תיירת בעירי פרק כ"ז: רחוב גבעון - בתים מס' 2, 5, 8. אמירה קהת
רחוב קטן וכמעט בלתי מוכר מחבר את שדרות סיני לרחוב דישראלי ושמו רחוב גבעון. רחוב זה הוא מהוותיקים בשכונת 'אחוזה'. במפה של שנת 1938, המבוססת על סקר שנעשה בשנת 1936, נראים בו לפחות ששה בתים, בהם בתים מס' 2, 10, 12, 14. ומולם שני בתים נוספים. דיירת מרחוב גבעון 2 סיפרה שהיו ברחובה מספר רב של צריפים בשנת 1940. מי היו התושבים של רחוב זה ומה ניתן היה לראות כאן בשנת 1936?
רחוב גבעון 2בית זה עומד בפינת הרחובות סיני-גבעון-איילון. אל הבית התוודעתי עוד בשנת 2005, כשהתחלתי בשיטוטי ב'אחוזה' ובחיפושי אחר ותיקי השכונה. חשבתי אז, שמועדון הגמלאים השכונתי בשדרות סיני הוא מקום טוב להתחיל בו. הופניתי אל ורדה בר, אישה כבת תשעים, שגרה ברחוב גבעון 2. ורדה סיפרה לי, שהיא גרה בבית כמעט ששים שנה. היא עלתה מגרמניה בשנת 1936 וגרה בשני קיבוצים. אחרי החתונה, בהיותה בת עשרים ושמונה בערך, עברה לגור בחיפה. בחוץ לארץ, סיפרה, הייתה מטפלת בילדים. בעלה, אדון בר, היה סוכן של 'שטראוס'. ורדה סיפרה לי שבזמן המלחמה היא עשתה שמירות על גג בית ההבראה בודנהיימר, הוא 'סנטוריום כרמל' (ראו פרק א'). שכנתה נצה לבית רפפורט סיפרה לי, שלורדה שפה רהוטה, וכי הייתה 'או-פר' אצל בן יהודה. מתי היה זה? לא אדע.
בעל הבית היה אז דוד רפפורט. ורדה זכרה, שהוא עצמו היה המהנדס של הבית והוסיף לבית קומה שנייה אחרי מלחמת השחרור. בכך נוספו לבית שתי דירות. דוד חילק אחת מהדירות לשתיים: חדר אחד לפיטלסון (או פיטלזון) והשני למשפחת בר. ורדה סיפרה לי, שתחילה גרו היא ובעלה בקומה שלישית. בקומה השנייה התגוררו דיירים רבים, כמו, למשל, משפחת רודושבסקי. הדיירים התחלפו בזה אחר זה. הדיירת האחרונה הייתה הבת של רפפורט, בעל הבית. מדירתה יכלה ורדה לראות את בית הכנסת.
בשנת 1936 הייתה כאן, כנראה, רק חורשה. כי לפי תיק העירייה, הבית תוכנן בשנת 1937 על ידי המהנדס דוד רפפורט, ואוכלס רק בינואר 1939. הבית היה אחד הראשונים בשכונה, בה היו אז בעיקר צריפים. דוד סיים לא מכבר את לימודי ההנדסה באוניברסיטת 'כאהן' בצרפת. הוא הקפיד לבצע חידושים מודרניים בבנייה, כמו התקנת הסקה מרכזית בכל הבית. חדר המדרגות היה גדול ונרחב והגיע עד לגג. המרפסות היו נרחבות. לכולן, חוץ מאשר למרפסות המטבחים, היו דלתות כפולות, חלקן תלויות ונגררות לתוך כיסים בקיר, כך שבקיץ החדרים והמרפסות היוו יחידה אחת מאווררת. לכל הפתחים החיצוניים היו רשתות.
דוד רפפורט נולד בשנת 1903 בז'יטומיר שבאוקראינה ועלה ארצה יחד עם אחיו בשנת 1920. שניהם היו חלוצים, עברו ממושבה למושבה, ייבשו ביצות וסללו כבישים. דוד נישא לרחל פיטלסון, ילידת זיכרון יעקב. בתם נצה נולדה בשנת 1935 והבת דליה נולדה בשנת 1944. הוריה של רחל, אהרון פיטלסון ושושנה לבית גדריטש, עלו ארצה מאודסה בשנת 1905, היו ביבנאל, ועברו לזכרון יעקב. סבא אהרון פיטלסון היה מודד של חברת 'יק"א' מטעם הברון רוטשילד, וסבתא שושנה הייתה מיילדת והייתה נוסעת ממושבה למושבה כדי ליילד תינוקות, כך סיפרה הנכדה נצה. כאשר דוד רפפורט הכיר את רחל פיטלסון, היא גרה עם הוריה ברחוב חרמון בחיפה, בית אותו בנתה המשפחה. דוד ורחל הוסיפו קומה לבית וגרו בו, וכשדוד ורחל עברו לגור ברחוב גבעון, גם הוריה של רחל עברו לגור כאן. אהרון היה פעיל ב'וועד אחוזה'. יוסי בן ארצי מציין בספרו 'להפוך מדבר לכרמל', שבבית זה שכנה 'האגודה לפיתוח שכונת אחוזת שמואל', אשר נוסדה באוקטובר 1943. פעיליה היו אהרון פיטלסון, נחום שופמן [שיפמן], יצחק ארטן ואחרים, אשר שמו להם למטרה לפתח את השכונה ולדאוג לשירותיה, עם התפרקות האגודה הקודמת 'אחוזה'. האגודה טיפלה בעניין סניף הדואר, בתוספת מאור ברחובות, בבית הספר, בגן הילדים ועוד. דוד היה מהנדס וקבלן, והיה לו משרד טכני בדרך העצמאות 45, ואילו רחל הייתה מורה לאנגלית בבית הספר 'זכרון יוסף'.
אהרון פיטלסון נפטר בשנת 1947 ושושנה אשתו נפטרה בשנת 1950.
דוד רפפורט נפטר בשנת 1970, ורחל נפטרה בשנת 1988.
ברשימת הדיירים של העירייה מיוני 1946 נרשמה רחל רפפורט כבעלת הבית. הדיירים הרשומים בבית הם: פניה טורובסקי, חברת החשמל (3 חדרים), ברוך שפירא (3 חדרים), יונה יוליוס מודל, דוד ורחל רפפורט (4 חדרים), אהרון פיטלסון (1 חדר). כל הדיירים בבית הפכו למשפחה אחת. הם עברו יחד את כל המלחמות, הדלתות לא היו נעולות והיחסים היו קרובים מאד.
רחל, דליה, נצה ודוד רפפורט על מרפסת ביתם , 1947~
רחוב גבעון 2 – הבית בשנת 1940
הבית ברחוב גבעון 2, 2005
הבית היה בן שתי קומות. בכל הקומה העליונה גרו משפחות רפפורט ופיטלסון. שתי דירות קומת הקרקע הושכרו למשפחות קפלן ומנור. בשנת 1940 הופצצה חיפה מן האוויר. מנור, שבא ממצריים, נמלט למצריים, וקפלן, שעלה מדרום אפריקה, חזר לדרום אפריקה. לדירות שלהם נכנסו משפחת לנדמן (מזכיר סולל בונה) ומשפחת שפירא (פקיד בכיר בחרת החשמל). שתי המשפחות היו בעלות בתים בהדר הכרמל, אך שכונת 'אחוזה' הרחוקה נראתה להם בטוחה יותר. ואז חולקה הדירה העליונה לשתי דירות, ואחת הושכרה למשפחת מודל.
רבים מתושבי 'אחוזה' הוותיקים זכרו את המורה אביבה טורובסקי, שלימדה וערכה ספרים בשפה הערבית. אביבה טורובסקי-לנדמן נולדה בשנת 1914 בחיפה. הוריה, פניה וצבי (שקרא לעצמו דוד) עלו ארצה בשנת 1910 והיו שניהם רופאי שיניים, סיפרה לי נכדתם רות. אך ברשימת הדיירים, בה רשומה הדירה על שמה של פניה טורובסקי, רשום שפניה היא עובדת חברת החשמל. (כנראה שהכוונה לשפירא). הם גרו ברחוב המלכים (כיום דרך העצמאות) מול בית דגון, בבניין שקיים עד היום בפאתי המושבה הגרמנית. אביבה הכירה אז את רחל פיטלסון, שגרה בשכנות, והן הפכו לחברות. (שתיהן למדו ב'בית הספר הריאלי'). חברות זו המשיכה גם בבית ברחוב גבעון 2. אביבה סיימה מחזור י"ב בבית הספר הריאלי (מחזור 1930/31) ולמדה באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית. מאחר שהיה עליה ללמוד ערבית כשפה שנייה, היא עברה ללימודי תואר בערבית. את התואר השני בערבית החליטה ללמוד באוניברסיטה האמריקנית בביירות. עמוס לנדמן למד מתמטיקה והיה מורה באוניברסיטה של ביירות. הוא היה אחראי על הסטודנטים היהודיים הרבים באוניברסיטה. כך הכיר את אביבה. הם עלו ארצה ונישאו בשנת 1937. תחילה גרו ברחוב נורדאו 35, ובשנת 1942/43 עלו ל'אחוזה'. משפחת לנדמן התגוררה בקומת הקרקע, ליד משפחת שפירא.
משה יגר, איש משרד החוץ לשעבר, סיפר לי, שאביבה מילאה שליחויות מודיעיניות שונות מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. אביבה הייתה, לדבריו, אחת מהמורות החשובות ביותר לערבית בארץ, ותלמידיה דיברו עליה בהערכה ובהערצה. כמורה היא הייתה תקיפה מאד, בעלת לשון חדה ועוקצנית. עמוס היה מזכיר 'סולל בונה'. אחרי שהבריטים עזבו את הארץ הוא מונה למנהל הנמל, תפקיד אותו מילא בין השנים 1968-1948.
פניה או פייגה טורובסקי נפטרה בשנת 1948. עמוס לנדמן נפטר בשנת 1986. אביבה לנדמן נפטרה בשנת 1994
המורה אביבה לנדמן טורובסקי ועמוס לנדמן, 1972
על ברוך שפירא סיפרו לי, שהיה עובד בחברת החשמל ולאשתו קראו חנה. היה להם בן יחיד. פרטים נוספים - לא ידעו לספר.
לאחרונה נפתח גן ילדים בבית ברחוב גבעון 2, ובדים לבנים מסתירים אותו מעיני העוברים ושבים.
הרפת של אוורבך ברחוב גבעון 5דייר ידוע אחר, שהתגורר ברחוב גבעון, היה אוורבך הרפתן. ברשימת הצריפים מיום 23.10.1941 מוזכר הצריף של אליעזר אוורבך.
זכרו שהיה לו צריף, שעמד מול בית שוישה, ושכנה ידעה לספר שהיו לו שני צריפים. ייתכן ש'אחוזתו' השתרעה על מספר מגרשים, שאחד נמכר ליקותיאל בהרב והשני לעורך הדין ליפשיץ. רשימות העירייה מציינות שאוורבך גר בשנת 1946 ברחוב גבעון 5 בשני חדרים.
יצחק איכבוים, שגר בתחילת רחוב קרית ספר עד היום, זוכר שהיה הולך ערב-ערב לרפת של אוורבך לקנות חלב טרי לאחר החליבה. ד"ר יעקב רודוי זכר שהרפת של אוורבך עמדה לא רחוק מפינת הרחובות גבעון, אילון וסיני, ושעד לפינת הרחוב לא היו בתים נוספים. שלמה לבנברג סיפר שאוורבך מכר קרח, לאחר סגירת הרפת. ואילו יעקב ורזגר סיפר, שלאליעזר אוורבך היו גם תרנגולות והוא חילק ביצים ברכבו על גבי חמור. לסיפור זה לא נמצאו סימוכין נוספים.
מה שמוסכם על הכל הוא, שאוורבך היה בעל אחת משלוש הרפתות, שהיו ב'אחוזה' בשנות הארבעים.
הבית ברחוב גבעון 8.ברחוב גבעון 8 עומד בשנת 1936 אחד הצריפים הרבים שהיו באותה עת ב'אחוזה'. התגוררה בו משפחת צנגר עם ארבעת בניה.
אהרון וטובה צנגר הגיעו בשנת 1935 ארצה. בלגיה הייתה תחנתם האחרונה בדרך שעשו ארצה מגליציה שבפולין. יחד עמם היו ארבעת בניהם: חיים בן הארבע, נחום בן השש, יהושע בן העשר ומאיר בן השתים-עשרה. כיצד הגיעו ל'אחוזה'?
הבן נחום סיפר לי, שכאשר ירדו מהאוניה, הגיעה אי משם משאית ונהגה שאל לאן פניהם מועדות. משפחת צנגר לא ידעה לאן לפנות. הם שאלו היכן יש פנסיון ונהג המשאית לקח את מיטלטליהם המועטים והביא אותם לפנסיון ב'אחוזה' הרחוקה. הנהג נעלם ועקבותיו לא נודעו עוד, אך משפחת צנגר הפכה לתושבת 'אחוזה'. שלושת הבנים הצעירים נשלחו לבית הספר 'זכרון יוסף'. אהרון צנגר עצמו מצא בבית ספר זה עבודה כשרת. טובה הייתה עקרת בית. אחרי ששכרו דירה לזמן קצר ברחוב קרית ספר, עברו להתגורר בצריף, כמו רבים אחרים בזמנם. המשפחה גרה בצריף במשך שמונה-עשרה שנים. רק אחרי שתים-עשרה שנים חוברו לרשת החשמל. כשסיימו הבנים את בית הספר העממי, הלכו לעבוד. כך התאפשר לבן הצעיר, חיים, ללמוד בבית הספר 'הריאלי' ולסיים את לימודיו בו. כיום הוא פרופסור בארצות הברית.
בשנת 1950 החל אהרון לבנות בית למשפחה ברחוב ויתקין. הבנייה ארכה מספר שנים, וכשהייתה בניית הבית קרובה לסיומה בשנת 1952, נפטר האב. המצב בארץ היה קשה, והבנים ירדו לארצות הברית. נחום חזר ארצה לפני מספר שנים. טובה צנגר, בת שרה ונחום, נפטרה בשנת 1963.
בסמוך לצריף זה היה צריף נוסף: בסוף שנות השלושים היה בצריף גן ילדים, בו ביקרו כמה מוותיקי 'אחוזה', כגון יצחק איכבוים.
משלחת תלמידים בבית הספר 'זכרון יוסף' ביום ספורט. עומדים מימין לשמאל: מאיר צנגר., ישראל יעקובי גדעון שטקלמכר, אליהו רוזנצויג. יושבות: שולה ברקו, מרים הילב ,שושנה דופלט, רחל מסינגר ברגליים משוכלות. מאחור ניצב המורה פרח.
מקורות לפרק כ"ז:ארליך, אלינורה <ליקטה, ערכה והגישה>. בתים מספרים על 'אחוזה'. קורס טיולים וידיעת הארץ, תשנ"א, 1990/91.
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל. הוצאת הספרים ע"ש מאגנס, ירושלים 2004, עמ' 133
שיחה עם נצה רפפורט ברקאי ברקאי ודליה רפפורט בחר בשנת 2006, וכן שיחה חוזרת עם נצה בשנת 2012 .
שיחה עם רות לנדמן ריבקינד בשנת 2006 ובשנת 2012
שיחה עם צבי רזניק.
שיחה עם יעקב ורזגר בשנת 2006
שיחות עם נחום ויהושוע צנגר בשנת 2011.
שיחות עם בניהו סגל ויצחק איכבוים בשנת 2005
התצלום של הבנים המתעמלים וביניהם מאיר צנגר הוא מתוך אלבומה של מרים הילב סמולנסק ז"ל, ונמסר לי באדיבות דינה רוט, בתו של מיכה הילב..
התצלום של אביבה טורובסקי ועמוס לנדמן נמסר לי באדיבותה של הבת רות לנדמן ריבקינד.
התצלומים של בית רפפורט ומשפחת רפפורט נמסר לי באדיבותה של הבת נצה רפפורט ברקאי
תיירת בעירי פרק כ"ו - שדרות סיני 17 ו- 21. אמירה קהת
שדרות סיני 17
בשנת 1936 נראית כאן חורשה רחבת ידיים. בין עצי האורן חבוי צריף. בצריף מתגוררות מספר משפחות וביניהן משפחת פלדמן. יש בצריף גם מטבח ושירותים. באחוזה צריפים רבים, תנאי החיים בהם קשים, אך איש אינו מתלונן.
הבנות חסידה ולאה לבית פלדמן סיפרו לי: "האב, מנחם פלדמן, יליד טאיצ'בה-טייץ, סלובקיה, 1907, ושרה אדלר, ילידת בודפשט, 1901, נישאו בסלובקיה. נולדו להן שלוש בנות: חסידה, ילידת 1931 ולאה ילידת 1932 וכן בת נוספת, כאשר מנחם ושרה הודיעו להוריהם על כוונתם לעלות לארץ-ישראל עם שלושת בנותיהם, ההורים נתקו עמם את הקשרים. שנה וחצי חיכו "על המזוודות" לקבלת הסרטיפיקטים. מנחם היה בהכשרה בסלובקיה, כדי להתכונן לעלייתו ארצה.
המשפחה הגיעה לחיפה ונשלחה לבית-העולים בבת גלים. "בבית-העולים היו פשפשים ואמא ביקשה מאבא לקחת אותה משם רחוק "לקצה ההר". אבא לקח את הדברים כמשמעם, הזמין עגלה וסוס, הטעין את המיטלטלין, והמשפחה החלה בעלייה איטית לכרמל. העלייה התארכה וכשאמא שאלה - מדוע אנחנו נוסעים רחוק כל כך? אבא ענה לה "הרי רצית להגיע לקצה ההר...!" .
אחוזה, כידוע, הייתה אז בקצה הדרומי ביותר של חיפה. כאן באחוזה,"הילדים זכו בהרבה אוויר צח. אך היו כאן גם רוחות. כשהיינו ילדים אמרו לנו לשים אבנים בכיסים כדי שלא נעוף עם הרוח. הכול היה פתוח, היו בקושי בתים באחוזה!". אחת מהבנות נפטרה בארץ מדיפטריה ושתי בנות נוספות נולדו כאן: רבקה, ילידת 1935 וציונה, ילידת 1937. לפני שעברו לגור בצריף זה, הספיקו לגור בצריף אחר ברחוב מאפו 9, ובזמן המאורעות, כנראה בשנת 1939, גרו בקומה שנייה של בית ויצ"ו ברחוב חורב פינת אידר.
האב מנחם עבד אז בהדר כשרברב. מאוחר יותר פתח עסק עצמאי לפחחות במחסן מאחורי הצריף. שרה פלדמן הייתה מוכנה לכל עבודה: היא הייתה עוזרת, מבשלת ומנקה. הבת חסידה זוכרת שהיה להם כלב זאב. האם עבדה אז במסעדה במלון רוזינר, הוא מעון העולים שהפך לבית חולים ברחוב חורב 2. חסידה זוכרת שהילדים הלכו לקחת שאריות אוכל ממטבח המלון עבור הכלב.
