לעתים כשאני פותחת ספר ילדים מאויר שנכתב בשנות התשעים או לפני כן, אני כמעט "נבהלת" כשאני רואה מולי את הטקסט: הוא ממלא שורות שורות ארוכות על פני עמוד שלם, כשהאיור מצטמצם רק לעמוד שמנגד, או פחות מכך.
ואני מתרשמת כי זוהי תופעה: כמות הטקסט שבספרי ילדים מאויירים הולכת ופוחתת עם השנים.
קחו לדוגמא את ספרו הנפלא של אפרים סידון "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" משנת 1987,
שהיה מאוד פופולארי בשנות התשעים - עמודים מסויימים כוללים עד 30 שורות טקסט מחורז, ונראה לי כי בגלל אורך הטקסט לא קל יהיה להקריא אותו לילדים כיום.
ואף בספרים המיועדים לגילאים צעירים יותר כמו, לדוגמא, ספריה של מרים רות מתחילת שנות התשעים: "איפה נבות" (ספרית פועלים), ו"שון לא רוצה לישון" (ספרית מסדה), הטקסט מאוד דומיננטי, בכל עמוד יש למעלה מחמש שורות, ובעמודים מסויימים הוא אף מגיע ל-13 שורות.
קחו לעומת זאת, ספרי ילדים מאויירים עכשוויים, מתורגמים או מקור - ברבים מהם מופיעה שורה או שתיים בעמוד, ויש גם כאלה שבהם מילה או שתיים בלבד מלוות את האיור הפרוס על-פני שני העמודים.
התופעה כלל אינה מפליאה אותי, שכן היא משקפת את התקופה. הקשב של הילדים, כמו גם של המבוגרים, הולך ומתקצר. בדיוק כפי שאנחנו נוטים היום להציג רעיונות בנקודות קצרות במצגות פאוארפוינט, לקרוא הודעות קצרות בפייסבוק או לסמס במקום לשלוח מכתב, כך כנראה גם הילדים מעדיפים כיום קיצור במסרים. בנוסף, הם רגילים מאוד למסרים ויזואליים, כמו בטלויזיה או במחשב, וכנראה לומדים מהתמונה, העשירה כיום במסרים, לפחות כמו מהטקסט. ייתכן שגם ההורים, המספרים לגילאים אלה, מעדיפים את הטקסט הקצר יותר - מטעמי זמן ו"כוחות", ושוב - הסבלנות שלהם עצמם, בזמן ההקראה שהיא לרוב בסופו של היום. גם את עצמי אני זוכרת מתייגעת על הקראת "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" לפני השינה לילדי, כשתחינתי הקבועה היתה: "אולי נפסיק עכשיו, ונמשיך מחר?"...
האם התופעה בהכרח שלילית כפי שניתן לחשוב? נכון, נראה שהטקסט הופך למשמעותי פחות בספרים לגיל הרך. ואני תוהה, למשל, איך עוברים מהמסרים הקצרים האלו לקריאת ספרים שבהם יש טקסט בלבד, בשלב מאוחר יותר?
יחד עם זאת אני מוצאת שלפעמים הטקסט הקצר של היום הוא הרבה יותר קולע, וגם מתוחכם ושנון. והילדים לומדים כבר מגיל צעיר להיעזר בתמונה ולפרש אותה, דבר שגם לו יש חשיבות.
אשמח לשמוע - האם גם אתם התרשמתם בכיוון הזה? ואם כן, מה דעתכם על כך?
הכנת הסקירה: תמי צוק
ואני מתרשמת כי זוהי תופעה: כמות הטקסט שבספרי ילדים מאויירים הולכת ופוחתת עם השנים.
קחו לדוגמא את ספרו הנפלא של אפרים סידון "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" משנת 1987,
שהיה מאוד פופולארי בשנות התשעים - עמודים מסויימים כוללים עד 30 שורות טקסט מחורז, ונראה לי כי בגלל אורך הטקסט לא קל יהיה להקריא אותו לילדים כיום. ואף בספרים המיועדים לגילאים צעירים יותר כמו, לדוגמא, ספריה של מרים רות מתחילת שנות התשעים: "איפה נבות" (ספרית פועלים), ו"שון לא רוצה לישון" (ספרית מסדה), הטקסט מאוד דומיננטי, בכל עמוד יש למעלה מחמש שורות, ובעמודים מסויימים הוא אף מגיע ל-13 שורות.
קחו לעומת זאת, ספרי ילדים מאויירים עכשוויים, מתורגמים או מקור - ברבים מהם מופיעה שורה או שתיים בעמוד, ויש גם כאלה שבהם מילה או שתיים בלבד מלוות את האיור הפרוס על-פני שני העמודים.
התופעה כלל אינה מפליאה אותי, שכן היא משקפת את התקופה. הקשב של הילדים, כמו גם של המבוגרים, הולך ומתקצר. בדיוק כפי שאנחנו נוטים היום להציג רעיונות בנקודות קצרות במצגות פאוארפוינט, לקרוא הודעות קצרות בפייסבוק או לסמס במקום לשלוח מכתב, כך כנראה גם הילדים מעדיפים כיום קיצור במסרים. בנוסף, הם רגילים מאוד למסרים ויזואליים, כמו בטלויזיה או במחשב, וכנראה לומדים מהתמונה, העשירה כיום במסרים, לפחות כמו מהטקסט. ייתכן שגם ההורים, המספרים לגילאים אלה, מעדיפים את הטקסט הקצר יותר - מטעמי זמן ו"כוחות", ושוב - הסבלנות שלהם עצמם, בזמן ההקראה שהיא לרוב בסופו של היום. גם את עצמי אני זוכרת מתייגעת על הקראת "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" לפני השינה לילדי, כשתחינתי הקבועה היתה: "אולי נפסיק עכשיו, ונמשיך מחר?"...
האם התופעה בהכרח שלילית כפי שניתן לחשוב? נכון, נראה שהטקסט הופך למשמעותי פחות בספרים לגיל הרך. ואני תוהה, למשל, איך עוברים מהמסרים הקצרים האלו לקריאת ספרים שבהם יש טקסט בלבד, בשלב מאוחר יותר?
יחד עם זאת אני מוצאת שלפעמים הטקסט הקצר של היום הוא הרבה יותר קולע, וגם מתוחכם ושנון. והילדים לומדים כבר מגיל צעיר להיעזר בתמונה ולפרש אותה, דבר שגם לו יש חשיבות.
אשמח לשמוע - האם גם אתם התרשמתם בכיוון הזה? ואם כן, מה דעתכם על כך?
הכנת הסקירה: תמי צוק