לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

 לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה. 

בן פרינה ואלכסנדר. נולד ביום כ"ג בטבת תשל"ב (10.1.1972) בקייב, עיר הבירה של אוקראינה. ילד שלישי אחרי שתי בנות - יבגניה וילנה - שנולד בהפרש של שלוש-עשרה שנים מהן. מטבע הדברים, כבן זקונים וכבן יחיד במשפחה שנולד לאחר שנים, קיבל גריגורי תשומת לב מיוחדת וזכה לפינוק רב מצדם של ההורים והאחיות.

גריגורי גדל והתחנך בקייב. בגיל שלוש הלך לגן עם בני גילו והתבלט ביכולת השירה שלו שגרמה לכולם לאהוב אותו. הוא למד במשך שבע שנים בבית ספר יסודי ובמקביל למד נגינה באקורדיון בבית ספר למוזיקה. 

כראוי לילד לשני הורים רופאים, נרשם גרגורי ללימודי רפואה בבית הספר התיכון "N2" ולמד ארבע שנים רפואה. בתקופה זו השתתף בקורס להכשרת צוותים רפואיים שיועדו להישלח לאפגניסטן, שם התחוללה מלחמה.

גריגורי התאמן בג'ודו והגיע להישגים מרשימים. בתחרות ארצית לנערים בני גילו שנערכה במוסקווה הגיע למקום השלישי, ונשלח לייצג את ארצו בתחרות שהתקיימה בפולין. כאן, לראשונה, נתקל גריגורי באנטישמיות קיצונית שהיכתה אותו בהלם עת בחור פולני התגרה בו עקב יהדותו. גריגורי שזכה בביתו לחינוך יהודי לא יכול היה להבליג והפליא בבחור את מכותיו.

עם סיום לימודיו נסתיימה המלחמה באפגניסטן וגריגורי נשלח לעבוד במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים לילדים, שם גם הכיר את אוקסנה שלימים תהיה רעייתו. עם הזמן עבר לעבוד בבית חולים אחר לטיפול נמרץ ובאמבולנס. באותם ימים בשלה בו ההחלטה לעלות ארצה והוא החל עושה סידורים לעלייה.

בשנת 1991 עלה גריגורי לארץ, בעקבות אחותו יבגניה שעלתה קודם לכן. אוקסנה והוריו נותרו באוקראינה עד שיכשיר את הקרקע גם לעלייתם שלהם. במהלך השנים הצטרפו הוריו של גריגורי לילדיהם שבארץ והמשפחה השתקעה בשכונת "אורות" שבאור עקיבא.

עם עלייתו שלח גריגורי ידו בכל עבודה שמצא כדי לחסוך כסף ולהעלות ארצה את אוקסנה. לאחר שעלתה, במחצית חודש ספטמבר 1992, התגייס לצה"ל לשירות סדיר ושובץ בחיל הלוגיסטיקה. במהלך שירותו נשא את אוקסנה לאישה בבסיס צה"ל ששירת בו.בהיותו אח מוסמך שאף גריגורי לשרת בצבא כחובש, אך הדבר לא הסתייע והוא נשלח לקורס נהיגה למשאית 15 טון. הוא ביצע את תפקידו במסירות ובמקצועיות והיה גאה בתרומתו.

לאחר סיום שירותו הצבאי נתקבל גריגורי לעבודה במפעל לקוסמטיקה "אנה לוטן" שבאור עקיבא. תחילה שימש כנהג אך בזכות מסירותו, התמדתו וכושר המנהיגות שלו קודם לתפקיד מנהל העבודה במפעל. כמנהל עבודה ידע גרגורי לנווט את עובדיו בהצלחה והיה אהוב ומקובל על האחראים עליו ועל עובדי המפעל ובעליו. הכול ראו בו עובד נאמן ומסור וחבר אמיתי.

גריגורי התאמן בקאונטרי קלאב שבקיסריה שם התקיימו שיעורי ספורט ושחייה. הוא דאג תמיד לחבריו, וכשחלה מי מהם היה מבקש מאביו הרופא שיבדוק אותו ויטפל בו, אם לא יכול היה לעשות זאת בעצמו, על סמך ידיעותיו וניסיונו הרפואי.

גריגורי ואוקסנה בנו את ביתם באור עקיבא. לשניים נולדו שני ילדים - יניב, שנולד ב-8.9.1994 ושני שהצטרפה ב-22.8.2000. גריגורי היה איש משפחה למופת, בעל ואב גאה, סייע לאשתו בכל הדרוש והשתתף עם ילדיו בפעילויות השונות שהתקיימו בבית הספר ובחוגים השונים. נוסף על כך היווה משענת להוריו ותמך בהם בטיפול יום-יומי מסור.

גריגורי אהב לטייל עם משפחתו וכמעט בכל שנה היו יוצאים לחופשות בחוץ לארץ. בטיולים אלה אהב להתחקות אחר אורח החיים שבמדינות אחרות, נהנה מהטבע והנופים ושאב ידע על מסורות ודתות אחרות. הוא גילה עניין נרחב בהיסטוריה ובגאוגרפיה, הרבה לקרוא ספרים בתחומים אלה כמו גם ביוגרפיות של אישים מפורסמים ובוודאי גם ספרים מקצועיים.

בפרוץ מלחמת לבנון השנייה קיבל גריגורי "צו 8" והצטרף ליחידתו.שלוש פעמים גויס ושוחרר, ובפעם השלישית עבר אימונים וסופח כקצין רכב של גדוד הצנחנים 9255. ביום ראשון, י"ב באב תשס"ו (6.8.2006), נערך עם חיילי הגדוד ועם הדרגים תומכי הלחימה סמוך לבית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי, והמתין לפקודה להיכנס ללבנון. קטיושה שירו מחבלי החיזבאללה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי פגעה בקבוצת החיילים פגיעה ישירה, וגריגורי נהרג במקום. מסכת חייו נקטעה באחת, ועמה נגדעו חלומותיו ותכניותיו.

עם גריגורי נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסף (יוסי) קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן-דוד, רב-סמל ראשון רועי יעיש, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד וסמל-ראשון שי שאול מכלוביץ.

גריגורי היה בן שלושים וארבע בנופלו, כגיל סבו שנהרג במלחמת העולם השנייה ושעל שמו נקרא. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין שבאור עקיבא. הותיר רעיה, בן ובת, הורים ושתי אחיות. על קברו נחקקו המילים: "מלאך ששב למרומים / אהבתך איתנו לעולמים." לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן נטליה ופבל. נולד ביום כ"ו בניסן תשמ"ג (9.4.1983) בעיר אורשה שבבלרוס (בילורוסיה). אח לאנטון ואנסטסיה. גדל כילד רגיל, אהב משחקי כדור, רכב על אופניים ואהב מאוד לצייר. עוד כילד חלם על הצבא. אהב לקרוא ספרים על חיילים ומצביאים ורכש ידע רב על קרבות מפורסמים. 

משפחתו של פיוטר עלתה ארצה בראשית חודש נובמבר 1996. עד מהרה, למרות הקשיים, נקלטה המשפחה בארץ החדשה, ההורים מצאו עבודה וקנו דירה בעיר לוד. פיוטר למד בבית-הספר היסודי "מקוה ישראל" שבחולון והמשיך לבית-הספר התיכון "נעמת" שבלוד שם למד במגמת הגרפיקה.

בשעות הפנאי שיחק בתיאטרון הנוער העירוני והרבה לצייר - בעיקר נושאים צבאיים; באלבום יצירותיו מצויים ציורים מרשימים של צנחנים ומצנחים. עובדה זו אינה מפתיעה שכן אביו של פיוטר הקנה לו ערכים ציוניים וחינכו להיות חייל טוב ונאמן לארצו. פיוטר, מצדו, החל להתכונן לשירות הצבאי כבר בהיותו בבית-הספר. הוא עסק הרבה בספורט ובפיתוח שרירים וחלם להיות לוחם.

פיוטר התגייס לצה"ל בראשית חודש אוגוסט 2002 ולפי בקשתו, שובץ בחיל הצנחנים. הוא התגאה מאוד בהשתייכותו למשפחת הצנחנים, עבר את מסלול ההכשרה המפרך והיה לחייל מקצועי ולוחם מן השורה. במהלך שירותו, עלה פעמיים לקו בלבנון. בשל המוטיבציה הגבוהה שהפגין כינו אותו חבריו בשם החיבה "פנאט".

על פיוטר, האדם והחייל, סיפר אפי, חבר לשירות: "ההיכרות שלי אתך החלה כאשר סיימתי את קורס המ"כים ועלינו שנינו לפלוגה המסייעת. כבר בהתחלה ראיתי איזה מין חייל אתה. בעצם מההתחלה לא היית חייל, היית לוחם בכל מובן המילה, בכל אות במילה, וזו לא קלישאה. הייתי בתור לוחם לצדך, מסתכל מהצד על אדם מקצועי בצורה בלתי רגילה, אמיץ וחד. לאחר החודשיים האלה הפכתי להיות המפקד שלך, שמבחינתי זה היה להיות חבר עם אחריות קצת יותר משל שאר החבר'ה. הפלוגה שלנו הייתה מורכבת ברובה מלוחמים צברים, ולך לא הייתה בעיה להתחבר עם כולם. לאט-לאט נהיית יותר ויותר ישראלי, אפילו בצורת הדיבור והסלנג שתפסת. בדיעבד, אחרי שהספקתי להכיר אותך, אני יכול להגיד שהיית יותר ישראלי מכולנו.

לאחר כמה חודשים החלטנו לשלוח אותך לקורס מ"כים, ואני לא צריך להסביר לך למה. מהר מאוד חזרת אחרי שדילגת מעליו. ... היו המון פעולות ומעצרים שביצענו, אתה היית הראשון שכל הציוד שלו מוכן כבר מראש, לפני כולם, כאילו אי-אפשר להפתיע אותך. אין מפקד, סמל או קצין שלא סמך עליך. תמיד היית ראשון בחוד, מוביל, ולא סתם, כי כולם ידעו שלא קיים מחבל שיכול לך. היית הלוחם הכי טוב שראיתי. ... תמיד רצית להיות במקום שבו קורים הדברים כי גם אני וגם אתה ידענו שיכולת להיות הבורג שחסר במערכת בכל מערכה. ... היית בן אדם של עקרונות ושל ערכים. ... היית פטריוט ומי שמכיר אותך יודע למה. זה התחיל עוד כשהיית קטן, ברוסיה, ורצית לעלות לארץ לאחר שהתעמקת במורשת ישראל ובכל מבצע ומלחמה - למרות שלא היית יהודי - והמשיך בגיוסך ל'צנחנים' ובדרך שבה התנהלת כאדם חדור אמונה ועקרונות במה שהוא עושה. אז כן, היית פטריוט".

פיוטר אהב את ישראל אך לא הסתפק בכך ושאף להיות גם יהודי. במהלך שירותו החל בתהליך הגיור - תהליך מורכב שדרש התמסרות, לימודים ועריכת ברית-מילה. לאחר שחרורו החל לעבוד במשרד ההגירה, עבודה שחייבה מיומנות וסבלנות רבה, ובהמשך עבר לעבוד בחברת "מי עדן". הוא היה אהוב ומקובל בקרב עובדי החברה והיה מיועד להישלח ללימודים ולהתקדם בסולם התפקידים. בחייו הפרטיים ידע אושר וטיפח זוגיות צמודה עם חברתו ליאת שאותה אהב מאוד והתכוון לשאתה לאישה.

במהלך מלחמת לבנון השנייה נקרא פיוטר לשירות מילואים ועלה עם פלוגתו לקו האש. על תפקודו והתנהלותו במהלך הקרבות, סיפר מפקד פלוגת הצנחנים: "בכפר מרכבה פתחו לוחמי החיזבאללה באש צולבת מאחד הבתים על חיילי צה"ל. כולם התחפרו ואי-אפשר היה להרים ראש. המפקד שאל ולא פקד על פיוטר: 'מה אתה יכול לעשות בנידון?' פיוטר קם בכל גובהו תחת אש, הרים את המקלע והתחיל לירות בתגובה, והצליח להשתיק את החיזבאללה. החיילים עברו להתקפה ומילאו את המוטל עליהם".

מפקד אחר סיפר שבכפר קנטרה, בקרב האחרון של פיוטר, פגעו אנשי החיזבאללה בדחפור (D9) ישראלי. פיוטר וחייל נוסף פרצו למכונה הבוערת שעלולה הייתה להתפוצץ בכל רגע, והוציאו משם חייל פצוע אנוש.

פיוטר נפל בקרב בדרום-לבנון ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), שלוש-עשרה שעות לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה. בן עשרים ושלוש היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בלוד. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל, השלים את תהליך הגיור וכפי שרצה, זכה לשם "יהודי חזק" - ישראל.

מספר אפי על רגעיו האחרונים: "אין לילה שאני לא משחזר את הבעת הפנים שלך באותן שניות לפני... הקור רוח, החדות, המוכנות, הריכוז, הנתינה, התעוזה, אומץ הלב. ובאותן שניות שנכנסת למטע, שניות לפני שנפגעת, צעקתי לך בצחוק מלא פחד, 'פיטר, איך אתה אוהב את המלחמה הזאת'. הסטת את מבטך אליי במעין אי-הבנה, כאילו הוצאתי אותך מהריכוז ומהחדות, ואז, כשראית אותי ואת מעיין שהיה אתי, שוכבים על האדמה מתים מפחד, חייכת את החיוך הרחב שלך והמשכת. משם, כעבור חצי דקה, נפל הטיל שפגע כחמישה-עשר מטר ממני ומישהו צעק 'חובש'. כשהגענו אליך, כבר לא היית אתנו. ..."פיטר, אני מצטער על כמה דברים שלא הספקתי: על זה שלא הצלחתי להגיד לך כמה טוב היית בכל מובן, בכל מצב - כחייל, כלוחם, כחבר אמיתי. על זה שכאשר אבא שלך דיבר עליך, הבנתי וזה כואב לי עד היום שיש הרבה דברים שלא ידעתי עליך, למרות שהיינו קרובים: כמה עזרת להוריך בכל דבר ואיזו מין דמות חזקה היית בבית, ואיזה ילד טוב היית, ולמרות שקרעת את עצמך בעבודה, את כל זיעתך נתת למען משפחתך, למרות שידעת שגם אתה היית צריך לחסוך בשביל לשכור דירה לך ולליאת ולהתחיל את חייך האזרחיים. ... אני שמח שבחיי יצא לי להכיר בן אדם נפלא כמוך... אני שמח גם על דבר שחשבתי שפספסת, ואולי הוא לא מהותך, אך לא הסתפקת בלהיות הכי ישראלי, רצית להיות יהודי. חשבתי שלא הספקת להגשים את משאלתך זו, אך אחד הרגעים המאושרים שלי היה בביתך, לאחר שנפלת, כאשר אביך סיפר לי שבאותו בוקר, שהביאו אותך לישראל, עשו לך ברית וזכית במשאלתך זו - לא רק להיות הכי ישראלי, גם להיקבר כיהודי. ... פיטר, אח יקר שלי, לא אשכח אותך לעולם. אני אוהב אותך".

כתב פירוז: "... זה לא נתפס שאתה לא פה כי אני מרגיש שהכתף שלך עדיין פה ושאני יכול לספר לך הכול כמו תמיד, על הפחדים שלי מהמלחמה, על הבנות באזרחות, החלומות שלי לעתיד, ללמוד או להגיע לעבודה שרציתי כל כך, להמשיך לעשות יחד שטויות בעמדות או לצחוק אחד על השני. ... זה לא נתפס שאתה לא פה, אחרי מי אלך? אמרתי לך שאם אתה לא לפניי אני לא יוצא ללבנון - לא משנה אם העולם התהפך, פשוט לא מוכן. אתה נותן לי תחושת הגנה וביטחון יותר מכל רכב ממוגן או טנק, הרי אף אחד לא יכול לפגוע בי כשאני הולך מאחוריך, שום מחבל או מרגמה. אני יודע שאם יירו עלינו, אתה תחסל אותם ממש מהר עם ה'נגב' שלך כמו בכל התרגולים. ..."לשום דבר אין אותו טעם או ריח מאז שלא חזרת, הכול יבש ומשעמם, הכול זה סתם. אני יודע שהבועה שהגנה עליי מכל דבר לא פה ואני חשוף להכול. ... אני עדיין זוכר שלפני המלחמה אמרת לנו שהיית מוכן לעשות שוב שלוש שנים בצבא, להתחיל טירונות והכול מהתחלה והעיקר שבסוף יהיה שלום. ... רק אתה יכול להגיד את זה. הייתי נותן הכול כדי להגיד לך שאתה צודק ושאני בא אתך לעשות את השלוש שנים האלה יחד, אבל רק אם אני שוב הצמד שלך, שוב אתך ואחריך".

כתב צביקה, שפיקד על פיטר בראשית דרכו בצבא: "זיכרונך כאחד החיילים הטובים ביותר - ובעיקר אחד האנשים הטובים שאותם פגשתי - עדיין מהדהד בי. אני חושב שהמשפט שחזר על עצמו שוב ושוב בפי משפחתך היקרה וחבריך הקרובים היה שאמנם אתה כבר לא אתנו, אך זיכרונך ותכונותיך האציליות יישארו לעד בקרבנו, ואכן כך גם אני חושב. הייתה לי הזכות להיות מפקדך במשך ארבעה-עשר החודשים הראשונים שלך בצבא, ומצאתי חייל מורעל ומקצועי ביותר. כבר בשבועות הראשונים הייתה בך העמידה הגאה והאחיזה החזקה בנשק, וכבר אז שידרת את היציבות, החוסן הגופני ובעיקר את החוסן הנפשי הבולט שלך. אני זוכר שתכונות אלו גרמו לי כבר בשלבים ראשונים מאוד לסמן אותך כחייל שאפשר לסמוך עליו וכמועמד ראוי לפיקוד. היית דוגמה חיה לפרפקציוניזם ותמיד דרשת עוד, בעיקר מעצמך. אני יודע שגם אנו, מפקדיך, למדנו יום-יום תכונה זאת ממך. בעיקר זכור לי איך היית מאפס את הנשק האהוב עליך, מקלע ה'נגב', בצורה כל כך מושלמת, וגם כשהייתי אומר לך שהנשק כבר מאופס - היית מתעקש לבצע עוד מקצה כדי להגיע לשלמות מקסימלית. 
"פיטר, היית חייל ממושמע וטוב, אך גם לא התביישת להישיר מבט בפני מפקדיך ולבקש, לדעת, לחקור, להבין. אני יכול לכתוב כאן עוד עמודים רבים עליך ועל תכונותיך, אך אעדיף להפוך את המילים לזיכרון צרוף בלבי לכל חיי".
כתב אחד החברים: "בשהות הקצרה שניתנה לי אתו גיליתי איש, מסוג האנשים שנמצאים בכל קבוצת אנשים, ושמהווים עמודים חזקים שכולם יכולים להישען עליהם בזמן צרה. אני יודע שאני נשענתי ואני יודע שבניגוד לשאר העמודים פיטר לא חיכה שיבואו אליו אלא הלך ועזר. ...
"פעם שמעתי משפט שמתאים לפיטר ולאורח החיים שהוא האמין שצריך לחיות לפיו: 'במקום בו אין אנשים, תהיה איש אחד מני רבים'".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מלכה ואברהם, אח בכור למתן ואופיר. נולד ביום כ"ה בטבת תשמ"ז (26.1.1987) בבת ים, שם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "יצחק שדה".בשנת 1995 עברה המשפחה להתגורר בשכונת כרמים בראשון לציון ושי עבר ללמוד בבית-הספר היסודי "כרמים" ע"ש רמי זיו, המשיך לחטיבת-הביניים "יצחק רבין" וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון מקיף י" שבעיר, במגמת מינהל וחברה.

שי ניחן באישיות מיוחדת ובחוש הומור מפותח. הוא היה שקט ומופנם, ביישן וצנוע מאוד, ועם זאת היה נער חברותי ומוקף בחברים. בהיותו אוהב אדם ורודף שלום נהג בכבוד בזולת וגילה רגישות מיוחדת לסבלם של הבריות.

הוא אהב מאוד בעלי חיים, גידל כלב וחתולה, ואמר שכשיהיה גדול - יהיה ביתו מלא בחיות. בשעות הפנאי אהב מאוד לעסוק בספורט ובכל הקשור בו, ובמיוחד נטה לכדורגל ואף השתתף בחוגים. בימי התבגרותו הקפיד לשמור על כושרו הגופני - אם בריצות ואם באימונים ובמשחקי כדורגל שכונתיים. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת "הפועל תל אביב" בכדורגל, עקב אחריה בדבקות וכמעט לא החמיץ משחק. כן הרבה לצפות בכדורגל עולמי. נוסף על כך אהב מאוד לבלות עם חברים, אהב את הים והיה קשור מאוד למשפחתו.

חוכמה, ביישנות, יושר, נדיבות ואהבת האדם היו תכונותיו הבולטות של שי. חבריו ללימודים אמרו כי לעולם לא ישכחו את חיוכו, את שמחת החיים שניחן בה ואת האושר העצום שפרץ מתוכו. מתן, אחיו הצעיר ממנו בשנה, העיד על צניעותו הרבה, על ראיית היופי שבפשטות ועל כך שהסתפק במועט. שי מעולם לא הזיק לאדם, היה אוהב ואהוב על כולם.

בחודש יולי 2005 התגייס שי לחיל-הים, עבר את גיבוש הסטי"לים והתקבל לקורס בקרי ל"א בספינות הטילים. משם יצא לקורס במודיעין חיל-הים, עבר הכשרה והוסמך לתפקיד בקר בחולייה. במשך תשעה חודשים שירת בתפקיד זה, שבמסגרתו עסק בליווי פעילות מבצעית בים כלוחם מודיעין ימי. שי זכה להערכות חמות ממפקדיו, שהגדירו אותו "עלם חמודות" וסיפרו כי היה חייכן, מקצוען ונחוש, חייל שמילא היטב את המשימות שהוטלו עליו, הבין את החשיבות שבתחום עיסוקו וגילה אחריות, מסירות ואיכפתיות. שי היה אהוד על חבריו ומפקדיו בחולייה ומחוצה לה ורכש חברים רבים. הוא אהב את שירותו כאיש מודיעין בחיל-הים והסב גאווה רבה למשפחתו. בנועם הליכותיו, בערכיו וברוחב לבו היווה דוגמה ומופת לכל חבריו ומכריו. כדברי טניה, חברתו ליחידה: "שי, מהרגע שהגעת אלינו לחולייה, ידעתי שאתה לא תהיה סתם עוד "מישהו מהצבא", שאתה תהיה חבר. חבר שכיף להיות איתו, תמיד מצחיק את כולם, חבר שאפשר להתייעץ איתו ולספר לו כל מיני דברים, חבר שכיף לפגוש אותו גם מחוץ לצבא, חבר שתמיד אפשר לסמוך עליו, חבר אמיתי... עשית את השירות שלנו בלתי נשכח..."

שי נפל ביומה השני של מלחמת לבנון השנייה בקרב מול חופי ביירות, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006). ספינת חיל-הים "חנית" שבה שירת נפגעה מטיל שירה החיזבאללה ואשר פגע בחלקה האחורי. שי נהרג במקום. עימו נפלו רב-סמל מתקדם דב (דובי) שטרנשוס, סמל-ראשון טל אמגר וסמל-ראשון יניב הרשקוביץ.

שי היה בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. ביום השנה לגיוסו הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.

הספיד את שי אחיו, מתן: "רציתי לספר לכם על שי ועלי./ שנינו נולדנו כמתנות להורים - אחד שי ואחד מתן./ שנינו נולדנו באותו מזל - דלי./ יחד עברנו אותו מסלול חיים./ אותו בית-ספר יסודי - "כרמים",/ אותה חטיבה - "יצחק רבין",/ בר-מצווה באותו אולם - "רסיטל",/ אני זה שתמיד לבש לו את הבגדים!/ כאילו רציתי להיות שי!/ היה גם דמיון חיצוני./ כולם היו מתבלבלים בינינו... חשבו שאנחנו תאומים./ היינו אחים, חברים ושותפים לנפש ולדם לכל החיים!/ לשנינו היו אותם העגילים/ אותם הקעקועים/ של פיה ענקית!/ בשלושים למותו נוסף לי קעקוע על זרועי השמאלית./ שי אחי, חרוט בליבי/ וכעת גם על זרועי!// ובכל זאת, היינו כל כך שונים./ הוא הצנוע והביישן,/ ואני מר אקשן, עם פיוז קצר ורעשן./ שי היה רציני כזה... ומוצלח!/ אחד כזה שהסתדר עם כולם!/ אף פעם לא ביקש לעצמו דבר - / לא כסף, לא התגנדרות/ תמיד הסתפק במועט - עם יופי של פשטות!/ לשי לא היו אויבים/ כי הוא פשוט לא הזיק לאף אחד!/ חמש דקות במחיצתו, ואי אפשר שלא לאהוב אותו./ היה מחובר לאמא בחבל הטבור/ איזה בן... אוהב ומסור!/ איך שפתח את הדלת אחרי הפלגה, קודם כל נשיקה./ היה מביא לה מהדרך מתנה קטנה./ כל יום בשש בבוקר אמא היתה מזנקת כמו פנתרה/ להסיע את שי לרכבת./ בשש בערב היא שוב הייתה מתייצבת!/ אחר כך מכינה לו את השניצלים שהוא אהב...// ואבא?! המפנק הלאומי!/ לא נתן לשי להיכנס לנגרייה/ כדי שהעדינות שלו לא תיפגע./ שי תמיד רצה להיות כמוך, אבא,/ עם השמחה והלב הכי גדול שיש./ הוי שי, אם היית רואה את אבא היום,/ היית נקרע!/ כשאני רואה שהוא נשבר... אני נגמר!!// שי אהב לבלות במועדונים, להיות עם חברים./ ביום ההולדת השמונה-עשרה שלי, בילינו ב"אומן" בתל אביב./ בדרך.../ זאת היתה הפעם הראשונה שהוא חיבק אותי ואמר לי/ "אני אוהב אותך אחי, אתה אח נהדר"/ החיים שלי בלי שי, כבר לא יהיו אותו דבר!// גם אני אלך לחיל-הים. להמשיך את דרכו./ לא אתמרד,/ לא אתנגד,/ אשמור על עצמי, גם בשבילכם אמא ואבא!/ ובשבילך, אופיר המקסימה, שמחר, במזל טוב, את חוגגת את יום בת-המצווה...// לפעמים אני נכנס לחדר של שי/ שם אני מרגיש הכי מחובר אליו!/ אני יכול ממש להרגיש אותו, להריח אותו.../ אני יכול אפילו לשמוע אותו שר את השיר שהוא אהב, של ג"יימס בלאנט "Goodbye my lover, Goodbye my friend". אני מתגעגע אליך, שי..."
כתב אביו של שי: "לכל איש יש שם/ שם שנתן לו ה"/ ולא במקרה מלווה אותו שמו במהלך חייו/ ובמקרה שלך גם במותו./ לך נתן האל שם בעל משמעות עצומה/ שם שגורם לי להבין באופן הכי פשוט/ בלי לנסות הרבה דברים/ שקיבלתי/ מתנה. שי צנוע,/ שי מופנם,/ שי ישיר וגלוי,/ שי חבר אמיתי./ שי שלי./ תשע-עשרה שנה זה מוקדם מדי לבקש בחזרה את המתנה/ שניתנה לי ביום שנולדת/ אך נסתרות הן דרכי האלוהים/ ואני מקווה ומייחל, שבכל יום שנתת לי את הזכות/ לחיות במחיצתך,/ הצדקתי את המתנה שניתנה לי./ שניתנה לי הזכות להתפאר בך/ ולהתגאות במעשיך ולהרים את הראש/ לפעמים גם להקשיב בצד בשקט לסיפורים עליך,/ על שי השובב, שי המצחיק,/ "פק"ל שי"/ הייתם קוראים לזה.../ אוהב אותך מהרגע הראשון שפקחת את עיניך ועד שעצמת אותן."
כתבה אמו: "... בחייך המאוד קצרים תמיד ידעת מה אתה רוצה. מעולם לא עשית דבר מפני שכולם עשו אלא כי כך רצית לעשות. היה בך אומץ רב להיות מה שאתה. וגם כשהתגייסת, למרות כל הקשיים - והיו כאלה רבים בהתחלה - ידעת למה אתה מסוגל ומה אתה רוצה לעשות. רצית משהו שימצה את היכולות שלך, שיעניין ויאתגר אותך, משהו שתרגיש כי אתה תורם בו בצורה הטובה ביותר ושתהנה לעשות אותו, ואכן הגעת לכך ונהנית מאוד. דעתנו היתה חשובה לך מאוד וחשוב היה לך לידע אותנו, לשאול אותנו, להתייעץ איתנו, ועם זאת היתה לך דרך מיוחדת משלך להשיג דברים שרצית ושלא נראו לנו... היה חשוב לך לא לאכזב אותנו, לא לפגוע באמון שנתנו בך, לרצות אותנו תמיד. היית לנו בן ואח שהוא גם חבר, גידלנו אותך באהבה ודאגה רבה, גדלת והיית לאדם טוב, אהבת את כולם, דאגת ותמכת בכולם ותמיד היה לך זמן לזה... אנחנו יודעים כי חייך הקצרים היו טובים ומהנים. נחיה בזכות הכוח שניקח מהמשפחה, מהחברים והכוח שניקח ממך שי, כי אנו יודעים כמה אהבת אותנו וכמה היית רוצה שכך יהיה."
אופיר, האחות, כתבה: "שיקו, אתה היית מלאך, אולי זאת הסיבה שאלוהים לקח אותך, כי מלאכים יש רק בשמים. אתה בשבילי תמיד תהיה אחי ובשבילי אתה עדיין חי. אני מדמיינת שכאילו נסעת לאיזשהו מקום רחוק ואתה חי שם ואין לך שם תקשורת, אבל טוב לך שם, וזה מה שמרגיע אותי... אני רוצה לקרוא לך משפט שמתאר כמה אהבתי אותך: "כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה, כמה עוד אפשר? צריך פה מלה יותר גדולה"."
במלאות שלושים לנפילתו, הספיד את שי מפקדו, אלוף-משנה יגאל, רמ"ח מחקר במד"ן: "... שי, אנו נזכור אותך כעלם חמודות, חייכן, מקצוען ונחוש, איש המודיעין הקרבי, שרק לאחר שהלכת לבלי שוב, מבינה משפחתך במה עסקת, היכן שירתת ומה רבה היתה תרומתך למודיעין חיל-הים.
שילוב של מודיעין ושירות בספינות הטילים שימש לך מענה לעיסוקים צבאיים שהיו מועדפים עליך, ולמרבה הדאבה, דווקא שם מצאת את מותך. שי, אנחנו כאן, ממשיכים בדרכך, ויודעים שהמלאכה לא הסתיימה, ולמרבה הצער, לא נראה שהיא עומדת להסתיים בעתיד הנראה לעין... ואתה שי, שם למעלה בין מלאכים זכים וטהורים כמוך, המשך להגן עלינו, המשך להצחיק ולשמח את חבריך החדשים, והייה בטוח, שאנו נעשה הכול כדי שקורבנך לא יהיה לשווא, ושאנו נהיה ראויים לו. אנחנו אוהבים אותך, גאים בך ומצדיעים לך."
כתבה נועה: "תגלה לי שי, תעשה סימן קטן/ איך אפשר להמשיך כשאתה כבר לא כאן?/ ואיך זה שהשמש ממשיכה לזרוח/ ותאמר לי, שי, בגן עדן נוח?// תגלה לי שי, את הדמעות שלנו אתה אוסף?/ כי מאז שאתה לא כאן רק הבכי אותנו עוטף/ ותענה לי, שי, גם למעלה הים בצבע כחול?/ מי מכסה אותך בלילה, מישהו מכין לך לאכול?// שי שלנו - ילד גן עדן, ילד מתנה/ תשלח לנו אות קטן / שאת החיוך הכובש שלך אתה מחייך גם ממעל/ ושטוב לך ושאתה לא עצוב כלל/ שי שלנו, ילד מתנה, שתמיד גרם לנו לשמוח/ אנחנו מבטיחים אותך לעולם לא לשכוח."
פעולות שונות נעשו להנצחת זיכרו של שי. ביניהן, הוחל במסורת של עריכת מסע בשבילי הארץ בהשתתפות בני משפחתו, חבריו לשירות ומוקירי זיכרו. בסיכום המסע הראשון שהתקיים באזור שבי ציון נשא דברים ראש מחלקת מחקר במודיעין חיל-הים: "... אנו מבקשים להעלות על נס אדם בעל חוש הומור ובעיקר בן משפחה. שי, שהיה פשוט אדם טוב במלוא מובן המלה. תצלומו של שי כאן מאחורי ממחיש היטב את דמותו כלוחם וכאינטלקטואל. לא בכדי נבחר אתר זה, שידע נופלים נוספים מקרב חיל-הים, למסע ההנצחה. הפסטורליה, הנוף המקסים ובעיקר - הים, משמשים בערבוביה מלאת חן, למטרה זו. שי, כולנו נמצאים כאן כדי לזכור אותך, וכדי לשמח אותך שם למעלה."
קבוצת נהגי השטח שעימה נמנה אביו של שי, ואשר יוצאת לטיולי ג"יפים בימי שישי, הסבה את שמה ל"טיגריסים עם שי". הספיד את שי יוסי, חבר הקבוצה: "... אבי, אבא של שי.../ החבר שלנו... עם שמחת החיים והנשמה היתרה/ העביר לבנו דוגמה נפלאה של חברות מיוחדת ואמיצה/ חברות המעוררת קנאה!/ שי תמיד אמר לאביו "איזה חברים יש לך אבא, חבל על הזמן!"/ ושי ידע מה הוא אמר!// נזכרנו בשי, השקט, העניו והצנוע/ החייל ממודיעין חיל-הים/ שהיה ב"שו-שו" קבוע/ לא מוציא, לא מדבר, לא מגלה/ אישיות יוצאת דופן/ עם משפחה כזאת... אני לא מתפלא!// שי, נעמת לנו ילד יקר. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים."

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא, להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם הבכור של רויטל ודוד. נולד ביום כ"א בסיוון תשמ"ד (21.6.1984) בהר ברכה שבשומרון.
אח לאביתר, איתמר סעדיה, אמיתי ובן-שי. במהלך שנות ילדותו, נדד עם הוריו ברחבי הארץ על פי מיקום עבודתו של האב אשר שירת שירות קבע בחיל האוויר. בכך הונח יסוד המסירות והאהבה לעם ולארץ כבר מינקותו.

את לימודיו היסודיים החל יהונתן בבית הספר היסודי שבבסיס חיל האוויר "עובדה". בהגיעו לכיתה ב' התיישבה המשפחה במושב גמזו שבשפלה, ויהונתן החל ללמוד בבית הספר הממלכתי-דתי "שלהבת" שבקיבוץ שעלבים. את דרכו החינוכית המשיך בחטיבת הביניים הממלכתית-דתית "יד בנימין" ומשם עבר ללמוד בישיבה התיכונית המדעית שבראשון לציון. את צעדיו הבאים עשה בישיבת "איילת השחר" שבאילת ולאחר מכן המשיך להתחזק באמונה במכינה הקדם-צבאית "עצם" שבעצמונה.
בצעירותו, השתייך יהונתן לתנועת הנוער "עזרא" שפעלה במושב גמזו. היה חבר בתנועת "חנד"ס" - חבורת נוער דתי מסייר. אהב ספורט ונמשך בעיקר לכדורסל.בסוף חודש מרץ 2004 התגייס יהונתן לצה"ל והתנדב ל"צנחנים". הוא החל את מסלול ה"עורב" שבסיומו ביקש לעבור ולשרת כלוחם מן השורה בגדודים. בקשתו נענתה והוא הוצב כלוחם בחוליית החוד של מחלקת הפטרול בגדוד 101 - גדוד "בזק". במהלך שירותו הצבאי עסק בפעילות מבצעית בשכם ובחברון.צניעותו הרבה של יהונתן נשמרה גם כשהיה לחלק מצוות הסמלים. כחייל ותיק התעקש לשמור על דרך ארץ והתנגד לכך שחיילים צעירים ישטפו את כליו בחדר האוכל.

יהונתן נפל במלחמת לבנון השנייה בקרבות עייתא א-שעב ביום ז' באב תשס"ו (1.8.2006). בן עשרים ושתיים היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר הורים וארבעה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.יהונתן אהב את ארץ ישראל בכל נפשו ובכל הזדמנות טייל ותר בה, עם ובלי חברים. בעיקר אהב את ירושלים וסביבותיה, ומעיינותיה היוו בעבורו מקור למרגוע ולהנאה.

הרעות והחברות של יהונתן עם כל מי שהיה בסביבתו האזרחית והצבאית היו לשם דבר. במשך חייו הקצרים קנה לו חברים רבים מכל המגזרים ומכל הקשת החברתית בארץ. כולם אהבו אותו בהיותו מלא חיוניות, שמחה ואופטימיות, איש אמת שפיו ולבו שווים שמעולם לא שמר טינה לאדם.מקצועיותו הצבאית, מסירותו ואומץ לבו היו מופת ודוגמה בצבא ולפיכך אהבו אותו מפקדיו, אותם מפקדים אשר לא פעם ספגו ממנו גם ביקורת בונה רבה, כאיש אמת הלוחם עליה. תכונת האמת שביהונתן באה לידי ביטוי גם בהקפדתו על שמירת מצוות מדוקדקת למרות היותו חייל דתי בודד במחלקה, ועל כך זכה להערכה רבה מאוד בקרב חבריו כולם. אלה יודעים לספר כיצד סירב לקבל מקלט טלוויזיה לחדרו, אף כי היה זכאי לכך ולמרות לחץ אדיר מצדם, כיוון שלא רצה שידליקו את המכשיר בשבת.

לאחר נפילתו נמצא בין חפציו של יהונתן "פק"ל הכיסים" שלו - דף נייר צר ומאורך המקופל כאקורדיון שעליו נרשמו בקיצור, בסדר מופתי ובאותיות קטנות, הלכות שימושיות לחייל. את חלקן כתב יהונתן בעצמו מתוך שאלות רב שעשה במהלך שירותו. הדף היה כרוך בשני כרטיסי רכבת משני צדדיו. ההלכות היו זמינות לו בעת התמודדותו עם אתגרי שגרת היום-יום כלוחם. כך, למשל, במהלך הקרבות בלבנון, כשנותר צוותו ללא מזון, מצאו החיילים שק קמח. לאחר שלשו את הבצק הם קראו ליהונתן להפריש חלה כפי שלמד מתוך דף זה. לימים, יצא "פק"ל הכיסים של יהונתן" כקובץ ערוך לשימושו של החייל.

קווים לדמותו של יהונתן כתב הרב רפי פרץ - ראש מכינת "עצם" ובתפקידו כסגן-אלוף (מיל'), טייס מסוקים בחיל האוויר אשר טיפל אישית בהוצאתו של יהונתן משדה הקרב והבאתו למנוחה אחרונה: "חבריך בכל מקום כותבים 'קשת יהונתן לא נשוג אחור', זה אתה אחי יהונתן. כל מה שלקחת על עצמך רק הניע אותך קדימה. מעולם לא אמרת על משהו - 'כבד מדי ואני נסוג לאחור' לא במובן הרוחני, לא במובן הדתי ובוודאי שלא במובן הצבאי. וזה ביטויו של גיבור בישראל - מציב את המטרה ומתקדם לאורה. אחי יהונתן - קשוב היית לרבותיך, קשוב היית לתורת ישראל וקשוב היית להיחלץ חושים לפני המחנה לטובת עמך וכך לעד תהיה בלבבנו".

כתבו בני משפחתו: "יהונתן - בן, חבר, תלמיד וחייל ערכי מאוד אשר בנופלו הותיר חלל ריק בלב ובנשמה. זכו רבותיו ומוריו לחנכו לתורה, מצוות, אמת וערכים. זכו מפקדיו בחייל, לוחם מקצועי, מסור, מופת, דוגמה ובעל אומץ. זכו חבריו ברע אהוב, מלא חיוניות ושמחת חיים, חביב, נעים הליכות ונאמן. זכינו אנו, הוריו, לבן נפלא, ערכי ומלא אהבת ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש. אין לנו אלא להודות לבורא עולם על כל השנים במחיצת בננו, ועם עלייתו בסערה השמימה כקרבן תודה, נותר לנו רק להנציח אותו ואת מעשיו".

על קברו של יהונתן נחקקו מילות הפסוק "מדם חללים מחלב גיבורים קשת יהונתן לא נשוג אחור".

רבים מפעלי ההנצחה לזכרו של יהונתן:
בית המדרש "קשת יהונתן": בית המדרש הקטן בישיבה המדעית שבראשון לציון, שם למד יהונתן, נקרא על שמו, ובמקום מתקיימים ימי לימוד קבועים לזכרו. השלט בכניסה לבית המדרש מהווה תזכורת לתלמידים הבאים בשעריו על בוגר הישיבה שהיה חדור אמונה, מלא ערכים ושמחת חיים.
חלון מצגת יהונתן: במהלך קרב הצנחנים הגדול בכפר בינת ג'בל שבו הוכיח יהונתן אומץ לב, מופת, דוגמה ומקצועיות רבה, נפגעו משקפיו ומכשיר הטלפון הסלולרי שלו. במוצאי שבת האחרון שלפני נפילתו אושר לו לצאת לחופשה קצרה לחיפה כדי לתקנם. בלילה זה ישן יהונתן בבית החייל שבחיפה. לזכרו ולהנצחתו הוקמה מצגת בחלון הראווה שבכניסה לאודיטוריום של בית החייל.
"מעלות יהונתן": בכניסה למושב גמזו, ממזרח לכיכר הראשית, מתרומם תל גמזו. בין אבני התל וסלעיו צפונה היסטוריה בת אלפי שנים הכוללת סיפור חיים של התיישבות יהודית קדומה ולאחר מכן התיישבות ערבית. ממרומי התל נשקף נוף מדהים: מדרום - לטרון, ממערב - עמק איילון ועמק לוד ממערב, ועד להרצליה שבצפון. ממזרח ניתן לראות את בתיה ההולכים ונבנים של העיר מודיעין. הנוף הקרוב הוא מושב גמזו וכפר דניאל ממערב, יערות בן שמן מצפון וממזרח, ושכונת הרחבת גמזו, תל רגב ושביל ישראל מדרום. נוער גמזו, ובעיקר בני שכבתו של יהונתן, "אימצו" את התל ואף קבעו את ראשו כ"מצפה השניים" על שם שני חיילי הפלוגה הדתית אשר נפלו במלחמת העצמאות על הגנת המולדת. הנוער מצא על תל זה מקום מרגוע והנאה, מקום לקומזיץ ומקום ל"פק"ל קפה", "פוייקה" או כל דבר שאפיין ומאפיין את פעילות הנוער במושב גמזו. הוריו של יהונתן שהכירו את תכונותיו ואת מאפייניו כרע וכחבר, כאוהב ארץ ישראל מושבע, כחייל מקצועי ויהודי אשר קיים את מצוות התורה בכל מצב, החליטו להנציח את זכרו בכל אחד מהמאפיינים הללו. "מעלות יהונתן" כולל שני גרמי מדרגות במתלולי התל ופרגולה בראש התל. אלה מהווים נדבך חשוב בהנצחת זכרו של יהונתן כאוהב ארץ ישראל וכמי שנפל על הגנת המולדת.
קונצרט חזנות: בכ' באלול תשס"ז (3.9.2007) התקיים קונצרט חזנות לזכרו של יהונתן שכל הכנסותיו קודש לכתיבת ספר תורה על שמו. בקונצרט השתתפו מיטב החזנים העולמיים (חיים אדלר, ישראל רנד, צודיק גרינוולד ויהודה רוטנר), שלוש מקהלות חזנים ("שירת מודיעין" ממודיעין, "שפתי נועם" מנתניה ו"שירת הכפר" מכפר סבא) עם התזמורת הסימפונית חדרה - קלאסיקה והפסנתרן מנחם בריסטובסקי. כולם חברו יחד תחת שרביטו של המנצח והמעבד יעקב יענקל'ה רוטנר לאחד הקונצרטים המוצלחים ביותר.
ספר תורה: ביום הולדתו העשרים ושלושה, בחדרו שבמושב גמזו, החלה כתיבת ספר תורה קטן ונייד על שמו של יהונתן. כתיבת ספר התורה עתידה להסתיים ביום הולדתו העשרים וארבעה, אז יוכנס לשכון בבית הכנסת המרכזי במושב גמזו, שם נהג יהונתן להתפלל. ייחודיותו של הספר בגודלו אשר יאפשר את ניידותו לצורכי שמחה ואבל, כולל ארון קודש מיוחד שייבנה לשם הנצחתו של יהונתן.
"התכשיט הגדול מכולם": סרט בן 18 דקות שהופק על יהונתן ועל דרכו הייחודית. בסרט מספרים בני משפחתו, רבותיו וחבריו על הייחודיות שהייתה בבחור מופלא זה בכל אחד משלבי חייו הקצרים.
"פק"ל הכיסים של יהונתן": מתוך הבנת הערך והחשיבות של קובץ ההלכות שיצר יהונתן, חברו המשפחה, רבנים מהרבנות הצבאית ורבני ישיבת ההסדר במודיעין כדי לערוך את הקובץ באופן שיהיה שימושי לכלל חיילי צה"ל. "פק"ל הכיסים של יהונתן" יצא לאור במלאות שנה לנפילתו, בחודש תמוז תשס"ז, בהוצאת ישיבת ההסדר "מאיר הראל" שבמודיעין. בראשו מובאים דברי ראש הישיבה, הרב אליעזר חיים שנוולד: "יום נפילתו של יהונתן זכור לי היטב. מדי יום, מאז נפתחה המלחמה, פקדנו את חמ"ל המבצעים של פיקוד הצפון, ממנו התנהלה. בכל אירוע התקבלו דיווחים שוטפים מהשטח ובכלל זה - שמות הנופלים. ביום ז' באב, לאחר קרב קשה של הצנחנים בעיתא א-שעב, התבהרה התמונה והתקבלה רשימת הנופלים. ברגע הראשון, סוג מסוים של הלם, רק לפני כשבוע פגשתי את ההורים בישיבה, ודיברנו על המלחמה ועל יהונתן... ולאחר מכן סוג של תקווה סמויה שיתברר שחלה כאן טעות. אולם לאחר בירור קצר - התברר שאכן מדובר ביהונתן. כיוון שעדיין לא נמסרה הודעה למשפחה - לא התאפשר להתקשר ולדבר עם ההורים. רק בשעה מאוחרת יותר, בעת שכבר המשפחה קיבלה את ההודעה והתפנינו קמעא מהעיסוק המבצעי השוטף, התאפשר להתקשר ולנסות להשתתף, ממרחק, ובחוסר אונים: באלם, בצער ובאבדן הכבד של בני המשפחה.
... 'אין עושין נפשות (ציון, מצבה) לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם' (ירושלמי שקלים פ"ב, ועי' רמב"ם אבל ד ב). דברי תורתם של צדיקים הם דרך נאותה לזכור אותם לעתיד, יותר מכל מצבות אבן וציונים. הוצאת הקובץ לאור, בצורתו המקורית, כפי שיהונתן גיבש אותו בצורה יסודית וממצה ומתוך עמל של תורה, מהווה צוהר לאישיותו המיוחדת. זהו טיפוס מיוחד של בן תורה ארץ ישראלי, שמשלב עדינות תורנית ועצמאיות צבאית. בטרם יציאתו מאהלי תורה לאוהלי צבא הוא שוקד יומם וליל כדי שתורתנו, תורת חיים, תנחה אותו גם באוהלי צבא. זוהי הדרך הנאותה שבה ייזכר לעד. ...
אנו מקווים ש'פק"ל הכיסים של יהונתן' גם יהווה מודל לחיקוי לחיילים אחרים, להגביר את המוטיבציה לברר את ההלכות השימושיות להם, ולהעלותם על הכתב - כפק"ל כיסים משל עצמם".
איגרת תולדות חייו ומאפיינים מחייו של יהונתן: רבים אשר לא הכירו את יהונתן לפני נפילתו בקרב פנו אל בני משפחתו וביקשו להכירו. המשפחה כתבה והוציאה איגרת הסוקרת את קורות חייו של יהונתן וכן מתארת מאפיינים מאישיותו במהלך שנות חייו הקצרים. האיגרת נכתבה בשפה העברית ובשפה האנגלית ולרוב מצורפת אליה מדבקה עם תמונתו של יהונתן, סמל ה"עורב" בחטיבת הצנחנים, מועד נפילתו בקרב וקטע מהכתוב על קברו "קשת יהונתן לא נסוג אחור".
"יהונתן של התלתלים": בת דודתה של אמו רויטל, הגב' ליאורה רוזנמן, כתבה על יהונתן את השיר "יהונתן של התלתלים". השיר הולחן על ידי רונן ירקוני ויוסי חן בעיבוד של אילן אביב, ומושר על ידי ליאורה רוזנמן. שיר מרגש וקליט שהופץ במהלך השנה הראשונה מאז נפילתו במאות עותקים ומושמע מעל גלי האתר פעמים רבות.
עץ זיכרון ביער ביריה בחורשת חללי מלחמת לבנון השנייה: בט"ו בשבט הראשון שלאחר נפילתו של יהונתן, יזם אביו דוד עם אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון אירוע נטיעת עצים על ידי המשפחות השכולות ממלחמת לבנון השנייה ביער ביריה. ביער שנשרף מפגיעת הקטיושות ניטעו חיים חדשים על ידי מי שאיבדו חיים יקרים. בין העצים הרבים שניטעו, נטעה המשפחה עץ לזכרו של יהונתן.
מרוץ הלפיד: במכינת "עצם" שבחלוצה מתקיים מדי שנה מרוץ הלפיד לאורך כעשרה קילומטרים לזכרם של הנופלים בוגרי המכינה. המרוץ נערך גם לזכרו של יהונתן אשר היה מבוגרי המכינה בעת שהותה בעצמונה אשר בגוש קטיף.
מצפה יהונתן: שילה מנחם, חברו של יהונתן הגר באחת משלוחת ההתיישבות בקדומים, מקים לזכרו מצפה במקום יישובו ובסמוך לביתו. במצפה רחבה ופרגולה ייחודית אותה בונים שילה וחבריו של יהונתן לאות הוקרה ולהנצחתו של חבר ורע כה אהוב.
מסע אופניים: קבוצת רוכבי אופניים ערכה מסע ממטולה שבצפון ועד לאילת שבדרום לזכרם של הנופלים במלחמת לבנון השנייה. במקטע הרביעי של המסע ביקרו ב"מעלות יהונתן", שם ערכו הרוכבים טקס מיוחד לזכרו ולהנצחתו של יהונתן. הנצחה זו מתועדת באתר האינטרנט www.dabuka.co.il .
הקמת בית המדרש הזמני של ישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין: בישיבת ההסדר של מודיעין נחנך בית מדרש על שמו של יהונתן אשר ישרת את תלמידי הישיבה באופן זמני. לכשיבנה בית המדרש הקבוע יהפוך בית המדרש הזמני לספרייה התורנית הקבועה של הישיבה, גם היא על שמו של יהונתן.