השכן הקרוב היה ד"ר דנקוורט, (ראו פרק כ"ה), שהיה גם רופא השניים של בני המשפחה. שביל הוביל מביתם לרחוב מוריה. כיום שביל המעבר הוא בין בית 15 לבין בית הספר "זיכרון יוסף". הבנות הלכו לבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן למדו בתיכון בהדר. הצריף נהרס ובית קטן נבנה במקומו.
בשנת 1947 ניצב כאן כבר בית גדול
כל יתר השטח סביבם, בשנות השלושים והארבעים, היה שטח בר. הבתים לא היו צפופים כמו שהם היום, והילדים קטפו שם פרחים. לא הייתה תאורה ברחובות, לא היו כמעט מכוניות ואוטובוס 4 הגיע לאחוזה רק מספר קטן של פעמים ביום.
חסידה נזכרת שכאשר החלה המלחמה, ההורים בחו"ל חידשו עמם את הקשר והתחננו שישיגו להם סרטיפיקטים. אך אז היה כבר מאוחר מדי, ורוב המשפחה נספתה. אח אחד של האב מנחם הצליח לעלות ארצה בשנת 1938 והיה לנוטר. אח של האם שרה הגיע כפליט מרומניה אחרי המלחמה. בזמן המאורעות של 1936-1939 כשמשפחת פלדמן התגוררה באחוזה. האב היה גם לנוטר. כשהאם הייתה בעבודה, הבנות חיכו בבית לבדן. לאה זוכרת שאמא נהגה להודיע מרחוק על שובה מהעבודה והבנות בכו משמחה כששמעו את קולה. אירוע הזכור היטב ללאה הוא הכרזת המדינה. מהגדנ"ע שלחו את הילדים להדביק כרוזים ברחובות. אחד מהילדים הלך קדימה כדי לוודא שהכלניות (החיילים הבריטים) לא נמצאים בסביבה. בערב ההכרזה כל התושבים התאספו ברחובות סביב הגן של חווקין" (כיום גן יצחק) . ההתרגשות הייתה עצומה והשמחה רבה.
אליעזר נפטר בשנת 1983, לאה נפטרה בשנת 1987. ארבעת הבנות חיות בארץ.
בתיק העירייה ישנה תכנית משנת 1938 שאושרה בשנת 1939. בתכנית המגרש נראה בניין קטן הקיים בלב המגרש. התכנית החדשה היא לבית בן קומת קרקע וקומה אחת, שיוצמד למבנה הישן. בעלת הבית היא גולדה ברגטל מקריית מוצקין. המתכננים הם המהנדסים איזנשטט את מאירשטיין. מרחוב יוסף 12, בהדר הכרמל.
זוהי תכנית הבית משנת 1938. מבנה קטן נראה "דבוק" לצד הבית
על משפחת ברגטל שמעתי מבת של חברים של משפחה זו. לא היו לה הרבה פרטים על משפחה זו, אבל מדף עד שמילא אדון ברגטל ב"יד ושם" בשנת 1956 עלו הפרטים הבאים:
אברהם בן משה ברגטל, יליד ירוסלב פולין בן משה אהרון ושרה, נולד כנראה בדרהוביץ. אחותו זוסיה שפיגל, ואחיו דוד, וילהלם ויהושע אוסקר, שגרו בדרוהוביץ נספו בשואה. נראה שאברהם הצליח לעלות ארצה בזמן, בעוד משפחתו נשארה בגולה ונספתה. סופר לי שד"ר ברגטל היה הווטרינר של העירייה ועבד בבית המטבחיים של העירייה. ואכן בספר הטלפונים של שנת 1964 נרשם שאברהם ברגטל הוא רופא וטרינרי.
רשימת דיירים של העירייה הצביעה על כך שבשני חדרים התגוררו אברהם וגולדה ברגטל, בעוד שבאחד מחדרי הדירה גר קורט הויזמן ובשני פאול אהרנצוייג. כך היה נהוג באותה תקופה, מי שהייתה לו דירה של שני חדרים - השכיר אחד מהם, ובעלי דירה של ארבעה חדרים - יכלו להשכיר גם שנים ושלושה חדרים ולחיות משכר הדירה.
שכנים ידעו לספר שבתם המבוגרת של אברהם וגולדה ברגטל נישאה לשבדי. אחרים סיפרו שבעלה השבדי של הבת נרצח והיא חזרה ארצה עם בנה. בתם השנייה נישאה לקצין מהצבא הבריטי. פרטים מסעירים כאלו נחקקו היטב בזיכרונם של ותיקי אחוזה, ובודאי שהיו בזמנם נושא לשיחות.
מאתר חברה קדישא בחיפה למדתי שאברהם ברגטל בן משה אהרון נפטר בשנת 1967, גולדה ברגטל בת חיים ברוך נפטרה ב-1966. שניהם נקברו בבית הקברות בחיפה.
בשנת 1986 נבנה בית בחלקו האחורי של הבית. כנראה שבהזדמנות זו גם הבית הקדמי עבר שינוי ונוספה לו עוד קומה.
הבית ברחוב סיני 17, 2005 רחוב סיני 17, 2010
שדרות סיני 21
על מגרש שגודלו כמעט דונם נבנה בשנת 1935 בית. בעל הבית היה משה אברהם פייגנבאום. בשנת 1947 בעלי הבית היו יששכר ומלכה רוזינר. בשנת 1948 הם הגישו לעירייה תכנית להקים על המגרש שני בניינים בני קומת קרקע וקומה א'. התכנית נערכה על ידי האדריכלית שרה לרנר. מתכנית זו ניתן ללמוד שעל המגרש הקדמי היה קיים באותה עת בית בן קומת קרקע בלבד.
משה רוזינר סיפר: יששכר רוזינר (אח של יונה רוזינר) ואשתו ומלכה בלימה הוניגווקס (אחות של רבקה) עלו מפרנקפורט בשנת 1938 בעקבות לחצה של רבקה. מלכה ורבקה היו בנות של ר' יהודה הוניגווקס. שני הזוגות עלו ארצה יחד, הגיעו לצפת, אבל נמלטו לחיפה בתקופת המאורעות. הם ניהלו חנות מכולת ברחוב מוריה 107, בכיכר קריית ספר, אותה קנו ממשה גראוור. המכולת קיימת עד היום בכיכר, ומוכרת בשם "המכולת של מוריס". בנם של יששכר ומלכה, שמואל, ואשתו יהודית רז, בנו בית בן שתי קומות ובעל שלוש דירות. סופר ששמואל המשיך לנהל את המכולת.
מלכה ויששכר רוזינר עם ילדיהם שמואל וארנה
בכתובת זיכרון הנמצאת בבית הכנסת "אליהו הנביא" ברחוב סיני נרשם: "מלכה בלימה רוזינר בת ר' יהודה הונגווקס. נפטרה ג' סיון תשכ"א - 1961. יששכר ב"ר יעקב רוזינר נפטר ה' תמוז תשכ"ג - 1963"
כתובת נוספת נמצאת בבית הכנסת: "שמואל הלוי רז בן יששכר ומלכה רוזינר נפטר י"ז תשרי תשנ"ג"
הבית ברחוב סיני 21, 2006
מקורות:
שיחות עם חסידה ולאה פלדמן בשנת 2005 ובשנת 2010
שיחה עם משה ויעקב רוזינר, אחיינים של יששכר ומלכה רוזינר.
שיחות עם בניהו סגל, עליזה ברנט, עדנה הייכל.
התמונה של משפחת רוזינר ניתנה לי באדיבותו של יעקב רוזינר
התמונות הצבעוניות צולמו על ידי.
פרק כ"ה - רופאי שיניים, שחמט ומוסיקה בשדרות סיני 15 . אמירה קהת
מול ביתה של משפחות סגל יש, בשנת 1936, מגרש גדול וריק. על המגרש חורשת אורנים דלילה, המקיפה את בית-הספר "זיכרון יוסף" ומגיעה עד לרחוב מוריה.
חלק מתצלום אוויר משנת 1946
רק בשנת 1938 נוכל לראות כאן בית צנוע בעל שלושה חדרים בקומה אחת. תיק העירייה מלמד כי זהו ביתם של ד"ר יעקב זאב ונפתלי רומן. על נפתלי רומן לא יסופר לי דבר, אך ספר הטלפונים של שנת 1964 מראה שד"ר יעקב זאב היה רופא שיניים. בעוד ששטח המגרש הוא 900 מ"ר, גודל הבניין הוא 180 מ"ר בלבד. לבית מרפסות בשטח של 47 מ"ר. את עזרא זאב, בנו של ד"ר יעקב זאב פגשתי בשנת 2011 והוא סיפר לי את סיפור המשפחה. אדריכל הבניין הוא המהנדס דוד פריצקר, אחיו של יעקב פריצקר הקבלן. בשנת 1941 עבר הבית שינויים קטנים ועל גג הבניין נבנה מחסן.
תכניות הבית משנת 1938
ד"ר יעקב זאב נולד בשנת 1902 בקונין, פולין. יעקב עלה ארצה בגיל צעיר באמצע לימודיו לקראת תואר ד"ר לרפואת שיניים באוניברסיטת ברלין, והיה חלוץ בגדוד העבודה. לאחר שהכיר את אבישג לבית רומן, ילידת צפת, התארס אתה וחזר לאוניברסיטת ברלין להשלים את לימודיו. יעקב קיבל תואר כפול של ד"ר לרפואת שיניים ושל מנתח פה ולסת, ושב ארצה להינשא לאבישג בשנת 1924.
אבישג ויעקב הקימו את ביתם בחיפה. בתחילה גרו בעיר התחתית באזור "המרכז המסחרי החדש", שם גם הייתה מרפאתו של ד"ר זאב. בשנות השלושים המוקדמות בנו את ביתם בהר הכרמל, ברחוב אשר נקרא כיום שדרות סיני 15, מול בית הכנסת "אליהו הנביא", ומול בית משפחת סגל. הם היו מראשוני המתיישבים בשכונת אחוזת הרברט סמואל, הידועה היום בשמה "אחוזה".
הידידות בין השכנים, משפחת סגל ומשפחת זאב, הייתה גדולה מאוד והם נהגו להיפגש כמעט מדי ערב. יוסף (סגל) ויעקב (זאב) אהבו לשחק שחמט והיו פחות או יותר "כוחות שווים", כשפעם זה מנצח ופעם האחר מנצח. ובין משחק למשחק הם היו מרבים לשוחח בענייני דיומא ובפרשנויות הקשורות בנעשה בעולם. הבן עזרא, תינוק בן שנתיים וחצי, שהיה נוהג להקשיב לשיחות בעניין, זוכר שיחות ביניהם לגבי אפשרות פרוץ מלחמת עולם שנייה, כשהאחד טוען שלא תפרוץ מלחמה כזו, מכיוון שאנשים עדיין זוכרים את זוועות מלחמת העולם הראשונה, והשני טוען שאין מנוס מפריצת מלחמת עולם שנייה. עזרא אינו זוכר מי טען מה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, עקרו להדר הכרמל כדי שאבישג לא תהיה במקום כל כך "מבודד" במשך היום, כאשר יעקב נמצא בעבודה. הבית נמכר לד"ר דנקוורט, רופא שיניים אחר, שיעקב הכיר מקשרי העבודה המקצועיים. עד שנת 1948 גרו בשכירות ברחוב הרצל מספר 8. בשנת 1948 רכשו בית ברחוב צפרירים 15 וחזרו לגור בהר הכרמל. בבית זה, ברחוב צפרירים, גרו עד יום מותם.
אבישג נולדה כאמור בצפת בשנת 1903. היא הייתה דור שישי לילידי צפת. למדה בביה"ס אליאנס ושלטה בשפות עברית, צרפתית, אנגלית, ערבית ואידיש. עבדה בצעירותה עבדה בבית מרקחת. שנים רבות הייתה מתנדבת במגן דוד אדום. יעקב היה אחד מראשוני רופאי השיניים בחיפה. שמעו יצא למרחוק כרופא מצוין, סבלן, שאינו מתנשא, וזכה להערכה וכבוד רב מצד הפציינטים שלו. רבים הגיעו למרפאתו גם מחוץ לחיפה. הוא היה גם רופא השיניים הקבוע של מספר חברות ספנות.
יעקב ניהל שתי מרפאות, האחת בעיר התחתית בדרך העצמאות והשנייה בהדר הכרמל ברחוב הרצל. בשנת 1948 התנדב לטפל כרופא שיניים במחנות המעפילים היהודים שהוגלו לקפריסין ע"י הבריטים בזמן העלייה הבלתי לגלית שאחרי מלחמת העולם השנייה. הוא שהה שישה חודשים בקפריסין עד לחיסול המחנות והעלאת הפליטים ארצה.
לאבישג ויעקב נולדו שני בנים: הבן הבכור דוד נולד בחיפה ב 16/9/1925, למד בטכניון הנדסת חשמל והשלים לתואר דוקטור בהנדסת מחשבים באוניברסיטת קרנגי מלון בארה"ב. עבד שנים רבות במעבדות המחקר של חברת IBM. וכיום הוא פנסיונר. דוד התחתן עם פנינה לבית דובי ויש להם בן בשם רון ובת בשם תמר. הבן השני עזרא נולד בחיפה (ברחוב סיני 15) ב2/3/1937.ולמד גם הוא בטכניון הנדסת חשמל עד לתואר דוקטור. היום הוא פרופסור אמריטוס בטכניון.
עזרא התחתן עם רותי לבית פרויקט ויש להם 3 בנים: אורן, נועם ודני. נכון להיום,יש לאבישג ויעקב 10 נינים ונינות : לין, ג'ניפר, דניאל, שמואל, יהושע, אייל, שירה, גל,יובל ויעל.
אבישג נפטרה מהתקף לב ב11/11/1961 בגיל צעיר יחסית. יעקב נשאר אלמן עד יום מותו ב-16/7/1980, גם הוא מהתקף לב.
יעקב זאב אבישג זאב
בשנת 1946 עברה להתגורר כאן משפחת דנקוורט. ד"ר דנקוורט היה גם הוא רופא שיניים, ויתכן שהכיר את ד"ר יעקב זאב, הבעלים הקודמים. לאחר העלייה ארצה התגוררו בני הזוג דנקוורט ברחוב הרצל 23, ולאחר מכן עברו להתגורר בדירה שכורה ברחוב שושנת הכרמל בכרמל המערבי.
לאחר שעברו להתגורר בשדרות סיני, הוסיף בעל הבית החדש חצי קומה למבנה, הפך חדר אחד לפרקטיקה, והתחיל לקבל פציינטים בביתו.
ד"ר קורט דנקוורט נולד בשנת 1901 בבלייכרודה, גרמניה ולמד בהיידלברג רפואת שיניים. הוא היה ציוני וחבר בתנועת ה"בלאו-וייס". בשנת 1926 קורט נישא לאילזה, ילידת 1904 וירצבורג, שהייתה רק בת עשרים ושתיים כשנישאה, וכיון שלא למדה מקצוע הייתה עקרת בית. כאשר ה"היטלר יוגנד" הרימו ראש, החליטו בני הזוג לעלות לישראל ולהשתקע בחיפה. היה זה בשנת 1932. כאן נולדו להם שתי בנות: יעל נולדה בשנת 1934 ורונית נולדה בשנת 1937. שתיהן למדו בבית הספר היסודי ה"ריאלי". יעל סיימה לימודים בבית ספר זה, ואילו רונית סיימה לימודים בבית הספר "חוגים". ד"ר דנקוורט המשיך לקבל פציינטים במרפאה ברחוב הרצל בהדר.
קורט ואילזה דנקוורט
רונית, בתו של רופא השיניים, סיפרה שאביה היה אחד האנשים המשכילים ביותר בשכונה, והיה בקיא "בכל נושא שבעולם". הוא היה אספן אמנות ואיש העולם הגדול, אדם רחב אופקים, שנהג לנסוע לחו"ל מידי שנה, אך אף פעם לא לגרמניה. היה לו קשר טוב עם בית הכנסת ועם האנשים הדתיים בשכונה. בחיפה היה יו"ר של מגן דוד אדום. קורט דנקוורט היה חילוני. הוא לא הלך לבית הכנסת, בניגוד לאשתו אילזה. אבל "בשבת לא הזיז את האוטו פורד שלו".
יותר מכל אהב ד"ר דנקוורט מוסיקה קלאסית והיה לו אוסף תקליטים "מהגדולים בארץ באותה תקופה". את אהבתו למוסיקה ואת האוסף שלו העמיד לטובת תושבי אחוזה. מידי שבת היה מתקיים קונצרט של מוסיקה קלאסית בחצר ביתו. לקונצרט הגיעו תושבי אחוזה אוהבי מוסיקה וכן מבחר גדול מהייקים של חיפה. את הקונצרטים מעל גבי תקליטים ערך עוד בעת מגורי המשפחה ברחוב שושנת הכרמל. לד"ר דנקוורט היה את הפטפון הראשון בשכונה.
מאחורי הבית שברחוב סיני 15 הייתה רחבה וגינה יפה, ותושבי אחוזה התקהלו שם לשמיעת הקונצרטים. עליזה הרט מספרת בספרה "השמש חיממה לנו את הגב" על "הפסלון של הילד הקטן העירום, שקורט אמר שקוראים לו מניקן פיס, משתין ומשתין לתוך הבריכונת ודגי הזהב הקטנים שוחים שם במעגלים הלוך וחזור בלתי להתעייף". דודתה של עליזה הרט, הייתה גם היא רופאת שיניים, ושתיהן עברו להתגורר ברחוב סיני, מול בית דנקוורט.
בספר "מערכות ההגנה בחיפה" עמ' 108 קראתי עוד על ד"ר דנקוורט:
"עד מהרה יצאו לו מוניטין של רופא שיניים מומחה. ד"ר דנקוורט היה רופא השיניים של בן-גוריון ולמרפאתו הגיע גם האמיר עבדאללה, כמו גם האצולה החיפאית. נציג ה"הגנה" הציע לו להצטרף לארגון. ד"ר דנקורט בן ה-31 היה בעל השקפת עולם ליברלית וסלד מארגוני מחתרת, אך למקס נמצא-בי היה כוח שכנוע רב ועד מהרה דנקוורט נשבע אמונים ל"הגנה". בקבוצה אליה הצטרף היו כולם יוצאי גרמניה, רובם ככולם אקדמאים. דירתו של ד"ר דנקורט, שכללה מוסך, נבחרה כמקום אימונים לכיתה. השתמשו בו גם לצרכי מטווח. בסיום קורס מפקדי כתות נערכה מסיבה בביתו של ד"ר דנקוורט. הכיבוד היה מכלי בדולח יקרים, שהובאו ע"י המשפחה מגרמניה". והבית רונית הוסיפה שאביה היה פעיל בשחרור העיר חיפה, וליווה את השיירה שפרצה לירושלים.
את ביקורו של דוד בן-גוריון לטיפול בביתו של רופא השיניים דנקוורט זכרו כמעט כל תושבי אחוזה הותיקים עמם שוחחתי. חלקם גם זוכרים את ההתקהלויות, עקב הביקור של הפציינט המפורסם.
