בית הספר נמצא ברחוב חורב 13, במגרש הסמוך לבית דופלט (פרק כ').
בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936 ניתן לראות כאן בית ספר כבן שמונה או תשע שנים, שלו קומה אחת בלבד.
מתי וכיצד נוסד בית הספר?
חגי סגל מביא את סיפורה של סבתו, מלכה סגל, אשתו של מנהל בית הספר הראשון, בספרו "רק לא מלחמת אחים":
"בשנת 1926 ביקר בחיפה מר יוסף גצלר, איש עשיר ונדיב מיאסי, רומניה, בן משפחה רחוק של סבתא מלכה, וביקש מסבי המלצות לאפיקי תרומה בארץ, וזה הציע לו מיד לבנות בית ספר במקום, כדי שמציון תצא תורה.
במסגרת מאמצי השכנוע, השתמש סבא בעובדה שגצלר ואשתו, שהיו נשואים כבר שנים רבות, התהלכו אז ערירים. גצלר קנה כאן מגרש, סיפרה מלכה, ורצה לבנות עליו משהו שיישאר לזכרו. "אם תקים בית ספר יהיו לך הרבה ילדים" הבטיח יוסף סגל ליוסף גצלר.
עוד במהלך אותו ביקור נחתמה עסקה.
גצלר חזר לרומניה ושלח למשרד שהיה פה כסף לבניית בית בן ארבעה חדרי כיתות. מאוחר יותר נולדה לבני הזוג גצלר גם בת.
מר יעקב הלר, מנהל ביה"ס בשנים 1962-1981 סיפר לתלמידיו במלאת 50 שנה למחזור הראשון של בית ספר "זיכרון יוסף": "נמצא פתק דהוי ועליו רשום - ביה"ס נוסד בשנת תרפ"ז 1927. ...
בין המסמכים שנמצאו בתיק בלט חוזה מקורי משנת 1926, שנה לפני יסוד ביה"ס. זה היה חוזה בין יוסף גצלר לבין בעל האחוזה - סר הרברט סמואל. שם ביה"ס יהיה לעולם ע"ש שרה חיה ויוסף גצלר, מיאסי שברומניה. מר יוסף גצלר ז"ל שהיה יהודי אמיד, תרם 600 לירות מצריות להקמת ביה"ס, ולכן נקרא ביה"ס על שמו - זיכרון יוסף" ... בשנה"ל הראשונה מנה ביה"ס 7 תלמידים בלבד...
מי בנה את בית הספר?
המסמך המוקדם ביותר הנמצא בתיקי מחלקת ההנדסה של העירייה הוא משנת 1940.
זוהי בקשה לבניית מקלט בבית הספר על-ידי האדריכלים צוצקא-וולטש. מסמכים מוקדמים יותר אינם בנמצא בתיק.
את סיפור בנייתו של הבית לא מצאתי באף אחד מסיפורי ותיקי אחוזה. האם ייתכן שבית הספר נבנה ע"י המנהל שלה, מר יוסף סגל? ידוע לי שמר סגל הגיע מתל-אביב עם כלים להכנת בלוקים ובנה גם את ביתו ברחוב סיני במו ידיו. מדובר היה במבנה פשוט. ידוע שהוא עצמו התגורר במבנה זה, עד שהסתיימה בניית ביתו.
על מספר התלמידים ומספר הכיתות בבית הספר מצאתי סיפורים שונים ואף סותרים אחד את השני, כי זהו טיבם של סיפורים הנדלים מזיכרונותיהם של ותיקי השכונה. אך מכולם עולה שמדובר במספר קטן של חדרים ובכיתות רב-גיליות.
כשבית הספר נפתח, היה זה "בנין חזיתי בעל קומה אחת, שמנה שלושה חדרים ועוד חדר נוסף" סיפרה כוכבא הרטמן. "בכיתה עמי למדו גם אחי יצחק ואחותי שרה. אני זוכרת פרוזדור ארוך, שנים שלושה חדרי לימוד וחצר משחקים גדולה".
חיים אברמוביץ, יליד 1922 סיפר בראיון לעמותה, ש"בבית הספר היו בהתחלה ארבעה חדרים: חדר כיתה, חדר גן, חדר למנהל וחדר לבית הכנסת". "בית הספר היה מורכב משתי כתות רב-גיליות ובית כנסת, בניהולו של יוסף סגל שהיה גם מורה בבית הספר" סיפר תושב ותיק אחר.
בניהו סגל סיפר על השנים הראשונות של בית הספר: "בבית הספר בראשיתו היו שמונה תלמידים והיה מורה אחד שהיה ממלא את התפקידים של המורה, המנהל והמייסד של בית הספר, הלא הוא מר יוסף סגל ז"ל.
בבית הספר למדו את כל המקצועות כגון אנגלית, חשבון, טבע, תנ"ך, היסטוריה ועוד. לאחר כשבע שנים נוספה מורה לביה"ס והישוב התפתח. מספר הכיתות גדל לשלוש ובכל כיתה היו כ-12 תלמידים. בבית הספר נערכו הצגות, הילדים היו יוצאים לטיולים והיו מתקיימים חוגים יפים."
טובה דופלט בן-דב, מרחוב סיני 11, תלמידת המחזור הראשון בבית הספר, התראיינה רבות וסיפרה: "אני למדתי בבי"ס זיכרון יוסף מכיתה א' עד כיתה ד' והייתי בין תלמידיו הראשונים של בית הספר. למדנו אז 7 תלמידים בגילאים שונים בכיתה אחת, והיינו מחולקים לקבוצות לפי רמות הלימוד. מכיוון שהייתי תלמידה טובה, קפצתי כיתה ולכן סיימתי את סמינר "המזרחי" למורים כבר בגיל 17.... מר סגל לא הפריד בין חינוך ולימוד. הלימוד היה משולב בכל שעות היום והחינוך היה משולב בלימודים. לא היה דבר בחיינו, שלא עשינו בביה"ס עם המורה."