תמונות של יהונתן ז"ל

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן רוני ואילן. נולד בין יום שני לשלישי, ביום כ"ב בתמוז תשמ"ו (29.7.1986) בבית-החולים "אסף הרופא" שבצריפין. עומרי הגיח לאוויר העולם בתרועה גדולה, אחרי שמונה-עשרה שעות צירים, ובבואו הדליק אור גדול. עומרי היה "המלך" במשפחה - הכול אימצו אותו אל לבם ועטפו אותו בחום ובאהבה רבה. אימו מספרת: "בשבילי עומרי היה האור שנדלק בחיי. לא היה מקום לאף אחד אחר בחיי". 

שנות ילדותו עברו על עומרי עם אימו אצל אימה - סבתו - ברמלה. הוא הלך ל"גן סולד", המשיך ל"גן בורוכוב" ואת גן החובה עשה ב"גן גולן". בגן פרח עומרי והפך לילד יפהפה, מיוחד וחכם שכולם רצו בחברתו. בכל מקום שאליו הגיע היה זוכה לתשבוחות ולמחמאות על יופיו וייחודו. בחיק האהבה העצומה לה זכה צמח עומרי, ביטחונו העצמי גדל והוא היה לילד עצמאי. כמי שקיבל אהבה אין-סופית ידע אף הוא להחזיר אהבה; לבו היה מלא וגדוש אהבה לכל הסובב אותו - משפחה, חברים, שכנים, חיות וכל דבר שזז ונשם סביבו. 

את לימודיו החל עומרי בבית-הספר היסודי "מענית" שברמלה, שם אובחן בכיתות א', ב' ו-ג' כילד מחונן. הוא שקד על לימודיו והיה תלמיד טוב שידע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו. במהלך לימודיו השתתף בחוגי העשרה - בין היתר בחוג מתמטיקה שהתקיים בבית-הספר התיכון המקיף ברמלה, ובחוג לרפואה שהועבר מטעם אוניברסיטת תל-אביב.

עומרי רצה לטעום מהכול, להתנסות ולחוות, והיה רב-גוני ורב-רצונות. הוא שיחק כדורגל, השתתף בחוגי הישרדות, המשיך ללכת לחוגי העשרה וגילה את אהבתו למוזיקה. כבר בהיותו בן חמש החל לפרוט על גיטרה, והמשיך לנגן בכלי זה במשך שנים רבות. כישרונו המוזיקלי היה ניכר וכך יכול היה לנגן על-פי שמיעה בלבד על כל כלי נגינה שחפץ בו. מגיל צעיר כתב עומרי שירים והלחין אותם. 

בכיתה ד' פגש עומרי את חברו הטוב עידו, והדבר חולל מהפך בחייו. עידו ועומרי הפכו לצמד ומאז לא נפרדו דרכיהם - חברי אמת שתמיד תמכו ופרגנו זה לזה. כל כך קרובים היו עד שלעתים היו אנשים מתבלבלים וחושבים שהם אחים. עומרי המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון האזורי "הרצוג" שבבית חשמונאי. בתקופה זו החליט להתמקד בחיי החברה והלימודים תפסו מקום משני בחייו. כל הפצרותיה של אמו שיחזור וישקיע בלימודים לא הועילו - עומרי התעקש לבחור בעצמו את הדרך שלו ונהג לומר - "אל תדאגי אימא, את לא סומכת עליי? אני לא אפספס את הלימודים אבל זה לא השלב". לאחר שנתיים החליט עומרי לשנות כיוון ועבר ללמוד בבית-הספר התיכון "טומשין" שבראשון לציון. כאן הפגין, בתחילת הדרך, את יכולתו הלימודית, אבל זמן מה לאחר מכן חדל להתרכז בלימודים וטען כי הוא רוצה "להמשיך הלאה". אף על פי כן נשאר עומרי בבית הספר וסיים את לימודיו. גם כאן, ב"טומשין", כמו בכל מקום אחר, פרח מבחינה חברתית, היה אהוב ופופולרי.

לכל אורך השנים בלטו הקשרים האמיצים והיחסים ההדוקים שבין עומרי לאחיו פרי וגיא. אמו חשה סיפוק רב בראותה את שלושתם יחד, ולבה כמו עלה על גדותיו. 

כשהיה עומרי בן חמש-עשרה הכירה אמו את בן זוגה לחיים יוסי. באפריל 2002 נולדה ליר, אחותו הצעירה של עומרי. גדולתו של עומרי באה לידי ביטוי ביחס שהפגין כלפי האירוע המשמח והמשמעותי, ובלוותו את אמו בכל תהליך הלידה; עומרי עוד לא היה בן שש-עשרה כשנכח בלידת אחותו. מיום שנולדה ליר הפך עומרי לשומר הראש האישי שלה. השניים היו צמודים ובלתי ניתנים להפרדה; עומרי העריץ את ליר הערצה עיוורת ולא הניח לאף אחד, אף לא לאמו, לכעוס עליה: ליר כבשה את מעמדה כמלכה השלטת בבית באופן חד-משמעי ונחרץ. היא, מצדה, החזירה לעומרי אהבה עצומה, הייתה גאה בו, קינאה לו, העריצה וכיבדה אותו באופן בלתי נתפס. 

בחודש נובמבר 2004 התגייס עומרי לצה"ל. על אף בקשתה של אמו כי יחפשו תפקיד שיאפשר לו להישאר קרוב לבית עמד עומרי על דעתו כי ברצונו לשרת כחייל קרבי: "אם הוא יפחד והוא יפחד ואני אפחד את תצטרכי לפחד", טען בלהט. עומרי הוצב לחיל הרגלים ושירת כלוחם בגדוד 13 של חטיבת "גולני". 

הדרך החדשה שאליה יצא עומרי פתחה בפניו אופקים ומרחבים חדשים. אמו חששה, אך בטחה בו כי ישוב מכל משימותיו בשלום. בתקופת שירותו עבר עומרי עם יחידתו כמעט כל קו ברחבי הארץ, ידע ימים טובים יותר וטובים פחות, אך התגבר על כל הקשיים והמשיך קדימה - "הכול בקטנות אימא", היה אומר. 

במהלך שירותו, במרץ 2005, הכיר עומרי את ספיר ובין השניים צמחה אהבה גדולה וחזקה. בני המשפחה אימצו בחום את ספיר אשר הפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה ומחייה. ספיר תמכה בעומרי וחיזקה אותו גם אם היא עצמה התקשתה להתמודד עם שירותו הקשה ועם הפחד, שמא יקרה לו משהו. 
במרץ 2005, במהלך מסע רגלי של היחידה, התמוטט עומרי. בבדיקות שנערכו נמצא כי עליו לעבור צנתור. אמו הפכה עולמות על מנת שההליך הרפואי הרגיש ייעשה במקום בטוח ועל-ידי מיטב הרופאים; באפריל 2005 עבר עומרי את הצנתור ונאלץ לעבור תקופת התאוששות בת חודש ימים בבית.

אך כל תקוותיה של אמו כי כעת יעזוב עומרי את היחידה הקרבית ויעבור לשרת קרוב לבית התבדו. בתום תקופת ההתאוששות התעקש עומרי לחזור ולהילחם לצד חבריו וחזר לשירות קרבי מלא. 

ביולי 2006, בעת ששהו בחופשת "רגילה", הוקפצו עומרי וחבריו לעזה. חששותיה של אמו הגיעו לשיאם; שבוע ימים לפני נפילתו הפתיעה אותו בעלותה בשידור חי ב"גלי צה"ל" והקריאה לו ברכה שכתבה בעבורו: 
"לבני עומרי! אתה בן עשרים ואינני יודעת מה צופן בחובו העתיד עבורך. אך יהיה אשר יהיה אני מאוד גאה בך. מאז ומתמיד היית לי מקור של אושר ושמחה. אתה הילד, הגבר הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי. יודע לתת, לאהוב, לשתף ולעזור. אתה ידידי הטוב ביותר, הייתי רוצה שתזכור תמיד שאני אוהבת אותך בכל לבי, ובכל אשר יבוא תמיד תהיה החלק החשוב ביותר בחיי. מי ייתן ולא תדע צרה ודאגה, מי ייתן והאל יברך אותך וינחה אותך בדרכך. שמור על עצמך כי אימא אוהבת, מחבקת אותך חזק".

לאחר פעילות בעזה, הוזעקו עומרי ויחידתו ללבנון שם השתוללה מלחמת לבנון השנייה. 

בליל חמישי, 3.8.2006, פעלו לוחמים מגדוד 13 של חטיבת "גולני" בשילוב כוחות חטיבת השריון "עקבות הברזל" בכפר מרכבה, אשר שימש משך כל הלחימה בלבנון כמרחב שיגור רקטות לעבר ישראל. הלוחמים חשפו מחסן אמצעי לחימה שהכיל טילים נגד טנקים, חומרי מודיעין ועוד. במוצאי אותו הלילה, יצא הגדוד לפעילות רגלית בכפר. את הגדוד הוביל חוד לוחם שכלל את עומרי, את חברו דניאל שירן ואת מפקד המחלקה יונתן. במהלך ההתקדמות בכפר זיהה עומרי תנועה חשודה ובקור רוח מופתי עדכן את מפקד המחלקה ואת שאר הלוחמים. הלוחמים עצרו במקומם על מנת לנסות לאתר מחבלים. אז פתחו המחבלים באש מרובים אוטומטיים, ירו טילי נ"ט והפעילו מטענים. סמל-ראשון דניאל שירן נהרג במכת האש הראשונה; עומרי ויונתן נפצעו מהמטענים שהופעלו על הכוח. בשטח בנוי, מורכב ומסובך, לחמו חבריהם והרגו לפחות שבעה מחבלים תוך שהם מפנים את עומרי, דניאל ויונתן. הרופא, סרן ד"ר איגור רוטשטיין, שהתנדב למילואים ויצא לפעילות עם הכוח, נהרג בעודו מנסה להגיע ולטפל בשלושה.

עומרי נפטר מפצעיו ביום י' באב תשס"ו (4.8.2006) בזמן הפינוי למסוק שהונחת בשטח. בזכות הערנות והאחריות שגילה בעת זיהוי המחבלים, ניצלו חייהם של רבים מחבריו. 

עומרי היה בן עשרים במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי ברמלה. הותיר הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. על מצבתו נחקקו המילים "אני חולמת את החיוך שלך, חיים שלי חולמת שתמיד תחייך. אמא". לזכרו של עומרי הוקם אתר אינטרנט שכתובתו www.omri-haim.com. האתר המעוצב למשעי מכיל את סיפור חייו, את סיפורה של מלחמת לבנון השנייה ותיאור הקרב שבו נפל, אלבום תמונות, גלריית וידאו ורשימות מפי קרובים וחברים. עוד הוציאה אמו ספר הנושא את השם "מכתבים לעמרי" ובו תמונות, רשימות לזכרו ומכתבי פרדה. 

כתבה אמו: "היום העזתי לשבת ולכתוב לך. אני טעונה בכל כך הרבה דברים לומר ולספר לך, אבל החשוב מכול ילד שלי, אני מתגעגעת. אימא חושבת עליך כל רגע ושנייה, כמו תמיד אני אוהבת אותך. ילד, העשרת את חיי ונתת לי להבין את משמעות החיים, כמו בימים קשים כך בימים שמחים. אהבתי ואני אוהבת כל רגע שהיה לי אתך. ... בהיכנסך בדלת הדלקת את האור בחיי ובצאתך פשוט הרגשתי שהאור כבה, אבל ידעתי שאתה חוזר ושוב תדליק את האור. ... ילד טוב שלי, בוא אליי לפעמים כשאתה פנוי כמובן, בוא לדבר אתי כמו שתמיד עשינו, פשוט לשבת, לחבק ולדבר. אני כבר מתגעגעת שוב". 

כתב אביו: "הו, אלי, תגיד לי שאני חולם. עמרי, מתוקי של אבא. כיסופיי אליך הרקיעו שחקים כבר מזמן. אין חיי כאתמול-שלשום ומי יודע? המון חלומות היו לי להגשים ביחד אתך ולא הכנתי את עצמי לאפשרות אחרת. כפרח נובל מהלך אני בתוך הריק שהשארת. הו, אלי, תגיד לי שאני חולם. החיוך המתוק שלך ומבטך השמח כשנפגשים נצורים בנשמתי בתוך עולם חדש שאני ואתה חיים בו...".

כתב האח פרי: "... תמיד ידעת לקחת את החיים בפרופורציה נכונה ובהסתכלות חיובית, תמיד ידעת את הדרך. ככל שעובר הזמן אני נזכר בכל כך הרבה דברים שאמרת ועשית, ואיך שעזרת לדברים הטובים לקרות. אני מגלה יותר ויותר כמה רגיש ונבון היית. בהרבה מובנים אתה היית אחי הגדול. ... אתה בלבי ובמחשבותיי כל הזמן, כל שנייה ושנייה, וכך זה יישאר לעולם...".

כתב האח גיא: "... רק אתה ואני יודעים כמה אהבה הייתה בינינו. כמה משותף היה בלבנו. ... תדע שאצלי היית תמיד חלק מהלב, חלק מחיי. ... ראיתי בעיניך שאתה כל כך מתרגש משיריי וגאה בי וזה מבחינתי ההצלחה של חיי. התפרסמתי, הגשמתי את עצמי דרך עיניך. עמדתי מעל קברך ביום ההלוויה ומה שקרע אותי זה איך עשו את זה לך, יפה שלי, תמים נפש, אחי הקטן, לו רק יכולתי להיות ברגע הזה ולשמור עליך בגופי או רק לחבק אותך שלא תהיה לבד ברגעים האחרונים שלך, כנראה שלא ידעת בכלל, אה?! ... בשמך אעביר שמחה לכולם, אעביר את הדרך שלך בחיים, אהיה השד הקטן שלך בעולם הזה ולא אתן לאיש לזרות סביב הילתך המאושרת עצב לזמן רב. לעולם נזכור אותך שמח, שר, צוחק, רוקד, משתטה, משחק, אוהב, איש המעלות".

כתבה האחות ליר: ... "אני יודעת שאתה מלאך בשמים ששומר עלינו. שאלתי את אמא אם תקבל את המכתב שלי ואמא ענתה לי שבטוח שכן. באהבה וגעגועים".

כתבה החברה ספיר: "... מבפנים תמיד שידרת רגישות אדירה ורצון לחיבוק ואהבה, אהבה זו מילה שפשוט מאפיינת אותך, וכמו שתמיד הייתי אומרת לך 'עיניך מספרות מה עובר עליך', העיניים שלך זה דבר לא נשכח...".

כתבה הדודה ויויאן: "נלחמת כמו נמר / ולזכותך ייאמר / על שהצלת מחלקה שלמה / אי-שם בחשכה. // היית החוד / זאת כולם יודעים / ועליך כולם סומכים / ולך כולם מודים / על שנלחמת אתם בקרב / בך הם מאוד גאים. // ליטפת את כולם / הם יודעים שאתה מושלם / כי נלחמת כמו נמר / ולזכותך זה ייאמר. // הספקת להילחם / במלחמה שאין לה שם / וכולם יודעים שאתה לא אשם / כי נלחמת כמו נמר / ולזכותך זה ייאמר". 

כתבה צליל: "... למדתי ממך המון, העשרת ועודך מעשיר את חיי באהבה ובחום שכל כך מאפיינים אותך. אני יכולה לומר שבזכותך אני אדם טוב יותר, ורק אתה מבין את ההשלכות... היית בשבילי החבר הכי טוב שיכולתי לבקש שילווה אותי בשנות ההתבגרות שלנו. חותמך חרוט בלבי לנצח. תודה על התבונות שבאת ועודך מביא לחיי, על העצות שעודני מיישמת. תודה שאתה מלווה אותי עד היום כאילו אתה ממש לצדי. ... לעולם לא תבין מה סימלת עבורי גיבור, אדם משכמו ומעלה...".

כתב עוז: "העולם מלא אנשים שבורים. סד לקיבוע, גבס, תרופות פלא או הזמן החולף אינם יכולים לתקן לבבות סדוקים, נפשות פצועות, נשמות קרועות. אתה בטח יודע שהנפשות של כל אחד שהכיר אותך שבורות לרסיסים. יש בנו סדק שלא ניתן לתקן אותו ולא משנה מה יקרה, זה סדק שפוגע בחוט המחשבה בכל יום, סדק שמעלה זיכרונות מן העבר, סדק שלוקח כמה שנים טובות מהחיים של כל אחד מאתנו. ... אתה בטח רואה שאצלנו עונות השנה מתחלפות, היום מתחלף ללילה, אנחנו כולנו נגדל ונתבגר, אתה היחיד שתישאר צעיר לנצח...".

כותב דודו ניסים: "אין רגע שאני לא חושב מה קרה שם ולא מבין למה לא נסעתי לפגוש אותך לפני שחצית את הגבול. אחשוב עלייך כל רגע עד יום מותי".כותב יוסי: "חיכיתי שהמלחמה תסתיים, שתגיע הביתה ותספר לי את הסיפורים על מה שעברתם שם, כמו שסיפרת לי תמיד על המבצעים שעברת, והייתי גאה שאתה חולק אותם איתי. אחרי שנהרגת הרגשתי שהבן שלי נהרג בלבנון".

כותב עידו: "אני כותב עכשיו והגשם הראשון מתחיל לרדת. זה בסדר אח יקר, אתה לא צריך לבכות, מלאכים לא בוכים. איך היית אומר: "בקטנה". החיים לא יהיו כשהיו, החיים מתחלקים לשניים, החיים איתך והחיים בלעדייך".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה. 

בן אסתר ומרדכי. נולד ביום י"ח בשבט תשל"ב (3.2.1972) בבית החולים "רמב"ם" שבחיפה, שמונה חודשים לאחר עלייתה של המשפחה לישראל. אלי, בן רביעי למשפחה, אח לגילה, אורלי, עמי וגדי.

אלי, ה"צבר" הראשון במשפחה, גדל והתחנך בקריית אתא בבית חם ואוהב. את חוויותיו בגן הילדים החל בגיל שלוש, המשיך ולמד שש כיתות בבית הספר היסודי "בית יוסף" וסיים את לימודי החטיבה בחטיבת הביניים על שם "אמי"ת" בקרית אתא. כאשר הגיע לגיל תיכון, עבר לבית הספר התיכון "אורט" בקרית ביאליק, שם למד לימודים ריאליים, אותם אהב מאוד ומהם נהנה. בתקופת התיכון פרח אלי - הוא הכיר חברים חדשים, מהם כאלה שהיו לחבריו הקרובים ביותר- ופיתח את רוב תחביביו אשר בחלקם עסק עד ליומו האחרון. אלי אהב להאזין למוסיקה מגוונת, אהב מאוד לטייל, לבשל, לצחוק, לפגוש אנשים, לצלם, לצייר ולעסוק בכל דבר בו מצא אתגר.

בסוף חודש יולי 1990 התגייס אלי לצה"ל. מתוך מגוון האפשרויות שעמדו בפניו לפני הגיוס, בחר להתחיל את שירותו בקורס קצינים של חיל החימוש שהיה המחזור הראשון של "מסלול קצונה ישיר" של החיל. אלי אהב לשרת בצבא והיה גאה מאוד בתפקידו ובתרומתו. בסופי השבוע היה חוזר הביתה עייף מאוד, אך שמח ונמרץ, גדוש סיפורים וחוויות. את שירותו הצבאי סיים בדרגת סגן.

עם שחרורו מצבא הקבע, התנדב אלי לשרת כקצין חימוש של חטיבת הצנחנים בגדוד "חיר"ם". הוא טיפח את היחידה והיה גאה בהישגיה. חבריו מספרים כי היחידה השתפרה לאין שיעור מאז הגעתו וזאת הודות לדאגה ולאכפתיות שהפגין ובזכות המוטיבציה הרבה שלו לקדם את היחידה. עם תום שירותו הצבאי החל אלי בחיפוש אחר מקצוע שיתאים לכישוריו. משחר ילדותו אהב לעסוק בציור, בצילום ובעיצוב, ואת האהבה הזו רצה לשלב בעיסוקו העיקרי בחיים. יחד עם לימודים אשר קידמו אותו בתחומים שאהב, עסק אלי בפרסום, במכירות ובעיצוב. בכל עבודותיו ידע לבטא את האהבה הרבה שלו לצבע ולחומר, ואת הרגישות הרבה שלו אשר בעזרתה ידע לקלוט רגעים יפים ונדירים. 

במהלך שירותו הצבאי הכיר אלי את ליבי וכעבור זמן נשא אותה לאישה. את ראשית חייהם המשותפים עשו בקריות, אך את ביתם הקבוע הקימו במושב גרנות הגליל שעל כביש הצפון. הנכס שנרכש כלל שטח של גינה ובית קרקע הרוס ובו מספר קירות וללא גג. אלי ראה בדמיונו את הבית עומד, ובו יחידות מגורים וחדר עבודה הפונה להרי הלבנון. הוא תכנן, עיצב ובנה ביסודיות את הבית על פי חזונו כשבני משפחתו מלווים את התהליך בתדהמה ובהתפעלות. את הקן המשפחתי החמים השלימו שני ילדיהם של אלי וליבי - דורון ושי. 

אלי היה איש משפחה חם ודואג לתא המשפחתי שהקים, אותו הציב תמיד בראש סולם העדיפויות שלו. מספרים האחים: "לא הופתענו לדעת ולראות שהוא איש משפחה חם ואוהב, אולם עדיין הופתענו מעוצמת האנרגיות והרגשות שיצאו ממנו. אהבנו ונהנינו לראות אותו אוהב ומפנק, חבר טוב ובעל תומך, מפיץ אהבה וחום לכל עבר ומרגיש את כל בני הבית, כל אחד בנפרד וכולם ביחד." 

בחודש נובמבר שלפני מותו, היה אלי מעורב בתאונת דרכים. אחרי התאונה הרגיש שהוא בשל לעסקים ושזה הזמן לפרוש כנף, לממש את חלומו להקים משרד עצמאי. ואמנם, הוא הקים את חברת "SoftWeb Technologies" שעסקה, בשלב ראשון, בעיקר בתחומים של פרסום, מכירה, עיצוב והפקת מוצרי דפוס, עיצוב תערוכות והקמת אתרי אינטרנט. 

אלי, איש עשייה חרוץ, סקרן ואמיץ, אידיאליסט ואוהב הארץ, תמיד היה "בעניינים". הוא היה אדם בעל משמעת עצמית גבוהה שרץ קדימה - לקראת המטרה, שפעם בו תמיד הרצון לחיים טובים ומשופרים. איש שמח וחברותי, אדם שמבטו נבון וחיוכו רחב, חיוך שכמעט ולא מש מפניו. איש מצחיק ובעל חוש הומור, אדם שדעתו תמיד נוחה עליו. אנרגטי ותוסס, ועם זאת רגיש, חם וטוב לב, חבר טוב לכולם, אדם שבכל עת היה זמין לעזרה, קשוב לכל צרה. בכל שנותיו היה אהוב על המורים שלימדו אותו, על התלמידים שלמדו אתו, על בני משפחה וחברים ששמחו להיות אתו, ועל רבים אחרים אשר פגשו אותו בצבא, בעבודה, בלימודים או במילואים. 

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עברה משפחתו של אלי להתגורר ברחובות אצל המשפחה, כדי להרחיק את הילדים מרעש הקטיושות והפגזים. אלא שבשל מוסר העבודה הגבוה והעובדים אשר חיכו בצפון בחברה הקטנה והחדשה אשר הקים, המשיך אלי להגיע צפונה מדי יום. כעבור זמן, החליט לחזור לבית בגרנות הגליל ולהמשיך לחיות בו על אף המצב. באותם ימים, במקביל לנסיעותיו הרבות, גויס למלחמה מספר פעמים ושוחרר. בפעם האחרונה שבה גויס, ב-2.8.2006, לא חזר. 

ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006), בסמוך לכניסה לקיבוץ כפר גלעדי, נערכו חיילי גדוד "חיר"ם" והמתינו לפקודה להיכנס ללבנון. במהלך התארגנותם במקום, בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ, פגע בהם טיל "קטיושה" שנורה מלבנון פגיעה ישירה. כתוצאה מהפיצוץ נהרג אלי ועמו נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: סגן שמואל חלפון, סגן יוסף (יוסי) קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן-דוד, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מכלוביץ וסמל גריגורי אהרונוב. 

אלי היה בן שלושים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא. הותיר רעיה, בן ובת, שתי אחיות ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן. על קברו נחקקו המילים: "בנה בידיו וארץ אהב - בלבו משפחתו ומתנות חייו". 

ספדה לו רעייתו, ליבי: "איש שלי, בפעם הראשונה שנפגשנו ראיתי איש יפה. במהלך החודשים הפכת לחבר, מאהב, בן זוג, ועם השנים לאבא. ... הדרך שבה אהבת אותנו, אף אחד לא יכול לתאר ואני לא מאמינה שנמשיך לחיות בלי האהבה הזו.רק התחלנו את החיים שלנו יחד, היו לנו כל כך הרבה תכניות ועכשיו אתה עוזב כשרק התחלנו. ... וכמו בפעם הראשונה שפגשתי אותך, חייל יפה שלי, אני נפרדת, וגם הפעם כחייל." 

לזכרו של אלי הקימו בני משפחתו אתר הנצחה באתר מובאים דברי המשפחה, סרט שהופק לזכרו, רשימות שכתבו קרובים וחברים ועוד. כמו כן, המשפחה הפיקה סרט לזכרו של אלי בשיתוף עם העמותה להנחלת מורשת הצנחנים. 
בדברי הפתיחה לאתר כתבו בני המשפחה: 
"... אלי נהרג ברגעי הפריחה הגדולים ביותר שלו והוא בן 34 בלבד. אלי הותיר אותנו בתחושה עצומה של אין וחסר. אלי השאיר אחריו הד עצום בו מעורבבים יחד חייו ומותו." 

כתבו האחים: 
"... אין ספור רגעים בהם ישבנו יחד, רגעים בהם השתיקות הנעימות ובהם השיחות הרבות בהן היינו מדברים על הכול, מתפרצים, מתווכחים, מתקנים את הרעיונות, המשפטים, משלימים אחד את המילים של השני, לומדים כל הזמן אחד מהשני. ... זה, אח יקר, זה היה המסע שלנו. והמסע הזה היה נעים מאוד ויש לנו ממנו זיכרונות נפלאים לרוב. ... אנחנו, אח יקר, מוצאים את עצמנו כעת במסע שהוא שונה, אחר לגמרי, מסע שהוא ארוך וקשה הרבה יותר, מסע כזה שאין בו חוויות, מסע שאותו מלווים רק זיכרונות, מילים וחלומות."

נוסף על אתר האינטרנט שהוקם לזכרו, הונצח אלי בגן זיכרון ביישובו, גרנות הגליל, בסמוך לביתו. כן הונצח בסרט שהופק על ידי בני המשפחה המתעד נקודות ציון בחייו ואת ערב ההנצחה לזכרו שהתקיים במלאות שלושים יום למותו.
יחידת הצנחנים שאליה השתייך אלי הקימה גלעד לזכר שנים-עשר הרוגי אסון כפר גלעדי, הממוקם בסמוך לכניסה לבית הקברות שבקיבוץ.
עוד מונצח אלי באנדרטת הנופלים במועצה האזורית מעלה יוסף, באנדרטת הצנחנים שנפלו במלחמות ישראל הממוקמת בצד הדרך על כביש 40 בין רחובות לגדרה, באתר האינטרנט של הגדוד, באתר ההנצחה בבית יד לבנים בנתניה, העיר המאמצת של חיל החימוש.
כתבו בני המשפחה:
"ההנצחה של המקום בו אתה נמצא נקבעה באמצעות מצבת זיכרון, מצבה אשר מונחת מעליך וקיומה מובטח לדורות, להבטיח לאורך ימים כי כאן אתה טמון ויש לנו לטפל בך עד סוף החיים. ... ההנצחה של אישיותך, של הנפש שבך, היא בלבות האנשים - אנשים אשר מכירים אותך, אנשים אשר בכל לבם אוהבים אותך. אנשים אשר יתלו את תמונותיך, אנשים אשר ישמרו על חפציך, אנשים אשר ינציחו את ציוריך, אנשים אשר יריחו את מטעמיך, אנשים אשר ירצו לזכור מילה במילה מה שאמרת, אנשים אשר ינסו לצבוע את כל השבילים עליהם צעדת, אנשים אשר ירצו לכתוב את סיפור חייך. אולם סיפור חייך, הוא כבר מונצח בתוך סיפור החיים שלנו..."
כתבה גילה, האחות:
"... הגעגועים והמחשבות עליך לא מרפים ממני. אני נאחזת בכל זיכרון ממך, ויש לי המון זיכרונות כאלה... שיתפת אותי במחשבות שלך, היית הנפש התאומה שלי. סיפרת לי תמיד על החלומות שלך והייתי עדה למימוש שלהם. ... אני כל כך מתגעגעת אליך, אלי ... איש גבוה, מלא אנרגיות, מלא שמחת חיים, מוכשר, אדם חם, אינטליגנטי. היו בך המון שמחה ואושר. הדבקת את כולם כשרק התחלת לחייך. ... למרות היותי אחותך הגדולה אתך תמיד הרגשתי נוח, הכול זרם בינינו, צחקנו על הכול, הייתה בינינו שפה משותפת של שנינות והתנצחויות הדדיות, רק אתה ואני הבנו את זה..."
כתבה האחות אורלי:
"שש שנים שלמות אתה צעיר ממני, מספיק זמן כדי להיות אחות בוגרת ומספיק זמן להיות חברה. אבל כל הזמן ובכל תקופה אני זוכרת וחיה את הרגישות הרבה שלך, את החום והאהבה שהפצת לכל עבר, את התבונה הרבה שנשקפה מעיניך ובלטה ובאה לידי ביטוי בכל מעשיך ובקשר עם הסובבים אותך. את התסיסה הגדולה והרצון לחיים טובים ומשופרים, את האנרגיות האין סופיות שלך, את הרצון והנטייה להתחדש כל הזמן. ... והפנים היפות שלך, החיוך, שמחת החיים בעיניים שלך, הם כל הזמן כאן, אבל גם הכאב כאן והוא לא מרפה וההבנה שאין מה לעשות...."
כתב יוחאי, חבר קרוב:
"... אני מאמין בכל כוחי, שאתה אתנו ותמיד תהיה ... תחסר לי המון, לי ולכולם. הכישרון המיוחד שלך בכל התחומים: בעבודה, במילואים, עם החברים ועם המשפחה, כישרון להתמזג, להוביל, להצחיק ולהדהים את כל מי שסובב אותך. ... ועכשיו אלי, כשאתה אי שם, החברות שלנו לא תיפסק. ... אוהב אותך תמיד."
כתב רן, חבר קרוב:
"חברות של פעם בחיים, ללא תלות בזמן, מקום או תדירות. ללא תנאים וללא גינונים. ... קרוב כמעט כמו משפחה, לפעמים הרבה יותר. ... זיכרונות אי אפשר לקחת."
כתב עמוס, חבר לעבודה:
"החייכן המוכשר שכל כך אהבנו כולם / אלי, חברי וידידי הנאמן, / כל כך צעיר וכל כך מקצוען, / אתה חסר לי וכמוני לכולם. / ... / כמה אלפי מיילים טסנו ביחד / כמה שעות ישבנו וחשבנו איך מכמה ברזלים ורעיון / נצליח לפרוץ לעולם ולהסביר שאם מסדרים את הברזלים נכון, / זה עובד ועושה הגיון. / ... / אליהו הנביא עלה בסערה השמימה / כמה נכון הדבר לגביך בהפרש של אלפי שנים / בשני המקרים השארתם אותנו יתומים."
כתב ליאור, סגנו של אלי ביחידה:
"... אלי, בלכתך השארת לי משימה להיכנס לנעליים שגדולות עליי בשבע מידות ואני עדיין לא יודע איך למלא את החלל שנותר, אני מקווה שנוכל לשמור על המחלקה בסטנדרטים שאתה הצבת לה מכיוון שהיא הייתה מקור לגאווה בשבילך. מורשתך תמשיך עם הגדוד ודורות של קציני חימוש עוד יפעלו על פי הרמה שאתה הצבת בגדוד."
כתב דורון, מכר של המשפחה:
"אלי היה אחד מאלה שנגעו. שטבעו חותם. מי שראה אותו, חווה עמוקות את אישיותו. את האינטליגנציה, את היושר האישי, את שמחת החיים ומעל הכול, את פרץ האנרגיה והחיוניות ששפעו ממנו. ... אלי לא פחד מהחיים, לא חשש מהם, לא צפה כישלונות אפשריים. הוא פשוט ראה בהם מרוץ שהוא עתיד לנצח בו. ... אלי התכוון להשתלב בחיים, כמישהו שיוצר משהו חדש. משהו משל עצמו. שמנהיג. שאנשים הולכים אחריו. ... הדבר השני שבלט אצל אלי היה הרגישות העמוקה לצורכי האחר והיכולת לתת. אלי ידע לזהות את הקושי ואז, מתוך שתיקה, פשוט לתת את מה שצריך ללא כל הכנה מוקדמת. ... בתכונות האלו, אלי השאיר חותם עמוק על כל מי שבא במגע אתו."

אתר הנצחה לזכרו

 לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

 לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן בכור לשרה ומאיר. נולד ביום י"א בתשרי תשכ"ב (21.9.1961) בירושלים. יום לידתו העברי, י"א בחודש, מציין גם את ראשי התיבות של שמו: ירון אמתי.
ירון למד והתחנך בירושלים. הוא החל את מסלול לימודיו בגן החובה הסמוך לביתו, המשיך בבית הספר היסודי השכונתי "אגרון" שבשכונת קריית היובל, וסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון "בית חינוך תיכון" ("עירוני ג'?").
ירון היה פעיל מאוד בתנועת "הצופים", שימש כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט "היובל", והיה ממקימי גרעין הנח"ל "אור-עד".
בינואר 1980 גויס ירון לצה"ל ושירת בנח"ל מוצנח. הוא עבר צניחות, קורס מ"כים בג'וערה והכשרה בת חצי שנה בקיבוץ חניתה, לקראת הקמת הגרעין בקיבוץ קדרים. בגיל עשרים ושתיים כבר היה למזכיר הקיבוץ וממובילי הגרעין.
במלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982, שימש ירון כרס"פ (רב-סמל פלוגתי).
בשנים 1988-1984 למד חינוך באוניברסיטה העברית בירושלים והשתתף ב"תכנית שוורץ" למתנ"סים, אך לא הספיק להשלים את התואר.
בשנת 1989 נשא לאישה את חברתו מירב, אף היא חברת גרעין. "הייתה לנו אהבה ללא תנאי, אהבה נצחית," אומרת מירב. לאחר החתונה נסעו לשנה לארצות-הברית, עבדו וטיילו. בתום השנה שבו השניים ארצה לקראת חתונת האח דרור.

ירון החל לעבוד בחינוך נוער בקיבוץ משגב עם שבגליל, ולאחר שנה עברו בני הזוג להתגורר בנצרת עילית, קרוב לבית הוריה של מירב. בשנת 1992 נולדה בתם הבכורה יובל, לאחר שלוש שנים נולד גל, ובשנת 1999 נולד אסף. כשמלאו לאסף ארבע שנים עברה המשפחה להתגורר בזכרון יעקב.
הילדים והמשפחה היו מרכז חייו של ירון. כל שיחה עם אחד מהילדים, יהיה אורכה או תוכנה אשר יהיה, נפתחה במילים "כן חמוד חביב יקר מאוד אוהב אני אותך."
בשנת 1992 עבר ירון השתלמות בבית הספר לביטוח ומאז עבד בתחום הביטוח בחברות שונות. בעשר השנים האחרונות לחייו עבד בסוכנות ביטוח כאחראי על ביטוחים פנסיוניים בחברות גדולות. מעסיקו סיפר כי הוא היה בעל חוש הומור מפותח ונהג להפוך כל דיווח שגרתי לסיפור מצחיק: "הוא היה איש ללא רבב, צנוע ועם מוסר עבודה גבוה."
במשך כל השנים הקפיד ירון לשרת במילואים, ובמסגרת זו אף עבר קורס חובשים קרביים והוצב לשרת בגדוד צנחנים בתאג"ד (תחנת איסוף נפגעים גדודית). הוא המשיך לשרת במילואים למרות גילו המתקדם והתנדב עד יומו האחרון. כמו כן, התנדב גם ליחידת הג'יפים של משטרת היישוב. חבריו ליחידה מספרים על בחור עקבי בפעולותיו, יסודי, שרצה לעזור כמה שיותר. הממונה עליו ביחידת הג'יפים יודע לספר על אדם אחראי, שתמיד הגיע בזמן ונשאר לעזור כמה שיותר. "הוא עבד אצלנו בהתנדבות, היה חייכן מאוד ואיש שיחה מעמיק שיכול היה לדבר על הכול," אמר.
ב-7.8.2006 גויס ירון ב"צו 8" למלחמת לבנון השנייה. הייתה זו הפעם השנייה שגויס למלחמה זו. ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), ערב הפסקת האש, נפל בקרב מאש כוחותינו בכפר קנטרה שבדרום לבנון.
ירון היה בן ארבעים וחמש בנופלו, הלוחם המבוגר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בזכרון יעקב. הותיר אחריו אישה, בת ושני בנים, הורים, אח - דרור ואחות - מיכל. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם.

על קברו הספידה אותו בתו יובל: "אבא, זו הרגשה שאי אפשר לתאר איך מרגישים שמישהו כל כך חסר. אתה בחרת. בחרת להיות שם. כי אתה פשוט אזרח למופת. שום דבר לא יתנהל אותו דבר בלעדיך. אתה לא כאן ואני עדיין לא קולטת איך. אתה תמיד תהיה אתנו בלב. אבל לא נוכל לחבק. עלינו תשמור רק משם ואת פניך לא נראה עוד. אל תדאג אבא. הפולקה תמיד ישאר "לופקה" והדן תמיד יהיה דנק. התקשורת גוביינה תמיד גובנייה. יוסי תמיד יישאר הבן של יעקב שהיה הדוד של יצחק שהיה הנכד של אברם. וסוף סוף נלמד להגיד את המילה סקששיפצקי.
"אני לא מבינה. למה? למה דווקא אתה? שהיית כזה גיבור, איש אהוב כל כך. מי ישב אתי שעות על גבי שעות עד שאני אפתור ואבין נכון תרגיל במתמטיקה יותר טוב ממך? ומי יקנה לי את מנת השווארמה הכי טובה בקיוסק יותר טוב ממך?
"אתה אלינו לא תחזור. כל דמעה שזולגת, כל ברכת תנחומים לא תשיב אותך אלינו. אתה תביט משם, בשקט, ואותך אנחנו לא נאכזב.
"כל שנייה, כל שעה, כל יום ושנה אתה תהיה אתנו. אותך לעולם לא נשכח. איך בכלל אפשר לשכוח אבא שכמוך?
"לפעמים נדמה שתיכנס בכל רגע בדלת רק כמו שאתה יודע .
"אני הילדה הכי גאה בעולם. אתה אבא שלי. שלנו. ורק שלנו. "אוהבת אותך הכי בעולם, יובל."
במלאות שנתיים לנפילתו כתב הבן אסף: "אבא, אנחנו כבר שנתיים בלעדיך, אתה מאוד חסר לנו. אבא, אני אוהב אותך מאוד. אבא, אני מתגעגע, אתה לא יודע כמה חלומות חלמתי עליך. "אבא, הבית השתנה מאז שנהרגת. "אבא, נהרגת שבוע לפני היום הולדת שלי. הרגשתי עצוב שלא היית לחגוג אתי יום הולדת שבע. אימא לקחה אותי לשביל שמוביל לחצר ואמרה לי 'אבא נהרג, אנחנו ממשיכים את החיים כרגיל'. "אבא, אני חזרתי אליך. מה זאת אומרת? חזרתי לכתוב את הנאום הזה. אולי אתה יודע ואולי לא, עכשיו יש לנו כלבה שקוראים לה ג'וני. "אבא, בבית הספר היה לי ממש קשה בלעדיך כמו לשיר את 'התקווה' ולשמוע שירים מרגשים. "אבא, אני רוצה לספר לך שילד אחד אמר לי 'יש לך מזל שאבא שלך נהרג'. נעלבתי מאוד ואמרתי לו שבזכות זה שאבא שלי נהרג אתה קיים. אבא, אמא, יובל, גל ואני מתגעגעים.
"אני ואתה יודעים שהמילה הזאת לא אפשרית, 'אבא תחזור'. "אנחנו אוהבים הכי בעולם."
כתבה יובל: "הייתי רוצה לדעת שאתה כאן. "הייתי רוצה לנשום יחד אתך את האוויר שהיית שומר בשבילי, הייתי רוצה לשמור אוויר גם בשבילך ולהיות בטוחה שתנשום אותו. הייתי רוצה לעמוד עכשיו מולך ולא מעליך. הייתי רוצה לחלוק אתך את הכאב, שתשיב אליו חיוך. "הייתי רוצה לדבר אתך, ולא לזרוק מילים לאוויר כשאף אחד לא שומע. "הייתי רוצה לדעת שאתה כאן, וזה שאתה לא, לא הופך את החיים לסיוט או לבלתי אפשריים אלא הופך אותם ללא מובנים.
"אז הייתי רוצה שתסביר לי, הייתי רוצה שיהיה לי קל להבין זאת כמו דברים פשוטים שהיית מסביר לי פעם, כמו למשל למה השמש שוקעת ושבה לזרוח, למה הפרחים חייבים מים בשביל לגדול, איך אנחנו חיים בזכות הלב שפועם, ואיך מוצאים את כוכב הצפון ומה זה כוכב נופל.
"אבל לצערי אבא, כל תשובה ברורה והגיונית שתיתן לי לא יכולה לשנות את העובדה הקיימת שבגללה אנחנו כאן, ואם כן, תגיד לי מה אני צריכה לשאול.
"הייתי רוצה שתהיה כאן. הייתי רוצה שתגיד לי שהכול בסדר, גם אם אתה לא נמצא. הייתי רוצה שתגיד לי שצריך להמשיך הלאה, איך להתמודד, ותאשר לי כל צעד וצעד שאני מתקדמת בחיים. ואני לא אכעס עליך אם תגיד לי שעשיתי משהו שלא בסדר או שהייתי צריכה לעשות אותו אחרת, כמו שכעסתי עליך פעם כשהבעת דעה שלא אהבתי לשמוע.
"אבל אבא, אני כבר מתחילה לחשוב שכל מעשה שאני אשנה ואעשה לא ישנה את העובדה שאנחנו כאן, ואם כן, הייתי רוצה שתגיד לי מה אני צריכה לעשות כדי שתחזור."
רעייתו של ירון, מירב, יחד עם המשפחה והחברים, מקיימת בצד האבל הפרטי מפעל הנצחה שכל כולו לטובת הקהילה. מירב אף מופיעה בפני קהילות יהודיות ברחבי התפוצות כדי לספר על אישיותו של ירון ועל דרך חייו שדגלה בציונות כאן ועכשיו.