מתיק העירייה וגם ממראה הבית, ניתן ללמוד שהבית לא עבר שינויים במשך השנים. בשנת 1970 התקבל אישור להקים סככה עבור המכונית.
יעל הייתה אחות במקצועה ונפטרה בגיל צעיר ממחלקה קשה. הבת רונית עזבה את חיפה לאחר מות הוריה והבית הושכר לקופת חולים "מכבי", שפתחה כאן מרפאה. בשנת 2005 נמכר הבית.
בתחילת חודש אוגוסט 2005 ראיתי שלט ליד הבית, המבשר שבית זה עומד להיהרס ובית גדול וחדש יבנה תחתיו. מיהרתי לצלם את הבית. בסוף החודש חזרתי לבקר, ומהבית נותר רק קיר אחד. את תמונה של "הקיר האחרון" שלחתי לבת רונית וזו סיפרה לי שזה היה קיר המטבח. "המטבח לא היה גדול. אבל היה בו גם מזווה וכיורים מנירוסטה, והיה גם האוכל נהדר שאילזה הייתה מבשלת. ישירות מהמטבח יצאו לפינת האוכל, שהייתה פינה מוגבהת שממנה ירדו ב-2-3 מדרגות לסלון הענקי".
כיום ניצב כאן מבנה בעל צורה בלתי מוגדרת. אילזה וקורט דנקוורט אינם עוד עמנו, גם המנקן פיס והבריכה הקטנה אינם, הבית הקטן נעלם, ומחלון הבית הגדול עולה מוזיקת היפ-הופ.
מקורות:
שיחות עם רונית (דנקוורט) שטרסברג
שיחה עם יונה אל גרינברג, שכנה
אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, הוצאת משרד הביטחון. 1978
הרט, עליזה. והשמש חיממה לנו את הגב. תל-אביב : משכל, 2005
התמונות של קורט ואלזה דנקנר נמסרו לי באדיבות רונית שטרסברג
התמונות הצבעוניות צולמו על ידי.
תיירת בעירי - פרק כ"ד בית משפחת מוסקוביץ שדרות סיני 20 - הצריף האחרון באחוזה. אמירה קהת
לפני שנים, במסגרת סיור בשכונת אחוזה, הגעתי עם קבוצה לשדרות סיני 20 על מנת לראות את הצריף הראשון שהוקם באחוזה. "כאן, באחד הצריפים הראשונים באחוזה", סופר לנו, "היה גן ילדים". כיום, בשנת 2010, צריף זה אינו קיים עוד. מה סיפורם של הבית והצריף?
בית משפחת מוסקוביץ בשנת 1946. בירכתי המגרש נראה צריף.
ליזט-לאה מוסקוביץ-ארז, ילידת 1913, מספרת בזיכרונותיה:
"הגעתי ארצה עם הורי, חיה קרולינה ושימעון-סימון מוסקוביץ בשנת 1925 מרומניה, בהיותי בת 12.... משפחתי התגלגלה מרוסיה לפולין ולרומניה. עוד ברומניה קנו הורי שני דונם אדמה באחוזה ושילמו חמש לירות אנגליות לדונם. סופר לנו שבארץ לעץ מחיר יקר, ואבי החליט לקנות צריף ברומניה ולהביאו ארצה. המבצע החל בבניית הצריף בחצר ביתנו ברומניה, בסימון הקרשים והמשיך בהעלאתם לאונייה. הצריף הובא ארצה, ומהנמל, בעזרת סוסים ועגלה, העברנו אותו לכאן, למגרש שרכשנו באחוזה. על הצריף, שהיה עשוי מעץ, הוספנו אחר-כך טיח וגרנו כאן שנים רבות. המקום נראה הררי, ובו עצים בודדים שגדלו בין הסלעים. הגברים עבדו בסלילת כבישים, בנטיעות ובעבודות פיתוח אחרות. גם הילדים נרתמו בזמנם החופשי לעזור בעבודות. הם סייעו בנטיעות, בגריסת הסלעים לחצץ לבנייה ולסלילת כבישים. היינו יושבים עם פטיש ואזמל ושוברים את הסלעים הגדולים לחצץ. רצינו לקחת חלק בכל דבר".
את הצריף בנו בחלק האחורי של המגרש וגרו בו, ולכשנבנה הבית, עברה המשפחה לגור בחזית המגרש.
הצריף של משפחת מוסקוביץ, בני משפחה ושכנים, 1926
"הייתי בת יחידה להורי ובעצם שימשתי כמנהלת הבית: עשיתי כביסה, בישול וכו'. אמי עסקה בתפירה ואבי עסק בעבודות נגרות בבית מלאכה שפתח ליד הצריף. היו אז באחוזה רק 10 משפחות ועוד כ-15 פועלים שבנו כמה בתים וסללו כבישים". עזרא, בנה של ליזט, סיפר לי, שאמו הייתה בת למשפחה אמידה ואיש לא הבין בסביבתה מדוע החליטה לעלות ארצה.
"שנים רבות לא היו לא מים ולא מקרר לא היה חשמל. למאור השתמשנו בנרות ובמנורות נפט.. . בור סופג בסלע שימש לנו כשירותים, ואת המזון הטמנו בבורות ובסלעים וכיסינו אותם כדי להגן עליהם מהחום, במקום מקרר. את המים הבאנו ממעין שהיה בוואדי אחוזה על גבי חמורים בפחים פתוחים. ואני זוכרת שעד שהגענו לביתנו בחזרה, חלק מהמים נשפך בדרך בגלל הטלטולים. באין בית ספר עברי (באחוזה או בכרמל בכלל), למדתי בבית-ספר עממי בעיר התחתית ברחוב הגפן. לבית-הספר הלכתי וחזרתי ברגל בשביל החמורים (המתחיל ברחוב יפה נוף). אני זוכרת, שפעם בשבוע ירדנו העירה בעגלה עם סוס כדי לקנות מצרכים. לחם הביאו לנו מנווה-שאנן, וערבים מטירה הביאו לנו ביצים, חלב ועופות, הכול על גבי חמורים. חקלאות לא הייתה כאן. המקום הרחוק ביותר אליו הגענו היה הר ונטורה, ושם למעלה עמד ביתה של משפחת ונטורה, שהיו בולגרים, אך דברו רומנית. כאשר נולדו שלושת בני נטעתי ליד ביתי (לפני כ-50 שנה) שלושה עצים, כסמל להשתרשותם בארץ".
"כשבאנו לכאן לא היו עדיין שמות לרחובות. השם שדרות סיני ניתן לרחוב רק בשנת 1934 או 1932". כבר ידוע לנו, ששם הרחוב היה בשנים אלו "רחוב בית הספר".
בשנת 1925, כשמשפחת מוסקוביץ עלתה ארצה, היא השאירה ברומניה בית מלאכה, אותו המשיך לנהל אחיו של סימון. בתקופה הכלכלית הקשה, בשנת 1927, חזרו בני הזוג לרומניה להתאושש מבחינה כלכלית, ואחרי שנה מכרו את בית המלאכה וחזרו ארצה. כסף זה עזר להם לבנות את ביתם באחוזה.
סימון היה חרט עץ, וקרולינה הייתה עקרת בית. לאחר סיום בית הספר העממי, הבת ליזט לאה המשיכה את לימודיה בנהלל. היא נישאה למנחם-מוני טננבוים, יליד 1913, שעברת בשנות החמישים את שמו לארז, כצו התקופה. סופר לי שמוני היה בחור נאה והוא וליזט היו זוג חברותי. עזרא ארז סיפר שמוני אביו הגיע ארצה עם חברים על אופניים מרומניה דרך טורקיה, לבנון וסוריה, כיון שלא היה להם מספיק כסף כדי להגיע בדרך אחרת. הוא וארבעה חברים רכבו על אופניים מרומניה ו"גנבו" את הגבול בערב חג המולד, כששומרי הגבול היו שיכורים. מוני וליזט הכירו בקליה, בים המלח בשנת 1934. האהבה ביניהם פרחה, והם נישאו לאחר זמן קצר. תחילה גרו בהדר, לאחר מכן עברו למוריה 107 וגרו בדירה אחת יחד עם אחיו ואחותו של מוני עד שנת 1940. מכאן עברו לגור במוריה 120.
סימון וקרולינה בחצר ביתם שלושה דורות: סימון, ליזט וליפא, ומכונית הטטרה המשפחתית
מוני וליזט פתחו מסעדה-קפה ברחוב מוריה 133, בפינת שדרות סיני, שפעלה מספר שנים. תושבי אחוזה הותיקים זכרו את ערבי הריקודים שהתקיימו ברחבה שלפני הקפה-מסעדה, בהם מוני ניגן בגיטרה כשהוא שר ומלהיב את החברה ואחיו בובי מנגן באקורדיון. סימון לימד את מוני חתנו את מלאכת הנגרות, ומוני פתח בית מלאכה לחריטת עץ ונגרות ליד הצריף ועסק בעבודות נגרות עבור תושבי השכונה.
ותיקי אחוזה זכרו את קולה החזק של גברת מוסקוביץ "שהגיע עד לרחוב מוריה". אחרים זכרו את מכונית הטטרה שלהם, שהשמיעה קולות "כמו טרקטור". כאשר אחד הבנים היה יוצא לטייל במכונית, שמעו אותו בכל השכונה.... מכונית זו, בעלת שני הצילינדרים, נסעה בכבישי הארץ כמעט שלושים שנה, וזכתה גם בפרס....ועוד זכרו ותיקי אחוזה שמשפחת מוסקוביץ הייתה קרובה וגם מקורבת לבית הכנסת. במוצאי יום הכיפורים נהגו תושבי השכונה לבוא לבית משפחת מוסקוביץ לשתות כוסית לסיום הצום.
צריפה של משפחת מוסקוביץ בחצר, לאחר שהוסף לו טיח. חלקו האחורי של הבית, ששימש כבית מלאכה
הבית בשדרות סיני 20 גדל עם השנים. תחילה, נבנה צריף בחלק האחורי של המגרש ובו גרו סימון וקרולינה ובתם ליזט. לאחר מכן נבנה בית בקדמת המגרש ולו מרפסת אחורית, והמשפחה עברה להתגורר בו, בעוד הצריף מושכר לדיירים. לאחר מספר שנים, המרפסת כוסתה בגג והוצמד לה בית מלאכה. הצריף בחלק האחורי של המגרש טויח, דבר ששיווה לו מראה של בית. במועד מאוחר יותר בית המלאכה שבגב הבית הפך לחלק מהבית ולצד הצריף נבנה בית מלאכה.
לפי תיק העיירה, בשנת 1943 סימון מוסקוביץ ביקש להפוך את בית המלאכה לדירת מגורים. הרישיון הסופי ניתן בשנת 1944. בשנת 1948 חיה ושמעון מוסקוביץ הגישו בקשה לבניית בניינים חדשים על המגרש. מדובר במבנה ובו 7 דירות קטנות, שניצב ברחוב סיני 20א ושימש בזמנו למגורי עולים חדשים מאירופה ששרדו את השואה ואת מלחמת העולם השנייה. לפי תיק העירייה גודלו של בית המשפחה, שהיה קיים באותה שנה היה 148 מ"ר. כאדריכל ובונה נרשם זכריה ר. דרוקר.
לליזט ומוני ארז נולדו 3 בנים: עזרא נולד ב-1935, אליעזר ב-1938 וליפא נולד בשנת 1941. עם לידת כל בן נטעה ליזט ליד ביתה עץ: שתי ושינגטוניות ואארוקריה. ליפא ארז, הבן הצעיר, חי עד היום בבית המשפחה ושני הבנים האחרים גרים בשכונת אחוזה. גיל ארז, נכדם של ליזט ומוני גר בבית חדש בחלק האחורי של המגרש, במקום בו עמד הצריף. העצים הגבוהים ניצבים לפני בית המשפחה המשופץ, ומזכירים אותם לתושבי שכונת אחוזה.
חזית צדדית של הבית, בעבר. והיום: שלושה עצים בחזית הבית, 2006
מרישומי חברת קדישא בחיפה למדתי שחיה מוסקוביץ בת אליעזר נפטרה בשנת 1966 ושמעון מוסקוביץ בן ליפא זאב נפטר בשנת 1960 בחיפה. מוני-מנחם ארז בן הניה ואברהם אהרון נפטר בשנת 1976 ולאה ארז בת חיה וסימון-שמעון נפטרה בשנת 1999
מעדויות שונות של ותיקי אחוזה עולה, שבחצר הגדולה מאחורי הבתים של משפחת סגל ומשפחת מוסקוביץ עמדו מספר צריפים, ששימשו בהתחלה כמגורים, הפכו לדירות להשכרה ולבתי מלאכה. ומשעברו סימון מוסקוביץ וגם מוני טננבוים-ארז לעבוד בבתי מלאכה בעיר, הצריפים עברו שוב שינוי ושימשו להשכרה ולמחסן. באמצע שנות השישים, צריפה של המשפחה הפך לגן ילדים. ברשימת הצריפים של העירייה מיום 23.10.1941 נזכר צריפו של זאב קפלן בו גר מאיר מלץ. כמו כן סופר לי שבחצר עמד הצריף של משפחת ויינר, שלבתם קראו חנה.
גם הבית עצמו, שגדל והפך לבית בית שתי קומות, הושכר למספר דיירים.
ברשימת הדיירים באחוזה משנת 1946, הנמצאת בארכיון העיר, נרשם בעל הבית: שמעון מוסקוביץ. הדיירים: ליאו וולפינגר, ד"ר פרידלנדר, פריץ בראונשטיין, משה גולדשטיין, מאיר וינר, שמעון מוסקוביץ (כל אחד בחדר אחד). ניסיתי לברר מי היו אותם דיירים.
משפחת וולפינגר מוינה גרה באחת הדירות בבית. הייתה להם בת בשם חוה, שלמדה בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנות הארבעים. באתר של חברת קדישא נמצא שלאון בן אליהו ופסיה וולפינגר נפטרו בחיפה בשנות השבעים.
אריה בראונשטיין סיפר לי, שהוריו, פרידריך בראונשטיין, יליד בראילה ואמו, בלהה לבית רכטר עלו ארצה בשנת 1929. הם היו חניכי תנועת "השומר הצעיר", שעברו הכשרה במרחביה והיו ממקימי קיבוץ שער העמקים. לאחר זמן קצר עברו לראשון לציון שם נולד הבן אריה בשנת 1934. המשפחה התגוררה עד שנת 1944 בראשון לציון. בשנת 1944 פרידריך בראונשטיין קיבל עבודה ב"אחוד הנמל", שהיה משרד של עמילות מכס בחיפה, והמשפחה עברה להתגורר בשדרות סיני 20 בבית של משפחת מוסקוביץ. הבן אריה, עמו שוחחתי, הוא פרופ' להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב. אריה סיפר שמשפחת מוסקוביץ גרה באגף אחד ואילו משפחת בראונשטיין גרה בשכירות באגף אחר. מדרגות חיצוניות הובילו לדירה העליונה. יחד אתם באותה דירה גרו עוד שתי משפחות: משפחת פרידנטל עלתה מברלין, הוא היה רופא והיא הייתה מורה לבלט. הם היו זוג חשוך ילדים. פרידנטל התגייס לצבא הבריטי ושרת בדרגת קפטן. אחרי המלחמה, עד ליום בו עזבו הבריטים את הארץ, הוא שימש הרופא של בתי הזיקוק.
הצריף עמד על המגרש עד שנת 1995. שמה של הגננת היה דרורה. בשנה זו נהרס הצריף ובמקומו נבנה בית לגיל ארז, אחד מנכדיה של ליזט. כך בא הקץ לצריף, שהיה קרוב לוודאי הצריף האחרון שנותר באחוזה, אך סיפורו נשאר בזיכרונם של הותיקים ואולי יישאר, באמצעות סיפורי, גם בלבכם.
מקורות:
נחליאלי, אודי (עורך ומלקט). תולדות שכונת אחוזה. (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
זיכרונות בני המשפחה בחוברת של ארליך, אלינורה (שליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91. (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")
שיחות עם עזרא ואליעזר ארז באוגוסט 2005, שיחה עם ליפה ארז ובתו מור פלג בדצמבר 2010
קלטת של זיכרונותיה של ליזט מוסקוביץ משנת 1989, שנמסרה לי באדיבות ליפא ארז ומור פלג
התמונה של צריף המשפחה משנת 1926 היא מתוך החוברת: דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה. עיריית חיפה, האגף לתרבות, [חיפה], יוני 1995.
התצלומים של בני המשפחה והתמונות של הבתים מתוך אלבומם של בני המשפחה נמסרו לי באדיבותם של גיל וליפא ארז..
הצילום הצבעוני של הבית משנת 2006 נעשה על-ידי
תיירת בעירי - פרק כ"ג: ביתה של משפחת סגל - רחוב סיני 18 ופרשה עקובה מדם. אמירה קהת
בשנת 1936, בעת סיורנו בשכונה, עומד כאן כבר בית לתפארת. אמנם בית בן קומה אחת, שכמותו אין רואים יותר היום בשכונה, אך בנוי לבנים ומטויח לבן.
וכך סיפר לי בניהו סגל, בנו של יוסף סגל, באוגוסט של שנת 2005: "אבי יוסף נולד בפולטבה שבאוקראינה בשנת 1878. חתונתו הראשונה לא הצליחה, אך מנשואים אלו נולדו אסתר, חיה ושמואל. לאחר מכן התחתן עם פרידה, שילדה לו עוד שתי בנות, שרה ורחל. לאחר פטירתה של פרידה, נישא לפי המנהג למלכה, אחותה הצעירה של פרידה, ילידת 1900. מלכה הייתה אז נערה צעירה בת שבע-עשרה, ואילו יוסף סגל היה בן 38. מלכה היא אמי".
והנכד חגי סגל סיפר: "למרות פער הגילים הגדול, נעתרה לו. חיבת ציון שלו סחפה אותה מירכתי הים השחור אל מרומי הכרמל". עם נישואיה ליוסף, גידלה מלכה את שתי בנותיה של אחותה המנוחה פרידה, שהיו אז בנות שלוש ושש.
מנישואיהם של יוסף ומלכה נולדו שלושה ילדים, עליזה, שלום ובניהו. יוסף סגל היה מורה לעברית ברומניה. "הוא היה מורה מוכשר ששמו הלך לפניו."
תמונת משפחת סגל בשנת 1928
אם קראתם את הפרקים הקודמים, אתם זוכרים בוודאי כי "בשנת 1921 התאספו ארבעה אנשים בביתו של מר זינגר בהנהגתם של מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ ו"חתמו על זיכרון דברים להקמת אגודה שתרכוש שטחי אדמה גדולים בכרמל כדי להקים עליהם אחוזה חקלאית... מבין ארבעה המייסדים, סבא [יוסף סגל] היה הראשון שרכש חלקת אדמה גדולה בכרמל". רעיון זו נולד לאחר ביקורו בבוקרשט של מנחם אוסישקין, והוא זה שהניח בפני סגל ורעיו את "רעיון הקמת קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל".
