במשמעות רחבה, התערוכה נוגעת בדינאמיקה של מציאות קיומית המטלטלת בין שתי ישויות. בין העוצמה של המשכיות החיים, בעולם חיי וקיים,לבין חובת הזיכרון לעולמות שנעלמו מעל פני האדמה ונכחדו בשואה ללא השאר שריד, ביניהם בני משפחתה של האמנית.לצד קרובי משפחה שאותם היא מבקשת להעלות מאופל השכחה, מגמתה לחרוג מסיפורה האישי ולגעת בסוגיה של חובת זיכרון השואה במובנה הרחב. השאלות העשויות לעלות בהקשר זה: מהו המימד המוסרי של החובה לזכור? מהי קהילת זיכרון? איך זוכרים רגשות (בהבדל מזיכרון של מידע)? כיצד הגיעו בני אנוש להשמדה תעשייתית ?! מהו היחס בין לזכור ולסלוח ? האם הזיכרון מסייע לסליחה או עומד לה לרועץ?
שני עולמות שונים מרכיבים את התערוכה:
עולם ששקע מול רקיע נעול – תבליטי דיוקנאות נטולי צלם אדם העשויים מעיסה של "קריעות" נייר עיתון האפויים עד שריפה, המגלמים סמליות לטקס ביהדות של גזירת קרע בבגדם של אבלים על מות יקירם.
עולם עומד וקיים – פורטרטים עזי צבע גדולי מימד וציורי דיוקנאות על-גבי קופסאות אריזה מקרטון,שנעשה בהם שימוש חוזר. הקופסא שהייתה פעם חדשה ומלאה, התרוקנה והפכה למיכל ריק של זיכרון המקפל בחיקו את העבר כפליט המטלטל ממקום למקום. אך בעיקר ניתן לראות בהם, על פי מונחיו של ולטר בנימין, דמויות המהלכות ומשוטטות לא רק במרחב הגלוי, אלא בנפשן פנימה, תוך שיבה אל העבר שנשכח והודחק במציאות כפולת פנים המטלטלת: בין עולם דינאמי וחי לעולם הדמויות המיוצגות בתבליטי עיסת הנייר השרופים, השוקעות כפצע פתוח אל אופל השכחה .
מתוך סרט וידיאו שנוצר בהשראת יצירותיה של שרה והמבוסס על צרור המכתבים של בני משפחתה, מוקרנת בחלל התערוכה ומושמעת בקול עדות היסטורית מתקופת השואה.
אל התערוכה נלווה סרט וידיאו "המכתבים" המוקרן במהלכה. הסרט הוכן בהשראת יצירותיה של שרה מלצר, בהתבסס על המכתבים מתוך העיזבון המשפחתי, ובנוי על רצף זמנים של: לפני, תוך-כדי ובסיום מלחמת העולם השנייה. בין המוצגים בסרט: מברק S.O.S. מלבוב ממאי 1940; מכתבים ממאי- יוני 1941 מלבוב; מכתב מיוני 1942 מדודתה של שרה מלצר שהוברח מקרון בדרכו למחנה ההשמדה בלז'ץ; מכתבים ומברקים מסיביר בין השנים 1940-1946 (ממשפחתה של שרה שניצלה הודות להגליה לסיביר), ולאחר מכן מכתבים בין השנים 1946-1948 ממחנות העקורים בגרמניה בטרם עלייתה של שרה מלצר לישראל.