ 2003, לא היה ספק שיפתח יתנדב לשרת בצנחנים. הוא עבר טירונות כלוחם. במסעות התנדב תמיד, עזר לכולם ולא התלונן על קשיים.
יפתח המשיך לקורס מ"כים, סיימו בהצלחה ומשם הדרך לקורס קצינים הייתה מובנת מאליה. יפתח סיים בהצטיינות את קורס הקצינים בנובמבר 2004, והדרך לגדוד 101 הייתה פתוחה בפניו. בגדוד דרשו אותו, וכשקיבל מחלקה עם קשיים לידיו, לא שקט, הקדיש ימים ולילות והפך אותה למחלקה למופת.
יפתח קיבל את דרגות הסגן עם סיום המסלול עם חייליו. הוא ביקש מרס"ר החטיבה שהוריו יענדו לו את הדרגות, וכך היה, הגדוד עמד על מגרש המסדרים, הורי החיילים ישבו ביציעים, והורי הקצינים העניקו לבניהם את דרגות הסגן בזכות בקשתו של יפתח.
עמי, אביו של יפתח, מספר:
"אני זוכר שענדתי לו את הדרגות ועמדו לי דמעות בעיניים. יפתח שאל את אימו: 'אבא בוכה?' ואימו ענתה: 'כן, אלה דמעות של אושר'. ואכן היו אלה דמעות של אושר שחינכנו אותו להגיע למה שהגיע וגאוותנו הגיעה לשמיים".
עוד מספר אביו:
"אני זוכר כשיפתח שירת בקו שכם בהר ברכה, קיבלתי ממנו טלפון והוא סיפר לי שהעביר זקן, "בערך בגילך אבא", שביקש לעבור ולא הייתה לו תעודת מעבר, לאחר שראה שהאיש לא מהווה כל סכנה. כשסיפר לי זאת הרגשתי גאווה עצומה בבני - גם קצין וגם ג'נטלמן, אדם הומאני שמכבד את הזולת אפילו אם הוא האויב שלו. כזה היה יפתח".
יפתח הראה אנושיות אך גם קשיחות, תמיד דיבר אל חייליו בגובה העיניים, ללא התנשאות, נתן להם כבוד וקיבל פי עשרה יותר כבוד, גילה התעניינות בחייליו ובמשפחותיהם, ערך ביקורי בית, שוחח עם ההורים וביקש לדעת כל דבר על המשפחה ומי שהיה זקוק למשהו יפתח היה משלים את החסר.
ליפתח הייתה אפשרות להדריך בבה"ד 1 אך הוא העדיף לפקד על בני הישיבות, בהם ראה חיילים עם מוטיבציה גבוהה.
הוא הדריך אותם והשילוב ביניהם התאים כמו כפפה ליד. מספר הרב יצחק דור, ראש ישיבת "חורב" בירושלים, בה מלמדים 120 מורים:
"פגשתי את יפתח בביתי ושוחחנו על משפחתנו, הוא סיפר על משפחתו ואני על משפחתי, ולפתע יפתח מבקש לראות את חדרו של יהודה בני שהיה חייל במחלקתו. עלינו לחדר ויפתח שואל: "מה לובש יהודה?" ואני עונה לו, ואז יפתח שואל: "מה קורא יהודה?". ראיתי כאיש חינוך ותיק שיש לי עסק עם אדם מיוחד, ואני שואל אותו: "האם אתה מחנך או מפקד בצה"ל?", ויפתח עונה לי עם חיוך מקסים וקצת מבוייש: "מי שלא יודע לחנך שלא יהיה מפקד בצה"ל ומי שלא מכיר את חייליו לא יוכל להנהיגם בקרב".
מתוך דברים של יפתח כמפקד מחלקה למחלקתו בסיום מסלול אוגוסט 2005:
"כשקיבלתי אתכם ראיתי את היופי הפנימי של כל אחד מכם, כל אחד, כל לוחם בדרכו רצה לבוא ולהצליח בכל משימה שתינתן לו גם אם היא הקטנה שבמשימות.
"אני גאה בכם על הדרך שעשיתם את שעשיתם. זה לא מובן לכולם שאדם אשר היה חופשי לפני הצבא ועשה את כל שרצה, התגייס למסגרת כזו נוקשה וכזו דורשת של חוקים ומעשים - על זה אני גאה.
"אני גאה במחלקה המגובשת שנוצרה והראתה נכונות תמיד להיות ביחד.
"אני גאה במחלקה שרואה את טובת המחלקה ביחד מאשר בנפרד.
"אני גאה לראות איך כל אחד מכם התפתח בצורה כזו ואחרת למי שהוא עכשיו... סיימנו את המסלול עם הרבה עוצמה והרבה חוזק מחלקתי, אם פגעתי במישהו שלא במכוון, או אם עשיתי משהו שאינו מוסרי ומציאותי אני מתנצל ומבקש את סליחתכם, אך אל תשכחו: הדבר החשוב ביותר בצבא ובחיים בכלל זה להיות 'אדם', תמיד חינכתי אתכם להיות מוסריים, אדיבים וישרים לכל אדם באשר הוא וכאן הוא סוד ההצלחה שלכם...".

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, והגדוד עמד להיכנס ללבנון ההמולה הייתה גדולה.
יפתח לקח פסק זמן, כינס את המחלקה של המסייעת ודיבר איתם על המלחמה שעתידה לפרוץ, יפתח דיבר איתם על ציונות ועל הקרבה ואמר: "המלחמה תהייה קשה, המראות גם כן, אך אנו צודקים במשימתנו, אנו מגינים על המדינה, הבית והמשפחות.", ואז חייליו מספרים שאמר: "אם עלי למות למען המדינה אני גאה למות לצדכם". וכך היה, יפתח היה הקצין הראשון מגדוד 101 שנפל בכפר מרון א-ראס ביום א' באב תשס"ו (26.7.2006). בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים, אח - יריב, אחות - יונת ואח תאום - ירדן.