"יוסף היה ציוני ובשנת 1921 קנה בבוקרשט מ"התאחדות עולי רומניה" חמישה דונם אדמה באחוזה: שניים וחצי דונם היו ברחוב סיני (מספרים 18 ו-18א' כיום) ועוד שניים וחצי דונם אדמות חקלאיות היו על "הר ונטורה... אדמות אלו נועדו לנטיעות, ושם ניטע הכרם של אדמת סגל. היום עובר שם רחוב איינשטיין ואולי ניתן למצוא שם עדיין ניצני גפנים ששתלו אבי ואמי. משפחת סגל עלתה ארצה בשנת 1925, אותה שנה בה נבנתה האוניברסיטה העברית. יוסף סגל היה אידיאליסט. ברומניה לימד בשני בתי ספר" "מוריה" וקולטורה". הוא היה איש ספר שידע הרבה שפות: רומנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, וכנראה גם רוסית. וכמובן שידע גם עברית. בגיל ארבעים וחמש החליט לעלות לארץ-ישראל. הוא עזב הכול מאחוריו למען האידיאלים שלו.
היו לו שתי אהבות: אהבת התנ"ך ואהבת המולדת". משפט אחרון זה עלה וחזר במהלך
הראיון עם בניהו סגל ז"ל ונראה היה לי, שזהו גם אידיאל שהנחיל יוסף סגל לבניו.
"גרתי חודשים אחדים בתל-אביב ובכספי שחסכתי ברומניה סידרתי לי בית חרושת ללבנים (רכשתי אומנות זו בתל-אביב). לא הצלחתי בעסק זה" כך סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו.. "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925) מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על יד האחוזה. ... בשבט, בלילות גשם, הייתי ישן עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה, וגם ציפורים לא נראו". לפי הכתוב בספרו של חגי סגל, משפחת סגל חיסלה את ענייניה בעיר העברית הראשונה בסוף חורף 1926 והזמינה משאית שתסיע אותם צפונה... הרכוש שהביאו עימם מרומניה הכיל את המעט הנחוץ לניהול חיים חלוציים...: ארון בגדים תלת-מדורי, מיטות פשוטות, קצת בגדים, קצת ספרים, כלי מטבח הכרחיים, וזהו".
מלכה סגל סיפרה בראיון, שהם רכשו מגרש ברחוב מאפו. אך המגרש לא מצא חן בעיניה והיא העדיפה על פניו מגרש אחר ברחוב סיני. אך למעשה גם כאן, ברחוב סיני, לא היה דבר, ולכשהגיעה משפחת סגל לשכונה התגוררו בה שלוש משפחות יהודיות בצריפים וסבלים וערבים הסתובבו בשטח...."היינו כולנו כמו משפחה אחת גדולה ועזרנו זה לזה בשעת הצורך", סיפרה.
ועוד סיפרה מלכה סגל בראיון בשנת 1991: "אחרי שמונה-תשעה חודשים בתל-אביב, הגיעו שמועות כי החלו לטעת עצים באחוזה. מי? חלוצים מרוסיה. גם אנחנו הצטרפנו. גרנו בצריפים בקבוצת הצריפים שהוקמו בצורת ח' ברחוב סיני 4. אלו היו מגורים לפועלים.... הכסף שקיבלנו הספיק לחיות בצמצום. אפיתי לחם, עשיתי דגנים מלחם. לא אכלנו בשר. יצאתי לעבודת הנטיעות כשאני בהריון ולא מרגישה טוב. אבל לא סיפרתי לאף אחד. כשהבן נולד, השארתי אותו לבד שוכב בקופסת עץ והלכתי לעבוד חצי יום. האמנתי ואמרתי כי השם ישמור!."
"אשתי ואני נתקבלנו לעבודה, סיקול כביש צר בין ההרים עד למעיין, וקראו לו איזה זמן "כביש סגל".... סיפר יוסף סגל. "אחר כך עברנו לחפירת בורות לנטיעות.... תאנים קטפו מן העצים חינם ובשפע, תאנים שעמדו שם מימי אחאב מלך ישראל. היינו מאושרים. ידענו שמכשירים אנו דרך עבודה לאחינו בני ישראל הנמצאים בגולה ושיבואו אחרינו... תיירים רבים היו מבקרים אותנו בעבודה, מסתכלים, מתפלאים ומצלמים...." אבל מלכה סגל סיפרה לנכדה חגי: "הצרה הייתה שאי אפשר לעבוד עם מכוש וללמד ביחד, ולכן אני הייתי חייבת לעבוד פי שניים בזמן שהוא מסביר, כדי שלא נגזול חס ושלום את הכסף שנותנים לנו בשביל העבודה".
"במשך שנתיים-שלוש גרו בצריף, בלי חשמל בלי מים זורמים, בלי תחבורה. כאשר יוסף לימד בבית הספר "זיכרון יוסף", המשפחה התגוררה באחד החדרים של בית הספר, ובאותו זמן התחילו לבנות את הבית שלהם, על האדמה שלהם במספר 18." באחד מארבעת החדרים של בית הספר התקיים גן ילדים. הגננת הייתה רחל, בתו של יוסף סגל.
בנו של יוסף סגל סיפר: "כעבור שנתיים, בזמן החופשה, אבא קיבל מבני הדודים בתל-אביב מכונות לבניית בלוקים. אבא ואימא בנו במו ידיהם את הבית. אחר כך הזמינו מישהו לצקת את הגג. רק לאחר שנוצק הגג, ניתן היה לקחת משכנתא על הבית, ולהמשיך בבניה. אז עברו לגור בבית בן הקומה אחת (בחזית המגרש). במשך השנים הרחיבו קצת. אני עצמי עזרתי בבניית מרפסת אחורית"
מלכה סגל תיארה את תהליך בניית הבית: "עבודת הנטיעות הסתיימה. היו לנו עוד 300 לירות שטרלינג בבנק ו-300 בלוקים שנשארו אצל האחים בתל-אביב. החלטנו לבנות את הבית. קבלן הקים לנו את היסודות והתקרה. בשלוש מאות הבלוקים שהאחים סגל שלחו לנו בהזדמנות התחלנו לבנות את ביתנו: מבנה מלבני מאורך בן שלושה חדרים, בלי מטבח, בצד מעין מרפסת ללא מעקה ושרותי בור בחצר במרחק כעשרה מטרים מהבית". "מפחיד היה ללכת אליהם בלילה, מפחד שועלים" הוסיף הבן בניהו. היכן בישלו? "פרימוס היה במקום כלשהו בבית. הסוכר היה זול. תאנים היו בשפע וחופשי. בישלתי 12 קופסאות ריבת תאנים ואכלנו לחם בריבה".
"בזמן יציקת התקרה יוסף חלה, שכב במיטה עם 39 חום. ידוע שצריך לצקת תקרה בפעם אחת. בגלל המחלה יצקנו את התקרה בפעמיים, לכן התקרה לא הייתה מושלמת ורטיבות חדרה לבית. אבל הרצפה הייתה מושלמת! עד היום אפילו "בלטה" אחת לא זזה. אנחנו בעצמנו פיזרנו את החול לבלטות. הבלטות הובאו מאיטליה."
בניהו סגל סיפר: "עברנו לביתנו בשנת 1928.... במשך הזמן סגרנו את המרפסת למבנה. הקירות היו רשת וכמו טיח מודבק עליה משני הצדדים. זה היה קיר דק, אבל היה לנו שם מקלחון, שירותים וחדר אוכל קטן. זו הייתה חגיגה לכולם. במטבחון גדלנו!... המבנה הזה אחר כך דרש הריסה. לאחר זמן הרסנו אותו ובנינו אותו מחדש, במתכונת רצינית. אפילו עם חרסינה..."
"בשנים 1930-1932, משהחלה העלייה מגרמניה" סיפר בניהו סגל, "ההורים הקימו בביתנו פנסיון קיץ לילדים. החופש הגדול היה, אבא לא עבד והרי היה איש חינוך ותרבות. 16-17 ילדי עשירים באו לפנסיון שלנו. אמא דאגה לצד הכלכלי ואבא לצד התרבותי. בשנים האלה אכלנו טוב. ההורים הרוויחו יפה ובכסף הזה התקיימנו כל השנה."
תהליך הרחבתו של הבית היה איטי. הבית גדל עם הזמן ועם הצרכים של בני המשפחה. תחילה היה זה בית קטן, שמסביבו ניטעו עצי פרי, וגם עצי אורן ניטעו. אלו עומדים שם גם בשנת 2010.
מראה הבית בתצלום אויר משנת 1946. מימינו בית הכנסת.
כל השטח סביב הבית הייתה נחלתה של משפחת סגל.
חגי סגל, נכדו של יוסף, מתאר בספרו "רק לא מלחמת אחים" את הבית: "... הוא היה אחד מעשרת בתי האבן הראשונים בשכונה... למרות גל השיפוצים המקיף שעבר המבנה בינתיים, והקומה אשר נבנתה עליו מתישהו אחרי קום המדינה, הוא עדיין דומה למבנה המקורי: בית עם תקרה גבוהה ועם חלונות רבועים, שתכניות הבנייה שלו לא הונחו מעולם על שולחנו של ארכיטקט מוסמך או אפילו חצי מוסמך. גם אם יעמוד על מכונו שנים רבות... ספק אם יוכר אי פעם על ידי הרשויות המתאימות כמבנה היסטורי ראוי לשימור... תשעים לירות שטרלינג עלה הבית, מחיר זעום אפילו לפי תעריפי 1928. רובן הוצאו על חומרי בנייה, לא על שכר פועלים. את רוב מלאכת הבנייה עשו הדיירים העתידיים עצמם. גם את הלבנים ייצרו במו ידיהם, לפי ידע שצברו במפעל הלבנים הכושל בתל-אביב. 1,300 לבנים בדיוק, זכרה סבתא. אנשי מקצוע לימדו אותם להניח את הלבנים זו על זו, לקבוע בבית חלונות ודלתות, ולחרוץ בקירותיו תשתית לחוטי חשמל. החשמל הגיע לשם רק באמצע שנות השלושים...... עד להגעת החשמל הם הדליקו בלילות עששיות. בניהו, אשר מונה על ידי הוריו כאחראי על תדלוק העששיות, זכר לטובה את העלטה הכבדה ששררה בחוץ בלילות, בעידן הטרום חשמלי, והפכה את ילדי המשפחה לגיאוגרפים של כיפת השמים. שבילי הרקיע היו מוכרים להם כשבילי הכרמל..."
"...בינתיים החליטו להעביר קו ביוב ברחוב" סיפר לי גדליהו. "כל דייר הצטווה לשלם סכום כסף עצום, אולי מאה לירות. לא היה למשפחת סגל מספיק כסף ואמה מלכה מכרה חלק מהמגרש. ... אחר כך, כשאסתר, אשתו של בניהו הייתה בהריון, מכרה מלכה עוד חלק של המגרש. לצדו של בית משפחת סגל נבנה בית בן שתי קומות מעל קומת עמודים, ובניהו בחר לגור בקומה העליונה, משם ניתן לראות את הנוף.
בניהו היה מורה בבית הספר בסמ"ת ורבים מהחיפאים זוכרים אותו. בניהו ואסתר גרו בדירה זו קרוב לחמישים שנה. לאחר שאסתר נפטרה, המשיך בניהו להתגורר בדירה, עד שנפטר גם הוא. בתמונה מימין ניתן לראות, בין הדלת לחלון, את מודעת האבל שנתלתה ליד פתח בית המשפחה הוותיק. בבית זה גר עד היום ידידיה, בנו של בניהו סגל. הדירות העליונות הושכרו.
הבית בשנת 2008. ניכרים בו שלבים שונים של בניה. בתמונה משמאל המרפסת שהוספה מאחור.
מאז שנת 2008 נעשו עוד שיפוצים בבית וכיום, לאחר השיפוץ האחרון, תתקשו לזהות בבית הצבוע את שרידי העבר.
בפרקים הקודמים קראתם כבר על הקשיים שעמדו בפני משפחת סגל, כמו גם בפני התושבים האחרים של אחוזה באותה תקופה, על המחסור במים, ועל ההליכה הקשה למעין הרחוק בפאתי אחוזה. "הקשר עם העיר נסתדר על ידי עגלה שנסעה פעם בשבוע ביום חמישי העירה בשביל לקנות לצרכי שבת. אסיפת התושבים הראשונה התקיימה בחול המועד סוכות תרפ"ו בסוכה שבניתי על מגרשי עוד לפני בנין הבית" סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו. "ביתי היה אז הבית הגדול ביותר באחוזה, ועכשיו הוא, תודה לאל, הבית הכי קטן. הילד הראשון שנולד בשכונה וכמובן בלי רופא ומיילדת הוא ידידיה בני. מאותו יום סדרו גם את הקשר עם העיר על ידי אוטו, לשלוש פעמים במשך היום..."
מלכה סגל הגיעה לאחוזה כשהיא בהריון. כשהגיע החורף של שנת 1926, ביום הראשון של סוכות, נולד הבן ידידה. היה זה הילד הראשון שנולד באחוזה. כפי שכותב חגי סגל: " הדבר החשוב אצל סבא היה ארץ ישראל, אחר כך בית הספר, ובסוף אנחנו [הילדים והנכדים]. אבל ידידיה היה משהו אחר, ליטפו אותו, ונישקו אותו המון בצעירותו..." ידידיה למד בבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן בבית הספר "הריאלי", והיה חבר בתנועת הצופים הדתיים ומדריך בסניף בני עקיבא בשכונת הדר. בסתר היה גם חבר ב"אצ"ל". את דרכו לשם סלל אחיו הבכור שלמה. שניהם היו תחילה חברים ב"הגנה", התאכזבו מארגון זה ובשנת 1945 עברו ל"אצ"ל".
"ידידיה סגל היה נער יפה בילדותו וגם בנעוריו. לבגרות לא זכה להגיע, כיוון שנרצח במסגרת מלחמה עקובה מדם בין ה"הגנה" לאצ"ל. מלחמה זו הייתה המשך לקרע העמוק שנפער בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי. "בליל א' בשבט תש"ח (12.1.1948) נחטף ידידה ממקום עבודתו כשומר לילה בבניין שבו עבד כבנאי בשעות היום. חוטפיו היו אנשי ה"הגנה" שחשדו בו כי היה מעורב בחטיפת אחד ממפקדם ורצו להפעיל לחץ על מפקדיו כדי שישחררו את האיש שלהם.
גופתו הפצועה נמצאה ליד הכפר הערבי טירה, כיום טירת הכרמל. על פי גרסת ה"הגנה" ידידה ברח ממקום מעצרו לכיוון הכפר הערבי טירה שלמרגלות ההר ותושבי הכפר הרגו אותו. גרסתם של אנשי האצ"ל הייתה כי ידידיה נרצח על ידי אנשי ה"הגנה" וכדי לטשטש את עקבות המעשה הניחו את גופתו ליד טירה.
פרשת חייו ומותו של ידידיה התפרסמה בספר בשם "דמי אינו שותק - ידידיה סגל, חטיפות, עינויים רצח ומשפט". בשנת תשס"ט יצא לאור ספרו של חגי סגל "רק לא מלחמת אחים" בו מסופר סיפור המשפחה וכן סיפורו של ידידיה. לשם הספר נבחרו מילותיה של מלכה סגל, כאשר הובאה גופתו של ידידיה מטירה ומסביב נשמעו קריאות נקם. מלכה, שרצתה למנוע שפיכת דמים נוספת בין יהודים, קראה, למרות כאבה הגדול על מות בן זקוניה: "רק לא מלחמת אחים!".
קצרה היריעה מלתאר פרשה מזעזעת זו מתולדות הישוב, ואני ממליצה לכם בכל לב לקרוא את ספרו המרתק של חגי סגל, המספר את סיפורו של ידידיה, סיפורה של השכונה וסיפורה של המדינה באותה תקופה.
בין רחובות אהוד ויותם נמצא גן קטן לזכרו של ידידיה סגל. בשנת 1973, עת נחנך הגן, עמד כאן שלט צנוע בו נכתב: "לזכרו של ידידיה סגל (סגן גבריאל) הי"ד, חייל הארגון הצבאי הלאומי, נולד, חי ונפל באחוזה". מלכה סגל הייתה אז עדיין בחיים. זאת מספר לנו חגי סגל בספרו. אך כיום נכתב על השלט רק "גן ידידיה סגל". ממגרש החניה של מכולת "פריזול" ברחוב יותם מוביל שביל צנוע אל הגן. בעת ביקורי במקום שיחקו ילדים על המגלשות והוריהם ישבו לידם על הספסלים. העוברים ושבים ידעו להנחות אותי אל הגן, אך לא הם ולא הורי הילדים שבגן ידעו מי היה ידידה סגל והתפלאו מאד לשמוע את סיפורי.
יוסף סגל נפטר בשנת 1965 בגיל 86 או 87. אשתו מלכה המשיכה לגור בבית עד לפטירתה בשנת 1998. בת 97 הייתה במותה. בניהו סגל, אותו ראיינתי, נפטר בתחילת שנת 2008.
יוסף סגל אינו יושב עוד במרפסת הקדמית של ביתו ולומד תורה, מלכה אשתו אינה אופה יותר פשטידות מפירורי פרוסות הלחם מיום האתמול, בניהם בניהו, ידידיה ורבים מבני משפחתם אינם איתנו עוד, אבל סיפוריהם מסופרים עדיין בספרים, במאמרים ובפי זקני אחוזה ומעוררים פליאה.
מקורות:
שיחה עם בניהו סגל ז"ל באוגוסט 2005.
זיכרונות של בני משפחת סגל בחוברת: 75 שנה לאחוזה
זיכרונות בני המשפחה בחוברת: ארליך, אלינורה (ליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
זיכרונותיה של מלכה סגל, בחוברת: של גיא, רונית וארד, יהודית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י, תשנ"ב, 1991/02 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
אתר יזכור - סגל ידידיה - סיפור חייו http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=77211
סגל, חגי: רק לא מלחמת אחים.שילה, ברכת בית אל, 2009
התמונה של משפחת סגל היא מתוך ספרו של חגי סגל: רק לא מלחמת אחים
תמונתו של ידידיה סגל היא מתוך אתר "יזכור"
תצלום האוויר הוא קטע מתוך תמונה של אחוזה מאוסף התצלומים הממשלתי
תיירת בעירי - פרק כ"ב: בית כנסת לאחוזת הרברט סמואל ומעון הורים. אמירה קהת
בית הכנסת היה מוסד חשוב מאוד לעולים מרומניה, ותיקי שכונת אחוזה, שהקפידו לשמר את המסורת והאופי הדתי-חברתי של הקהילה היהודית שממנה באו.
בשנות העשרים, כך סופר לי, התפללו התושבים בביתה של משפחת רגר, בשולי אחוזה וממקור אחר נודע לי, שעד סוף שנות העשרים התפללו התושבים באחד מצריפי השכונה. משנבנה בית הספר "זיכרון יוסף" ברחוב סיני, הוקצה חדר אחד מארבעת החדרים שהיו בבניין לבית הכנסת.
יונה אל גרינברג, מותיקות השכונה, סיפרה לי שהמגרש עליו עומד בית הכנסת היה שייך במקור לאביה, יעקב אל. יעקב מסר את המגרש וקיבל תמורתו מגרש אחר ברחוב תל-מאנה 8, עליו מעולם לא בנו.
