לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

נולד ב- 26.4.44 להוריו,שושנה ומשה בנחלת יהודה.
היה חבר בתנועת הנוער העובד,פעיל בחברה להגנת הטבע וספורטאי מצטיין.סיים את ביה"ס היסודי במושבה ובגיל 15 נרשם לפנימיה הצבאית בחיפה.במחזור שלו היו אמנון שחק, גיורא רום ומתן וילנאי.עוד בהיותו בפנימיה התעורר בו רצון אדיר להיות טייס.הוא עבר את המיונים לקורס הטייס והתגייס בסוף אוגוסט 1962 לקורס 44 שנערך בביה"ס לטיסה בתל נוף.הוא לא היה טייס טבעי, אך היה פרפקציוניסט ולאחר עבודה קשה והתמדה הפך לטייס מעולה.
לאחר סיום הקא"מ על אורגן בטייסת הצרעה הוצב בטייסת מיסטר ולאחר מכן בטייסת אבירי הצפון והוסמך כטייס ווטור. בשנת 1966 נשא לאישה את חברתו, שהיתה קצינת מבצעים בטייסת, והזוג עבר לחצרים שם שירת כמדריך בביה"ס לטיסה וכהצ"ח בטייסת אבירי הצפון. בתחילת 1967 איבד את הכרתו בעת טיסת הדרכה בפוגה ונאסר עליו לטוס בווטור למשך חצי שנה והוא הוגבל לטיסה בפוגה עם טייס נוסף.
עם פרוץ מלחמת ששת הימים חומשו מטוסי הפוגה של הביס"ט והפכו למטוסי תקיפה.בשל פגיעותם הרבה והמהירות הנמוכה בה טסו,משימותיהם הוגבלו לתקיפת שיירות ומוצבים בגזרת צפון סיני ובגזרה הירדנית. מנחם שימש כסמ"ט ב' וכמוביל בטייסת הפוגות וטס בגיחות תקיפה רבות.בגיחה אחת בה תקף שיירה עיראקית של גוררי תותחים מזרחית לגשר דמייה , ולאחר יציאה מיעף שני, נפגע המטוס בחופה מקליע נ"מ.מנחם לא נפגע וחזר לנחיתה בבסיס.
עם סיום המלחמה חזר מנחם לטייסת אבירי הצפון, ולאחר מכן עבר לטייסת הסילון הראשונה והוסמך כטייס שחק.לאחר שנתיים הוצב תפקיד סמ"ט ב' בטייסת הנמר המעופף בחצרים, הוסמך על מטוס העייט והשתתף בגיחות תקיפה במלחמת ההתשה.

מנחם השתחרר משירות הקבע בסוף שנת 1970.המשפחה עברה להתגורר ברמת השרון ומנחם הצטרף לחברת אל על.הוא הוסמך כקצין ראשון ואת שירות המילואים עשה בטייסת הנמר המעופף.עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שהה מנחם בניו יורק.רק לאחר ארבעה ימים הצליח לעלות על טיסה ארצה ולמחרת היום שהגיע, היה בטייסת.

ביום כ' בתשרי תשל"ד,ה- 16 באוקטובר 1973 הוזנקה רביעית מטוסי עייט של הטייסת מחצרים לתקיפה באיזור קנטרה.אות הקריאה של המבנה בקשר היה "אמפר".בעודם באויר קיבל מנחם,שהיה מוביל הרביעיה שינוי מטרה והמבנה הופנה לסיוע לכוח צנחנים שנלכד למרגלות גבעה בחווה הסינית,כשהמצרים יורים עליו מראש הגבעה.מטוסי העייט היו אמורים להפציץ את הגבעה.הם טסו בגובה נמוך כשכל העת נורית לעברם אש נ"מ צפופה ונכנסו אחד אחד ליעף ההפצצה,וביציאה מהיעף פונים כל אחד לכיוון אחר תוך שבירות חזקות כדי לפזר ולמשוך את אש הנ"מ.מנחם דיווח כשנכנס ליעף ,אך כשהתכנסו חבריו למבנה הסתבר שמטוסו נעלם. המטוס נפגע כנראה מפגז נ"מ בגובה נמוך, פגע בקרקע והתרסק.
מנחם הוגדר כנעדר עד לינואר 1974,ואז,בעזרת קצין מצרי,איתרה היחידה לאיתור נעדרים את שברי מטוסו ואת גופתו במדבר,באיזור הארמיה השניה של צבא מצרים.
רס"ן מנחם אייל הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בראשון לציון.השאיר אחריו אישה,שתי בנות ובן.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

בן דניאל וויקי. נולד ביום ט' באלול תש"ט (3.9.1949) למשפחה ירושלמית ותיקה.
למד בבית הספר היסודי "דרום" (על שם הנרייטה סולד) ובגימנסיה העברית ברחביה. שבע שנים היה חבר בתנועת "הצופים" בשבט "מצדה" בירושלים. היה מדריך פעיל והקדיש כל רגע פנוי לתנועה. נאמנותו לחבריו הייתה קו בולט לדמותו, הן בתקופת הלימודים והן בתקופת השירות הצבאי.
גויס לצה"ל בנובמבר 1967 והוצב לחיל השריון. בזמן שירותו התגבר על קשיים שונים והוכיח דבקות חסרת פשרות במטרה. השירות הצבאי היה בשבילו מבחן פיזי ונפשי עליון. הוא שאף להצטיין, השתתף בקורסים שונים וסיים את קורס הקצינים כחניך מצטיין. אריק נשלח לשרת בקו התעלה והוכיח כי הוא קצין מעולה. ביום כ"ד באייר תש"ל (30.5.1970), נפל באש מארב אויב על גדות התעלה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. לאחר שנפל הועלה לדרגת סגן.

במכתב שכתב אחד ממפקדיו אל הוריו, תיאר את דמותו וסיפר כי כאשר הגיע אריק אליו, כתותחן, הופיע בחור שקט וביישן, אשר עד מהרה הוכיח כי הוא שולט היטב בחומר התיאורטי. אותו מפקד מציין: "במחזורי היו הרבה בחורים טובים (ובייחוד מבני הקיבוצים) וקשה היה להתבלט בפלוגה כזאת. האימונים היו קשים, חומר הלימודים היה רב וגם שעות השמירה מרובות והתברר שכל שעות היממה היו תפוסות והזמן לישון הוא מועט. - - - עקבתי אחרי אריק והוא החל להסתגל. . . מורגש היה כי קשה לו, אולם רוחו חיזקה את גופו הצנום והוא עמד במאמץ, עבד ללא ליאות ועודד את הצוות. באימוני קליעה למטרה זכה אריק לכינוי 'התותחן הטוב בפלוגה'. בסיום מכתבו הוא כותב: "אני גאה בכך שאריק היה חניכי. ידעתי שהוא יגיע רחוק, ובאמת הוכיח את כל מה שציפיתי והתנהג כגיבור ולוחם מעולה, גם ברגעיו האחרונים". במלאת "שלושים" לנפלו אמר חברו הנאמן שליווה את אריק מכיתה א' של בית הספר היסודי ועד יומו האחרון: "אריק היה חבר מסור ונאמן ללא גבול. למען חבריו נכון היה להקריב הכל, בכל הלב והרצון, בטבעיות וכמובן מאליו. תכונה שאפיינה אותו הייתה נדיבותו. ביתו היה מקום מפגש כמעט קבוע לחבריו ומידת הכנסת האורחים שלו הייתה מן המפורסמות בין החברים. אריק לא היה איש של גינוני נימוס ודיבורים מן הפה ולחוץ.- - - הוא היה כן עם עצמו ועם אחרים. לא היה מוכן להתפשר, או להעמיד פנים כחבר לאדם שלא נראה בעיניו. מכאן נובעת אהבתו ומסירותו אל חבריו הקרובים, חברים אותם בחר ועימם חש את עצמו בנוח. עד למועד גיוסו לצבא היו מראהו הנערי וקומתו הנמוכה מציקים לו רבות, אולם דווקא עובדה זו היא שדחפה אותו להסתער על אתגרים רציניים ולהתגבר עליהם בצורה מעולה ביותר. כך, למשל, ראה אתגר רציני בהדרכת חניכים ב'צופים' ותוך זמן קצר הפך, לא רק למדריך נערץ על כל חבריו אלא לראש הגדוד, תפקיד מכובד ואחראי ביותר. מאמץ זה של התגברות על מכשולים והתעלות ניכר גם במסעות התנועה והגדנ"ע. כאשר היה הטור הארוך במסע מייגע, משתרך במעלה ההר, היה אריק פורץ לפתע אל ראש הטור, נישא לא על שרירי רגליו כי אם על שרירי רצונו החזק ושאיפתו להוכיח, ביחוד לעצמו, כי הוא מסוגל להתגבר על כל קושי. בשל תחושת האחריות המפותחת שלו - ידענוהו. - - - תכונות אלו של רצון עז, אחריות, ידע ומסירות, הן שעיצבו מאוחר יותר את דמותו כחייל. אותה רוח עצמה הביאה אותו לסיום קורס הקצינים כחניך מצטיין. נדמה, כי עשה זאת כדי להוכיח לעצמו, יותר מאשר לזולתו, כי הוא מסוגל להתגבר על כל אתגר בדרכו. כמעט שלא אמר מלה על תקופת הקורס והסתפק בכך, שעמד בהצלחה בקשיים. - - - בדרך כלל סיגל אריק לעצמו אישיות מסוגרת מעט, רצינית ונוקשה, אך אנחנו, חבריו הקרובים, היכרנו גם את אריק שמתחת למעטה הרצינות והקשיחות - אריק בעל הלב הרגיש והחם. - - - עד לזמן האחרון לא הרבה לדבר על עצמו אך בחופשותיו האחרונות החל מדבר בהרחבה על הרגשותיו ושאיפותיו: הוא העדיף לרקום תכניות לעתיד לאחר שישתחרר מהשירות. לאחר שינוח כראוי וישתחרר מן המתח בו היה נתון בחודשים האחרונים. תכנן להתחיל את לימודיו באוניברסיטה ולבנות את דמותו כאזרח".

מפקד יחידתו כתב להוריו מכתב תנחומים ובין השאר כתב לאמור: "אותו יום נסע, כבכל בוקר, כשהוא מפקד על יחידת טנקים המלווה את הסיור מצפון לקנטרה ובשעה 12 בצהריים נתקל הסיור במארב מצרי, בו נפגע הטנק פגיעה ישירה מבזוקה. כחצי שנה שירת אריק ביחידתי, בתחילה כמפקד מחלקה ואחרי כן כסגן מפקד פלוגה והיה קצין מעולה, נאמן וישר, אשר חייליו העריצוהו ומפקדיו חלקו לו מחמאות. - - - לקרבן כבד נדרשנו ומי יודע מה צופן בחובו העתיד". להנצחת זכרו היקר ניטעה חורשה בהרי ירושלים בגבעת בית הספר החקלאי "עין כרם;" הוקדש אולם ב"בית החייל" בירושלים; הוקם חדר גנרטורים ב"מגן דוד אדום" שבירושלים; הוצאה חוברת בשם "אריק;" שמו ותמונתו מובאים בחוברת "פלוגה ל' משתחררת;" ג'ייסי ישראל עורכת מדי שנה בשנה תחרות וניתן על שמו פרס "איש השנה הצעיר".

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

יואל (אברהם), בן רבקה וליאון, נולד ביום ט"ז בטבת תשי"ד (22.12.1953) בחיפה ולמד בבית-הספר הריאלי בחיפה.
כשהיה בן שבע נסע עם הוריו לחו"ל, ואת לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר על שם סלומון שכטר בניו-יורק, שם גם החל בלימודיו התיכוניים. אחרי-כן חזר ארצה וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון הריאלי בחיפה. הוא היה תלמיד רציני ואהוב על חבריו לכיתה. בבטאון בית-הספר בו למד בניו-יורק נכתב (בתרגום חופשי): ..."חבר טוב שמעולם לא הכביד, אך תמיד נהנית להיות בחברתו; אח לכולנו וחבר, שלאחר כל משחק כדורגל הזמין את שני הצדדים היריבים לביתו, מקום בו אכלנו וצחקנו ותמיד בילינו נהדר; בן מסור למשפחתו; בעל יכולת נפלאה להעניק הרגשת ביתיות, הן בניו-יורק והן בחיפה, מקום שם ביקרו אצלו רבים מאתנו ושאליו הזמין את כולנו שוב ושוב; הוא היה יואל, אותו למדנו כולנו להכיר ולהעריץ כשהיה עמנו...". יואל היה ספורטאי מעולה, ואהב בעיקר טניס-שולחן. הוא הקדיש חלק נכבד מזמנו הפנוי לשחייה, לרכיבה על אופניים ולרכיבה על סוסים. כמו כן עסק במלאכת יד ובייחוד במלאכת הנגרות. חבריו העריכו את יואל כאדם בעל ערכים נעלים, גלוי לב וישר, ותכונות אלה חיבבו אותו אחרי-כן גם על מפקדיו ועל חבריו ליחידה בצה"ל.