לזכרו של ירון הופק סרט באורך של 45 דקות המביא את מורשתו. אמר בימאי הסרט, איתן דותן: "ירון משקף לנו ציונות שאנחנו מתביישים היום להשתמש בה." הסרט מהווה חלק מפרויקט חינוכי לזכרו של ירון שהיה איש חינוך בנשמתו, ושלזכרו הקימו החברים והמשפחה את העמותה "ציונות ללא מרכאות". מסבירה מירב: "אנחנו רוצים לספר את סיפור חייו ולהמשיך את דרכו. דרך של חברות, רעות, מחויבות וציונות."
בעיזבונו של ירון נמצא מכתב שכתב בתאריך 6.5.1981 כשהיה חייל בשירות סדיר ובו נכתב: "בטלוויזיה שרים עכשיו את השיר 'הן אפשר' וחגיגות יום העצמאות נפתחו בסערה בכל רחבי הארץ. רק לא במוצב שלנו. מלבד מעט צ'ופרים שקיבלנו הכול כרגיל, לאחר שאתמול ערכנו טקס יום הזיכרון עם משמרות, אבוקה וכו'.
"אמנם לא עליתי בעלייה השנייה ולא בשלישית, אבל אני מרגיש ציוני בלי מרכאות מפני שעכשיו צריך להמשיך את מה שאותם ציונים הקימו, ולדאוג שימשיך טוב. וכל זאת, כשאתה חושב למה אתה נמצא ביום העצמאות במקום בו אני נמצא, אתה מרגיש שתי צביטות - האחת, הלוואי ולא הייתי כאן. והשנייה, מעין גאווה שדווקא בחלקך נפלה הזכות להגן ולשמור על מדינת ישראל. אבל משפטים מתוך זה יוכלו לפרסם בתור 'מכתבי יורי' לאחר שאמות במלחמה הבאה."
בחול המועד סוכות תשס"ח נחנך בזכרון יעקב, בתמיכתה של המועצה המקומית, "גן ירון" שנועד לשקף את אורח חייו של ירון, אופיו וערכיו. הגן מתוכנן כנקודת יציאה לפארק "אלונה" הסמוך. על פי התכנית, ייבנה בגן תאטרון פתוח שיכיל כחמישים מקומות ישיבה וישמש להתכנסויות של קבוצות ולפעילות של המושבה לזכרו של ירון.
עוד הונצח ירון בספר שהכין גרעין "אור-עד" לזכרו.
עמותת "ציונות בלי מרכאות" הקימה אתר אינטרנט לזכרו שכתובתו www.yaronamitai.org
בערב יתומים שנערך בחסות הרמטכ"ל בחודש יוני 2007 בבנייני האומה בירושלים, נשא דברים בנו של ירון גל: "מכובדיי, כבוד הרמטכ"ל, והשותפים לגורלי, אני עומד כאן לפניכם מפני שיתום אני. מוזר לי עדיין להשתמש במילה זו, מילה עוצמתית, החלטית וקשה. למדתי הרבה דברים בחיי, אך לא למדתי להשתמש במילה זו, בטח לא בגוף ראשון. רבים מכם כאן, היום, בגלל אותן סיבות כמוני, ואני משער שאתם מבינים את תחושותיי.
"התייתמתי מאבי, ירון אמתי, במלחמה האחרונה, מלחמת לבנון השנייה. אבי היה החייל המבוגר ביותר שנהרג במלחמה זו. מתנדב היה, מזמן יכול היה לעזוב את שירותו במילואים, ובטח ביחידת הצנחנים בה שירת. אבל הוא לימד אותנו לתת. לתת למשפחה, לתת לחברים, לתת למדינה. כך היה אומר: 'גם אם זה בא על חשבונך - לתת'. והוא נתן, אבא, נתן הרבה, לנו, לחברים ולמדינה את חייו נתן.
"אבי היה בן ארבעים וחמש בנופלו. פעמיים נכנס התאג"ד בו שירת כחובש קרבי ללבנון. בפעם הראשונה נכנס למרכבא ויצא משם בשלום. פגשנו בו לאחר מכן. באותו יום בערך נכנסה יחידתו פעם שנייה ללבנון, לקנטרה. שם בלהט הקרב נהרג אבי. זכיתי לגדול במשפחה מאושרת עם אבא מהאגדות. אבא שלקח אותנו לכל פינה בארץ הזאת, להכיר כל בור מים, כל תל וכל משעול. מאז שנפל שמעתי לא פעם את המשפטים: 'נופלים ההולכים ראשונים', 'ה' לוקח את הטובים ביותר'. נראה לי שזה נכון, ואם כך, הרי כולכם כאן השותפים לגורלי, מרגישים כמוני ויודעים על מה אני מדבר. אבל עם כל הכאב אנו צריכים להמשיך בחיינו, עם כל הקושי צריך לדבוק בחיים, להמשיך. היה לי אבא, ומה שנותר זה רק כאב, כאב גדול ואין-סופי, כאב שיישאר לתמיד. לעד!"
מאיר, אביו של ירון, קרא הספד ביום השנה לנפילתו: "לפני כחודש הרגשתי לא טוב ואמא לקחה אותי מהר לבית החולים. כנראה שהשנה האחרונה לא הוסיפה לי בריאות. אני מספר לך את זה כי אני יודע שתמיד כעסת כאשר הסתרנו ממך ולא סיפרנו לך מה שקורה איתנו ועמדת על כך שנשתף אותך בכל דבר. האמן לי ירון רציתי לספר לך אבל זו הפעם הראשונה שחיפשתי אותך ולא מצאתי. אז עכשיו ניתנה לי ההזדמנות הראשונה לספר לך. במהלך החיפושים שלי הגעתי שם למעלה למדור לחיפוש קרובים ורק לפני זמן קצר אמרה לי אישה חכמה אחת, האמא של בנייה ריין, כי צריך לחפש במדור של הרוגי מלכות ואז ראיתי כי הכינו שם מקום ל-119 נשמות טהורות ושם כבר לא הייתי צריך לחפש יותר, כי סידרו אתכם בשורה העליונה לפי הגיל ואתה ירון היית הראשון, כרגיל.
"ירון, לפני שנה כאשר קמנו מהשבעה בבוקר, חגגנו יום הולדת לאסף, בערב, יום הולדת 7, אתה היית אוהב את זה ואילו עכשיו ירון, פתחת לנו שנה ואני בתום השבעה הפעם סוגר שבעים, כן, כן, בעוד שבוע ואתה נותן לי הזדמנות נוספת לחפש אותך. אתה בטח יודע ששבעים= "עין", ועין לירון צופיה וירון אין- איננו".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מעונקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן הלנה ואלכסנדר יגושין. גדל בבית ציפי ומאיר אסף. נולד ביום ה' בחשוון תשמ"ה (31.10.1984) בקייב שבאוקראינה.

בחודש ספטמבר 1992, כשמלאו לאלכס שש שנים וחצי, הועלה לארץ על-ידי רבני כפר חב"ד. הוא שהה בכפר חב"ד ארבע שנים וחצי, עד בואה של אמו לישראל. בשל בעיות שונות של אמו נמסר אלכס על-ידי שירותי הרווחה למשפחת אומנה בכרמיאל. אלכס התקבל במשפחת אסף באהבה גדולה ובחום שהיה חסר לו באחת-עשרה שנותיו הראשונות; כבר בימים הראשונים לשהותו בביתו החדש ביקש לכנות את הוריו המאמצים "אבא" ו"אימא" והתייחס לאחיו החדשים - תומר, צביקה, גל ושמרית - כאחים לכל דבר, והיה להם לאח אהוב.

אלכס החל את לימודיו בכיתה ה' בבית-הספר היסודי "אלון" שבכרמיאל ומיד כתב בכל מחברותיו את שם משפחתו החדש - אסף. בסיום כיתה ו' עבר לחטיבת-הביניים "מגדים" שבעיר והמשיך לחטיבה העליונה "אורט מגדים".

בהגיעו לגיל שש-עשרה מיהר להוציא תעודת-זהות וביקש מהוריו המאמצים להחליף באופן רשמי את שם משפחתו לאסף. לבקשתם, הסכים להמתין עד גיל שמונה-עשרה כדי שיוכל להחליט לבדו על הצעד; בהגיע הרגע הנכסף, ביום הולדתו השמונה-עשרה, ניגש אלכס למשרד הפנים בכרמיאל, שינה את שם משפחתו מיגושין לאסף והיה למאושר באדם. המזכירה בתיכון "מגדים" מעידה שאלכס לא נח ולא נרגע עד ששינתה את שם משפחתו ברשומות בית-הספר; כך נהג גם עם הפקידה במשמר האזרחי, שם התנדב במהלך שש שנים, מלא גאווה על שהשיג את שאיפת חייו.

אלכס היה נער חייכן ונמרץ, שהתנשא לגובה של כמעט שני מטרים, ובלט כאדם בעל ערכים ולב רחב וחם. מוכן היה לעזור לכל אחד ובכל עת, להשקיע ולעשות למען הזולת. מורותיו העידו על רוח ההתנדבות ויכולת הנתינה שניחן בהן ועל מעשים הראויים להערכה. בעיני רבים, ובמיוחד בעיני המשפחה, נחשב אלכס ל"מלאך" - התגלמות הטוב, היושר והנאמנות. הוא אהב לשחק כדורגל וכדורסל, גילה כשרון יוצא מן הכלל לציור, התמצא במחשבים, אהב מכוניות - ובמיוחד את מכונית ההורים - אך בעיקר נמשך למוזיקה: מדפי חדרו היו עמוסים בתקליטורים וכלי שמע מכל הסוגים ובעיזבונו נותרו דיסקים רבים עם המוזיקה שאהב.

את לימודיו סיים אלכס בהצלחה רבה והביא הביתה תעודת בגרות לתפארת משפחתו ולתפארת בית ספרו.

אלכס אהב מאוד את אחיו. תומר, אחיו הבכור, קצין בכיר בצה"ל שבתפקידו האחרון שימש כסמג"ד, היה עבורו מודל לחיקוי. אלכס העריץ אותו והלך בדרכו.

אלכס אהב לשבת ליד צביקה, שהיה למקצוען בגרפיקה ממוחשבת, ולהתפעל מביצועיו במחשב. גל היה לחברו הטוב ביותר, פער הגילאים ביניהם היה קטן והם שיחקו יחד במחשב, צפו בסרטים, ושוחחו שיחות נפש. שמרית היתה עבורו האחות הקטנה והלמדנית, הוא העריץ אותה ושמר עליה מכל משמר.

בסוף חודש יולי 2004 התגייס אלכס לצה"ל, הוצב בגדוד "רותם" בחטיבת גבעתי והחל את מסלול הכשרתו כלוחם בחטיבה. את הטירונות והמסלול סיים כחייל מצטיין, נשלח לקורס מפקדי כיתות והיה למפקד בצה"ל.

בקרב מפקדיו ופקודיו נחשב אלכס כאדם משכמו ומעלה; כמפקד היווה דוגמה אישית וחייליו כינו אותו "האבא שלנו". אלכס דאג לכל מחסורם של פקודיו ולעולם לא הלך לישון לפניהם. כל חיילי הגדוד אהבו את אלכס והעריכו אותו, מפקדיו סמכו עליו ושיבחו את התנהגותו המופתית. רוח ההתנדבות המשיכה לפעום בו גם בעת שירותו הצבאי, ובחופשותיו הקצרות המשיך לפעול במשמר האזרחי שבמקום מגוריו ולצאת לסיורים.

אלכס היה לוחם בגוף ונפש. הוא היווה מקור גאווה לחבריו, חייליו ומפקדיו, ובראש וראשונה למשפחתו, שראתה בו בן יקר ואהוב, אח וחבר מושלם. לכל מבצע התנדב ראשון וביצע את המטלות לשביעות-רצונם של מפקדיו. גם למבצע האחרון, שבו קיפד את חייו, התנדב לצאת אף שלא נדרש לכך.

לאלכס היו חלומות רבים. שאיפתו היתה לתרום למדינה בכל דרך אפשרית, והוא דיבר על קריירה ביטחונית - התגייסות למוסד או לשירות הביטחון הכללי - לצד המשך לימודים. לדאבון הלב, כל חלומותיו ותוכניותיו נגדעו כשתרם את היקר מכל - את חייו.

אלכס נפל בקרב במלחמת לבנון השנייה ביום כ"ט באב תשס"ו (23.8.2006). במהלך הלחימה בלבנון הועלה עם גדודו, גדוד "רותם", לשטח הלחימה. הכוח ערך סריקות באזור בליידה שבגזרה המזרחית, למרגלות רכס רמים, עת עלה על מוקש שהטמין צה"ל בעבר בצד הלבנוני. אלכס נהרג כתוצאה מהתפוצצות המוקש; עוד שלושה חיילים נפצעו. יחידות מובחרות של חיל-ההנדסה הוקפצו אל האזור על-מנת לסייע בחילוץ הפצועים. החילוץ ארך זמן רב ורק בתום שעות פעולה ארוכות של חיילי ההנדסה ולוחמי גבעתי פונו הנפגעים מהשטח.

אלכס היה בן עשרים-ושתיים בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכרמיאל. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

כתב מאיר, אביו המאמץ של אלכס: "לב של זהב לנצח נדם/ בגופך האדיר שוב לא יפעם/ לא נשמע את צחוקך הקולח/לא נשמע עוד צעדך הבוטח.// איך לא תבוא גיבור החיל/ תתגנב לחדרך בחשכת הליל/ כיצד נדמו בחדרך מכשירי הקול/ את השקט הזה לא נוכל לסבול // הכאב של חסרונך אינו מתעמעם/ עם כל רגע וכל יום מתעצם/ גיבור שלנו שעמד ביום פקודה/ חרט בדמו את שמו במצודה (מצודת יואב).// כל שרצית הוא אלכס אסף/ מדוע אלוהים שנותיך לא יסף/ מדוע נעוריך באחת גדע/ ולמה בי למה לא נגע/ במקומך את חיי הייתי מקדיש/ עכשיו נותרתי אחריך לומר קדיש."

לבקשתה של האחות שמרית, נחקקו על קברו של אלכס המלים "את הכנפיים שלך קיבלת עוד בחיים."

חבריו ביקשו להוסיף את המלים "חותמך חקוק בלבנו לעולמי עד."

ליד קברו של אלכס ניצבת אדנית ועליה חקוקות המלים שחיבר האח צבי: "זיכרון של משהו קרוב/ משהו שכבר לא איתנו/ קרוב שהלך רחוק/ רחוק אבל בלבנו/ גיבור שחקוק בגאוותנו/ צחוק שנשאר בראשנו/ ילד שתמיד נזכור/ חבר כזה שתמיד רצינו."

משפחתו של אלכס הפיקה מדבקה עם שמו, תאריך הולדתו ונפילתו ובצדה הכיתוב "לא נשכח".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אליס וסלמון. נולד ביום כ"ד בשבט תשל"ח (1.2.1978) במעלות. עם הולדתו הצטרף לבית חם ואוהב המונה שלוש אחיות - ריקי, סיגל וארנה, שני אחים - אלי ויאיר, וזוג הורים מעניקים ואוהבים.
מוטי גדל והתחנך במעלות. את שנות ילדותו בילה בגן הילדים "דורון" ועם השלמת שנות הגן עבר ללמוד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "נתיב מאיר". בסיום שש שנות לימודיו היסודיים נרשם לבית-הספר "אורט מעלות" שם למד בחטיבת-הביניים ובתיכון.
במהלך שנות לימודיו בתיכון, במסגרת פרויקט המחויבות האישית, השקיע מוטי מזמנו וממרצו בהתנדבות ל"משמר האזרחי" והמשיך בכך גם בתום תקופת הזמן שנדרשה בפרויקט. קרבתו של בית "המשמר האזרחי" לבית "מגן דוד אדום" הובילה את מוטי לאחר שעות ההתנדבות ב"משמר האזרחי" לסייע גם במד"א וברבות הימים בעת שירותו הצבאי, בעקבות עבודתו ההתנדבותית במד"א, פעל להוצאת רישיון נהיגה על אמבולנס צבאי. מוטי הוסיף ותרם ליישובו גם במרכז האמנויות של מעלות, שם סייע באחזקת המקום ובטיפוחו.
משחר ילדותו פיתח מוטי אהבה ותשוקה למוזיקה ולנגינה ובחירתו הייתה באמנות התיפוף. כילד, פיתח כישרון זה בשעות רבות של תיפוף על כלים מאולתרים כגון סירים וכלי מטבח ככלי הקשה ובאין בנמצא מערכת תופים מקצועית, העלה רעיונות יצירתיים נוספים לאלמנטים שישמשו כתופים.
לבד מהכישרון המדהים שהפגין בתיפוף, היה למוטי כישרון מדהים לא פחות בהעלאת חיוך במצב רוח ירוד, וזאת הודות לאופיו הליצני ופניו העטורות בחיוך כובש. אופטימיות ושמחת חיים היו מתכונותיו המרכזיות; שתיהן יחד וכל אחת לחוד היוו כלי ביצירת אישיותו המיוחדת כל כך ושובת הלב. לכשנשאל מוטי על מצבו, בריאותו או כל שאלה דומה, ענה בטבעיות תשובה שלאחר נפילתו הפכה לסמלו - "הכול דבש" או לחילופין: "מלקקים דבש" - תשובות המתארות מצב מושלם ושניתנו גם כשהמצב לא היה בדיוק כך.
את שמחת החיים וכישרון התיפוף מימש מוטי בלהקת "לא לירוק על הרצפה". הלהקה שהוקמה כמעין בדיחה פרטית של חבריה הצליחה להעלות חיוך על פניהם של הצופים בחזרות או בהופעות המאולתרות של השלושה.

כנער מתבגר גילה מוטי עניין רב בענף תעשיית המשאיות. סקרנות זו שלא פגה הניעה אותו, עוד בהיותו תלמיד תיכון, להירשם לקורס קדם-צבאי לקבלת רישיון על רכב משא, על מנת להבטיח את עתידו בענף זה. הוא סיים בהצלחה את הקורס וציפה לגיוסו, אז, ידע, יוכל לעשות שימוש בידע ובניסיון שרכש.
בסוף חודש יולי 1996, מיד עם תום לימודיו, התגייס מוטי לצה"ל. לאחר שלושים ימי טירונות והכשרה שובץ כנהג בחיל הים ביחידת העילית של צה"ל - הקומנדו הימי ("שייטת 13"). בשירותו ב"שייטת" השיג מוטי את כל אשר שם לו למטרה ובה בעת תרם למערכת בצורה יוצאת-דופן כחייל נאמן וממושמע אשר היה חביב על מפקדיו וחבריו ליחידה. בזכות היותו חייל למופת ניתנה למוטי האפשרות להשתתף בקורס לנהגי אמבולנס ובכך סגר מעגל נוסף בחייו הקצרים, מעגל שנפתח בשנים שבהן התנדב במד"א.
עם שחרורו משירות סדיר הוצב מוטי ביחידת הצנחנים ושם הכיר חברים חדשים ורבים אשר ליוו אותו בשירות המילואים ואף בחייו האזרחיים כחברים להגה.
ביום 21.5.2003 ניצב מוטי שמח וגאה מתחת לחופה לצד בחירת לבו חפצי, וכרת עמה את ברית הנישואין. זמן קצר לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר בעיירה שלומי שבגליל המערבי. בנם בכורם, שלו, הגיח לאוויר העולם ב-23.7.2004 ומילא את מוטי באושר בלתי נדלה. הולדתו של שלו היוותה נקודת מפנה בחייו; את כל מרצו ומשאביו השקיע מעתה בגידול הרך הנולד ובטיפוחו.
את פרנסתו מצא מוטי כנהג משאית בחברת ההובלות "מובילי מעונה", ומיד עם הולדת בנו שודרג לסדרן החברה. פן מקצועי חדש זה הרחיב את אופקיו ופתח את סקרנותו בפעם הראשונה לתחום המחשבים והאינטרנט. עם פיתוח הסקרנות החדשה החל מוטי ללמוד באופן עצמאי את תורת המחשב והאינטרנט. בתוך זמן קצר שלט ביד רמה בתחום זה, ואף ניצל את היתרונות הטכנולוגיים הגלומים בו בחיי היום-יום.
ב-2.8.2006 גויס מוטי ב"צו שמונה" לשירות מילואים עקב מלחמת לבנון השנייה. בליל ה-5.8.2006 הועברה יחידתו מן המפקדה אל גבול הצפון למטרת חידוש הספקה וציוד. בהגיעם למקום היעד חיפשו מוטי וחבריו ליחידה מקום מוצל לנוח בו עד אשר תתקבל הפקודה להיכנס אל מעמקי הלבנון עם ההספקה והציוד. את המקום המוצל מצאו חברי היחידה תחת עץ בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי. במקום זה, ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006), מצא אותם טיל קטיושה אשר בפגיעה ישירה הפר באחת את השלווה, הצחוק, הטוהר והחוסן וגרם למותם של שנים-עשר מחיילי היחידה. עם מוטי נפלו: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ' וסמל גריגורי אהרונוב.
מוטי היה בן עשרים ושמונה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בשלומי. הותיר אישה, בן, הורים, שני אחים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו נחקקו המילים: "בעלי אבי בננו אחינו ויקירנו, אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
לזכרו של מוטי הוקם אתר אינטרנט בכתובת www.motib.com. באתר, אלבום תמונות, רשימות לזכרו, קישורי וידאו לדברי הספד שנאמרו מפי מפקדים, קרובים, עמיתים לעבודה וחברים, סרטונים שנערכו על-ידו ולזכרו, קישורים לכתבות שהתפרסמו בתקשורת ועוד.
כתבה רעייתו חפצי: "מוטי היה בן אדם מיוחד ויחיד. בעל אוהב, מסור, אבא נהדר ואיש משפחה למופת. מוטי, אם רק היית יודע כמה צער גרמת וכמה לבבות שברת ושרפת מאז שהלכת מאתנו. אבל אני מבטיחה לך שתמיד נזכור ונאהב אותך לעד וששלו יגדל עם זיכרונות וסיפורים יפים ממך, ואני בטוחה שהוא התגאה בכך שזכה, אמנם לזמן קצר מאוד, לאבא מדהים כמוך. אז אני מקווה שאתה שם למעלה שומר עלינו ואתנו בכל צעד. אוהבים ומתגעגעים יותר ממה שנדמה לך, חפצי ושלו".
כתבו ההורים: "מוטי, כשהמציאו אותך יצרו מלאכת מחשבת. חם, תומך, דואג ואוהב. למה שאתה מסוגל איש לא מסוגל כי היית סופר-ילד. בזכותך הצחוקים בבית, בדיחות וצחוק אין-סופי. היית הכוכב הנוצץ, נתת בלי לבקש. אתה ילד מושלם. אתה ילד גדול, בטוב וברע אתה בסביבה, היית אוזן קשבת. אתה אוצר, אתה מלאך, מה שנשאר זה להיפגש למעלה, מלאך של אימא, וכמה שיותר מהר".
כתבה האחות ריקי: "אח יקר, צנוע ועניו, אוהב הבריות, חדור מוטיבציה בכל אשר עסק, איש משפחה מסור, אוהב ונאמן, אף פעם לא פעל למטרותיו האישיות, למול עיניו תמיד רק טובת משפחתו וחבריו. בעל נשמה טובה ומיוחדת (רק הטובים הולכים), לב רחב שתמיד מחבק ומנשק. מוטי, מתגעגעת אליך, למיילים שלך שפתחו לי בחיוך רחב כל בוקר (חיוך שמאז נעלם), לצחוקים שלך, לשבתות וחגים אתך, ובכלל. אוהבת אותך מאוד".

האחות סיגל נפרדה מאחיה בשיר:
"מוטי, אח יקר,
איבדנו מלאך, איבדנו אותך וזה כואב,
ורצינו שתדע שתמיד תישאר אצלנו בלב.
ליצן, חווינו אתך חוויות שלא נשכח לעולם,
אדם עוזר, היית ותמיד תהיה בשבילנו האחד,
משום שאתה אדם כל כך מיוחד,
אוהב,
אדם שנכנס לכל אחד בקלות אל תוך הלב.
בחוש ההומור שלך הנעמת לכולם את הזמן.
מוטי,
קרעת לנו את הלב כשליווינו את ארונך העטוף בכחול-לבן.
חשוב לנו מאוד שתדע שדמותך תלווה אותנו לעד, בכל זמן, בטוב וברע".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן שרה ורפאל. נולד ביום כ"ו באדר ב' תש"ל (3.4.1970) בעפולה, ילד שלישי להוריו, אח ליצחק, רמי וענבל.
בהיותו בן שנה, משפחתו עברה להתגורר במושב שדה יצחק. הוריו השתכנו בבית סוכנות קטן והקימו משק חקלאי. שלומי עבר את כל ילדותו במושב, ילדות מאושרת מוקפת טבע וחברים, ורצופה מתן עזרה להוריו במשק הקטן, שגדל והתפתח לתפארת. באותן שנים גם קיבל את שם החיבה שלו, שלומי.
שלומי החל את לימודיו בבית הספר היסודי "כרכור", והמשיך את לימודיו בחטיבת הביניים ובבית הספר התיכון הטכנולוגי במועצה האזורית מנשה.
שלומי התגייס לצה"ל בשלהי חודש ינואר 1989. כיוון שהיה חדור מוטיבציה, שירת בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל ובמסגרת השירות הצטרף לגרעין "עורב", בקיבוץ אדמית שבגליל.
בתום שירות החובה שב שלומי למושב, ערש ילדותו, והצטרף להוריו ולאחיו בטיפוח המשק החקלאי. למשכנו בחר בבית קטן, ששיקף את אישיותו החמה ומלאה אהבת הזולת. בבית זה אירח מפגשי חברים רבים, שם העביר את זמנו עימם בעיסוקים האהובים עליהם, בצליית בשר "על האש" ובבילוי בנעימים.
שלומי היה קשור מאוד למשפחתו. כל בוקר בבוקרו אכל ארוחת בוקר משותפת עם הוריו ואחיו במטבחה של אמו שרה, ושם גם סוכמו העניינים הטעונים טיפול במהלך יום העבודה: היכן לקטוף, היכן לרסס, מי מהאחים צריך לעשות מה ולאן עליו ללכת. גם סעודות ליל השבת היו חוק לשלומי ולכל המשפחה, ואיש לא ויתר עליהן במהלך כל השנים. הקשר למשפחה בא לידי ביטוי גם ביחסו של שלומי לאחייניו. שלומי היה רווק וללא ילדים, ואת כל תשומת לבו השקיע בתשעת אחייניו. שלומי ראה בהם את ילדיו, שיחק איתם, לקחם לדיג והשתובב עימם בכל הזדמנות.
מעת לעת פינק את עצמו, לקח חופשה ארוכה מעבודתו ויצא לטיולים בחו"ל. שלומי אדם סקרן, ואת טיוליו ניצל להכיר מקומות רחוקים ואקזוטיים כאוסטרליה, הודו ומזרח אסיה. הוא לא משך את ידו גם מטיולים ברחבי הארץ, אותם עשה בלוויית שק שינה ואוהל, כיאה לבוגר יחידה קרבית.
שלומי איש גדל גוף ועדין נפש, מתולתל שיער וחייכני. אמן בנפשו ובעל תבונת כפיים, חובב ספורט ואוהב בעלי חיים. את זמנו החופשי מעבודה חילק בין פיסול בקרמיקה, עשיית ויטראז'ים, עיסוק בדיג ובצלילה וצפייה במשחקי כדורגל.
כשנה לפני מותו החל שלומי בפרויקט גדול של טיפוח דגי נוי. מה שהחל כתחביב הפך חיש מהרה לעסק, אליו התמסר שלומי בכל מאודו. כיוון שכך בנה אקווריומים, תפר רשתות לדגים, השתלם והפך למומחה לנושא.
שלומי אהב מאוד את הצבא, והלך תמיד בשמחה לשירות המילואים. עבורו הייתה זו הזדמנות לפגוש שוב את כל חבריו שאהב, איתם בילה זמן רב וחברתם היוותה חלק חשוב מאוד מחייו. כאשר שאלוהו פעם מה תפקידו בצבא, השיב: "אני האבא של כל החיילים ביחידה".
כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה נבצר משלומי להבין מדוע לא גויס, במיוחד לאחר שאחיו רמי קיבל כבר צו שמונה. חרף זאת ארז את תיקו, ובקוצר רוח חיכה לקריאה. כאשר זו הגיעה התייצב מיד.
שלומי נפל בקרב בגבול הצפון ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006) והוא בן שלושים ושש. קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי הרגה אותו ואת חבריו ליחידה, בעת שהמתינו להצטרף ללחימה בלבנון. עם שלומי נפלו: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל מוטי בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ' וסמל גריגורי אהרונוב.
לאחר מותו הועלה שלומי לדרגת רב-סמל ראשון. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית שבבית הקברות הקטן במושב שדה יצחק. קברו נח תחת עץ זית ונשקף אל מול נוף השדות, ביטוי לטבע שכל כך אהב. שלומי הותיר אחריו הורים, שני אחים, אחות ואחיינים.
בני המשפחה מספרים: "שלומי כולו חיים, וקשה לדבר עליו בלשון עבר ולסכם את חייו ואת מורשתו. כל שבידנו לומר, שמורשתו עבורנו היא אהבת המולדת ואהבת החיים והאנשים, אהבת המשפחה ואהבת האדמה, אדמת ארץ ישראל אותה טיפח ועליה נפל. יהי זכרו ברוך".
בעז, מפקד הפלוגה של שלומי עד כשנה וחצי לפני מותו, כתב למשפחתו: "אנחנו משאירים את שלומי כאן, באדמה הטובה של עמק חפר, אבל אנחנו לוקחים אותו אתנו בלבנו.
"אנחנו מחזירים את שלומי לאדמה ממנה נולד, עליה צמח וגדל להיות גבר שבגברים, ושממנה הוציא את לחמו. "שלומי צמח כמו פרח בשדות העמק, כמו הפרחים שמהם התפרנס.
"אנחנו, החברים מהיחידה, לא רוצים להיפרד משלומי. אנחנו רוצים להמשיך ולהיות אתו, להמשיך להרגיש, להמשיך ולזכור.
"אני מסתכל על האותיות במודעה - העין רואה, המוח מבין, אבל הלב ממאן לקבל, מסרב לקבל את רוע הגזירה. "שלומי צרוב אצלנו בלב, צרוב אצלנו בנשמה: היופי הפנימי, השלמות כאדם, ההתחשבות בכל אדם..."
מיכל, גיסתו של שלומי, הספידה אותו במלאת "שלושים" למותו:

"שלומי,
חלף חודש ארוך בלעדיך,
חודש של כאב חד ומתמשך,
חודש של צער רב וגעגועים קשים.
כולנו מנסים לקלוט את העובדה
שלעולם לא תחזור,
אך זה קשה.
קשה להמשיך את השגרה
שבעצם איננה רגילה, מאחר ובכל פינה:
בבית, במשק ובמשפחה
נפערו בורות עמוקים וחלולים,
לתוכם אנו מועדים ומרגישים את חסרונך.
אך לבנו מלא בך בכל יום, שעה, ודקה.
שלומי.
מאז שעזבת אותנו
אנשים רבים מגיעים לנחם ולעודד
ועוטפים אותנו
בחום, אהבה ותמיכה.
התרגשנו לראות את כמות האנשים
שכיבדו ואהבו אותך, בחייך וגם במותך.
במשך חודש זה הבנו
מדוע אהבת כל כך ללכת לצבא
לאחר שהכרנו את כל חבריך
הנאמנים והאוהבים מהמילואים.
שלומי.
תמיד נהגנו לבקש ממך דברים
לעזור פה, לקחת לשם, לתקן, לבנות...
ידענו שיש על מי לסמוך
ואתה נענית לנו ברצון ובמאור פנים.
אז...יש לי עוד כמה משימות בשבילך.
המשך להיות אתנו ברוחך,
שמור על כולנו מלמעלה,
חזק אותנו
ותן לנו את הכוח
להמשיך הלאה".
אחייניתו של שלומי, יובל, כתבה לזכרו: "דוד שלומי, 30 ימים עברו ואתה לא אתנו. שלומי יקר, אתה חסר לנו. מרגישים את חסרונך בארוחות ליל שבת, כאשר השולחן ערוך וסביבו כסאות, אך הכסא שלך ריק, ואף אחד אינו מעז למלא אותו.
"אף פעם לא קראתי לך דוד, כי היית כמו חבר, כמו אבא שלי. הרגשתי כל כך שאהבת אותי ועכשיו אתה חסר לי. אני מתגעגעת מאוד ומרגישה בחסרונך.
"לפני כמה ימים מתו לי כמה דגים באקוואריום שקנית לי ליום הולדתי, ולא ידעתי מה לעשות. חשבתי שאם היית עדיין אתנו, היית פותר את הבעיה במהירות.
"ואתמול היה לי חוג בלט בחדרה. אימא ואבא לא יכלו להסיע אותי, כי הם הלכו לאזכרה של חבר שלך, דני מהיישוב אחיטוב. ואז נזכרתי בך שוב, שתמיד היית עוזר ולוקח אותי לחוג בכיף. וזה לא נגמר רק בכך, שהרי תמיד לפני שחזרנו הביתה, נהגת לפנק אותנו בעוד כמה דברים. שלומי, אתה אתנו עם כולנו, תמיד תישאר בלבנו. דוד יקר. נוח על משכבך בשלום, אוהבת, אחייניתך יובל".

מתוך דברים נוספים שכתבה יובל לזכרו של שלומי, דודה האהוב :
"כמו מתוך חלום
עינייך הטובות בנו מביטות כל יום
זוכרים אותך תמיד
אתה איתנו... עבר, הווה, עתיד...
הלכת מאיתנו ביום בהיר אחד של מלחמה
השארת אחריך שובל גדול של אהבה
ילד שהטבע בשבילו הוא לא זר
מושיט את היד לכל חבר לכל מכר
נוגע - לא פוגע עם קסם של מבט
ואפילו לא הספקת למצוא את האחת...
כמו מתוך חלום
עינייך הטובות בנו מביטות כל יום
זוכרים אותך תמיד
אתה איתנו... עבר, הווה, עתיד...
עם כובע הבוקרים טיילת בשבילים
עם הג'ינסים הנצחיים ואהבת הטיולים
הכרת כל פרח וכל סלע
עם כוס קפה בחיק הטבע
אהבת להיות בכל מקום בשביל כולם
היום כולנו כאן ואתה הלכת לעולם...
כמו מתוך חלום
עיניך הטובות בנו מביטות כל יום
זוכרים אותך תמיד
אתה איתנו... עבר, הווה, עתיד...
שלומי אותך לנצח לא נשכח
בליבנו אתה לעד ומאיתנו שאת אף אחד לא יקח...
משפחה גדולה מאוחדת וכואבת
שאותך כל כך אוהבת. תמיד אותך נזכור
נפלת למען מדינה שכה אהבת ובעיני כולם היית גיבור."

קישורים נוספים ששלחה המשפחה לזכרו

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן עליזה ואליהו. נולד ביום י"ג בתשרי תשל"ח (25.9.1977) בכפר סבא. אח בכור למיכל. גדל והתחנך בכפר סבא: למד בבית-הספר היסודי "יצחק שדה", המשיך לחטיבת-הביניים "שז"ר" וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "הרצוג", שם למד במגמת מזרחנות. זיו אהב מאוד ספורט, בעיקר כדורסל, והיה חובב דיג וים מושבע.
בפברואר 1996 התגייס זיו לצה"ל ואותר ליחידה 8200 - יחידת האיסוף המרכזית של חיל המודיעין. הוא עבר קורס מש"קי לוגיסטיקה והוצב לחטיבה 35 בגדוד 101.
לאחר שחרורו החל זיו לעבוד בשירות הביטחון הכללי תוך שהוא משלב לימודים לתואר ראשון בחוג להיסטוריה של המזרח-התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. במקביל, למד בקורס רכש ולוגיסטיקה באוניברסיטת בר-אילן. בהמשך, החל לעבוד בחברת "ברק - 013".
זיו סיים את הליכי המיון לגיוס למשטרת ישראל כטכנאי זיהוי פלילי, סיים את לימודי המזרחנות באוניברסיטה ועמד בפתחה של תקופה חדשה. הוא היה בחור יפה-תואר, חסון וגבה קומה, תמיד מוכן לתת ולעזור ללא כל ציפייה לתמורה או תגמול. היה בו השילוב הנדיר של גוף בריא, נשמה טהורה ולב זהב. אכפתי, אוהב ונאהב על ידי כולם, בעל שמחת חיים וחיוך ענק שאפיין אותו כל כך.
בעת מלחמת לבנון השנייה גויס זיו לשירות מילואים והצטרף ליחידתו - חטיבת הצנחנים הצפונית, שם שימש כמש"ק לוגיסטיקה.

בליל ה-5.8.2006 הועברה יחידתו מן המפקדה אל גבול הצפון למטרת חידוש הספקה וציוד. בהגיעם למקום היעד חיפשו זיו וחבריו ליחידה מקום מוצל לנוח בו עד אשר תתקבל הפקודה להיכנס אל תוך לבנון עם ההספקה והציוד.
את המקום המוצל מצאו חברי היחידה תחת עץ בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי. במקום זה, ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006), מצא אותם טיל קטיושה שירה החיזבאללה אשר פגע בהם פגיעה ישירה.
זיו נהרג במקום; עמו נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ' וסמל גריגורי אהרונוב.
זיו היה בן עשרים ותשע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו הורים ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל.
על קברו נחקקו המילים: "...כי אנחנו רואים אותך כל הזמן וכך זה גם יהיה, אוהבים אהבה גדולה...".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם הבכור של מרים ואליהו. נולד ביום כ"ב בחשוון תשל"ח (3.11.1977) בצפת.
אח לבנימין, זהר, לירון ונטלי. החל את לימודיו בצפת, בבית-הספר היסודי "ממלכתי ג'", והמשיכם בכרמיאל - בבית-הספר היסודי "הדקל" ובבית-הספר התיכון המקיף "אורט מגדים". גלעד היה ספורטאי בנשמתו - אהב בעיקר לשחק כדורסל ועסק בפעילות כושר, ריצה ומשקולות. הוא הרבה לקרוא ספרים ונטל חלק בפעילות ציבורית למען הקהילה.
במחצית מרץ 1996 התגייס גלעד לצה"ל והוצב בחיל הרגלים. בתום הטירונות ומסלול ההכשרה שירת כלוחם בגדוד 13 של חטיבת "גולני". במאי 1997 יצא לקורס סמלי חי"ר ולאחר מספר חודשים נשלח לקורס קציני חי"ר. בינואר 1998 מונה כמפקד מחלקה בגדוד 51 של "גולני"; במסגרת תפקידו הוביל כוחות שונים בפעילות מבצעית מורכבת, פיקד על מחלקת חי"ר בשגרה ובחירום ולחם בגזרות הפעילות השונות של צה"ל. שנה לאחר מכן קודם לתפקיד סגן-מפקד פלוגה ומפקד פלוגה בגדוד 51, תפקיד שכלל אחריות על כמאה ועשרים חיילים ומפקדים.
חבריו של גלעד יודעים לספר על השילוב המופלא שהתקיים בו בין תפקידו כקצין קרבי להיותו בחור רגיש באורח נדיר. כקצין סמכותי ואחראי גלעד תמיד עמד על דעתו ולא היסס להתווכח גם עם בכירים ממנו, עד שהצליח להשקיט את מצפונו; הוא לעולם לא נשאר אדיש ולא היה מוכן להתפשר, "לחפף" או לעגל פינות, ואולם, בניגוד לחזותו הקשוחה, גילה רגישות יוצאת דופן כלפי הסובבים אותו.
לאחר שחרורו ירד גלעד דרומה, ועבד מספר חודשים כקצין ביטחון במלון "המלך שלמה" באילת. בחורף 2001 השתתף בקורס מאבטחים ממלכתי במסגרת היחידה לאבטחת אישים, ולאחר מכן שימש כאחראי משמרת ביחידת האבטחה של נמל אשדוד. בתפקיד זה, שכלל אחריות על כמאה אנשי אבטחה, שב גלעד והוכיח את יכולת הניהול שלו ואת עמידתו בתנאי לחץ.
בסתיו 2002 החל גלעד ללמוד במכינה הקדם-אקדמית של האוניברסיטה העברית בירושלים. מספרות פרופ' רות שפרלינג, ראש המכינה האוניברסיטאית, וליאת מייברג, מנהלת המכינה: "גלעד הגיע אלינו באוגוסט 2002 להירשם לשנת לימודים במכינה האוניברסיטאית כדי לשפר את סיכוייו להתקבל ללימודים מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים, לחוגים חשבונאות וכלכלה שסף הקבלה אליהם גבוה. את צעדיו הראשונים במכינה הוא עשה בהיסוס רב, לא בטוח שיוכל לעמוד במשימה שהציב לעצמו, וחשש מעומס הלימודים הכבד שהונח על כתפיו. חששותיו התאזנו עם רצונו העז להגיע למטרה. רצון זה הוא שהטה את הכף לכיוון הצלחתו במכינה, ועקב כך גם ביטחונו העצמי ביכולותיו האקדמיות הלך והתחזק מיום ליום. הוא סיים את המכינה בהצטיינות יתרה, שיפר מאוד את הציון הפסיכומטרי שלו בסוף שנת הלימודים אצלנו, ושני נתונים אלה אפשרו את קבלתו ללימודים באוניברסיטה ולחוגים שאליהם רצה להתקבל בעדיפות ראשונה.

בצניעותו הרבה לא גבה לבו עקב הישגיו יוצאי הדופן. נהפוך הוא. תמיד הרהר בקול שהוא לא יודע איך הגיע להישגים אלה. אבל אנחנו, הצוות, ידענו. הוא היה מוכשר ויכול היה להגיע לכוכבים. בה בעת היה זקוק לעידוד שהוא אכן יכול, ואת העידוד הזה הוא קיבל מאתנו בשפע. לאחר שהתקבל ללימודים באוניברסיטה טרח להגיע אל המנהלת, להביא לה מזכרת צנועה שעליה חרט: 'לליאת, תודה שגרמת לי להאמין, גלעד'. במקביל, גלעד פיתח מערכת יחסים מיוחדת במינה עם צוות המכינה, החל מהמנהלת, דרך המורים שלימדו אותו וכלה באחרונת הפקידות הנותנות שירותים לתלמידים. הוא היה מה שנקרא 'נכנס לנשמה'. כולם אהבו אותו כי אי אפשר היה אחרת. הוא היה נכנס למשרד המכינה תמיד עם חיוך, ויחד אתו נכנס האור גם ביום ירושלמי סגרירי. ... הוא לא פסק להגיע אלינו בשלוש השנים של הלימודים לתואר. 'באתי לקבל חיבוק', היה אומר למנהלת, ביודעו שהיא מחכה לביקוריו, ושהוא תמיד מקבל ממנה חיבוק חם ונשיקה על הלחי, והיה מחזיר לה באותה מטבע. הוא נשאר בקשר הדוק עם מוריו במכינה עד כדי כך שטרח לזכור את ימי ההולדת שלהם והתקשר לברך אותם".
עם תום לימודיו במכינה התקבל גלעד לתכנית "עתידים - צוערים למנהל הציבורי" - תכנית לסטודנטים מצטיינים, בעלי כישורי מנהיגות מוכחים וזיקה לתחום החברתי. נוסף על לימודי התואר הראשון בחוגים שבחר בהם, כלכלה וחשבונאות, כללה התכנית גם חטיבה במדיניות ציבורית וחטיבה חוץ-אקדמית שמטרתה הכשרה מעשית. גלעד השקיע בלימודים ובמקביל עבד - תחילה במשרד חשבת ראש הממשלה, שם עבר את התקופה הסוערת של ההתנתקות, בהמשך - בלשכה לתאגידים עירוניים בעיריית תל-אביב לשם צוות במסגרת פרויקט חונכות במקומות עבודה בשירות הציבורי, ולבסוף - כאחראי משמרת במחלקת הביטחון באוניברסיטה העברית.
סיפרה אורלי, מנהלת לשכת התאגידים בעיריית תל-אביב-יפו: "גלעד שהה במחיצתנו תקופה קצרה אך למרות זאת הצליח לחדור ללבותינו ולהתחבב על כולם. גלעד, בחור חכם ומוכשר, תמיד היה אופטימי וחייכן. רצונו ללמוד ולדעת ושאיפותיו הרשימו אותי בכל שיחה שהייתה לנו. פעמים רבות מצאנו עצמנו יושבים ומשוחחים ארוכות על דברים שאינם קשורים כלל לעבודה אלא לחיים ולעתיד. ... גלעד תמיד רצה שכולם יהיו מאושרים, רצה להצליח כדי שמשפחתו תוכל להיות גאה בו. בשיחותינו התרשמתי מאוד מהקשרים האמיצים שלו, לא רק עם משפחתו אלא גם עם חבריו. חלקנו רגעים שמחים ורגעים קשים יותר. ... למרות גילו הצעיר יחסית תמיד הייתה לו גם עצה טובה בשבילי. ... גלעד היה מלח הארץ, צנוע ובעל לב רחב מאין כמוהו".
בספטמבר 2005, במסגרת תכנית "עתידים", השתתף גלעד בנסיעה לימודית לארצות-הברית שהעשירה מאוד את עולמו והקנתה לו זוויות ראייה חדשות על העולם היהודי בכלל ועל החברה הישראלית בפרט. מיכל דניאל, כתבת העיתון "ידיעות אמריקה" שריאיינה את גלעד בעת שהותו בניו-יורק, מספרת: "בגלעד מצאתי את הישראלי היפה שמאמין בכל מאודו שיהיה טוב. את הישראלי שאוהב ומאמין במדינה שלו ומוכן לעשות הכול למענה. גלעד גילם את הישראלי השורשי, איש צנוע המכיר בכוחו, שכל כך שמח על ההזדמנות שניתנה לו להשתלב בשירות הציבורי כדי לשנות את המערכת מבפנים. הסתכלתי עליו, הוא נראה לי חף מכל אנוכיות, איש תמים במובן הטוב של המילה".

כאשר נשאל גלעד מה היה רוצה להעתיק לארץ מהאמריקנים, ענה - "את התמימות של הקהילה היהודית", ואחר כך הוסיף - "את הסובלנות, העזרה והכבוד ההדדי לכל יהודי ואדם באשר הוא". ועוד אמר: "מאז שאני והאחים שלי היינו קטנים, הורינו חינכו אותנו לאהבת הארץ. אחי ואני הלכנו לקרבי, אני מוכן להשקיע המון בשביל המדינה. כמו אחרים, איבדתי חברים שנפלו. כל כך הרבה דם נשפך על הארץ הזאת, אבל אסור להישבר! בעוד שנים אני חולם להיות ראש העיר של כרמיאל, העיר שאני הכי אוהב. ... אני מאמין ומקווה שהמדינה שלנו הולכת לכיוון טוב ושלמרות המשברים, השלום יגיע ויהיה טוב".
גלעד היה קשור מאוד לבני משפחתו וקיווה שבסיום לימודיו יוכל לשוב לצפון, לבנות שם את ביתו ולעבוד עם אביו, מנהל-חשבונות במקצועו. הוא התרגש מאוד מנישואיה של אחותו ובחתונתה שר לה את השיר "מלאך" של אביב גפן. לא פעם דיבר על רצונו להתחתן ועל כוונתו להקדיש את אותו שיר בדיוק לכלתו המיועדת. לאחר החתונה, ניצל את אהבתו וכישרונו בכתיבה והקדיש לאחותו רשימה הנושאת את הכותרת "יומו של חתן". הרשימה התפרסמה באתר האינטרנט "Marryme" 
בקיץ 2006 סיים גלעד את לימודי השנה השלישית באוניברסיטה תוך שהוא מתמחה במשרד רואי-חשבון. חבריו, שתהו כיצד הוא מצליח לעמוד בכל המטלות והמשימות שנטל על עצמו, כינו אותו "סופרמן". ואולם כאשר החלה מלחמת לבנון השנייה השתנו סדרי העדיפויות של גלעד, שמעולם לא שכח את תפקידיו ב"גולני".
סיפרו חבריו ללימודים: "בחודש יולי האחרון, כאשר החלה המלחמה בצפון ואנו היינו בתקופת המבחנים האחרונה של התואר, גלעד לא חשב רק על הבחינות שיש לו עוד לעשות אלא חשב רבות על המצב שבו נמצאת המדינה שלנו. בתחילה הגדוד של גלעד לא גויס למלחמה וגלעד ממש כעס ולא הבין למה לא מגייסים אותם - רק חודשיים לפני המלחמה הוא היה במילואים שבהם הם התאמנו על תרחיש דומה מאוד למה שקרה, וגלעד לא הבין למה מחכים. גלעד היה בקשר יום-יומי עם המג"ד והמ"פ שלו - אשר ייעדו אותו בעתיד הקרוב להתמנות כמפקד פלוגה - וכל הזמן רצה לדעת רק דבר אחד: מתי צריך להתייצב. כאשר הבין בשבוע הראשון למלחמה כי עדיין לא מגייסים אותו הוא לא ישב בחיבוק ידיים, אלא ניסה להתנדב לשירות מילואים דרך גדוד אחר שכלל לא הכיר, אולם הדבר לא צלח בידו. ... בסופו של דבר, גלעד והגדוד שלו גויסו ב-30 ביולי והוא הרגיש שנפלה בחלקו הזכות לצאת ולהגן על ארץ ישראל. ... בסוף השבוע שלפני הפעולה הייתה ישיבת מפקדים בגדוד בהשתתפות המג"ד ומפקדי הפלוגות שבה נדונו הפעולות שעל הגדוד לבצע. במהלך הישיבה גלעד התפרץ אליה וכהגדרת המג"ד, דיבר בגרון ניחר ואמר שהוא בתור קצין קרבי ב'גולני' לא יכול להמשיך ולראות את המצב כפי שהוא ושחייבים לעשות משהו. לאחר שגלעד שמע את התכניות הוא פנה למג"ד ולמ"פ וביקש מהם שיטילו עליו לבצע את אחת המשימות של הגדוד, ושיאשרו לו לצאת בראש כוח, כיוון שהוא מכיר היטב את שטח לבנון מתקופת שירותו הסדיר. המג"ד נענה לבקשתו ואישר לו להרכיב צוות, וכך גלעד עשה. הוא אסף לוחמים ותיקים שאותם הכיר במילואים מהחטיבה שלו, ועוד מספר חיילים צעירים שהשתחררו לא מזמן - כדי שיהיו גם אנשים בכושר טוב יותר בצוות שלו, והוא אימן אותם כל סוף השבוע שלפני הפעולה".
גלעד נפל בקרב בדרום-לבנון ביום י"ד באב תשס"ו (8.8.2006). תיאר את האירועים מפקד היחידה, סגן-אלוף סמי ארבל: "גלעד שירת בעוצבת 'ברעם' כסגן-מפקד פלוגת חיל רגלים במילואים. הוא לקח חלק במבצע 'שינוי כיוון' בלבנון ובמשימת ההגנה על יישובי הצפון והפגין מוטיבציה גבוהה ביותר. ... גלעד פיקד על כוח מחלקתי שנכנס לשטח לבנון לשם איתור מחבלים ומשגרי קטיושות והשמדתם. במהלך התנועה אל היעד נתקל הכוח בחוליית אנשי חיזבאללה, התפתח קרב, והכוח שיתק את מקורות הירי של המחבלים. במהלך הקרב נפגע גלעד באורח קשה, אך פקד על חייליו להמשיך להילחם. זמן קצר לאחר מכן, בעודו מקבל טיפול רפואי בשטח ומפונה לאחור, הוא נפטר מפצעיו". עם גלעד נפל אחד מחייליו הצעירים, סמל-ראשון ייסמאו יאלאו.
גלעד היה בן עשרים ותשע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכרמיאל. הותיר הורים, אח ושלוש אחיות. על קברו נחקקו המילים "אתה גאוותנו, חסרונך קשה מנשוא. נוח על משכבך בשלום". לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
קווים לדמותו של גלעד הועלו בכתבות שהתפרסמו בעיתונות. חבריו לספסל הלימודים סיפרו לעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית על אדם כריזמטי ומיוחד, עמוד תווך, שהחל את דרכו במכינה בגיל עשרים וחמש - גיל מאוחר יחסית לשאר חבריו - ומיד לקח על עצמו את תפקיד 'האח הגדול', או האב, כפי שעשה בתחומים רבים אחרים: "הכול איכשהו התנקז בסופו של דבר דרכו. הוא איחד סביבו את כולם. הייתה לו נוכחות בכיתה. הסתכלו עליו כמו על אבא. אנשים באו להתייעץ אתו. כשהוא היה מחסיר שיעור זה הורגש. ... כאשר למדו כולם למבחנים הקשים במקרו ומיקרו, במקום להתרכז בעצמו הוא ריכז סביבו אנשים, ובסבלנות מופלאה עזר והסביר. המונח 'אהב לעזור' זו הגדרה יבשה יחסית למה שגלעד נתן מעצמו", מעידים החברים. "גלעד היה מין מלאך כזה שנכנס לחיים שלנו לתקופה מסוימת וחזר", הם מספרים בעצב.