"בביה"ס למדנו 6 שעות ביום והיו הרבה שעורי בית. ארוחת עשר הובאה כל פעם על ידי משפחה אחרת, ואני זוכרת את התפריט: לחם מרוח בשומן וקוקוס וסיר מלא דייסה, שחולקה בין התלמידים.
מנהל ביה"ס באותה תקופה והמורה היחידי היה מר יוסף סגל ז"ל. למדנו אצלו הרבה לימודי קודש, קראנו הרבה בספר התנ"ך, כי לא היו ספרי לימוד. נוסף לכך למדנו גם הרבה טבע, אסטרונומיה וכמובן עברית ומתמטיקה. הלימודים עם מר סגל היו מאד חווייתיים. הוא היה אוטודידקט ונתן לנו כלים לחקור, ללמוד ולהתעניין בכל."
ובמקור אחר: "משפחת סגל עברה לגור במבנה ב-1928 ומר סגל פתח שם בית ספר.
בתחילה היו 6 כיתות. מר סגל היה המחנך, מנהל, מורה לזמרה, מורה לחינוך גופני וגם... לא תאמינו גם השרת. במו ידיו ניקה את בתי השימוש.
בנין בית הספר כלל ארבעה חדרים: חדר אחד - בית ספר. חדר שני - גן ילדים , חדר שלישי - בית כנסת ובחדר הרביעי גרה משפחת סגל עד שבנתה את ביתה, ואז הפך החדר של משפחת סגל למשרד.
שמו הראשון של בית הספר היה "בית הספר העממי על שם גצלר באחוזה", רק לאחר שנים שונה שמו ל"זיכרון יוסף". אשתו של מר סגל, מלכה, עבדה בבית הספר כשמשית ושמרה על ניקיונו. בעבודות הסניטציה היה מר סגל עוזר לה. הוא היה נוהג לחלק מהסנדביץ שרעייתו הכינה עבורו לילדים שלהם לא היה אוכל.
מפעם לפעם היה מממן את הוצאות הטיולים לאלו מהתלמידים שלהוריהם לא הייתה יכולת זו."
ישראל יעקובי, שהגיע ארצה בשנת 1930, סיפר: "נכנסתי לביה"ס זיכרון יוסף" בהיותי בן 10. היו בו 28 תלמידים בשכבות א-ו. כולם למדו בחדר אחד. הבת של מר סגל המנהל הייתה גננת, והיא לימדה את העולים החדשים. בית הספר שימש בשעות הערב כבית-כנסת".
מצאתי עוד תיאור מפי תושב ותיק שסיפר: "בשלב הראשון נפתח גן ילדים וכיתה א' עבור 20 תלמידים, מהם 12 בגן הילדים ו-8 בכיתה א'.
החלה פעילות לגיוס כסף ברומניה ע"י ישראל מרכוס ויוסף צוויבל. במהלך השנים התרחב בית הספר כתוצאה מגידול במספר התושבים. ארבע כתות החלו לפעול בשנת 1927. בית הספר הפך למוקד לפעילות תרבותית בזכות עבודתו של יוסף סגל: קורסים ללימוד עברית וספריה לרשות התושבים התקיימו בבית הספר אירועי תרבות, טקסים בחגים ולציון סיום שנת הלימודים, בהם השתתפו כל התושבים."
כשבע שנים לאחר הקמת המוסד היו בכתה כ-25 תלמידים. חלקם היו מבני העלייה הגדולה שבאה מגרמניה וחלקם מ"ילדי טהרן".
"את הברושים ששרדו מתקופתו הראשונה של בית הספר נטעו ילדים וביניהם גד הילב, מראשוני תלמידי בית הספר. הברושים הם שריד אוטנטי יחיד מאותה חורשה שהייתה בשטח בית הספר" סיפרה אלינורה ארליך בשנת 1991. (ראה במפה משנת 1938)
דניאל הרטמן (מתלמידי המחזור הראשון) סיפר עוד: "מר סגל הוא יהודי ירא שמים וישר מאין כמוהו. הוא לא הסתפק בתכנית השעורים הרגילה, אלא דאג לצורכי הילדים בכל. בחצר בית הספר סידרו ערובות והמורה שושנה, גננת מדופלמת בבתי הספר בחיפה הייתה באה ונותנת לנו שעורים בסידור הערוגות, ההשקאה וכו'. בחצר עמדו עצים (תות) ועליהם תולעי משי. והמורה ניצל את ההזדמנות לספר לנו על ייצור המשי. בלילות היה סגל מזמין תלמידים נבחרים לרחבה שלפני בית הספר ומסביר להם על כוכבי השמים, כוכבי הלכת והשמשות. סקירותיו היו מלאות עניין".
ומי היו המורים האחרים בבית הספר?
פרומה גירשנצוייג-גולדשטיין סיפרה בספר המחזור של שנת ה-50 לביה"ס: "כשבית הספר גדל נוספו עוד מורים כגון: יהושע פרח ואשתו צפירה. (ראו פרק י"ט). המורה זילברשטיין שחי עד היום באחוזה ושיהיה לנו בריא, היה מורה בחסד. הייתה המורה שושנה, מורה בחסד עליון. אהבנו אותה מאד. בשעורים הייתה תקיפה ובהפסקות הייתה חברה שלנו. המורה לזמרה ולהתעמלות הייתה הגב' רטנר. היה לנו מורה לחשבון בשם דלוג'ץ, שנסע לביקור בפולניה, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונספה שם בשואה".
על המורה צפירה סיפרה תלמידתה מירי אביחי כהן שהיא הייתה "ממש כאמא".