יואל גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1972 והתנדב לחיל הים, אך כבר בימים הראשונים לשירותו החליט להצטרף לחיל השריון, בעיקר משום שאחיו היה קצין בחיל זה. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורסים לתותחני טנקים, למש"קי טנקים ולמפקדי טנקים, נשלח לקורס קציני אג"ם, אך לא הספיק לסיימו. כשפרצה המלחמה היה יואל בחופשה בביתו, ומשלא הצליח למצוא את יחידתו, הצטרף ליחידת מילואים ומילא תפקיד של טען-קשר בצוות טנק. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), בקרב שניטש ברמת הגולן, דרומית-מערבית לצומת חושניה, נפגע הטנק שלו ויואל נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אחות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן-משנה.

על קברו אמר מפקד הפלוגה בה לחם: ..."חיפשת את המלחמה בתחושה של 'לא להישאר מאחור' ברגעים כה מכריעים, אולם לא ששת לקרב;" ידיד שהכירו בחיפה לעיר הולדתו, ובעת שירותו הצבאי, כתב: ..."את יואל היכרתי כחבר מהכרמל, כאדם אהוב החברה, בחור כארז ויפה תואר. את ההיכרות העמוקה יותר עשינו בצבא... תמיד הסתדר עם כולם, ואף פעם לא נזקק לעזרת אדם. היה חייל ממושמע, רציני ואהוב על מפקדיו;" אחד מחבריו כתב: ..."יואל רגיש לצדק היית / קנאי ליושר / עומד לימינו של נרדף ונדכא / יואל, חבר ורע היית לכלם / ומי לא אהבך מבין קרובך ומכריך? / קורן ומקרין סובבת בין כולנו;"... הוא היה מלא אהבת חיים ושמחה, אוהב אדם ואח לכל; ידיד משפחה כתב להוריו: ..."יואל תמיד הצטייר בעיני כסמל לשקט נפשי, לשלווה, לחום רב; בעל עיניים נבונות וטוב לב. הייתה בו עדינות נהדרת וגאווה יפה...".

הוריו בנו לזכרו חדר מוסיקה בבית-הספר הריאלי בחיפה, שם למד.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

משה, בן גבריאלה ומרדכי, נולד ביום י"א בניסן תשי"ב (6.4.1952) בחיפה, גדל בעיר הולדתו ולמד שם בבית-הספר היסודי הריאלי ואף סיים את לימודיו התיכוניים באותו בית-ספר.
משה היה נער שתקן ומכונס בתוך עצמו, הוא היה נבון ובעל מחשבה מקורית, אך מעולם לא אהב להתבלט. על-אף שהיה כשרוני מאוד, לא חרג מהממוצע כתלמיד ולא נהג ליטול חלק פעיל בשיעורים. מוריו ספרו עליו שהיה ילד נעים-הליכות ונוח שלא התאמץ בלימודים ויכול היה להשיג הרבה יותר. לפרקים היה נתקף אמביציה ומשיג הישגים מצוינים, שחשפו את הפוטנציאל הטמון בו. מחנכו בכיתה י"ב כתב עליו: "נבון ומכונס ובעל כושר ויכוח. יכול יותר, מצפוני מאוד וישר". אף על פי שהיה מכונס בעצמו ושקט, נתגלו בו תכונות של מנהיג וסמכות טבעית, שבזכותן קבלו אנשים עליהם את מרותו. כשהיה ילד נתגלו אצלו נטיות אומנותיות; הוא ניגן בכינור, צייר יפה והיה חבר בוועדות שונות של חגיגות ואירועים, אך כשגדל זנח שטחים אלה. הוא התמסר לספורט והצטיין בענפי הכדורגל, הכדורסל והריצה למרחקים ארוכים. כמו כן היה חבר בתנועת הצופים "שבט משוטטי הכרמל" וברבות הימים היה למדריך בתנועה.

משה גויס לצה"ל בסוף יולי 1970, התנדב לקורס טיס והשלים את אימוניו בהצלחה. היה לו כשרון טבעי לטיס והוא היה בין החניכים המצטיינים של המחזור. הוא היה חברותי מאוד והיה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לקורס. לאחר סיום הקורס הוצב לטייסת סקייהוקים וגם שם התבלט מיד בכשרונותיו ובכוח המנהיגות שלו. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), היום השני למלחמת יום הכיפורים, נשלח משה לביצוע טיסה מבצעית, שבמהלכה נפגע בשמי פורט-סעיד ונפל. זמן רב נחשב כנעדר, אך בראשית מאי 1977, הודיעו להוריו כי גופתו זוהתה לאחר שהוחזרה על-ידי המצרים לפני כן. למרות הכאב הגדול, הייתה בבשורה משום נחמה פורתא, שכן לא עוד יימנה שמו בין הנעדרים. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.
שמו של משה הונצח על-ידי הענקת מלגת לימודים על-שמו לבוגר בית הספר הריאלי, המשיך בלימודים אקדמיים. המלגה מוענקת בטקס הנערך מדי שנה בשנה; לזכרו של משה הותקנו מזגן-אוויר ופרוכת לארון הקודש בבית הכנסת של הבסיס, שמשה שירת שם ויצא ממנו למשימה שלא חזר ממנה.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

אמנון, בן רות ואשר, נולד ביום כ"א בטבת תש"ח (3.1.1948) בקבוצת דברת.
הוא למד בבית-ספר יסודי בפריס שבצרפת ובבית-הספר היסודי "דובנוב" בתל-אביב. אחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון-עירוני א' בתל-אביב, במגמה הסוציולוגית ובבית-הספר הבין-לאומי "ארדה" בהולנד. אמנון נולד בקבוצה לרגלי הגלבוע, בימי הקרבות באזור, וכשהיה בן שלושה חודשים, פונה עם ילדי הקיבוץ לגבע. תקופות ברבות בחייו של אמנון עברו עליו בחו"ל, שכן הוריו עשו בשליחות המדינה בארצות שונות. בשנת חייו השנייה היה אמנון בפריס, מגיל שלוש עד חמש - בג'נבה, מגיל תשע עד אחת עשרה שוב בפריס, וכשהגיע לשנתו השבע-עשרה מונה אביו שגריר בגרמניה והמשפחה יצאה שמה. אמנון סיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר הבין-לאומי בהולנד ושם גם נבחן בבחינות הבגרות. בבית-הספר הזה למדה קבוצה של ילדים ישראליים, והקבוצה הייתה מפוצלת בתוכה לפי מידת ה"ישראליות". אמנון היה המעודכן ביותר באשר לנעשה בארץ ועד מהרה הפך לראש וראשון בשיחות ובויכוחים בנושאים שונים הקשורים בישראל. הוא היה קשור מאוד לארץ, למרות שעשה שנים בחו"ל. אדרבא, געגועיו אליה גברו והוא ראה באור אידיאלי כל דבר הקשור בארץ. מששב ארצה ונתקל במציאות, לא יכול להשלים עמה. התעוררה נטייתו הטבעית לביקורת והוא הסתגר בעצמו. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, שב אמנון ארצה כדי להתגייס לצבא. במכתביו מהולנד לחברתו מבית-הספר בארץ - אותה נשא לאישה לפני שסיים את שירותו הסדיר - הביע אמנון את אהבתו לארץ ואת מרירותו על שלא ניתן לו להשתתף במלחמת ששת-הימים לצד חבריו.
אמנון גויס לצה"ל בסוף יולי 1967 והוצב לחיל השריון.

לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון", בקורס למפקדי טנקים, בקורס לקצינים ובקורס לקציני שריון. אחרי-כן הוצב כמפקד מחלקה בגדוד שריון. בתפקידו זה העריכוהו מפקדיו כבעל כושר הבעה, הסברה והדרכה וכבעל תפיסה מהירה. הוא המשיך לשרת בתפקידו באותו גדוד וכעבור זמן הועלה לדרגת סגן. מפקדו ציין שהוא קצין טוב, ערני לבעיות הפלוגה, מתייחס יפה לפקודיו, החלטי, נאמן ומשתדל להצליח, אף-על-פי שעמד להשתחרר מהצבא. בתעודת השחרור שלו צוין שהוא אחראי ומהימן, בעל יזמה, משמש דוגמא אישית לפקודיו. ביצע תפקידו ביעילות. לפני שגויס לצבא, חשש אמנון, שהיה אינדיבידואליסט בטבעו, מפני המרות הצבאית; ואמנם בתחילה נאלץ להתמודד עם עצמו בבעיות היום-יום. אך משהוטלה עליו אחריות, התמסר בהתלהבות לתפקידו. היו לו רגעי סיפוק כשהצליחה פעולה במלחמת ההתשה, או כשיצר קשר של ממש עם אחד ממפקדיו או מפקודיו.

לאחר שסיים את שירותו הסדיר, הוצב אמנון לשירות מילואים כמפקד מחלקת טנקים בגדוד אחר. לאחר השחרור, התקבל ללימודי הכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא החל את הלימודים בתנופה ובמרץ ובאותו זמן גם עבד. בתחילה עבד בעיריית ירושלים במחלקה לשיפוץ הדיור. העבודה הלהיבה אותו, שכן ראה בה סיכוי לשנות את הסביבה ולעזור לזולת. כעבור זמן החל לעבוד ככלכלן בבנק שיקגו, שנפתח בירושלים. הוא השקיע בעבודה את כל מרצו, והערכתם הרבה של מעסיקיו עוד הגבירה את התלהבותו. אמנון הספיק לסיים את לימודיו לתואר הראשון, ובמאי 1974, לאחר נופלו, הוענק לו תואר בוגר הפקולטה למדעי החברה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בבוקר יום-הכיפורים הודיעו לאמנון לחכות להסעה ליחידתו. הוא ארז את חפציו והיה מוכן, וכשפרצה המלחמה וההסעה בוששה לבוא, חזר והתקשר לבסיסו כדי לזרז הסעתו. בערב באו לקחתו והוא נשלח לרמת-הגולן, לקרבות הבלימה. למחרת, ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), הוביל פלוגת טנקים, שהסתערה על סינדיאנה, ליד נאפח. הטנק שלו נפגע מפגז ואמנון נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, הורים ואחות.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "אמנון היה מפקד מחלקה מצטיין, מסור ואהוב על חייליו ועל מפקדיו".
האוניברסיטה העברית בירושלים הוציאה לאור חוברת בשם "נזכור", לזכר חלליה במלחמת יום-הכיפורים, וכלולים בה גם דברים עליו.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

יואב, בן מרים ונתן, נולד ביום י"ז באב תש"ו (14.8.1946) בעיצומן של המהומות, שקדמו לקרבות מלחמת-השחרור.
הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם דוד ילין בחיפה ובבית-הספר התיכון-המקצועי בסמ"ת. אחרי-כן המשיך ולמד גם במדרשת רופין. מילדות היה יואב רציני, שקט וצנוע עד כדי קיצוניות.
הוא נהג למעט בדיבורים והעדיף עליהם את המעשים. כל מה שעשה - עשה רק לאחר שיקול-דעת רציני. הערכים של צדק ושל אמת היו לגביו עקרונות שיש להגשימם יום-יום. הוא העדיף לוותר על דברים שחשק בהם, אם השגתם הייתה כרוכה בוויתור על עקרונותיו. פעם ויתר על דברים שחשק במשחקי קבוצת הכדורגל של קרית-אליעזר, שהיו אהובים עליו במיוחד, לאחר שגילה שחבריו למשחק מוכנים לשקר ולמעול כדי להשיג ניצחון.

פעם אחרת הפסיק להשתתף בפעולות תנועת הצופים בגלל מעשה דומה. עם זאת היה יואב אהוב ומקובל על חבריו. רבים נהגו לבוא ולהתייעץ אתו בבעיותיהם האישיות. בזכות רצינותו, שיקול-דעתו וכנותו הבלתי-מתפשרת בטחו בו הבריות בכל לבם. הוא היה חדור הרגשה של ביטחון-עצמי ואמונה באדם ובטוב. מדריכיו בתנועת השומר-הצעיר שמחו להפקיד בידיו את תפקיד הגזבר. כעבור זמן גם נשלח לסמינר-הדרכה, שבסיומו החל להדריך בגדוד "היובל". הוא היה היחיד, שהרשו לו להדריך קבוצה, שבין חבריה הייתה גם אחותו; עד כדי כך העריכו אותו ובטחו בבגרותו הנפשית. יחד עם זאת, לא פעם הפתיע את החברים כשחשף צדדים אחרים באישיותו, כגון שמחת-חיים עצומה, רוח-שובבות והומור נפלא. למרות שגדל והתחנך בעיר, היה מאוהב בכל הקשור בטבע ובחקלאות. כילד וכנער הרבה לצאת לטיולים ברחבי הארץ ובמיוחד אהב לטייל ביערות הכרמל, שם למד להכיר את הצמחייה ואת כל פינות החמד. הוא אהב גם להצטרף אל אביו בעבודתו כאחראי על מטע בסביבות חיפה.