משפחתו של גלעד עמלה על כתיבת ספר תורה לזכרו.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם הבכור של עירא ויוסף. נולד ביום ה' בטבת תשמ"ז (6.1.1987) בצפת. אח לנהר ונוף. גדל בקיבוץ נחשולים. "יער היה תוצר של ירח דבש, שנולד בדיוק תשעה חודשים אחרי שהתחתנו, על היום," מספרת אמו. "היו לו הגבות הכי יפות בעולם, ילד עם חיוך בצורה של לב."
יער למד בבית הספר היסודי "כרמל וים" שבקיבוץ עין כרמל והמשיך לבית הספר התיכון המשותף "חוף הכרמל" שבקיבוץ מעגן מיכאל, שם למד במגמת קולנוע ותקשורת.
בילדותו התגלה יער כילד נבון ומוכשר במיוחד. בכיתה ד' נשלח למבדקי מחוננים, ואותר כמחונן. כשחזר מהמבחן, אמר לאמו: "אימא, היה מבחן למחוננים, יצאתי חינני."
תחביביו העיקריים של יער היו כדורסל ומחשבים. תמיד היה מוקף בחברים, נמרץ ופעיל.
יער התגייס לצה"ל בסוף חודש יולי 2005 ולאחר הכשרתו כלוחם הוצב בגדוד הנח"ל 931 של חיל הרגלים. "היה לו טוב בצבא," מספרת אחותו נוף, "הוא אהב את האקשן, לקח את זה בקלות, הוא לא קיטר ולא חשש להילחם."
במלחמת לבנון השנייה עלה יער עם גדודו ללבנון. בשיחתם האחרונה, ביקש מאמו כי תקנה לו משחק מחשב מלחמתי. "כשאחזור הביתה," אמר לה, "יהיה לי משהו לשחק בו." שבוע לפני נפילתו התקשר לביתו, סיפר כי בתכנית הטלוויזיה הקרובה של "עובדה" תשודר כתבה של איתי אנגל על גדודו, וביקש מכולם לצפות בה. כשצפתה אמו בקדימונים לתכנית, הבינה לפתע כי בנה נמצא במוקד הלחימה, בתוך הקרבות ממש, אך יער הרגיע אותה ואמר כי אין מקום לדאגה.
שישה ימים לאחר מכן, נגדעו חייו.
יער נפל בקרב בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה ביום י"ח באב תשס"ו (12.8.2006). בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוץ נחשולים. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. על קברו נחקקו המילים "אח של נהר ונוף. 'חלום עצוב של יופי וחיוך שלא יחלוף לי לעולם'" (נתן יהונתן).
יער הונצח באתר האינטרנט של בית הספר המשותף "חוף הכרמל". בדף הזיכרון שבאתר מתנגן שירו של נדב ברנע, חברו למחזור, שכתב והלחין את השיר "כמו שיער": "קולות עדינים דקים / עוד עוברים לפעמים ומחכים / כשהים יתבדה אל הגלים, כמו שיער // קולות רחוקים של ילדים / ישובים, דרוכים ומצפים / כשיתבדו כנחל האובד בתוך הים, כמו שיער. // פרחים נבולים בצדי הדרכים הידועות / עוד מחכים בשקט כמו שנחל / אהוב מחכה לאהובה כשיר צמא למנגינה / לשקט בשקט כמו שיער. // כוכבים זוהרים מנצנצים / נאבדים בריק ובחלל / כשייפלו מי יהיה לבקש את מה שלא יהיה / את כל מה שהיה."
מתן בנג'יו, חברו הקרוב של יער, נפרד ממנו בשיר שכתב "עומד מול הקבר": "עומד מול הקבר... / הפתוח לרווחה / ובזווית העין רואה / שמביאים את ארונך / עומד מול הקבר... / הרב מתפלל לזכרך / ארונך כבר הורד / באמת קוברים אותך // עומד מול הקבר... / האפר פוגע בארון / אמך עליך מסתכלת / ואני בוכה עם ההמון // עומד מול הקבר... / מחפש את דמותך / ואתה רק שוכב שם / לא זז ולא נע // עומד מול הקבר... / מקריא לך הספד / על איך שהיית / וכל גופי רועד // עומד מול הקבר... / המילים בקושי יוצאות / מנסה, אך לא מצליח לעצור את הדמעות // עומד מול הקבר... מצדיע ונפרד ממך חבר / ובים של דמעות, / אני פתאום מבין / שלא נתראה יותר."
כתבה טניה, המחנכת של יער: "בברכת הפרידה שלי מכיתה י"ב 6 - כיתתנו - הודיתי לך יער על 'הדברים הנכונים שנאמרו מפיך ותמיד בזמן הנכון', הודיתי לך על האור שהארת מצבים מסובכים, הודיתי לך על האמת שנאמרה מפיך ללא ניסיון לטייח. בדרכך המיוחדת ראית את הדברים בזווית המצחיקה שלהם, והיה לך פירוש אחר להאירם בחיוך. אבל זו הייתה רק שורה אחת בנאום, למעשה אני מודה לך על מה שהיית, על מה שתרמת לכיתה ולי, על היותך הגבר שאפשר לסמוך עליו תמיד ? בספר המחזור כתבו על האדישות שלך - כולנו הכרנו אותך היטב, הצגת את 'האדיש', אבל היה לך אכפת מכל דבר, נרתמת לעזרה, לצלם, לערוך, לסחוב את האוכל בטיול השנתי, להיות ולתמוך. חברים רבים היו לך וכולם בלי יוצא הכלל אהבו אותך, בעבורם היית תמיד מוכן, יער. ?
"אתה הילד הצנוע, המסתפק במועט, שאת כל כספו בזבז על משחקי מחשב, הילד העדין, האהוב על כל הבנות בכיתה, היפה, המקסים, בעל חוש ההומור המיוחד שהצחיק אותנו ברגעים קשים. אתה הילד שכל אימא הייתה רוצה, ילד חכם, נבון, בעל חוש הומור, צנוע וביישן, חתיך, גבר לעניין, והכול בילד אחד. ? אני כבר מתגעגעת אליך, לחיוך שלך, לאווף שלך, לשלווה שלך, לך... אוהבת אותך ילד שלי, ואוהבים אותך כל חבריך."
לזכרו של יער הוקדש הקונצרט השנתי "אין לי ארץ אחרת" של בית הספר היסודי "כרמל וים" שהתקיים ביום 31.5.2007 בקיבוץ עין כרמל.

בבחינת הבגרות בהבעה, כתב יער את החיבור "רוח האדם במאבק במגבלות הגוף" והיטיב לבטא את השקפת עולמו הייחודית: "רוח האדם הוא כוח רב עוצמה שמתגלה בדרך כלל במצבים הקשים ביותר של האדם, מבחינה פיזית ומבחינה מנטלית. הכוח הזה נובע בעיקר מהרצון לחיות. הכוח הזה יכול לחזק את האדם ברמה כזו שהוא לא יכול היה לשער או לצפות.
"אפשר לראות זאת בגיבושים של הצבא בגיוס ליחידות המובחרות. אז מגלים את ההשפעה של כוח הרצון על היכולות הפיזיות של האדם. הגיבושים של הצבא הם חלק מהמשימות הכי קשות שאדם יכול לסבול, ולכן בדרך כלל רוב הצעירים פורשים באמצע. רק אחוז קטן זוכה להצלחה בגיבושים. בגיבושים הצבאיים לא רק בעלי כושר גופני גבוה מצליחים לעבור. אחרי כמה סיבובי ריצות מתישים, כבר לכולם אין כוח, ורק מי שיש לו רוח חזקה יכול להמשיך ולסיים את הגיבוש. ההשכמות המאוחרות בלילה גם הן משפיעות מאוד על הרצון. לא משנה כמה כוח פיזי יש לאדם לקום באמצע השינה למסע, זה דורש הרבה יותר מסתם כוח פיזי, והכוונה היא לחוסן רוחני - גם בשביל המורל וגם בשביל להמשיך עד הסוף.

"בין החולים במחלת הסרטן יש מקרים רבים שכבר לא מצליחים לרפא, לטפל ולעזור. ואז החולה חייב לשמור על רוח חזקה כדי לנסות לשרוד. הדבר היחיד שמשנה במצבים כאלה הוא אם אתה רוצה את החיים שלך מספיק. כי לא תמיד שורדים את המחלות האלה ולא הרבה מהחולים מבריאים באופן מלא.
"לא רק במקרים של סרטן אפשר לראות השפעה של רוח האדם על התוצאה, אלא גם במקרה של השחקן כריסטופר ריב ניתן לראות דוגמה (יורם מלצר, 2004). הפציעה של כריסטופר ריב אובחנה כנכות מוחלטת מהכתפיים ומטה, אבל באורח פלא הוא הצליח לשפר את מצבו עד למצב של נכות רק לשתי הרגליים. אין הסבר ממשי לתופעה זו, אבל אנשים אוהבים להאמין בכוח הפנימי שטמון בהם כדי שברגע שהם יצטרכו את הכוח הזה, הוא יהיה שם לצדם.

"דוגמה נוספת היא מתחום הבידור. המתופף של להקת הרוק 'דתי לפרד' איבד את ידו בתאונת דרכים. אסון זה לא מנע ממנו להמשיך לעשות את כל מה שהוא יכול כדי להמשיך לתופף על התופים, אבל הוא נאלץ לעשות זאת ביד אחת. כאשר שומעים אותו מתופף, לא עולה על הדעת שהוא עושה זאת ביד אחת. הוא נשמע כמו מתופף לכל דבר ודי קשה להאמין אם לא רואים זאת.

"גם בקרב ילדים קטנים אפשר לראות את הכוח הזה. לפני כמה שנים, למשל, יצא ילד בן ארבע לשיט סוער עם אביו ודודו. באמצע ההפלגה התהפכה סירת הגומי שלהם והילד נאלץ להיאחז בגדה של הנחל שהייתה סלעית ומשוננת. במשך שעתיים הוא אחז בה עד שהגיעו כוחות החילוץ והורידו אותו משם. אין סיכוי שילד בן ארבע יוכל להחזיק את משקל גופו שעתיים שלמות אלמלא רוח האדם החזקה שעזרה לו לעשות זאת.

"דוגמה נוספת היא של המוזיקאי המפורסם, בטהובן בכבודו ועצמו, שנעשה חירש לאחר שהלחין את מיטב יצירותיו, לא עצר והמשיך לכתוב יצירות אמנות. בטהובן עשה זאת בעזרת הזיכרון שלו אשר נתן לו את היכולת לזכור בעל פה את הצלילים ולכתוב אותם ישירות על דף. בטהובן ידוע בעיקר בגלל היצירות שלו, אבל רבים לא ידעו שהוא כבר היה חירש כשכתב אותן.
"לסיכום, רוח האדם שוכנת בכולנו. אך השימוש שלנו ברוח זו מגיע בעיקר במקרי חירום, כאשר נשקפת סכנה אמיתית לחיינו. הכוח הפנימי הזה מחזק אותנו לא רק בצורה פיזית, אלא גם מנטלית. רוח האדם הוא מה שגורם לנו להמשיך לרצות לחיות עד הרגע האחרון. גם כאשר נראה לנו שאין עוד סיכוי, תמיד ייראה לנו שעדיין אנו יכולים להינצל ולא משנה באיזו צרה אנו נמצאים." אמו עירא אומרת כי חיבור זה שכתב יער הוא כמעין צוואה עבורה - "דרך החיבור אני מזהה את הכח לחיות"!
אביו כותב: "ליער שלי, יער היקר, כשאני קורא את הדברים שנאמרו עליך והדברים שנאמרו מפיך, אני מתמלא ברגשי כבוד, הערכה והרבה אהבה אליך ורגשי סיפוק וקורת רוח על הדרך שבה גידלתי אותך. אוהב אותך לעד. מאבא יוסי האוהב".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן הזקונים של עליזה ובנימין, אח לכרמלה, אריה, גדעון, מירה ואילן. נולד ביום י"ז באלול תשכ"ח (10.9.1968) במושב אחיטוב. שמו ניתן לו על שם גיסו של אביו, דניאל חי, שנדרס בדרכו לעבודתו. אמו של דני הייתה אז בחודשי הריונה הראשונים.
דני למד בבית הספר היסודי "ייכון" שבעמק חפר והמשיך לבית הספר המשותף בכפר ויתקין. את לימודיו המשיך בבית הספר התיכון "רופין" וסיימם בבית הספר התיכון ע"ש בן גוריון. הוא שיחק כדורסל בקבוצת הנערים "מכבי נתניה" ואהד את קבוצת "מכבי תל-אביב".
בהיותו בתיכון, עוד בטרם מלאו לו שש-עשרה שנים, דרש דני לקנות אופנוע. אביו סירב, אך לא יכול היה לעמוד בקסמו ובדרישתו הנחרצת ולפיכך סיפק את מבוקשו. התנאי היה כי דני ימתין עם הרכיבה עד שיוציא את הרישיון, והוא אכן עמד בתנאי ההסכם. לאחר שקיבל את הרשיון הנכסף, היה דני מרכיב את אמו על האופנוע ויחד היו יוצאים לטיולים ביישוב, בתעלות ובשטחים החקלאיים, ונהנים הנאה גדולה. בדרך זו הוסרה גם התנגדותה של האם לרכיבה על האופנוע.
דני היה ילד יפה תואר, יופיו הקסים את בני המשפחה, את חבריו ללימודים ובמיוחד את בנות השכבה. בזכותו היה הבית מלא חברים ובני משפחה שרצו לשהות במחיצתו.
דני היה נצר למשפחה לוחמת. דודו מצד אמו שירת ב"צנחנים" ולו רקע "אדום" מהצניחה במיתלה. אחיו אריה שירת ב"צנחנים", האח גדעון - בשריון, ואילן נלחם במלחמת לבנון הראשונה ב"גולני". ליאור, האחיין, שירת בנח"ל, ברק שירת בחיל האוויר ואחיין נוסף - אסף - שירת ב"גבעתי".

במחצית חודש נובמבר 1986 התגייס דני לצה"ל. הוא הוצב בחטיבת "הצנחנים" בגדוד 890 ושירת כמגיסט. דני היה חדור מוטיבציה וערך שלושה מסעות כומתה: האחד כטירון, השני כמ"כ והשלישי - "בשביל החבר'ה". הוא אהב מאוד את הצבא ואת חטיבת "הצנחנים" בפרט. הערכה רבה הייתה לו לסמג"ד בני גנץ, היום אלוף, וכן למפקד הפלוגה חג'בי.
דני היה חביב על כל המשפחה ונערץ על אחיותיו, אחיו ואחייניו. אלה אהבו אותו אהבת נפש וראו בו גיבור, בשל הכומתה האדומה שחבש.
באחד הימים נסע דני עם אביו ששאל אותו איזו מכונית קטנה הוא אוהב. דני שאל את אביו מדוע הוא מתעניין במכוניות קטנות ואביו ענה - סתם כך. דני השיב כי "סיאט איביזה" היא מכונית טובה. אביו לא חשב פעם נוספת ורכש בעבורו את הרכב. היום שבו קנה לדני את המכונית שעליה המליץ, בצבע אדום כצבע הכומתה שלו, לא יישכח לעולם. דני שירת באותה עת בלבנון ומשהתבשר כי "סיאט" אדומה ממתינה לו בבית, היה מאושר.
אף כי היה בן הזקונים והילד המפונק של אמו, שירת דני בכל החזיתות - בלבנון, בעזה וביהודה ושומרון. כשהיה צריך לחזור מחופשות לבסיס, הייתה אמו נוטלת ממנו את הקיטבג ומלווה אותו עד לאוטו.
לאחר שירותו הצבאי הכיר דני את בחירת לבו יפעת. זו התקבלה בבית הוריו באהבה רבה ובמהרה הפכה לבת בית. השניים נשארו לגור בבית ההורים גם לאחר נישואיהם ועד לאחר לידת בנם הבכור תומר, בחודש יוני 1997. בני הזוג בנו את ביתם בהרחבה של מושב אחיטוב, ושם נולדו ילדיהם עידו, בחודש אוגוסט 2000, ומאי, שנולדה באוקטובר 2002. דני היה פעיל ומעורב במתרחש במושב והיה חבר הנהלת הוועד המקומי.
בנובמבר 2003 נפטרה עליזה, אימו של דני.
לאחר שחרורו מצה"ל יצא דני לעבוד בשליחות משרד הביטחון באבטחת מטוסים ושגרירויות ושהה במקומות שונים ברחבי העולם. בעת היותו מאבטח בהולנד, נתקל במחבל שזיהה אותו כאיש ביטחון וניסה להתנקש בו. לאחר מרדף שניהלה המשטרה המקומית, נתפס המחבל.
לאחר חזרתו ארצה ועזיבתו את שירות הביטחון החליט דני לפתוח עסק עצמאי. הוא פתח חנות מוזיקה בנתניה בשיתוף עם החתן של אחותו. משסגרו את החנות התקבלו השניים לעבודה בחברת "עלית" שהקימה באותה עת מחלקה בשם "סיירת המלוחים". בתפקידו הראשון בחברה היה דני סוכן מכירות. עד מהרה גילו הממונים עליו את יכולותיו ואת כושר המנהיגות שניחן בו והציעו לו תפקיד של מנהל מכירות אזורי. בהמשך, קודם ומונה כמנהל מכירות מאזור חדרה ועד גדרה.
בשנת 2000 נבחר דני למנהל מצטיין ונשלח לסמינריון של חברת "פפסיקו" בניו-יורק - חברה שותפה בחברת "עלית-שטראוס", וזכה במדליה של מנהל מצטיין. דני המשיך לעשות חיל בתפקידו ובשנת 2006 זכה שוב בתואר מנהל מצטיין. תעודת ההצטיינות שנמסרה לבני המשפחה פירטה את הישגיו: 17% גידול במכירות לעומת השנה הקודמת; 89% ביצוע בביקורים המוצלחים באופן רציף לאורך השנה, עובדה המעידה על שירות איכותי ביותר ללקוחות החברה; 10% גידול במספר הביקורים המוצלחים לקו, עובדה המעידה על התייעלות; 47 לקוחות נוספים שתרמו משמעותית לגידול במכירות. על כל אלה ניתנה לדני הערכת החברה, אהבתה ותודתה.

דני שירת במילואים במשך 17 שנים כלוחם בגדוד "חיר"ם" והשתתף בפעילות בכל הגזרות. הרעות האמיצה שבין הלוחמים בפלוגה ליוותה אותם גם מחוץ לשירות המילואים והם נהגו להיפגש בהזדמנויות שונות עם בני המשפחות ולבלות בצוותא.

ביום 2.8.2006 גויס דני ב"צו שמונה" לשירות מילואים עקב מלחמת לבנון השנייה.
ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006) המתין עם יחידתו לפקודה להיכנס ללבנון. החיילים מצאו מחסה מפני השמש הלוהטת ליד קיר בית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי. לאחר שהות של כ-30 דקות טיל קטיושה שירה החיזבאללה פגע בהם פגיעה ישירה. דני נפגע פגיעה אנושה ונפטר בדרך לבית החולים "זיו". עמו נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסף (יוסי) קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מכלוביץ וסמל גריגורי אהרונוב.
דני היה בן שלושים ושמונה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין באחיטוב. הותיר אישה, שני בנים ובת, אב, שתי אחיות ושלושה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון.
במסגרת תפקידו בחברת "עלית-שטראוס" היה דני אחראי על ימים מרוכזים ל"פתיחת" לקוחות חדשים. לאחר נפילתו הוחלט בחברה לקיים יום פתיחת לקוחות על שמו. ביום זה השתתפו אלמנתו ושלושת ילדיו. תומר, בנו בכורו, עמד בראש אחד הצוותים וזכה במקום הראשון ב"פתיחת לקוחות". מעשה אבות יעשו בנים.
עוד הונצח דני בקריאת חדר הישיבות של הנהלת החברה על שמו ובפינת זיכרון מיוחדת. כמו כן התקיים לזכרו טורניר כדורסל במושב אחיטוב, אותו ארגנו חבריו ששיחקו עימו כל שבוע במגרש באחיטוב.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אסתר ואריה. נולד ביום כ"ג בסיוון תשמ"ב (14.6.1982) בכפר תבור. אח לרותם וגיל-עד. ילד אמצעי, שריכז סביבו תמיד אור ואהבה. כבן למושבה כפר תבור למד והתחנך בבית-הספר היסודי ובחטיבת-הביניים "כדורי". את לימודיו התיכוניים עשה בבית-הספר התיכון "אורט" בעפולה.
מהרגע הראשון שנשם אליאל את נשימותיו הראשונות בביתו שבכפר הוא הוטען באהבה גדולה לארץ ישראל וחונך לכיבוד הזולת ולאהבה ונתינה למולדת.מילדותו שמע סיפורים על דודו, יוסי אליאל, שנפל בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982. בדיעבד, משבגר, סיפר שהסיפורים על דודו גרמו לו ללכת בדרך שבחר בה בשירותו הצבאי - סיירת "גולני".
במהלך כל שנות ילדותו ונערותו היה אליאל פעיל בכל דבר הגלוי והנסתר מהעין. ארגן טיולים לילדי המועצה, בשבתות יצא לטיולי אופניים עם גיל-עד וחבריו, התאמן בספורט והיה חבר בקבוצת הכדורגל של הכפר. בכל מקום שאליו הסתכלת ראית את אליאל - עוזר, מצחיק, מתעניין...
במחצית חודש נובמבר 2000 התגייס אליאל לצה"ל ועבר את הגיבוש לסיירת "גולני". מיד לאחר שסיים את המסלול בסיירת וקיבל את הסיכה המיוחלת יצא לקורס קצינים. משסיים את הקורס ביקש להגיע כקצין לאחד הגדודים של חטיבת "גולני". שם, טען, מתבצעת העבודה הקשה והחשובה עבור קצין - עיצוב דמותו של החייל והפיכתו לחייל ואזרח נאמן ותורם לחברה שסביבו.
אליאל קיבל את תפקיד מפקד מחלקת סיור בגדוד 12. הוא אהב את חייליו בנפשו והתייחס אליהם כאל ילדיו. לאחר ששירת זמן מה בתפקיד זה התבקש לעבור ולשמש מפקד צוות ב"עורב גולני". בהמשך קודם לשמש כסגן מפקד פלוגת העורב. אליאל אהב את תפקידו בצבא, ראה בו שליחות וניסה בכל מאודו להחדיר בחייליו את ערכי אהבת המולדת שבהם האמין.
על אף השירות המשמעותי שלו ורצון מפקדיו שימשיך בצבא, החליט להשתחרר. תכניותיו לשנים הבאות היו רבות ומגוונות אך בראשן חלום אחד גדול - לטוס לטיול גדול בדרום אמריקה. ביוני 2005 ארז תיק לא גדול, אמר שלום קצר לכולם והבטיח שהוא חוזר בתוך כמה חודשים אחרי שיאסוף כמה חוויות נפלאות בדרך.
הטיול היה מדהים... אליאל החל את טיולו במרכז אמריקה ועבר לדרום אמריקה. אל בוליביה שאהב במיוחד בשל יופייה הבתולי, ההרים הירוקים והלגונות הכחולות, חזר שנית בסוף הטיול. את רוב הטיול עבר עם חברו מהצוות, מתניה. השניים הפכו ל"שם דבר" בעקבות המרחקים העצומים שגמעו ברגל, עם תיק גדול על הגב.
בעיר אושווייה שבדרום ארגנטינה הכיר אליאל את ניצן. בין השניים פרחה אהבה גדולה והם הפכו לזוג. את סוף הטיול בבוליביה ופרו עשו יחד וחזרו לארץ, היישר לזרועות המשפחה ולחגיגת הנישואין של אחותו - רותם.
מלחמת לבנון השנייה תפסה את אליאל בעיצומה של תקופה יפה. שעות רבות בילה עם משפחתו ועם חבריו מהילדות ומהצבא, טייל בקביעות בארץ עם ניצן ובציפייה גדולה חיכה ללידה של רותם, שהודיעה כי היא מצפה לבת.
שבועיים לאחר שפרצה המלחמה, ביום 29.7.2006, נקרא אליאל למילואים. הוא שובץ בגדוד של חטיבת "כרמלי" בתפקידו המקורי כמפקד מחלקת סיור. הבסיס שממנו יצאו וחזרו לאחר כל פעילות שכן בבית-ספר בעיר שלומי, שנעזבה כמעט לחלוטין על ידי תושביה, בעקבות הטילים הרבים שנפלו בה. בכל שיחת טלפון והודעה ששלח שידר קור רוח, ביטחון בעצמו ובפלוגה וחזר על כך ש"אין מה לדאוג..." - הוא כבר חוזר הביתה. כשכבר נראה היה שיש תקווה, שהמלחמה אמנם עומדת להסתיים ושהושג הסדר להפסקת אש עם החיזבאללה, קטע טיל נ"ט אחד חיים שלמים.
ביום ראשון, י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), יומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, יצא אליאל לפעולה שממנה לא חזר. המשימה הייתה משימה שגרתית, באזור הכפר עיתא א-שעב. הוא וחייליו נשלחו להביא אספקה למחלקה ששהתה מספר ימים בשטח. עוד בזמן ההתארגנות, נשמע קול פיצוץ של פגיעת טיל מגבעה קרובה וקולם של נפגעים ממחלקת "גיל". אליאל ומחלקתו מיהרו למקום הנפילה והחלו בפינוי הפצועים לכיוון נקודת פינוי הנפגעים שהגדיר סגן מפקד הפלוגה. בעת שאליאל וסמל המחלקה, רב-סמל אלעד רם, העבירו את אחד הנפגעים לנקודת הפינוי, פגע טיל נוסף במקום שבו עמדו. אליאל ואלעד נהרגו שניהם במקום.
בחייו ובמותו שימש אליאל סמל ומופת לחברות, ערכיות וגבורה. חסרונו, אובדנו, מורגש בכל פינה ואצל כל אדם שחייו הצטלבו באלו שלו.
אליאל היה בן עשרים וארבע במותו. הוא נטמן בבית העלמין שבכפר תבור בסמוך לדודו, יוסי אליאל. הותיר הורים, אח, אחות וחברה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
על קברו נחקקו מילות השיר "יש פרחים שעד אין סוף נשארים במנגינה...".
לזכרו של אליאל נערך ביוני 2007 יום ספורט אתגרי בפארק המעיין שכפר תבור.
ביום כ"ז באלול תשס"ז (10.9.2007) הוענק לאליאל צל"ש מאלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, וכך נכתב: "אליאל בן יהודה ז"ל פעל כמפקד מחלקת הסיור בפלוגה המסייעת בגדוד של עוצבת "כרמלי" במלחמת לבנון השנייה. בתאריך י"ט באב התשס"ו (13 באוגוסט 2006) התמקמה מחלקת הסיור בפיקודו של אליאל ז"ל ממזרח לג'בל אבו-טוויל כדי להגן על כוחות שתקפו בתי כפרים שמהם נורו מטחי ירי. בעת חילופי האש בין כוחות צה"ל לחיזבאללה נורה טיל נ"ט לעבר אחת העמדות וכתוצאה מכך נפגעו מספר לוחמים. אליאל ז"ל פעל בראש הכוח לחילוץ הנפגעים כשהם חשופים מול פני האויב. לאחר כמה דקות פגע טיל נ"ט נוסף במבנה שאליו פונו הפצועים. בעת חילוץ הפצועים לאחור נהרג אליאל ז"ל. סרן (מיל') בן יהודה אליאל ז"ל הראה במעשיו רוח לחימה, מנהיגות ואומץ לב עד חירוף נפש".
מדברי אסתר, אימו של אליאל: "... התחננתי, ביקשתי, אלוהים אל תשלח ידך אל הנער! ואני הצפנתיו, עטפתיו ושמרתיו תמיד. ואתה אלוהים לקחת לי קורבן, קורבן קדוש ויקר מדי. לקחת לי את בני אהובי והרגת חלק גדול בתוכי. שלחת לי שוב את שלושת האנשים שמופיעים פתאום כשלושה מלאכים (ללא כל הודעה מוקדמת), אנשי בשורה רעה המה. הם באו לומר לי שאין לי ילד. בער הסנה ולא אוכל ברחמיו של האל ה"נורא". ילד שאהבתי עד מאוד, וחיבורנו ידוע לכל. היש קורבן רב יותר מלתת חלק ממך?
אליאל, זהו שם נפלא שנבחר לך ע"י בני המשפחה שלוש פעמים. שם האל אבל היכן הוא האל? היכן הצדק? ריבון עולם, אם הינך שומע אותי? אתה שבחרתנו מכל העמים, אתה שהבאת אותנו לארץ הבחירה, אתה שהלכנו לאורך.
לא די היה לחיות בצל השכול 24 שנים?! האם אליאל לא נשא מספיק בגאווה את שם דודו?! האם אליאל לא ספג מספיק דמעות כאב?! האם הערכים של אליאל - אמונה בצדקת הדרך, אמונה בבורא עולם, חברות, נתינה, אהבת העם והמדינה, יושר וצניעות, לב אוהב ותוך רגישות ואצילות - האם לא די בכך?! השבר הוא ענק ומזור אין לו.
'... כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו
משהו מת בנו...' ".
כתבה ניצן, חברתו: "אהוב שלי, לא יודעת אם לכתוב לך או עליך, הכול עדיין כל כך מבולבל לי בראש... אתה קרוב כל כך, כמעט מרגישה אותך, כמעט שומעת, עדיין זוכרת את קולך מדבר אליי, את היד מחבקת, נשיקה קטנה... פשוט לא רוצה לעזוב אותך עדיין, להאמין שהיה לי את החלום וכעת נותר רק שברו. ... את בית הקברות הזה הקפנו הרבה פעמים בצעידות שלנו בערבים. שומרים על כושר, ובעצם תוך כדי כותבים את המתכון שלנו לחיים - חיים של פשטות, רוך, שותפות, חיים... הלוואי שיכולתי לשמור עליך טוב יותר, על המדינה הזאת והעולם הזה שזקוקים לאנשים כמוך כל כך ובלי להבין גם הורגים אותם מהר מדי. כל כך חיכיתי לך והמלחמה הסתיימה אז אני לא מבינה למה רק אתה לא חוזר".
כתבה תמי אליאל: "נולדת בחודש סיוון - חודש של נתינה והענקה, חודש של מתן תורה, חודש של קדושה וטהרה, תום ושמחה, סימן להתחלה ובראשית. נהרגת על הגנת המולדת שכה אהבת, בחודש אב. חודש של חום ויובש. חודש שחציו פורענות וחציו שמחה ... הירוק נהיה צהוב, מתייבש ומתכנס בתוכו. כאילו קמל, כמו רוצה לנוח, כמו רוצה לחזור הביתה, לאדמה. סימן לסוף... כוחות לבנון הנוראים נשפו בלידתך וצמרות ארזי הלבנון כופפו קומתם במותך. ... גדלת ופרחת, נשמת את האדמה, אהבת לנשום את אוויר הפסגות, הערצת את גרגרי האבק של ארצנו האהובה. אהבת את החיים, לנסות ללמוד ולהתנסות בכל הזדמנות אפשרית.
תמיד חיפשת לתת ולתרום, לעשות מעבר ולהשקיע, מהדרכה בתנועה, משחק כדורגל, רכיבה על אופניים ועזרה בכל דבר עם לב ענק וחיוך משמעותי. מלא חום ואהבה. בכל מקום ובכל זמן. תמיד קרנו ממך הביטחון והשמחה.
תמיד זרח ממך האור, האור של הנתינה והאהבה, אורה של האדמה, אורה של הארץ הזאת שעליה נתת את גופך החסון ונשמתך הזכה. ... דם חבריך הפצועים ניגר על ידיך שעה שחילצת אותם תחת אש, בגופך החסון גוננת עליהם להביאם למחסה.
... החיוך שלך אליאל יישאר בנו לנצח, מוטבע בשמים של אש צופה אל הבית, אל הכפר, אל ההר, אל האדמה הבוכייה שמסרבת להאמין...".
כתבה חן אליאל: "איזה בחור! היית הדוגמה, מושא להערצה, דמות למודל ולחיקוי... מלא באהבת אדם, אהבת חינם, ידיעת הארץ, נתינה, עשייה, ניצול כל רגע עד תום. ... אתה חוזר לאדמה הקדושה שעליה נאבקת קשות, נלחמת, טיילת, חווית, הובלת... אל האדמה הזו אנחנו נחזור כנאחזים באילן גבוה, ויורדים לאט לאט לשורשים. ... חבר טוב, אוזן קשבת, אדם דגול, הלכת לעולמים, עולמי עד ולעולם תהיה חרוט בלבי, אוהבת אותך, אהבת אמת."
כתב מתניה: "והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע. בזמן עבר... / זיכרון שלנו. אני ואתה בשיט מקסים בקצה העולם / או שיחות אל תוך הלילה באוהל מושלג על גג העולם / זיכרון של קצין גאה ומחויך שמגן על המדינה / מדינה שלמענה הוא הלך למלחמה / זיכרון של שלושה חברים מטפסים על הרים / ששלוש שנים לפני כן היינו כך בדיוק מסכמים / והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע. / לו רק יכולתי להחזיר את הזמן... / זיכרון של חייל מסתער על הרים עם R.P.D. / ובטירונות עוגות רק אימא שלו יכולה להביא / זיכרון של חבר 'אח שלי' שתמיד יהיה לצדי / לא משנה איזו צרה יביא עליי גורלי / זיכרון של אדם שאהבת הארץ הייתה בעורקיו / שבכל רגע פנוי מימש אותה בהליכה בשביליה / זיכרון צרוב של חיוך מלא עם שיניים צחורות / שלא משנה מה יקרה, מבחינתו העולם יכול לחכות / זיכרון שילך אתי לעולם / והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע. לו רק יכולתי להחזיר את הזמן...".
כתב אור: "... זכיתי ללמוד ממך צניעות מהי, ערכים מהם, נחישות וטוב לב. ... היית חדור מוטיבציה ונראה ששום דבר לא יצליח לחצוץ בינך לבין כל מטרה שהצבת, ואכן כך היה. ... אתה מסוג האנשים שנולדו להוביל ולא היה ספק שתהפוך לקצין, ולא סתם קצין, אלא קצין סוחף, אחד שילכו אחריו באש ובמים. ... לכל מקום שאני אלך אתה תלווה אותי, ואת כולנו, חבריך לצוות. אתה תהיה לנו תמרור, תזכורת של האנשים שאנחנו שואפים להיות ושאתה היית".
כתב אייל: "... הדוד של הצוות, זה שמבוגר מכולנו בהרבה, כאילו כבר חווה את המסלול בעבר ויודע במדויק את הפרופורציות הנכונות לדברים שקורים במהלך הדרך. ... גם ברגעיך האחרונים היית כזה: רגוע, שליו ושקול כמי שיודע הרבה יותר ממה שנדמה לכולם. והאמת, זה פשוט משתקף מפניך. אליאל, לא נותר לי אלא להודות לך על הכול: על התקופה ביחד, החוויות, הזיכרונות, על מה שלמדתי ממך ... תודה."
כתב ליברמן: "... מה שייחד אותך הוא החיוך שלך, צמד חמד שקשה היה למצוא בנפרד... פשוט בחור שכיף ושמח לו כל כך... האמנת במה שעשית ולא היה לך שום ספק בכל החלטה שקיבלת, כמו אותה החלטה גורלית לצאת לחילוץ הכוח שנפגע. אני בטוח שגם אם היית יודע מראש את התוצאות הקשות, לא היית משנה את החלטתך. ... אתה שאהבת כל כך את החיים וידעת איך להוציא כיף מכל דבר, לא משנה מה הוא היה. היית אנציקלופדיה שלנו לענייני סיירת 'גולני'. ידעת פשוט הכול, בקי בכל שלב ושלב במסלול. ... אליאל, אתה דוגמה ומופת ללוחם בסיירת 'גולני' ובכלל... אתה נמר, נמר מעופף..."
כתב שי פרץ: "... כשאני חושב על אליאל, קופץ לנגד עיניי דיוקן פניו כשעל שפתיו החיוך התמידי שכל כך אפיין אותו ושלא מש משפתיו. חיוך שהקרין עוצמה פנימית גם ברגעי קושי ולחץ. הייתה באליאל את היכולת לעזור ולתת מעצמו הרבה, מבלי לצפות לתמורה ... תכונה נוספת שאפיינה את אליאל במיוחד, והייתה בולטת מאוד במהלך המסלול, הייתה אהבת העם והארץ שנבעה מחיבור לאדמה ומהאמונה התמימה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. אליאל הקפיד תמיד ללכת לאור עקרונותיו גם אם זה לא היה נוח. תכונות אלו עשו את אליאל לחייל טוב מאוד, למפקד מוערך, ומעל לכול, לחבר משכמו ומעלה".
כתב רן אבני: "עוד לא ראיתי אף אחד כמוך! צנוע, ספורטאי חזק, מלא בביטחון עצמי, חוש צדק, שמחת חיים, ובבגרות שאין לאף אחד בגילך. מדבר ללא שמץ של התנשאות עם כל אדם באשר הוא אדם. לב רחב ונשמה טובה שהתאחדו עם שכל ישר והרבה הרבה אומץ לב, ונוצרת אתה!"
כתב אביעד: "... קשה לחשוב עליך בלי החיוך שהיה כל הזמן על הפנים שלך, אהבת לחיות ואהבת את החיים ... ידעת למלא את החיים שלך בצורה הטובה ביותר, החל מהדברים הקטנים של היום-יום, שמחת החיים ואופטימיות ועד למחשבות הגדולות והלבטים אם זה בצבא ואם זה בחיים האזרחיים. ... אהבת את הארץ הזאת בצורה מוחלטת ... ההיסטוריה שלנו רצופה בגיבורים שלחמו על הזכות שלנו לחיות בארץ. הרבה עשו את זה משום שנקלעו לסיטואציה הזאת אולם אתה התנדבת להיות שם. ... היית סמל לגבורה יהודית עוד הרבה לפני שנפלת. החיים שלך נגדעו אבל את הדרך שחיית את החיים שלך אני אקח אתי למשך כל חיי".
מתוך מכתבו של מפקד חטיבת "כרמלי", אל"ם אילן אטיאס: "היום לפני שנה בדיוק היית בעיצומה של משימה צבאית קרבית. דומה לרבות מהמשימות אותן הובלת בלחימה במחבלים ביהודה ושומרון ובחבל עזה. עתיר ניסיון קרבי, מוביל, מנהיג ובעיקר אדם. אלא שהפעם היתה זו משימה קצת שונה מאלה שחווית כשהיית מפקד וקצין בחטיבת 'גולני'. שונה משום שהפעם נדרשת להוביל אנשים אל הקרב שלא אתה הכנת ואימנת, שונה משום שכבר בחרת דרך אחרת לחייך, ושונה משום היקפה, עוצמתה ומורכבותה.
כמפקד בסיס האימונים של חטיבת 'גולני' נחשפתי לשמך המיוחד עת נבחרת מבין רבים לקבוצת העילית של חטיבת 'גולני', תואר שלבטח לא היית אוהב לשמוע. כבר בצעדייך הראשונים כחייל לוחם התלבטת כאדם מיוחד.
אליאל אדם-מפקד-מנהיג. אדם - על שום שהטית אוזן קשבת לחברייך ולחיילך, על שום שראית לנגד עינייך רק את הזולת ועל שום שנתת מעצמך בלי לחשוב על עצמך. מפקד - על שום שהפגנת רצינות, מקצוענות בכל משימה שנטלת על עצמך, על שום היותך ראשון נוכח פני אויב ועל שום האמון שרכשו לך פקודייך והאמונה אותה נטעת בכל הסובבים אותך. מנהיג - על שום שסחפת אנשים שזה עתה הכרת, על שום שחיילך הצעירים מ'גולני' ואלה הוותיקים מ'כרמלי' חשים יתמות עם לכתך, ועל שום שעשית הכול מתוך שליחות טהורה של אהבת העם והארץ.
... מעשה גבורתך ילווה דורות רבים של לוחמים. רצת בראש חיילך אל מול האש הנורית אל מול המחלקה כדי להציל את חבריך לנשק. בראש ובראשונה עשית את מה שציפית מעצמך... אליאל, גאווה להוריך, מלח הארץ, יפה תואר, חכם, אגרסיבי בקרב ורגיש עם חבריו וחייליו".

 

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם היחיד של דניאלה ואמיר. נולד ביום ח' באלול תשמ"ג (17.8.1983) בעיר ססולבורג שבדרום אפריקה. בשנת 1985 עלתה המשפחה לארץ והשתקעה ביישוב הדרומי עומר, שם גדל אייל והתחנך. הוא למד בבית-הספר היסודי "עומרים" והמשיך לבית-הספר התיכון "עומר". היה פעיל מאוד בתנועת "הצופים" בשבט "במדבר".
בהגיעו לכיתה י', בעקבות גירושי הוריו, עבר אייל להתגורר עם אמו בתל-אביב וסיים את לימודיו בתיכון "גימנסיה הרצליה" שבעיר. הוא הכיר חברים חדשים, אך המשיך להשתתף בפעילויות הקיץ של שבט ה"צופים" בעומר ונשאר נאמן לחברי ילדותו. חבורת "ה-18" שאליה השתייך אייל הייתה קבוצה של צעירים וצעירות מעומר שליוו זה את זה מאז כיתה א', ונותרו חברים טובים לכל אורך השנים - גם לאחר שכל אחד פנה לדרכו. אייל נחשב למנהיג החבורה, ונקרא בפי כולם "האוגדונר".

אייל אהב מאוד לקרוא, לצפות בסרטים, אהב מכוניות והרבה לרכוב על אופניים. הוא נהג לצאת למסעות רכיבה ארוכים, ופעמים רבות גמע את הדרך מתל-אביב לעומר על אופניו.
שאיפתו של אייל לשרת ביחידה קרבית כמו כל חבריו בקבוצת "ה-18" נתקלה בקשיים מאחר שהיה בן יחיד, אך אייל לא ויתר ודרש מהוריו שייתנו את הסכמתם. אלה נעתרו לבקשתו ועם גיוסו לצה"ל הצטרף אייל לגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. בנובמבר 2004 השתחרר בדרגת סמל-ראשון. הוא נסע לטייל בעולם ומשחזר, בחר להתגורר בבאר שבע, כדי להיות קרוב לחברתו מזה שש שנים, אלכס, ולחבריו הוותיקים. הוא התגורר עם חבר בדירה שכורה, למד למבחן הפסיכומטרי והתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. אייל ואלכס תכננו לצאת לטיול קצר בסין ולאחר מכן לעבור לגור יחד בירושלים, לקראת תחילת לימודיו של אייל בפקולטה למשפטים.

ביום 18.6.2006 נקרא אייל לשירות מילואים ועלה עם יחידתו, גדוד חי"ר, צפונה. כחודש לפני יום הולדתו העשרים ושלושה, ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006), עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, נפל אייל בקרב בגבול הצפון בגזרת זרעית. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר הורים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.
על קברו ספדו לו חבריו: "בנין, אנחנו עומדים בפתח הקבר שלך המומים, כואבים ולא מאמינים. מי היה מאמין? הדמות הבכירה בחברה שהייתה כל כך מלאה והיה בה כל כך הרבה לתת. כל אחד מהעומדים היום נפרד מחלק מעצמו. היית קשור לכולם בקשר שמילים לא יכולות לתאר. דיברנו לפני יומיים על כמה כיף יהיה כשתחזור מהמילואים וניסע ביחד עם ה-18 שכה אהבת לאילת. החיים השתנו לנו בשנייה, שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם. איבדנו אח, חבר מדהים ואהוב.
בנין, תמיד התייעצנו אתך בכל נושא אפשרי, ועכשיו, שעולות השאלות הקשות מכולן, אנחנו אבודים ומחפשים למי לפנות.
אנחנו מודים על הזכות שניתנה לנו להכיר בן אדם מיוחד ומדהים כמוך. על הזמן שהקדשת ועל הדרך שבה נגעת בכל אחד מאתנו. טסנו ליוון 18, התגייסנו לצבא 18 קרביים, כנגד כל הסיכויים יצאנו משם 18 שלמים ובריאים. התפזרנו ברחבי העולם וחזרנו שוב 18. היום אנחנו ניצבים כאן 17. חשבנו שסיכמנו שאתה החבר שיירתם למשימה ויכתוב את ההספדים. בנין, לא נשכח אותך לעולם. אוהבים, ה-18: יואי, כץ, דולב, בדש, חזי, פיורה, אלו, אלם, פלוסר, גלפרין, נטע, וייס, מזור, אסי, אפי, בן ארי, מיקי, והבנות-אלכס, מיכי, אורי, טל, ענת והילה.
החבורה שהתקשתה לעכל את הבשורה המרה פרסמה הודעת אבל משותפת: "לאורך התיכון והשירות הצבאי היה ברור שמ'המשפחה' הזו הוא לא מתנתק. גם לטיול למזרח ולניו זילנד אחרי הצבא לא היה ספק מי יהיו שותפיו למסע. אייל ניחן בידע כללי עצום ובלב ענק שהפך אותו לראש החבורה. כינויו - 'האוגדונר', 'מפקד ה-18'. אייל תמיד ידע להקשיב, להביע התעניינות, ידע ואכפתיות. הוא אהב לטייל בטבע, לעשות סנפלינג, לרכוב על אופניים ולשחק טניס. ללא ספק עתיד היה להיות אחד המוחות המבריקים בתחום בארץ. בן אדם מיוחד שיהיה חסר לכולנו. אייל, אנחנו אוהבים אותך".
ראש מועצת עומר, פיני בדש, שבנו הוא אחד מ"ה-18", ספד לאייל: "הוא חבר אמיתי, גאון, פשוט זהב טהור".
סיפר אחד החברים: "תמיד צחקנו בינינו לבין עצמנו ושאלנו מה יקרה אם מישהו מאתנו ילך. אבל לא האמנו שזה באמת יכול לקרות. כל מה שאני אומר עליו עכשיו יישמע קלישאה, אבל הוא היה המנהיג שלנו. עבורי זה כמו לאבד אח".