לזכרו של יפתח הוקם אתר אינטרנט.
רותם אביגזר, מפקד הפלוגה המסייעת 101, כתב למשפחתו של יפתח:
"בימים אלה אנו עוסקים בהנצחתו של יפתח: אם זה בלימוד התחקירים, בתמונות שמסתובבות בפלוגה, מועדון לזכרו, דף חלל שמחולק לכל לוחם בפלוגה ומציין את ערכיו המובילים של יפתח, והדבר האחרון הוא מחברת הזיכרון שמוגשת לכם ובעצם מנסה לפרוס בפניכם צדדים נוספים בנפשו של יפתח אשר חוו מפקדים ופקודים.
ברצוני לכתוב מספר דברים מהחוויה הלא ארוכה לצערי שחלקתי עם יפתח בימים שהיה תחת פיקודי. הנקודה שיפתח נגע בי פנימה זו התמימות הטהורה והאנושיות שמתפרצת ממנו. בדרך כלל על-ידי חיוך אמיתי ומשפט ללא מחיצות שמשאיר אותך המום. ביפתח הייתה תמימות טהורה, תמימות של אדם עם לב טהור, זה נבע מהאמון שנתן באנשים ומכך שהתייחס לכולם בצורה אמיתית ושווה. על יפתח היה צריך להביט ולחכות למשפט הראשון שהיה יוצא מפיו בתוספת החיוך הכל כך אמיתי והנה הבנת שאתה יושב מול אדם מלא אנושיות, אמינות, אהבה, יושר וצדיקות".
איתמר שגב, לוחם בפלוגה המסייעת, מחלקת ה-9 של יפתח, מספר על הרגעים האחרונים לפני כניסתם ללבנון:
"... עשינו איזשהו קידוש על היין לכבוד שבת ויפתח רצה להגיד כמה מילים. אני לא יודע אם אני זוכר בדיוק את מה שאמר או את מה שאני רוצה לזכור שהוא אמר, אבל המילים פשוט צועקות: 'חבר'ה, זאת מלחמת מצווה ואנו עומדים להילחם בה, אני מקווה שכולנו נחזור אחר-כך לכאן. אני רוצה להגיד לכם שאני אוהב את כולכם ושאם יקרה משהו תדעו שאני אוהב את כולכם. אני הבטחתי להורים שלכם להחזיר אתכם בשלום הביתה'. יפתח, אין לי מושג למה אמרת את מה שאמרת. בשבילי היו אלו המילים האחרונות שלך."
אביעד לוי, לוחם בפלוגה המסייעת, מחלקת ה-9 של יפתח, כותב:
"... אני חוזר אחורה שבוע ונזכר איך בליל שבת כמה דקות לפני שעולים על האוטובוסים כדי להיכנס בפעם הראשונה ללבנון, אתה עומד שם מבקש מכולם להתאסף כדי לומר כמה מילים אחרונות. אתה אומר שהפעם זה אמיתי, ואנחנו נדרשים וזוכים להגן על תושבי הצפון בגופנו (ולא יודע עד כמה). ואז, כאילו כבר ידעת, ממש חשוב לך לומר משהו אישי, מהלב. אם נגזר עליך - אז רק איתנו, המחלקה שכל כך אהבת... כאילו התאספנו על הגג שם בבינת ג'ביל רק כדי למלא את בקשתך האחרונה... כמה אהבת אותנו. אני נזכר איך אז, בליל שבת, אתה מבקש ממני להתפלל איתך מילה במילה את קבלת שבת וערבית... את התפילה הזאת לא אשכח לעולם. ככה בלי מנגינה... ממש מילה במילה 'מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך...' ואתה חוזר אחרי ומסמן לי להאט... ".
מורותיו של יפתח, נאוה סיגל וטלי, כותבות:
"אדם יקר ומיוחד - יש כמוהו רק אחד / ידע לתת מכל הלב גם כשלעיתים היה זה כואב / לדבר עליו בזמן עבר, נמעט אם נאמר קשה הדבר / תמיד דואג לחבריו וחייליו - אבני דרך לרגליו היו מעלותיו / צניעות, אחריות, עזרה לזולת, רצינות ונתינה / לקרוביו ומשפחתו היה מתנה. / שימש דוגמא ומופת לדור העתיד בצבא / מלא חום, טוב לב, חכמה חיוך ואהבה. // יש הקונים עולמם בחיים יום יום ושעה שעה / יש הקונים עולמם אך בשבריר של שנייה / יפתח שלנו קנה עולמו יום יום ושעה שעה / הודות למעורבותו במסגרת החיים ותרומתו הרבה. // ישנם דברים הניתנים חינם והם יקרים ביותר: / יד פשוטה, כתף תומכת, לב משתתף, נפש סועדת / דברים יקרים אלו לא עולים כסף - הם שווים הון / אינם ניתנים לפריטה לפרוטות ואי אפשר לאמוד ערכם במטבעות / כך היית אתה, נותן ללא גבול ולא מחכה לתגמול / קשוב ורגיש לבעיות חבריך, טיפול אישי ומסור בחייליך / היית אח ובן נאמן, תלמיד, מדריך, מפקד מצוין / בבית ספרינו, בי"ס 'הרצל', תחילת דרכך הלימודית, השארת חותמך / יפתח יקר אין כמוך. // עבורנו תישאר צעיר לנצח!...".

קישורים נוספים ששלחה המשפחה לזכרו.