יואב גויס לצה"ל בסוף ינואר 1965 והוצב לנח"ל במסגרת גרעין "פסגות". לאחר סיום הטירונות ולאחר שעשה תקופה קצרה באחד הקיבוצים, נשלח לקורס מפקדי כיתות. למרות שלא ראה עצמו מפקד על אנשים וגם לא התלהב במיוחד מהשירות בצבא, סיים את הקורס בהצלחה רבה. אחרי-כן המשיך והשתלם בקורס מש"קי מקלעים וגם שם זכה לשבחים רבים. גם בצבא התחבב עד מהרה על כל מי שהכירו. חברים שזכו לשרת אתו תקופה ארוכה, כתבו לאחר מותו: "כבר מן היום הראשון למדנו לדעת שלפנינו בחור לא רגיל. תום וחן ואהבת-האדם אפפוהו מכל עבר ואנו אהבנו אותו מאד". יואב היה גם בן מסור ואוהב להוריו. בתקופת שירותו הקפיד לכתוב הביתה ולהתקשר בכל הזדמנות. גדולה הייתה שמחתו כאשר זכה לצאת לחופשת-שבת או לחופשת-חג ויכול לבלות אותה עם משפחתו.

ברבות-הימים, לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר, הגשים את חלום-נעוריו, כשבנה את ביתו בקיבוץ סאסא שבגליל העליון. גם שם עמדו חבריו עד מהרה על סגולותיו המיוחדות של יואב וכעבור זמן קצר כבר מילא שני תפקידים מרכזיים ואחראיים. הוא היה למרכז ועדת החברים וגם ריכז את ענף המטעים. לאחר שנשא לאישה את פנינה חברתו, ועשה בשירות מילואים, היה "נלחם" שחופשתו תחול בשבתות ולא בימי חול, כדי שיוכל לבלות יותר שעות עם כל המשפחה. במלחמת יום הכיפורים השתתף כלוחם חי"ר בקרבות הבלימה הקשים, שהתחוללו ברמת הגולן. לאחר המלחמה, ביום ח' בטבת תשל"ד (2.1.1974), תוך כדי מילוי תפקיד אבטחה, נקלע להפגזה קשה ונהרג בהתפוצצות פגז. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו אישה, בן ובת, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

הוריו וחברי קיבוצו הוציאו לאור לזכרו שתי חוברות שכלולים בהן דברי חברים עליו ומכתבים.

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לסוציולוגיה ובחוג למדע המדינה.
לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

מנחם, בן חנה ז"ל ומשה, נולד ביום י"ח בחשון תשי"א (29.10.1950) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי בכפר-חסידים, מקום מגורי המשפחה.
בשנת 1961 נלווה אל הוריו, שיצאו בשליחות הסוכנות היהודית לוינה שבאוסטריה, ולמד בבית הספר היסודי האמריקני בוינה. כשחזר ארצה המשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון-הדתי בקרית אתא. בקיץ תשכ"ז עמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

שנות הילדות בכפר חסידים היו שנים מאושרות בחייו של מנחם. אהבת הוריו וחיבת חבריו וחברותיו האירו את דרכו. מנחם היה ילד שובב, פעלתן ועליז. בכפר נתגלו לו קסמי הטבע וחיי השלווה הרחוקים משאונה של עיר. כשחפץ בשאון הכרך, עלה על רכסי הכרמל וסייר בעיר חיפה. מנחם היה תלמיד חרוץ וזכה לדברי שבח מפי מוריו, ולהערכת חבריו לספסל הלימודים. קשור היה בכל נימי נפשו אל אמו, אל אביו ואל אחותו, אסתר.
פטירתה הפתאומית של האם כשעשתה המשפחה בוינה, חוללה תמורה רבה בעולמו של הנער. מנחם החברותי והעליז הפך נער מופנם ומסוגר בד' אמותיו. שעות ארוכות התבודד בפינה שקטה, קרא ספרים והאזין למוסיקה. כששב ארצה, והוא בן ארבע-עשרה, היה נער בוגר ורציני בגישתו אל החיים. חובב ספורט היה, שיחק בטניס שולחן והיה אוהד של "מכבי" חיפה.
מנחם גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1968 והוצב לחיל השריון לאחר הטירונות.
הוא השתלם בקורס מקצועות טנק ובקורס מפקדי טנק, שירת כמש"ק טנק בדרגת סמל. ימי שרותו הסדיר בצה"ל היו ימי מלחמת ההתשה בחזית הדרום, ומנחם, שעשה אז בגזרה המרכזית של התעלה ולמד באורח בלתי אמצעי את טעם הקרב ואימיו. דווקא באותן שעות קשות נתגלו תכונותיו המופלאות. אחראי היה ודבק במסירות במשימותיו. במזגו הטוב השרה אווירה נינוחה על חבריו, וכשנדרש לפעול בקרב, הצטיין כתותחן מסור ומעולה.
ערב שחרורו מצה"ל נתבקש מנחם להמשיך בשירותו. מפקדיו הציעו לו להשתלם במסגרת קורס קצינים, אך הוא סירב רצונו העז להמשיך בלימודים הכתיב את דרכו.
בראשית נובמבר 1971 סיים מנחם את תקופת שירות החובה שלו והחל מיד בלימודים בחוג לסוציולוגיה ובחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. בתקופת הלימודים הכיר את רבקה, ובראש חודש אדר תשל"ג נישאו השניים ובנו את ביתם בחיפה.
ידידים ומכרים, שהכירו את אופיו המצוין של מנחם שיבחו את בחירתו המוצלחת וניבאו לזוג הצעיר אושר והצלחה. רבקה מספרת כי לאחר הנישואין הגביר מנחם את פעילותו החברתית ורכש לו ידידים רבים. סטודנטים יהודים וערבים ביקשו את חברתו של מנחם, והוא סייע לכולם בעצה ובמעשה.

מספרת עליו רעייתו רבקה: "מנחם היה שקט ובעל חוש הומור ציני. מופנם היה, אבל לעתים התווכח בשצף קצף. הוא לא התבלט בחברה, והעדיף ערב שקט בבית על פני בילוי סוער".

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים עמד מנחם בראשיתה של שנת הלימודים השלישית, לקראת תואר "בוגר". בעיצומה של התענית נקרא אל יחידתו ונשלח לחזית הדרום.
הוא השתתף בקרבות הבלימה הקשים והגורליים בגזרה המרכזית של התעלה, מול מוצב "טלויזיה", ולחם באומץ-לב ובמסירות מופתית.
ביום י"ד בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע הטנק שלו מטיל נ"ט. מנחם וחבריו ניסו לחלץ את הטנק ואחר-כך נצטוו לנטוש אותו ולעבור לטנק אחר. תוך כדי תנועה בטנק השני, נפגע מנחם מטיל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר חסידים. השאיר אחריו אישה, אב ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, סמל מנחם ז"ל, שירת ביחידת שריון ויצא כתותחן טנק לקרב. בנכם גילה אומץ לב, תושייה וקור-רוח בקרב על הבלימה בגזרה המרכזית בסיני".
בני משפחתו של מנחם הנציחו את זכרו בקביעת לוח שיש בבית כנסת בהדר-הכרמל בחיפה, ובנטיעת חורשה הנושאת את שמו של סמל-ראשון מנחם הולנדר ז"ל.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

יונתן (יוני), בן סוזי וארנסט, נולד ביום א' באייר תשי"ג (16.4.1953) בהרצליה.
הוא למד בבית-הספר על-שם ברנדייס בהרצליה ב' ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון העירוני בהרצליה, במגמה החברתית. יונתן היה תלמיד חרוץ, שידע בהתמדתו להתגבר על כל קושי, ולכן היה אהוב על מוריו ועל חבריו. הוא נמנה עם חברי החוג הדרמטי של בית-הספר התיכון והיה חבר בתנועת הצופים, בשבט "שחף", וברבות הימים היה מדריך בשבט הרצליה.
חובב ספורט היה ונלהב לרכיבה על סוסים. הוא השתתף בתחרויות והצטיין במירוצים ואף זכה בפרסים רבים. את שעות הפנאי הקדיש לטיולים בגליל וברמת הגולן. יונתן היה עליז ואוהב חיים. בקרב חבריו יצאו מוניטין לחוש ההומור שלו, לבדיחותיו ולמעשי הקונדס שלו, שהיה בהם כדי לשעשע ולא להזיק. הוא ידע להתייחס לכל אדם באדיבות ובנימוס ורכש את לב כל מכריו בנועם הליכותיו ובמאור פניו. הוא היה טוב-לב ומוכן לסייע לזולת, נהג סבלנות בידידיו והיה ותרן וסלחן. הכל הכירוהו כאדם גלוי-לב, ישר ובעל מצפון; מטבעו היה צנוע ונהג פשטות בהליכותיו, היה דייקן ועומד בדיבורו. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו ונהג בהם כבוד רב.

יונתן גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1971, והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון" ובקורס למפקדי טנק "סנטוריון". הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו, וכמפקד דאג לפקודיו ושימש דוגמה במזגו הטוב ובסבילותו. כשנעדר מהבית זמן ארוך השתדל שלא להדאיג את הוריו והקפיד לכתוב מכתבים ולהתקשר לעתים מזומנות. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה עם יחידתו ברמת הגולן והשתתף בקרבות הבלימה נגד הסורים. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), נפל בקרב באזור קוניטרה. הוא התנדב לחלץ את המג"ד שלו שנפצע, ואז נפגע מירי האויב ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהרצליה. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל ראשון.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יונתן היה אהוב על חבריו, על פקודיו ועל מפקדיו. הוא היה הרוח החיה בין חבריו ותמיד השרה סביבו אווירה טובה ועליזה. הוא ביצע את תפקידיו במסירות, באחריות ובנאמנות". 

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

בן אליעזר ואהובה. נולד ביום כ"ט בסיון תשי"ז (28.6.1957) בקיבוץ שדות-ים.
הוא למד בבית-הספר היסודי שבשדות-ים ואחר-כך בבית-הספר התיכון האזורי. קובי היה ילד יפה-תואר, בהיר שיער ועין. כבר בגיל רך אהב ילדים קטנים. אהבתו אליהם היתה לשם-דבר ולא חלפה גם כשבגר. והילדים, שבחוש יודעים מי אוהב אותם באמת, הגיבו כדרכם והיו כרוכים אחריו ונענים לו בכול. גם ביחסו למבוגרים ולבני-גילו נהג בחמימות ובטוב-לב. מעולם לא דיבר רעות על מורה או על חבר. בלימודים עשה חיל, ובמשק עבד תמיד בחריצות. היו לו גם תחביבים שונים: בגיל תשע יצר דמויות מפלסטלינה שעוררו התפעלות. בכיתה ז' בנה סירה והפליג בה. קובי אהב מאוד את הים. בכיתה י"א יצא להפלגת- אימונים לאיי יון, במסגרת בית-הספר.
בתחילת נובמבר 1975 גויס לצה"ל והוצב לחיל-השריון. בועדת-הגיוס נקבע שהוא סובל מרגל שטוחה, ולא יוכל לשרת בחיל קרבי. אך קובי לא ויתר, הוא פנה לועדה וציין שמגבלה זו איננה מפריעה לו כלל. הוא רוצה מאוד, כתב, לשרת בשריון ומבקש לערער על ההחלטה. ואכן הועדה נענתה לבקשתו. הפרופיל של קובי הועלה. לאחר הטירונות השתלם בקורסים שונים בחיל-השריון. הוא היה תותחן-טנק. ומפקד-טנק. לאחר-מכן נשלח לקורס קציני- אג"מ ולקורס קציני-שריון. קובי אהב מאוד את הצבא. הוא התבלט במסירותו הרבה לעבודה וברוח-התנדבות. על הקורות לו בזמן השירות לא הרבה לספר, וכל שידעו בבית מפי חבריו נודע. כקצין ידע לאזן את הקפדנות ביחסו לחייל עם יחסו האנושי אליו. הוא היה שומר על מרחק בינו לבין פקודיו, אבל ידע לטפל בבעיותיהם האישיות. קובי גילה גם עניין באימון ובפיקוד על מחלקה של נוער-שוליים. הוא מצא בכך סיפוק, ומאמציו עלו יפה. החיילים ידעו להעריך אותו לא כרודה אלא כמפקד טוב, שאתו היו יוצאים למערכה 'בעיניים עצומות'.

ביום ו' באדר ב' תשל"ח (15.3.1978) נפגע קובי ונהרג בקרב בדרום-לבנון. הובא למנוחת- עולמים בבית-העלמין שדות-ים. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נפלו הועלה לדרגת סגן.
שר-הביטחון דאז, עזר ויצמן, כתב במכתב-תנחומים למשפחה השכולה: "סגן יעקב-מאיר כהנה היה קצין מצטיין בחיל-השריון. חבר למופת ואהוב על כל מי שהכירו".
"נפלו הדברים כך שהאנשים הבעיתיים, הקשים, התרכזו במחלקה של קובי", כתב מפקד- הפלוגה שלו. "אני בכונה לא שיניתי דבר, כי ידעתי שאתגר שהוצב מולו אין כל ערך להפחיתו. קובי נטל את תפקידו ברצינות. 'הוא יותר קפדן ממני', נהגתי לומר. מחלקתו, מחלקה שרישומו של מפקדה ניבט ממנה. את הדוגמה האישית שבו כחייל, פיתח כמפקד. לא היה מבצע או עבודה שעשתה מחלקתו והוא לא היה שם. גבוה מעל כולם, שקט, בוחן את כולם ועובד כל הזמן".