אמו של אייל הקימה אתר אינטרנט לזכרו שכתובתו: www.eyalbanin.com. באתר, מכתבים שכתב אייל ממסעותיו בעולם, המלצותיו על ספרי קריאה, תמונות וסרטי וידאו, מכתבי חברים ועוד.
אמר אביו של אייל ליד קברו הטרי: "רציתי לצטט מתוך 'למי צלצלו הפעמונים' של ארנסט המינגווי, ספר שעזר לי בעבר בזמנים קשים, אבל כשלא מצאתי אותו בספרייה נזכרתי שאייל לקח אותו ולא החזיר. אצטרך להסתמך על זיכרוני. למי שלא זוכר, גיבור הספר בא להילחם במלחמת האזרחים בספרד, בסוף הספר הוא נהרג בפיצוץ גשר. מלחמת האזרחים בספרד היא מהדוגמאות הבודדות בהיסטוריה בה אנשים באו מארצות רבות להילחם עבור אידיאל, חופש ודמוקרטיה. להמינגווי ולגיבור שלו אין אשליות לגבי המלחמה. הם יודעים שפיצוץ הגשר לא יציל את ספרד, הם רואים את טעויות הגנרלים ומבינים שחלק ניכר מהמלחמה הוא משחק פוליטי, ובכל זאת חושבים ששווה להשתתף בה. אני לוקח שני דברים מהספר: אנשים צריכים אידיאלים וישנם דברים שראויים שיילחמו עבורם. הלחימה על הגנת הארץ היא לדעתי דבר שראוי להילחם למענו ואידיאלים הם לא דבר שאפשר לוותר עליו גם כשהתוצאות הם טרגיות ('ערכים אי אפשר לכבות ולהדליק'). הדבר השני הוא שהספר הוא לא ספר עצוב. הגיבור הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו ואלה שנשארים אחריו הולכים להמשיך בחייהם.
אני מוצא כעת שלא קשה לי לצחוק אבל החיים נראים כהים. אני נוסע באוטו שלי שאני אוהב וחושב: מה הטעם? אייל לא ייסע בו יותר. אין לי סיפוק מדברים שגרמו לי הרבה סיפוק בעבר, כמו השלמה מוצלחת של פרויקט או קבלת פרויקט חדש, אבל אני יודע שזהו כיוון של ייאוש שאין לשקוע בו. אנחנו עושים דברים שראוי לעשותם, נותנים פרנסה לאנשים אחרים ואנו חייבים לאייל להמשיך".
כתבה ענת: "... מצחיק, אחרי שנהרגת למדתי להכיר אותך יותר. כל כך הרבה אנשים, כל אחד נותן לי עוד קצת מבנין. כי מה שיש לי ממש לא מספיק. אין ספק שאני מודה על זה שיש לי את מה שיש, על זה שזכיתי לראות אותך בתחתונים ספק לבנים ספק ורודים מדי באמצע עין עקב, על סלט מוצרלה בארוחת יום שישי, על סרטים בהמלצתך שעשו לי בדיוק את מה שהיו צריכים לעשות, על דיבורי שביל ישראל כמו על איזה מבצע צבאי מסובך, על ד"ר אופניים מבשר לי בצער רב ששלי כבר זקנות מידי, ולא ניתן להצילן...
הרגשתי צורך במשך הימים הראשונים להסביר לעולם למה כל כך קשה לי שאתה לא פה. כי הרי איך הגיוני שאדם משפיע באופן כל כך משמעותי על מישהו בתדירות מפגש ודיבור כל כך מינימלית?
הרגשתי שהיה בינינו משהו מיוחד, כמה בנלי ושחוק זה נשמע פתאום, משהו אחר, מין הבנה בלי מילים. ניסיתי להסביר את זה לאימא שלי איזה פעם, מזמן, כשעוד היית בסביבה, ודווקא הניסיון להסביר את התחושה דרש כל כך הרבה מילים...
המוות שלך השאיר חלל בכל כך הרבה אנשים, בדיוק בגלל זה. כי לא היה צורך בחברות על בסיס יומיומי כדי שתשפיע. היית כל כך חזק וכל כך דומיננטי כמו סופה שאת תוצאותיה נושאים ימים ארוכים אחריה, לוקחת את כל מה שלא מספיק חזק לעמוד בעוצמתה, בידיעה שמה שחלש ייבנה כחזק ומחושב יותר בפעם הבאה. ליטשת אותי, בגלל שהיית כל כך חד, וגרמת לי לחשוב ולנסות ולהרוס את מה שחלש בי ולבנות אותו חזק יותר וטוב יותר כדי שבסופה הבאה שתבוא אני אהיה יציבה וחזקה ושום דבר לא יוכל עליי. ..."
השיר "פגישה קצרה" שכתב דולב: "לא יכולתי אז לדעת ובטח לא לחזות / שאתה תחזור אליי מן הנצח לעוד כמה שניות, / בהתחלה הייתי המום: 'כיצד זה חזרת אחי, מן הכלום'? / אתה ענית לי תשובה לקונית - לא ברורה, / שלאחריה הכול היה בסדר לכאורה, / כאילו לא היית שם חצי שנה, ואין סיכוי שתעלה בחזרה, / אז ישבתי שם וחייכתי עם כל תנועה-מחווה-הוויה מוכרת שלך, / שהפכו בעיניי למרגשות נורא, / פתאום פקחתי עיניי מוכה תדהמה ממה שאירע, / מנסה להתרגל למציאות ההגיונית-הקודרת-הקרה, / תוך ששפתיי ממלמלות: 'תודה שבאת לפגישה קצרה'".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן קרלין ואשר. נולד ברחובות ביום ז' בחשוון תשמ"ז (9.11.1986).
כשהיה בן שנתיים וחצי עבר עם משפחתו ליישוב מכבים. ילדותו התאפיינה בטיולים, בפעילויות מגוונות ובהרבה שמחה. יניב היה ילד-סנדוויץ' טיפוסי ואהב לשחק עם איתן, אחיו הגדול ועם הדס, אחותו הצעירה. הוא זכה באהבה רבה מהסובבים אותו והחזיר חום ושמחה לכולם.
יניב למד בבית-הספר היסודי "מעוז המכבים" והמשיך לחטיבת-הביניים שביישוב הסמוך - רעות. הוא סיים את לימודיו התיכוניים ב"תיכון מכבים-רעות" במגמות ביולוגיה וכלכלה. היה תלמיד שקט ונוח, שהשקיע במה שאהב ללמוד וקצת הזניח מקצועות אחרים.
הוריו של יניב עלו לארץ מארצות דוברות אנגלית - אמו מקנדה ואביו מדרום-אפריקה, ובבית דיברו רק אנגלית. סבו וסבתו מצד אמו גרו במונטריאול, קנדה, ומדי קיץ נסע יניב עם משפחתו לבקרם. במהלך החופשות הללו השתתף יניב בקייטנות רבות - למד לשחות ונהנה לשחק כדור-בסיס ולצפות במשחקי הוקי-קרח ופוטבול. המשפחה טיילה פעמים רבות ברחבי אמריקה הצפונית ובין היתר ביקרה בחוף המערבי, ב"דיסניוורלד", בחוף המזרחי ובמפלי הניאגרה. בנסיעתו האחרונה לקנדה, בטרם התגייס, טייל יניב עם משפחתו במדינת נובה-סקוטיה הממוקמת בחוף המזרחי של קנדה. היתה זו נסיעה מיוחדת במינה, שבה נטלו בני המשפחה חלק בפעילויות אתגריות ומהנות כשיט באגמים, צפייה בלווייתנים בלב ים וטיולים מרהיבים בחיק הטבע.

אחד ממאפייניו הבולטים של יניב היה הידע הכללי העצום והנרחב שהיה לו. יניב התעניין במגוון נושאים - היסטוריה, גיאוגרפיה, מדעים - ובעיקר בתעופה. כבר בגיל צעיר, ואולי בגלל נסיעותיו הרבות לחו"ל, התאהב במטוסים אזרחיים. לרוב, ראה בשהות בסביבות שדה-התעופה ובטיסה עצמה את "הדבר האמיתי" ומבחינתו היה זה מעניין ומרתק יותר מהטיול עצמו. יניב הכיר כל פרט במטוס, קרא ספרים בנושאי תעופה, היה מנוי על ירחוני תעופה, צילם מטוסים וגלש במשך שעות באתרי תעופה אזרחית באינטרנט. בימי שישי נהג לנסוע עם חבריו לנמל-התעופה בן-גוריון ולצפות במטוסים ממריאים ונוחתים. ברשותו היה מכשיר סורק תדרים שאיפשר לו להאזין לתקשורת בין הטייסים למגדל הפיקוח. הוא הכיר והבין את כל הקודים שבהם השתמשו הטייסים והפקחים ובכל פעם היה מפתיע את חבריו בהסבירו מתי המטוס עומד לפנות או מאיזה מסלול ימריא או ינחת.

יניב היה מומחה לתוכנת הטיסה 'פלייט סימולייטר'. הוא לימד את עצמו כיצד מטיסים מטוסים ומנווטים אותם, איך מתכננים מסלול טיסה וכל נושא אחר שהבטיח טיסה נוחה ובטוחה. כשהג'ויסטיק בידו, היה יושב מול המחשב ומטיס את המטוסים, לרוב מטוסי 'בואינג', מכל מקום ולכל מקום בעולם. הוא היה מדבר עם מגדל הפיקוח, מבצע את הוראותיו ונוחת במסלול הנכון כאילו מדובר בטיסה אמיתית. היתה לו גם תוכנה להפעלת מגדל פיקוח, שבעזרתה שלט על כל המטוסים שהמריאו ונחתו בנמל-התעופה שבו שיחק. יניב היה סבלני מאוד והקפיד ללמוד ולהבין את התיאוריה שמאחורי פיקוח הטיסה והטיסה עצמה. שקדנות והתעמקות עד להבנה מוחלטת, היו מתכונותיו הבולטות.
מעבר לכדורגל וכדורסל שאהב לשחק, יניב השתתף במשך מספר שנים בחוגי קרטה וטניס. מגיל צעיר היה אוהד שרוף של "מכבי תל אביב" ולא נטש אותה גם בעונות הטובות פחות. בקשתו למתנת בר-מצווה היתה לצפות במשחק כדורגל מהליגה האנגלית, ומספר חודשים לאחר מועד בר-המצווה נסעה המשפחה לאנגליה, שם צפה יניב עם אחיו ואביו במשחק בין ה"ספרס" ל"אסטון וילה".
בתקופת לימודיו בתיכון תיחזק יניב את אתר האינטרנט של קבוצת הכדורסל "מכבי מכבים".
את הידע בנושא תחזוק אתרים רכש מחבריו ועד מהרה השתלט על העניין. כרגיל, לקח את משימתו ברצינות - היה מצלם משחקים, מראיין מאמנים ושחקנים, כותב כתבות ושומר על אתר מעודכן, מעוצב היטב ונוח לשימוש. בשלב מסוים, כאשר הבחין שכמעט ולא מגיעים אוהדים למשחקים, ביקש להקים מועדון אוהדים לקבוצה, ונענה בחיוב. יניב היה לאוהד מספר אחת של "מכבי מכבים" תוך שהוא דואג להביא למשחקים אוהדים רבים ככל האפשר, ובעזרת תופים, דגלים וזמבורות הם היו מרעידים את האולם. לא פעם אמרו שחקני הקבוצה שבזכות האהדה הבלתי פוסקת הם קיבלו מוטיבציה וניצחו במשחק. יניב לא פיספס משחקים וזכה בגביע מיוחד כאות הוקרה והערכה לתרומתו הגדולה לקבוצה. בספטמבר 2006, כשלושה חודשים לאחר נפילתו, התקיים טורניר כדורסל על שמו של יניב. במעמד טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת הוכרז על שינוי שמה של קבוצת הנוער לשם "מכבי יניב".

לקראת גיוסו לצה"ל ביקש יניב לשרת כפקח-טיסה באחד מבסיסי חיל-האוויר, אך בקשתו לא נענתה והוא בחר לשרת בחיל-השריון. הוא התגייס בדצמבר 2004, עבר טירונות וקורס נהגי טנקים והצטרף לגדוד 82 של חטיבה 7. יניב התאהב בחטיבה ובהיסטוריה המפוארת שלה והיה גאה מאוד להיות שריונר. כדרכו, התעניין ולמד את ההיסטוריה של החטיבה ושל חיל-השריון כולו.
לאחר סיום הצמ"פ הצטרף יניב לגדוד ושובץ לאחד הצוותים בפלוגה א', שהגנה באותה תקופה על היישוב נצרים שברצועת עזה. הטנק של יניב היה בין האחרונים שיצאו מהרצועה במסגרת תהליך ההתנתקות באוגוסט 2005. לאחר פעילות זו ואחרי פעילות קצרה בקו נחל גולן, עבר בפברואר 2006 עם גדודו לקו כחול בגבול לבנון. בקו זה העבירו יניב וצוותו לטנק ימים ולילות בכוננות נגד פעילות אפשרית של החיזבאללה.

ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) נפל יניב בקרב במלחמת לבנון השנייה. בבוקרו של אותו יום פתח החיזבאללה בהתקפה רבת היקף לאורך גבול לבנון וחטף שני חיילי מילואים - רב-סמל אהוד גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב. המוצב שבו שהו יניב וצוותו ספג הרעשה ארטילרית כבדה. כשנודע על החטיפה, ובהיותם במוצב הקרוב ביותר למקום האירוע, קיבל הצוות הוראה להיכנס לתוך לבנון ולעצור את רכב המילוט של המחבלים. הצוות התקשה להגיע לטנק עקב ההרעשה הכבדה, אך במאמץ אדיר והתעקשות נחרצת הגיעו אנשי הצוות לטנק, וביחד עם "נגמחון" התחילו לנסוע לכיוון לבנון. הצוות הספיק לירות ולפגוע במספר עמדות חיזבאללה בעת הכניסה ללבנון אך במרחק קצר מאוד מהגבול עלה הטנק על מטען גחון גדול אשר השמיד את הטנק והרג את ארבעת אנשי הצוות במקום - ויניב ביניהם. עם יניב נפלו סמל-ראשון שלומי ירמיהו, סמל-ראשון גדי מוסייב וסמל-ראשון אלכס קושנירסקי.
יניב היה בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. הלווייתו נערכה ב-16 ביולי 2006, והוא היה לחייל הראשון שנקבר בחלקה הצבאית בבית-העלמין במודיעין. הותיר הורים, אח ואחות.
בן דודו אופיר כתב שיר לכבודו: "אני התפילה, אני זיכרון/ באה ראשונה, נשאר אחרון/ אלוהים, האין אתה אל מלא רחמים?/ שם התקווה, אין לי דמיון לציירה/ יש נחמה, אין בי מקום לקבלה/ כספינה הטרופה בים הדמים הכאב נותר/ הו, אחי שלי/ הו, שאר דמי/ והנה, נביא מבשר שחורות/ וקהל, מאות פרצופים/ וסוכה, לבושת טליתות/ וארון, ישמור אלוהים,/ יתגדל ויתקדש זכרך לעד,/בעודי מבכה ארונך עוד מורד,/ מטח יריות וקינת חצוצרה ונגמר,/ ואמרו, אמן,/ כמה עצוב כשאם קוברת בן."

חברו לגדוד רונן רוזנטל כתב: "יניב, עברתי איתך את כל המסלול, הגעתי אליכם לטירונות באיחור של שבוע אחרי שכבר כל העייפים נפלו מגיבוש הפלס"ר, ואני זוכר שכל הזמן אמרת לי שאני מהפלס"ר בגלל שאני 'סוס' והיית מאלה שקראו לי 'רמבו'. אתה ורוני הייתם אלו שהמפקדים ציוותו אלי ביום הראשון כדי לקבל את פני ושאבין מה קורה בפלוגה. מההתחלה ראיתי את התמימות שלך, משהו שקשה להסביר, אדם כל כך חמוד, שמוכן תמיד לעשות הכול למען השני - קודם למען השני ואחר-כך לעצמו.
"היית איתי במחלקה, בחדר, בהתחלה, כך שהיית תמיד שומע את התלונות שלי, ואני כמעט ולא שומע את שלך כי תמיד היית מסתכל על זה באור חיובי - לא משנה מה זה היה, אפילו בצמ"פ שהיינו טוחנים למוות, היית איכשהו מוצא את ההיגיון שבעניין. דבר שלא אשכח ממך לעולם, ואף אחד לא יוכל לשכוח ממך, זה אהבתך למטוסים. מעולם לא נתקלתי באדם שכל כך מבין במטוסים. רצית להיות טייס, פקח-טיסה, אבל זה לא יצא. זה לא ביאס אותך - נהנית בשירות שלך וגם היית מצוין, בטירונות היתה לנו אחווה כזו של נהגי הטנקים, היינו מאוד מגובשים ולמדנו הרבה אחד מהשני, תמיד רצית שאסביר לך מה שאתה לא מבין, במיוחד בצמ"פ, בימים הרותחים בשמש הקודחת בגולן, כשהיינו רודפים ביחד אחרי שריפות ונחנקים.
"עד היום יש לי תמונה שלך בטלפון עם הגיליון של ה-Airplane שהיית קורא כל הזמן והייתי צוחק עליך ש'רק אתה מנוי לדבר הזה'. כמה חבל לי, ואי-אפשר להביע כמה חבל לי שלא תוכל לממש את האהבה הזו שלך לאוויר, ולצאת לטיול שאחרי הצבא. למרות שכשאני חושב על זה, אין מקום יותר מלא באוויר וחוויות חדשות מאשר איפה שאתה נמצא בו. גן עדן.
"חבר יקר, בהלוויה שלך נפתחה למענך חלקת החיילים בבית-הקברות במכבים-רעות. היה זה כבוד שאתה החייל הראשון שנקבר שם, כי הראשונים תמיד מיוחדים, ואוח, כמה שהיית מיוחד. כשאמרו לי שנהרגת אני זוכר שלא הפסקתי להתקשר אליך לטלפון, עד היום אני מתקשר מדי פעם, סתם לקוות שאולי כל זה היה בכאילו ואתה תענה לי עם איזה שיר של ג'ינגס חאן ברקע. אני מתגעגע אליך, אין לי מה לבקש שתשמור עלי ועל החברים כי אני יודע שאתה תעשה הכל כדי לשמור עלינו. אוהב אותך מאוד ומתגעגע."
במכתב למשפחה לאחר מותו של יניב כתב מפקד הגדוד סגן-אלוף עודד בסיוק: "... יניב היה לוחם מצטיין והשתתף בפעילות מבצעית אינטנסיבית בחבל עזה בכלל ובנצרים בפרט, כמו גם בהגנה על יישובי צפון רמת הגולן. יניב לקח חלק בפעילות ביטחון שוטף ובפעילות מבצעית בגבול הלבנון במשימות הגנה על יישובי הצפון. יניב נודע בפלוגה כחייל מוכשר וכלוחם מעולה. הוא הפגין רצון עז לתרום ואהב לעזור ולסייע. יניב התאפיין בחיוכו התמידי, באהבתו לבריות ובמסירותו לחבריו. אין לי ספק כי מקור ייחודו של יניב נובע מהחינוך שהנחלתם לו."
במכתב התנחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל דן חלוץ: "...מפקדיו של יניב מספרים כי היה אדם משכמו ומעלה, חייל מצטיין שהיווה דוגמה אישית לכל הסובבים אותו. יניב תואר כחייל שתענוג לעבוד עימו - פיקח, רציני ומקצועי מאוד בתפקידו. הוא אהב לעזור ולסייע והתאפיין כחבר של אמת - אהוב על חבריו."

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אולגה וגנאדי. נולד ביום כ' באלול תשמ"ז (14.9.1987) בעיר סרטוב שבברית המועצות.
אח לנטלי. בהיותו בן ארבע, בקיץ 1991, עלה לארץ. אנדריי רכש במהרה את השפה העברית והתאקלם היטב בתרבות הישראלית. את שנותיו הראשונות בישראל העביר בקריית ביאליק, ולאחר כשנתיים עבר עם משפחתו להתגורר בראשון לציון.
הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "רוזן" והמשיכם בכפר הנוער "יוהנה ז'בוטינסקי" שבבאר יעקב, שם למד כשש שנים. את לימודיו סיים במגמת המחשבים והגיע להישגים מרשימים.
אנדריי היה ידוע כמוביל חברתי ויצר קשרים עם אנשים רבים. בהיותו ראפר חובב כתב שירים והקליט אותם. הוא הקים את "מעגל הפריסטייל" בקניון "הזהב" שבעירו שם נאספו מדי יום חמישי רבים מבני הנוער המתעניינים במוזיקת ההיפ-הופ. אנדריי, שכונה "קשמר", זכה להערצה רבה בקרב הנוער וכמה משיריו התפרסמו לאחר נפילתו.

בסוף חודש נובמבר 2005 התגייס אנדריי לצה"ל ועל אף הפצרותיהם של הוריו כי יפנה למסלול עתודה החליט לשרת כחייל קרבי. הוא שובץ בחיל השריון בגדוד 74 ושירת כתותחן גאה ומצליח בטנק "מרכבה" סימן 3. על אף השירות הקשה, שאת מרביתו עשה בחברון וברצועת עזה, מעולם לא התלונן ותמיד חזר הביתה עם חיוך רחב.
בהיותו בתיכון החל אנדריי לנהל בלוג באתר "תפוז" באינטרנט שבו חלק עם גולשים אנונימיים את חיי היום-יום שלו. לאחר גיוסו המשיך לכתוב בבלוג תחת השם "עולמו של קשמר" ולתעד את שירותו הצבאי. לחבריו הסביר שבמקום לענות על השאלה "מה העניינים", הוא מעדיף לתאר את התחושות על גבי המקלדת.
בעמוד האישי של אנדריי התנוסס מאז גיוסו הכיתוב: "ההיגיון והמזל הלכו לטייל, והתעייפו. ההיגיון אמר: בוא נשב על המדרכה, מזל אמר: בוא נשכב על הכביש. כל אחד עשה מה שבא לו. פתאום בא אוטו בכביש, ראה את מזל, סטה למדרכה והרג את היגיון. ככה זה בצבא".
ועוד כתב: "אם לא יהיה רע על מה נתלונן? איך נתגבר על הבעיות שלנו? ... יש סתם אנשים שלא יודעים ליהנות מהדברים הקטנים והפשוטים של החיים. כמו לנשום. כמו להתעורר. כמו לחיות. החיים טובים, תחיו אותם...".
בתאריך 13.1.06 כתב: "אוקיי, 300 כדורים בשבוע של אימוני ירי. שילוב ירי של מצבים, ירי מצבים עם תפעול מעצורים, ירי מאמץ לילה ועוד מלא דברים כאלו... היה הורס-שרירים-טוטלית, אבל רטוב זה תמיד כיף. כמו כן, מסע תשעה קילומטר ועוד קילומטר אחד אלונקה - אין מה לדבר על זה אפילו, חוץ מהקטע של חברים שלך שמתמוטטים לך מול העיניים ואתה חייב להמשיך ללכת. אסור לך לעזור להם לקום, הם חייבים לקום לבד באפיסת כוחות ולצמצם את הפער. אסור לך לדבר, אסור כלום, חייב להיות רווח קבוע בטורים ישרים ... בכל מקרה, אחרי שעוברים הכול בסריקה לאחור, זה נראה כיף וטוב ומאתגר וכו'. טוב לדעת שעשית דברים שבחיים אפילו לא חלמת שאפשר לעשות אותם. במיוחד אני".
בתאריך 7.7.06 כתב: "ביום ראשון בבוקר מתחיל הסוף, וקשה מאוד לשמוע אפילו קמצוץ שמועה על האור בקצה. רק התחלנו וכבר אחד נפל. את הראשון כולם זוכרים, כשיתחילו להגיע עוד הם כבר לא יהיו שמות, הם יהיו מספרים. הרעש של הזיקוקים מתחלף ברעש פיצוצים, מכוניות בהאמרים משוריינים, טרקטורים בדיניינים [D9] וכבישים בצירים. ... כל אחד חשוד, קודם כול חשוד ואחרי זה הוא אזרח עוין. במקום בתים יש הריסות, במקום שקיעות יש פיח. דרך אגב... שקיעות מדהימות".
בתאריך 20.7.2006, כשבועיים לפני נפילתו, פרסם אנדריי בבלוג שלו קטע שנשא את הכותרת "מלחמה! סתם רק כי אני ברצועה". לאחר נפילתו, קיבל הקטע משמעות מצמררת של מילות פרדה. וכך כתב אנדריי: "קיצר לא יכול לספר יותר מדי באינטרנט אבל היום אני אהיה שם. אולי תקראו על זה בחדשות. זה יימשך כמה ימים, יכול להיגרר יותר, אבל לנו יש ציוד שיכול להספיק להרבה זמן. הרבה חוזרים עם דם על הידיים (ועכשיו הם סלבס כי רשמו עליהם ב'וואי-נט')... וויש מי לאק [אחלו לי בהצלחה] פיס [שלום]".
הימים היו ימי מלחמת לבנון השנייה ואנדריי נשלח עם יחידתו ללבנון.

ביום ט' באב תשס"ו (3.8.2006) נפל אנדריי בקרב בכפר רג'מין שבדרום לבנון. טיל נ"ט שירה החיזבאללה פגע ישירות בטנק ששהה בו והרגו. עמו נפלו סמל אלון פינטוך וסמל איתמר צור. אנדריי היה בן תשע-עשרה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.
אנדרי, יקירה של קהילת המוזיקה השחורה בישראל, נפל ביום ה', "היום שלו", כפי שנהגו לומר. מועד נפילתו חל בתשעה באב - יום אבל לאומי.
במלאות 30 יום לנפילתו הקריאה אחותו מעל קברו את הדברים הבאים: "אתה כל כך מיוחד, דקה לא אמרת - 'רע לי'. תמיד טוב לך, תמיד מצאת את הטוב בכל עניין גם אם זה היה כל כך רע, ידעת איך לגרום לאנשים לשמוח ולחייך, כולם רצו להכיר אותך. כולם רצו להיות בחברתך, כולם רצו לדעת מה עומד מאחורי האדם עם החיוך הזה. הרוב גילו, יש כאלה שלא הספיקו".
כתבות רבות על אנדריי פורסמו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. רבים ציטטו קטעים מהיומן הווירטואלי שניהל, תחת הכותרת "יומנו של טנקיסט", המתובל בהומור ובתובנות קטנות על החיים. לאחר נפילתו נכתבו בבלוג מאות תגובות ומכתבי פרדה.
משפחתו וחבריו של אנדריי הנציחו את זכרו בהקלטת השיר "נועד בשבילך"

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן סימה ובנו. נולד ביום כ"ו בתמוז תשל"ה (5.7.1975) בעיר יאשי שברומניה.
בן בכור במשפחה בת שלושה בנים, אח ללוצ'יאן ופאול. ילד יפה שראשו עטור תלתלים שחורים, מלא מרץ שכבר בגיל שלוש כבר החל לרכוב על אופניים, ומאז הפך הדבר לתחביב ולאחת מאהבותיו הגדולות.
בשנת 1981, כשמלאו לו שש שנים, עלה ארצה עם משפחתו. המשפחה החלה את דרכה בארץ במרכז הקליטה "פלדות" שבאשדוד ומריאן התחנך בעיר; בכיתה א' למד בבית-הספר הפתוח שברובע ח', ומכיתה ב' ואילך למד בבית-הספר היסודי "צפרירים" שברובע י"א, לשם העתיקה המשפחה את מגוריה.
את השכלתו התיכונית רכש מריאן בבית-הספר התיכון "מקיף ג' ", ובמהלך לימודיו זכה להשתתף ב"מצעד החיים" בפולין. מריאן אהב תמיד לעזור ולסייע; במסגרת תכנית המחויבות האישית בתיכון, התנדב בבית האבות העירוני ובמשמר האזרחי בעיר.

מריאן היה בחור אנרגטי וספורטיבי שעסק בסוגי ספורט שונים: כדורגל, רכיבה על אופניים וצלילה. הוא היה חבר בארגון "PADI" ובהתאחדות הישראלית לצלילה; אהב לטייל ולערוך סיורי ג'יפים בהרי אילת ובחולות אשדוד, והתמצא בסוגי מכוניות.
במרץ 1994 התגייס מריאן לשירות חובה בצה"ל. הוא שירת כנשק בחיל הים בבסיס ההדרכה "בת גלים" שבחיפה.
עם סיום שירותו הצבאי שובץ למילואים במפקדת אחד הגדודים שבחטיבת הצנחנים. מריאן אהב לשרת במילואים והיה חוזר משם עם חוויות רבות. בזכות אהבתו לכלי נשק ובשל המיומנות שגילה בתחום זה, כינו אותו חבריו לגדוד "רמבו".
מריאן החל בלימודי אדריכלות ובהמשך עבר ללמוד לתואר הנדסאי בניין במכללה למנהל בראשון לציון. בכל המקומות שעבד ולמד בהם, רכש חברים רבים. חלקם הפכו לחברי נפש והמשיכו ללוות אותו בדרכו.
לפני מבחני הסיום של לימודי התואר החליט מריאן להגשים את החלום הראשון שלו: טיול לאוסטרליה. הוא נסע לחצי שנה וביקר גם בניו זילנד ובתאילנד. במהלך הטיול גמע בנהיגה אלפי קילומטרים, קפץ קפיצות בנג'י, יצא ל"טרקים" וצלל במקומות ייחודיים.
מששב ארצה עבר עם חבר טוב לגור באילת, שם עבד כצוללן במועדון צלילה. הוא התקדם בלימודי הצלילה והגיע עד דרגת DIVE MASTER; במקביל, עבד כעוזר למדריך צלילה וכנהג בטיולי ג'יפים. אחרי שישה חודשים חזר לאשדוד עם תכניות להתיישב; הוא סיים את המבחנים האחרונים לתואר, קיבל דיפלומה של הנדסאי בניין והחל לעבוד עם אביו, מהנדס בניין בעל משרד תכנון באשדוד, בפיקוח על פרויקטים בתחום הבנייה.
מריאן הגשים את חלומו השני, רכש דירה וריהט אותה באהבה גדולה. הוא היה קשור מאוד לבני המשפחה, אהב לארח בביתו ולעזור לכולם. בזמנו הפנוי שיחק כדורגל והשתתף יחד עם שני אחיו בתחרויות אופניים.
חודשים ספורים לפני נפילתו הגשים מריאן חלום נוסף, רכש ג'יפ וטייל בחולות אשדוד ובהרי אילת, לשם הגיע מדי פעם לסופי-שבוע של צלילות.
ביום 2.8.2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, נקרא מריאן ב"צו 8" לשירות מילואים ביחידת הצנחנים. שלושת האחים לבית ברקוביץ גויסו למילואים בזמן המלחמה: מריאן ולוצ'יאן במסגרת "צו 8" ופאול במסגרת שירות מילואים רגיל.

מריאן נפל במלחמת לבנון השנייה בקרב בגבול הצפון ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006). קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי הרגה אותו ואת אחד-עשר חבריו ליחידה בעת שהמתינו להצטרף ללחימה בלבנון. עם מריאן נפלו: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ' וסמל גריגורי אהרונוב.
מריאן נפל חודש ויום לאחר יום הולדתו השלושים ואחד. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי באשדוד. הותיר אחריו הורים ושני אחים.
מריאן היה חבר נאמן שאפשר לסמוך עליו, תמיד נכון לעזור - החל מהעברת דירה, וכלה בבחירת אוטו לקנייה - תמיד מצויד בעצות טובות.בחור חברותי ובולט, מלא שמחת חיים, שאהב לבלות ולבקר חברים, תמיד מחייך ובמצב רוח מבודח. הוא אהב את החיים והחיים אהבו אותו, אהב אנשים ונאהב על ידם, מצא שפה משותפת עם כולם ועשה הכול בדרכי נועם. המוטו שלו היה: "אתה חי פעם אחת... למה לדחות את העכשיו?".
מריאן התמודד עם אתגרים ויכל להם. את החלומות שטיפח ביקש להגשים במהירות, כאילו ידע מה צופן לו גורלו, אך את חלומו להקים בית ולהוליד ילדים לא זכה להגשים.
מריאן נלחם על עקרונות הצדק ותמיד ניצח - רק מהקרב האחרון לא שב.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן בתיה ואהרון. נולד ביום י"ח בכסלו תשמ"ה (12.12.1984) בקריית טבעון. אח לאלון, אלה ואייל. בהיותו בן ארבעה חודשים התגלתה אצל אילן מחלת האסטמה. המחלה נמשכה בחריפות במשך למעלה משנה, אך אילן למד להתמודד עמה.
בגן חובה התבלט אילן כילד חכם במיוחד, בעל חשיבה מתמטית. בזמן שהילדים שיחקו בחצר, נהג אילן בעיקר לספור כל דבר ולעשות חישובים.
בשנותיו הראשונות בבית הספר היסודי "רימונים" שבקריית טבעון נטה אילן לרגישות יתרה, אך אהוב היה על החברים והמורים. כשהיה כמעט בן שבע נולד אחיו הצעיר אייל ואילן קיבל אותו בחום ובשמחה.
את לימודיו המשיך אילן בבית הספר התיכון המקיף "אורט על שם גרינברג" שבקריית טבעון.
עם הזמן גדל והתחזק, האסטמה כמעט שנעלמה והוא הפך לילד פעיל ולשחקן כדורסל מצטיין. מספר חברו הטוב עומר ברקין: "בדרכך, היית נלחם על המגרש כמו שד. מרביץ, תופס, נותן מעצמך. כשהיינו קטנים היינו צוחקים שאתה נשאר לישון במגרש משום שתמיד היית מופיע ראשון לאימונים. מגיל צעיר היה לך מאוד ברור: מה שעושים, עושים טוב ובמאה אחוזים השקעה." נוסף על משחקי הכדורסל, אהב אילן גם לרוץ ולרכב על סוסים.
אילן היה תלמיד מצטיין וחבר מסור. הוא אהב מאוד לקרוא, לשחק במחשב, לשמוע מוזיקה - והכול לבד, בחדרו, בשקט.
בעקבות אחיו אלון נעשה אילן אוהד "שרוף" של קבוצת "הפועל תל-אביב" בכדורגל. הוא הקפיד לנסוע למשחקים, ושם התגלה בו צד שונה חלוטין: לבוש חולצה אדומה של הפועל היה אילן עומד ביציע, צועק ומשתולל.

בהתקרב מועד הגיוס כבר ידע אילן כי ברצונו להיות חייל קרבי - למרות המגבלות הרפואיות, ולא היה מאושר ממנו כאשר נקבע לו פרופיל רפואי 97. הוא החל להתאמן ולהכשיר את עצמו מתוך שאיפה להגיע ליחידה מובחרת, אך לאכזבתו הדבר לא הסתייע.
אילן התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 2003 והוצב בגדוד 101 של הצנחנים. תקופת שירותו הראשונה התאפיינה בקושי להשלים עם שיבוצו, אך משעה שהתרצה - הפך להיות לוחם למופת, חייל ומפקד המהווה דוגמה.
אילן סיים מסלול כמצטיין מחלקתי ועד מהרה נשלח לקורס מ"כים שבסיומו חזר לגדוד כמפקד כיתה. בדרכו האופיינית השקיע את כל כולו בתפקיד וסחף אחריו את חייליו. וכך כתב לחייליו אשר סיימו מסלול: "כל הכבוד! על זה שסיימתם מסלול לא קל מבחינה פיזית ובעיקר מנטלית. על זה שלא ויתרתם אף פעם. גם ברגעים הכי קשים, נשארתם לוחמים וסיימתם מסלול. ... אל תפחדו מדברים קשים ומאתגרים, בסוף - רק מהם לומדים ומשתפרים ורק אותם זוכרים. ... תזכרו תמיד - הכול בראש. תעשו הכול בשביל להיות מפקדים. זה הדבר הכי גדול שהצבא יכול לתת לכם..." ואילו חיילי המחלקה השיבו לו: "בשבילנו תמיד היית תותח שיכול לסחוב את כל הגדוד על הגב ... היית מפקד מצוין שלא נתן לנו לנוח לרגע, דרשת מאתנו את הטוב ביותר, אך גם ידעת לעצור הכול ולהקשיב לכל הבעיות שלנו ... אז תודה על כל מה שהענקת לנו ולימדת אותנו לאורך כל הדרך."
לאחר תקופת מה נשלח אילן לקורס קצינים. הוא סיים את הקורס בהצלחה, חזר לגדוד וקיבל את התפקיד הקשה והמורכב של מ"מ בני ישיבות. אילן התכונן לתפקיד, העמיק ללמוד על ישיבות ההסדר והוביל את חייליו להצלחות ולהישגים. הוא נחשב לקצין וללוחם מבטיח: "אילן היה מטובי בנינו, מ"מ מצטיין, שנדרש להוביל מחלקה בוגרת בגדוד, מה שמעיד יותר מכול על ההצלחה שלו. גם כלוחם בגדוד אילן התבלט כמי ששואף לרוץ קדימה," סיפר סגן-אלוף איציק בר, מפקד בסיס ההכשרה והאימונים של חטיבת הצנחנים.
אילן זכה לאהבת החיילים שלמדו להעריך אותו. משהחל את שירות הקבע שלו, באביב 2006, היו כל מעייניו נתונים לתפקיד והוא השקיע בצבא את כל מרצו.
כשהיה בא לחופשה נהג לצאת לרכב על סוסתו - תמיד לבד, בשקט, כדי להירגע ולהתחיל שבוע שבו שוב - הוא פותר בעיות לחיילים, עוזר ומתעניין. בסיום המסלול הודה אילן לחייליו: "... תודה על עולם שלם שנחשפתי אליו - עולם של טוב לב, של עזרה לזולת, של חברות הדדית שמתבטאת בהתנדבות אינסופית לכל דבר, בערכים מדהימים, ביושר, באמון עיוור. ... אין לי ספק שזו היתה התקופה הכי משמעותית בשירות שלי עד עכשיו. למדתי מכם כל כך הרבה על חברות, גישה לחיים, ערכים, צניעות ויושר. אני מקווה שגם אתם לקחתם ממני משהו." כתבו לו חייליו הלוחמים: "אתה מפקד שמהווה דוגמה ומופת לחייליך. לימדת אותנו כמה דברים שעוד ילוו אותנו בהמשך דרכנו. לימדת אותנו דבקות במשימה וחתירה לניצחון. אתה המ"מ הכי משקיען שהיה, איך אומרים? האחרון שמכבה את האור בסגל."
על תפקידו כמ"מ בני הישיבות, והודות להשקעתו ולמסירותו הרבה, זכה אילן למצטיין מח"ט.
עם סיום ההדרכה של בני הישיבות מונה אילן כמפקד מחלקה ביחידת הסיור של הפלחו"ד בגדוד 101. תקופה קצרה לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה. אילן פיקד על המחלקה בקרבות הקשים שהתחוללו במארון א-ראס ובבינת ג'בל וגילה מנהיגות, אומץ לב ותושייה.

ביום ז' באב תשס"ו (1.8.2006) נפל סגן אילן גבאי בקרב בכפר עייטה א-שעב. כל הלילה הוביל את חייליו לעבר הבית שבו התבצרו, ומשקם לבדוק שכל חייליו מוגנים, פגע בו טיל שירו מחבלי החיזבאללה והרג אותו במקום. עמו נפלו סמל-ראשון יהונתן איינהורן וסמל-ראשון מיכאל לוין.
אילן נהרג בדרכו האופיינית כל כך - בשמירה על חייליו, והוא בן עשרים ושתיים. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית טבעון. הותיר הורים, שני אחים ואחות.
אילן הונצח באתר האינטרנט של תיכון "אורט גרינברג" שם מופיעים דברים רבים שנכתבו ונאמרו לזכרו, תמונותיו, דברים שאמר בעצמו לחייליו, תיאור הקרב שבו נפל, קטעי עיתונות וקישורים ותיעוד מפעלי ההנצחה שנעשו לזכרו.
כתב דוידי בן-ציון, חייל של אילן: "היית בשבילנו צור, ברזל, אדם חזק, כמעט בלתי פגיע, לידך הרגשנו רגועים ובטוחים. זכינו להיות חייליו של אדם גדול. ... החיבור שלך למחלקה היה כל כך אמיתי ועמוק שקשה ממש לתאר אותו. ... היושר שלך והחתירה לאמת, גרמו לך לברר עד תומן שאלות שהתעוררו. ... האחריות שלך למחלקה היתה משהו בין אח גדול לאבא. אחריות שבאה לידי ביטוי בדאגה לבעיות האישיות של כל אחד מהחיילים או טיפול רגיש במחלקה שנכנסה לא פעם למצבים רגישים. ... בשבילי אישית היית אח ורע..."
כתב עומר ברקין - חבר ובן כיתה: "... היינו חדורי מוטיבציה וציפינו לשירות הצבאי כמו שרק אנשים צעירים שגדלו על מיתוס הפלמ"ח והלוחם העברי לדורותיו יודעים. נחשפנו למורשת קרב ולסיפורי גבורה וחלמנו על הרגע בו נוכל כבר להיות חלק מהעניין. ... לקחת עליך אתגר לא פשוט: מפקד מחלקת בני ישיבות. ... חייליך יעידו שעשית זאת בצורה מעולה. זהו, אם כן, המקום בו מתגבשת החברה הישראלית. מקום בו בחור מצוין כמו אילן, מפלג חברתי אחד, לוקח קבוצת נערים מפלג חברתי אחר ויחד הופכים הם לצוות לוחמים. ... האין זו תרומתו של אילן לחברה שלאור אישיותו הערכית והצנועה יחנכו לוחמיו את ילדיהם לעתיד?..."
כתב ישראל חסון, חבר משפחה: "... ראינו כיצד אתה מתעצב ומביא לביטוי את כולך מדאגתך האנושית חסרת הפשרות לכל חייל תחת פיקודך עד כדי כך ששאלתי אותך האם אינך צעיר מדי מכדי להיות אם ואב לחיילים בני 18, וכיצד תוכל לשלב זאת עם פיקוד סמכותי ומקצועי, ואתה, באמונתך, בתבונתך ובמסירותך עשית זאת! ראינו כיצד שמרת וטיפחת חברות עם כל חבריך, יחס עמוק, כנה, ישר וישיר, תומך, סקרן עם רצון לפתח ולהתפתח ... ראינו כיצד כל הדברים הללו מתלכדים בך וכיצד האילן צומח ומתעצם ומתייצב וידענו כי לפנינו אילן גדול שניתן להיתלות עליו, להישען עליו ולהסתופף בצלו בעתיד ... אילן אהוב, תחסר לי כבן, תחסר לי כאדם, אולם לא תסור מנשמתי."
כתבו בני משפחת שרייר שבנם יפתח, חברו הטוב של אילן, נפל במלחמה שבוע קודם לכן: "יפתח ואילן גיבורים / אבדתם לנו לנצח, יקרים! / כל כך הייתם חברים, אמיתיים מקושרים. / בחייכם כמו במותכם / נערצים ובלתי נשכחים. / בנפש חפצה, בלא לשאול לכם דבר / לחמתם והקרבתם כל אשר יקר: / את נשמתכם הרעננה וגופכם המוצק / את היופי והטוהר אשר בפלד נוצק... / הותרתם מאחור את כל האוהבים / ולהגן יצאתם על אחיכם היהודים.../ נפול נפלתם בפרקי זמן כה קצרים, / הן אפילו בשמים תהיו מחוברים..."
כתב מוטי קרמיש, חבר משפחה: "... עלם חמודות, ילד חכם מלא הומור, יושר ונאמנות. מלוא כל טוב ישראל נתנו בך הוריך. בכל דבר הלכת עד הסוף, דורש מעצמך ומאחרים את המיטב - בלימודים, בספורט ולבסוף גם בצבא. גדלת והתעצמת מול עינינו. מילד חינני הפכת לגבר מקסים, מלא עוצמה ונחישות המלווה בלא מעט ביישנות וצנעה שרק העצימו את הווייתך. ... כל הורה היה מתברך בילד שכמוך, כל אחד מאתנו היה רוצה בך להוביל את בנינו לקרב באין בררה."
במלאות שלושים לנפילתו, הספיד את אילן צחי פתל, מ"פ חוד גדוד "פתן": "אילן, כילד גיבור תיחרט דמותך: כי לעולם ילד להוריך תישאר ... לעולם תישאר ילד של הטבע - היודע לשמוח בשממת המדבר מחד ומפריחת הגליל מאידך. האזנת באוזן ערבה לקול המעיין המפכה, רוכב על סוסתך בעמק זבולון למרגלות רכס הכרמל. כגיבור צעדת בראש לוחמיך בשקט ובצניעות שאפיינו אותך. בקור רוח ובאומץ לב פיקדת בקרב וסיכלת התקפת מחבלים, פיקדת בצורה יוצאת דופן על מחלקתך תוך הכרת רזי נפשם של פיקודיך, אך טבעי הוא שנפלת חלל בניסיונך להגן על לוחמיך שכה אהבת..."
מג"ד 101, סא"ל אריאל יוחנן, העלה קווים לדמותו של אילן: "... אילן היה קצין יסודי מאוד ... הנתינה הייתה יסוד מוצק בהווייתו הבסיסית ... נפילתו במהלך קרב, אינה מקרית. כמו בשגרה כך גם במלחמה אילן הוביל את חייליו מלפנים תוך שמירה על דוגמה אישית גבוהה מאוד. ... חסרונו מורגש יום יום, שעה שעה..."
ספד לאילן מ"פ פלוגת המחץ, סרן קובי רחמים: "אילן היה בעל מספר תכונות בולטות: מקצועיות ... השקעה ... צניעות. ... דמות לחיקוי ומפקד מצטיין."
כתב סגן שחף בן ארצי, חבר (מ"מ סיור לשעבר): "מתחילת שירותו בגדוד אותר אילן כמישהו שונה, מיוחד, מוכשר ובעל מספר תכונות שונות שאין ללוחמים אחרים. ... במשך כל המסלול היה אילן מהמובילים בפלוגה והיה ברור לכולם כי הוא יתקדם במערכת הצבאית ודי בצורה חלקה. ... בהיתקלות בבינת ג'בל, מול 27 לוחמי קומנדו של החיזבאללה, פעל אילן באופן מצוין ובקור רוח הראה לכולם כיצד מתנהג מפקד במצבים קיצוניים, כי זה היה אילן, דמות למופת, לחיקוי וללמידה."
פעולות הנצחה רבות נעשו לזכרו של אילן. במסגרת חטיבת הצנחנים הוקמה "פלוגת אילן". חייליו של אילן, בחורי הישיבה, הקימו את "מצפה אילן" - מצפה הצופה לעמק תרצה, הרי מואב, ובימי ראות טובה עד הרי החרמון והתבור. קבוצת "הפועל תל-אביב" בכדורגל, הקבוצה שאילן כה העריץ, הקדישה משחק לזכרו. ביער למרגלות קרית טבעון, במקום שאילן אהב כל כך לטייל בו, סמוך לעץ אלון התבור הגדול בישראל, הוכשרה ביוזמת המשפחה פינת הנצחה. חבריו של אילן בשיתוף עם משפחתו ובית הספר "אורט גרינברג" ייסדו את "אילן טבעון" - חוג הכנה לצה"ל.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

אודי נולד בנהריה, בתאריך 18/07/1975 (י' באב תשל"ה). בן למיקי ולשלמה, אח בכור לשני אחים: יאיר וגדי. התחתן עם קרנית ב 14/10/2005, לאחר 9 שנות חברות. בין השניים הייתה אהבה גדולה וזוגיות מיוחדת.
בוגר תיכון "מקיף עמל" נהריה במגמה ריאלית. את שירותו הצבאי העביר כחייל קרבי בגדוד "צבר" בחטיבת גבעתי. בתום שירותו הצבאי נסע לבדו לטיול אופנועים בן חצי שנה באוסטרליה. בהמשך, סיים שנת מכינה בטכניון והמשיך ללימודי תואר ראשון בהנדסת הסביבה בטכניון.
אודי היה אדם טוב-לב ואהוב על כולם. מתחשב בדעות אחרים, גם אם הן מנוגדות לשלו. כיף היה לבלות בחברתו. אדם אוהב, קשוב ואכפתי, נכון להושיט עזרה לכולם בכל מצב. אודי זכור כאיש עקרונות וערכים, בעל ידע רב בתחומים רבים ומגוונים. אוהב קולנוע, מוזיקה ולבלות עם החברים.
רכש חברים רבים מתקופות שונות בחייו: חברי ילדות שאיתם גדל בנהריה, חברים מתקופת השירות הצבאי, חברים מהלימודים בטכניון וחברים מטיולים בכל העולם. איכות הסביבה היא בשבילו ערך עליון, והוא אף הצטרף לסיירת הירוקה על מנת לעזור בשמירת נקיון הסביבה.
אודי אהב מאוד בעלי חיים, ולמרות אלרגיה קלה לפרווה חי עם שתי חתולות וגם אימץ באהבה גדולה את "מישהו", הכלב הנטוש והפצוע שמצא ברחוב. הוא אוהב אופנועים מושבע, מכיר את כל הדגמים והפרטים הטכניים של האופנועים המיוצרים בעולם.
במהלך השנים האחרונות הוא פיתח עניין רב בצילום. הוא בילה הרבה מזמנו הפנוי בצילום נוף וטבע בישראל ובעולם. בתקופה האחרונה הפך הצילום מתחביב למקצוע כאשר החל לעבוד בפרוייקטים שונים כצלם.
בילדותו הפליג בעולם עם אביו, ולאחרונה הוציא רשיון סקיפר ליאכטות מפרש ותכנן להפליג בעולם.
לאודי אהבה גדולה ומיוחדת לילדים. תמיד דיבר והתפאר בילדי משפחתו וחבריו.
הוא וקרנית חלמו להרחיב את משפחתם!

