הרצאה ראשונה מאת הרב יעקב מדן - בין מרטין לותר לרב יוסף קארו.
הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת הר עציון ואחד האישים הבולטים בדור הביניים של הציונות הדתית. מלמד גמרא, תנ"ך ומחשבת ישראל בישיבתו ובמוסדות נוספים.  הרב מדן הוא גם מחברם של מספר ספרים ומאמרים רבים בנושאים שבהם הוא עוסק. בהרצאתו תאר הרב מדן את השפעתם של השינויים בדרכי שימור הפצת והעברת המידע באמצעות עיון במפעלם של שני אישים שונים שפעלו בראשית השפעת הדפוס. מרטין לותר באומות העולם, ולהבדיל, רבי יוסף קארו , הצעיר ממנו בארבע שנים, בעם ישראל.

מרטין לותר ידוע בעיקר כמחולל התנועה הפרוטסטנטית בנצרות. עם זאת, יש הרואים בו, בעקבות הפילוסוף הגל, את מבשר המודרנה. המודרנה קוראת תגר על הסמכות הדתית ועל המסורת ושואפת לפתח גישה ביקורתית ורציונאלית. ככזו, היא  אף רואה בממסד הדתי, הנשען על סמכות ועל מסורת ומכיל בתוכו ממדים לא רציונליים ולא מדעיים, מחסום העומד בפני דרכה.

קווים אלה מאפיינים גם את מפעלו של לותר- הוא ערער על המסורת הקתולית ועל סמכותו המוחלטת של האפיפיור וקרא למאמינים לפתח את חייהם הדתיים בעצמם בלא להזדקק לסמכויות על כלשהן [אמנם, בד בבד עם ערעור סמכות האפיפיור חיזק לותר את סמכות השלטונות - אם מתוך אמונה כנה, אם מתוך הצורך למנוע אנרכיה שעלולה הייתה להיווצר כתוצאה מהתמוטטות הסמכות הדתית, ואם מתוך שאיפה למשוך את השליטים לצדו]. לדפוס, שהחל אז להיות נפוץ יותר ויותר, היה תפקיד מכריע בהתפשטות תנועתו של לותר. 

בתחילת דרכו כרפורמטור חיבר לותר את 95 התזות שלו, שהכילו את עקרונות דרכו, ותלה אותם על דלת הכנסייה שאותה ניהל. מאן דהו הדפיס את התזות והפיץ אותן באלפי עותקים, בכך החלה, למעשה, התנועה הפרוטסטנטית. בהמשך, תרגם לגרמנית את התנ"ך ואת האוונגליון, שנפוצו עד אז בעיקר בלטינית והיו מובנים, בדרך כלל, לכמרים בלבד והפך אותם לנגישים לציבור. גם כאן סייעה בידו המצאת הדפוס שאפשרה את הפצתו המהירה והרחבה. יש לציין שתרגומו של לותר נעשה מן הנוסח היווני לא מן הוולגטה הלטינית. נוסח הוולגטה הוא נוסח שהותאם לתפישות הקתוליות ופעמים רבות אינו משקף את המקור המקראי, הנוסח היווני הוא מדויק יותר וכזה גם תרגומו של לותר. גם בעולם היהודי גרם הדפוס למהפכה בעולם התורני. המקורות הפכו לנגישים יותר, מתוך כך, החלו הפוסקים להשתמש ביותר מקורות וממילא גם ה'תשובות' הפכו לארוכות יותר. 

באותה תקופה פעל גם מרן רבי יוסף קארו, מחבר ה'בית יוסף' וה'שולחן ערוך'. חיבוריו אלה אפשרו רכישת ידע הלכתי רחב בקלות יחסית ועם הדפוס שסייע להתפשטותם הפכו את היכולת לפסוק הלכה לנחלת חוגים רחבים יותר. בכך פיתח ה'שולחן ערוך', בסיועו של הדפוס, מגמות של הפחתת התלות בסמכות חיצונית. מגמה זו לא הייתה מובנת מאליה, כך למשל,  כותב רבי שלמה לוריא, בעל 'ים של שלמה', כי בעקבות ה"שולחן ערוך" - "רבו הנסמכים ומעטו היודעים". קבלת ה"שולחן ערוך" כספר פסיקה מרכזי נושאת אף היא, אפוא, אופי "מודרני". הפסיקה יצאה מידיהם של יחידים בעל סמכות הנשענים על מסורת והפכה לנחלתו של ציבור גדול יותר  הדפוס אמנם לא היה הגורם היחידי ליצירת ולהתפשטות ה"שולחן ערוך", תרמו לכך לא פחות  השינויים דמוגרפיים וההתעוררות המשיחית שהתרחשו בעקבות גירוש ספרד, עם זאת ודאי שגם לו היה חלק מכריע בדבר. מהפכת הדפוס היא כאין וכאפס לעומת מהפכת המידע העכשווית, בה נעשות כמויות מידע אדירות לנגישות בקלות מדהימה. מציאות זו משפיעה בהכרח על עבודת הספריה ויש להיות ערים לכך. 

הרצאה שנייה מאת הרב פרופ' יצחק קראוס -  למי שייכת הספריה, לרבי או לחסידים, הפרשה המשפטית מסביב לבעלות על ספריית חב"ד.