מול קברו הפתוח אמר מפקד הגדוד: "לפני שבועיים ביקשתי לקדמו לתפקיד אחר. ישב והסביר לי ארוכות, מדוע אינו יכול לנטוש את חייליו. והסיבות כבדות, ובכל-אחת טמונה אהבה אדירה אליהם, ובכל-זאת אמונה שלמה וכנה, שזאת הדרך ולא אחרת. לא יכולתי שלא להיכנע לעצמה כזאת של אמונה ושלמות בדרך... אשריכם שבן כזה יולד לכם. בחייו ובמותו מצטרף קובי לשרשרת אדירה שאיננה ניתנת לניתוק, הקושרת אותנו: אותי, את הגדוד ואת כל אחד מהנוכחים כאן לתולדות עמנו הקדומים ביותר ומתוה לנו, החיים, את דרכנו בעתיד. החלל שהותיר קובי במותו הוא גדול ולא ניתן לגישור. זה שטר שנפרע אותו עד-תומו, הן מעצמנו והן מאלה שבגינם נפל".
קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

אליעזר-מאיר, בן הזקונים של רוזלי ונפתלי, נולד ביום ט"ו באייר תש"ט (13.5.1949) בחיפה.
הוא למד בבית-הספר היסודי "כרמל" בחיפה והמשיך בלימודי קודש בישיבת "בני-עקיבא" בכפר הרא"ה, במגמה הריאלית. אליעזר-מאיר היה חבר בתנועת "בני עקיבא" ואף הדריך בה. כבחור דתי מתוך הכרה עמוקה, הקפיד על קלה כחמורה. הסידור, הטלית והתפילין, שקיבל לבר-מצווה, ליוו אותו בכל דרכיו - עד יומו האחרון.
אליעזר-מאיר גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1967, ויחד עם חבריו לגרעין בתנועה התנדב לשרת בנח"ל. יחד אתם עבר את הטירונות, סיים בהצלחה קורס צניחה ויצא לשל"ת בקיבוץ בארות-יצחק. כאשר חזר לתעסוקה מבצעית, השלים אליעזר-מאיר קורס קשרי חי"ר. בכל תקופת שירותו היה אליעזר-מאיר אהוד על חבריו ועל מפקדיו ובתעודת השחרור מהשירות הסדיר אף צוינה התנהגותו כ"טובה מאד".

בסוף ספטמבר 1970, לאחר ששוחרר מהשירות, המשיך אליעזר-מאיר בלימודיו בבית-הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים, במגמה של אלקטרואופטיקה. לפרקים היה נקרא לשירות מילואים ועשה אותו כקשר בפלוגת סיור של חטיבת צנחני-מילואים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נקרא אליעזר-מאיר ליחידתו ויחד עם חבריו-לנשק השתתף בקרבות הבלימה העקובים מדם נגד המצרים בסיני. ביום כ' בתשרי תשל"ד (15.10.1973), כאשר התכוננו כוחותינו לצליחת התעלה היה אליעזר-מאיר קשר של חולית סימון לזחל"מי פלוגת הסיור.
בהגיעם למרחק חצי קילומטר מהתעלה החלו המצרים להנחית אש מרגמות על חולית הסימון. פצצת מרגמה פגעה באליעזר-מאיר והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו, שהיה יחד עמו בעת ההפגזה, כי "מאיר ז"ל היה חרוץ ושקדן, מלא מרץ ויזמה. כל תפקיד ביצע במסירות ועם כל הלב ותמיד סחף אחריו את כל הסובבים אותו. גאה אני בזכות הגדולה שזכיתי בכך שהוטל עלי לפקד על חיילים מעולים כמאיר וחבריו, ושותף אני בתוגה וביגון על חברינו, שמסרו נפשם ולא שבו מהקרב הנורא".

עץ לזכרו ניטע ביער המגינים על-ידי משרד הביטחון - המחלקה להנצחת החייל; לאחר נופלו הוקדש לזכרו הספר "מלחמת יום-הכיפורים" של הרב מ"מ כשר; בית-הספר הגבוה לטכנולוגיה הוציא לאור לזכרו ספר בשם "יד ראם", הכולל כתבים שהשאיר אליעזר-מאיר, מאמרים והערכות לזכרו; חבריו יסדו וקראו על שמו את "מכון מאיר", שמטרתו להביא את דת ישראל ומסורתו לכל שדרות העם. המכון משגשג ומקיים שיעורים וקורסים בביתו בירושלים ובסניפים ברחבי הארץ.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

בנם-יחידם של הרמן והדי. נולד ביום ט' באלול תשט"ז (16.8.1956) בירושלים.
הוריו נפרדו כשהיה בן שלוש, ומאורע זה השאיר עליו את רישומו כל ימי חייו. כבר בגיל צעיר הפך גדי להיות ה'גבר' בבית. דאגתו לאמו ועזרתו לה בכל היו לשם-דבר. הוא למד בבית-הספר היסודי שליד הגמנסיה 'רחביה' וסיים את לימודיו בגמנסיה עצמה. בכיתה ד' הצטרף לתנועת הצופים ויחד עם חבריו לתנועה השתתף במחנות ובטיולים ברחבי-הארץ. מיומנויותיו וידיעותיו הרבות הביאו לכך שהוטל עליו להשתתף בתכנון פעולות אלה. לאחר שנים מונה כמדריך לשכבות הצעירות והיה פעיל בועדת התרבות. בכיתה ט' גדי הצטרף למועדון הקליעה 'אלנבי' של הגדנ"ע, בו היה פעיל במשך כשנתיים ונמנה עם קלעיו המצטיינים. גדי ייצג בכבוד את המועדון בתחרויות קליעה ארציות.
גדי היה ספורטאי רב-גוני והצטיין בעיקר בשחייה. גם בלימודיו הגיע להישגים גבוהים מאוד. תחומי התעניינותו העיקריים היו לימודי ההיסטוריה - כללית וישראלית. גדי היה מטובי התלמידים בבית-הספר גם בכל הקשור במדעי הטבע ובעיקר במתמטיקה. הוא שלט בחומר הלימודים באופן מעולה עד שגם מוריו השתאו מידיעותיו הנרחבות. גדי שאף ללמוד רפואה לאחר שחרורו מצה"ל.
עוד בילדותו החל גדי ל'התעסק' במכשירי-חשמל. לא היה מכשיר בבית שגדי לא ידע לטפל בו. היו לו 'ידי-זהב'. כשהתבגר בלטו כישוריו הטכניים בתחום האלקטרוניקה. גדי רכש מערכת סטריאופונית משוכללת ביותר, ואוצר-תקליטיו היה נבחר ורב.
גדי היה חבר נאמן ובן נפלא. תכונותיו הבולטות היו: נאמנות, רצינות, התמדה, סבלנות ויסודיות. הוא הסתגל מהר לכל חברה ולכל מצב והיה אהוב על הבריות. אודי, חברו ללימודים ולצבא, מספר כי גדי היה נכון תמיד לעזור באימונים, להתחלק בחבילות מהבית ולתת יד בכל עת שזו היתה דרושה. דדי נזכר כי "כבר בבית-הספר בלט כשרונו האנליטי ונכונותו לשמוע ביקורת. תמיד התייחס אליה בחיוב ונהג להסיק ממנה מסקנות."

גדי גוייס לצה"ל בסוף אוקטובר 1974. כיוון שנמצא מתאים לצוות-אוויר, ויתר על הליכה עם חבריו לנח"ל והתנדב לחיל-האוויר. גדי עמד בהצלחה בשלבים הראשונים של קורס-הטייס, וכשעזב את הקורס התנדב לחיל התותחנים. מפקדיו עמדו על כישוריו והחליטו לקדמו במהירות. בזמן שירותו עבר גדי קורס-צניחה, קורס-קצינים בסיסי וקורס קציני-תותחנים. אחר-כך נשלח לקורס נוסף של החייל וסיימו כחניך מצטיין צוותי. הערכת מפקד-הקורס היתה: "החניך מוערך על-ידי מפקדו כחניך מצטיין, מבריק, שקדן, דייקן ומהיר בעבודתו. בעל ידע צבאי נרחב מעבר להכשרתו הפורמאלית. מגלה עניין בתחומים רבים ומגוונים". "גדי גילה עניין רב בתחום יחסי-אנוש", מספר בני, שנפצע קשה בתאונה, "אני חייב לגדי הרבה. לא היה שני לו בעידוד וחיזוק רוחי, כאשר הייתי נתון במצוקה נפשית ופיסית כאחת. הוא היה חבר אמיתי".

ביום כ"ה בתשרי תשל"ח (7.10.1977) נפל גדי בעת מילוי תפקידו, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו הורים. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן.
במכתב-תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "הכרנו את גדי כחייל וכאדם. הוקרנו את חוש הצדק והיושר שאפיינוהו תמיד. גדי היה יד המפקדים, כשם שהיה חבר ודואג לחייליו. במקצועו המיוחד ביצע גדי עבודה מעולה וזכה להערכתם של הממונים עליו. הוא אהב את עבודתו, התמסר לה והצליח להפליא".
להנצחת שמו תרמה אמו מלגה שנתית, המוענקת לתלמיד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

יצחק, בן חוה ודוד, נולד ביום כ"ט בשבט תש"ח (9.2.1948) בחיפה.
הוא למד בבית-ספר יסודי בטבריה, בבית-הספר היסודי של גמנסיה "הרצליה" בתל אביב ובבית-הספר התיכון "רחביה" בירושלים. יצחק, שכונה בפי כל בשם "במבי", היה תלמיד חרוץ וספורטאי מצוין. הוא שיחק בכדורסל בקבוצת הנוער של "הפועל" ירושלים, הרבה לשחות ואהב לשחק בטניס. שנים רבות היה פעיל בתנועת "הצופים", תחילה כחניך וכמדריך, ואחרי-כן כראש גדוד בשבט "מודיעין" של צופי ירושלים. הוא אהב מאוד את הצופיות ואת התנועה והקדיש לה את מיטב זמנו בכל שנות לימודיו, עד גיוסו. יחד עם חבריו אף הקימו להקת זמר של הצופים. יצחק היה בחור חסון ויפה תואר, מקובל מאוד בחברה ואהוב על חבריו. אוהב חיים היה. ידע ליהנות מחייו והיה נעים הליכות וחברותי. מנעוריו ניכר בו שהוא ברוך-כשרונות ובעל תפיסה מהירה, שואף לשלמות בביצוע כל משימה וכל תפקיד שהוטלו עליו, או שנטל על עצמו. בבית הוריו התחנך על ערכים של אהבת העם והארץ, ועשייה למען הכלל ועוד מילדות שאף להיות טייס ולקשור את עתידו בטיס ובחיל האוויר.

יצחק גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1966 והתנדב לחיל האוויר. הוא סיים בהצלחה קורס טיס.
אחרי כן שירת בטייסת קרבית של חיל האוויר, שימש מדריך בבית-הספר לטיסה והגיע לדרגת סרן. יצחק בחר בטיס ובחיי הצבא הודות למסורת, לתודעה ולחינוך הלאומי-בטחוני, שספג בבית אבא. הוא מצא את מקומו וחש סיפוק רב במסגרת הצבאית ובחיל האוויר, שהיה בשבילו עולם ומלואו. פעם אמר: "כשאני נמצא באוויר, אני מרגיש כאילו אני נמצא בעולם אחר, בעולם של התרוממות נפש". הוא חש בעוצמה הרבה של כלי-הטיס שהופקדו בידו והיה מלא סיפוק וגאווה על שנבחר להפעיל מטוסי קרב של חיל האוויר. זמן-מה לפני שפרצה המלחמה החליט ללמוד לימודים אקדמיים ואף התקבל ללימודי המחשב, אך לא זכה להגשים את החלטתו.

במלחמת יום הכיפורים לחם יצחק כטייס במטוס "סקייהוק", ויצא לגיחות מבצעיות רבות. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) נפגע ונהרג בקרב בשמי רמת הגולן. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובת, הורים ואח.

דברים לזכרו ולדמותו של יצחק "במבי", פורסמו בחוברת "יזכור" שהוקדשה לזכר חללי שבט "מודיעין" של תנועת הצופים; כן נקראת על שמו חורשה ביער של הקרן הקיימת במודיעים.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

אורי, בן רות ואברהם, נולד ביום כ"ד בטבת תשי"ב (22.1.1952) בחיפה. הוא למד בבית-הספר הריאלי בחיפה, מתחילת הלימודים היסודיים ועד שסיים בו את לימודיו התיכוניים, במגמה הריאלית. אורי היה תלמיד טוב, שקדן ומוכשר. כשלמד בבית-הספר התיכון היה פעיל בגדנ"ע, השלים קורס מ"כים ואחרי-כן שימש כמפקד. כמו כן היה פעיל בתנועת הצופים ושימש מדריך בשבט "עמית", בעיר התחתית בחיפה. אחרי שסיים את לימודיו התיכוניים, והוא בן שבע-עשרה וחצי, נאמר לו כי יגויס רק בחודש פברואר. לפיכך נרשם ללימודים בטכניון בחיפה ולמד כלכלה שנה אחת במסגרת העתודה האקדמית, ואז ביקש להפסיק את לימודיו ולהתגייס לשירות סדיר בצבא.