בתאריך 12/07/2006 (ט"ז בתמוז תשס"ו) נהרג אודי ונחטף יחד עם חברו, אלדד, ללבנון לאחר שהסיור בו נסעו הותקף ע"י ארגון החיזבאללה. לאחר 735 ימים של אי ודאות לגבי גורלם הוחזרו גופותיהם לקבר ישראל.
"אודי" סרט לזכרו

הספד לאודי מאמא

אהוד אחי דבר איתי

הספד לאודי דני רייס, חבר ילדות

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא, להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אריאלה וצביקה, נולד ביום כ"ט בחשוון תש"ם (18.11.1979) במושב עין יהב שבערבה. אמו נזכרת בימיו הראשונים כתינוק: "מיד הרמת את ראשך כלפי מעלה, הבטת סביב ונהמת בחוסר הנאה על הצפוי לך".
בן שלוש נסע נועם עם הוריו ואחיו יזהר לפורטו ריקו, שם חיו שלוש שנים. בגיל שש הגיע עם משפחתו לכפר סבא, העיר שבה התגורר עד סוף שירותו הצבאי. הוא למד בבית-הספר היסודי "גולדה מאיר", בחטיבת-הביניים "שז"ר" ובבית-הספר התיכון "היובל" שבעיר. הוא אהב לבלות עם חברים, תופף על תופים ומגיל שש-עשרה ועד שמונה-עשרה התאמן במכון טקוואנדו. עוד אהב נועם לשחק כדורגל ונהג לצפות במשחקים. כמו אביו, אחיו, דודו ובני הדודים, היה אוהד מושבע ונאמן של קבוצת "הפועל תל-אביב".
נועם התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 1998 ובחר לשרת בחיל השריון. החלטתו זו באה לו בטבעיות; אביו היה סגן-מפקד גדוד שריון במילואים ודודו היה מפקד גדוד מילואים באותו חיל. נועם עבר קורס מפקדי טנקים ושירת כמפקד טנק בפלוגה מבצעית בחטיבה "שבע". בשמונת החודשים האחרונים לשירותו הצבאי שימש כרב-סמל פלוגתי.
עם שחרורו, במרץ 2001, למד נועם לבחינה הפסיכומטרית ועבר אותה בציון של 738 נקודות. באוגוסט 2001 נסע לעבוד בארצות-הברית ולאחר מכן הגשים את חלומו לטייל לאורכה ולרוחבה של יבשת דרום-אמריקה. יחד עם שלושה חברי ילדות ערך מסע מאלף בברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, בוליביה ופרו. לאחר שבעה חודשים, שב לארצות-הברית ושהה שם עוד זמן מה. באוקטובר 2002 חזר לרעננה והתגורר עם אביו ובת זוגו.
נועם היה אדם חם, יוצר קשרים ומשפחתי מאוד. הוא אהב להגיע לבית סבו וסבתו שבאלוני אבא, לאכול ממאכליהם, לטייל בגבעות ובשדות ולהיפגש עם בני דודיו. גם עם בני משפחתו האחרים שגרים בבאר טוביה אהב להיפגש, נהנה מהחום, מהאוכל, ממשחק הכדורגל ביום העצמאות ומוויכוחים עם דודים, דודות ובני דודים. משהתגרשו הוריו, יצר קשרים טובים עם בני זוגם החדשים.
נועם הרבה לקרוא ספרי פילוסופיה ומדעי המדינה, רכש ידיעות רבות בהיסטוריה והתעניין בפוליטיקה. הוא למד את העבר שכן רצה להבין את ההווה ולשפר את העתיד. היה לו חשוב לברר מה תפקידו כפרט בעולם וכיצד הוא יכול לתרום למען החברה שחי בקרבה. בגיל צעיר הגיע לתובנה כי מבנה חברתי הוא מילת המפתח לשיפור חיי האדם כפרט ובחר בעולם הכלכלה ככלי המשמעותי ביותר להשגת יעד זה.
בשנת 2003 החל נועם ללמוד כלכלה וחשבונאות באוניברסיטת תל-אביב. בתקופת לימודיו בחר לגור עם חברו מילדות בדירה שכורה בתל-אביב.
בקיץ 2004 נסע עם סבא שמעון, אחיו יזהר ועוד שלושה בני דודים לביקור בכפר הולדתו של סבו בדרום גרמניה. כותב סבא שמעון בהספדו: "הבאתי אותך לביקור בכפר הולדתי בגרמניה, מקום בו חיה משפחתי במשך מאות שנים. רציתי להמחיש לך כי רק פה בישראל יש מקום ליהודים, וכאן הם יכולים להגן על עצמם". משפחת הסב נצלה כיוון ששלושה חודשים לאחר "ליל הבדולח" עזבה את גרמניה והגיעה לישראל. בביקור כתב נועם ביומן הביקורים של בית הכנסת במקום: "אינני מרגיש את מה שכולם מצפים ממני שארגיש... הקהילה שהיתה כאן מתה ולא תשוב... שיפוץ בית הכנסת אינו מרגש אלא מעציב. הקהילה והתרבות שהיתה חלק מהכפר הזה במשך מאות שנים, זו שהקימה את הכפר, איננה... אינני מרגיש שייך למקום הזה... הדבר היחידי שיכול לגרום לי להרגיש טוב יותר, הוא שאנשים בכפר לא ישכחו שהיתה כאן קהילה יהודית. שקהילה זו איננה קיימת עוד ושגם להם יש אחריות לעובדה זו ושלא יתכחשו לכך, גם אם הם מתנגדים לפעולות ישראל בהווה. האחד אינו קשור לשני. להתנגד לישראל מבחינה פוליטית, לא נותן לאף אחד את הזכות להתכחש לאחריותו לכך שהקהילה היהודית הושמדה כאן."
המשפחות של הסבתא (מצד האם) והסב (מצד האב) הושמדו בשואה ורק בודדים ממשפחות אלה נשארו בחיים.
נועם היה אינטליגנטי ואנרגטי, אהב את החיים ושאף להרמוניה עם אנשים, חברה וטבע. בשנתו השנייה באוניברסיטה נטל חלק בפעילות עמותת "נובה" - ניהול ואקדמיה בשירות הקהילה. "נובה" מתמחה בהקמת והפעלת צוותי ייעוץ של סטודנטים, בשילוב הנחייה צמודה של אנשי עסקים ואקדמיה. כאדם שחיפש לעצמו אפשרות להשפיע על המבנים החברתיים והכלכליים של עולמנו, שמח שבתוך זרם העבודות, הסמינרים והמבחנים, פגש בעשייה חברתית בעלת ערך מוסף שבאה מתוך נתינה וראייה אופטימית של העתיד הפרטי והכללי.
במהלך שנת הלימודים השלישית נועם למד גם את יסודות הביטוח וספרדית. בחופשת הקיץ תכנן לנסוע לספרד, לעבוד ולתרגל את השפה.
נועם, איש המחשבות והרעיונות, העלה על הכתב הגיגים והרהורים פילוסופיים: "... האושר - נראה לי שאושר במובן מסוים מתנגש עם שאפתנות. כי עם השאפתנות מגיע הרבה הרבה לחץ - יש לך מטרה, שאחריה עוד מטרה, אתה רוצה להשיג עוד ועוד. והאושר, האושר זה בעצם ליהנות ממה שיש ולזרום, וזה לא אני... כן, זה לא אני. זה לא שאני לא יכול להניח, אבל האושר, אולי הוא קצר, הוא סתם, הוא לא רוב הזמן. רוב הזמן אני חושב איך להגיע לשלב הבא - יותר כסף, יותר זה, יותר שם. ואני יודע שגם שם יהיה עוד... עוד משהו להספיק... אני מקווה לזכור תמיד ליהנות גם ממה שיש, אבל לא נראה לי שאני מפסיק לרצות עוד. למען האמת, כשאפסיק לרצות עוד... כנראה שאני בדיכאון. המצב הטבעי שלי זה לרצות עוד. וזהו. צריך לדעת ליהנות עם מה שיש. הצחקתי את עצמי, אני? להיות עם מה שיש. אין סיכוי... קלישאות, הכול קלישאות. לחיות עם מה שיש - למה לא לחיות עם מה שיש ועוד קצת, עוד הרבה, הרבה מאוד. כן, כן. טוב, אז בקיצור, אושר ושאפתנות מתנגשים זה בזה".
מתוך הסיפור "אילן" שכתב נועם: "פשוט להאט טיפה, להסתכל סביבך, ימינה, שמאלה, לראות את האנשים שסביבך. לחייך לא רק כי אתה צריך מהם משהו. כשאני יושב בפאב או ליד שולחן עם מספר אנשים אני אוהב להקשיב לשיחה, למה שיש לכל בן אדם להגיד. אני לא אוהב סתם לדבר על משהו שאני לא יודע, אני מרגיש שאני משקר. אני גם לא אוהב כשאחרים עושים את זה, מה אתה מנסה להרשים אותי, למה לדבר על משהו שאין לך מושג עליו? אם יש משהו שמעניין אותי בשיחה, אני שואל שאלות, מתעניין, ככה בערך אני מתעניין בשיחה. אם יש משהו שבאמת אני מבין, אני משוחח עליו, אבל אני לא מפליט שטויות, לא מפריח בלונים. כמו שלא מעט אנשים עושים. אני יכול לשבת שעות ולהאזין לשיחה של אחרים. אין ספק, אני אוהב להסתכל מהצד על אנשים".
ועוד מעיזבונו: "משמעות לחיים? אני מקווה שאמצא אותה לפני שאמות. וכשאמצא אותה, שאספיק לממש אותה לפני שאמות - ואולי כאן מסתתרת התשובה, ואולי לא?".
בראשית חודש אוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, קיבל נועם "צו שמונה" וגויס לשירות מילואים בחטיבת טנקי "מרכבה". יומיים לפני גיוסו מלאו שלוש שנים ללימודיו באוניברסיטה; הוא התקבל ללימודי סטאז' במשרד גדול ויוקרתי לראיית חשבון בתל-אביב וציפה להתנסות הבאה בחייו. בסיכום הראיון שנערך עימו לפני קבלתו למשרד נכתב: "בחור מקסים, נעים שיחה, מאוד זורם, אוהב לדבר, אינטילגנט, שאל שאלות עינייניות, מאוד פתוח וכנה. נראה בחור חרוץ, ישר, מאוד איכותי, איש עקרונות, חדור מוטיבציה. יש בו קצת ילדותיות". סיפר אביו צביקה: "בשעת בוקר יום רביעי שעבר, קיבלת שיחת טלפון מהצבא. בלי להוציא מילה, התחלת להתארגן ליציאה למלחמה. הבאתי לך את המדים, הנעליים, הגומיות וכל מה שצריך. רק כובע שכחת. ביקשת שאלך לסופר ונתת לי רשימה ארוכה. יצאת לקרב עם תיק 'מדוגם'. לקחתי אותך לנקודת האיסוף ונפרדנו בחיבוק ונשיקה. ... בשיחות הטלפון שלנו בשבוע האחרון, נשמעת לי מלא מוטיבציה ועם מורל גבוה. אין ספק שעודדת אותי מאוד בשיחות אלה. נתת לנו להרגיש כי אתה חסין כנגד טילים ומטענים...".

ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006) נפל נועם בקרב בדרום-לבנון. טיל נ"ט פגע בטנק שבו נע עם חבריו בכפר עייטה א-שעב שבגזרה המערבית. עמו נפלו שלושת חבריו לטנק - סרן גלעד שטוקלמן, רב-סמל ניר כהן ורב-סמל נמרוד שגב.
נועם היה בן עשרים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.
כתב למשפחה סגן-אלוף רוני, מפקד היחידה: "נועם לחם במטרה ליירט חוליות מחבלים ולפגוע בתשתיות טרור. יום קודם לכן הצליח צוותו, בפעולה מקצועית לעילא, להשמיד חוליית מחבלים בכפר רמיה. במשימה האחרונה אבטח הצוות בניית רמפה טובה יותר ללחימה, והטנק נקלע לזירת מטעני חבלה. טילים נגד טנקים נורו ופגעו בטנק ולצערנו נועם וחבריו נהרגו. הכרנו את נועם כאדם נעים הליכות, אחראי ובעל ידע עשיר, שהקרין מאצילותו על חבריו לפלוגה. לא פעם טרח למענם והיווה דוגמה אישית ומופת".

שמעון, המ"פ של נועם בלחימה בלבנון, כתב: "אנו רוצים לחיות את החיים במלוא העוצמה והאושר. ובשביל השקט הזה, בשביל השלום המיוחל אנחנו נלחמנו. ונלחם. עולים על הטנקים ומתניעים: "נהג סע קדימה!", עם התחושה הזו מתחילים תנועה, עם התחושה הזו יורים ופוגעים ועם התחושה הזו מלווים חברים, נערים, אריות בדרכם האחרונה. כי אין לנו מקום אחר ואין לנו צבא אחר ואנחנו הצבא".
על קברו ספדה לו אמו: "נועם בני היקר והאהוב. אהובנו בעל העיניים הכחולות-ירוקות באפור. נערות הביטו לעיניך וביקשו שתשאיל להן אותן. נשמה שאולה מהשמים. הורית לנו דרכים חלופיות וייחודיות לחיים. מתוק ועצבני, רגיש ומופנם. חושף רגשות ומחשבות באופן לא צפוי. איש הפילוסופיה, המחשבה העמוקה, שואל שאלות וכואב כשאין תשובות. קולך מהדהד באוזנינו, הצורה בה אתה מבליע את דבריך בתוך עצמם. השטף המהיר מדי של הרעיונות. כתב ידך הבלתי קריא. ספרי ההיסטוריה וההגות שקראת. אלוהים השאיל אותך לנו. ... אף פעם לא היה לך קל, אבל הכול הגיע אליך בסוף".
על גופו של נועם נמצא פתק בכתב ידו, מוכתם בדמו, ובו ציטוט מהסיפור "כיצד נפטרתי מחמש מאות ספרים" שבספר "הסימפוניה הגמורה" של אאוגוסטו מונטרוסו: "מכמה אמיתות מתחמק בן אנוש בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו? האין אמת על פחדנותו אחת העיקריות? כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום יום כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן".
חבריו של נועם ללימודים הקדישו לזכרו עבודה סמינריונית שהוגשה בשמו לאחר נופלו. וכך כתבו: "נועם נהרג במערכה נוספת של הסיפור הציוני שהוא סיפור חיינו - והוא מייצג אותו כדבעי. בחור צעיר, מקסים, אינטליגנטי ונמרץ אשר בצוק העתים היה מוכן להילחם ואף לקפח את חייו למען המדינה שבה חי. זהו הסיפור הייחודי של מדינתנו: האנשים שבה, שגם הטובים ביותר ביניהם, רצים בג'בלאות, מוסרים את נפשם למענה ומתייצבים להגנתה פעם אחר פעם. כמה עצוב וטרגי שדווקא נועם, דווקא עכשיו, נלקח מאתנו. רגע לפני סיום התואר, במרחק פסיעה מהקריירה שעליה חלם - נועם נהרג. ואנחנו נשארנו פה המומים וכואבים, מבטיחים שלא לשכוח, לא לשכוח אותך לעולם ולעשות כמיטב יכולתנו לשנות את הסיפור הישראלי הארור הזה שבו אנשים כמוך נהרגים, כך באמצע החיים, סתם".
אוהביו של נועם הפיקו חוברת לזכרו ובה מכתבי פרידה, הספדים ותמונות מתחנות שונות בחייו.
אריאלה, האם, כתבה את השיר "הריחוף": "צריח הטנק עלה ונפתח בדיוק לפי התכנית. / נחלצת מתוך תא הטנק המתפוצץ וגופך זינק מעלה. / סוליות נעליך המאובקות דחפו בצריח ורגליך התיישרו. / מלאכי שמים אחזו במותניך לייצב את הריחוף הראשון. / אז הנפת את זרועותיך ופרשת את כנפיך. / אז כפות ידיך נפתחו וקול צעקה גדולה עלתה משפתותיך. / 'אימא, חזרתי מהמלחמה' / 'אימא, אני חי' / צעקת - ההההההההיייייייייי / הסתובבת סביב עצמך ופנית שוב אליי. / התקרבת, חיבקת, / עזבת. / עפת אלפי שנות אור באוויר, / טסת למקום אחר".
כתב האח, יזהר: "... איפה נשמתך? אני לא יודע... אצלנו החיים, הדברים יותר ברורים. הנשמה נמצאת רוב הזמן איפה שנמצא הגוף. אבל נשמתך... לפעמים אני רואה אותך פה לידי, מדבר אליי, ואני אליך. אבל לפעמים הנשמה שלך רוצה לחזור לגוף שלך, וכך לאכול אתנו סטייקים, לריב, לצחוק, לקרוא, לחיות, לשחק כדורגל. אבל אי אפשר. כי הגוף שלך מת. הוא נפגע קשות מהטיל הארור הזה. והגוף הזה כבר לא יכול להכיל את הנשמה שלך. אלו הם חוקי הטבע. נשמה לא שוכנת בתוך גוף מת. זהו באמת מצב לא טבעי, מה שאנו מכנים 'זומבי' או 'אל מת'. ... נועם - היית חזק כמו שור, אמיץ כמו אריה, חכם כמו כל חיות העולם. עכשיו אתה באמת אתי לנצח".
על קברו של נועם נחקקו המילים: "בננו, נכדנו ואחי האהוב, חד מחשבה, מקסים, כנה ומיוחד".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן לאה ויוסף, אח צעיר לאדם ולעמרי. נולד ביום שני, כ" בשבט תשמ"ה (11.2.1985), בשעה 14:00 בבית-החולים המרכזי בעמק, בעפולה.
יותם גדל בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן. כבר מלידתו הזדרז להספיק כמה שיותר (הוא הגיח לאוויר העולם שבוע לפני המועד), לחוות את העולם מכל צדדיו, והיה תינוק זריז. בגיל חודש וחצי כבר התהפך מהבטן לגב והקדים בהתפתחותו את כל ילדי הקבוצה.
היה לו קשה להתרגל לאוכל הסינתטי, ועד גיל שלושה חודשים היה מאוד בכיין. אך עד מהרה הפך יותם לתינוק חייכן, עליז ופטפטן, שהפגין שמחה בראותו את בני המשפחה הקרובים. הוא היה ילד מקסים, פיקח, שיודע מה הוא רוצה, לא מוותר, עקשן כמו פרד וחייכן כליצן. לא היה יפהפה, אך בקסמו שבה את כולם. בחיידק הטיולים נדבק בהיותו בבית הפעוטות: ראובן המטפל היה חובש לכל הפעוטות בני השנתיים כובעים, לוקח מים וצידה לדרך, ויוצא איתם למסעות ארוכים ברחבי הקיבוץ. גם עם משפחתו אוהבת הטיולים היה יותם יוצא מדי שבת לתור את הארץ. מאוחר יותר, כללו הטיולים רכיבה על אופניים.
יותם למד בבית-הספר היסודי "דקלים" שבקיבוץ חמדיה והמשיך את לימודיו בתיכון המשותף "גאון הירדן" שבקיבוץ נווה איתן.
הוא היה תלמיד מצוין שבלט בכישוריו המעולים גם מבלי שיצטרך להשקיע. בשיעורי המתמטיקה, ברמה הגבוהה ביותר, היה היחיד שהבין את החומר וכמובן הסביר לכולם בסבלנות.
מספרת רותי סגל, רכזת המתמטיקה בתיכון:
"יותם היה מסוג התלמידים שנוכחותם בכיתה אינה מובנת מאליה. הוא ניחן בחשיבה רהוטה והצליח להבין ולקשר בין תחומי הלימוד השונים המרכיבים את העולם המתמטי - מיומנות מורכבת ביותר שרבים מהמורים למתמטיקה לא משיגים אותה, ובוודאי קשה עבור התלמידים... אם היה עולה הצורך בדחייה של מבחן כמובן שיותם היה הנציג שעמד מולי, וכולם ידעו שהוא לא יחזור בידיים ריקות, והכל ברוח טובה, חיובית, עם חיוך שקשה לעמוד בפניו."
ואמנם, תכונה זו של עזרה לחברים, למשפחה, לקיבוץ ולמדינה, ליוותה את יותם כחוט השני. יותם מעולם לא אמר "אין לי זמן" או "אני לא יכול"; תמיד היה לו זמן לעזור לכל מי שביקש, ותמיד דאג לעזור מעבר למה שנתבקש, בחיוך ובצנעה. מי שהכירו אותו, ידעו כי במקום שצריך הוא יהיה, גם אם לא יקראו לו, מוצלח ותורם בכל התחומים.
בטיולים השנתיים, למשל, היה הוא זה שגרר את כולם ועודד אותם לסיים את המסלול. בני כיתתו זוכרים איך בטיול של סוף י"ב עלה בין הראשונים להר האולימפוס, הגיע עד הבקתה שעמדה בפסגה - אך מיד שב וירד כדי לעזור לשאר החברים.
יותם אהב את המשפחה ואת המשפחתיות. חברות אמיצה נרקמה בינו לבין אחיו הגדולים. הוא שימש כיד ימינה של אמו והיה קשור מאוד לאביו.
היה עובד חרוץ במדגה שבקיבוץ וכבר בגיל צעיר תרם לתרבות הקיבוצית בעמדת ההגברה. הכול זוכרים כיצד בריקוד הפסח "אחד מי יודע" היה יותם הבן היחיד שהסכים להופיע... בנערותו, יצא לקורס מד"צים (מדריכים צעירים) ואף הדריך. בקייטנות איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) שהתקיימו בקיבוץ תמיד היה שותף פעיל.
כשהיה ראש קבוצה במחנה ארגון זכתה קבוצתו במקום הראשון, אך לא הניצחון היה חשוב לו, אלא האווירה הנעימה בקבוצה. כשהגיעה קבוצת "נעל"ה" (נוער עולה לפני ההורים) לקיבוץ, דאג שהנערים ירגישו כמו בבית.
מאוחר יותר, צמחה החברות היפה והארוכה עם נטשה. ממשיכה רותי ומספרת: "כיתת הלימוד של יותם היתה משולבת עם תלמידי "נעל"ה" שהגיעו מרוסיה. תלמידי "נעל"ה" היו תלמידים חדורי מוטיבציה ללמידה ולהצלחה. הם הגיעו ארצה לבד ללא המשפחה, עם ידע קודם מרשים ומבוסס מאוד, ועבדו קשה על-מנת להשיג תובנה משמעותית. יותם הצליח לבלוט גם בקרבתם. הרגישות שהפגין כלפיהם, הרצון העז לעזור להם לקראת מבחנים, בהגשת עבודות שוטפות וברגעים של משבר, תמיד הדהימו וריגשו אותי."
יותם התוסס, הדומיננטי והכריזמטי, ששימש כפרמדיק מתנדב במגן-דוד-אדום, לא ויתר גם על משובות הנעורים. הוא הוציא רישיון על משאית ועל אופנוע, אבל נסע על אופנוע גם לפני הרישיון;
לכל טיול הביא גיטרה, ניגן ושר אף על פי שזייף... הוא אהב להשתובב עם חבריו, לצחוק ולעולל תעלולים, ועם זאת - ידע להיות רציני כשצריך.
בין שלל פעילויות ההתנדבות והנתינה שהיה שותף להן, היה גם חבר במכון "נסיעה" - ארגון המפגיש צעירים יהודים מארצות-הברית ומישראל ומוביל אותם במסע אל עומק התרבות הישראלית והיהודית. וכך כתבו חברי המכון: "אנו זוכרים את היוזמות שלקח על עצמו, בתפקידי מנהיגות שונים בתוך הקהילה שלו, ואת הגאווה הגדולה בהיותו חבר קיבוץ... בתור חניך ב"נסיעה", יותם ביטא רבות את עומק המחויבות שלו לארץ ולמדינת ישראל, ובעיקר את רצונו הגדול לתרום לה כמיטב יכולתו, בייחוד על-ידי שירות קרבי משמעותי."

למגינת לבו, הפרופיל הרפואי שנקבע ליותם לא איפשר לו להתגייס ליחידה קרבית ועם גיוסו, בראשית חודש אוגוסט 2004, יצא לקורס פרמדיקים.
גם כשהיה חייל מצא זמן לעזור לקיבוץ ולתרום בחגים, ובסופי שבוע לא בזבז זמן ועזר למשפחה במשימות השבת. הוא עשה חיל בשירותו כפרמדיק, אך מעולם לא ויתר על רצונו לשרת כלוחם, ומשהגיע לבסוף לחטיבה המרחבית "יהודה ושומרון" התקבל ליחידת העילית "מגלן".
מספרת קצינת השלישות שקיבלה אותו לתפקיד:
"יותם הגיע כולו מחייך ומרוצה, וכבר בריאיון קליטה שערכתי לו אני זוכרת בחור מקסים, עם מבט עמוק והמון-המון מוטיבציה והתלהבות להגיע ליחידה. שמחתי מאוד ושיבצתי אותו במרפאה. יותם היה אחד שכל הזמן רצה להיות עם כולם, לעולם לא בנפרד, איש קטן שתמיד דואג שיהיו בסביבתו אנשים והם רוצים לבוא אליו, כל כך נעים להיות בחברתו, כך אומרים עליו החיילים ביחידה."

ומוסיף מפקד היחידה:
"משאת נפשו של יותם היתה להיות לוחם. לא נזקקנו להיכרות ממושכת עימו על-מנת להבחין כי הוא מכיל את כל התכונות המצויות בלוחם. אומץ הלב, הנחישות וההעזה ברכישת הידע והמקצוע של לוחם ביחידה מיוחדת, הסמכות המקצועית של איש רפואה מבצעי - אלה סיפקו משענת איתנה של ביטחון בכניסה למבצעים לילה אחר לילה. יותם בחר, כמו חבריו, בדרך הקשה, דרכם של לוחמים."
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עלה יותם עם יחידתו ללבנון. ביום השמיני ללחימה, כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006), נתקל כוח "מגלן" בחוליית מחבלים מעבר לגדר המערכת, צפונית לצפת, ובמקום התפתחו חילופי אש קשים.
ממכת האש הראשונה נהרג חברו של יותם ליחידה, סמל-ראשון יונתן הדסי. יותם זינק לעברו על-מנת לנסות להצילו ולחלצו מן האש, אך נורה ונהרג במקום. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוצו, מעוז חיים. הותיר הורים ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
ספד ליותם סגן-אלוף אליעזר טולדנו, מפקד היחידה:
"יותם פעל יחד עם צוותו מול אויב המשחר כחיה טורפת לתושבי מדינת ישראל בגבול הצפוני ובעורף שטחה. הם פעלו להשבית את הקנה היורה על מושב אביבים ועל צפת. לשם כך הם יצאו, וכך מומשה משימתם בסופה. "לא ייתכן שהצפון נתון תחת אש," חשב יותם, ויצא למשימה עם רדת ליל. לא כך רצינו להיפרד מיותם. הבשורה הנוראה הממה את יומנו. מי שאינו הולך עימנו בשבילי הלוחמים - לא יבין. זר לא יבין מה היא לנו הבשורה כי אחד מהחבורה נלקח; עצם מעצמנו, בשר מבשרנו. ברגע האמת לא היסס יותם ורץ אלי תופת, על-מנת לחלץ את חברו ליחידה. הוא לא קיבל פקודה; הוא לא נזקק ליותר ממבט חטוף כדי להבין היכן הוא נדרש. גבורתו של יותם היא אבן בפסיפס הגבורה היהודית מימי המקרא ועד ימינו, נער מקסים ואהוב, לוחם עשוי ללא חת. יותם הוא חלק מאיתנו גם אחרי לכתו, ורוחו האופטימית תחזק את לבנו."
בימי השבעה פקדו חברים ומכירים רבים את בית המשפחה והותירו במחברת הזיכרונות מכתבי פרידה נרגשים וכואבים.
כתבה הדר:
"... זכיתי להכיר בחור מדהים באופיו, תמיד ידע להיות אוזן קשבת, לתמוך ולעזור. ליותם היה חלק בתקופה הכי משמעותית בחיי. אני זוכרת את השיחות העמוקות שניהלנו לתוך הלילה, כמה הקשבה, נתינה וטוב לב יכול להכיל אדם אחד. אני בטוחה שגם עכשיו יש לו תפקיד משמעותי כמלאך השומר - הרי הוא כזה."
יוני, שהכיר את יותם בשירות המשותף בגזרת שכם, כתב:
"יותם הוא אדם בעל לב זהב שאהב את החיים ואת הזולת. יותם הראה לי דרך אחרת של טוב, אהבה, תמימות, ועם זאת - חוכמה ושטותניקיות של ילד. נמשיך לאהוב אותך תמיד, יותם."
כתב גל מצוות "ברוכי":
"... רציתי להגיד תודה, כל כך תודה ששמרת על הצוות שלי, שרצת להציל את יונתן, שהיית שם בשבילם ברגע כל כך קריטי ונתת להם תחושה כל כך עמוקה של ביטחון שאתה שם. תודה על הכבוד והאהבה והנתינה, עכשיו אני יודע שיש מישהו מלמעלה שמסתכל ובאמת שומר עלינו. ... תודה רבה על הכל - גיבור."
דניאל, חבר נוסף בצוות, כתב:
"... אני רוצה לחזור ולהדגיש שברגע האמת, ברגע הלחימה, יותם התנהג כמו הלוחם מספר אחת ביחידה למרות היותו לא "לוחם" בהגדרה היחידתית."
כתב עומר:
"... על הגבורה של יותם כבר שמעתם ולא פעם, אותה גבורה וקור הרוח שכל כך הערכתי ונתנו לי כוח להמשיך, אז, בזמן האירוע, כשכולם עוד היו המומים מההיתקלות. אז שתדעו ובאמת! שהרבה בזכותו קמנו להסתער ולשמור על שאר החבר"ה ובכך בעצם יותם הגן ושמר על כולנו ונתן לנו את הכוח להמשיך."
כתב קובי, קצין הרפואה של חטמ"ר שומרון:
"... כעת אני מבין מאיפה הגיע העלם הג"ינג"י, מלח הארץ, הקיבוצניק הגאה שכל הזמן דיבר על "מעוז" ועל המשפחה, האחים והחברה... זה שהיה צמא כל הזמן למבצע הבא, למרות שסוגרים עוד שבת ועוד שבת; הבחור שלא ידע להתלונן אלא קיבל את האילוצים בבגרות ובהבנה, שלא קיבל את הדברים הטובים כמובנים מאליהם למרות שזכה בהם ביושר ובעבודה קשה. יותם השאיר את חותמו ביחידתנו, חטמ"ר שומרון, ואהב לעבוד ולטפח את המחלקה, אך יותר מכל השאיר חותם בלבנו. מצדיע לך, פרמדיק אמיץ, חייל מעולה וחבר אמת."
תת-אלוף ד"ר חזי לוי, קצין הרפואה הראשי, כתב:
"... לפני שלושה ימים נפגשתי בבית-החולים "רמב"ם" עם הפצוע שלידו נפלת אתה, חייל ששוכב בבית-החולים, עם משפחתו לידו, חי ומספר על גבורתך שלך. על הדרך שבה רצת אליו תחת אש, טיפלת בו ונתת לו את חייו ולצערי, נתת גם את חייך שלך! יותם, קיפדת את חייך תוך שאתה מותיר בעולם משפחה דואבת, וחיים של חברך בשדה הקרב, אין נעלה מזה! זו מהות הרפואה, ובוודאי מהות הרפואה הצבאית והריעות המופלאה. אין בכך נחמה למי שהותרת אחריך אך קורטוב של גאווה מהדרך שבה גדלת. אני מצדיע לך!"
נועם פרוש כתב:
"... זכיתם בילד נפלא ומקסים, מלא חן, מלא שמחת חיים, חדוות עשייה, איש רב-פעלים, מרשים בנוכחותו ורגיש. תמיד חייך, לקח את הכל באופטימיות ובאווירה טובה. בתור פרמדיק שהתחבר לצוות לוחם הופתעתי לגלות עד כמה החיבור של יותם לפלגות הבוגרות היה מהיר, טוב ואיכותי. התכונות של יותם בשילוב עם המוטיבציה להצליח ולעזור ליחידה הם אלו שהביאו לחיבור איכותי ונדיר. ... יותם הצליח להביא לידי ביטוי בשדה הקרב את הערכים והטכניקות שרכש באימונים. גילוי אומץ לב תחת אש אויב על-ידי הגשת סיוע רפואי לחבר מהכוח. אני מקנא בכם על הזכות שלכם לגדל ילד נפלא שכזה ושמח בחלקי על כך שזכיתי להכיר אותו."
הצוות החינוכי בבית-הספר "גאון הירדן" נפרד מיותם בשיר:
"יותם, מה שלגביך תמיד נזכור,/ שבכל מקום ובעבור כולנו - היית מקור אור/ הבאת איתך לכל מרחב ולכל סביבה:/ חיוניות, נתינה ללא תנאי - אהבה/ והכל מתוך מקום של צניעות וענווה./ גם אצלנו, כמו בצבא, תמיד היית בחזית./ נכון להירתם, לקחת אחריות ולעמוד בה בצורה מופתית./ בתודעה שלנו, אתה תמיד נוכח ובנמצא. תמיד נקשרת ב"יש"/ בזמן המתאים, ובמקום שהכי נדרש והכי מתבקש./ כתמיד - היית משאת נפשו של כל מחנך ומורה/ מבריק, צמא ידע, מלא תבונה וכל כך מפרה/ ראינו אותך רע נאמן וחבר/ ברגעי שיא וצמיחה, וגם בשעת משבר./ הכל ידעו, כי עליך ניתן לסמוך, ותמיד יש עם מי לדבר./ אמרנו עליך כי אתה מלח הארץ - כמעט מושלם/ אתה - שאהבת כל אדם ואדם/ לא נלאית מהכיל את כולם// לא בכדי, בספר מחזור היטיבו חבריך אותך לתאר,/ ובמלים כה פשוטות - את פנימיותך הצליחו לפאר:/ "יותם הוא מאותם האנשים הישנים" כך הם עליך כתבו/ "ג'נטלמן מושלם בכל המובנים"."
כתב למשפחה שייקה, בשם בני הדודים:
"במקום שבו מתחיל הכאב נגמרות המלים... ואילו מלים ניתן למצוא שישובו ויחיו את דמותו של יותם הצרובה לנו בזיכרון, את החיוך הביישני האינסופי שלו, את האהבה והפשטות שבה ידע לקבל כל אחד - גדול כקטן - ולהעניק לו תמיד את העזרה ותשומת הלב הדרושה במקום וברגע הנכון. יותם שלנו, כל כך הרבה הספקת בחייך הקצרים.
חיית חיים מלאים של עשייה וחוויות. ידענו שאתה איש של עשייה - ממעט במלים, אבל תמיד משקיע ונותן את כולו. אני יודע שיותם המביט עלינו מלמעלה היה רוצה לראות כל אחד מכם ממשיך בדרכו ומוצא אושר וסיפוק בכל דבר שאותו יעשה, ואני תקווה שכך אכן יהיה."

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן בלהה חיה ואברהם שמואל, נולד ביום כ"א באייר תשל"ט בחיפה. ילד שלישי להוריו, אח לחנוך, שושנה, יצחק, דוד וברכה.
כשמלאה לו שנה וחצי עברה המשפחה ליישוב מבוא חורון שבפאתי ירושלים ומאוחר יותר לשכונת גבעת מרדכי שבבירה. יהודה למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "ציון עזרי", בחטיבת הביניים "מקור חיים" ובבית-הספר התיכון "ישל"ץ" - ישיבת ירושלים לצעירים. הוא היה חניך ומדריך בתנועת הנוער "עזרא" בסניף "גיגי".
בתום לימודיו התיכוניים למד יהודה כשנתיים בישיבת "עטרת כהנים" בירושלים.
בראש חודש ניסן תשנ"ט התגייס לשירות חובה בצה"ל והתנדב לצנחנים. בהיותו ישר, עדין נפש ומתחשב, לא הצליח להסתגל ל"ראש" הצבאי. לאחר כשנה וחצי יצא כ"הסדרנריק" ללימודים בישיבת ההסדר "איילת השחר" באילת, שם למד כשלוש שנים.
יהודה נשא לאישה את גבריאלה, ובני הזוג קבעו את ביתם במעלה מכמש שבאזור ירושלים. יהודה הצטרף לישיבת "לנתיבות ישראל" שתחילה מוקמה בקבר שמעון הצדיק ולאחר מכן עברה לנאות דוד. בחודש חשוון תשס"ו החל ללמוד ביוטכנולוגיה במכללת הדסה.
יהודה היה אדם מלא וערכי, עדין, מתחשב ואוהב. הוא אהב את בני המשפחה, את החברים, את ארץ ישראל ואת התורה. הוא אהב ללמוד ולהוסיף ידע וניצל כל דקה פנויה ללימוד ולקריאת ספרים.
ליהודה היו עיניים כחולות וגדולות, ועל פניו נסוכים חיוך וצחוק. הוא הקרין חיות וחיוניות, ולמרות רצינותו זרם עם החיים בחינניות, דבר שחיבב אותו על סביבתו. הוא בלט בשקט שלו; היה זה שקט של מלאות, של עומק שקט שיש בו אמירה, היה חבר טוב ורכש לו חברים רבים. הייתה בו פשטות ונעימות, ועל אף שהיה בעל ידיעות נרחבות בתחומים רבים, מעולם לא גבה לבו. יהודה היה איש שיחה נעים ויכול היה לפתח שיחה ב"גובה העיניים" עם כל אחד: גדולים וקטנים, משכילים ופשוטים, דתיים וחילונים.
יהודה היה רודף שלום ורחק ממריבות. כאב לו לראות מריבות והוא נכון היה לוותר על דברים רבים כדי להשכין שלום במשפחה ובכלל.
המשפחה עמדה במרכז חייו, הוא אהב מאוד את כולם ובכל השנים ששירת בצבא ולמד בישיבה דאג לשמור על קשר רציף עם בני המשפחה המיידית והרחבה והקפיד להתקשר בכל יום שישי להורים ולסבתות. לאחר שהקים משפחה משלו, השקיע מאוד בבית - בצד הפיזי כמו בצד הרוחני, היה לשותף מלא בעבודות הבית, שיחק ולימד את בתו הבכורה רעיה שולמית ואת בנו הצעיר רון אביחי. תכניותיו של יהודה להקים משפחה גדולה, ללמוד לימודי תואר שני ולהתפתח נגדעו בעודם באיבם...
כל דבר שעשה - עשה ברצינות ולעומק, עם כל הלב ובהשקעה רבה. כל דבר שלמד או יצר - עמדה מאחוריו מחשבה יסודית מהי הדרך הנכונה ביותר לעשות אותו, גם דברים שאנשים אחרים היו עושים "כדי לצאת ידי חובה".
יהודה גילה חריצות ועקשנות והשקיע רבות בכל מה שבחר לעשות, דבר שבא לידי ביטוי בלימודים ובדברים רבים אחרים. היה לו חשוב מאוד להצטיין וגם דברים שלא באו לו בקלות - התאמץ והתעקש עד שהצליח.
יהודה היה תלמיד חכם, אהב מאוד ללמוד תורה והשתדל לחיות לאורה. למד שנים רבות בישיבה וחבריו ורביו העידו עליו שהיה תלמיד חכם.
הוא היה עניו ולא החזיק טובה לעצמו, לא החשיב עצמו יותר מאחרים ובתחומים רבים התייחס לאחרים כאל מבינים ומוצלחים גם אם היה טוב לפחות כמותם. נרתם והתנדב לכל מעשה טוב.
יהודה הרבה לטייל, ובעיקר אהב טיולי סנפלינג למדבר יהודה. הוא טייל בכל רחבי הארץ עם בני המשפחה ועם החברים, פעמים רבות יזם ודחף לצאת לטיולים.
ביום ח' באב תשס"ו, במהלך מלחמת לבנון השנייה, נקרא ב"צו 8" לשירות מילואים.
יהודה נפל במלחמת לבנון השנייה בקרב בגבול הצפון ביום י"ב באב תשס"ו והוא בן עשרים ושבע.
קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי הרגה אותו ואת חבריו ליחידה. עם יהודה נפלו: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל (שמוליק) חלפון, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל מוטי בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ' וסמל גריגורי אהרונוב.
יהודה הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל. הותיר אחריו אישה, בת ובן, הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
מתוך דברים שכתב גלעד בן שלוש, חברו של יהודה ללימודים במכללת הדסה בירושלים, ושראו אור בירחון "קול המכללה": "
ליהודה היקר ומשפחתו הכואבת, ישבנו יחד על ספסל הלימודים, תמיד הגעת נחוש ללמוד ולהצליח, תמיד ידעת לשאול במקום (אם בכלל), תמיד הבנת ודאגת להסביר לנו לכולנו את המרצים, ואת המתמטיקה העומדת מאחוריהם, ישבת בשקט וניצלת כל דקה פנויה, לא ראיתי אותך מבטל זמנך לרגע, אם הייתה הפסקה קלה של חצי שעה תמיד נמצאת בכיתה לומד או מטלפן לאשתך גבריאלה המקסימה שבאה למכללה ויחד נסעתם הביתה למכמש.
הספקת להחזיק משפחה, ללמוד חמישה ימים ארוכים בשבוע ביוטכנולוגיה, לעמוד בכל המטלות וללמוד לימודי קודש. תחסר לנו יהודה עם התמימות הנבוכה שלך, עם טוב הלב והאכפתיות שלך. בהתחלה לא הכרנו אותך - ראינו אותך מגיע ויושב בכיתה עם מעיל הדובון הירוק והקיבוע לכתף הפגועה שלך, דיברנו בינינו על מילואים כשקראו לי ואתה אמרת שלמרות שקיבלת פטור אם יצטרכו אותך בגדוד אתה תלך עמם ותעשה כל מה שתוכל בכדי להקל עליהם במגבלות האפשר. כך דווקא אתה, שלא התגייסת כלוחם חוד החנית, נפגעת בעורף במוות כואב ולא מחויב המציאות. אתה שהיית הטוב בכיתה גם בידע מופלג ובמיוחד בדרך ארץ ומעבר לכך טוב לב וצניעות אמיתית.
יהודה אזכור אותך ואת מידותיך הטובות ואקח אתי את כל הרגעים ואת תכול עינייך עד יום מותי."
באתר האינטרנט של ישיבת "איילת השחר" הועלו קווים לדמותו של יהודה: "יהודה היה מאותם ש'סייג לחוכמה שתיקה' מאפיינת אותם, מהיחידים בעלי עולם פנימי מלא, שענוותם היא עוצמתם.
דמותו בישיבה - מבוני אהבת התורה, בקביעות ובהתמדה, מאותם בעלי 'המחשבות הארוכות' העוסקים באורך רוח ותולים את מוצקותם ובסיס תורתם הרחבה. מקומו בבית המדרש לא נפקד בכל שהותו בישיבה, מנרות התמיד של העיר אילת, מלוקחי האחריות 'נטורי קרתא' - שומרי העיר האמיתיים. כך בהתמדה ובעקביות חתר לו את מקומו מתחת כיסא הכבוד ממש...".

משפחתו של יהודה הקימה אתר אינטרנט לזכרו בו ניתן לצפות בקורות חייו, בהספדים לזכרו ובתמונות.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

למד באוניברסיטת חיפה במכינה הקדם אקדמית.
לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

אלעד בנם הבכור של אמנון ודניאל נולד ב- 14.12.1980 בקיבוץ אילות . ילד טבע , יפה תואר, סקרן, חייכן וטוב לב.
אלעד הוא אחיהם של בעז ודורין. את לימודיו עשה בבית הספר באילות ובהמשך בבית הספר האזורי " מעלה שחרות " המשותף לקיבוצי הערבה הדרומית .

בעת מבצע ענבי זעם הכיר את חברתו סיוון שהגיעה כמו ישראלים רבים לאילות כדי למצוא מפלט ממטחי הקטיושות שנחתו על ישובי צפון הארץ.
את שרותו הסדיר עשה אלעד כלוחם בפלח"וד בצנחנים ועם שחרורו צורף במילואים לגדוד החה"ן של הצנחנים .
לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה סיים אלעד את לימודיו במכינה באוניברסיטת חיפה כהכנה ללימודי הביוטכנולוגיה אותם עמד להתחיל לאחר טיול המתוכנן עם סיוון בתאילנד באמצע אוגוסט .

אלעד אסף אליו חברים ממקומות שונים. בכל מקום אליו הגיע אלעד מוכר כאחד שתמיד אופטימי , תמיד מחייך, תמיד עומד במשימות, תמיד יודע לומר מילה טובה, תמיד היה הגורם המאזן והמפשר בין כולם .

אהבה גדולה היתה לאלעד לטבע, לנופים וכמובן לים .הוא אהב לצלול בכל הזדמנות והרבה לטייל בארץ ובעולם.

חיוכו ימשיך ללוות אותנו לעד.

הספד לאלעד

אני רוצה לומר לך.

אמא לא מגדלת גנרל. אמא מגדלת ילד.

אני, אתה יודע, חושבת שהשלום הוא הדבר האמיתי.

ואתה יודע שהייתי שותפה לעמידה בצמתים ב"שלום עכשיו" וב"נשים בשחור".

פעם אמרה לי ד"ר קבוט, שעמדה אתי באחת ההפגנות, שהבן שלה - לא אוהב את ההפגנה של האמהות.

אמרתי לה -שזה בדיוק ההפך אצלי.

אנחנו משוחחים. אני מדברת איתך ואתה אומר לי: אמא, זה לא כך... תצאי מהבועה שלך...

אני מסבירה לך שמהמרחק שלי ניתן לראות את הדברים אחרת.

לא חייבים תשובות של אש.

אפשר בדיונים, אפשר בדיבורים, לא חייבים במלחמה.

מיום לידתך חשבתי והתאמצתי בכל דרך -שלא תגיע אתה להיות חייל במלחמה.

עכשיו אני כועסת!!!

עכשיו אני חסרה אותך!!!