יושבים, משמאל לימין: יוסף סגל, לא ידוע, דוגלייצקי, המורה שושנה, יהושע פרח
עומדים, מימין לשמאל: שושנה דופלט, ישראל יעקובי, יעקב וולשטיין, גד הילב, מרים פינצ'ובר, דליה והדה רוזנברג
המורה למלאכה הגב' עליזה קלינה עבדה בבית הספר בין השנים 1943-1976 ולדבריה "בשנת 1943 היו בכל בית הספר בין חמישים לששים תלמידים. מספר המורים היה שמונה. כאשר התחילה ללמד היו בבניין ארבעה חדרים ששימשו לכיתות ובכל חדר היו שלוש כיתות שלמדו יחד. הייתה אווירה אינטימית בין ההורים, התלמידים והמורים. כעבור כמה שנים, לאחר קום המדינה, נוספו תלמידים ואז הוסיפו עוד אגף לבית הספר... חדר מלאכה לא היה. עבדנו בצריף חשוך מאחורי הבניין.
השתדלתי ללמד תפירה, רקמה, סריגה. בתקופה מאוחרת יותר לימדתי בכיתה, שתלמידיה למדו באותה שעה התעמלות. אז הייתי "תופסת" את החדר וכך נדדנו מחדר לחדר. את הארון הראשון לאחסון קיבלתי ממר יגר, שהיה מנהל באותה תקופה...".
האגף החדש של בית הספר נבנה מכספי תרומתו של מר גצלר, שהמשיך לתמוך בו.
יעקב יגר היה מורה ליהדות, יליד גליציה שנת 1903, שלא הצליח לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל. מחוסר ברירה הגר לארגנטינה עם אשתו, דודו ועוד מורה. שם פתחו יחד בית ספר עברי, אותו ניהל יעקב. בנו משה נולד בארגנטינה בשנת 1930. רק בשנת 1941 הצליחו לקבל סרטיפיקט ועלו כולם ארצה. יעקב קיבל משרת מנהל בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנת 1941 והיה למנהלו השני של בית הספר. מאוחר יותר הפך למפקח במשרד החינוך ותרם רבות להעלאת שם בית הספר.
הוא ומשפחתו התגוררו תחילה בבית גרץ ברחוב פרויד (ראו פרק ז') ואחר כך בבית קטן ליד בית הספר, הנראה היטב משמאל העיגול האדום במפה שלמעלה. הבן משה יגר, שהיה תלמיד בבית הספר, היה לימים סמנכ"ל משרד החוץ, שימש כשגריר ישראל בשטוקהולם ובפראג, קונסול כללי בפילדלפיה ובניו-יורק, וראש אגף ההסברה במשרד החוץ. בין שאר עיסוקיו הוא סופר ומרצה.
רות שפינר, תלמידת בית הספר בשנים 1939 עד 1947 סיפרה במלאת לבית הספר 75 שנה, שבבית הספר היו בין 100-150 תלמידים ומספר המורים היה שלושה-עשר.
אהרון בורנשטיין היה מורה בבית הספר בשנים 1943-1947. בתקופת עבודתו בבית הספר הגיעו אליו כארבעים תלמידים מניצולי האנייה "פטרייה" וכן תלמידים ניצולי האנייה "סטרומה". בשנת 1947 נשלח למחנות הפליטים בגרמניה, שם עסק בהצלת ילדים. חלק גדול הביא ל"אחוזת ילדים". בזיכרונותיו הוא מזכיר מורים נוספים כגון זאב כרמי ואשתו, ד"ר מנצ'ר שהיה מורה להיסטוריה ספרות, והפך מאוחר יותר למפקח, ירון רסטלר ויהודית סגל. "לימדו כאן מורים ידועי שם". בית הספר הוא אחד הותיקים בחיפה, שנתן דוגמא לדורות הבאים, כיצד בית ספר קולט עליה".
רחל רפפורט הייתה מורה לאנגלית בבית הספר בשנים 1940-1960. היא סיפרה ש"הילדים שנאו את שיעורי האנגלית בגלל האנגלים. הם קשרו אנגלית עם האנגלים, ואת כל זעמם ואיבתם לאנגלית שפכו עלי, המורה לאנגלית. המחתרות שלחו לילדים פתקים: אל תלמדו אנגלית!."
יונה אל גרינברג הייתה תלמידה בבית הספר בשנים 1940-1948. גם היא זוכרת את הסלידה מלימודי האנגלית. באותו זמן. "ילדי המוסד "ויצ"ו" שב"אחוזת ילדים' ׁ(ראו פרק ג') למדו בבית הספר והכיתה הייתה מורכבת חציה מילדי "המוסד" וחציה מילדי "אחוזה". גינת בית הספר הייתה גדולה מאוד והשתרעה ממגרש כדור הסל עד רחוב מוריה. גידלו בה ירקות, ששימשו את המסעדה." לאחר מספר שנים חזרה יונה ללמד בבית הספר כמורה לציור. "שלושה מורים שלימדו אותי בהיותי תלמידה המשיכו ללמד גם כשהתחלתי לעבוד בבית-הספר: המורה להתעמלות מר קלעי, המורה למלאכה עליזה קלינה וגברת יהודית סגל". המורה למלאכה לבנים היה תיאו סגל. גם סימה גבריאלי (ראו פרק ט"ו) הייתה מורה בבית הספר.
בשנת 1952 התחלתי ללמוד בבית הספר "זיכרון יוסף". אמי, חנה שפיר, קיבלה משרת הוראה בבית הספר ואני נכנסתי לכיתה ב'. את בית הספר אני זוכרת כמבנה בן קומה אחת בצורת האות ריש. באותה עת היה מנהל בית הספר ד"ר (אברהם?) איילון, שהיה מנהלו השלישי של בית הספר. סגן המנהל היה משה מלמד, ואשתו חיה הייתה המורה לזמרה שלנו. משה מלמד ניהל את בית הספר אחרי ד"ר איילון.