יונה, גדלה בצריף הנראה בפינת תצלום האוויר שלמטה, לאחר מכן ברחוב מאפו, גידלה שני דורות באחוזה, ומתגוררת כיום בסמטה שמול בית הכנסת.
מקור אחר מציין, לעומת זאת, שבשנת 1934 או 1935 פנה ועד השכונה למשרד אוראל וזוהר בבקשה לתכנן עבורו את בית הכנסת השכונתי. למטרה זו הוקצב מגרש גדול שנתרם לצורך כך ע"י יורשיו של זאב גורדון, שנמנה על מייסדיה. הרישיון לבנייתו ניתן רק בסוף שנת 1937 והוא נבנה בשנת 1938.
לכן, בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936, עומד המגרש ריק, ותושבי השכונה מתפללים עדיין בחדר מחדריו של בית הספר, ממש ממול.
עיצוב בניין בית הכנסת "אליהו הנביא" עבר מספר גרסאות. באחת מהן הוצמדה כיפה לראש הבניין. בסופו של דבר נבחר עיצוב מודרני, בסגנון הבינלאומי: מבנה בעל גג שטוח, בעל חלונות זכוכית מודגשים, קויים ישרים ומבהיק בלובנו. המבנה היה דו-קומתי, רושת במשטחים נרחבים של חלונות זכוכית. הוא כלל: מרתף ובו מקווה טהרה, קומת קרקע ובה אולם כניסה והיכל לכמאה וששים מתפללים וכן עזרת נשים בצורת האות "ח" בקומה השנייה. כמקובל, ניתן היה להגיע אליה בגרם מדרגות חיצוני.
כאן נראה בית הכנסת מגג בית הספר "זיכרון יוסף", בשנות החמישים
באתר האינטרנט של בית הכנסת מצאתי פרטים על רבניה. החל משנת תרצ"ט (1939) היה לבית הכנסת חזן קבוע, החזן נפתלי דוף ז"ל, אשר שימש בקודש עד שנת תשל"ג (1973). במשך שנים רבות היה החזן דוף מארגן, לקראת הימים הנוראים, מקהלת נערים מילדי השכונה, איתם היה משורר את התפילות.
את דמותו הרוחנית של בית הכנסת עיצב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שנבחר לרב בית הכנסת ורב השכונה בשנת ה'תשי"ז. מאז בחירתו, הנהיג הרב סדרי תפילה מתוקנים ושיעורים מסודרים לבעלי הבתים, לצעירים ולנוער, בשבתות ובימות החול. לידו עזרה לו גם בהרבצת תורה, בעיקר לנשים, זוגתו הרבנית מרת חיה יונה ע"ה.
שיעורו של הרב, בשבת אחר הצהרים, בסוגיות בתלמוד, הפך למושג ולמוסד, אליו נהרו רוב חברי הקהילה.
כן הנהיג הרב את השיעורים המיוחדים פעמיים בשנה בשבת "שובה" ובשבת "הגדול". בשבתות אלו הייתה הרבנית ע"ה דורשת בפני הנשים לפני הצהרים והרב היה דורש לגברים בשבת אחר הצהרים. שני שעורים אלו הפכו לאבן שואבת לא רק לבני אחוזה אלא גם לרבים מן השכונות הסמוכות. לאחר פטירת הרב בנימין בנדיקט זצ"ל נבחר הרב פרופ' השר דניאל הרשקוביץ שליט"א לכהן כרב שכונת אחוזה כולה. תושבי אחוזה הותיקים ידעו לספר שלא תמיד שררה הרמוניה בבית הכנסת.
היו בבית הכנסת שני רבנים שלא דיברו ביניהם: אחד מהם היה הרב קרפל ממזרח אירופה, יהודי בעל זקן ארוך, השני היה ממוצא גרמני ואורתודוקסי, הקהילה הייתה מפולגת.
ומה עשו רוב תושבי אחוזה הניטרליים? אחרי תפילת השבת הלכו לרב אחד ואחר כך לרב שני. בשנת 1943 הוקם ליד בית הכנסת בית ספר דתי "כרמל". חיים מילר, יליד 1937 היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר.
מבט מהאוויר אל בית הכנסת, בשנת 1946 בית הכנסת בתכנית משנת 1952
רינה דוניה סיפרה שעל גג בית הכנסת באחוזה פעלה בשנת 1937 תחנת איתות.
היא השתתפה בפגישה שהתקיימה על הגג מטעם ההגנה, וכשסיפרה זאת להוריה, הם דאגו מכך שבתם, שהייתה בגיל ההתבגרות, הפכה חברה בארגון מחתרתי שפוקד עליה ללכת לבד בחושך. בשנות החמישים, בעקבות גידול האוכלוסייה של אחוזה, הורחב בית הכנסת. תכנון ההרחבה נעשה על ידי משרד ראט, קומט וקנר.
ליד בנין בית הכנסת, בשיפולי המגרש, נבנה בנין נוסף בן קומה אחת, ששימש לבית מדרש. גם מבנה בית המדרש שופץ. הוספו לו מספר חדרים בקומת הקרקע, לשימושו של סניף בני עקיבא, שגדל אף הוא, ונבנתה קומה נוספת ובה אולם אירועים מרווח לשמחות ולאירועי תרבות של בני הקהילה.
היכל בית הכנסת החדש נחנך בטכס רב רושם ביום טו 'בתמוז תשכ"ד. חלק גדול מן כסף לבניית ההיכל החדש וכן לתוספת שנבנתה על המבנה שבחצר נתרם על ידי ר' צבי ורבקה אויסלנדר ז"ל ומאז מכונה הבית שבחצר: "בית צבי ורבקה". עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית הכנסת שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בשנת 1939 קנה שלמה יונס מושב עבור אשתו פנים ביה"כ כפי שנראה בעבר
בעזרת הנשים של ביה"כ
בשנת 1968 נהרס בית הכנסת המקורי בעקבות הדרישה להרחבה מסיבית שלו.
האדריכל ישעיהו אילן ז"ל, שתכנן את בית הכנסת החדש, עיצב מבנה סימטרי גדול בן שלוש קומות.
אילן תכנן מבנה מעטפת אשר עטף את הבניין הישן מכל צדדיו. גלריית עזרת הנשים של המבנה המקורי הוסרה ובמקומה נבנתה רצפת היכל התפילה החדש. להיכל ההיסטורי נוספה עזרת נשים משני צדדיו, ואילו מעל להיכל התפילה החדש נבנו, עבור עזרת הנשים, שתי גלריות, אחת מעל השנייה. היכל התפילה החדש מכיל כשלוש מאות ושבעים מקומות ישיבה בעזרת הגברים וכמאה וחמישים מקומות ישיבה בעזרת הנשים.
בית-הכנסת המקורי היה אחד משני המבנים היחידים שבנו אוראל וזוהר בחיפה אשר נהרסו במהלך השנים, וכך אבד לאחוזה מבנה יפה בסגנון הבינלאומי, המוערך כיום מאד.
החל משנות השמונים של המאה הקודמת, התרחבה השכונה מאוד ונוספו בה משפחות דתיות רבות. לכן נבנו בה מספר בתי כנסת ונפרדה החבילה, אך בית הכנסת "אליהו הנביא" שומר על מרכזיותו בשכונה מתקיימים בו מדי בוקר בימות החול שני מניינים, תפילות מנחה וערבית ותפילות שבת מסודרות.
בשבת אחר הצהרים מתקיים השיעור הקבוע שניתן על ידי הרב השר דניאל הרשקוביץ שליט"א. כן מתקיימים שיעורים קבועים בימות השבוע, ושיעור משניות מדי יום בימות החול בין מנחה למעריב.עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית ההורים שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בית הכנסת אליהו בשנת 2008
ליד בית הכנסת, בשדרות סיני 10-12 ניצב מעון הורים "סיני": דיור לאוכלוסיה דתית מבוגרת. ראשיתו בשנת 1932 ברחוב גוש חלב בהדר כ"מושב זקנים המרכזי" לחסרי אמצעים במימון תרומות.
באתר האינטרנט של בית האבות כתוב שנחנך ביוני 1945, אך בפרסום שקיבלתי כתוב שהוקם ב-1958 על קרקע שהוקצתה ע"י עיריית חיפה. כאן נבנה בנין בן 70 חדרים ובשנת 1962 נוסף לו אגף חדש, ובשנת 1970 הורחבו שני הבניינים למבנים בני 3 קומות ובהם 107 חדרים, הכוללים שירותים צמודים - חדר לכל דייר.
במעון ההורים מעל מאה דיירים, עצמאים, תשושים קל וסיעודיים, רובם יוצאי אירופה וניצולי שואה. בשנת 1964 נקרא המוסד "בית מושב הזקנים המרכזי, אחוזה"
רבים מתושבי השכונה, שגדלו, והתבגרו בה, עברו לעת זקנה להתגורר בבית ההורים שברחוב סיני.
ליד הגן לזכרו של משה ירוסט נבנה לפני מספר שנים בית אבות נוסף "פסגת אחוזה".
בית הורים סיני בשנת 2010
מקורות:
אור-אל, אלוף ודרור. בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה. הוצאה עצמית, חיפה 2008.
אשל, צדוק. הבחורות ההן. ספר חברות ההגנה בחיפה. הוצאה לאור משרד הבטחון 1997.
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה, יוני 1995
אתרי האינטרנט של בית הכנסת ושל מעון ההורים סיני
שיחות עם ותיקי אחוזה, יונה אל גרינברג, יצחק איכבום, חיים מילר, עליזה הרט.
התמונות בשחור לבן ניתנו לי באדיבות אדריכל יצחק איכבום, שצילם אותן בשנות החמישים.
התמונות הצבעוניות צולמו על-ידי
תיירת בעירי - פרק כ"א: בית ספר "זיכרון יוסף" - בית הספר הראשון בשכונת אחוזה. אמירה קהת
בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936 ניתן לראות כאן בית ספר כבן שמונה או תשע שנים, שלו קומה אחת בלבד.
מתי וכיצד נוסד בית הספר?
חגי סגל מביא את סיפורה של סבתו, מלכה סגל, אשתו של מנהל בית הספר הראשון, בספרו "רק לא מלחמת אחים":
"בשנת 1926 ביקר בחיפה מר יוסף גצלר, איש עשיר ונדיב מיאסי, רומניה, בן משפחה רחוק של סבתא מלכה, וביקש מסבי המלצות לאפיקי תרומה בארץ, וזה הציע לו מיד לבנות בית ספר במקום, כדי שמציון תצא תורה.
במסגרת מאמצי השכנוע, השתמש סבא בעובדה שגצלר ואשתו, שהיו נשואים כבר שנים רבות, התהלכו אז ערירים. גצלר קנה כאן מגרש, סיפרה מלכה, ורצה לבנות עליו משהו שיישאר לזכרו. "אם תקים בית ספר יהיו לך הרבה ילדים" הבטיח יוסף סגל ליוסף גצלר.
עוד במהלך אותו ביקור נחתמה עסקה.
גצלר חזר לרומניה ושלח למשרד שהיה פה כסף לבניית בית בן ארבעה חדרי כיתות. מאוחר יותר נולדה לבני הזוג גצלר גם בת.
מר יעקב הלר, מנהל ביה"ס בשנים 1962-1981 סיפר לתלמידיו במלאת 50 שנה למחזור הראשון של בית ספר "זיכרון יוסף": "נמצא פתק דהוי ועליו רשום - ביה"ס נוסד בשנת תרפ"ז 1927. ...
בין המסמכים שנמצאו בתיק בלט חוזה מקורי משנת 1926, שנה לפני יסוד ביה"ס. זה היה חוזה בין יוסף גצלר לבין בעל האחוזה - סר הרברט סמואל. שם ביה"ס יהיה לעולם ע"ש שרה חיה ויוסף גצלר, מיאסי שברומניה. מר יוסף גצלר ז"ל שהיה יהודי אמיד, תרם 600 לירות מצריות להקמת ביה"ס, ולכן נקרא ביה"ס על שמו - זיכרון יוסף" ... בשנה"ל הראשונה מנה ביה"ס 7 תלמידים בלבד...
מי בנה את בית הספר?
המסמך המוקדם ביותר הנמצא בתיקי מחלקת ההנדסה של העירייה הוא משנת 1940.
זוהי בקשה לבניית מקלט בבית הספר על-ידי האדריכלים צוצקא-וולטש. מסמכים מוקדמים יותר אינם בנמצא בתיק.
את סיפור בנייתו של הבית לא מצאתי באף אחד מסיפורי ותיקי אחוזה. האם ייתכן שבית הספר נבנה ע"י המנהל שלה, מר יוסף סגל? ידוע לי שמר סגל הגיע מתל-אביב עם כלים להכנת בלוקים ובנה גם את ביתו ברחוב סיני במו ידיו. מדובר היה במבנה פשוט. ידוע שהוא עצמו התגורר במבנה זה, עד שהסתיימה בניית ביתו.
על מספר התלמידים ומספר הכיתות בבית הספר מצאתי סיפורים שונים ואף סותרים אחד את השני, כי זהו טיבם של סיפורים הנדלים מזיכרונותיהם של ותיקי השכונה. אך מכולם עולה שמדובר במספר קטן של חדרים ובכיתות רב-גיליות.
כשבית הספר נפתח, היה זה "בנין חזיתי בעל קומה אחת, שמנה שלושה חדרים ועוד חדר נוסף" סיפרה כוכבא הרטמן. "בכיתה עמי למדו גם אחי יצחק ואחותי שרה. אני זוכרת פרוזדור ארוך, שנים שלושה חדרי לימוד וחצר משחקים גדולה".
חיים אברמוביץ, יליד 1922 סיפר בראיון לעמותה, ש"בבית הספר היו בהתחלה ארבעה חדרים: חדר כיתה, חדר גן, חדר למנהל וחדר לבית הכנסת". "בית הספר היה מורכב משתי כתות רב-גיליות ובית כנסת, בניהולו של יוסף סגל שהיה גם מורה בבית הספר" סיפר תושב ותיק אחר.
בניהו סגל סיפר על השנים הראשונות של בית הספר: "בבית הספר בראשיתו היו שמונה תלמידים והיה מורה אחד שהיה ממלא את התפקידים של המורה, המנהל והמייסד של בית הספר, הלא הוא מר יוסף סגל ז"ל.
בבית הספר למדו את כל המקצועות כגון אנגלית, חשבון, טבע, תנ"ך, היסטוריה ועוד. לאחר כשבע שנים נוספה מורה לביה"ס והישוב התפתח. מספר הכיתות גדל לשלוש ובכל כיתה היו כ-12 תלמידים. בבית הספר נערכו הצגות, הילדים היו יוצאים לטיולים והיו מתקיימים חוגים יפים."
טובה דופלט בן-דב, מרחוב סיני 11, תלמידת המחזור הראשון בבית הספר, התראיינה רבות וסיפרה: "אני למדתי בבי"ס זיכרון יוסף מכיתה א' עד כיתה ד' והייתי בין תלמידיו הראשונים של בית הספר. למדנו אז 7 תלמידים בגילאים שונים בכיתה אחת, והיינו מחולקים לקבוצות לפי רמות הלימוד. מכיוון שהייתי תלמידה טובה, קפצתי כיתה ולכן סיימתי את סמינר "המזרחי" למורים כבר בגיל 17.... מר סגל לא הפריד בין חינוך ולימוד. הלימוד היה משולב בכל שעות היום והחינוך היה משולב בלימודים. לא היה דבר בחיינו, שלא עשינו בביה"ס עם המורה."
"בביה"ס למדנו 6 שעות ביום והיו הרבה שעורי בית. ארוחת עשר הובאה כל פעם על ידי משפחה אחרת, ואני זוכרת את התפריט: לחם מרוח בשומן וקוקוס וסיר מלא דייסה, שחולקה בין התלמידים.
מנהל ביה"ס באותה תקופה והמורה היחידי היה מר יוסף סגל ז"ל. למדנו אצלו הרבה לימודי קודש, קראנו הרבה בספר התנ"ך, כי לא היו ספרי לימוד. נוסף לכך למדנו גם הרבה טבע, אסטרונומיה וכמובן עברית ומתמטיקה. הלימודים עם מר סגל היו מאד חווייתיים. הוא היה אוטודידקט ונתן לנו כלים לחקור, ללמוד ולהתעניין בכל."
ובמקור אחר: "משפחת סגל עברה לגור במבנה ב-1928 ומר סגל פתח שם בית ספר.
בתחילה היו 6 כיתות. מר סגל היה המחנך, מנהל, מורה לזמרה, מורה לחינוך גופני וגם... לא תאמינו גם השרת. במו ידיו ניקה את בתי השימוש.
בנין בית הספר כלל ארבעה חדרים: חדר אחד - בית ספר. חדר שני - גן ילדים , חדר שלישי - בית כנסת ובחדר הרביעי גרה משפחת סגל עד שבנתה את ביתה, ואז הפך החדר של משפחת סגל למשרד.
שמו הראשון של בית הספר היה "בית הספר העממי על שם גצלר באחוזה", רק לאחר שנים שונה שמו ל"זיכרון יוסף". אשתו של מר סגל, מלכה, עבדה בבית הספר כשמשית ושמרה על ניקיונו. בעבודות הסניטציה היה מר סגל עוזר לה. הוא היה נוהג לחלק מהסנדביץ שרעייתו הכינה עבורו לילדים שלהם לא היה אוכל.
מפעם לפעם היה מממן את הוצאות הטיולים לאלו מהתלמידים שלהוריהם לא הייתה יכולת זו."
ישראל יעקובי, שהגיע ארצה בשנת 1930, סיפר: "נכנסתי לביה"ס זיכרון יוסף" בהיותי בן 10. היו בו 28 תלמידים בשכבות א-ו. כולם למדו בחדר אחד. הבת של מר סגל המנהל הייתה גננת, והיא לימדה את העולים החדשים. בית הספר שימש בשעות הערב כבית-כנסת".
מצאתי עוד תיאור מפי תושב ותיק שסיפר: "בשלב הראשון נפתח גן ילדים וכיתה א' עבור 20 תלמידים, מהם 12 בגן הילדים ו-8 בכיתה א'.
החלה פעילות לגיוס כסף ברומניה ע"י ישראל מרכוס ויוסף צוויבל. במהלך השנים התרחב בית הספר כתוצאה מגידול במספר התושבים. ארבע כתות החלו לפעול בשנת 1927. בית הספר הפך למוקד לפעילות תרבותית בזכות עבודתו של יוסף סגל: קורסים ללימוד עברית וספריה לרשות התושבים התקיימו בבית הספר אירועי תרבות, טקסים בחגים ולציון סיום שנת הלימודים, בהם השתתפו כל התושבים."
כשבע שנים לאחר הקמת המוסד היו בכתה כ-25 תלמידים. חלקם היו מבני העלייה הגדולה שבאה מגרמניה וחלקם מ"ילדי טהרן".