אורי גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1970 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון", הוצב כתותחן טנק בגדוד שריון. כעבור זמן נשלח להשתלם בקורס מפקדי טנקים, ומאחר שעשה חיל בתפקידיו נשלח לקורס קצינים ואחר-כך לקורס קציני שריון. בכל הקורסים הוענקו לו ציונים מעולים ובתום תקופת הכשרתו הוצב כמפקד-מחלקה וכסגן קמב"ץ בגדוד שריון. בתפקידו זה הוערך כ"קצין מעולה, בעל יזמה, המתייחס טוב לפקודיו, עצמאי, בעל תושייה, ממושמע ונאמן, המשמש דוגמה אישית והוא בעל כושר אבחנה, כושר ארגון ורצון להצליח ולהתקדם". כעבור זמן הועלה לדרגת סגן ושימש קמב"ץ באותו גדוד. בתפקידו זה ראו בו מפקדיו "קצין לדוגמה, מוכשר במיוחד, יעיל בכל מצב, מסור, שקדן, המבצע תפקידו בהצטיינות". אחרי-כן השתלם אורי בקורס מפקדי פלוגות שריון, שאף אותו סיים בהצטיינות, ובו הוערך כ"חניך טוב מאוד, ישר, חרוץ, יסודי, בעל יזמה ואחראי, השואף להתקדם ומשתלב יפה בין חבריו". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים עשה אורי כמפקד פלוגת טנקים ביחידתו ברמת הגולן. על גבורתו בבלימת הכוחות הסוריים הוענק לאורי עיטור המופת וזה תיאור המעשה: "ביום 6 באוקטובר 1973 שימש סרן אורי עקביה ז"ל כמפקד פלוגת-טנקים ברמת-הגולן. עם פרוץ הקרבות תפס עמדות באזור מוצב החולש על ציר "כודנה" - ציר-פריצה מיועד של האויב. הכוח אכן נתקל ביחידת-טנקים של האויב, ותוך-כדי ניהול קרב אש נכון ומהיר הצליח סרן אורי עקביה ז"ל להביס אותו. בקרב זה שלח האויב כוחות אחרים לאגוף את המוצב. סרן אורי עקביה ז"ל נשלח, על-ידי הסמג"ד, לחסום מאמץ זה. הוא יצר מגע עם האויב ובמהלך קרב זה נפגע ונהרג. בפעולותיו אלה גילה אומץ-לב, כושר-מנהיגות ותושיה". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "אורי התבלט משכמו ומעלה כקצין וכמפקד מעולה. הוא היה אהוב על פקודיו, על מפקדיו ועל חבריו וביצע את כל המוטל עליו בדייקנות ובנאמנות, ביושר ובמסירות".

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

אורן, בן צפורה ויוסף, נולד ביום כ"ז באלול תשי"ב (17.9.1952) בחיפה.
הוא למד בבית-הספר היסודי "עלייה" בשכונת בת-גלים, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-עירוני א', במגמה ההומניסטית. אורן היה תלמיד שקדן, והגיע להישגים מעולים בלימודים. בשנה האחרונה ללימודים בבית-הספר התיכון הבין כי הסתיימה תקופת הנערות וכי עליו להתכונן לבחינות הבגרות. הוא למד בחריצות וביסודיות ועמד בבחינות בהצלחה. לכן רבה הייתה שמחתו עם סיום הלימודים. הוא היה נער מאופק וצנוע, שפילס את דרכו בשקט, אך ביסודיות וברצינות, כיאה למבוגר. בתבונה של בגרות גיבש לעצמו השקפת עולם, קבע מה טוב ומה רע בעיניו והתווה לעצמו את הדרך שיבחר ללכת בה, מתוך ידיעה מה עומד לפניו ומה מוטל עליו לעשות. אורן היה צעיר נעים הליכות וטוב לב והיה מקובל על מוריו ועל חבריו בזכות נכונותו לעזור תמיד לכל דורש. עם חבריו השתתף בפעילות חברתית ענפה ובכל אשר הלך - נשא חן מלפני הבריות. מטבעו היה ישר ודורש אמת, שמעשי עוול וקיפוח קוממו אותו. חבריו תיארוהו כבעל נפש טהורה ורגישה מאוד.

אורן גויס לצה"ל בעשרה בנובמבר 1970 והוצב לחיל התותחנים. בתחילת שירותו היה מאוכזב שכן רצה לשרת בחיל הצנחנים, אולם משלמד להכיר בחשיבות פעולתם של התותחנים התחלפה אכזבתו בגאווה על החיל ועל התפקיד שהוא ממלא. לאחר הטירונות הוכשר לשמש כמפקד צוות ונשלח לשרת ביחידת תותחנים מתנייעים ארוכי-טווח. אחרי תקופת שירות נשלח לקורס קצינים בבית-הספר לקצינים של צה"ל ואחר כך השתלם בקורס קציני תותחנים בבסיס ההדרכה של חיל התותחנים. לאחר שהוענקה לו דרגת קצין שב ליחידה שבה החל את דרכו. תחילה מונה לתפקיד קצין תצפית קדמי ואחרי-כן מונה לקצין עמדת תותחים. אורן היה איש מקצוע מוכשר ומפקד מעולה, שהקפיד על ביצוע פקודות והוראות, אך ידע להיות חבר וידיד לפקודיו. הוא ביצע את תפקידו ביסודיות וביעילות, בשקט נפשי ובקור רוח, וידע להשרות על חייליו אווירה של שלווה ושל ביטחון בכוחם וביכולתם. במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. משנסתיים שלב הבלימה סייעו התותחנים במתקפת הנגד של כוחותינו. בקרב שהתחולל ליד הכפר ג'בע ביום י"ח בתשרי תשל"ד (14.10.1973) נפגע אורן מאש האויב ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "להיפרד מאורן ז"ל, בשבילי זוהי פרדה קשה, כי הוא היה הן פקודי והן מפקד, אשר נשא עמי בעול של פיקוד על יחידה. יחד הובלנו את היחידה במלחמת יום הכיפורים, עד אשר נפל. אורן ז"ל לא היה דמות רגילה. הייתה לו דרך מיוחדת לבצע דברים, זאת מתוך גישה אשר נראתה לכאורה אדישה, אבל מאחוריה הסתתרה גישה רצינית ומלאת אחריות. תמיד דאג לחייליו וגם תחת האש מצא זמן להרגיעם ולעודדם".
חבריו לבית-הספר התיכון-עירוני א' הוציאו לאור חוברת לזכר חבריהם לספסל הלימודים, שנפלו במלחמת יום הכיפורים, ובה דברים על דמותו.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

ראובן, בן הילדה ופריץ, נולד ביום כ"ז בכסלו תש"ו (2.12.1945) בחיפה.
הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם ליאו בק בחיפה, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-ספר זה. כתום שנתיים עבר לבית-הספר לקציני-ים בעכו, ומקץ שנה השלים את לימודיו העל-יסודיים בבית-ספר תיכון בסנט-לואיס בארצות הברית. בוגר המגמה ההומניסטית היה ראובן, ובקיץ 1963 עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. כילד היה עירני ונבון וכונה בשם "רובי" בפי ההורים ובני המשפחה. הוא היה יפה תואר, ומשחר ילדותו הקדיש עניין רב לכל אשר נגלה לעיניו. תמיד הציג שאלות להוריו ולמוריו, ובבית-הספר היסודי ניכר בלהיטותו הגדולה ללמוד ולדעת. הוא היה תלמיד שקדן, אהוב על מוריו ועל חבריו לספסל הלימודים וחבר טוב לכול. גם בתקופת הלימודים העל-יסודיים, על-אף שעבר פעמים אחדות מבית-ספר אחד למשנהו, שמר על משמעת עצמית ועשה חיל בלימודיו. מאז ומתמיד היה נער חברותי ובנעוריו היה חבר פעיל בתנועת "הצופים" בחיפה, השתתף במסעות ובטיולים שערכו חבריו והשתתף אתם במסיבות ובחגיגות. כמו כן היה חובב ספורט, ומכל ענפי הספורט התמסר לענף הקליעה למטרה. בשעות הפנאי נהג לצאת בגפו לשיט או למסע רגלי, ולאחר שקיבל רשיון נהיגה, נהג לנסוע לאטו בחולות ובגבעות במישור החוף, והתבונן בטבע ובנופיו. הוא היה חובב צילום ובבית הוריו שמורות תמונות נוף רבות שצילם במהלך מסעותיו. הוא נמשך גם לאמנות הציור, צייר בעצמו והרבה לבקר בתערוכות אמנות ובתצוגות של דברי נוי. הוא שלט היטב באנגלית ובגרמנית, וההתבטאות בשפה זרה לא הייתה קשה עליו. בתקופת בגרותו כתב מאמרים אחדים ל"ג'רוזאלם פוסט". ברשימותיו כתב ראובן על חוויותיו ועל תחושותיו בתבונה וברגישות רבה. הוא העלה על הכתב הרהורים של נער מתבגר ותיאר בכישרון רב מעשים ורגשות של אחרים. ראובן היה עלם גבה-קומה, חסון ונאה, בעל גישה בוגרת ורצינית לחיים.
ראובן גויס לצה"ל בראשית פברואר 1964 והוצב לחיל התותחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורסים מקצועיים ובתקופת שירות החובה שלו שימש כתותחן שדה וכרובאי. ביחידתו נחשב חייל טוב ואהוד על חברים ועל מפקדים. כולם מזכירים אותו בחיבה רבה ומציינים את נועם דרכיו ואת כושר השיפוט שלו.

במאי 1966, לאחר שהשתחרר ראובן מהשירות הסדיר, נסע לגרמניה והצטרף להוריו, שעשו בהמבורג בשליחות מטעם חברת "צים". לאחר ששבע מראות נוף וספג רשמי מסעות וטיולים ברחבי אירופה, למד בהמבורג ספנות באחת מחברות הספנות הגדולות בעולם. בתקופת הלימודים גם עבד בחברה, וכתום השתלמותו עמד בהצלחה בבחינות הגמר. בשנת 1970 שב ארצה, השתקע בחיפה, עיר מולדתו, ונכנס לעבודה בחברה הימית להובלת פרי. חברים לעבודה מספרים על המרץ והלהט שאפיינו את רובי בעבודתו. הוא עסק בהקמת מחלקת מחקר ופיתוח, ועשה כמיטב יכולתו לתרום ממרצו ומהשכלתו להרחבת פעילותה של החברה. כל אותו זמן שמר ראובן על קשר מכתבים עם הוריו. בן מסור ונאמן היה להם, קרוב אל לבם, חרף המרחק שהפריד ביניהם. בעיצומו של יום הכיפורים נקרא ראובן ליחידתו בחיל ההנדסה. הוא נשלח לחזית הדרום ושימש שם כמפקד דוברת גישור בגדוד הנדסה. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נפגע ונהרג מרסיס פגז, בהפגזה של האויב באזור דוור סואר, ליד תעלת סואץ. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. מספר מפקד היחידה: "ראובן זכה להשלים את חלקו בהקמת גשר-דוברות על פני תעלת סואץ. הוא נפגע ברדתו מן הגשת".

במכתב תנחומים להורים השכולים ציין מפקד היחידה את פועלו ואת מסירות נפשו של רב-טוראי ראובן פייסט ז"ל. בין יתר דבריו כתב: "ראובן ז"ל זכה להימנות עם האנשים שעמדו במרכז המאמץ העיקרי של צה"ל במלחמה זו; יחד עם שמונה חיילים מיחידתו הקריב ראובן ז"ל קרבן כבד - את חייו - לביצוע המשימה החיונית. הוא היה חייל למופת, חבר נאמן, אהוב על כל חבריו ומפקדיו"

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

אלי, (יששכר-אליעזר), בן צפורה וזאב, נולד ביום כ"ט באלול תשי"ב (19.9.1952) בירושלים.
הוא למד בבית-הספר היסודי "נתיבות" בבאר-שבע ובבית-ספר יסודי בקטמנדו שבנפאל, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר הריאלי העברי בחיפה, במגמה הריאלית. אלי היה ילד טוב ואהוב על מוריו ועל חבריו בבית-הספר. עם הכל חי בשלום, ואם הגיע לידי ויכוח והתנגשות, עשה כן כדי להגן על הזולת. אלי היה פעיל במועצת התלמידים של בית-הספר וכן היה פעיל בגדנ"ע, שם הגיע לדרגת רס"פ. הוא היה חניך בתנועת "הצופים" בחיפה, בשבט "משוטטי הכרמל", וברבות הימים אף הדריך בתנועה והיה מרכז-שכבה. הוא אהב את העבודה בתנועה והשקיע בה הרבה מרץ ומחשבה. כדי להעמיק ולהבין את נפש החניכים, קרא ספרים בתחום הפדגוגיה והפסיכולוגיה, והוא אז רק נער בן שש-עשרה. הוא ארגן פעולות, תכנן טיולים וביצע מפעלים שונים בהתלהבות ובהקפדה על פרטי פרטים. בעל נפש עשירה היה והתעניין בתחומים רבים; אהב מוסיקה בכלל וחזנות בפרט, וכן אהב את החיים וידע ליהנות מהם. הוא ניסה להפיק מהחיים את מיטבם, אך גם נתן מעצמו ככל שיכול. מטבעו היה בעל מזג טוב, אוהב אדם ושש לעזור לזולת. הוא היה חבר טוב ונאמן ומוכן היה לעשות הכול למען ידיד. מנעוריו ניחן ביכולת ליצור קשר עם בני אדם, מכל גיל ומכל רקע. הייתה בו פתיחות רבה וסקרנות לגבי אנשים והיה ניגש אליהם בדרך בלתי-אמצעית. הוא קיים יחסים טובים עם כל אדם, אך את חבריו ברר בקפדנות והיה אהוד מאוד עליהם. תמיד ידע לכבד את הזולת והידר פני זקן, אף-על-פי שהיה "צבר" במלוא מובן המלה. בכל מקום היה במרכז החברה ובלט בכושר מנהיגותו ובנכונותו לעשות. הוא היה רגיש מאוד, בעל נפש פיוטית ומעמיק לחשוב. אלי היה מעורה בחיי הארץ וקשור למורשת היהדות. מלא מרץ היה ובעל תעוזה, לא היסס להתמודד עם בעיות וקשיים והיה גובר עליהם בכוח אישיותו ורצונו החזק. תמיד כיבד את הוריו, היה בן נאמן לאמו, חבר טוב מאין כמוהו לאביו ואח טוב ומדריך לאחותו.