החזית המזרחית של המבנה הייתה מקבילה לרחוב. בחלק הדרומי של מגרש בית הספר הייתה גינה, בה עבדו התלמידים בשיעורי החקלאות. גם מטבח היה בבית הספר, בו למדנו בישול. "מכיתה ד' יצאו יום-יום תורנים לעבודה במטבח. הילדים והמורה לתזונה הכינו ארוחת צהריים לאותם ילדים שהוריהם חזרו מאוחר", סיפרה יונה אל גרינברג. אני זוכרת היטב את המורה עליזה קלינה, שלימדה את הבנות מלאכה. ויש לי וידוי קטן: למרות מאמציה, לא הצלחתי ללמוד לתפור במכונת התפירה.
באותן שנים של עלייה גדולה לארץ למדו בבית הספר במשמרות בגלל המחסור בכיתות לימוד: עד שעת הצהריים למדה משמרת א' ומשעה שתיים עשרה עד ארבע למדה באותה כתה משמרת ב'. אני למדתי במשמרת הראשונה ואילו אמי לימדה במשמרת השנייה. לכן, אחרי סיום הלימודים, הלכתי ברגל ל"אחוזת ילדים", שם, בחברת ילדים נוספים, קיבלתי ארוחה חמה, וכולנו נחנו על מזרונים והקשבנו לסיפורים מרתקים בהמשכים. אחרי השעה ארבע הגיעה אמי, ויחד נסענו הביתה למרכז הכרמל.
המורה חנה שפיר והמנהל ד"ר איילון, שנות החמישים.
מסיפורי הותיקים, תלמידים ומורי בית הספר "זיכרון יוסף", עולה ובולטת במיוחד דמותו של יוסף סגל. בנו, בניהו סגל סיפר לי, שלאביו היו שתי אהבות: "אהבת התנ"ך ואהבת הארץ. את אלו הנחיל לתלמידיו".
"את התנ"ך לימד בצורת סיפורים", סיפרה אחת מתלמידותיו, "הוא הפיח רוח חיים בתנ"ך, בחשבון, בילדים, בהורים ובכל תושבי השכונה", סיפרה מרים סמולנסק.
תלמידים באו לביתו לשעורי ערב."הספרייה הפרטית של סבא הפכה לספריית בית-הספר"
מספר חגי סגל בספרו.
הוא מוסיף ומספר ש"לעתים לא היה בידי הנהלת אחוזה לשלם את משכורתו, אף על פי כן, נשאר בית הספר פתוח במשך כל השנה.... למנהל סגל הייתה נטייה מוצהרת לחבב על תלמידיו את חזון ישעיהו יותר מאשר את שירת ביאליק או שירת טשרניחובסקי, והמדיניות הפדגוגית הזאת הדאיגה את קברניטי החינוך בעיר. לכן נרקמה בהדרגה קנוניה להכשלתו.... רק לאחר תשע שנים הוא זכה להכרת המוסדות".
רוב חסכונותיו האישיים נאכלו ו"הוא היה מוכן לקפח את משפחתו למען בית הספר שהפך לבבת עינו.
סבא עצמו היה מגדולי אוהביו של בן-גוריון, אלוהי מפא"י, אבל מטעמי חרות אינטלקטואלית לא התפקד לתנועתו.... תמיד רבץ עליו חשד של חוסר נאמנות לכת השלטת. שלוש שנים לאחר שסבא הוכרז רשמית כמנהל בית הספר, הוחלט למנות לבית הספר מנהל-על מטעם מחלקת החינוך הארצית, ד"ר זילברשטיין. למעשה זאת הייתה הדחה. כעבור שנתיים שלוש נוספות, ב-1940, הוצא סגל לגמלאות בטרם עת ובלי פיצוי הולם." כמסופר לעיל, יעקב יגר הוא שהחליף את מקומו של סגל כמנהל בית הספר.
בית הספר "זיכרון יוסף", 2008
בכל זאת זכה יוסף סגל לניצחון מר-מתוק: בית הספר כונה אמנם באופן רשמי "בית ספר שרה חיה ויוסף גצלר - זיכרון יוסף", ובקיצור "זיכרון יוסף", אך תושבי אחוזה היו משוכנעים שבית הספר נקרא על-שם המייסד, המורה והמנהל האהוב יוסף סגל.
מקורות:
ארליך, אלינורה. בתים מספרים על אחוזה, 1991 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה(
נחליאלי, אודי <עורך ומלקט>. תולדות שכונת אחוזה. חיפה, 1987. (חוברת בעמותה)
נחליאלי, אודי. לתולדות שכונת אחוזה. אריאל , י"א (68-70): 212-215, 1990
סגל, חגי. רק לא מלחמת אחים. הוצאת שילה ברכץ בית אל מקור ראשון, ירושלים 2009
תושבים מספרים על אחוזה 1991-92, (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
מפרי עטנו: מחזור 50 שנה לאחוזה, 1986 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
75
שנים לבית הספר "זיכרון יוסף - אחוזה". הוצאת בית הספר.
אתר אינטרנט על בית הספר "זיכרון יוסף" לכבוד 75 שנה לבית הספר:
http://www.mkm-haifa.co.il/ahuza/first_school.htm
התמונה של פתיחת בית הספר היא מתוך מאמרו של אודי נחליאלי ב"אריאל"
תמונת המחזור הראשון, 1938 לקוחה מתוך החוברת "מפרי עטנו - 50 שנה לאחוזה".
התמונה של המורה חנה שפיר וד"ר איילון היא מתוך אלבומי הפרטי.
תמונת הטיול של בית הספר ניתנה לי על-ידי תושב אחוזה, תלמיד בית הספר.