"את הברושים ששרדו מתקופתו הראשונה של בית הספר נטעו ילדים וביניהם גד הילב, מראשוני תלמידי בית הספר. הברושים הם שריד אוטנטי יחיד מאותה חורשה שהייתה בשטח בית הספר" סיפרה אלינורה ארליך בשנת 1991. (ראה במפה משנת 1938)
דניאל הרטמן (מתלמידי המחזור הראשון) סיפר עוד: "מר סגל הוא יהודי ירא שמים וישר מאין כמוהו. הוא לא הסתפק בתכנית השעורים הרגילה, אלא דאג לצורכי הילדים בכל. בחצר בית הספר סידרו ערובות והמורה שושנה, גננת מדופלמת בבתי הספר בחיפה הייתה באה ונותנת לנו שעורים בסידור הערוגות, ההשקאה וכו'. בחצר עמדו עצים (תות) ועליהם תולעי משי. והמורה ניצל את ההזדמנות לספר לנו על ייצור המשי. בלילות היה סגל מזמין תלמידים נבחרים לרחבה שלפני בית הספר ומסביר להם על כוכבי השמים, כוכבי הלכת והשמשות. סקירותיו היו מלאות עניין".
ומי היו המורים האחרים בבית הספר?
פרומה גירשנצוייג-גולדשטיין סיפרה בספר המחזור של שנת ה-50 לביה"ס: "כשבית הספר גדל נוספו עוד מורים כגון: יהושע פרח ואשתו צפירה. (ראו פרק י"ט). המורה זילברשטיין שחי עד היום באחוזה ושיהיה לנו בריא, היה מורה בחסד. הייתה המורה שושנה, מורה בחסד עליון. אהבנו אותה מאד. בשעורים הייתה תקיפה ובהפסקות הייתה חברה שלנו. המורה לזמרה ולהתעמלות הייתה הגב' רטנר. היה לנו מורה לחשבון בשם דלוג'ץ, שנסע לביקור בפולניה, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונספה שם בשואה".
על המורה צפירה סיפרה תלמידתה מירי אביחי כהן שהיא הייתה "ממש כאמא".
יושבים, משמאל לימין: יוסף סגל, לא ידוע, דוגלייצקי, המורה שושנה, יהושע פרח
עומדים, מימין לשמאל: שושנה דופלט, ישראל יעקובי, יעקב וולשטיין, גד הילב, מרים פינצ'ובר, דליה והדה רוזנברג
המורה למלאכה הגב' עליזה קלינה עבדה בבית הספר בין השנים 1943-1976 ולדבריה "בשנת 1943 היו בכל בית הספר בין חמישים לששים תלמידים. מספר המורים היה שמונה. כאשר התחילה ללמד היו בבניין ארבעה חדרים ששימשו לכיתות ובכל חדר היו שלוש כיתות שלמדו יחד. הייתה אווירה אינטימית בין ההורים, התלמידים והמורים. כעבור כמה שנים, לאחר קום המדינה, נוספו תלמידים ואז הוסיפו עוד אגף לבית הספר... חדר מלאכה לא היה. עבדנו בצריף חשוך מאחורי הבניין.
השתדלתי ללמד תפירה, רקמה, סריגה. בתקופה מאוחרת יותר לימדתי בכיתה, שתלמידיה למדו באותה שעה התעמלות. אז הייתי "תופסת" את החדר וכך נדדנו מחדר לחדר. את הארון הראשון לאחסון קיבלתי ממר יגר, שהיה מנהל באותה תקופה...".
האגף החדש של בית הספר נבנה מכספי תרומתו של מר גצלר, שהמשיך לתמוך בו.
יעקב יגר היה מורה ליהדות, יליד גליציה שנת 1903, שלא הצליח לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל. מחוסר ברירה הגר לארגנטינה עם אשתו, דודו ועוד מורה. שם פתחו יחד בית ספר עברי, אותו ניהל יעקב. בנו משה נולד בארגנטינה בשנת 1930. רק בשנת 1941 הצליחו לקבל סרטיפיקט ועלו כולם ארצה. יעקב קיבל משרת מנהל בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנת 1941 והיה למנהלו השני של בית הספר. מאוחר יותר הפך למפקח במשרד החינוך ותרם רבות להעלאת שם בית הספר.
הוא ומשפחתו התגוררו תחילה בבית גרץ ברחוב פרויד (ראו פרק ז') ואחר כך בבית קטן ליד בית הספר, הנראה היטב משמאל העיגול האדום במפה שלמעלה. הבן משה יגר, שהיה תלמיד בבית הספר, היה לימים סמנכ"ל משרד החוץ, שימש כשגריר ישראל בשטוקהולם ובפראג, קונסול כללי בפילדלפיה ובניו-יורק, וראש אגף ההסברה במשרד החוץ. בין שאר עיסוקיו הוא סופר ומרצה.
רות שפינר, תלמידת בית הספר בשנים 1939 עד 1947 סיפרה במלאת לבית הספר 75 שנה, שבבית הספר היו בין 100-150 תלמידים ומספר המורים היה שלושה-עשר.
אהרון בורנשטיין היה מורה בבית הספר בשנים 1943-1947. בתקופת עבודתו בבית הספר הגיעו אליו כארבעים תלמידים מניצולי האנייה "פטרייה" וכן תלמידים ניצולי האנייה "סטרומה". בשנת 1947 נשלח למחנות הפליטים בגרמניה, שם עסק בהצלת ילדים. חלק גדול הביא ל"אחוזת ילדים". בזיכרונותיו הוא מזכיר מורים נוספים כגון זאב כרמי ואשתו, ד"ר מנצ'ר שהיה מורה להיסטוריה ספרות, והפך מאוחר יותר למפקח, ירון רסטלר ויהודית סגל. "לימדו כאן מורים ידועי שם". בית הספר הוא אחד הותיקים בחיפה, שנתן דוגמא לדורות הבאים, כיצד בית ספר קולט עליה".
רחל רפפורט הייתה מורה לאנגלית בבית הספר בשנים 1940-1960. היא סיפרה ש"הילדים שנאו את שיעורי האנגלית בגלל האנגלים. הם קשרו אנגלית עם האנגלים, ואת כל זעמם ואיבתם לאנגלית שפכו עלי, המורה לאנגלית. המחתרות שלחו לילדים פתקים: אל תלמדו אנגלית!."
יונה אל גרינברג הייתה תלמידה בבית הספר בשנים 1940-1948. גם היא זוכרת את הסלידה מלימודי האנגלית. באותו זמן. "ילדי המוסד "ויצ"ו" שב"אחוזת ילדים' ׁ(ראו פרק ג') למדו בבית הספר והכיתה הייתה מורכבת חציה מילדי "המוסד" וחציה מילדי "אחוזה". גינת בית הספר הייתה גדולה מאוד והשתרעה ממגרש כדור הסל עד רחוב מוריה. גידלו בה ירקות, ששימשו את המסעדה." לאחר מספר שנים חזרה יונה ללמד בבית הספר כמורה לציור. "שלושה מורים שלימדו אותי בהיותי תלמידה המשיכו ללמד גם כשהתחלתי לעבוד בבית-הספר: המורה להתעמלות מר קלעי, המורה למלאכה עליזה קלינה וגברת יהודית סגל". המורה למלאכה לבנים היה תיאו סגל. גם סימה גבריאלי (ראו פרק ט"ו) הייתה מורה בבית הספר.
בשנת 1952 התחלתי ללמוד בבית הספר "זיכרון יוסף". אמי, חנה שפיר, קיבלה משרת הוראה בבית הספר ואני נכנסתי לכיתה ב'. את בית הספר אני זוכרת כמבנה בן קומה אחת בצורת האות ריש. באותה עת היה מנהל בית הספר ד"ר (אברהם?) איילון, שהיה מנהלו השלישי של בית הספר. סגן המנהל היה משה מלמד, ואשתו חיה הייתה המורה לזמרה שלנו. משה מלמד ניהל את בית הספר אחרי ד"ר איילון.
החזית המזרחית של המבנה הייתה מקבילה לרחוב. בחלק הדרומי של מגרש בית הספר הייתה גינה, בה עבדו התלמידים בשיעורי החקלאות. גם מטבח היה בבית הספר, בו למדנו בישול. "מכיתה ד' יצאו יום-יום תורנים לעבודה במטבח. הילדים והמורה לתזונה הכינו ארוחת צהריים לאותם ילדים שהוריהם חזרו מאוחר", סיפרה יונה אל גרינברג. אני זוכרת היטב את המורה עליזה קלינה, שלימדה את הבנות מלאכה. ויש לי וידוי קטן: למרות מאמציה, לא הצלחתי ללמוד לתפור במכונת התפירה.
באותן שנים של עלייה גדולה לארץ למדו בבית הספר במשמרות בגלל המחסור בכיתות לימוד: עד שעת הצהריים למדה משמרת א' ומשעה שתיים עשרה עד ארבע למדה באותה כתה משמרת ב'. אני למדתי במשמרת הראשונה ואילו אמי לימדה במשמרת השנייה. לכן, אחרי סיום הלימודים, הלכתי ברגל ל"אחוזת ילדים", שם, בחברת ילדים נוספים, קיבלתי ארוחה חמה, וכולנו נחנו על מזרונים והקשבנו לסיפורים מרתקים בהמשכים. אחרי השעה ארבע הגיעה אמי, ויחד נסענו הביתה למרכז הכרמל.
המורה חנה שפיר והמנהל ד"ר איילון, שנות החמישים.
מסיפורי הותיקים, תלמידים ומורי בית הספר "זיכרון יוסף", עולה ובולטת במיוחד דמותו של יוסף סגל. בנו, בניהו סגל סיפר לי, שלאביו היו שתי אהבות: "אהבת התנ"ך ואהבת הארץ. את אלו הנחיל לתלמידיו".
"את התנ"ך לימד בצורת סיפורים", סיפרה אחת מתלמידותיו, "הוא הפיח רוח חיים בתנ"ך, בחשבון, בילדים, בהורים ובכל תושבי השכונה", סיפרה מרים סמולנסק.
תלמידים באו לביתו לשעורי ערב."הספרייה הפרטית של סבא הפכה לספריית בית-הספר"
מספר חגי סגל בספרו.
הוא מוסיף ומספר ש"לעתים לא היה בידי הנהלת אחוזה לשלם את משכורתו, אף על פי כן, נשאר בית הספר פתוח במשך כל השנה.... למנהל סגל הייתה נטייה מוצהרת לחבב על תלמידיו את חזון ישעיהו יותר מאשר את שירת ביאליק או שירת טשרניחובסקי, והמדיניות הפדגוגית הזאת הדאיגה את קברניטי החינוך בעיר. לכן נרקמה בהדרגה קנוניה להכשלתו.... רק לאחר תשע שנים הוא זכה להכרת המוסדות".
רוב חסכונותיו האישיים נאכלו ו"הוא היה מוכן לקפח את משפחתו למען בית הספר שהפך לבבת עינו.
סבא עצמו היה מגדולי אוהביו של בן-גוריון, אלוהי מפא"י, אבל מטעמי חרות אינטלקטואלית לא התפקד לתנועתו.... תמיד רבץ עליו חשד של חוסר נאמנות לכת השלטת. שלוש שנים לאחר שסבא הוכרז רשמית כמנהל בית הספר, הוחלט למנות לבית הספר מנהל-על מטעם מחלקת החינוך הארצית, ד"ר זילברשטיין. למעשה זאת הייתה הדחה. כעבור שנתיים שלוש נוספות, ב-1940, הוצא סגל לגמלאות בטרם עת ובלי פיצוי הולם." כמסופר לעיל, יעקב יגר הוא שהחליף את מקומו של סגל כמנהל בית הספר.
בית הספר "זיכרון יוסף", 2008
בכל זאת זכה יוסף סגל לניצחון מר-מתוק: בית הספר כונה אמנם באופן רשמי "בית ספר שרה חיה ויוסף גצלר - זיכרון יוסף", ובקיצור "זיכרון יוסף", אך תושבי אחוזה היו משוכנעים שבית הספר נקרא על-שם המייסד, המורה והמנהל האהוב יוסף סגל.
מקורות:
ארליך, אלינורה. בתים מספרים על אחוזה, 1991 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה(
נחליאלי, אודי <עורך ומלקט>. תולדות שכונת אחוזה. חיפה, 1987. (חוברת בעמותה)
נחליאלי, אודי. לתולדות שכונת אחוזה. אריאל , י"א (68-70): 212-215, 1990
סגל, חגי. רק לא מלחמת אחים. הוצאת שילה ברכץ בית אל מקור ראשון, ירושלים 2009
תושבים מספרים על אחוזה 1991-92, (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
מפרי עטנו: מחזור 50 שנה לאחוזה, 1986 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
75
שנים לבית הספר "זיכרון יוסף - אחוזה". הוצאת בית הספר.
אתר אינטרנט על בית הספר "זיכרון יוסף" לכבוד 75 שנה לבית הספר:
http://www.mkm-haifa.co.il/ahuza/first_school.htm
התמונה של פתיחת בית הספר היא מתוך מאמרו של אודי נחליאלי ב"אריאל"
תמונת המחזור הראשון, 1938 לקוחה מתוך החוברת "מפרי עטנו - 50 שנה לאחוזה".
התמונה של המורה חנה שפיר וד"ר איילון היא מתוך אלבומי הפרטי.
תמונת הטיול של בית הספר ניתנה לי על-ידי תושב אחוזה, תלמיד בית הספר.
תמונת בית הספר משנת 2008 צולמה על-ידי.
תיירת בעירי - פרק כ': הבית ברחוב סיני 11 - בית מלון, תחנת איתות ורומנטיקה באחוזה. אמירה קהת
בעת טיולנו באחוזה בשנת 1936, ניתן להסתכל על הבית שנראה בשרטוטי האדריכל משנת 1935. מהתיק הנמצא במחלקת ההנדסה של העירייה ניתן להסיק, שהאדריכלים האחראים לשרטוט הם ברסקי וינוביץ, אך הדבר אינו וודאי, שכן השרטוט אינו חתום.
הר הכרמל היה מקום מבוקש כמקום נופש ומרגוע.
במרכז הכרמל עמדו מספר בתי מלון ופנסיונים וגם בדרך הים הוקם בשנת 1936 מלון טלטש. באחוזה נפתח בשנת 1936 "סנטוריום כרמל", ואילו המלון שתוכנן ברחוב חורב 2 הפך עד מהרה לבית עולים. לכן שאיפתו של מר דופלט להקים מלון במקום גבוה זה באחוזה אינה מפתיעה כלל.
שרטוטי האדריכל לבית ברחוב סיני 11 משנת 1935
תכניות העירייה ל"בית ברחוב בית הספר", כפי נקרא אז הרחוב, מראות שבמהלך השנים הוגשו מספר בקשות להיתר בניה עבור בנין זה. ניתן, לדוגמא, למצוא בתיקי העירייה תכנית שהגיש האדריכל דב ישראלי מרחוב ירושלים 3.
בתיק נמצא גם מכתבם באנגלית של האדריכלים אוראל וזוהר מנובמבר 1941, בו הם מציינים ש"הם קיבלו בקשה לשינוי הבית הנמצא מול בית הכנסת", שנבנה כפנסיון, ו"יש צורך לשנות את הבניין ולהפכו לבית בן שלוש דירות בכל קומה עם כל הנוחיות הדרושה, כפי שמראה תכניתם המצורפת. כרגע מצב הבניין רע מאד.
הוספת הדירות תעזור למצוקת הדיור בתקופה הנדונה". במאי 1942 ניתן רישיון בנייה לתיקונים בשלושת הקומות של הבית, שגדל וגבה במשך השנים. בשנת 1946 ניתן היה לראות כאן בית גדול, הבולט בסביבתו, הן במימדיו והן בצבעו הלבן, מתנשא ומשקיף למרחוק. ראו עד כמה מבנה בית הספר "זיכרון יוסף", הנמצא לידו, מתגמד לעומתו.
על תושביו של הבית שמעתי מפיהם של תושבי אחוזה הותיקים שגרו בו.
ישראל דופלט מפשמשיל, גליציה, פולין, בן למשפחה אמידה, נישא לבתיה מחמלניק, רוסיה. שניהם נולדו בסביבות שנת 1895.
לזוג היו שש בנות, ששלוש מהן, טובה, חנה ושושנה, נולדו בפולין. ישראל דופלט עלה ארצה כבר בשנת 1924 עם אחיו והתגורר עמו ברחוב קריית ספר.
בתיה דופלט עלתה ארצה אחרי בעלה עם שלושת הבנות. בשנת 1929 עברו לירושלים, לעבודה הקשורה במרכז הרב קוק, ויחד חזרו בשנת 1933 לחיפה. כאן הצטרפו לעליה הרומנית באחוזה, שהתרכזה ברחוב סיני, וכאן נולדו להם עוד שלוש בנות: אביגיל, מימי ושולה. לידה של שש בנות היא לא דבר של מה בכך, וישראל עצמו סיפר שאחרי שהשיא את ששת בנותיו, תושבי השכונה התדפקו על חלונות ביתו לשאול אם יש לו עוד בנות להשיא...
הבית תוכנן, כאמור, בשנת 1934 ונבנה בשנת 1935. משפחת דופלט גרה בקומה העליונה. את שאר הדירות השכירו לפרנסתם לדיירים. ישראל דופלט היה גם איש ציבור, המעורב בחיי הקהילה.
הנה חלק מעיסוקיו שהיו ידועים לתושבי אחוזה הותיקים עמם שוחחתי: לדופלט היו כבשני סיד בדרך פיק"א, בשטח שהשתרע עד רוממה החדשה, הוא היה מזכיר וועד אחוזה וממקימי בית הכנסת "אליהו הנביא" והגבאי שלו. כמו כן היה קצין כשרות באוניה "פולוניה" של חברת "לויד פרסטינה". דופלט היה איש דתי, האמין בגאולת הארץ ועסק בסלילת כבישים ובנית בתים (למשל ברחוב הרצל). ישראל דופלט פעל רבות לפתיחתו של בית הספר "זיכרון יוסף" וזכורה באחוזה האימרה: "גראוור, דופלט ושפירא את ילדיהם לא רצו לשלוח העירה." שכן, למרות היותו אדם דתי, הוא לקח חלק, יחד עם יעקובי, במאבק לפתוח את בית הספר "זיכרון יוסף" כבית-ספר ממלכתי. יחד עם זאת, הוא היה ממקימי בית הספר הדתי "כרמל", הסמוך לבית הכנסת שברחוב סיני.
הבנות הצעירות למדו בבית הספר "זיכרון יוסף", וגם בבית ספר "כרמל" ו"בריאלי" והאחיות הבוגרות יותר למדו בבי"ס לבנות "מזרחי" בהדר, ליד רחוב הפועל, לשם ירדו ברגל בשביל החמורים.
דניאל הרטמן, מתלמידי המחזור הראשון בבית הספר "זיכרון יוסף" סיפר לאודי נחליאלי בשנת 1987: "הייתה שם משפחת דופלט. והצעירה בבנות המשפחה, שולמית, בקיצור שולה, בשום אופן לא יכלה לבטא את ה-ש'. כל מאמצי המורה סגל, אשר שב והכריז "סיר הסירים אשר לסלומה" לא עזרו, אבל נחמדות היו כולן. אבא שלהן ז"ל, משגיח על הכשרות באוניה "איטליה" הים תיכונית, בנה בית על יד בית הספר ונוהג היה אז, בכל יציקת גג של קומה, לתת שתייה "לחיים", [הוגשו] משקאות ועוגות ומובן שכל מזדמן למקום היה חייב להשתתף בשמחה".