אלי גויס לצה"ל בתחילת אוקטובר 1970 והוצב לחיל האוויר. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, נכנס לקורס טיס, אך מרצונו לא סיימו. הוא עבר לחיל השריון ולאחר שהשתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון" וסיים בציון גבוה, הוצב כתותחן טנק בגדוד שריון. כעבור זמן נשלח להשתלם בקורס מפקדי טנקים ומאחר שעשה חיל בתפקידו שלחוהו מפקדיו לקורס קצינים ולקורס קציני שריון. את כל הקורסים סיים בציונים גבוהים והוצב כמפקד מחלקת טנקים בגדוד. בתפקידו זה העריכו מפקדו כקצין ממושמע ויעיל, הממלא תפקידו בצורה טובה. אף-על-פי שלא אהב במיוחד את חיי הצבא, גמר אומר לעשות בתפקידו כמיטב יכולתו, שכן שנא עשיית דברים לחצאין. כשביקשו להציבו להדרכה אחרי שסיים את קורס הקצינים, תבע במפגיע שיתנו לו מחלקה קרבית בסיני. ביחידתו התייחס אל פקודיו בהבנה ובידידות ותמיד העדיף את ההסבר והשכנוע על פני פקודות ומשמעת עיוורת. מעולם לא נרתע מוויכוח עם מפקדיו על דברים שנראו בעיניו חשובים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, עשה אלי עם גדודו בסיני כמפקד מחלקת טנקים והשתתף בקרבות הבלימה. לדברי מפקדו, הצטיין באומץ לבו ובמסירותו ועד רגעיו האחרונים דבק במשימתו.

בערבו של יום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נהרג אלי מפגיעת רסיס בגבו, בהפגזה ארטילרית בגזרה הדרומית של תעלת סואץ, ליד מוצב "המזח". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

בן דינה ודוד. נולד ביום ב' באייר תשי"א (14.5.1951) בירושלים.
אם כי נולד בירושלים, מרבית שנותיו עברו עליו בתל אביב. אבשלום - שכונה בפי כול "אבשה" - היה נצר למשפחה של ביל"ויים ונקרא על שם בן המשפחה, אבשלום פיינברג, שהיה מהוגי רעיון "ניל"י" ומראשיו, ואשר נפל בשלהי מלחמת העולם הראשונה בפתחת רפיח והוא בן 27 שנים. דור מפריד בין השניים - דור אשר לא ידע הפוגה, אשר לא בא אל המנוחה והנחלה - ומחיר הדמים אשר נתבע כבד, כבד מאוד. אבשה החל את לימודיו בבית- הספר היסודי "אהבת ציון" בתל אביב והמשיך לתיכון "אליאנס" ברמת אביב, שם התרכזו חייו ופעילותו החברתית והספורטיבית בשנים הבאות.
אבשה היה אדם נוח לבריות, בעל מזג נעים ורגוע, אוהב חברה ואהוד על חבריו ועל כל מכריו. מלא היה שמחת חיים ובלט בחוש הומור מפותח, חובב ספורט מושבע וגם אוהב ספר. אך יותר מכל, אהב אבשה לטייל - ביום ובלילה, ביום גשום וביום חמסין, ברגל או ברכב. בין אם סייר במדבר יהודה או טיפס על הרי הגליל, העיקר לטייל, לצאת למרחבי הטבע, לשאוף את אוויר הארץ ולגרוף את חבריו אחריו. לא היה דבר שהרגיזו יותר מאשר ביטול של תוכנית טיולים, ותהיה הדמיונית והמשוגעת ביותר. אבשה היה ישראלי גאה ו"פטריוט" בכל רמ"ח אבריו. אהב את עמו ואת מולדתו ללא סייג, הפגין נאמנות ומסירות למקורותיו, הן בסיוריו בארץ והן בנסיעות מעבר לים עם משפחתו; בנעוריו אף נמנה על משלחת מטעם בית-הספר וייצג באמונה את חבריו.
משהלכו וקרבו ימי גיוסו לצה"ל, היה זה אך טיפוסי לאבשה, שהיה שרוי בעיצומן של בחינות הבגרות, שציוניו והישגיו בבחינות הדאיגו אותו הרבה פחות מרמת כושרו הגופני. אבשה נכסף להתגייס לסיירת "שקד", בה ראה את היחידה הנבחרת של צה"ל. על כן, בחודשי הלימודים האחרונים, היה רץ כל שבת מתל אביב לנתניה וחוזר בטרמפ, כדי לשמור על הכושר. ואכן, כשהתגייס, השיג אבשה את מבוקשו.

בשנת 1969 התגייס אבשה לצה"ל. הוא שירת בסיירת "שקד" מעט יותר משנה, עד שבתקופת מלחמת ההתשה, ביום 11.9.1970, נפצע אנושות בראשו. שלוש שנים נלחם בעקשנות בפציעה, צעד אחר צעד. בכוח רצונו העז, בעזרת חבריו הנאמנים ומשפחתו התומכת, החל אט אט להתגבר על פציעתו. מספר חבר קרוב: "יום של שמחה והתרגשות עילאית היה יום שובו של אבשה הביתה, לאחר תקופה ארוכה של אשפוז ושיקום לאחר הפציעה. זכור לי שאבשה התרגש אף הוא וחודשים לאחר מכן הביע זאת באוזני. אבשה מעולם לא הביע את רגשותיו ברבים, אם כי היה בחור שחווה חוויות רבות ותקופות קשות - אך מעולם לא הביע בקול התמרמרות על קשייו וכאביו... הוא עמד על כך להיות שווה בין שווים - ואמנם, כיבדנו את רצונו..."
וכשהכול קיוו כי אכן קיים סיכוי לשיקומו של אבשה וכי פרץ דרך להתאוששות אמיתית, הכניעו המוות. ביום י"ב בשבט תשל"ד (4.2.1974) נפטר אבשה. בן עשרים ושלוש היה בנופלו. הוא נטמן, בטקס צבאי מלא, בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר הורים ואחות - דורית.
משפחתו של אבשה וידידיו הקימו קרן על שמו, להענקת מלגות לחיילים באוניברסיטה הפתוחה.
הם בחרו להנציח את זכרו גם בפתיחת שמורת הטבע "שמורת אבשלום" ובה מערת הנטיפים שבאיזור בית שמש.

ביום פתיחת מערת הנטיפים (20.5.1977) נישאו דברים לזכרו של אבשלום מפי אחותו וידידי המשפחה: "אנו, ידידיכם ואוהביכם, שהכרנו את אבשה. אבשה - כילד תוסס מלא חיים, המשובב נפש כולנו. אבשה - כנער רב מאוויים ותוכניות לעתיד, הממלא אתכם ציפיות ואבשה - כחייל במדי צה"ל, המעניק לכם גאווה וחרדות... אתר זה, לא יהיה עוד מצבה ואף לא רק אנדרטה יפה. יד זו תהיה לפרויקט חי ופעיל בו יעברו רבבות. מערה זו תהא סדנה לאהבת הארץ ויופיה גם מתחת לפני השטח, בנוף המעמקים הקסום. תהא זו עוד שליחת שורש בעמקי אדמתה של כברת ארץ זו, שאבשה כה אהבה."
דברים נוספים שנאמרו במעמד פתיחת "שמורת אבשלום":
"שמורת הטבע שאנו עומדים בפתחה ונקראת היום על שמו של אבשה, הינה הסמל והגלעד המתאימים כל כך לאבשה - הוד, הדר ואצילות ... 'שמורת אבשלום' הינה עדות לאהבתו של אבשה את ארץ ישראל, יופיה, אתריה ומרחביה. שמורה זו, מקומה, הנוף מסביב לה, ההוד וההדר בתוכה - מאפיינים ומסמלים את רוח הנעורים שאבשה היה עבורנו ... אבשה התנדב לאחת מיחידות הסיירת הידועות בצה"ל - יחידה שכל כך אפיינה את אופיו, אהבתו ושורשיו העבותים לארץ, ובמסגרת הסיירת ובאחד מאימוניה בדרום נפצע. קשה לתאר במילים את הפליאה, הכאב וחוסר האמונה שלנו, החברים, בשומענו אודות הפציעה הקשה. אבשה החבר, היוזם, המפשר, הכדורסלן, שאהב לתת לכולם ומהם ביקש כל כך קצת - נאבק על חייו... והנה, בימים בהם ראינו קרן אור ועמל למפעלנו החברתי הקשה והמכאיב, ימים בהם חזר אבשה להיות חבר אמיתי, בתקופה יפה וורודה - נפטר אבשה בפתאומיות. ההלם, התדהמה והכאב - כולנו הרגשנו ומרגישים עד היום שחלל ריק נוצר בנו - החבר, הידיד הנאמן, מעמודי התווך בחברה שלנו, המושיט יד לעזרה, החייכן, המפשר, הדיפלומט הצעיר עם אמרות הכנף, שאהב כל כך את החיים, אותנו ואת ארץ ישראל למרחביה, נפטר ואיננו - ונחמה אין..."

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

יערי, בן יהודית-אינגה ומרדכי-חיים ז"ל, נולד בתל-אביב ביום ט' בכסלו תש"י (30.11.1949).
הוא למד בבית-הספר היסודי מוריה בתל-אביב וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-עירוני ב'-ג' "צייטלין" במגמה הומנית-תורנית. יערי היה תלמיד טוב, חבר נאמן ובן מסור, תמיד משכמו ומעלה במבנהו, בהופעתו ובעיקר ברוחו.

היה בו שילוב של כישרונות מעולים, שאיפות גדולות, חן וסימפטיה. בלי שינסה לכפות עצמו על הזולת, היו הכל מסתכלים אליו תמיד כלפי מעלה. גבה קומה, יפה תואר, וכפי הגדרתו הוא במכתב לחברתו "די גבוה, קצת ג'ינג'י, ממזר...". בנעוריו היה מעמודי התווך בתנועת הנוער "בני-עקיבא", הדריך שבט צעיר ובאותו זמן היה חבר בהנהלת הסניף וחבר ועדת השבט. התעניינותו בתחום הציבורי התחילה בעודו נער. בן שש-עשרה הצטרף למסע הבחירות של אביו, שהיה מועמד לראשות העיר תל-אביב.

תמיד היה משתתף פעיל בכל ויכוח או שיחה בבית, בתנועה, בבית-הספר ובאוניברסיטה. כן היה ספורטאי נלהב, והשתתף בנבחרות של כדורסל, של כדור-עף ושל כדורגל. עם סיום לימודיו בבית-הספר התיכון הצטרף יערי לעתודה האקדמית, למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ובחופשות הקיץ שירת בצה"ל. בפקולטה למשפטים בלט בכישרונותיו ובאישיותו. אמר עליו פרופסור אמנון רובינשטיין, מי שהיה דיקן הפקולטה למשפטים: "קשה לתאר אדם תאב-חיים, ובעל יצר לחיים ומלא שמחת חיים מאשר יערי... אי אפשר היה שלא להכיר את יערי, אני אומר זאת בשמי, בשם מורי הפקולטה, בשם הסטודנטים ובשם העובדים. כשהוא היה נכנס לבניין, הבניין היה מלא אותו.

הוא היה שמח וטוב-לב, יפה-נפש ויפה-תואר והיה אהוב על חבריו, בצורה שהוציאה את שמו ברחבי הפקולטה באוניברסיטה. היה בו תיאבון עצום לחיים ולחברים ולחיי חברה, היה בו שילוב של אמונה ציונית ויהודית עמוקה". בשנת הלימודים האחרונה עזר ליד פרופסור רובינשטיין והיה פעיל בענייני הסטודנטים. היה בו מרץ עצום, שופע ומדביק והוא קידם את פרסומי הפקולטה וארגן פעילות חברתית בה.