קישורים נוספים לזכרו:

תמונות של דן ז"ל

סיפורי ילדות

סיפורי צלילה עם יוני

מכתב לאלעד ז"ל שכתבה אחותו דורין במלאות שנה למותו

מכתב לאלעד ז"ל שכתבה חברתו סיוון

"ארבעה בדירה אחת" על ההווי בדירת הסטודנטים בחיפה

איך זה שכוכב אחד נופל

שיר לזכרו

La sorbie d'Elad

אתר "בדרכם" לזכרם של לוחמי גדחה"ן הצנחנים (מיל') שנפלו במלחמת לבנון השנייה יחד עם אלעד ז"ל

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מיר ויוסף. נולד בשעות הצהריים המוקדמות של יום י"ד בסיוון תשמ"ה (3.6.1985) בבית החולים "העמק" אשר בעמק יזרעאל.
גדל, התחנך והתבגר בקיבוץ מרחביה. יונתן היה הבכור במשפחה. לימים, גדל התא המשפחתי וליונתן נוספו שתי אחיות - שרון ועדן.
כבר בילדותו המוקדמת, בשישייה שבבית הילדים בקיבוץ (פעוטון עופרה), התבלט יונתן בשובבותו הגדולה ובחן אישיותו. כמנהיג טבעי הוביל את השישייה למעשי שובבות אבל כמו בהמשך חייו, היו אלה תמיד בגבול הטעם הטוב. בהמשך, בגן הילדים, התגבשה חברות אמיצה עם ארנן רז ועמית גרוסמן, חברות אשר תלווה את יונתן עד יומו האחרון.
מגן הילדים עברו ילדי הקבוצה לבית-הספר היסודי "אופקים" ("חצ"ב") שבקיבוץ ומשם - למוסד החינוכי "עמקים" אשר בקיבוץ מזרע. יונתן היה תלמיד טוב אולם את עיקר מאמציו הפנה לחיים החברתיים, לפעילות בתנועת "השומר הצעיר", לספורט, לטיולים, למוזיקה ולסרטים. הכול זוכרים כיצד החליט לערוך טיול אופניים מקיבוץ מרחביה עד לכנרת; בנחישותו, הצליח לרתום את ילדי השכבה בקיבוץ ואת הוריהם וכך יצא טיול בן יומיים לדרכו.
אהבתו הגדולה של יונתן למוזיקה ניכרה מגיל צעיר. עוד בהיותו בן עשר החל ללמוד לנגן בגיטרה קלאסית והתמיד בכך במשך שש שנים. בגיל שש-עשרה עבר לגיטרה חשמלית והחל לנגן מוזיקת רוק. לעתים, כדי לגוון, היה מתופף בתופים. יונתן ניגן באולפנה למוזיקה בקיבוץ מזרע ויזם הקמת הרכבים מוזיקליים להופעות בית ספריות ולמסיבות חג בקיבוץ. בעיזבונו נותרו סרטי וידאו שבהם הוא מתועד מנגן ושר בהופעות שהתקיימו בבית הספר.
פרט לכישרונו המוזיקלי, גילה יונתן הצטיינות יתרה גם בספורט. הוא שיחק בקבוצת הילדים של "הפועל מגדל העמק" בכדורגל, וכן התמחה בריצות ארוכות.
יונתן התאפיין בלב רחב, בנועם הליכות ובצניעות גדולה. הוא נהנה מחיי חברה שוקקים ובמנהיגותו השקטה סחף אחריו את חבריו בשכבה לפעילויות שונות. תמיד היה מוקף בחברים ובחברות שהעריכו אותו וידעו כי הוא נועד לגדולות. אדם חם ואוהב היה שידע לחלק בתבונה את זמנו בין משפחתו לבין תם - חברתו זה ארבע שנים, וזאת בלי להזניח את חבריו. כינויו, כפי שנכתב בספר המחזור, היה "הגבר".
בהתקרב מועד הגיוס החל יונתן להכין את עצמו לצבא בידיעה ברורה שהוא מצטרף לאחת מיחידות העילית של צה"ל. לשם כך הרבה להתאמן ושיפר את כושרו הגופני.
בסוף חודש נובמבר 2003 התגייס לצה"ל והצטרף ליחידת "מגלן". במהלך המסלול שמר על אופטימיות גדולה והיה נחוש לסיימו על אף הקשיים. בתקופת ההכשרה וגם לאחריה השתתף יונתן בפעילויות מבצעיות, ועל כך נהג לומר "יש עבודה לעשות ומישהו צריך לעשות אותה".

ביום העצמאות החמישים ושמונה למדינת ישראל קיבל יונתן תעודת הצטיינות יחידתית על תרומתו ליחידה ועל מצוינות אישית ומקצועית. בטקס שהתקיים ביחידה ציין אלוף-משנה אמיר ברעם (אז מפקד היחידה) את נחישותו ואת אומץ לבו של יונתן ואת הצלחתו בהובלת צוותו ויחידתו להישגים במלחמה המתמשכת מול ארגוני הטרור.
ביולי 2006, כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה, עלה יונתן עם יחידתו ללבנון. כוח מיחידת "מגלן" יצא לרכס הסמוך לכפר מרון א-ראס ומשימתו - לשתק את מקורות הירי לעבר אביבים וצפת. בבוקר יום כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006) נתקל הכוח במחבלי החיזבאללה. בעת ההיתקלות היה הכוח בעמדת נחיתות לעומת האויב אך הלוחמים הסתערו באומץ וניהלו קרב פנים אל פנים מול המחבלים. בעת הקרב נפגע יונתן בראשו ונפל. לחילוצו נזעק חברו הטוב, סמל-ראשון יותם גלבוע, ובמסירות נפש ניסה להצילו. בניסיון נועז זה הקריב יותם את חייו ונפל אף הוא.
יונתן הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוצו, מרחביה, כשמאות מלווים אותו בדרכו האחרונה. איילון, חברו לצוות, סיפר כי לפני היציאה לפעולה ביקש ממנו יונתן שאם חלילה יקרה לו משהו, שיקריא על קברו את השיר "הנסיך הקטן מפלוגה א'?" (על בסיס שירו של יהונתן גפן "הנסיך הקטן מפלוגה ב'?"). איילון קיים את הבטחתו ובעיניים אדומות מבכי הקריא את השיר.
יונתן בן עשרים ואחת בנופלו, הותיר הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

מפקד הפלוגה, סרן ישי, ספד לו: "אני משחזר את השיחה אתך מלפני שבוע, היית אכפתי ויוזם. צוות ברוכי היקר, נבחנתם בתפקיד מול אש אויב ועמדתם בגבורה. יחידת 'מגלן' מרכינה ראש בהילקחו של אחד מטובי בניה".
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף אליעזר, מפקד היחידה: "יונתן פעל יחד עם צוותו מול האויב המשחר לטרף אזרחי מדינת ישראל בגבולה הצפוני של מדינתו ובעורף שטחה. יונתן יצא יחד עם חבריו להשבית את הקנה היורה על מושב אביבים ועל צפת. לשם כך הם יצאו וכך גם מומשה משימתם בסופה. יונתן חשב שלא ייתכן מצב בו הצפון נתון תחת אש, ומול המשימה יצא עם רדת ליל. לא כך חשבנו להיפרד מיונתן, הבשורה הנוראית הממה את יומנו.
יונתן היה ילד עם כריזמה בלתי נתפסת, עלם חמודות בעל מיומנות טבעית וידי זהב. יונתן היה ציר מרכזי בהווי היחידה ובייעוד המבצעי שלה, לוחם הפורט עלי גיטרה, וסוחף אחריו ללא מילים, ללא רעש, במנהיגות שקטה וכובשת.
ראשינו מלאים זיכרונות של חיוך מפורסם שהפך לסמלו המסחרי, סיפורים על התנדבות השזורה בצניעות מיוחדת.
שמחת החיים שיונתן נשא עמו הייתה כמשענת עבור הסובבים אותו. חבריו ומפקדיו מספרים על לוחם אופטימי עם ביטחון עצמי מדבק המעורר את החברים לעשייה. ... יונתן בחר כמו חבריו בדרך קשה, דרך לוחמים. אלה שאינם הולכים בשבילים בהם אנו, הלוחמים, צועדים - לא יבינו. הם לא יבינו מה היא לנו הבשורה כי אחד מהחבורה נלקח, אחד מעצמנו ומבשרנו. כמו הבחורים הטובים ביותר שיש לעם הזה בארץ הזאת, יונתן קם והתנדב לשורות היחידה, בחור יפה תואר בעל עיניים כובשות, אהוב הבנות והבנים. ...
משפחת הדסי היקרה, החינוך אותו הענקתם ליונתן, החום והאהבה שהקפתם אותו, גידלו נער מקסים ואהוב, לוחם עשוי ללא חת. יונתן הוא חלק מאתנו גם אחרי לכתו, ורוחו האופטימית אתנו בלב. את חיוכו האחרון המופיע מבעד לתמונות האחרונות נישא עמנו יחד עם סיפור חייו. יונתן הוא חלק ממשפחת 'מגלן' וחלק נצחי מאתנו".
העיתונות הכתובה והאלקטרונית סיקרה בהרחבה את אירועי הלחימה. אחת הכתבות מתארת רגע בלתי נשכח במהלך ביקור התנחומים שערכו בבית משפחתו של יונתן נשיא המדינה ורעייתו: "קצין מהיחידה ניגש להורים השכולים, יוסי ומיר, ונתן להם את התמונה האחרונה שבה צולם בנם עם חבריו. בתמונה מופיעים גם יותם, שנהרג אף הוא, וחברים נוספים שנפצעו. התמונה של הלוחמים צולמה כמה רגעים לפני שהם יצאו לפעולה שממנה לא חזרו שניים ונפצעו חמישה".

ביום 11.8.2007 הוענק ליונתן ציון לשבח מטעם מפקד החטיבה "על שהראה דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות ודוגמה אישית". את הצל"ש קיבלו בשמו של יונתן הוריו. וכך כתב אלוף-משנה גיל ברק, ראש מטה עוצבת האש, בנימוקים לצל"ש: "בתאריך כ"ג בתמוז תשס"ו (19 ביולי 2006), במהלך היתקלות מטווח קצר של כוח 'מגלן' בשמורת הטבע שעל רכס ג'ל אדיר שמצפון למושב אביבים - שימש סמל ראשון יונתן כחובש לוחם בכוח. עם היתקלות הכוח הוא הסתער ראשון לעבר המחבלים. סמל ראשון יונתן פעל באומץ לב רב, וללא היסוס להשגת המטרה מול אש אויב. עם הסתערותו לעבר המחבלים הצטרפו להסתערות זו שאר הלוחמים בצוות והצליחו לפגוע במחבלים ולנטרל את האויב; בקרב זה חיסל הכוח מספר רב של מחבלים. עד לאירוע זה היה סמל ראשון יונתן שותף לכמה פעולות נוספות בתחילת המלחמה של הפעלת אש מדויקת לעבר יעדי חיזבאללה, פעולות שתרמו לפגיעה ולהשמדה של מחבלים.
סמל ראשון יונתן הדסי הפגין במעשיו בקרב זה רוח לחימה, יוזמה, אומץ לב יוצא דופן, גבורה עילאית ותושייה, כושר פיקוד תוך חירוף נפש".
על קברו של יונתן נחקקו המילים: "אחיהן של שרון ועדן. אוהב ונאהב, ננצור בלבנו לעד".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם השני של ג'ודי ודני, אח לאביגיל ושמעון. נולד ביום י"ב בתשרי תש"ם (3.10.1979) בלונדון, בירת אנגליה. המשפחה התגוררה בקינגסבורי שבצפון-מערב העיר ובנג'י, מגיל שלוש, הלך לגן בבית הכנסת המקומי. בדצמבר 1983, כשנה לאחר שנולד שמעון, הבן הצעיר, עלתה המשפחה לארץ וקבעה את ביתה ברעננה.
בנג'י למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "אריאל" שברעננה והמשיך לחטיבת הביניים "קריית יעקב הרצוג" (מכינה) שבכפר סבא. כעבור שלוש שנים עבר ל"מדרשיית נעם" שבפרדס חנה, ושם למד עד שנת 1997. לאחר סיום לימודיו התיכוניים בחר להמשיך ללמוד במכינה הקדם-צבאית "בני דוד" שבעלי ושהה שם כשנה.
בסוף חודש יולי 1998 התגייס בנג'י לצה"ל, ונקלט ביחידת "אגוז" של חטיבת "גולני". את הטירונות סיים כחייל מצטיין פלוגתי. בשנת 2000 נשלח לקורס קצינים וסיימו בהצלחה. כקצין מילא כמה תפקידים ב"אגוז" ובגדוד 51 של "גולני". בתפקידו האחרון כיהן כמ"פ של פלוגה ג' ב"אגוז".

במהלך שירותו נשלח בנג'י פעמיים לחוץ לארץ מטעם הצבא; בנסיעתו הראשונה התארח בארצות-הברית אצל קבוצת ה"ריינג'רס" וראה אותם באימוניהם. שליחותו השנייה הייתה לטורנטו שבקנדה, לשם נשלח כנציג הצבא.
ביוני 2006, פחות מחודש לפני שנפל, נישא בנג'י לחברתו אילה בורגר, אהובתו זה שמונה שנים.
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עלה בנג'י עם סיירת "אגוז" ללבנון. שבוע אחרי פרוץ המלחמה ושלושה שבועות בלבד אחרי נישואיו לאילה, הוביל בנג'י את חייליו לפעילות בכפר מרון א-ראס שמול אביבים. ביום כ"ד בתמוז תשס"ו (20.7.2006) נתקל הכוח במחבלי חיזבאללה חמושים שפתחו באש כבדה. בנג'י ועוד שלושה מחייליו נהרגו בקרב. עמו נפלו: סמל ראשון נדב באלוה, סמל ראשון רפנאל מוסקל וסמל ראשון לירן סעדיה.

בנג'י היה בן עשרים ושש בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית שבבית העלמין ברעננה. הותיר רעיה, הורים, אחות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן.
לזכרו של בנג'י הוקם אתר אינטרנט בו מובאים סיפור חייו, תמונות וקטעי וידאו, דברי פרדה, כתבות שהתפרסמו בעיתונות לאחר נפילתו ופרטים על העמותה שהוקמה לזכרו.
ספד לבנג'י זאב בילסקי, ראש הסוכנות היהודית ולשעבר ראש עיריית רעננה:
"בנג'י היקר, קשה היה לבוא לבית העלמין ברעננה, שם אמר אביך קדיש על קברך. אתה שזה עתה נישאת ולמרות שעל פי דין תורה פטור היית, עשית הכול על מנת להיות עם לוחמי פלוגתך בסיירת. ילדותך ברעננה והקשר המיוחד שהיה ביני לבינך ולבין חבריך לבית הספר, היה קשר של חברות אמיתית שנוצר במשך השנים, גישר על פערי הגיל והיה עבורי היפה והמיוחד בתפקידי כראש עיריית רעננה. נעמת לכולנו בנג'י היקר, אנו מאמצים בחום את משפחתך.
אנו נזכור אותך כקצין, כלוחם אמיץ, כבן מסור למשפחה נפלאה שקשרה גורלה בארץ ישראל מתוך בחירה, וכבעל אוהב לחברתך אהובתך, איתה קשרת את גורלך ובאת עמה בברית הנישואין".
כתבה קרן: "בנג'י היקר, כבר עברה שנה. שנה שלמה. זה מרגיש לי כמו נצח. איך יכול להיות שאתה כבר לא אתנו. לא מצליחה לעכל את זה. בכל דבר שאני עושה, אני לא יכולה שלא לחשוב כל הזמן שאתה כבר לא תעשה אותו. לעולם. וזה נותן לי את ההרגשה הכי נוראית בעולם. איך הערצתי אותך אין לך מושג. עבדתי עם כל כך הרבה אנשים בצבא ורק חלק מאוד מצומצם מהם היו באמת אנשים. איך כל פעם שרצית לבוא אלינו לחמ"ל התקשרת ושאלת אם אנחנו צריכות משהו. מי עושה דברים כאלה בכלל? היית כל כך סובלני ועדין שממש קשה להאמין לפעמים שאתה מ"פ בצבא. איך אהבתי לשבת ולדבר איתך, להקשיב להסברים המפורטים והברורים שלך בשקט ובסבלנות אין קץ. אני מקווה שטוב לך שם למעלה ושיש מי ששומר עליך ודואג לך. מתגעגעת המון, לו רק היית יודע כמה".
כתב בנבה: "השבוע נתקלתי במשפט: 'התכנסנו כאן להתייחד עם זכרו...' חשבתי כמובן על כל ההתכנסויות הקרבות ובאות בחודש הקרוב, והתחדד לי דבר מה. איתך אין להתכנס ולהתייחד עם זכרך. אין יום שלא עובר לי בלי לחשוב עליך. ההתכנסות איתך היא תמידית. בהחלטה שהרגע קיבלתי ורציתי לדעת מה דעתך, בהתלבטות לגבי דבר מה, באוזן קשבת ללחצי היום-יום ובעוד הרבה רגעים כאלה ואחרים. מדי פעם בפעם אני מוצא את עצמי יושב בהוויה, במציאות, והווליום לאט לאט יורד וכל המציאות הרוחשת סביבי כאילו מתנתקת ממני, הכול הופך לקולות רקע ולאט לאט המציאות נראית כמו ממבט ציפור, כמו שאולי אתה רואה אותה במקום שבו אתה נמצא. ואז בדיוק אז אני קצת מרגיש אותך קרוב... מתגעגע כל יום".
כתב עומר יוחנן: "בנג'י, תודה רבה לך על הכול. על היותך חבר, מפקד ואדם מדהים. לימדת אותי את כל הדברים שמפקד צריך לדעת. לעולם לא אשכח אותך".
ההורים ג'ודי ודני, האחים והחברים, ביקשו למקד את הנצחתו של בנג'י בדאגתו לחייליו. כשלב ראשון הוקמה קרן על שמו שמגייסת כספים בעבור פרויקטים לחיילים בודדים. כמה חודשים מאוחר יותר, החל לרקום עור וגידים מיזם "הבית של בנג'י" - הקמת בית חם לכחמישים חיילים בודדים או ממשפחות הרוסות, שאליו יוכלו להגיע בחופשות ולקבל תמיכה וסיוע, עזרה כספית, שירותי כביסה, ארוחות, מחשבים לתקשורת עם המשפחות שאינן נמצאות בארץ, סיוע במציאת עבודה ובלימודים אחרי השירות הצבאי ויותר מכול - אהבה ותשומת לב.
ב-25 במאי 2007 התקיימה לזכרו של בנג'י צעדת התרמה בשדות שסביב רעננה בהשתתפות כ-1,500 בני אדם - בני משפחה, חברי ילדות, חיילי סיירת "אגוז" וטירוני "גולני". במהלך הצעדה נאספו למעלה מ-200 אלף שקלים לטובת הפרויקט.
מפקד חטיבת "גולני", אלוף-משנה תמיר, נשא דברים בתחילת הצעדה ואמר: "הבית של בנג'י יהיה המשך ישיר של מורשתו".
"הבית של בנג'י" עתיד להיפתח בסוף 2008.
ראשי הקריה האקדמית קריית אונו החליטו להקים קרן מלגות לסטודנטים מצטיינים ונזקקים על שמו של בנג'י.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן חוה ומיכאל. נולד בבת ים ביום ט"ז באב תשכ"ד (25.7.1964).
אח בכור לרחל, חגי וערן. שנות חייו הראשונות עברו עליו בבת ים. בהמשך, כשהמשפחה עברה לרמות השבים, השתלב בבית-הספר היסודי שבכפר. אז גם החל לבקר בחוגי ההעשרה שייסדה ד"ר אריקה לנדאו בתל-אביב. אחרי סיום בית-הספר היסודי למד בחטיבת-הביניים "שז"ר" ובבית-הספר התיכון "כצנלסון" שבכפר סבא, שם התמקד בלימודי הפיזיקה והמתמטיקה. בתקופה זו, במקביל ללימודיו שלו, נתבקש גם לחנוך בלימודיו נער צעיר יותר. החניכה אמורה הייתה להימשך שנה, אך נמרוד בחר להמשיך וללוות את הנער במשך שנתיים נוספות.

נמרוד היה פעיל בתנועת הנוער "השומר הצעיר" בקן שבהוד השרון, ושימש כמדריך במשך שלוש שנים. בתום לימודיו התיכוניים, התנדב ל"שנת שירות" ודחה את גיוסו בשנה. בשנה זו הדריך נוער במסגרת גרעין "עודד" של תנועת המושבים במושב רנן של המועצה האזורית "מרחבים" שבצפון הנגב.

באוגוסט 1983 כתבו לו חבריו לגרעין "עודד" שיר למסיבת הסיום של הגרעין:

"כל התכונות הטובות
נחתו פה על נמרוד שלנו
נותר לנו רק לקוות
שתמיד תישאר "משלנו"

תמיד תישאר באמת
בחור לעניין כמו עכשיו
את המדינה תשרת
ותחזור במהירות למושב!

פיזמון:
לו היו באמת
עוד כמה, עוד כמה
בחורים כמו נמרוד שלנו
היה העולם בהרבה משתפר
והיינו גאים אז כולנו

עכשיו היכונו כולם
לשטיפה טובה בעיניים
כי לא יחזור הוא לבד
וגם לא עם אחת או שתיים

יחזור אל אביו ואימו
איתו גם יביא בשורות
אחת מהן כבר אחריו
גדוד שלם של בנות

פיזמון:

לו היו באמת
עוד כמה, עוד כמה
בחורים כמו נמרוד שלנו
היה העולם בהרבה משתפר
והיינו גאים אז כולנו

היות וקיים רק אחד
אל חשש ואל פחד
תפקיד גדול ממלא
תפקידם של כולם גם יחד

ומה שנותר לסיום
מילים אחרונות בשבילך
שתשמור עלינו יפה
ואלוהים ישמור טוב אותך

פיזמון:
לו היו באמת
עוד כמה, עוד כמה
בחורים כמו נמרוד שלנו
היה העולם בהרבה משתפר
והיינו גאים אז כולנו".

עם גיוסו לצבא, בסוף חודש אוקטובר 1983, התנדב לשרת בחטיבת ה"צנחנים". הוא עבר קורס מ"כים ולאחר מכן קורס קציני חי"ר. בסיום הקורס, הוצב לשרת בפלוגת ההנדסה הצעירה של חטיבת "גבעתי", שם שימש כמפקד צוות במשך כשנתיים. לקראת תום שירותו, מאחר שמחליפו טרם הגיע והצוות שבפיקודו היה בפעילות בצפון, ויתר על חופשת השחרור ונשאר לפקד על חייליו, על אף שאמור היה להתחיל בלימודיו.

משהשתחרר, למד הנדסת חשמל במגמת אלקטרוניקה ב"טכניון" שבחיפה.

במהלך לימודיו הכיר את אופירה, ולימים נשא אותה לאישה. הוא היה בעל אוהב ומסור.
לשניים נולדו ארבעה ילדים - יסמין, אבינעם והתאומות הדס וספיר - אותם גידל עם אופירה ברוך, בשימת לב, בסבלנות אין קץ, מרעיף חום ואהבה. המשפחה שהקימו הייתה לו מקור לגאווה ולנחת. לנמרוד היה חשוב לשמור על איחוד המשפחה המורחבת, ובביתם שבראש העין נהג לכנס בחגים ובשבתות את השבט, ניצח על השמחה וייצר את ה"ביחד".

בסיום לימודיו החל לעבוד, ולאחר שנים מעטות מצא את מקומו בחברת "טאוואר". הוא עבד שם כשתים-עשרה שנה, עד יומו האחרון, רוב הזמן במחלקת הפיתוח.

לאחר נפילתו של נמרוד נחנך אולם לימודים לזכרו בחברת "טאוואר", במעמד זה נשאו דברים חבריו לעבודה: "...כאשר הגעתי ביום הראשון ל"טאוואר" היית מבין הראשונים שבירכו אותי על הצטרפותי למפעל. ראיתי אדם מתולתל עם עיניים אשר מדברות ומשדרות המון חיוביות, שמחה וחיבה. כבר אז הרגשתי, כמהנדס צעיר וחסר ניסיון, כי כאשר אפנה אליך אהיה בידיים טובות...

מאז שהפכת להיות המנהל הישיר שלי, הדבר היה לאבן דרך בחיי. למדתי שאפשר לעשות את הדברים הלחוצים והדחופים ביותר בצורה רגועה, נינוחה, עם שליטה עצמית גבוהה מאוד. ראיתי אותך כאח גדול שדואג לכל מחסור. מעולם לא היה לך משוא פנים כמנהל, וההפך הוא הנכון: נתת לי להרגיש כאילו אתה הוא נותן השירות ולא אני".

"... עם הרבה מסירות ורגישות בנה קבוצה מפוארת אשר נמרוד היה האבא שלה. עם השנים חלק מהמהנדסים המשיך ב"טאוואר" וחלק לא, אבל כולם התפתחו ואני בטוח שרובם זוקפים זאת לזכות נמרוד.

אני זוכר, כדוגמה לאיכויותיו כמנהל, איך נמרוד דאג לליווי אנשיו. הדאגות לצמיחתם היו תמיד בסדר עדיפות ראשונה בעבודה. כמו כן, נמרוד נהג לא להחמיץ שיחה אישית עם כפיפיו, התעניין באופן אמיתי וכן בחייהם האישיים, בבעיותיהם, בהצלחות ובכשלים. כפיפיו גמלו לו בעבודה קשה, מסורה וצוותית. עקב יכולות אלה היווה נמרוד, ומהווה עד היום, מודל לניהול משימתי, רגשי ואישי.

הדאגה הזאת הובילה את הקבוצה להישגים ולהערכה רבה של אנשיו כלפיו. לראיה: תוצאות סקר שביעות רצון שנערך ב"טאוואר" לפני כשלוש שנים. בסעיף השאלה לגבי המנהל האישי קיבל נמרוד ציון 4 מתוך 4 מכפיפיו...".

בשירות המילואים הממושך שלו מילא נמרוד שני תפקידים. במשך שלוש-עשרה שנים שירת כמפקד מחלקת פלסים בפלוגת הנדסה חטיבתית. אחר כך, במהלך שבע השנים הבאות, שירת כמפקד מחלקת ציוד מכני הנדסי (צמ"ה) בגדוד הנדסה. במהלך שירותו במילואים קודם והוענקה לו דרגת רב-סרן. משעבר את גיל הפטור משירות מילואים, התנדב להמשיך לשרת בתפקידו בפלוגה הקרבית.

במלחמת לבנון השנייה לחם נמרוד בדרום לבנון, ברכס "הסולם", בקרבת הכפר עלמא א-שאב שמזרחית לראש הנקרה, וכתמיד הקפיד להיות באופן אישי בנקודת הפעילות עם חייליו.

ביום ט"ז באב תשס"ו (10.8.2006), ביום הולדתו הארבעים ושתיים, נפל נמרוד בקרב בכפר לבונה שבדרום לבנון, בסמוך לגבול ובקרבת ראש הנקרה. טיל נגד טנקים ששיגר החיזבאללה מאזור הכפר הלבנוני נקורה, פגע בו ישירות והרגו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בראש העין. הותיר רעיה, שלוש בנות ובן, הורים, אחות ושני אחים.

ביום 2.9.2007 הוענק לרב-סרן נמרוד הלל במסירה למשפחתו, ציון לשבח של הרמטכ"ל על פעילותו במלחמת לבנון השנייה. בנימוקים לציון לשבח נכתב: "הראה דבקות במשימה, אחריות, דוגמה אישית, מקצועיות, רעות, רוח התנדבות, יוזמה והקרבה בעת פעילות בכפר עלמא א-שאב".

כל התכונות הללו אפיינו את נמרוד בכל אשר פעל ועשה במהלך חייו.

נמרוד, איש שהיה בו שילוב נדיר של חכמה, ענווה, שלווה, יוזמה והתנדבות. תכונות אלה ביחד באו לידי ביטוי בכל מעשיו.

אימו: הרשקוביץ קורינה, עובדת אוניברסיטה.
לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן קורינה וישעיהו. נולד ביום ח' בסיוון תשמ"ה (28.5.1985) בחיפה. אח לשני. גדל והתחנך בחיפה. יניב למד בבית-הספר היסודי על-שם פיכמן והמשיך לחטיבת-הביניים והתיכון בבית-הספר "הריאלי העברי" שם סיים את לימודיו במגמת פיזיקה-מחשבים.

כילד היה יניב שובב ומתוק במיוחד, אהב לשחק עם חברים, אהב משחקי מחשב, מכוניות ואת צבי הנינג'ה, אך יותר מכול אהב טלוויזיה וספורט. הוא התפתח לנער רציני שהתמיד במשימות שנטל על עצמו והתייחס ברצינות ובעומק לכל דבר שאהב.

בתקופת התיכון החל להתעניין במקצועות המתמטיקה והפיזיקה ולא חסך מאמצים כדי להצטיין בהם. במקביל, השקיע בתחום הספורט, הרבה לרכוב על אופניים, שיחק כדורגל וכדורסל והתאמן בחדר הכושר. גם כשהשרירים כאבו או העייפות נפלה עליו, לא ויתר על פיתוח הגוף וללא ספק, מאמצים אלו הניבו תוצאות.
יניב היה נער חסון ויפה תואר. את לימודי התיכון סיים בהצטיינות ולאחר מכן, בתקופת ההמתנה לגיוס, ניגש למבחן פסיכומטרי ועבר אותו בהצלחה רבה. הצלחה זו אפשרה לו לתכנן את לימודיו בטכניון מיד לאחר שישתחרר מהצבא. במהלך חודש יוני 2006 ביקש מאחותו שתרכוש בעבורו ערכת הרשמה לטכניון שכן ידע היטב כי ירצה להירשם לפקולטה להנדסת חומרים ופיזיקה.

יניב התגייס לחיל המודיעין במחצית חודש אפריל 2004. הוא עבר מספר קורסים והכשרות ושירת כמש"ק מודיעין אלקטרוני ביחידת 8200.
עוד כשהיה בקורס מודיעין אלקטרוני נודע ברוח ההתנדבות והיוזמה. מפקדיו מעידים כי היה מהיר תפיסה, חד אבחנה, מעמיק ויצירתי, שקד על לימודיו, התבלט בעומק ידיעותיו ובמסירותו למשימות שהוטלו עליו. חבריו לשירות מתארים אדם סבלן ובעל כושר התמדה שנעים היה לשהות לצדו.

מספרת תמרה, חברתו לשירות: "אני מרגישה שאתה עושה את מה שאני פספסתי וזה להביא את האבחון למקומות חדשים. ההבנה שלך והיכולת שלך להעביר את מה שאתה יודע, אלו דברים מדהימים בעיניי".

נועם ח.: "יש לך הרבה מהאופי של 'הבנים של פעם', אלו שלא קיבלו דברים בשקט, שהיו נלחמים על הדברים שהם רצו... קצת פחות נוחים לאילוף... אבל צריך לזכור שהם היו אותם אנשים שהצליחו להשיג, בסופו של דבר את מטרתם".

נועם ס.: "יניב, אתה יותר מחובר לפן הטכני והמעשי ואין הרבה אנשים כמוך... לכן ביקוש והיצע, אתה רוצה להתקדם - הם רוצים שתתקדם, אז מה הבעיה? חסרים אנשים כמוך בחוליה... ככל שתוכיח את עצמך יותר כך יהיו לך יותר אפשרויות קידום, נוסחה פשוטה, וברורה ש(כמעט) תמיד עובדת, נכון? ... אני מניח שאתה קודם מסתכל, מתבונן, ורק אחר כך מחליט אם לשנות ואם לפסול. נהג ככה ותגיע רחוק. זה רק עניין של זמן וזמן, ידידי, יש לך הרבה. תודה על השנוניות, על כביש 55, על האינטראקציה שאתה יוצר עם האנשים השקטים ביותר בחוליה ועל הסבלנות (שעוד מעט פוקעת!!!)".

אורלי: "מאז שהגעת לחוליה היה ברור שתהיה מאבחן. יש לך תפיסה ממש טובה של דברים (לא רק אלינטית) ונראה כי אתה אוהב להסביר. הרבה משמרות לא עשינו ביחד אבל אני זוכרת לא מעט שיחות על הנסיעות שלך באופניים (והנפילות), חברה לשעבר ומטלב...".

בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה שהה יניב במסגרת תפקידו כאיש מודיעין על ספינת הטילים של חיל הים "אח"י חנית" שעסקה בפעילות ימית קרבית מול חופי ביירות.
ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006) תקף החיזבאללה את הספינה בטיל שפגע בה ישירות.
הנזק המרכזי נגרם לירכתי הספינה, וכתוצאה מהפגיעה פרצה אש על הסיפון. יניב ועוד שלושה מחבריו - רב-סמל מתקדם דב שטרנשוס, סמל-ראשון טל אמגר וסמל שי אטיאס - נהרגו ותחילה נחשבו נעדרים.

משנמצאה וזוהתה גופתו הובא יניב למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. בן עשרים-ואחת היה בנופלו.
הותיר אחריו הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה יניב לדרגת סמל-ראשון. על קברו נחקקו המילים: "בנוף היפה והעצוב בעולם כולו הופיע הנסיך הקטן ומכאן נעלם".

ספד לו אור שגב בשם החברים רועי, איל, סלע ואורי:
"כל דבר מזכיר,
כל משפט, כל מילה, כל שיר,
כל אחד שעובר ברחוב,
כל דבר שגורם לי לחשוב.
אין נכון ואין שגוי,
אין עוד רגשות, הכול דחוי,
אין מילים שאפשר להגיד,
אין מה שיגרום לפצע להגליד.
תמיד תהיה בלבבות של כולנו,
תמיד חזק, חייכן וחכם,
תמיד בכושר, ספונטני ותמיד יציב,
תמיד נאהב אותך יניב".

סיפר אבי, גיסו של יניב: "יניב התאפיין בצניעות אמיתית אשר לוותה בחיוך מבויש. טוב לבו, רצינותו ויכולת ההתמדה שלו אפיינו את דרכו".

ביום 9.6.2007 נערכה אליפות הארץ במרתון אופני הרים שהוקדשה לזכרו של יניב.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם הבכור של יעל ומשה יהודה. נולד ביום ל' בכסלו תש"ם (19.12.1979) בכפר סבא.
אח לארנון, עידן ועפרה. למד בעירו, בבית-הספר הממלכתי-דתי "בר אילן", והמשיך ל"ישיבת בני עקיבא" שברעננה. בתום לימודיו התיכוניים, פנה לישיבת "מדברה כעדן" שבדימונה שם עוצב עולמו האמוני והתרבותי. עם מעבר הישיבה למצפה רמון המשיך את לימודיו גם שם. בשנות נערותו, התנדב במשך שנתיים בארגון "קו לחיים" וסייע לנערים חולי CP.
בחודש מרץ 2000, במהלך לימודי שיעור ג' בישיבה, התגייס גלעד לשירות צבאי מלא שאותו עשה בפלחה"ן צנחנים. בתקופת שירותו לחם במבצע "חומת מגן" והשתתף במבצעים רבים אחרים.
בתום שירותו הצבאי התגייס גלעד לשב"כ ועבד כמאבטח בכיר בנמל התעופה בן-גוריון. בתקופה זו נישא לחני, והשניים הקימו את ביתם ביישוב עלי. ביום ט' בכסלו תשס"ו, 10.12.2005, נולד בנם הבכור לביא. עם הזמן עבר גלעד לעבוד בחברת התעופה "אל על" כמטוסאי.
באישיותו של גלעד התגלמו צדדים רבים ומגוונים. הוא היה צמא-דעת, התעניין ונמשך לתחומים שונים. התורה ולימודה לא היו "תחום" אצל גלעד אלא הלפיד שהאיר והוביל את חייו. לימוד האמונה שאליו נמשך ושבו השקיע רבות בישיבה ואף לאחר מכן - בצבא ובאזרחות, הכתיב את דרך חייו. בלימודו זה בחר להתמקד בשיעורים על ספר "הכוזרי" שניתנו על ידי הרב אלי בזק בישיבה שבדימונה. גלעד סיכם את השיעורים, וסיכומים אלו הלכו אתו במהלך שירותו הצבאי ולאחריו - בכל שגרת חייו. הדרך שבה התנהג והתייחס לאנשים, העבודה שבחר לעבוד בה, המקום שבחר לגור בו ולהקים את ביתו ולבסוף גם החלטתו לצאת למלחמה שממנה לא שב, נבעו כולם מלימודו ומאמונתו.
גלעד היה בראש ובראשונה איש משפחה. מסירותו, אהבתו ודאגתו לאשתו ולבנו לא ידעו גבול. השפעתו על בנו עוד בחייו, ובעיקר אחרי מותו, הייתה עצומה ובלתי נתפסת בהתחשב בזמן הקצר שבו זכה להיות אב לבנו לביא. הדמיון בין לביא וגלעד התגלה כבר בראשית חייו של לביא. היה זה דמיון חיצוני ופנימי כאחד. התנהגותו של גלעד כילד התאפיינה בשלווה ובביטחון רב, בהיותו הבכור שסומכים עליו, בעיקר בשמירה על אחיו ואחותו, אך גם ביכולתו להצחיק את כולם בהערה שנונה, בתנועה מצחיקה, או בהמצאת דמויות דוברות עברית במבטאים שונים. בילדותו, לא אחת הפך הבית למגרש משחקי כדורסל או לזירת התגוששות גמלונית מלווה בשאגות צחוק ובחריקות רהיטים.
גלעד גדל על סיפורי הילדות של הורי אביו שחיו בירושלים של תחילת המאה העשרים, שמע רבות על החיים בעיר הנצורה בתקופת מלחמת השחרור ועל נפילת האח הצעיר של סבו - דוד אביו - בקרב על צמח. הוא היה גם מודע מאוד לשתיקה שאפפה את גורלם של בני משפחת אמו שנספו בשואה.
בחירתו בשם לביא לבנו נבעה מאמונתו בייחודו ובסגולתו של עם ישראל, ובראייתו את העם היהודי כעם גאה, מלכותי וכאור לעולם כולו. תחושות אלו התעצמו בזמן ההיריון, בתקופה שלאחר הפינוי מגוש קטיף. גלעד היה צמא לידע, דבר שהוביל לקריאה ולחקירה של נושאים רבים בענייני קודש וחול. כל דבר עניין אותו ולכן, באופן טבעי, התקשר בחייו לאנשים רבים ושונים. לגלעד היה חיבור בלתי אמצעי לאנשים. הוא העריך אנשים לפי מה שהיו ומה שעשו ולא מהיכן באו או לאיזה זרם השתייכו, וכל זאת תוך הכרת עצמו, ערכו ואמונתו. ההקשבה שלו לחבר שאתו דיבר הייתה מוחלטת. כל היקום עוצר כדי שגלעד יוכל להקשיב לך. היה נדמה כאילו הוא בולע את המילים בשקיקה וחורט אותן במוחו כדי שיוכל להיעזר בהן וללמוד מהן.
בגלעד הייתה ענווה וצניעות, הוא לא היה אדם שהתבלט בדרך של רוח וצלצולים, הוא ידע להנהיג כשרצה, וידע ללכת אחרי אחרים כשראה לנכון.
גלעד אהב מאוד לטייל בארץ ובחו"ל. הוא הספיק לטייל עם אשתו בדרום אמריקה לאחר החתונה, טיול שתכנן וחיכה לו עוד מתקופת הצבא. הניצוץ בעיניו כשסיים ניווט מסובך או סיפר על מעיין שראה או מסעדת בשרים טובה שאכל בה, העידו עד כמה הדבר נגע בו והיווה חלק ממנו.
לגלעד הייתה "מחלה" - קראו לה "כושר גופני". הוא טען שכשעובדים - עובדים, וכשנחים - נחים, והוא ידע לנוח, אך ריצות ואימונים שונים לא היו בעיניו עבודה. הם גרמו לסיפוק, לתחושה אדירה של אושר ושל חופש. גם בתחום הזה ידע לסחוף אחריו אחרים לא כי הכריח או איים, אלא פשוט כי הוא עצמו עשה זאת.
ביתו של גלעד והגינה שמסביב לבית היו מטופחים ומושקעים. אפילו שהבית בעלי היה זמני, גלעד לא ויתר על הצביעה, על הבנייה בתוך ומחוץ לבית ועל הפיכת העשבים שסביבו לגינה ירוקה וריחנית.

ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית לאורך גבול הצפון, בחסותה תקפו בטילים סיור של צה"ל, הרגו, פצעו וחטפו שני חיילי מילואים: רב-סמל ראשון אהוד גולדווסר ורב-סמל אלדד רגב.
בעקבות חטיפת החיילים ונפילת שמונה חיילים נוספים החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה. בשבוע הראשון, על-פי החלטת הרמטכ"ל, התנהלה מלחמה אווירית. ביום כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006), שבוע לאחר החטיפה ובעקבות קטיושות רבות שירה החיזבאללה, החלה לחימה קרקעית של יחידות מובחרות.
במהלך המלחמה, ביום 30.7.2006, נקרא גלעד לשירות מילואים ביחידה שצורפה לגדוד ההנדסה של אוגדה "עוצבת האש"- חטיבה 551, שירות שממנו לא חזר.
גלעד נפל בקרב בכפר דבל שבדרום לבנון ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006). הוא נפגע מטיל שני שנורה על המבנה שבו שהה בעת שסייע בפינוי פצועים. עמו נפלו עוד שמונה לוחמים: רב-סרן נתן יהב, סרן ליאון שמוכר, רב-סמל ראשון אשר ראובן נוביק, רב-סמל אלעד דן, רב-סמל עדי סלים, רב-סמל נאור קאלו, רב-סמל עידן קובי וסמל-ראשון בן (בנימין) סלע.
גלעד וחבריו נפלו ביום ט"ו באב, יום שעליו אומרת הגמרא במסכת תענית - "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". ט"ו באב - יום המסמל את אחדות עם ישראל על כל חלקיו, אחדות עם עם ארצו והאחדת העם עם בורא עולם. היום הזה, על כל מאפייניו, הולם את גלעד. האחדות של העם בתוכו, עם ארצו ועם אלוקיו, הייתה דרך חייו של גלעד.
גלעד היה בן עשרים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו רעיה, בן, הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.
גלעד היה בעל, אב, בן, אח, נכד וחתן. אדם שמח וחם, אכפתי ודואג. אוהב ואהוב היה על כולם. היה לו קשר מיוחד במינו עם הוריו, עם אחיו ועם אחותו, ומסירותו למשפחתו שלו, לאשתו ולבנו, לא ידעה גבול.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מינה ונחום. נולד ביום ז' באלול תשל"ט (30.8.1979) בנהלל. אח לטל, לילך וניצן.
צור למד בבית-הספר היסודי בנהלל וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר החקלאי שבכפר. השתתף בחוגי סיור של החברה להגנת הטבע. בשנת 2006 סיים תואר ראשון בכלכלה וניהול במכללת עמק יזרעאל. צור אהב את החקלאות, המושב והעמק.
טל, אחותו הגדולה של צור, שירתה בצבא כמש"קית ת"ש ב"שיזפון" ולאחר מכן כקצינת ת"ש ב"חטמ"ר אפרים". טל סיימה, בהצטיינות, שנה ראשונה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לפסיכוביולוגיה.
טל נפטרה, בחטף, והיא בת עשרים וארבע. היא הובאה למנוחות ביום 19.10.2001.
בהלווייתה ספד צור: "טל, אחותי הגדולה, האחות שבילדות טיפה הציקה לאחיה הקטן אך עד מהרה הפכה לחברה טובה, אחות שתמיד התגאיתי והשווצתי בה... הרי רק לפני שבוע באתי אלייך ואל שחר לדירה וישבנו ודיברנו, על הצבא, על האחיות, על אימא ואבא, על טיול ועל הלימודים, ואת אמרת לי שאין לי בררה אלא ללמוד פסיכוביולוגיה. הרי איך אני יכול ללמוד משהו בלי הסיכומים שלך... אז מה יהיה עכשיו? מה אני אלמד? רק שנה ראשונה? ומה יהיה עכשיו בארוחות יום שישי? יותר אני לא אוכל לשאול את אבא ואימא מה עם טל ושחר? צמד מילים שכבר הפך למילה אחת. נראה כאילו הכול היה כבר מושלם, סיימת צבא, היית שנה בטיול עם שחר, התחלתם ללמוד ועברתם לדירה חדשה שנורא השווצתי בה - 'הדירה של טל' שטל קראה לה בית... ... וכמובן שביום כיפור ראינו כמו תמיד את השקופיות, והפעם גם עם שחר, ואת שמחת שאבא לא כאן, כי נוכל לעבור מהר על השקופיות של המשק והצבא כי לא יהיה מי שיסביר ולי לא יהיה את מי לשאול וככה נוכל להסתכל הרבה זמן על התמונות של אבא מאירופה. זוכרת איך היינו מדברים על עדי (בן דודנו שנפל), ועכשיו אני צריך לדבר גם עלייך. אוהב ומתגעגע, צור אחיך הקטן".
כתבה מינה, האם, ביום השנה לנפילתו של צור: "... היית אתנו ב-17 באוקטובר 2001 וכמעט חמש שנים אחר כך עברנו ביחד וכל אחד, טלטלה עזה, ייסורים, כאבים, געגועים לטל שלנו. חוש ההומור הציני הדק, הכל כך קולע, הצורי שהוא רק שלך, היה למשענת לנו בתקופה הכל כך קשה, לסם מרגיע להרף רגעי מהסערה. זמן האיכות שלך עם אבא בעבודה, בבית, בכל מקום, שהרי כל כך אהבתם להיות יחד, נתן לאבא כוחות להמשיך. את ה'חניה' לטל עשיתם כרגיל ביחד, מיעטת לדבר על טל, הכאב שלך היה כל כך עמוק - מה הלאה? איפה אתה גיבור שלי מוצלח?"
כותב צור, ביומן מסע, על טל: ... לפני יומיים שאלו אותי בפעם הראשונה: 'כמה אחים יש לך?' - ובפעם הראשונה לא ידעתי מה לענות. בהתחלה היססתי, אחרי זה שתי אחיות, אחרי זה שלוש, אבל אחת מתה? עדיין קשה להאמין, לא נתפס, אבל לא עובר יום בלי לחשוב עליה, מי ששאלה אותי שאלה זו, גם לה קוראים טל, וגם זה טיפה היה מוזר, לקרוא למישהי 'טל' אחרי כל כך הרבה זמן. עכשיו אני כבר שלם עם עצמי, יש לי שלוש אחיות, זה ברור לחלוטין...".
את שירותו בצבא החל צור בשנת 1998 בקורס טיס ולאחר מכן עבר למסלול בשריון, חיל שבו שירתו נחום אביו ודודו ישי. נחום (חומי) זרחי, דודו של האב, נפל במלחמת העצמאות כשהוא מפקד על פלוגת משוריינים. צור הדריך במשך שנה בקורס מפקדי טנקים כמפקד מחלקה בפלוגה מבצעית, וכעוזר קצין אג"מ בחטיבה 188.
במילואים, עבר קורס מפקדי פלוגות והיה מיועד לקבל תפקיד של מפקד פלוגה בגדוד.
לאחר השירות הצבאי, נסע צור לטיול בדרום אמריקה. עם חזרתו שילב לימודים עם עבודה במשק שכללה שדרוג ובניית רפת החלב. צור הכניס שכלולים במכון החליבה החדש ונורמות חדשות של הקפדה יתרה בכל אחזקת הרפת.
כותבת אמו מינה: "... כל יום אני הולכת לאורכו של המשק, מחפשת אותך קופץ מעל גדרות העגלים בחצר, עומד על הסולם שאתה ואבא בניתם, ומרתך... רואה את הגב שלך מתרחק ממני במהירות בריצות הכושר שלך, נזכרת בילדותך הרכה, רב עם טל או אתנו, היית בורח לעגלים - לחפש מפלט ומקלט להירגע".
כותב חברו מיקי: "שידרת יציבות לכולנו. בעוד שותפיך לשכבה עזבו את העיגול, אתה נשארת פה ושכללת את 'משק 16'. ... קורצת מהחומר של המייסדים ושל הנוטרים פה בעמק, חומר נדיר כל כך בימינו...".