תמונת בית הספר משנת 2008 צולמה על-ידי.
בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936 ניתן לראות כאן בית ספר כבן שמונה או תשע שנים, שלו קומה אחת בלבד.
מתי וכיצד נוסד בית הספר?
חגי סגל מביא את סיפורה של סבתו, מלכה סגל, אשתו של מנהל בית הספר הראשון, בספרו "רק לא מלחמת אחים":
"בשנת 1926 ביקר בחיפה מר יוסף גצלר, איש עשיר ונדיב מיאסי, רומניה, בן משפחה רחוק של סבתא מלכה, וביקש מסבי המלצות לאפיקי תרומה בארץ, וזה הציע לו מיד לבנות בית ספר במקום, כדי שמציון תצא תורה.
במסגרת מאמצי השכנוע, השתמש סבא בעובדה שגצלר ואשתו, שהיו נשואים כבר שנים רבות, התהלכו אז ערירים. גצלר קנה כאן מגרש, סיפרה מלכה, ורצה לבנות עליו משהו שיישאר לזכרו. "אם תקים בית ספר יהיו לך הרבה ילדים" הבטיח יוסף סגל ליוסף גצלר.
עוד במהלך אותו ביקור נחתמה עסקה.
גצלר חזר לרומניה ושלח למשרד שהיה פה כסף לבניית בית בן ארבעה חדרי כיתות. מאוחר יותר נולדה לבני הזוג גצלר גם בת.
מר יעקב הלר, מנהל ביה"ס בשנים 1962-1981 סיפר לתלמידיו במלאת 50 שנה למחזור הראשון של בית ספר "זיכרון יוסף": "נמצא פתק דהוי ועליו רשום - ביה"ס נוסד בשנת תרפ"ז 1927. ...
בין המסמכים שנמצאו בתיק בלט חוזה מקורי משנת 1926, שנה לפני יסוד ביה"ס. זה היה חוזה בין יוסף גצלר לבין בעל האחוזה - סר הרברט סמואל. שם ביה"ס יהיה לעולם ע"ש שרה חיה ויוסף גצלר, מיאסי שברומניה. מר יוסף גצלר ז"ל שהיה יהודי אמיד, תרם 600 לירות מצריות להקמת ביה"ס, ולכן נקרא ביה"ס על שמו - זיכרון יוסף" ... בשנה"ל הראשונה מנה ביה"ס 7 תלמידים בלבד...
מי בנה את בית הספר?
המסמך המוקדם ביותר הנמצא בתיקי מחלקת ההנדסה של העירייה הוא משנת 1940.
זוהי בקשה לבניית מקלט בבית הספר על-ידי האדריכלים צוצקא-וולטש. מסמכים מוקדמים יותר אינם בנמצא בתיק.
את סיפור בנייתו של הבית לא מצאתי באף אחד מסיפורי ותיקי אחוזה. האם ייתכן שבית הספר נבנה ע"י המנהל שלה, מר יוסף סגל? ידוע לי שמר סגל הגיע מתל-אביב עם כלים להכנת בלוקים ובנה גם את ביתו ברחוב סיני במו ידיו. מדובר היה במבנה פשוט. ידוע שהוא עצמו התגורר במבנה זה, עד שהסתיימה בניית ביתו.
על מספר התלמידים ומספר הכיתות בבית הספר מצאתי סיפורים שונים ואף סותרים אחד את השני, כי זהו טיבם של סיפורים הנדלים מזיכרונותיהם של ותיקי השכונה. אך מכולם עולה שמדובר במספר קטן של חדרים ובכיתות רב-גיליות.
כשבית הספר נפתח, היה זה "בנין חזיתי בעל קומה אחת, שמנה שלושה חדרים ועוד חדר נוסף" סיפרה כוכבא הרטמן. "בכיתה עמי למדו גם אחי יצחק ואחותי שרה. אני זוכרת פרוזדור ארוך, שנים שלושה חדרי לימוד וחצר משחקים גדולה".
חיים אברמוביץ, יליד 1922 סיפר בראיון לעמותה, ש"בבית הספר היו בהתחלה ארבעה חדרים: חדר כיתה, חדר גן, חדר למנהל וחדר לבית הכנסת". "בית הספר היה מורכב משתי כתות רב-גיליות ובית כנסת, בניהולו של יוסף סגל שהיה גם מורה בבית הספר" סיפר תושב ותיק אחר.
בניהו סגל סיפר על השנים הראשונות של בית הספר: "בבית הספר בראשיתו היו שמונה תלמידים והיה מורה אחד שהיה ממלא את התפקידים של המורה, המנהל והמייסד של בית הספר, הלא הוא מר יוסף סגל ז"ל.
בבית הספר למדו את כל המקצועות כגון אנגלית, חשבון, טבע, תנ"ך, היסטוריה ועוד. לאחר כשבע שנים נוספה מורה לביה"ס והישוב התפתח. מספר הכיתות גדל לשלוש ובכל כיתה היו כ-12 תלמידים. בבית הספר נערכו הצגות, הילדים היו יוצאים לטיולים והיו מתקיימים חוגים יפים."
טובה דופלט בן-דב, מרחוב סיני 11, תלמידת המחזור הראשון בבית הספר, התראיינה רבות וסיפרה: "אני למדתי בבי"ס זיכרון יוסף מכיתה א' עד כיתה ד' והייתי בין תלמידיו הראשונים של בית הספר. למדנו אז 7 תלמידים בגילאים שונים בכיתה אחת, והיינו מחולקים לקבוצות לפי רמות הלימוד. מכיוון שהייתי תלמידה טובה, קפצתי כיתה ולכן סיימתי את סמינר "המזרחי" למורים כבר בגיל 17.... מר סגל לא הפריד בין חינוך ולימוד. הלימוד היה משולב בכל שעות היום והחינוך היה משולב בלימודים. לא היה דבר בחיינו, שלא עשינו בביה"ס עם המורה."