הרב פרופ' יצחק קראוס הוא ראש מכללת יעקב הרצוג, חיבר, בין השאר, את הספר "השביעי", העוסק בדמותו, בחייו ובמשנתו של השביעי והאחרון לאדמורי חב"ד- לובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון. ישנן תפיסות שונות של הספריה, תפקידה ומעמדה, הן בנוגע לספריות בכלל והן בנוגע לספריות ספציפיות. תנועת חב"ד מציגה תפיסה יוצאת דופן של אוסף ספרים שבבעלותה, שככל הנראה אין לו אח ורע. מדובר באוסף הספרים שהיה בידיו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, ה"נשיא השישי" במינוח החבד"י,  שעל הבעלות עליו נתגלעו חילוקי דעות בין נכדו היחיד של רבי יוסף יצחק, ברי (שלום דובער) גוראריה, שאינו איש חב"ד, לבין תנועת חב"ד וראשיה.

 מנהל ספריית חב"ד, שלום דובער לוין,  מתאר את הפרשה בספרו "ספריית ליובוויטש" ובחיבורו המוקדש  כולו לה "דידן נצח". לוין מספר שכשהגיע לנהל את הספריה התברר לו שהיא מחולקת לשני חלקים - האחד, שאותו נבחר לנהל, מסודר ומקוטלג, נמצא ברשותו של הרבי, הרב מנחם מענדל שניאורסון, השני, שאינו מסודר, היה אוסף הספרים הנדירים של חמיו וקודמו בתפקיד, רבי יוסף יצחק שניאורסון ומנוהל בידי רבי חיים ליברמן, הידוע בכינוי רח"ל. 

ספרייה זו הוחזקה בדירה בה גרו חתנו ובתו של רבי יוסף יצחק, הוריו של ברי, הרב שמריהו והרבנית חנה גוראריה, בבניין אגודת חב"ד, הידוע כ''770".  בערך בשנת תש"מ [1980] ביקש רח"ל, אליו הצטרפה גם הרבנית גוראריה, מלוין שיחליף אותו גם בניהול ספרייתו של רבי יוסף יצחק, לוין שאל על כך במכתב את מעסיקו, הרבי, ר' מנחם מנדל. הרבי השיב לו שהדבר "מופרך"  ועלול לערב גם אותו, את הרבי, ב"פוליטיקה" שאין הוא מעוניין לעסוק בה. 

בשנת תשמ"ה [1985] שמו הספרנים לב לכך שספרים >החלו להעלם מספרייתו של רבי יוסף יצחק. לאחר שהוצבו מצלמות התברר שברי, שנהג מדי פעם לשבות בדירה בה חיו הוריו כשברשותו שתי מזוודות כבדות, שעל תוכנן לא ידע איש, נוטל מן הספרים ולוקח אותם במזוודותיו. >בתחילה, פנו הספרנים לרבנית חיה מושקא, רעייתו של הרבי ר' מנחם מנדל, אחותה של חנה, אמו של ברי. מאוחר יותר הוחלט לידע בכך את הרבי עצמו. >הרבי כינס את הגוף הנקרא "אגודת חסידי חב"ד" וטען בפניו כי במעשהו זה ברי ["הצד שכנגד" במינוח החבד"י] נלחם ב"אדמו"ר הזקן" [כוונתו למחולל תנועת חב"ד ואבי שושלת שניאורסון, רבי שניאור זלמן מלאדי]. >מאוחר יותר החל הרבי לדבר על כך בפומבי, הוא הורה לפנות לבית משפט פדרלי כדי להוציא צו שימנע מברי למכור את הספרים שבידו, עקב סירובו של ברי לדין תורה הוגשה נגדו תביעה נוספת בבית המשפט הפדרלי בה נדרש ממנו להשיב את הספרים שלקח ושאת חלקם כבר הספיק למכור. 

ברי טען שבהיותו נכדו היחיד של רבי יוסף יצחק, הרי הוא היורש החוקי של הספרים. תנועת חב"ד טענה לעומתו שהאוסף מעולם לא היה רכושו הפרטי של רבי יוסף יצחק אלא של התנועה וממילא יש להשאירם ברשותה ולא להעבירם לברי. טענה זו גובתה במסמכים שנכתבו עם ייסוד האוסף ברוסיה ובנייר מכתבים של הספרייה שהודפס עם העברתה לריגה שבלטביה שבו בהם נכתב שכוונתו של רבי יוסף יצחק היא להקים ספריית מחקר ציבורית. נמסר, שרבי יוסף יצחק אף אמר לרח"ל  שיש לרכוש עבור הספריה גם ספרי חול ואף ספרים אנטי דתיים כדי שתוכל למלא את ייעודה כספריית מחקר. מעניינת עדותה של הרבנית חיה מושקא בפני בית המשפט, עדות, שעקב גילה המתקדם ומעמדה נתנה בביתה, בה אמרה בין השאר ש"הרבי שייך לחסידים ולכן גם ספריו שייכים לחסידים". בית המשפט הפדרלי קיבל את טענת התנועה והספרים, שחלקם, כאמור, נמכר בינתיים, הוחזרו לידיה.