כל משפחת דופלט הייתה חברה נאמנה ב"הגנה". בספר " במערכות ההגנה בחיפה", מסופר: "ישראל דופלט עבד כקצין כשרות באוניות נוסעים איטלקיות שפקדו אחת לכמה שבועות את נמל חיפה. הוא סייע לעולים בלתי לגאלים שלא היה בידיהם היתר עלייה לארץ ישראל (סרטיפיקט) ועזר להם בתחבולות שונות לרדת מהאונייה, תוך התחמקות מעיניהם של השוטרים הבריטים ופקידי מחלקת ההגירה. כמו כן היה איש אמונם של אנשי הרכש של "ההגנה", שהסתייעו בו בהברחת נשק לארץ.
על גג ביתו שבשדרות סיני באחוזה, מול בית הכנסת, התקינה "ההגנה" בזמן המאורעות תחנת איתות.
התחנה העבירה את הידיעות הראשונות על ההתקפה הערבית על השיירה ליערות הכרמל וכן על ההתקפה על חניתה עם עלייתה על הקרקע.
חניכי הקשר עבדו במשמרות של 6-8 שעות בלילה. הקשר התבצע בלילות באמצעות פנסי לוקס בשיטת המורס ובשעות היום - במכשיר ההליוגרף (מראות קעורות המחזירות את קרני השמש). הבית נבחר בגלל מיקומו, ממנו היה שדה ראייה לנקודות היישוב בסביבה, מעתלית, בית אורן, יערות הכרמל ועד לחניתה בצפון ... ".
אליעזר ינובסקי העגלון סיפר ש"על גג הבית היה מעין חדרון ובו הייתה תחנת האיתות.
אז איך העסק הזה עבד? מחיפה, ששם הייתה תחנה ראשית, שהיה הקיצור שלה ק.ר.ט., היו מאותתים לקריות, ומהקריות היו מעבירים אלינו את המברק. אנחנו העברנו את המברק לעתלית, ועתלית העבירה בין ההרים ליערות הכרמל.... עכשיו לא לשכוח שאז הייתה תקופת המנדט, ומה שאנו עשינו היה בלתי חוקי. אז מצאו מין תחבולה, כדי להגן עלינו, פחות או יותר, וציידו את כל אלו שעסקו באיתות בתעודה של צופה קשיש..."
סיבה נוספת לבחירת בית דופלט כתחנת איתות הייתה מעורבותה של כל המשפחה בפעילות "ההגנה". הבנות בבית דופלט התקבלו לארגון "ההגנה", עברו אימונים ופעלו במסגרות שונות של הארגון.
בתיה, אם המשפחה, והבנות קיבלו בסבר פניים יפות את האתתים התורנים ואירחו אותם לשולחנן. לפני המשפחה ישבה לאכול, נהגה האם לשלוח מנות מזון לתורנים שבתחנת האיתות שעל הגג. בחורף שלחה האם לאתתים מרק חם, סיפרה הבת גאיה (אביגיל).
בבית התגוררה קבוצה של נוטרים שארגנה שמירה באזור יערות הכרמל ודאגה לאספקת מזון לנוטרים ששמרו באזור. הבת טובה דופלט בן-דוב הכירה בתחנת האיתות את בעלה אברהם בן-דב, שהיה סגן מפקד מחוז חיפה מטעם "ההגנה" ונישאה לו בשנת 1940. טובה הייתה גננת בגן הילדים בבית הוועד (ולימים הייתה מנהלת אגף החינוך של עיריית חיפה). גם אחרי הלידה המשיכה בהשתייכותה לגדוד בנות לוחמות (גב"ל) ובתורניות במד"א.
בפברואר 1940 טובה דופלט השתתפה בהפגנה נגד הגבלות על רכישת קרקעות בידי יהודים בתל-אביב. היא ועוד מפגינות נאסרו. טובה שהתה אז בתל-אביב במסגרת לימודיה בסמינר למורות. טובה מספרת בספר "הבחרות ההן", כיצד הבריטים חבטו בהן באלות, הן נעצרו, נחקרו ונאסרו. לאחר שבועיים שוחררו.
הבת שולמית נישאה למאיר (פליק) נתיב, יליד גרמניה 1925, שהיה גם הוא פעיל ב"הגנה".
שושנה הייתה גננת ב"תמנעה" (רחוב חורב 11). אביגיל גאיה פנר ניהלה בי"ס ברוממה. מימי רבינוביץ, נישאה בשנת 1946 לזוריק דיין. היא בוגרת בצלאל וצורפת במקצועה עד היום, וגרה במושב היוגב. מימי היא אמו של אלוף עוזי דיין. הבנות חנה ברזילי ושושנה טל נפטרו.
עיסוקיו הרבים של ישראל דופלט לא הביאו עמם רווחה כלכלית. בינואר 1939 מופיעה ב"פלסטיין פוסט" מודעה רשמית ע"י בית המשפט המחוזי של חיפה על הארכה של מכירה פומבית של נכס השייך לבתיה דופלט, הנמצא באחוזת הרברט סמואל. הנכס היה ממושכן לטובה גב' לינה גודמן. ערך הנכס מוערך ב- 3,433 לירות פלשתינאיות. 10 אחוז מערך הנכס ישולמו כפיקדון . אם החוב ישולם, המכירה הפומבית תתבטל. מר דופלט לא יכול היה להחזיר את הפיקדון, והבית ברחוב סיני 11 נמכר. משפחת דופלט עברה להתגורר בבית הקטן הנראה בקדמת תצלום האוויר מצד ימין, ולאחר שנים מספר עברה לראשון לציון. שלוש מהבנות, טובה, שולה וגאיה חזרו להתגורר בחיפה.
בשנת 1941 היה הבית בבעלותו של יצחק דוד מירובסקי, שפנה למשרד האדריכלים "אוראל וזוהר"
על מנת שאלו יבצעו שינויים מבניים בבניין. באותה שנה מוגשת בקשה לרישיון לשני מוסכים ושירותים עבור בית המלון. לפי רשימת הדיירים שבעירייה, דיירים נוספים בבית זה היו: משה וזהבה רוטשטיין, יהושע פרח, הינחמן מוזר, אברהם ויינשטיין, מנחם דומב, נטע דומיניץ, שמואל רוטשטיין, יצחק רובין, אלברט ישראל.
משפחתם של אברהם והדסה ויינשטיין גרה בבית זה משנת 1936 אחרי שעלו מברודי, פולין. לאברהם הייתה חנות מכולת ואחר כך חנות כלבו לסדקית במוריה 131. יוסף נישא למרים בשנת 1957 ופתח חנות ליד חנותו של האב. לאחר פטירתו של יוסף בשנת 1974, אשתו מרים ניהלה את החנות, ואני קניתי בחנות כלי בית ואביזרים שונים. הבת חוה ויינשטיין וייס הייתה מורתי בבית הספר "זיכרון יוסף". לדבריה, היה זה מיד לאחר שסיימה את הסמינר למורות. בבית הכנסת ברחוב סיני כתובת זיכרון: אברהם חיים בן יוסף יצחק ויינשטיין נפטר ניסן תשל"ז (1977) בכתובת זיכרון נוספת נרשם: יוסף יצחק ויינשטיין בן אברהם חיים נפטר י"ב תמוז תשל"ד (1974).
המורה חוה וינשטיין מוקפת תלמידים, 1952
הוספת הדירות תעזור למצוקת הדיור בתקופה הנדונה". במאי 1942 ניתן רישיון בנייה לתיקונים בשלושת הקומות של הבית, שגדל וגבה במשך השנים. בשנת 1946 ניתן היה לראות כאן בית גדול, הבולט בסביבתו, הן במימדיו והן בצבעו הלבן, מתנשא ומשקיף למרחוק. ראו עד כמה מבנה בית הספר "זיכרון יוסף", הנמצא לידו, מתגמד לעומתו.
מנחם דומב, יליד 1900 מאלטונה, גרמניה ודבורה ברום, ילידת 1903, באו ארצה בשנת 1934 עם בנותיהם מינה בת ה-6 וחצי, שרה בת ה-5 ועטרה, ילידת 1926 בעקבות חבריהם מאלטונה משפחת מדוביץ. תחילה התארחו בצריף ברחוב דישראלי, אחרי זמן מה עברו לצריף של משפחת גברילוביץ בקרית ספר, אחר כך למחסן שורץ עקרבים בתל-מאנה, מול מכון מור. משם עברו לבית בפינת הרחובות גבעון וקריית ספר. בשנת 1936 עברו לבית ברחוב סיני 11 וגרו שם שנים רבות. כל המשפחה, ההורים ושלושת הבנות גרו בחדר אחד. הבת שרה אומרת שהחיים היו קשים, אך הבת מינה אומרת שלאף אחד לא היה איכפת....
מנחם דומב עבד כמשגיח כשרות באוניות שנסעו מנמל חיפה למרסייל. "אבא החליט להפסיק לעבוד על האוניה במלחמת העולם השנייה. החלטה זו הצילה אותו ממוות, שכן בהגיע האוניה למרסייל, הנאצים רצחו את כל העובדים היהודיים. חברו שנשאר לעבוד על האונייה, כיוון שלא רצה שילדיו יפרנסו אותו, נרצח. מינה הכירה את בעלה צבי בבית הספר. גם הוא גר בצריף של ברחוב קרית ספר.. האחיות מינה ושרה למדו בזיכרון יוסף בכתות א-ח. שתיהן הלכו לאותה כיתה, כיוון ששתיהן לא ידעו עברית וגם בגלל הפרש הגילים הקטן ביניהן. הבנות גרו עם ההורים בדירת החדר עד שנישאו. עטרה, המבוגרת מביניהן, נישאה לישראל סוחצקי ועבדה כמזכירה בבית ספר "זיכרון יוסף". מינה הייתה מזכירה בבית ספר "אילנות" ושרה דומב נדלר עבדה כפקידה ברכבת עד שבתה הבכורה נולדה.
דבורה דומב בת אליעזר ברום נפטרה כ"ז תמוז תשמ"ד (שלט בבית הכנסת). מנחם דומב בן גיטל וצבי נפטר בחיפה ב-1972.
יהושע וצפירה פרח התגוררו גם הם בבית זה. תושבי אחוזה הותיקים הזכירו כמעט כולם את המורה יהושע, שלימד דור אחרי דור בבית הספר "זיכרון יוסף". באינטרנט מצאתי מידע על זוג המורים:
פרח יהושע נולד בצפת בשנת .1907 את נעוריו עשה בירושלים, בה למד בבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין. משפחתו הייתה מהראשונות שיצאו מחוץ לחומות העיר העתיקה, ולאחר מכן היו ממייסדי הרצליה. הוא שימש כמורה וכמנהל למעלה מארבעים שנה, לימד בבית הספר העממי באחוזה בחיפה ולאחר מלחמת השחרור עבר לתל-אביב והורה בבית הספר נווה-צדק. מאוחר יותר הקים את בית הספר "מצדה" בשכונת גבעת-עמל בתל-אביב. יהושע פרח כתב ספרים, שירים ומחזות.
צפירה לבית נמיוט, מורה ומחנכת, נולדה בפולין בשנת,1913 למדה בסמינר למורים תרבות בווילנה והייתה מדריכה בקן "השומר הצעיר" בעיירה וסילישוק בה שימשה כמורה. עלתה ארצה בשנת 1935 והייתה מורה עם בעלה יהושע באחוזה שבחיפה. לאחר מלחמת השחרור עברו לתל-אביב. פה לימדה בבית החינוך שהפך לבית הספר הממלכתי "יוסף הגלילי", בו הורתה כשלושים שנה עד הסגרו. לאחר מכן עבדה מספר שנים בבית הספר טשרניחובסקי. הייתה מחנכת ומורה אהובה על תלמידיה ,וכולם זכרו אותה כ"מוסד" גם לאחר עשרות שנים. יהושע. נפטר בכ"ח בתשרי, תשנ"ו וצפירה פרח נפטרה בכ"ז בשבט תשנ"ד.
ברשימת החדרים באחוזה מיוני 1946 נרשם בעל הבית "כהל בע"מ". ברשימה אחרת הוסף השם גברילוביץ, ע"י עו"ד אבוטבול, בנין בנק מרכנתיל.
משפחתם של אליהו ורחל גבריאלוביץ הייתה אחת המשפחות הראשונות שעלו להר הכרמל ורכשו כאן מגרשים. כזכור, שניים מילדיהם, בנימין וכרמלה גבריאלוביץ, התגוררו ברחוב חורב 4, בבית שקנתה משפחתם.
לדברי הנכד נועם גבריאלי, הבית נרכש על ידי סבו ז"ל, אליהו גברילוביץ בשותפות עם מר גרוס, אביו של מיכאל גרוס, שלימים נהיה לאמן מפורסם. הרכישה בוצעה במסגרת חברת בית (כך היה מקובל בזמנו מטעמי מיסוי)
בשם כה"ל בע"מ. הבית נרשם כבית משותף ודירותיו חולקו ונמצאות כיום בבעלות יורשי מר גרוס ובבעלות משפחת גבריאלי. נועם גבריאלי, בנם של בנימין וסימה גבריאלוביץ, נכנס לגור לבית זה בשנת 1984, לאחר שיפוצו של המבנה. נועם ואידית גבריאלי פתחו כאן בית אירוח בשם "עונג הכרמל בע"מ", שהזמין לכאן אורחים המחפשים מקום שקט בכרמל. בית האירוח היה פתוח עד לפני שנים מספר, ונסגר. בימים אלו משפצת משפחת גבריאלי את החלק האחורי של הבניין, כולל בניית ממ"דים והוספת קומה נוספת, תוך הקפדה יתרה לשמר את אופיו (דמוי באוהאוס) של המבנה פרופ' נועם גבריאלי הוא חוקר בתחום הפיזיולוגיה והיה בעבר חבר מועצת העיר.
עם סגירתו של בית האירוח "עונג הכרמל בע"מ", נגוז חלומו של הבית ברחוב סיני 11 להפוך למלון ולמשוך אליו מבקרים. אך אם יראה מי מכם נצנוצי אורות על גג הבניין בלילות הקיץ השלווים של הכרמל, דעו, כי יתכן שעדיין נשלחים מגג הבניין איתותי מורס לעתלית, לקריות, ואולי גם לחניתה בצפון.
מקורות:
אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, הוצאת משרד הביטחון. 1978
אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. ארגון חברי ההגנה בחיפה, 1997
נחליאלי, אודי <מלקט ועורך>. תולדות שכונת אחוזה 1987 (חוברת הנמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")
שיחה עם שולמית דופלט נתיב בשנת 2007 ועם גאיה דופלט פנר בשנת 2010
ראיון עם משה ינובסקי מתוך ארכיון הסיפור העממי הנמצא באוניברסיטת חיפה.
שיחות עם מרים ויינשטיין ועם חוה ויינשטיין וייס בשנת 2005
שיחה עם שרה דומב ומינה דומב מינצר בשנת 2005
שיחה עם נועם גבריאלי בשנת 2005 ומידע נוסף על הבית מפיו בשנת 2011
השרטוטים של המבנה הם מתיקי מחלקת ההנדסה של העירייה
הצילום האווירי משנת 1946 הוא קטע מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות
הצילום הצבעוני צולם על ידי.
תיירת בעירי - פרק כ"ב: בית כנסת לאחוזת הרברט סמואל ומעון הורים. אמירה קהת
בית הכנסת היה מוסד חשוב מאוד לעולים מרומניה, ותיקי שכונת אחוזה, שהקפידו לשמר את המסורת והאופי הדתי-חברתי של הקהילה היהודית שממנה באו.
בשנות העשרים, כך סופר לי, התפללו התושבים בביתה של משפחת רגר, בשולי אחוזה וממקור אחר נודע לי, שעד סוף שנות העשרים התפללו התושבים באחד מצריפי השכונה. משנבנה בית הספר "זיכרון יוסף" ברחוב סיני, הוקצה חדר אחד מארבעת החדרים שהיו בבניין לבית הכנסת.
יונה אל גרינברג, מותיקות השכונה, סיפרה לי שהמגרש עליו עומד בית הכנסת היה שייך במקור לאביה, יעקב אל. יעקב מסר את המגרש וקיבל תמורתו מגרש אחר ברחוב תל-מאנה 8, עליו מעולם לא בנו.
יונה, גדלה בצריף הנראה בפינת תצלום האוויר שלמטה, לאחר מכן ברחוב מאפו, גידלה שני דורות באחוזה, ומתגוררת כיום בסמטה שמול בית הכנסת.
מקור אחר מציין, לעומת זאת, שבשנת 1934 או 1935 פנה ועד השכונה למשרד אוראל וזוהר בבקשה לתכנן עבורו את בית הכנסת השכונתי. למטרה זו הוקצב מגרש גדול שנתרם לצורך כך ע"י יורשיו של זאב גורדון, שנמנה על מייסדיה. הרישיון לבנייתו ניתן רק בסוף שנת 1937 והוא נבנה בשנת 1938.
לכן, בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936, עומד המגרש ריק, ותושבי השכונה מתפללים עדיין בחדר מחדריו של בית הספר, ממש ממול.
עיצוב בניין בית הכנסת "אליהו הנביא" עבר מספר גרסאות. באחת מהן הוצמדה כיפה לראש הבניין. בסופו של דבר נבחר עיצוב מודרני, בסגנון הבינלאומי: מבנה בעל גג שטוח, בעל חלונות זכוכית מודגשים, קויים ישרים ומבהיק בלובנו. המבנה היה דו-קומתי, רושת במשטחים נרחבים של חלונות זכוכית. הוא כלל: מרתף ובו מקווה טהרה, קומת קרקע ובה אולם כניסה והיכל לכמאה וששים מתפללים וכן עזרת נשים בצורת האות "ח" בקומה השנייה. כמקובל, ניתן היה להגיע אליה בגרם מדרגות חיצוני.
כאן נראה בית הכנסת מגג בית הספר "זיכרון יוסף", בשנות החמישים
באתר האינטרנט של בית הכנסת מצאתי פרטים על רבניה. החל משנת תרצ"ט (1939) היה לבית הכנסת חזן קבוע, החזן נפתלי דוף ז"ל, אשר שימש בקודש עד שנת תשל"ג (1973). במשך שנים רבות היה החזן דוף מארגן, לקראת הימים הנוראים, מקהלת נערים מילדי השכונה, איתם היה משורר את התפילות.
את דמותו הרוחנית של בית הכנסת עיצב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שנבחר לרב בית הכנסת ורב השכונה בשנת ה'תשי"ז. מאז בחירתו, הנהיג הרב סדרי תפילה מתוקנים ושיעורים מסודרים לבעלי הבתים, לצעירים ולנוער, בשבתות ובימות החול. לידו עזרה לו גם בהרבצת תורה, בעיקר לנשים, זוגתו הרבנית מרת חיה יונה ע"ה.