"בביה"ס למדנו 6 שעות ביום והיו הרבה שעורי בית. ארוחת עשר הובאה כל פעם על ידי משפחה אחרת, ואני זוכרת את התפריט: לחם מרוח בשומן וקוקוס וסיר מלא דייסה, שחולקה בין התלמידים.
מנהל ביה"ס באותה תקופה והמורה היחידי היה מר יוסף סגל ז"ל. למדנו אצלו הרבה לימודי קודש, קראנו הרבה בספר התנ"ך, כי לא היו ספרי לימוד. נוסף לכך למדנו גם הרבה טבע, אסטרונומיה וכמובן עברית ומתמטיקה. הלימודים עם מר סגל היו מאד חווייתיים. הוא היה אוטודידקט ונתן לנו כלים לחקור, ללמוד ולהתעניין בכל."
ובמקור אחר: "משפחת סגל עברה לגור במבנה ב-1928 ומר סגל פתח שם בית ספר.
בתחילה היו 6 כיתות. מר סגל היה המחנך, מנהל, מורה לזמרה, מורה לחינוך גופני וגם... לא תאמינו גם השרת. במו ידיו ניקה את בתי השימוש.
בנין בית הספר כלל ארבעה חדרים: חדר אחד - בית ספר. חדר שני - גן ילדים , חדר שלישי - בית כנסת ובחדר הרביעי גרה משפחת סגל עד שבנתה את ביתה, ואז הפך החדר של משפחת סגל למשרד.
שמו הראשון של בית הספר היה "בית הספר העממי על שם גצלר באחוזה", רק לאחר שנים שונה שמו ל"זיכרון יוסף". אשתו של מר סגל, מלכה, עבדה בבית הספר כשמשית ושמרה על ניקיונו. בעבודות הסניטציה היה מר סגל עוזר לה. הוא היה נוהג לחלק מהסנדביץ שרעייתו הכינה עבורו לילדים שלהם לא היה אוכל.
מפעם לפעם היה מממן את הוצאות הטיולים לאלו מהתלמידים שלהוריהם לא הייתה יכולת זו."
ישראל יעקובי, שהגיע ארצה בשנת 1930, סיפר: "נכנסתי לביה"ס זיכרון יוסף" בהיותי בן 10. היו בו 28 תלמידים בשכבות א-ו. כולם למדו בחדר אחד. הבת של מר סגל המנהל הייתה גננת, והיא לימדה את העולים החדשים. בית הספר שימש בשעות הערב כבית-כנסת".
מצאתי עוד תיאור מפי תושב ותיק שסיפר: "בשלב הראשון נפתח גן ילדים וכיתה א' עבור 20 תלמידים, מהם 12 בגן הילדים ו-8 בכיתה א'.
החלה פעילות לגיוס כסף ברומניה ע"י ישראל מרכוס ויוסף צוויבל. במהלך השנים התרחב בית הספר כתוצאה מגידול במספר התושבים. ארבע כתות החלו לפעול בשנת 1927. בית הספר הפך למוקד לפעילות תרבותית בזכות עבודתו של יוסף סגל: קורסים ללימוד עברית וספריה לרשות התושבים התקיימו בבית הספר אירועי תרבות, טקסים בחגים ולציון סיום שנת הלימודים, בהם השתתפו כל התושבים."
כשבע שנים לאחר הקמת המוסד היו בכתה כ-25 תלמידים. חלקם היו מבני העלייה הגדולה שבאה מגרמניה וחלקם מ"ילדי טהרן".
"את הברושים ששרדו מתקופתו הראשונה של בית הספר נטעו ילדים וביניהם גד הילב, מראשוני תלמידי בית הספר. הברושים הם שריד אוטנטי יחיד מאותה חורשה שהייתה בשטח בית הספר" סיפרה אלינורה ארליך בשנת 1991. (ראה במפה משנת 1938)
דניאל הרטמן (מתלמידי המחזור הראשון) סיפר עוד: "מר סגל הוא יהודי ירא שמים וישר מאין כמוהו. הוא לא הסתפק בתכנית השעורים הרגילה, אלא דאג לצורכי הילדים בכל. בחצר בית הספר סידרו ערובות והמורה שושנה, גננת מדופלמת בבתי הספר בחיפה הייתה באה ונותנת לנו שעורים בסידור הערוגות, ההשקאה וכו'. בחצר עמדו עצים (תות) ועליהם תולעי משי. והמורה ניצל את ההזדמנות לספר לנו על ייצור המשי. בלילות היה סגל מזמין תלמידים נבחרים לרחבה שלפני בית הספר ומסביר להם על כוכבי השמים, כוכבי הלכת והשמשות. סקירותיו היו מלאות עניין".
ומי היו המורים האחרים בבית הספר?
פרומה גירשנצוייג-גולדשטיין סיפרה בספר המחזור של שנת ה-50 לביה"ס: "כשבית הספר גדל נוספו עוד מורים כגון: יהושע פרח ואשתו צפירה. (ראו פרק י"ט). המורה זילברשטיין שחי עד היום באחוזה ושיהיה לנו בריא, היה מורה בחסד. הייתה המורה שושנה, מורה בחסד עליון. אהבנו אותה מאד. בשעורים הייתה תקיפה ובהפסקות הייתה חברה שלנו. המורה לזמרה ולהתעמלות הייתה הגב' רטנר. היה לנו מורה לחשבון בשם דלוג'ץ, שנסע לביקור בפולניה, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונספה שם בשואה".
על המורה צפירה סיפרה תלמידתה מירי אביחי כהן שהיא הייתה "ממש כאמא".