יערי היה ממארגני תערוכת התנ"ך על- שם דוד בן גוריון ומדריך ראשי בה. השתתף בקביעות בפעילויות "הבמה ליהדות ורוח" שנוסדה ונוהלה על ידי אביו. כבעל קול ערב, אהב לעבור לפני התיבה בבית הכנסת. כן היה בקי בתקיעת שופר ובגאווה כתב על כך במכתביו להוריו מן הצבא: "הבוקר (ראש השנה) בבית הכנסת כאן, חסר היה בעל תוקע ומאחר ונכחתי בתפילה, הושטתי את ידי אל השופר ואשרי יערי יודע תרועה. תקיעה חדה וחזקה הדהדה בכל הבסיס כאשר השופר אך הוצמד אל שפתי בעל התוקע המהולל".

במכתב אחר מאחד הקורסים כתב לחברתו אורה: "בחג, ולאחר שנתבקשתי ביום א' דראש השנה לעבור כאן שחרית והפתעתי את החבר'ה בתפילתי היפה (שחצן!!! אבל כך היה...) נתבקשתי לעבור למחרת "מוסף" שהיה עוד יותר מוצלח... שכחתי לציין שבחג הראשון גם תקעתי בשופר ו...כרגיל". על חינוכו הדתי כתב לאביו: ,איני יודע אם תהיינה לי בחיים הזדמנויות רבות לחוש ולהרגיש עד כמה מאושר אני שהנני דתי ואין ספק שזה בגללך ובגלל החינוך שהתווית לי... אני חושב איך יכול בן להודות להוריו על החינוך לו זכה... ואומר רק: זוהי המתנה הגדולה ביותר לה זכיתי ותודה". בשנת 1971 הוענק לו תואר בוגר למשפטים. מנעוריו ביקר פעמים רבות אצל הורי אמו בשוויץ ושלט באנגלית ובגרמנית.
את הקורסים הצבאיים עבר עוד בתקופת לימודיו באוניברסיטה. בתחילת יוני 1967 עבר את הטירונות, באוגוסט 1968 עבר קורס מ"כים ובאוגוסט 1969 עבר קורס קציני עתודה - שניהם בציונים טובים.

עם סיום לימודיו האוניברסיטאיים, כאשר עמדה בפניו שאלת הבחירה בין הפרקליטות הצבאית לחיל קרבי, החליט ללכת לחיל קרבי והצטרף לחיל התותחנים. בנובמבר 1971 השלים קורס קציני תותחנים בציון גבוה ביותר. חבריו לסוללה העידו עליו כי היה קצין תותחנים מבריק. את דרכו החל כקצין סוללה, המשיך כקצין עמדת תותחנים ואחר-כך מונה מפקד סוללה. במלחמת יום הכיפורים שימש קצין מבצעים של הגדוד. חברו לנשק כתב עליו:
"יערי בלט בגדוד כמפקד וכמנהיג. לא רק שבאופן טבעי היה כזה - מנהיג קר רוח ושולט בשעת אש, אהוב על חיילים ומפקדים, מבריק ובקי (במקרה שלנו בתורת הארטילריה) - אלא שאף למעלה מזה. ליערי הייתה דרך משלו בפיקוד, בה נהג לפי עקרונות ברורים וחדים. הוא הקפיד על יחס של הבנה לחיילים, השתדל לשמוע תמיד את דעתם, ללכת לקראתם, אך יחד עם זאת הקפיד על מילוי הוראותיו. ידע להעניש כהלכה חייל לא ממושמע, ידע להלחם למען החיילים ולא נרתע מויכוחים עם ממונים ומפקדים. 'יערי הוא עורך דין' היו החיילים אומרים עליו בגאווה". בהפגזה באזור המיתלה, בעת שסייר בין הסוללות, נפגע מרסיס פגז ונפטר על שולחן הניתוחים, ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (19.10.1973), ארבעה ימים לפני יום נישואיו המיועד לחברתו מילדות, אורה. הוא הובא לקבורה בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. אביו, אשר לא התאושש מן המכה, נפטר כשנה אחרי-כן.
כתב עליו מפקד יחידתו רס"ן אלי: "מיום בואו של יערי לגדוד, בלט כקצין ער, מוכשר ובעל כושר מנהיגות חזק. במסגרת כל התפקידים אותם מלא בזמן שירותו בסוללה היה קצין למופת, מנהיג ודוגמא לחייליו במובן העמוק והאמיתי של המלה. יערי היה עבורנו לא רק קצין מעולה אלא גם חבר יקר. חבר שחוש ההומור שלו לווה אותנו תמיד, גם בימים הקשים של המלחמה. חבר שהיה מוקד לכולנו בשעות זמר ושמחה".

המשפחה הוציאה ספר לזכרו של יערי. סדרת ש"ס (תלמוד בבלי) שניתנה ליערי כמתנת ארוסין מהורי כלתו, נתרמה לבית-כנסת לעילוי נשמתו.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

שאול, בן רחל ואברהם ז"ל, נולד ביום י' באייר ת"ש (19.5.1940) בתל-אביב.
הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "הכרמל" בתל-אביב ואחר-כך המשיך בבית-הספר התיכון עירוני א' וסיים בו את לימודיו. הוא היה תלמיד טוב אך עקשן ועצמאי, שבחר לקבוע בעצמו את דרכיו. דעותיו היו מגובשות ובלתי תלויות במסגרות מוסכמות. עצמאותו ומרדנותו ניכרו בו גם כשהיה תלמיד. הוא למד ברצון ובהנאה את אשר עניין אותו, ובשיעורים ששעממוהו היה נוטל את אופניו ודוהר לים. שם היה שוכב על החול וקורא ספר. מאז ומתמיד אהב לקרוא ובכל רגע של פנאי היה מעיין בספר, ויהי זה ספר היסטורי, ספר מדעי, ספר בתחום הספרות היפה או בתחום הספרות המקצועית.

הוא היה מסוגל לקרוא ולקרוא שעות ארוכות. סקרנותו האינטלקטואלית לא ידעה שבעה, והוא ניחן בחוש ביקורת מפותח ותמיד נקט דעה מקורית בכל עניין. שאול אהב את הארץ, את נופיה ואתריה. כבר בילדותו הרבה לטייל ברחבי הארץ וכשהיה בצבא ועשה ימים רבים במסגרת תפקידו בנגב ובסיני, גברה אהבתו לארץ. הוא שוטט במרחבי הנגב, במקומות נידחים, מתחת לצוקי סלעים ענקיים ובצל ואדיות מתפתלים, וכולו הנאה, התרגשות והתפעלות מיפי הנוף הפראי. מנעוריו היה חובב ספורט והאמין בכנות במשמעותה של המימרא 'נפש בריאה בגוף בריא'. הוא אהב את הים; אהב לשחות ולצלול בו, ולאחר שיצא מן המים היה רץ על החוף ומתעמל הרבה כדי לחשל את גופו. ואמנם היה גופו מוצק וחסון והוא אף נהג להתחרות בהיאבקות ובאיגרוף. לא פעם חזר הביתה כש"פנסים" כחולים מקשטים את פניו. בילדותו היה חולה בדלקת-הפרקים וזמן רב היה נתון להשגחה רפואית. כשהסתבר לו בבדיקות הרפואיות, טרם גיוסו לצה"ל, שמצב בריאותו תקין והוא כשר לשירות ביחידה קרבית, לא היה קץ לשמחתו.
שאול גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1959 והתנדב לחיל הצנחנים. באחת מצניחותיו נפצע ונאסר עליו לצנוח. אז החליט להתנדב לסיירת ובחר בסיירת "שקד". החיים ביחידה זו קסמו לו מאוד, שכן אהב את המרחבים הגדולים, את ההרים והעמקים ואת תחושת החופש והראשוניות בנוף הפתוח. בסיירת סיים את שירות החובה, אחרי-כן יצא לקורס קציני חי"ר ולאחר שתי שנות שירות נוספות בתנאי קבע, קיבל חופשת לימודים. בתקופה זו נשא אישה והקים לו בית ומשפחה. באוניברסיטה למד היסטוריה ופילוסופיה וניצל את זמנו הפנוי לקריאת ספרים: ספרות צבאית מקצועית, ספרי היסטוריה, הגות ומדע, בתקופה זו גם נולדה בתו הראשונה. שאול העריץ את אשתו ואת בתו וחיי המשפחה היו רצופים הבנה, אהבה וכבוד הדדי. כשפרצה מלחמת ששת הימים היה שאול על סף סיום לימודיו באוניברסיטה. בצו הקריאה שקיבל הוטל עליו להתייצב ביחידת ההשתלמויות הירושלמית. הוא צחק ואמר:
"אני אלך לשמור עם הזקנים?" הוא נטל את התרמיל ונסע דרומה אל יחידת האם שלו. בסיירת "שקד" עבר את כל המלחמה ובסיומה חזר לאוניברסיטה ועמד בהצלחה בבחינות הגמר. בשלהי 1967 עבר הסבה לשריון ובמחצית 1968 כבר היה מפקד פלוגת טנקים. את כל תקופת מלחמת ההתשה עשה שאול על גדות התעלה, תחיל כמ"פ, אחר-כך כסמג"ד ואחרי-כן כקצין אג"ם חטיבתי. שאול היה מפקד לדוגמא ובכל ההערכות שנכתבו עליו, בשלבי שירותו השונים, ציינו מפקדיו את כישרונותיו המעולים כמפקד, את הישגיו הגבוהים עם יחידתו, את רצונו ושאיפתו להביאה לרמת ביצוע מושלמת, את יחסו האנושי לחייליו, את עירנותו לבעיותיהם ומאמציו לפותרן, את אהבת חייליו אליו בזכות היותו "עושה ולא מדבר" ובזכות יושרו והגינותו, שלא ידעו פשרות. בתקופה ששירת בקו, נתבקש לחתום על מסמך המאשר הוצאות אש"ל בתפקיד.

הוא סירב לחתום, בטענה שאין לו הוצאות אש"ל בתפקידו בקו. הדבר גרם חיכוכים בינו לבין חבריו הקצינים, שטענו כי בכך הוא מונע מהם אפשרות לקבל את התוספת, אבל הוא נשאר בסירובו. בשנת 1970 נולד בנו ושנה אחר-כך התמנה שאול לתפקיד קצין מבצעים והוצב במרכז הארץ.

במחצית 1973 תם חוזה השירות שלו בצה"ל. הוא הרבה להתלבט אם לצאת לעצמאות אחרי ארבע-עשרה שנות שירות או להמשיך בצבא הוא ידע שהצבא זקוק לשכמותו ולכן חזר לשירות כמג"ד טנקים בחזית התעלה. במשך כל תקופת שירותו נהג לכתוב לרעייתו בקביעות. במכתביו משתקפת דמותו של אדם יקר, בעל חוש פיוטי וכישרון כתיבה. שכל סופר היה מתברך בהם; דמות של צעיר ישראלי האוהב את ארצו ומוכן להגן עליה גם במחיר דמו; דמות של בעל ואב, שריחוקו ממשפחתו יצר מערכת של קשרי רעות ואהבה טהורים ויפים, המושתתים על הבנה, הערכה וכבוד הדדיים.
אהבתו לילדיו לא ידעה גבול; געגועיו וכיסופיו למשפחתו היו עזים, אבל הוא ידע שהצבא זקוק לו, ולכן נשאר והמשיך לשרת, והלך אל כל אשר שלחוהו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים יצא עם גדודו להשתתף בבלימת מתקפת האויב בחזית סיני. במשך שלושה ימים ושלושה לילות נלחם שאול עם גדודו בגזרה המרכזית של תעלת סואץ.
במלחמה של מעטים מול רבים בלמו כוחותיו והדפו את התקפות המצרים. במהלך הקרב נאלצו אנשי מוצב "פורקן" לסגת ממעוזם, כדי שלא יפלו בשבי. משנוכחו לדעת שכל כלי רכבם יצאו מכלל שימוש, קראו לעזרת המג"ד. שאול יצא אליהם ובלחימה עיקשת מתוך טנק בודד, תחת אש כבדה הגיע למעוז, העמיס על הטנק את כל אנשיו וחזר למקום מבטחים. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) במהלך הקרבות לכיבוש מוצב "טלוויזיה", נפגע שאול מרסיס פגז של האויב ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה, בת ובן, ואם. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סגן-אלוף.
משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי בני משפחתו ומדברי מפקדים, חברים וידידים על דמותו, וכן דברים מתוך מכתבים שכתב לרעייתו בימי שירותו.

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

יואל, בן יעל וצבי, נולד ביום כ"ז בסיון תשי"ד (28.6.1954) בחיפה.
הוא למד בבית-הספר היסודי 'לוחמי הגיטאות' בקרית אתא, השלים שתי שנות לימוד בבית-הספר התיכון-המקיף "אורט" בקרית ביאליק וסיים בפנימייה הצבאית של חיל החימוש בצריפין.
יואל היה נער שמח ועליז, פעלתן וחברותי, ותמיד נטל על עצמו תפקידים ומשימות.
הוא היה בעל חוש צדק מפותח ומוכן תמיד לעזור לזולת. מילדותו אהב את הטבע, את החי והצומח, והיה חובב נלהב של הארץ ונופיה. הוא הרבה לטייל ברחבי הארץ והרבה בקריאה, בשיחה ובסיורים רגליים, מתוך עניינו בתולדות ההתישבות בארץ, בעיקר בכל הקשור בגליל ובעמק זבולון.

