מלחמת לבנון השנייה, קיץ 2006, אמירה קהת, פורסם לראשונה - אוגוסט 2007
מלחמה בישראל, חיפה, יולי 2006. לפני ימים מספר הודיעו על חזרה לעבודה באוניברסיטה, והספרייה נפתחה שוב לקהל. חוזרים לעבודה. בדרכי לאוניברסיטה אני מעיפה מבט מסוקרן לעבר המפרץ. הבוקר שקט ושלו, חיפה ירוקה ורעננה וערוכה לקראת תחילת הקיץ. אך מה מחכה לנו שם מעבר למפרץ הכחול? יום העבודה מתחיל בשגרה מוכרת. אני מציצה בכותרות העיתון באינטרנט, בודקת שמא קרה דבר מה שנעלם מעיני או מאזני מאז יצאתי לדרכי, ומיד נכנסת לדואר האלקטרוני, להרגיע את חברינו המודאגים בתפוצות. כן, כולנו בסדר, תודה לאל, רוב הספרנים חזרו לעבודה, וכן, גם בני הבית בסדר. שעות הבוקר עוברות במהירות. אני מתמקדת במאמר הנמצא בחוברת שלפני, שוכחת מהאיום המתמשך ומהמלחמה בצפון, ואז, דווקא אז, מתגנב לו חרש, עולה וגובר רעש הסירנה המתריעה כי גם היום "יש לעזוב את המשרדים ולרדת למקלטים". עוד רגע! כמעט והבנתי במה מדובר במאמר...! אך קול הכרוז לא נותן לי להתרכז. אני פותחת את הארון וחוטפת את התיק עם הפלאפון. לוקחת גם את המאמר עם החוברת, ועוד חוברת נוספת. אולי נשב זמן רב במקלט? רעמים נשמעים מרחוק: אחד ועוד אחד. יש להזדרז ולעזוב את המשרד.
סורין, יואב ובועז. נאמני בטחון, ספרייה, מלחמת לבנון השנייה
חומי וזוהר נאמנות בטחון, ספרייה, מלחמת לבנון השנייה
המקלט בקומה התחתונה של הבניין הומה כבר מעובדים וסטודנטים שהקדימו אותי. הקריין בטלוויזיה מדבר ברגש כשברקע תמונות של חיפה היפה מעלה עשן. המקלט שלנו באוניברסיטה גדול, יש בו מזנון וגם מקומות ישיבה רבים ומחשבים, והוא נמצא עמוק באדמה, מוגן מהטילים הנוחתים אולי בחוץ. הביטחון היחסי מתחלף עד מהרה בדאגה חדשה. בחוץ נשארו היקירים לנו, ואלו נתונים אולי בסכנה. בטלפון הסלולארי אין קליטה, והודעות ה-SMS נשלחות לוודא שגם אלו שבחוץ מצאו מקלט.
בזמן האזעקות...מקלט קומת ה-500
אזעקה...יוסף וסרג'
אני מציצה בטלוויזיה שמימין ובהודעות העיתונים האלקטרונים במחשבים משמאל. מתיישבת לי בפינה ומנסה להתמקד במאמר. מקץ שעה קלה, מודיעים לנו ש"ניתן לחזור לשגרה". האומנם? איני מתפתה לחזור לחדרי. אתמול נקראנו לחזור ולשוב למקלט. כולם עולים ואני נשארת ליד ה"שולחן שלי". מסיימת לקרוא את המאמר בנחת, עוברת למאמר שני ושלישי, לחוברת השנייה. ואכן, עד מהרה נשמע קול הכרוז המודיע על ירידה למקלטים, וחברי לעבודה שבים ומצטרפים אלי.
בחזרה לספרייה. הכול חוזר לתפקד כבשגרה. מספר הקוראים פחת אמנם, אבל אצלנו "המנגינה חייבת להמשך" ושירותי הספרייה זמינים שוב במסגרת מצומצמת במקצת. קוראים אמיצים מגיעים לשאול ספרים ולהשלים פערים, למרות העתיד הבלתי ברור של שנת הלימודים.
עם תום יום העבודה, אני נכנסת למכונית ודוהרת הרחק מחיפה, מהבית חסר הממ"ד ומהעיר, הנמצאת תחת איום. אני מנסה למצוא ברדיו תחנה המדברת "על המצב" וחולפת על פני הנופים מרהיבים של שוויצריה הקטנה. מימין לדרך מתגלה לעיני מראה משונה: מכונית וגבר צעיר שוכב לידה. גם משמאל עומדת מכונית וממנה יוצא מישהו ומתיישב בצד. לרגע אני מתבלבלת ולא מבינה, ואז באה ההארה, שבחוץ מושמעת אזעקה, שאינה נשמעת כנראה בתוך הרכב שלי. גם אני עוצרת את המכונית בצד הדרך, מתגברת על הבושה ומסתתרת ... שוכחת שהמכונית אינה מהווה מגן, וחוששת שמא מישהו יראה אותי כורעת בצד הדרך. לאחר זמן מה, כשנדמה שהכול רגוע, אני מרהיבה עוז וממשיכה בדרכי, לא בטוחה לגמרי אם הסכנה עברה. הדרך לבית אורן יפהפיה, ההרים המוריקים משני צדי הכביש משרים בטחון, ומגינים עלי. לאחר שעה קלה אני מגיעה לחברים במושב, שאספו אותנו לחיקם, ועתה הם מרעיפים עלינו מכל טוב. כאן בעמק השלו, ניתן להרגיע את החרדות, לישון בשקט, לשבת בנחת סביב השולחן ולאכול אבטיח מתוק, לשוחח על המלחמה והשלכותיה. בני המשפחה נמלטו גם הם מהצפון ונקלטו בישובי הסביבה. מחר אלך לבקרם. החיים כאן שלווים, ורק הרעמים הרחוקים מזכירים מה מתרחש בקרית שמונה ואצל החברים בכפר גלעדי.
מלחמה בישראל, נוסח חדש ולא מוכר, קיץ 2006
אמירה קהת
מחכים במקלט...מימין לשמאל: ליאת, ירדנה, דני וענת
אמירה קהת