יושבים, משמאל לימין: יוסף סגל, לא ידוע, דוגלייצקי, המורה שושנה, יהושע פרח
עומדים, מימין לשמאל: שושנה דופלט, ישראל יעקובי, יעקב וולשטיין, גד הילב, מרים פינצ'ובר, דליה והדה רוזנברג
המורה למלאכה הגב' עליזה קלינה עבדה בבית הספר בין השנים 1943-1976 ולדבריה "בשנת 1943 היו בכל בית הספר בין חמישים לששים תלמידים. מספר המורים היה שמונה. כאשר התחילה ללמד היו בבניין ארבעה חדרים ששימשו לכיתות ובכל חדר היו שלוש כיתות שלמדו יחד. הייתה אווירה אינטימית בין ההורים, התלמידים והמורים. כעבור כמה שנים, לאחר קום המדינה, נוספו תלמידים ואז הוסיפו עוד אגף לבית הספר... חדר מלאכה לא היה. עבדנו בצריף חשוך מאחורי הבניין.
השתדלתי ללמד תפירה, רקמה, סריגה. בתקופה מאוחרת יותר לימדתי בכיתה, שתלמידיה למדו באותה שעה התעמלות. אז הייתי "תופסת" את החדר וכך נדדנו מחדר לחדר. את הארון הראשון לאחסון קיבלתי ממר יגר, שהיה מנהל באותה תקופה...".
האגף החדש של בית הספר נבנה מכספי תרומתו של מר גצלר, שהמשיך לתמוך בו.
יעקב יגר היה מורה ליהדות, יליד גליציה שנת 1903, שלא הצליח לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל. מחוסר ברירה הגר לארגנטינה עם אשתו, דודו ועוד מורה. שם פתחו יחד בית ספר עברי, אותו ניהל יעקב. בנו משה נולד בארגנטינה בשנת 1930. רק בשנת 1941 הצליחו לקבל סרטיפיקט ועלו כולם ארצה. יעקב קיבל משרת מנהל בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנת 1941 והיה למנהלו השני של בית הספר. מאוחר יותר הפך למפקח במשרד החינוך ותרם רבות להעלאת שם בית הספר.
הוא ומשפחתו התגוררו תחילה בבית גרץ ברחוב פרויד (ראו פרק ז') ואחר כך בבית קטן ליד בית הספר, הנראה היטב משמאל העיגול האדום במפה שלמעלה. הבן משה יגר, שהיה תלמיד בבית הספר, היה לימים סמנכ"ל משרד החוץ, שימש כשגריר ישראל בשטוקהולם ובפראג, קונסול כללי בפילדלפיה ובניו-יורק, וראש אגף ההסברה במשרד החוץ. בין שאר עיסוקיו הוא סופר ומרצה.
רות שפינר, תלמידת בית הספר בשנים 1939 עד 1947 סיפרה במלאת לבית הספר 75 שנה, שבבית הספר היו בין 100-150 תלמידים ומספר המורים היה שלושה-עשר.
אהרון בורנשטיין היה מורה בבית הספר בשנים 1943-1947. בתקופת עבודתו בבית הספר הגיעו אליו כארבעים תלמידים מניצולי האנייה "פטרייה" וכן תלמידים ניצולי האנייה "סטרומה". בשנת 1947 נשלח למחנות הפליטים בגרמניה, שם עסק בהצלת ילדים. חלק גדול הביא ל"אחוזת ילדים". בזיכרונותיו הוא מזכיר מורים נוספים כגון זאב כרמי ואשתו, ד"ר מנצ'ר שהיה מורה להיסטוריה ספרות, והפך מאוחר יותר למפקח, ירון רסטלר ויהודית סגל. "לימדו כאן מורים ידועי שם". בית הספר הוא אחד הותיקים בחיפה, שנתן דוגמא לדורות הבאים, כיצד בית ספר קולט עליה".
רחל רפפורט הייתה מורה לאנגלית בבית הספר בשנים 1940-1960. היא סיפרה ש"הילדים שנאו את שיעורי האנגלית בגלל האנגלים. הם קשרו אנגלית עם האנגלים, ואת כל זעמם ואיבתם לאנגלית שפכו עלי, המורה לאנגלית. המחתרות שלחו לילדים פתקים: אל תלמדו אנגלית!."
יונה אל גרינברג הייתה תלמידה בבית הספר בשנים 1940-1948. גם היא זוכרת את הסלידה מלימודי האנגלית. באותו זמן. "ילדי המוסד "ויצ"ו" שב"אחוזת ילדים' ׁ(ראו פרק ג') למדו בבית הספר והכיתה הייתה מורכבת חציה מילדי "המוסד" וחציה מילדי "אחוזה". גינת בית הספר הייתה גדולה מאוד והשתרעה ממגרש כדור הסל עד רחוב מוריה. גידלו בה ירקות, ששימשו את המסעדה." לאחר מספר שנים חזרה יונה ללמד בבית הספר כמורה לציור. "שלושה מורים שלימדו אותי בהיותי תלמידה המשיכו ללמד גם כשהתחלתי לעבוד בבית-הספר: המורה להתעמלות מר קלעי, המורה למלאכה עליזה קלינה וגברת יהודית סגל". המורה למלאכה לבנים היה תיאו סגל. גם סימה גבריאלי (ראו פרק ט"ו) הייתה מורה בבית הספר.
בשנת 1952 התחלתי ללמוד בבית הספר "זיכרון יוסף". אמי, חנה שפיר, קיבלה משרת הוראה בבית הספר ואני נכנסתי לכיתה ב'. את בית הספר אני זוכרת כמבנה בן קומה אחת בצורת האות ריש. באותה עת היה מנהל בית הספר ד"ר (אברהם?) איילון, שהיה מנהלו השלישי של בית הספר. סגן המנהל היה משה מלמד, ואשתו חיה הייתה המורה לזמרה שלנו. משה מלמד ניהל את בית הספר אחרי ד"ר איילון.