לימים קשר קשרים אישיים הדוקים עם רבים במקומות הללו, בעיר, בכפר, בקיבוץ ובמושב. בכל מקום שהלך היו לו ידידים וחברים. בשיחות בחברה הרבה לדבר בזכות אחיזתו של עם ישראל בארץ ישראל כולה ועניין זה העסיקו מאוד. יואל היה פעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד" ובגדנ"ע בבית-ספרו. מגיל צעיר התעניין בעניינים צבאיים וקרא בסקרנות רבה כל ספר או חוברת שהגיעו לידיו בתחומי צבא וביטחון. לכן בחר גם לסיים את לימודיו התיכוניים בפנימייה של חיל החימוש, במסגרת חינוכית טרום-צבאית, שם יכול היה לשלב התעניינות בנושאי צבא בידע ובמיומנות טכנית. הוא היה נער יפה תואר, בלונדי וכחול עיניים, מוקף תמיד חברים, עליז וגלוי ביחסיו עם הזולת ובעל חוש הומור מצוין. תמיד אהב מוסיקה קלה והיה בקי בכל הנעשה בתחומי הזמר והפזמון. בתקופה שבין סיום לימודיו לגיוסו לצה"ל, יצא למסע באירופה. הוא הפליג באנייה כימאי חניך-סיפון, סייר בארצות שונות, ראה נופים חדשים וחזר עמוס התרשמויות, שתיאר אותן בהרחבה ובהתפעלות לפני בני משפחתו.

יואל גויס לצה"ל במחצית מאי 1972 ושירת בחיל החימוש, כמכונאי טנקים מדגם "סנטוריון" ביחידות שריון. בספטמבר 1972 השתתף בפשיטה המשוריינת של צה"ל לדרום לבנון, והייתה זו לו טבילת האש הראשונה. בפשיטה, שבה נפל חברו הטוב, הצטיין יואל, אולם הוא התאבל מרה על ידידו והדבר השפיע עליו מאוד. ביחידתו היה חייל ממושמע ומסור, ובהערכת מפקדיו עליו נאמר כי היה איש חימוש מעולה וחייל למופת. הוא אהב את הצבא ואף התכוון לשרת בצבא הקבע. במלחמת יום הכיפורים השתתף יואל כמכונאי טנקים בחטיבת השריון, שבלמה את התקפות הסורים בדרום רמת הגולן ובמרכזה. ביום הראשון למלחמה הוטל על יואל וחבריו בזחל"ם לסייר בציר חושנייה-נפח, לאסוף פצועים ולעזור בתיקון רק"ם שנפגע. הזחל"ם שלהם הותקף ב'ציר הנפט' על-ידי כוח גדול של הסורים ובקרב שהתחולל ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נפגע יואל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ואח תאום, שלחם בגזרת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. אחרי נופלו הועלה יואל לדרגת סמל.

דברים לזכרו ולתיאור דמותו של יואל כלולים בחוברת 'שלהבת', שהוצאה לאור על-ידי בית-הספר התיכון "אורט" בקרית ביאליק, באדר תשל"ד.

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לפסיכולוגיה ובחוג לכלכלה.
לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

אילן, בן הטה ולואי, שנמנו עם ראשוני העולים שהגיעו מדרום-אפריקה לישראל, נולד ביום ט"ו בשבט תש"ט (13.2.1949), בחיפה.
הוא למד בבית-הספר היסודי ואחרי-כן המשיך ולמד בבית-הספר הריאלי בחיפה.
אילן היה נער ששפע טוב-לב ואהבה לכל הסובב אותו. בעודו ילד רחש חיבה מיוחדת לבעלי חיים ונהג לטפל בחיות פגועות או חולות. את ביתו הפך למעין גן-חיות, שבו שיכן בעלי-חיים עד שנרפאו ושבו לאיתנם.
אהבת האדם שלו ויחסו הלבבי לכל אדם הקנו לו מעמד של מנהיג בכל חברה. הוא רכש חברים רבים בשכונת מגוריו בחיפה, וליכד אותם לקבוצה, שמטרתה לשתף את ילדי השכונה במשחקים ופעילות חברתית.
אילן יזם הגשת עצומה לראש עיריית חיפה ובה תביעה להקמת גן-משחקים בשכונה. הוא הוזמן לשיחה עם ראש העירייה והביא בפניו את בקשת הילדים. כעבור שנה נחנך גן המשחקים החדש בשכונה.

בזכות כושר המנהיגות שלו, יושרו ורדיפת האמת והצדק שייחדו אותו, היה תמיד ראש וראשון בכל פעילות חברתית וארגונית בבית-הספר, בתנועת "הצופים" ובגדנ"ע.
בבית-הספר נבחר אילן לועד הכיתה והיה היוזם והמארגן של אספות כיתה, של ערבי הווי ובידור ושל פעולות רבות אחרות, שאת מרביתן ערך בביתו.
דלת ביתו הייתה פתוחה תמיד בפני כל ידיד וחבר ורבים נהנו מהאווירה החמה והאירוח הלבבי אצלו.
אילן מצא כר נרחב למרצו וליזמתו בפעילותו בשבט "הכרמל" בתנועת "הצופים".
הוא עשה רבות למשיכת צעירים לתנועת הנוער ולא מצא מנוח עד שהגדיל את מספר החברים באותה חבורה מלוכדת ומאוחדת, שהוא היה בה גורם מלכד, ממריץ ומלהיב. הוא יזם וארגן פעולות בתנועה, היה האחראי למסעות ולטיולים, שערכו חברי השבט, והיה שותף למחנות העבודה שנערכו.
גם לאחר ששוחרר מהשירות בצה"ל נהג לשוב לקן התנועה כדי להשתתף בפעילות החברתית. החל משנת 1964 שימש כמדריך בקן התנועה, והצטיין כמדריך אחראי, רב פעלים ומרץ, בתקופה זו התגלה כאדם שאפתן ובעל רצון עז. הוא הציב לעצמו מטרות ואתגרים ופעל בדבקות ובהתמדה להגשמתם. דבקותו במטרה גבלה לעתים בעקשות ובחוסר נכונות לויתורים ולפשרות. אולם תמיד עמדה לנגד עיניו מטרה חיובית.
הוא סיים בהצטיינות קורס מפקדי כיתות בבסיס הגדנ"ע בנורית ומונה לתפקיד שליש בגדוד הגדנ"ע של בית-הספר. היה זה הגבוה בתפקידים שתלמיד יכול למלא. תקופה זו של פעילות חברתית בתנועת "הצופים" ובגדנ"ע, גבשה את אישיותו של אילן וחשלה את אופיו. בתקופה זו רכש ביטחון עצמי רב, גיבש לעצמו השקפת עולם, ובחר בדרכו לעתיד. מוריו ראו בו את הדמות הנכספת של תלמיד, המקדיש את כל מרצו ואונו לשיפור ולקידום הפעילות החברתית והציבורית בבית-הספר ומחוץ לו.

במשך כל אותה תקופה נהג לכתוב בסתר שירים מלאי רגש, שהעידו כי ניחן בנפש רגישה ומתרשמת, שעמדה כאילו בניגוד לחיצוניותו הנמרצת והשאפתנית. פעילותו החברתית והציבורית לא הפריעה לו בלימודים ולא פגמה בהישגיו. כשהגיע זמנו להיבחן בבחינות הבגרות השקיע את כל מרצו בלימודים, הצליח להתרכז היטב ועמד בבחינות בהצלחה.
אילן גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1967 והתנדב ליחידת סיור מובחרת, שמרבית פעולותיה חסויות ואסורות לפרסום. כחייל ביחידה זו התגלה כבעל כושר גופני מעולה, עקשן, חסר פשרות ובעל כוח רצון עז. בזכות תכונות אלו היה לדמות אהודה ומקובלת על מפקדים ועל חיילים גם יחד.
רק כשנודע למכריו על השתתפותו בפעולת צה"ל בבירות, החלו להבין את טיב השירות הצבאי של אילן. הוא ידע כי ייטיב לשרת את צה"ל בתפקיד פיקודי, וסיים כחניך מצטיין קורס קציני חי"ר. הוא נשלח לשרת כמפקד צוות בסיירת של חיל הצנחנים.

אילן היה מפקד מעולה, ששימש דוגמא אישית ומופת לפקודיו. הוא היה מפקד קפדן ונוקשה שדרש ביצוע מעולה וציות מלא לפקודותיו. למרות שהצוות שלו נאלץ לעמוד באימונים קשים יותר מהצוותים האחרים, אהבו החיילים את אילן ושמרו על קשרים הדוקים עמו, גם אחרי ששוחרר.
בתחילת ינואר 1971 שוחרר אילן מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל הצנחנים. הוא היה נקרא לתקופות של שירות מילואים, בהן שימש כמפקד מעוז על גדת תעלת סואץ. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר יצא לסיור בחו"ל והחל דרכו בארץ מוצאם של הוריו, דרום אפריקה. אחרי-כן המשיך לקנדה, לארצות-הברית ולמערב אירופה.
לאחר ששב ארצה החל ללמוד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, אך כשהחל לגלות עניין בעסקי המשפחה, עבר לחוג לכלכלה והמשיך בלימודים במקביל לעבודתו.
הוא נשא לאישה את חברתו אוה, שהכיר בעת לימודיו באוניברסיטה והקים יחד עמה את ביתו בחיפה. הוא עיצב לו אורחות חיים שבהן שולבו עבודה, לימודים ובניית הקן המשפחתי. בשעות הפנאי עסק בספורט ובעיקר הרבה בשחייה, בריצות ארוכות ובהרמת משקולות.

במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), השתתפה היחידה בקרב המר על "החווה הסינית", בנסיון לפתוח את צומת "טרטור-לכסיקון". בקרב זה נפגע אילן ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה, הורים, אח ואחות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "אילן-חיים ז"ל היה קצין מצוין, בעל יזמה, תושייה וכושר מנהיגות, דייקן, מוכשר ואהוד".
לזכרו נערך בכל שנה מרוץ של 3 ק"מ שמסלולו יוצא מהאוניברסיטה עד לביה"ס הריאלי סניף "בית בירם"

לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

חיים, בן אורליה ואהרן, נולד ביום י"א באלול תש"י (24.8.1950)
בבוקרשט שברומניה, ובהיותו בן עשרה חודשים עלה עם משפחתו לארץ. ארבע שנים התגוררה המשפחה במעברת "שומרון" ליד נהלל, ואחר-כך קבעה את מושבה בטירת הכרמל, ליד חיפה. בטירת הכרמל למד חיים בבית-הספר היסודי "הגבעה", ומגיל צעיר ניכרה אצלו נטייה למקצועות הריאליים. 
הוא היה תלמיד טוב ופעיל ועשה רבות בתנועת "הנוער העובד והלומד". בשעות הפנאי עסק בצילום, באיסוף בולים ובשחייה, ולעתים אף כתב שירים. משסיים שמונה שנות לימודים, עבר עם משפחתו להתגורר בחיפה, שם למד בבית-הספר התיכון-מקצועי "בסמ"ת". הוא השתלם במגמה של מכשירנות והצטיין בלימודיו.
חיים גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1968 והוצב לחיל השריון. במסגרת שירותו עבר קורס למקצועות הטנק, קורס תותחני טנקים וקורס מפקדי טנקים. לאחר שהוצב ביחידת שריון השתתף בקרבות מלחמת ההתשה.

במחצית נובמבר 1971, משסיים חיים את שירות החובה, החל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון. כדרכו תמיד, הצטיין בלימודים ויחד עם זאת לא זנח את תחביביו מילדות. יחד עם חברו ערך חוברת, שעסקה בהווי הגדוד שלו, ושלח אותה כמזכרת לגדוד. הוא רכש ארבע מצלמות והתרכז במיוחד בצילומי נוף. חיים היה חובב טבע מושבע, אהב לטייל וכמעט לא הייתה פינה בארץ, שלא סייר בה. במלחמת יום הכיפורים לחם בחזית הדרום, בקרבות הבלימה נגד המצרים. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) נפגע ונפל בקרבות שנערכו ליד "החווה הסינית". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אני זוכר את חיים כרודף שלום. פעם, קטף פרחים בשדה וקישט את הטנק שלו. הוא אמר: 'וכי לא נאה מראה זה יותר ממראה טנק עמוס בפצצות?'. בימי קרבות הבלימה גילה מסירות ואומץ לב. כתותחן מעולה השמיד טנקי אויב רבים. חיוכו ועליזותו של חיים ליוו אותנו כל ימי הקרבות, ויישארו חקוקים בזכרוננו, חבריו הלוחמים".
רשימה לזכרו פורסמה בביטאון ארגון נכי המלחמה בנאצים, "קול נכי המלחמה".