שיעורו של הרב, בשבת אחר הצהרים, בסוגיות בתלמוד, הפך למושג ולמוסד, אליו נהרו רוב חברי הקהילה.
כן הנהיג הרב את השיעורים המיוחדים פעמיים בשנה בשבת "שובה" ובשבת "הגדול". בשבתות אלו הייתה הרבנית ע"ה דורשת בפני הנשים לפני הצהרים והרב היה דורש לגברים בשבת אחר הצהרים. שני שעורים אלו הפכו לאבן שואבת לא רק לבני אחוזה אלא גם לרבים מן השכונות הסמוכות. לאחר פטירת הרב בנימין בנדיקט זצ"ל נבחר הרב פרופ' השר דניאל הרשקוביץ שליט"א לכהן כרב שכונת אחוזה כולה. תושבי אחוזה הותיקים ידעו לספר שלא תמיד שררה הרמוניה בבית הכנסת.
היו בבית הכנסת שני רבנים שלא דיברו ביניהם: אחד מהם היה הרב קרפל ממזרח אירופה, יהודי בעל זקן ארוך, השני היה ממוצא גרמני ואורתודוקסי, הקהילה הייתה מפולגת.
ומה עשו רוב תושבי אחוזה הניטרליים? אחרי תפילת השבת הלכו לרב אחד ואחר כך לרב שני. בשנת 1943 הוקם ליד בית הכנסת בית ספר דתי "כרמל". חיים מילר, יליד 1937 היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר.
מבט מהאוויר אל בית הכנסת, בשנת 1946 בית הכנסת בתכנית משנת 1952
רינה דוניה סיפרה שעל גג בית הכנסת באחוזה פעלה בשנת 1937 תחנת איתות.
היא השתתפה בפגישה שהתקיימה על הגג מטעם ההגנה, וכשסיפרה זאת להוריה, הם דאגו מכך שבתם, שהייתה בגיל ההתבגרות, הפכה חברה בארגון מחתרתי שפוקד עליה ללכת לבד בחושך. בשנות החמישים, בעקבות גידול האוכלוסייה של אחוזה, הורחב בית הכנסת. תכנון ההרחבה נעשה על ידי משרד ראט, קומט וקנר.
ליד בנין בית הכנסת, בשיפולי המגרש, נבנה בנין נוסף בן קומה אחת, ששימש לבית מדרש. גם מבנה בית המדרש שופץ. הוספו לו מספר חדרים בקומת הקרקע, לשימושו של סניף בני עקיבא, שגדל אף הוא, ונבנתה קומה נוספת ובה אולם אירועים מרווח לשמחות ולאירועי תרבות של בני הקהילה.
היכל בית הכנסת החדש נחנך בטכס רב רושם ביום טו 'בתמוז תשכ"ד. חלק גדול מן כסף לבניית ההיכל החדש וכן לתוספת שנבנתה על המבנה שבחצר נתרם על ידי ר' צבי ורבקה אויסלנדר ז"ל ומאז מכונה הבית שבחצר: "בית צבי ורבקה". עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית הכנסת שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בשנת 1939 קנה שלמה יונס מושב עבור אשתו פנים ביה"כ כפי שנראה בעבר
בעזרת הנשים של ביה"כ
בשנת 1968 נהרס בית הכנסת המקורי בעקבות הדרישה להרחבה מסיבית שלו.
האדריכל ישעיהו אילן ז"ל, שתכנן את בית הכנסת החדש, עיצב מבנה סימטרי גדול בן שלוש קומות.
אילן תכנן מבנה מעטפת אשר עטף את הבניין הישן מכל צדדיו. גלריית עזרת הנשים של המבנה המקורי הוסרה ובמקומה נבנתה רצפת היכל התפילה החדש. להיכל ההיסטורי נוספה עזרת נשים משני צדדיו, ואילו מעל להיכל התפילה החדש נבנו, עבור עזרת הנשים, שתי גלריות, אחת מעל השנייה. היכל התפילה החדש מכיל כשלוש מאות ושבעים מקומות ישיבה בעזרת הגברים וכמאה וחמישים מקומות ישיבה בעזרת הנשים.
בית-הכנסת המקורי היה אחד משני המבנים היחידים שבנו אוראל וזוהר בחיפה אשר נהרסו במהלך השנים, וכך אבד לאחוזה מבנה יפה בסגנון הבינלאומי, המוערך כיום מאד.
החל משנות השמונים של המאה הקודמת, התרחבה השכונה מאוד ונוספו בה משפחות דתיות רבות. לכן נבנו בה מספר בתי כנסת ונפרדה החבילה, אך בית הכנסת "אליהו הנביא" שומר על מרכזיותו בשכונה מתקיימים בו מדי בוקר בימות החול שני מניינים, תפילות מנחה וערבית ותפילות שבת מסודרות.
בשבת אחר הצהרים מתקיים השיעור הקבוע שניתן על ידי הרב השר דניאל הרשקוביץ שליט"א. כן מתקיימים שיעורים קבועים בימות השבוע, ושיעור משניות מדי יום בימות החול בין מנחה למעריב.עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית ההורים שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בית הכנסת אליהו בשנת 2008
ליד בית הכנסת, בשדרות סיני 10-12 ניצב מעון הורים "סיני": דיור לאוכלוסיה דתית מבוגרת. ראשיתו בשנת 1932 ברחוב גוש חלב בהדר כ"מושב זקנים המרכזי" לחסרי אמצעים במימון תרומות.
באתר האינטרנט של בית האבות כתוב שנחנך ביוני 1945, אך בפרסום שקיבלתי כתוב שהוקם ב-1958 על קרקע שהוקצתה ע"י עיריית חיפה. כאן נבנה בנין בן 70 חדרים ובשנת 1962 נוסף לו אגף חדש, ובשנת 1970 הורחבו שני הבניינים למבנים בני 3 קומות ובהם 107 חדרים, הכוללים שירותים צמודים - חדר לכל דייר.
במעון ההורים מעל מאה דיירים, עצמאים, תשושים קל וסיעודיים, רובם יוצאי אירופה וניצולי שואה. בשנת 1964 נקרא המוסד "בית מושב הזקנים המרכזי, אחוזה"
רבים מתושבי השכונה, שגדלו, והתבגרו בה, עברו לעת זקנה להתגורר בבית ההורים שברחוב סיני.
ליד הגן לזכרו של משה ירוסט נבנה לפני מספר שנים בית אבות נוסף "פסגת אחוזה".
בית הורים סיני בשנת 2010
מקורות:
אור-אל, אלוף ודרור. בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה. הוצאה עצמית, חיפה 2008.
אשל, צדוק. הבחורות ההן. ספר חברות ההגנה בחיפה. הוצאה לאור משרד הבטחון 1997.
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה, יוני 1995
אתרי האינטרנט של בית הכנסת ושל מעון ההורים סיני
שיחות עם ותיקי אחוזה, יונה אל גרינברג, יצחק איכבום, חיים מילר, עליזה הרט.
התמונות בשחור לבן ניתנו לי באדיבות אדריכל יצחק איכבום, שצילם אותן בשנות החמישים.
התמונות הצבעוניות צולמו על-ידי
תיירת בעירי - פרק י"ט פינת מרגוע בלב אחוזה ומים זכים. אמירה קהת
במקום בו מתעקל רחוב סיני נמצאת אבן, יד זיכרון. ליד האבן שביל, המוביל לפינת מרגוע בלב אחוזה - גן הלוחם ע"ש משה ירוסט.
משה ירוסט היה חייל שנפל במלחמת העצמאות בהגנו על המולדת החדשה. משה היה יליד ורשה 1929, בן לצבי ופנינה, משפחה ציונית שעלתה ארצה. בהיות משה בגיל חמש. המשפחה התיישבה בהדר הכרמל ברחוב תל-חי. משה היה תלמיד הריאלי וחניך ה"צופים" ובהיותו בכתה י"ב עלה להכשרה לקיבוץ דפנה במסגרת הפלמ"ח. משה נפל בבית שאן בחודש מרץ 1949, וגם בעיר זה הוקמה אנדרטה לזכרו.
יד לזכרו של משה ירוסט גן הלוחם ברחוב סיני, 2010
משפחת ירוסט לא הייתה תושבת אחוזה, אך היו לה מגרשים בקרבת רחוב סיני. צבי ופנינה החליטו לא להקים בתים על מגרשים אלה, אלא להנציח את זכר בנם בדרך שתשרת את שכונת אחוזה. את הגן מכירים דיירים בשכונה וגם אלו החוצים אותו בדרכם מרחוב חורב לרחוב סיני, אך בשנים האחרונות, לאחר שהוקם בסמיכות לו בית האבות "פסגות אחוזה" אפשר לראות על ספסלי הגן גם קשישים המתגוררים בבית ההורים.
בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936 אין כאן לא אנדרטה ולא גן, אין כאן גני ילדים ולא בתי אבות. בתצלום האוויר משנת 1946 הנראה למטה ניתן להבחין שכל השטח במקום זה עדיין ריק, למעט בית הועד ובריכת המים בצדו הימני של התצלום.
בית הועד היווה את תחילתו של גוש מבני ציבור, שכלל בית ספר, בית כנסת ומאוחר יותר גם בית הורים.
גוש זה היה למעשה הלב של שכונת אחוזה משנות השלושים ואילך. באותה תקופה, ועד אחוזה היה מוסד חשוב, שהיו לו תפקידים רבים אותם ממלאת כיום העיריה. לעירייה פנו אז רק בענייני מקרקעין, בעוד שאר הנושאים היו בטיפולו של הועד. "שם היה גן הילדים ובו היו מתקיימות כל מיני פעולות קהילתיות: חוגי התעמלות, חוגי ריקוד, כינוסים וכו'", סיפרה אחת התושבות הותיקות. הועד שלט גם על המים וגבה מסים. ועד אחוזה פעל עד שהתמזג עם ועד הר הכרמל, וכך סיים את תפקידו. כיום עומד במקום מועדון גמלאים.
בתיקי העירייה נמצא רישיון לבנין בן קומה אחת מספטמבר 1935. בתכנית נראה מבנה קטן ולידו בריכה. האדריכלים: רוטנברג.
משפחת ינובסקי העבירה לי צילום בו נראה קטע מבית הועד, לאחר שזה חדל לפעול.
ניתן לראות שמדובר במבנה פשוט ביותר, בדומה ליתר בתי השכונה בימים ההם.
בשנת 1957 מועצת פועלי חיפה בנתה כאן מבנה קטן נוסף.
מועדון הגמלאים ברחוב סיני, 2010 קטע מבית הועד הנטוש
מצאתי מעט מידע על ועד אחוזה ועל בית הועד בסיפורי הותיקים.
מלכה סגל מספרת בזיכרונותיה שבשנות ה-30 נבנה בית ועד השכונה בכספי דיירי השכונה. בתוך בית הועד היו כמה חדרים, שאחד מהם שימש מחסן הנשק הרשמי של השכונה. בשנת 1935 ראש הועד היה ד"ר זלוציסטי (ראו פרק ד'). מזכיר הועד באותו זמן היה מר קליין.
רות יעקובי סיפרה: "בבית ועד אחוזה היו שלושה חדרים: חדר המנהל, חדר המזכיר קליין, קבלת הקהל עם מרכזיית טלפון (שהיה אז הטלפון היחיד בשכונה), וחדר המזכירה. שם שכנו הארכיון ומחלקת החשבונות והתיוק. המזכירה הנאמנה של מר קליין הייתה גב' מתילדה ברונשטיין, רווקה שתמכה באמה "
"מזכירת הועד הייתה מלכה בראונשטיין". סיפר לי אחיין שלה, "כאשר הוועד התקשה לשלם משכורות, שולם לה הכסף באמצעות.... כמה מגרשים באחוזה" הרי לכם דרך יפה להפוך לבעל מגרשים באותם הימים. מלכה הייתה, לדברי האחיין שלה, "האישה הראשונה באחוזה". היא עלתה ארצה בשנת 1925 והייתה פקידה בצריפים של החלוצים הראשונים ברחוב סיני. פקידה נוספת בצריף הייתה ציפורה, שנישאה לאפרים מרכוס. כמו רבים אחרים באותם זמנים, מלכה לא הפכה לאישה עשירה הודות למגרשים שקיבלה. בצר לה, כמו לרבים אחרים, נאלצה למכור את מרביתם.
בחדר המזכיר, סופר לי, עמד ארון ברזל סגור אשר כלל רובים איטלקיים, אלו היו שייכים רשמית למשטרת אחוזה, אך מעשית שימשו בסודיות את התושבים למטרות שמירה. רובים אלו הוכחו כיעילים ביותר בזמן מאורעות תרפ"ט (1929) עת איימו כנופיות של ערבים מטירה על תושבי השכונה".
משה ינובסקי, האגרונום והעגלון של השכונה, סיפר בזיכרונותיו שהיה יוצא עם אביו מבית הועד לשמור על השכונה, כנראה לאחר שהצטיידו באותם רובים איטלקיים. מאחר שבית הועד ניצב בראש פסגה, ניתן היה לצפות ממנו למרחקים. קיימו קשר מורס מעל גג בית הועד עם הישובים בצפון עד חניתה ובדרום עד עתלית. מאוחר יותר עברו לאיתות מבתים גבוהים יותר, כמו הבית ברחוב סיני 11.
מזכיר אחר של הועד היה אהרון מלץ (ראו פרק י"א). גם יוסף בלכמן (פרק ט' ) שימש כיו"ר ועד אחוזה.
ועוד סיפרו הותיקים: בתחילה חיו התושבים בלי חשמל, בלי מים זורמים ובלי תחבורה ציבורית. "עוד בשנת 1924 נמצא במורד אחת הגבעות מעיין דל שהפיק בקושי, בימי הקיץ, שני מטרים מעוקבים ביממה. לאחר פעולה מאומצת של ניקוי המעיין וסביבתו החל המעיין להפיק 15 מ"ק."
יוסף סגל, מנהל בית הספר "זיכרון יוסף" ומראשוני השכונה סיפר: "בהתחלה נבנו שתי בריכות מים בוואדי, הרחק מכאן, ולא פעם הלכנו אל המעין בשביל קומקום מים. אחרי כן הביאו מים אל הצריפים בפחים טעונים על חמור, שני פחים למשפחה ביום".
גם בנו, בניהו סגל, סיפר על הימים הראשונים: "את המים שאבו ממעין שהיה סמוך לשכונה ושם גם כבסו את הבגדים, שקיבלו מהעזרה הסוציאלית. יותר מאוחר הקימו במרכז השכונה (במקום שהיום המבנה של הגנים ליד בית מס' 6 ברחוב סיני) בריכת מים עם ברז ומשם לקחו מים לכל השכונה. רק הרבה שנים אחרי כן התקינו צינורות מים לכל בית.".
לאה ארז טננבוים סיפרה: את המים היינו מביאים ממעיין שתייה שהיה בוואדי מרוחק בארבעה פחים שהיו נישאים על גבי חמורים. בדרך מהמעיין היו המים נשפכים, ולא נותרה בפח אלא מחצית כמות המים שמילאנו. בחצר עמדה חבית בה מילאנו את המים ששימשו לכל דבר: שתייה, רחצה, בישול וכביסה".
חיים אברמוביץ, בנו של האגרונום (פרק ג' ) סיפר: מים לא היו.... כדי להתרחץ חיממו את המים בפרימוס. בימי חול רחצו את הפנים והידיים ובערבי שבת היו ממלאים גיגית במים. יושבים בתוכה והשני היה יוצק את המים המחוממים".
היכן היה אותו מעיין? זהו מעיין ונחל אחוזה. על השביל היורד אל המעיין מספרת הגב' סגל: "בעלי ואני עבדו כפועלים ואחת העבודות שלנו הייתה סלילת השביל מהשכונה ועד למעיין, שנמצא במורד ההר כשני ק"מ מהשכונה. השביל היה מכוסה קוצים וברקנים ובעלי ואני ניקינו אותו והכשרנו אותו למעבר. מאוחר יותר הקימו במרכז השכונה, במקום שבו ניצבים היום מבני הגנים (ליד בית מס' 6 ברחוב סיני) בריכת מים עם ברז, ומשם לקחו מים לכל השכונה".
"במקביל הוחל בחיפושים אחרי מקורות מים נוספים" מספר ד"ר נתנזון. "עבודות נטיעה, שדרשו במקומות רבים בניית טרסות הועילו לתהליך אגירת המים והצטברותם במקורות המעיינות. בקיץ 1925, הודות לעבודות שבוצעו על ידי הנהלת אחוזה, הפיקו המעיינות 45 מ"ק ליממה בעונת הקיץ, ובחורף 400-500 מ"ק. בשלב זה אישרה האספה הכללית של "אחוזה" ברומניה בניית מפעל מים במקום. ישראל מרכוס הגיע לארץ וחתם עם הקבלנים גליקשטיין וקטינקה חוזה להקמת מפעל המים.
העבודות החלו בפברואר 1926. הממונה על העבודות במקום היה אגרונום ישראלי, שעסק גם במפעל המים". במהלך שנת 1927 הוקם מפעל המים, שסיפק מים לבתים ועבודות הבנייה".
ב"רשימת חדרים באחוזה" מיוני 1946 נרשמו הבעלים בכתובת זו: חברת פתוח אחוזה בע"מ. הדיירים: "אחוזת שמואל" - גן ילדים ציבורי בית הספר "זיכרון יוסף" (2 חדרים). לפי עדותו של מר משה רייס, דייר ותיק ברחוב, גן הילדים היה כאן גם בשנת 1957 עת נכנס לגור ברחוב סיני 6א. טובה (דופלט) בן דוב הייתה אחת מהגננות של גן ילדים זה, ובזיכרונותיה סיפרה שהגן שימש כ"סליק" של ההגנה.
רות יעקובי סיפרה כי "ניסו לפתוח בית קולנוע במבנה של בית הועד אך הדבר לא הצליח בגלל רעש, וגם... מי בכלל הלך אז לקולנוע"...?
גן ילדים ברחוב סיני, 2009 גן הם ברחוב סיני, פינת מרגוע, 2010
כשתעברו בפעם הבאה ברחוב סיני, סורו לבקר בגן הלוחם, שבו על אחד הספסלים, הביטו בילדים המשחקים בגן המשחקים ובקשישים היושבים ונהנים מיופי המקום, וזכרו כי כאן, במקום בו טפטפות מרוות היום את הדשאים, הביאו פעם מים בפחים, להרוות את צימאונם של חלוצי אחוזה.
מקורות:
ארד, יודית וגיא, רונית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת ארץ-ישראל. תשנ"ב, 1991-2. (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")
ארליך, אלינורה. בתים מספרים על אחוזה. קורס טיולים וידיעת הארץ, תשנ"א1990-.91 (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")
נתנזון, אפרים. ישראל מרכוס - חוזה ההתיישבות של יהודי רומניה בארץ-ישראל ("תקוות ישראל" ו"אחוזה")
על הכרמל. בתוך: יהדות רומניה בתקומת ישראל. תל-אביב, שיר, 1992-1997 , עמ'
87
שיחה עם אריה בראונשטיין.