החזית המזרחית של המבנה הייתה מקבילה לרחוב. בחלק הדרומי של מגרש בית הספר הייתה גינה, בה עבדו התלמידים בשיעורי החקלאות. גם מטבח היה בבית הספר, בו למדנו בישול. "מכיתה ד' יצאו יום-יום תורנים לעבודה במטבח. הילדים והמורה לתזונה הכינו ארוחת צהריים לאותם ילדים שהוריהם חזרו מאוחר", סיפרה יונה אל גרינברג. אני זוכרת היטב את המורה עליזה קלינה, שלימדה את הבנות מלאכה. ויש לי וידוי קטן: למרות מאמציה, לא הצלחתי ללמוד לתפור במכונת התפירה.
באותן שנים של עלייה גדולה לארץ למדו בבית הספר במשמרות בגלל המחסור בכיתות לימוד: עד שעת הצהריים למדה משמרת א' ומשעה שתיים עשרה עד ארבע למדה באותה כתה משמרת ב'. אני למדתי במשמרת הראשונה ואילו אמי לימדה במשמרת השנייה. לכן, אחרי סיום הלימודים, הלכתי ברגל ל"אחוזת ילדים", שם, בחברת ילדים נוספים, קיבלתי ארוחה חמה, וכולנו נחנו על מזרונים והקשבנו לסיפורים מרתקים בהמשכים. אחרי השעה ארבע הגיעה אמי, ויחד נסענו הביתה למרכז הכרמל.
המורה חנה שפיר והמנהל ד"ר איילון, שנות החמישים.
מסיפורי הותיקים, תלמידים ומורי בית הספר "זיכרון יוסף", עולה ובולטת במיוחד דמותו של יוסף סגל. בנו, בניהו סגל סיפר לי, שלאביו היו שתי אהבות: "אהבת התנ"ך ואהבת הארץ. את אלו הנחיל לתלמידיו".
"את התנ"ך לימד בצורת סיפורים", סיפרה אחת מתלמידותיו, "הוא הפיח רוח חיים בתנ"ך, בחשבון, בילדים, בהורים ובכל תושבי השכונה", סיפרה מרים סמולנסק.
תלמידים באו לביתו לשעורי ערב."הספרייה הפרטית של סבא הפכה לספריית בית-הספר"
מספר חגי סגל בספרו.
הוא מוסיף ומספר ש"לעתים לא היה בידי הנהלת אחוזה לשלם את משכורתו, אף על פי כן, נשאר בית הספר פתוח במשך כל השנה.... למנהל סגל הייתה נטייה מוצהרת לחבב על תלמידיו את חזון ישעיהו יותר מאשר את שירת ביאליק או שירת טשרניחובסקי, והמדיניות הפדגוגית הזאת הדאיגה את קברניטי החינוך בעיר. לכן נרקמה בהדרגה קנוניה להכשלתו.... רק לאחר תשע שנים הוא זכה להכרת המוסדות".
רוב חסכונותיו האישיים נאכלו ו"הוא היה מוכן לקפח את משפחתו למען בית הספר שהפך לבבת עינו.
סבא עצמו היה מגדולי אוהביו של בן-גוריון, אלוהי מפא"י, אבל מטעמי חרות אינטלקטואלית לא התפקד לתנועתו.... תמיד רבץ עליו חשד של חוסר נאמנות לכת השלטת. שלוש שנים לאחר שסבא הוכרז רשמית כמנהל בית הספר, הוחלט למנות לבית הספר מנהל-על מטעם מחלקת החינוך הארצית, ד"ר זילברשטיין. למעשה זאת הייתה הדחה. כעבור שנתיים שלוש נוספות, ב-1940, הוצא סגל לגמלאות בטרם עת ובלי פיצוי הולם." כמסופר לעיל, יעקב יגר הוא שהחליף את מקומו של סגל כמנהל בית הספר.
בית הספר "זיכרון יוסף", 2008
בכל זאת זכה יוסף סגל לניצחון מר-מתוק: בית הספר כונה אמנם באופן רשמי "בית ספר שרה חיה ויוסף גצלר - זיכרון יוסף", ובקיצור "זיכרון יוסף", אך תושבי אחוזה היו משוכנעים שבית הספר נקרא על-שם המייסד, המורה והמנהל האהוב יוסף סגל.
מקורות:
ארליך, אלינורה. בתים מספרים על אחוזה, 1991 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה(
נחליאלי, אודי <עורך ומלקט>. תולדות שכונת אחוזה. חיפה, 1987. (חוברת בעמותה)
נחליאלי, אודי. לתולדות שכונת אחוזה. אריאל , י"א (68-70): 212-215, 1990
סגל, חגי. רק לא מלחמת אחים. הוצאת שילה ברכץ בית אל מקור ראשון, ירושלים 2009
תושבים מספרים על אחוזה 1991-92, (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
מפרי עטנו: מחזור 50 שנה לאחוזה, 1986 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
75
שנים לבית הספר "זיכרון יוסף - אחוזה". הוצאת בית הספר.
אתר אינטרנט על בית הספר "זיכרון יוסף" לכבוד 75 שנה לבית הספר:
http://www.mkm-haifa.co.il/ahuza/first_school.htm
התמונה של פתיחת בית הספר היא מתוך מאמרו של אודי נחליאלי ב"אריאל"
תמונת המחזור הראשון, 1938 לקוחה מתוך החוברת "מפרי עטנו - 50 שנה לאחוזה".
התמונה של המורה חנה שפיר וד"ר איילון היא מתוך אלבומי הפרטי.
תמונת הטיול של בית הספר ניתנה לי על-ידי תושב אחוזה, תלמיד בית הספר.
תמונת בית הספר משנת 2008 צולמה על-ידי.