אלי סימון, תחום יעץ בספרייה מספר על סוראיה ויונס נזריאן. (הסיפור נכתב במסגרת סדנת כתיבת זכרונות המתקיימת באוניברסיטה ופורסם לראשונה בבלוג "היו זמנים באוניברסיטה" בפורטל האירגוני)


סוראיה ויונס נזריאן.
 
שלושה עשר בינואר אלף תשע מאות שבעים ותשע. שעה שתיים. טיסת אל על האחרונה מטהרן לתל אביב ממריאה. מרביתם של נוסעי המטוס העמוס לעייפה, הם יהודים אירניים, החשים שימיו של משטר השאח ספורים, ושההתחזקות האסלאמית לא תיטיב עמם. בהיענות להצעתו הבהולה של בעלה יונס, סוריאה נזריאן מושיבה על ברכיה את בנה בן השנה, וילדיה הגדולים יותר- במושבים לידה. 

שנת הקליטה הראשונה שלהם בהרצליה, היא כבר שנתה החמישית של ספריית האוניברסיטה במשכנה בבנין הראשי בראש הר הכרמל. שלושת העשורים שחלפו מאז, מאפשרים למשפחת נזריאן להשתלב היטב בקהילה היהודית האירנית בלוס אנג'לס ולראות ברכה בעמלה. מנהל הספריה פרופ' שמואל סבר מוביל את הספרייה להענות לצרכים של עידן המידע. המנהל הבא, פרופ' ברוך קיפניס, רואה התמלאות מואצת של מדפי הספרייה, חוזה מחסור בשטחים ובערוצי שירות עדכניים ויוזם הרחבה ושדרוג על פי תפיסת הספריה כמקום.

האוניברסיטה מסכימה להשלים מתקציבה לסכום שיגוייס מתורם. נבחר משרד אדריכלים ותהליך התכנון עושה את צעדיו הראשונים. מיד מופיע מכשול בדמות היתר בניה שכנראה לא ינתן. בספק אם יאושר להרחיב את הספרייה על הדשא הצופה לעבר נופי הגליל והמפרץ.כך גם לא סביר כי יוסכם שינוי יעוד של חללים בתוך הבנין הראשי. המצוקה מופגת על ידי הברקה של אדריכלית האוניברסיטה יהודית שמש. מתחת לשדרת החנויות והאוטובוסים חבויה לה מסה נרחבת של אדמת מילוי. נותר רק לרוקן אותה, ללא צורך בהיתר של הוועדה לבנין העיר. יחד עם זאת, יהיה צורך לחזק את דופן החלל שייפער, בכלונסאות בטון עמוקים. 

צוות הספרייה חוזה בפליאה בחפירה הנמרצת, סופג בהבנה את רעש הקידוח המתמשך, משלים עם ההזזות הנדרשות ומתנצל בפני ציבור הלקוחות הנאמן. מכתב קצר והחלטי מנשיא האוניברסיטה מפר את חדוות היצירה. עלות הקידוחים ויציקת גלילי הבטון החיוניים עברה את התחזית. הבנייה מופסקת והבור פעור ומשווע. כספי התורם יועברו לפרוייקט אוניברסיטאי אחר. הספרייה מתעגמת, מתעשתת ומפיקה חוברת הצעות לתורמים, המציגה מבחר תחומי תרומה, החל משולחן, דרך משרד ועד להרחבה האדריכלית המלאה. פניית הספרייה לתרומות תפסה את תשומת לבה של ד"ר שרון נזריאן, אשר כילדה המריאה מטהרן עם הוריה הנחושים, ועתה השתלמה באוניברסיטת חיפה. כמנהלת קרן יונס וסוראיה נזריאן, הציגה בפני הוריה את האפשרויות. בנדיבותם בחרו בתרומה המירבית, כאשר הם רואים פה הזדמנות נוספת להרחיב ספרייה אקדמית בישראל. כך עשו גם כאשר תרמו להגדלת הספרייה של מכללת ספיר בנגב.

לא אחרה לבוא ההכרות של צוות הנהלת הספריה עם זוג תורמים לבביים, חמים, סימפטיים, נעימים, מתענינים ברווחת הקוראים ובשביעות רצונם. כיהודים מחוברים לישראל, ראו חשיבות בפעילות הספרייה, ועל ידי ביקורים אחדים בשנה, יצרו קשר עם הצוות, ופיתחו קשב לצרכים. יונס, מהנדס בהכשרתו, ורגיש, חם ועממי, בגישתו האנושית, בחן בעין מקצועית את התוכניות והעיר בתבונה לאדריכל. סוראיה, אמנית ופסלת, שמה לב לפרטים האסתטיים ולהיבטי העיצוב. תוך כדי קשר שוטף עם הארכיטקט שאפו לשלמות. ספריית יונס וסוראיה נזריאן על מיליוני פריטיה, משמשת שער למידה ומחקר לאין ספור הסוגיות והתהיות המעסיקות את אוכלוסיית האוניברסיטה. הידע שהביאו לארץ מהגרים יהודים מרחבי העולם, מומחש בפסלה רב הממדים של סוראיה- "מורשת", המציג ספינה נושאת ספרים, והוא מוצב בכיכר סמוכה לבנין הראשי. 

שלושה ביוני אלפיים ושתים עשרה. בטקס השקת הספריה החדשה, במושבים לידם, ילדיהם הבוגרים של סוראיה ויונס נזריאן. טהרן- לוס אנג'לס- חיפה. נתיב פועם של זיקה יהודית.

טקס הקדשת הספרייה במעמד התורמים. 3.6.2012


פסל מורשת של האמנית סוראיה נזריאן.