ביום 4.8.2006, ומלחמת לבנון השנייה בעיצומה, גויס צור למילואים. לאחר אימון קצר הגיע הגדוד לגזרת מטולה. הפלוגה נכנסה ל'תל אנחס' שמצפון למטולה. בשבת בלילה, 12.8.2006, הצטרף צור לפלוגה. במהלך התנועה שקע טנק שני בבוץ. צור נתן הוראה לכולם להישאר על הטנקים, ירד וחיבר כבלי גרירה ולאחר מספר ניסיונות הצליח לחלץ את הטנק. בשעות הבוקר של יום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006) ניהלו צור ובועז ירי לעבר הכפר אל חיאם. ניתנה התרעה על כוונות לתקוף את המוצב. תצפית זיהתה משאית חשודה ממערב לתל, באזור מוצב "גלגלית". צור פתח באש לעבר המשאית וירה פגז אחד. טיל נ"ט (שנורה מכיוון דיר מימס) פגע בצריח. צור נפגע.
מספר אליק, נהגו של צור במלחמה: "למרות שהיה קצין מילואים, ידע צור לשלב בין רצינות ומרובעות שריונאית לבין 'זרקנות' של איש מילואים. תכונה זו, אם כי לא רק היא, גרמה לי להתחבר אליו, להעריך ולהעריץ אותו בתור מפקד, למן היום הראשון. בהמשך התחברתי לחוש ההומור, הסחבקיות והחום שהקרין. הרבה פעמים כשהטלנו ספק במשימות שהוטלו עלינו, צור הנחיל בנו ביטחון ואמר שאם לא היה בטוח שהמשימה בת ביצוע וחיונית, לא היה מסכים לבצע אותה בעצמו".
כותב בועז שוורץ המ"פ: "צור. הכרנו אותך על מדים, כמפקד מחלקה, כחבר לנשק, כאדם, כדמות. אנחנו כפלוגה, הכרנו את צור - צור הסלע, צור של חוזק, של כוח, צור של איתנות. צור - של אבן צור, צור שמדליק את הניצוץ, מלהיב, סוחף ומוביל. היינו חברים לנשק ובמקרה הזה גם לצרה. ... בסוף זה קרה - הקפיצו אותנו. מאותו הרגע היית כולך עסוק באיך להיות הכי טובים, איך לנצח ואיך להוביל הכי טוב - כי היית הכי טוב. ברוגע שלך, בלי צעקות, עם יד מחבקת נתת פקודות. פשוט היית לנו כאי של שקט במלחמה של טירוף. ... במלחמה לא ויתרת - שאלת שאלות קשות, לפני כל משימה חקרת, צלצלת לכל מי שאתה מכיר לבדוק אולי בטעות הוא יודע יותר על הגזרה, מכיר את הציר, איזו עצה... אבל עם כל השאלות והבירורים, מעל הכול תמיד היה הביטחון שנתת במפקדיך והביטחון ששידרת לחייליך. באחת המשימות אני זוכר אותנו חושבים ביחד איך עושים את זה, איך נכנסים בצורה הנכונה ביותר? כשחזרתי מהפקודה כבר היית עם תצ"א ביד, סימנת שטחים שולטים, רמפות ואיומים, עלית לבדוק איך נראה השטח מהמוצב למעלה, כבר הספקת לשבת עם המט"קים, להסביר, להתייעץ, כבר דיברת עם החיילים, הרגעת והכנסת אותם לתמונה, מה אפשר עוד לומר - היית אלוף. היית מלך הטנקסטים. ידעת הכול על כל פין, בורג, תרגולות, פקודה, שו"ש או תחמושת חדישה שיש בטרקטור המשוכלל הזה ... ישבת, הרגעת, שתית קפה, חייכת, וזה היה בשבילנו הכוח להמשיך...".
כותב אביו נחום: "... לא נידבת לנו פרטים מה קורה. אמרת לי כי המלחמה הקשה שלך היא נגד פקודות אשר דרך הביצוע לא נראית לך נכונה. פעמיים-שלוש הצלחת לשנות. מה קרה אחר כך - איננו יודעים. צור ילד שלי, החבר הכי טוב שלי, אנחנו בראש אחד, במשק אתה מנהל הכול. מאז שנכנסת לעניינים הכול משודרג, התוצאות המקצועיות נוסקות מעלה. כמעט חמש שנים בלי טל ואתה המשענת של כולנו. החוזק שלך והנפש שלך הרימה אותי על הרגליים. כל דבר עושים ביחד... כף ידך שאחזה בבקר-המפקד ביום האחרון למלחמה ההיא... כף ידך אשר אחזה, תמכה ומשכה, בימים אחרי מה שקרה לטל... אלה היודעים את פועלך ירימו עיניהם ויראו את הבנוי והקיים ויראו את אשר יצרת ועשית. אלו ההולכים ועיניהם מופנות לאדמה, יבחינו בטביעות כפות ידיך המוטבעות בבטון. ויש כאלה שמושיטים ידם ומחפשים את כף ידך החזקה...".
כתבה אחותו לילך: "צור, צורי, עכשיו התעוררתי, פתחתי את העיניים וקיוויתי שזה רק חלום רע, כבר עמדתי לצאת עם הפיג'מה למטבח, לראות אותך ואת אבא אוכלים ארוחת בוקר עם קפה ומדברים על נושאי פרות, זבל או טנקים למיניהם. במקום, ראיתי אותך מהטלוויזיה. אם היית כאן בטוח היינו צוחקים שהפכת למפורסם, צור, אפשר חתימה? צור, נסעת בארוחת הערב של יום ההולדת שלי וכדי להישאר חיובית אמרתי שאתה נוסע לחו"ל וביקשתי שתביא לי מתנות, איימתי עליך שתשמור על עצמך, אבל כנראה כושר ההרתעה שלי מתגמד לעומת הנחישות והגבורה שלך. כותבת ולא מאמינה, לא ניתן לתאר את כמות הדמעות בצול וכנראה שכבר לעולם לא תצליח לחשל אותי סופית. איך אתה? כל כך חזק ויציב, גם כשלא אומר הרבה תמיד אפשר להרגיש לידך בטוח, איך עזבת אותנו? לטל, לאבא ולי היה הסכם - אתה נשאר פה אתנו, כי לטל יש כבר מספיק חברים חדשים והיא מוכנה לחכות לך גם עוד מאה שנה. מה יהיה עכשיו? מי יאהב את לולו, לולינק'ה, כמוך? מי ידליק לי את הדוד? מי יאכיל את שושקה וברק כשניצן לא בבית? מי יהיה שם לידי סתם בשביל לשתוק, אבל לשתוק אתך. צור, אני כל כך אוהבת אותך, אף פעם לא אמרתי לך את זה ואני בטוחה שגם אם הייתי אומרת היית זורק איזה 'טוב' אדיש כזה שלך, כי ידוע שאנחנו ה'זרחים' לא חזקים בהפגנת רגשות ובלשון אימא "Talk Small". תמסור ד"ש לטל ועדי ותגיד שמתגעגעים אליהם פה, תחזקו אותנו ותשמרו עלינו, כי אנחנו צריכים אתכם. אתה יודע שאתה מוזמן לחזור, מבטיחה שאכין את הפסטה שאתה אוהב ואפילו אנקה לך את הדירה (מי עכשיו בעל הבית שלי בכלל?) אוהבת המון ומתגעגעת, לילך, אחותך הקטנה".
במלאות שלושים לנפילתו כתבה לילך: "צורי, עבר חודש ואני עדיין לא מעכלת את העובדה של חיים בלעדייך. יושבים עם חברים שלך ואתה כל כך חי - סיפורים ישנים ומוכרים, סיפורים חדשים ומפתיעים שבטח לא היית רוצה שנדע ודמותך עומדת לפניי, גבוה וחזק, לרגע מתעצבן ומאדים והווריד במצחך מתחיל לתפוח, לרגע עושה פרצוף ותנועת 'ילד מוגבל' שלנו, לרגע צוחק ומסיים את השיחה ב'ממממ... ביי'. צור, אני מתגעגעת להקנטות ההדדיות בינינו, לרביצה על הספה ובהייה חסרת טעם בטלוויזיה, למראה שלך ושל אבא יושבים בפינת אוכל, שותים קפה או אוכלים 'אפרסק מאוהב' ומדברים. אני מתגעגעת אליך. מצאתי ברכת יום הולדת ממך מלפני כמה שנים, במקום ברכה נתת לי רשימת מטלות, כמה פרקטי מצדך, אפילו השארת אופציה בשבילך להארכת הרשימה בקובץ במחשב, מתנצלת שלא מילאתי אפילו רבע מהמטלות, מבטיחה שאתחיל לעבוד על זה ואפילו התחלתי, הכנתי לחם שום, בקשר לשטיפת האוטו אנחנו צריכים עוד לדבר... הברכה הסתיימה בחתימת 'אחיך הגדול והאוהב' וזה מה שתמיד היית ותמיד תהיה - אחי הגדול, המגן, הדואג, המצחיק, המשרה ביטחון והאוהב. צור, אתה לא יודע מה קרה בסוף השיר שלנו, מי ניצח ב'כוכב נולד' ושניצן באמת השתפרה בגיטרה וכדאי שנפסיק לצחוק עליה כבר. אני מקווה שאתה יודע עד כמה אני מעריכה אותך ורואה בך מודל לחיקוי. אני קצת כועסת על טל ועליך, ולא מפני שקראתם לי בשמות מסוימים לפני שנים, אלא כי השארתם אותי כאן, אחות שלישית, בלי הגג המגן של האחים הגדולים שאפשר להיתלות ולסמוך עליהם. לפני כמה ימים אבא הביא מהאוטו האדום שלך את הדיסקים שהיו שם, בתוך המערכת היה דיסק של U2 ובו השיר "With or Without You". צור, אנחנו לא יכולים לחיות Without You".
ניצן כותבת לאחיה: "כולם אומרים לנו שצריך להמשיך בחיים... איך אפשר בכלל? אתה כל כך בתוך חיי היום-יום שלנו, אני תמיד מספרת לחברות שלי: 'כמה שאח שלי חתיך ושאני רוצה שתהיה לך כבר חברה ושתתחתן שאימא ואבא יהיו מרוצים שהם סוף סוף סבתא וסבא' ... ומה עכשיו? צורי, אתה תמיד נראה לי כל כך חזק, כאילו כלום לא יכול לקרות לך... לידך הרגשתי ביטחון שאני לא יכולה להסביר אותו... אני נמצאת אצל הסוסים, עובדת בקושי... איפה אתה? על הגג של העגלים שממולם? מרתך עוד ברזל... העבודה שלך הופסקה באמצע, זה כל כך לא אופייני לך לעזוב משהו באמצע... אתה כל כך חסר. צורי... אני מתגעגעת...".
יעל, חברתו הקרובה, כותבת: "תכבה את הריינג'ר. תיכנס אליי הביתה, תשאל אותי 'רוצה לצאת?' נשמע שיר, יעלה לך חיוך על הפנים. תגיד 'יאללה', ותתופף על ההגה, עם השיר, בקצב... ניסע לרמת הגולן, תסביר לי למה זה המקום הכי יפה בארץ. תספר לי שוב את הסיפור של ישי. נשב אצלי בבית עם כל החבר'ה ופתאום תקום ותשאל אחד אחד: 'קפה?' אדליק עוד סיגריה ואתה, בפעם העשירית באותו יום, תפנה אליי ותשאל: 'אמרו לך פעם שלא מתאים לך לעשן?' תכבה את הריינג'ר. תיכנס אליי הביתה. תתיישב ליד השולחן. אני עוד מחכה...".
כותב סבא בניה: "צור נכדי האהוב / כבר עברה שנה ואתה אינך./ שנת געגועים, זיכרונות ודמעות. אתה שהלכת, מאז ילדותך, בשדות, / הלכת, בבגרותך, לשדה הקרב, / ללחום נגד אויב וצר. / ידעת לקראת מה אתה הולך. / הנך דור רביעי למייסדי כפרנו. / איך יד הגורל הרודה, פגעה בך??? / על מגש של פלדה / הקרבת נפשך למען ארצך ועמך / הלא יאומן קרה, ממש לפני הפסקת האש / ונותרו לנו געגועים ודמעות עד אחרית ימינו".

סרן צור זרחי היה בן עשרים ושבע כשהובא למנוחות בבית העלמין בנהלל. על כרית מצבתו נחקק: "צור בן מינה ונחום, אח לטל לילך וניצן".
על המצבה נחקק :
כל רגע שנשמר - זיכרון ישן / וכל מה שנשכח
עם השנים / כל שכבר עבר / האם תזכור אותם /
האם תדע? אתה שם בכולם.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אלגרה שמחה ואהרון. נולד ביום ח' בטבת תשכ"ה (13.12.1964) ביפו. בן בכור להוריו ונכד ראשון, שפונק באהבה על ידי כולם. אח בוגר לישראל (שרוליק). כל מה שביקש שמוליק ניתן לו.
הוא גדל והתחנך ביפו. למד בבית הספר היסודי "ויצמן", בחטיבת הביניים "עירוני ז' " ובבית הספר התיכון המקצועי "אורט שפירא", שם רכש את מקצוע פחחות הרכב. שמוליק היה לפחח משכמו ומעלה ועבד בתחום כבר מגיל שבע עשרה, כמקובל במקצוע.
בילדותו היה חבר ב"צופי הים" ביפו, ובנעוריו שיחק כדורגל בקבוצת "מכבי יפו" בליגת הנערים ועתיד היה לעלות לליגת המבוגרים אך נפצע ופרש. שמוליק היה אדם נבון שאהב לסייע לכל הזקוק לעזרה.
בפברואר 1983 התגייס שמוליק לצה"ל, תחילה שירת בחיל החימוש ובהמשך עבר לשרת בצנחנים. במהלך שירותו הצבאי נפטר אביו, אהרון, מסרטן.
כשמלאו לו עשרים ושלוש שנים נישא לבחירת ליבו איריס, שהיתה אז בת שמונה עשרה וחצי. לאחר שנה וחצי נולד בנם בכורם, אהרון (רון), שנקרא על שם אביו של שמוליק. שמוליק היה נרגש מאוד, הוא היה אב למופת, עזר במה שניתן ותמיד פינק.
לאחר ארבע שנים, נולד בנם גיל. שמוליק שנכח גם בלידתו, מאוד שמח והתרגש שנולד בן נוסף. בני הזוג גידלו את רון וגיל בשמחה ואושר. שמוליק נהג לומר תמיד במצבי קושי "העיקר הבריאות". את החיים שלי אתן לילדים, כל מה שהם רוצים הם יקבלו.
שמוליק ואיריס התעקשו למרות קשיים להביא לעולם ילד נוסף, ואכן בשנת 2005 נולד בנם השלישי ליעד אור, לאחר היריון מאוד קשה. לאחר התלבטות נבחר שמו שיביא להוריו אור לעד. שמוליק היה מאושר כשליעד אור נח בזרועותיו, עיניו קרנו מאושר והוא חיבק את שלושתם תמיד.
שמוליק היה איש צבא בדמו. עשה מילואים 3-4 פעמים בשנה, גם כשרעייתו הייתה בחודש התשיעי להריונה יצא למילואים ואמר לה: "אם תצטרכי אותי תתקשרי". הוא עשה את שירותו נאמנה. בחמש השנים האחרונות לחייו שימש כקצין אפסנאות. שמוליק תמיד דאג לחייליו והיה למפקד מתחשב. בכל פעם שביקשו ממנו להשתחרר היה לוקח עליו את האחריות ונשאר במקומם.
כל חבריו, מכריו ובני משפחתו מספרים כי שמוליק היה משכמו ומעלה, תמיד עזר לכולם ותמיד היה שם כשהיו צריכים אותו.

שמוליק נפל בקרב בגבול הצפון במלחמת לבנון השנייה ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006) והוא בן ארבעים ושתיים. קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי הרגה אותו ואת חבריו ליחידה, בעת שהמתינו להצטרף ללחימה בלבנון. עם שמוליק נפלו: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל מוטי בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ' וסמל גריגורי אהרונוב.
שמוליק הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו אישה, שלושה בנים, אם ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.
על מצבתו נחקקו המילים: "אבא, עניו וצנוע, נדיב וטוב לב, תמיד צוחק ורק אוהב, תשאר צעיר לנצח...".
דני יופה, הקצין ששמוליק מילא את מקומו, ספד לו: "חלפון, אני אוהב אותך אהבת נפש. בשנת 94' כשהגעת בפעם הראשונה למילואים היינו בקו החרמון. לא אשכח שבעליות לחרמון עמדה משאית ואתה עליה מחלק נשק לחיילים. הגשתי לך פתק חיול ואתה לא ידעת מי אני ושאלת אם אני מהגדוד, עניתי שאני הקת"ח החדש, שאלת אותי מה זה קת"ח ונתת לי נשק. זאת הייתה החברות הראשונה שלנו ומהר מאוד נוצר בינינו קשר חזק שהיה חזק הרבה מעבר למילואים. כמה שנים אחר כך כשהתחלנו לעבוד כצמד, כשלא תמיד ברור מי עוזר למי.
"דע לך ששאבתי ממך הרבה כוח, כל חייל היה רוצה מפקד אכפתי ודואג כמוך, ועל זה אפשר רק להעריץ אותך. אתה בשבילי סמל למסירות ולחברות, לאהבת משפחה, התנדבות והקרבה. הגדוד איבד אותך. כל החיילים במחלקה אוהבים אותך ורצו להיות פה אך נגזר הגורל אנחנו חייבים לחלק את החברים בין הלוויות.
"אהרון, גיל וליעד שעדיין לא מבין, אני רוצה שתדעו שאבא שלכם גיבור. הוא שומר עליכם גם עכשיו. אבא מילא תפקיד של קצין במשך שנים בגדוד למרות שלא היו לו דרגות על הכתפיים אבל אני נשבע לכם שהדרגות שעליי שייכות גם לאבא.
"איריס, שמחה, יהודה, שרוליק, וכל שאר המשפחה תהיו גאים בשמוליק, תשאבו ממנו כוח להמשיך הלאה ולגדל את הילדים לתפארת. איריס שמוליק אהב אותך מאוד. חלפון, חבר שלי, אח שלי, נשמה, הלכת והשארת בי בור ענק. אני אוהב אותך מאוד".
מפקדו של שמוליק, אבי שיש, הספידו: "שמוליק, אני מכיר אותך למעלה מ-15 שנה בגדוד הצנחנים בו שירתנו יחד. מאז ומעולם היית שקט, תכליתי מאוד ומקצוען אמיתי. השקט שלך כלפי חוץ לא הצליח להטעות, כי ניצב בפני אדם תוסס, מלא הומור, טיפוס חברתי מובהק, אך יותר מכל חבר בלב ובנפש לכל המחלקה. רעות, להבדיל מחברות, היא המילה המאפיינת אותך בכל רמ"ח אבריך, היית קנאי בצורה בלתי רגילה לתחום האחריות שלך ונרתמת לכל משימה שאינה קשורה כלל בתפקידך, גם כשידעת כי אתה מסכן את חייך, כי נתת את כל כולך למען המשימה, למען החברים ולמען המדינה. ביליתי איתך ימים ארוכים בכל רחבי המדינה, כל גבולותיה החל מרמת הגולן, דרך לבנון, יהודה ושומרון וגם ברצועת עזה. נוצר בינינו קשר עמוק של הבנה, רעות והערכה הדדית. אני כמפקד ואתה כחייל בתחילת דרכך ומפקד בהמשך לא היה צורך להרבות במילים, כי תמיד הבנו זה את זה ללא מילים. עבדנו כמכונה משומנת היטב. תמיד הרגשתי בטוח כאשר ידעתי שאתה בתמונה, היה על מי לסמוך כי כל משימה, קלה ככבדה התבצעה על הצד הטוב ביותר. לאחר פרישתי מהגדוד שמחתי לשמוע כי הפכת למפקד מחלקה בה התחלת כחייל. היית "מורעל" על הצבא וסגרת מעגל ברמה האישית בתפקיד שאתה כל כך ראוי לו. ידעת גם את דעתי על בניית דור ההמשך והעברת רוח היחידה מדור לדור, מכל שיחות הנפש שניהלנו בלילות הארוכים שבילנו יחד.
"שמוליק, התגייסת בצו 8, באמצע החיים, להגנת מדינת ישראל והצפון. אני התגייסתי ליום אחד כדי לחלוק כבוד אחרון, לך, לחיילים שלך ולחיילי הגדוד אותו שירתת בנאמנות אין קץ עד יומך האחרון... החיוך שלך חסר לי מאוד. אני מצדיע לך גיבור שלי, על כל מה שהיית!".
איריס, רעייתו של שמוליק, כותבת: שמוליק שלי למה הלכת? איך אסתדר? איך אגדל את הפרחים שלך, שכל כך אהבת?... הבטחת לי שאתה לא נכנס ללבנון ושתשמור על עצמך. לא קיימת את ההבטחה. לא שמרת על עצמך. דאגת במקום הראשון לילדים, לי במקום השני ו'הפועל תל אביב' והצבא תמיד היו אצלך בנשמה".
אהרון (רון), בכורו של שמוליק, כותב לו: "אבא שלום, אני כותב מכתב זה בעט אדום בגלל שאדום היה אצלך בנשמה. אני יודע שאתה רוצה שנמשיך כרגיל כי אתה תמיד לקחת הכול בקלות. חבל, רציתי שתזכה לראות אותי נוהג, זה היה החלום שלי ששיתפתי אותך בו והבטחת לקנות לי אוטו... אני יודע שהיית מורעל על הצבא והלכת לנו כמו גיבור. אתה תיקבר עם דגל המדינה אני בטוח שזה מה שרצית. אבא אני מבטיח לך שאשמור על גיל ואמא ובמיוחד על ליעד אור, שעוד לא בן שנה, שאפילו לא זכית לראות את היומולדת הראשון שלו. אבא שלום...".
בנו גיל כותב לו: "אבא שלום... רציתי שתדע שאני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך. אתה תישאר אצלי בנשמה לא משנה מה. אני לא יודע אם אני אסתדר בלעדיך. אתה שיחקת איתי ועם ליעד כדורגל והבטחת שנהנה מהחיים, אבל בנתיים אני עצוב. אני אוהב אותך הכי בעולם".
אהוד, חברו של שמוליק, כותב: "הבוקר הגעתי לטיפול במוסך, / מקום בשגרה, שחור ומלוכלך / אך הפעם אין רעש מדברים בלחישה / במבט העיניים גיליתי הפשר / לכל פועל במקום יש זיקה וקשר / וכולם בלי הבדל מבכים האובדן / על חבר שנפל בלבנון כקורבן. // זוכר את אותו הבחור רב החן / שיחד איתנו את הרכב תיקן / שתמיד הוא חייך וסיפר בדיחות / בעטיו כאן כולנו מלאי אנחות / ואני בלי בושה מצטרף לבוכים / ראי ארץ טובה איך בנייך הולכים / מי ייתן וההר שעליו הם דורכים / יתכסה במטה של קסם בצבעם של פרחים".
הדס, כותבת בשמה של שלומית, גיסתו של שמוליק: "שלומית רצתה שתדעו מי היה גיסה. שמוליק היה איש משפחה למופת, יפה תואר ואח ורע לחבריו בגדוד. אדם שהיה עמוד התווך במשפחתו, ששימש דוגמא לא רק למשפחתו הקרובה אלא גם לקרוביו האחרים. שמוליק מת מות גיבורים, לצד מצבת האריה השואג שהוא סמל לאלה שרצו למות למען ארצם - מולדתם. הסופר יוסף חיים ברנר כתב: 'טרומפלדור אמר לפני מותו 'טוב למות בעד ארצנו' - אשרי מי שמת בהכרה זו ותל-חי מראשותיו'.
"שלשום הלך לעולמו מלח הארץ והשאיר אחריו אישה אמיצה ושלושה ילדים.
"ומילה אישית שלי, אתמול ליוויתי את שלומית, התרגשתי נורא כשראיתי כמה אהבה את שמוליק וכמה הייתה קשורה אליו. התרגשתי כשראיתי משפחה שלמה מלוכדת וכואבת מוות בטרם עת. מי ייתן ומרגע זה תדע המשפחה הזאת רק שמחות".
שלומית גיסתו, כותבת: "שמוליק, אני רוצה שתדע שאתה חשוב להרבה אנשים והרבה אנשים אוהבים ומחבקים אותך בדרכך האחרונה. כולם אומרים שהיית אדם טוב ובעל לב זהב, אותו הלב שהפסיק לפעום אתמול בצהריים... "שמוליק אני אוהבת אותך, אתה הגיס הכי טוב שלי. כל הזמן היית שם בשבילי, בכל מה שביקשתי ממך עזרת לי... כל דבר אתן כדי שתחזור אלינו, לאיריס ולילדים.
"שמוליק אני יודעת כמה אהבת את איריס והילדים, וגם הם יודעים. כולנו כאן נשמור עליהם ונחזק אותם בשבילך, ואתה תשמור עליהם מלמעלה. לעולם לא נשכח אותך, כל הזמן נזכיר כמה מצחיק היית, לקחת את החיים בקלות... וככה הם הלכו... בקלות! אהבת את הצבא, היית מסור, אהבת להיות עם החיילים. זה מילא אותך והיה חשוב לך מאוד.
"אני יודעת שזה השלב שבו אני צריכה להיפרד ממך, אבל איך נפרדים מגיס כמוך? איך אפשר לחשוב על החיים בלעדיך?... אני מבטיחה שאעשה הכל בשביל לשמור על המשפחה שבנית עם איריס ואעזור לה לגדל את הילדים שלך.
"אני מנשקת ומחבקת אותך מכאן. חנוקה מדמעות אני אומרת לך: 'נוח על משכבך בשלום. יהיה זכרך ברוך'."
בני המשפחה הוציאו חוברת לזכרו של שמוליק.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם הבכור של ליאורה ויעקב, אח לרועי, יובל ורעות. נולד ביום י"ח בניסן תשמ"ב (11.4.1982) ביישוב קדרים שבצפון הארץ למשפחת חקלאים ממושב נעמה שבבקעת הירדן. בהיותו בן חודש, עברה המשפחה להתגורר בנעמה. גיא ינק מילדות את האהבה לארץ ולאדמה והיה בן מושב בכל רמ"ח אבריו. טיולים לרוחבה של הארץ, רכיבת אופניים אתגרית, סקי, נגינה בגיטרה ושירה היו כל עולמו.
גיא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "גפנים" שבבקעת הירדן והמשיכם בבית-הספר התיכון "בויאר" שבירושלים, שם התגורר בפנימייה.
בנובמבר 2000 התגייס גיא לצה"ל ושירת בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל במסלול בני משקים. תקופות ארוכות של שירותו עשה בגזרות שכם, חברון וג'נין.
לאחר שחרורו התקבל לקורס אחיד של רשות שדות התעופה ועבד כאיש ביטחון במעבר הגבול "נהר הירדן" שבבית שאן. בסיום עבודתו שם יצא עם חברו הטוב דודו לטיול לא שגרתי לסין ולמונגוליה ובאמתחתו הגיטרה וספר שירי ארץ ישראל.
לשלב השני של הטיול הצטרפה חברתו לחיים ליהי, והשניים טיילו בהודו. בטיול התגבשו אצל בני הזוג הכוונה והרצון לחזור לארץ, להינשא ולהתגורר בדירת בנים ממשיכים במשק המשפחתי שבנעמה. "כשהוא היה בהודו", מספרת ליאורה, אמו, "סיפרנו לו במסנג'ר שיש אספת חברים בנושא בנים חוזרים ושאלנו אותו אם לצרף אותו לרשימה. הוא אמר, 'אימא, אני תוך שלושה ימים בבית'. בתוך שלושה ימים הסבנו את המשרד שלי למגורים והכנו להם בית קטן בחצר שלנו. הם חזרו ובמשך כמה ימים ראינו שגיא מתנועע באי-נוחות עד שדיברנו אתו והתברר שהטיול שינה בו משהו וכל מה שהילד שלנו רצה, זה לעבוד אתנו במשק. ... הוא הצטרף לעבודה והיה אחראי על תחום הכנת השתילים, שזה חלק חשוב ביותר בגידול תבלינים". גיא שאהב את עבודת החקלאות, התחבר והתמסר אליה בכל לבו.
החלטה נוספת שקיבלו גיא וליהי במהלך הטיול הייתה לפתוח בית קפה במושב שיהווה מקום מפגש לצעירי הבקעה. "גיא-לי קפה", הנושא את שמותיהם של גיא וליהי, היה השם שנבחר למקום המצליח שמשך אליו מבקרים מכל בקעת הירדן, ושם זה מקבל היום משמעות סמלית ומיוחדת. גיא הצליח ליהנות מבית הקפה חודשיים בלבד, אך הספיק להנהיג במקום מסורת של "ערב במה פתוחה" שבו אפשר לכל הצעירים המעוניינים בכך, לבטא את כישרונם, לשיר ולנגן.
אך גיא לא הסתפק בכך. כמי שהנתינה והדאגה לאחרים היו חלק מאישיותו, ביקש להצטרף ליחידת ההצלה "מגילות ים המלח" - יחידת הצלה הפועלת במדבר יהודה והמתמחה באיתור ובחילוץ מטיילים שאבדו, והספיק להשתתף בשני חילוצים.
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה התייצב גיא ללא היסוס מתוך הבנה ברורה שזוהי מלחמה על הבית - מלחמה על עצם קיומנו. ב-30.7.2006 גויס לשירות מילואים ב"צו 8", ועלה ללבנון עם גדודו - גדוד חי"ר.

ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), יומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, נפל גיא בקרב בכפר עייתה א-שעב. גיא השתתף בכוח מארב שתפקידו היה לתצפת על הכפר ועל שלוחותיו. טיל נגד טנקים שירה החיזבאללה פגע בעמדה ששהה בה, וגיא נהרג במקום. במהלך הקרב נפלו גם חברו הטוב רב-סמל (מיל') יניב שיינברום, סגן (מיל') אליאל בן-יהודה ורב-סמל (מיל') אלעד רם.
גיא, בן עשרים וארבע בנופלו, הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר עם לכתו הורים, אח, שתי אחיות ובת זוגו לחיים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.
לבקשת אמו של גיא נתרמו איברים מגופו כדי לסייע בשיפור איכות חייהם של חולים שנזקקים לניתוחי עמוד שדרה או בטיפול בגידולים סרטניים הפוגעים בעצמות.
גיא הונצח בפינת זיכרון בבית הקפה שהקים, "גיא-לי קפה". גיא מונצח באתר אינטרנט, בו מופיעים סיפור חייו, אלבום תמונות, דברי משפחה וחברים, שירים וקישורים לכתבות, לבלוגים ולאתרי הנצחה נוספים שבהם הוא מוזכר.
לזכרו של גיא חוברו שירים רבים. דודתו, רויטל וינשטוק, כתבה את "שיר לגיא" שהלחין יוחאי בלום וביצע גידי גוב: "גזע חסון רק רוח זעף תפיל / כד אם ייפול לרסיסים יישבר / ענן כי ייסע על שמש יאפיל / וחושך ישתרר אז מכל עבר // אז איך ייתכן שנפל פה חסון / ולב הוא שנשבר לרסיסים / ומחנק מתגנב לשמע האסון / וחדרי הלב בכאב מכוסים // עוד לא מובן, הזמן עוד קצר / ייקח עוד זמן רב בוודאי / זמן לתפוס, לקבל, להפנים - איך אפשר / שלא נראה אותך יותר גיא // אבל בית חסון לא תפיל רוח נושבת / ורסיס לרסיס על אופניו דבוק / זהו כוחה של משפחה אוהבת / שתעמוד מול הכאב הנורא בחיבוק".
שיר נוסף שכתבה רויטל: כמו דקל שצנחו ענפיו / וגזעו נשמט קדימה / הוא רכן אל מול מנחמיו / בוכה כתינוק בזרועותיה של אימא // והיא כגפן נמוכת קומה / שולחת למעלה ענפים תומכים / אל נערים שזה הגיעו לנחמה / ממאנים להתנחם ובוכים // והתמר, שפל הצמרת / גדוע אשכול תמרים בדמי ימיו / והגפן נקטר ענבים מגרת / על אשכול שלא הספיק לחנוט פרחיו // שניהם יושבים ומבכים / את הנער שיצא אל הקרב / ענפיהם שלובים, לבותיהם שותתים / על מלחמה שממנה לא שב".
שיר נוסף לזכרו של גיא נכתב והולחן על ידי נטע מילר שאף ביצעה את השיר עם רעות, אחותו: "חלום נרקם בקצב נשימה / שואף אותך, מחיה אותך / הזיכרון הוא לא נרדם / כך הוא יאמר לך כל לילה / אך את לא תדעי / עכשיו הוא למעלה / את שרה לו שיר / פנים, דמעות, ימים, לילות / בלעדיך ילד וילד תישאר / כגיא נפרס על ארץ מלחמה / קרוב עכשיו נושק את אימא אדמה // שומעת שקט בתוך סערה / הריח אינו מרפה / והתשובה לשאלה לא תימצא בלעדיו / את שרה לו שיר // פנים, דמעות, ימים, לילות / בלעדיך ילד וילד תישאר / כגיא נפרס על ארץ מלחמה / קרוב עכשיו נושק את אימא אדמה // עכשיו את זאת שהולכת / והוא זה שנשאר / סוגרת את הדלת, בוכה אל תוך הכר / החלום נגמר / עכשיו המציאות שמכה / בפנים עם הדמעות, ימים לילות / בלעדיך ילד וילד תישאר / כגיא נפרס על ארץ מלחמה / קרוב עכשיו נושק את אמא אדמה / לא נשכח את פרח המדבר / ונשיר לו שיר...".
באזכרה שהתקיימה במלאות שלושים יום לנפילתו של גיא, נשא דברים יובל, מפקד הפלוגה המסייעת של הגדוד: "... גיבור, אהבת את המדינה, האמנת בדרך, יצאת למלחמה בתחושת שליחות לאור החינוך שעליו גדלת, אזרחים כמוך נדיר למצוא היום. לוחם אמיץ שכמוך, אדם וחייל מיוחד כמו שהיית, אני מאחל לכל מפקד.
ביום שנכנסנו ללבנון, הלכת למ"פ לבקש להיות בקו הראשון. כן, אני מודה, הרגשתי ביטחון שהיית אתי, הייתי בטוח שאם אתה נמצא, אני יכול להניח את הראש, אני יכול לישון בשקט שאתה ער. אבל עכשיו, לפני שאני הולך לישון, אני רואה אותך בעיניי, אני זוכר אותך, אני רואה אותך ברגע ההוא הנורא ואין לי יותר ביטחון. ...
בשם הרעות הזו שהלכנו בשמה יחד אנחנו נהיה חזקים. בשם הרעות הזאת, אנחנו נזכור אותך תמיד. לא נשכח את אומץ הלב, את תחושת השליחות, את האהבה, את האמונה בדרך".
כתב אלעד: "חאסון, עברו כבר שלושים יום, ואני עדיין מקווה בתוכי כל יום מחדש, שאולי נתעורר פתאום כולנו מהסיוט הנורא הזה ושנחזור למה שהיה פעם. ...
חאסון, אחרי כל מה שעשינו ביחד בסדיר ובמילואים, כל הצחוקים הבלתי פוסקים, החיקויים, הסיפורים שרק אתה יכול לספר תוך כדי תיאורים שמאפיינים רק אותך. ואיך שאתה נסחף עם הסיפור ומוסר מלא פרטים שבטח לא היו רק כדי שהסיפור יהיה יותר מצחיק. וכמובן שיחות הנפש שנמשכו שעות שבהן דיברנו על כל דבר אפשרי. ...
אני רוצה להגיד תודה להורים שלך ליאורה ויעקב ולכל המשפחה והחברים, שגידלו אותך ויצרו דבר כל כך מדהים. ולך חאסון, תודה ענקית על שנתת לי להיות חלק בחיים שלך ולימדת אותי המון והשארת בי כל כך הרבה זיכרונות ורגעים מדהימים שחלקנו ביחד במשך השנים. ... אוהב אותך מאוד ומתגעגע".
בטקס יום הזיכרון תשס"ז שהתקיים במושב נעמה, הספידה האם את בנה: "... בן יקר, פרח המדבר שלנו, גזע חסון אמיתי. אנחנו קמים בבוקר ומחכים לפתיחת הדלת שלך, מחכים לראות ולנגב את הבוץ שהכנסת כשחזרת מהחממות, מתגעגעים לוויכוחים על הריסוסים בחממה, מתגעגעים למשפט 'אימא, אני צריך אוטו ליום שישי, נוסעים למנרה', מתגעגעים לסימני גלגלי האופניים על הקיר בכניסה, מתגעגעים לראות אותך בבית, בקפה עם ליקוש, מתגעגעים לילד שבך,
מתגעגעים לנגינת הגיטרה שלך, מתגעגעים לתמונות הסקי שלך ושל רועי, מתגעגעים לשמוע אותך קורא לאבא ולו פעם אחת נוספת 'אבוק'.
גיאה, לא יכולנו לחנך אתכם הילדים אחרת. אהבת את הבית שלך בנעמה, אהבת את חבריך ואהבת את המדינה הזו ואף שילמת על כך בחייך. גיא, אני בטוחה שאתה מסתכל עלינו מלמעלה ורואה את הגן החדש ואת כל העומדים בו שבאו להיות עמנו בערב זה. אני בטוחה שאתה חש את כאב כולם. ... דע לך, בן, עם כל הכאב נמשיך הלאה, נזכור את חיוכך ולא נאכזב אותך. נוח בשלום על משכבך בן יקר".
במלאות שנה למלחמת לבנון השנייה כתבה האם שיר לזכרו של בנה: "רק עוד שעה / בה אוכל ללטף את פניך גיא / לחבק עד כלות הנשמה / להגיד כמה אוהבת - עד שתאמר די / ולהריח אותך באותה הנשימה / רק עוד שעה / שבה אבא ואתה בחיבוק גברים / תיפרדו בדממה דקה / אבא מאופק, לא מרבה במילים / יבטא כך אהבה עמוקה / רק עוד שעה / לשיחה על חממות בלי להסס / אני מחכה לעצותיך כל כך / מה לשתול, מה לגדל, מה לרסס / גיא שלנו שהפך לחקלאי משובח / רק עוד שעה / של הזדמנות להיפרד מרועי, רעות ויובל / אחים אוהבים לאח יקר / לשבת מחובקים, סופרים זמן שיאזל / ושואלים דעתך על השיר בכיכר / רק עוד שעה / להיפרד מליקוש אהובת לבך / לה אנו דואגים מכל הלב / כל מילה שביקשת - למעשה הפכה / מערבבת לב כואב ואוהב / רק עוד שעה / לקבל הוראות אחרונות לקפה / ומה דעתך על הפרגולה והצל / לשמוע אותך מתלהב - זה יפה / כשידך על מותנך והמכנס נופל / רק עוד שעה / בה נבטיח שנמשיך לחיות / למרות הכאב שאת הלב חתך / ננצל כל דקה אתך להיות / ולהבטיח אהוב, שלעולם לא נשכח".
גיא הונצח עם חללים נוספים של מלחמת לבנון השנייה במסע רכיבה על אופני הרים בשביל "חוצה ישראל" שארגן אתר האינטרנט "דבוקה - טבע של רוכבים". המסע שהחל בראש הנקרה באוקטובר 2007 עתיד, במהלך שנת 2008, להגיע עד אילת. מטרתו של המסע היא ליצור מפגש ייחודי בין שכבות שונות בציבור הישראלי ולהביע הזדהות עם המשפחות השכולות.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אנה ואולג. נולד ביום כ"ח בניסן תשמ"ו (7.5.1986) בקזחסטן, ברית המועצות לשעבר. אח ליורי.
יבגני - ז'ניה בפי אמו - היה ילד חמוד ולבבי. מצב רוחו היה עליז תמיד, ונעים היה לשהות במחיצתו. נראה כי רצה להספיק הכול בזמן קצר: הוא החל לדבר בגיל מוקדם מאוד, וכבר בגיל שנה הוציא מפיו משפטים שלמים. גם ללכת התחיל מוקדם, כבר בגיל עשרה חודשים, כמו אצה לו הדרך.
יבגני החל את לימודיו בבית ספר יסודי בעיר מגוריו שבקזחסטן. הוא שפע שמחת חיים וריכז סביבו חברים רבים. לעתים היה נדמה כי הוא נקרע בין הרצון להיות עם החברים, ובה בעת לעשות גם דברים אחרים. כך או כך, ניכר ביבגני כי הוא מתקשה לשבת במקום אחד למשך יותר מדקה, ולא אחת, בשל המהירות שבה פעל, נחבל ונפצע. כך, למשל, שבר את אחת מידיו פעמיים!
תחביביו העיקריים של יבגני היו בילוי עם חברים, האזנה למוזיקה אלקטרונית ולרוק כבד, וקריאת ספרים. כחובב מדע בדיוני הושפע מאוד מהספר "להיות דרקון" של הסופר הרוסי פאבל שומילוב - סיפור על דרקון בשם "אפא" שהגיע לעולם של ימינו מפלנטה אחרת ומימד זמן אחר במנהרת הזמן. התקופה שבה חי אפא - ימי הביניים - הייתה קשה וחשוכה וחייו היו נתונים תחת איום מתמיד. משהתברר כי נותרו לו שנים ספורות לחיות בטרם יהרגו אותו, הפך את עצמו לדרקון בעל תכונות אנושיות ומוח אנושי, והחליט להקדיש את עצמו למען האנושות. את העזרה לבני האדם ביקש לספק בעזרת האמצעים הטכנולוגיים הקיימים, ובזכות עובדת היותו דרקון בלתי מזוהה, בעל עוצמות חזקות.

השפעתו של הספר "להיות דרקון" על יבגני הייתה עזה כל כך, והזדהותו עם התכנים כה רבה, עד שהדביק לעצמו את הכינוי "אפא", וכינוי זה המשיך ללוותו בשנים הבאות.

בהיותו רך בשנים עזב אביו של יבגני את המשפחה, ואמו גידלה את שני האחים לבדה. יבגני שפע אהבה והערכה אל האם ועד יומו האחרון דאג לה מאוד. את אחיו יורי - המבוגר ממנו בתשע שנים - העריץ, וניסה לחקותו בכול. מערכת היחסים בין השניים הייתה יוצאת דופן ומיוחדת במינה - יורי שימש ליבגני חבר, אח וגם אב, והשניים בילו הרבה יחד. יבגני נהג לקרוא ליורי "אחי", במקום לנקוב בשמו.

בחורף 2000 עלה יבגני לארץ עם אמו, שנה לאחר עלייתו ארצה של יורי. יורי שנלחם בצ'צ'ניה כחייל בצבא הרוסי ידע את טעמה המר של המלחמה, וגמר אומר למנוע מאחיו את הסבל שחווה בעצמו. "המלחמה הייתה כל כך נוראית," סיפר יורי, "שכשחזרתי החלטתי לא לתת לאחי להילחם כמוני בצבא הרוסי, והבאתי אותו לישראל."

המשפחה השתקעה תחילה באשדוד, שם נכנס יבגני ללמוד בכיתה ז'. את כיתות ח'-י"ב עשה בכפר הנוער "כנות" שבשפלה - בית ספר חקלאי השייך לזרם החינוך ההתיישבותי, וסיים את לימודיו במגמת מחשבים ומתמטיקה.

יבגני אהב את ישראל מהרגע הראשון, ראה בה את ביתו הטבעי וקיבל אותה עם כל יתרונותיה וחסרונותיה. את השפה העברית למד במהירות, רכש חברים רבים והיה חביב הבנות. אהוב היה על כל בני המשפחה, החברים, הקרובים והשכנים. הוא לא התגעגע לרוסיה ולא דיבר על חייו הקודמים כלל, כאילו ניתק לגמרי את הקשר עם העבר. מספרת אנה, אמו: "יבגני היה אדם שמח וחברותי מאוד. בביתנו תמיד היו הרבה חברים שלו. בכל מקום שבו נמצא יבגני התנגנה מוזיקה ונשמע צחוק."

יבגני הקדיש זמן רב למחשב, אהב את העיסוק בו ואת כל הקשור בו, ובכלל - גילה משיכה למכניקה ולתחומים טכניים. בשנות התבגרותו התעניין מאוד בכלי רכב, ובמיוחד בטרקטורים. "הוא היה מסוגל לדבר עליהם במשך שעות," מספרת אמו. היה ברור ליבגני כי ישרת כחייל קרבי, ושאיפתו הייתה לשמש מפעיל דחפור. לאמו לא היה קל עם ההחלטה, אך יבגני היה נחוש בדעתו, והיא כיבדה את רצונו.

עם גיוסו, ב-3.8.2004, הוצב יבגני בחיל ההנדסה והחל במסלול ההכשרה כמפעיל צמ"ה (ציוד מכני הנדסי). בסיומו שובץ בגדוד - "המחץ", ושירת כמפעיל דחפור מסוג 9-D, בדיוק כפי שרצה. הוא הרבה לשתף את אחיו בחוויות מעולמו הצבאי, אך חסך את הפרטים המדאיגים מאמו, שלא ידעה מנוחה מאז התגייס. מספר יורי: "יבגני חיכה בקוצר רוח להתגייס לצבא. מהיום הראשון הוא רצה שירות קרבי. הוא היה חייל אמיתי, אהב את הצבא ואת מה שעשה ורצה לחתום קבע, אבל מרוב דאגה לאימא החליט לוותר על קריירה צבאית." בכל תקופת שירותו נהג יבגני לדבר עם אמו מדי יום ביומו, וניסה להרגיע את חששותיה. באחת ההזדמנויות טרח והביאה לביקור בבסיס, שם הראה לה את הכלי הגדול והמרשים שהפעיל. "הוא מעולם לא אמר שהוא פוחד ממשהו," מציינת האם.

יבגני היה אהוד מאוד על חבריו בפלוגה. אלה מספרים על הבחור המצחיק שהיה "גבר שנראה כמו ילד", ש"מצא הומור דק בכל סיטואציה", וש"הייתה בו הרבה אופטימיות." את חופשותיו הקצרות ניצל יבגני לבילויים עם חבריו הרבים, עם חברתו אירנה, ומעל לכול - עם אחיו האהוב. מספרת אנה: "בכל מקום שאליו הגיע יבגני הוא הרגיש את עצמו בבית. לפעמים היו החברים מגיעים אליו בערב. מהחדר היו נשמעים קולות של מוזיקה ושל שיחות, ובבוקר, כשבאתי להציץ, ראיתי ארבעה-חמישה אנשים שנשארו ללון." קשריו החברתיים של יבגני חצו עדות ומגזרים - היו לו חברים ממוצא רוסי, חברים ילידי הארץ, וגם יוצאי אתיופיה. "יבגני אהב מאוד להיות במרכז העניינים, לשיר, לרקוד. לפעמים הייתי מתקשרת אליו לצבא ושומעת איך הוא משתובב עם החבר'ה...", אומרת אנה.

חלומו של יבגני היה ללמוד מחשבים באוניברסיטה, והוא אף הקים אתר אינטרנט לפלוגה שבו פרסמו החברים שירים וסיפורים מההווי שלהם. היו לו תכניות רבות לעתיד, ובכל אחת מהן כלל גם את אמו. הוא תכנן לקחתה לטיולים: בחורף - להרים, כדי שתראה שלג, ובקיץ - לאילת, שלא הייתה בה מעולם. יבגני קיווה כי ימצא עבודה מכניסה, כך שיוכל לבנות את חייו, אך גם להבטיח את עתידה הכלכלי של אמו.

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עלה יבגני עם גדודו ללבנון. חבריו לפלוגה נזכרים: "טרם המלחמה בלבנון נלחמנו בעזה. ערב לפני שהקפיצו אותנו ללבנון, עשינו 'על האש'. יבגני פשט את המדים והתלבש במיטב מחלצותיו, והתעקש לצלם אותנו למזכרת." עם סמל המחלקה, שנשאר עוד כמה ימים בשטח ישראל, סיכם יבגני כי יתקשר לאמו פעמיים ביום ויעדכנה על מצבו, מתוך ידיעה כי דאגתה גדולה.

סמל-ראשון יבגני טימופייב נפל בקרב בדרום לבנון ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), והוא בן עשרים. שעות אחדות לפני שנכנסה לתוקפה הפסקת האש בין ישראל לחזבאללה, נע יבגני בדחפור ה-9-D בגזרת רכס רמים, באזור הכפר קנטרה שבגזרה המזרחית, מפלס את הדרך ממטענים ופותח צירי תנועה לכוחות הלוחמים. טיל נגד טנקים שירה החזבאללה פגע פגיעה ישירה בדחפור, ויבגני נהרג במקום. עמו נפל סמל-ראשון (מיל') דוד עמר. במותם עלה מספר חללי צה"ל במלחמה למאה ושמונה-עשר.

סיפרה אמו של יבגני בכאב: "ביום חמישי האחרון צלצל אליי יבגני וסיפר לי שהוא נלחם בלבנון יחד עם חבריו לגדוד. הוא ביקש שלא אדאג. 'אימא,' אמר, 'אל תדאגי, הכול יהיה בסדר.'" יבגני, מספרת האם, הבטיח כי הבולדוזר שהוא מפעיל משוריין היטב, וכי שום סכנה אינה נשקפת לו. "תבטיח לי שלא תצא ממנו," ביקשה, ויבגני הבטיח.
סיפרו החברים: "כשנודע לנו שאנחנו עולים ללבנון, התגנב החשש אל לבנו, אבל איש לא העז להפגין את פחדיו. לא היה לנו ספק באשר ליכולתו החד-משמעית של טיל הסאגר, כמו זה שפגע בתא הנהג שבו ישב יבגני."

יבגני שהספיק לחיות שני עשורים בלבד הותיר אהבות וידידויות רבות, אך בעיקר תכניות וחלומות שביקש לגעת בהם. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, מותיר אחריו אם ואח - משפחה מיותמת עם כאב שאינו מוצא נוחם. "יבגני היה גבר בעל נפש של ילד נלהב," כתבה אמו. "כואב לי מאוד לכתוב 'היה', כי בשבילי הוא קיים ותמיד יהיה הבן הקטן שלי."
באפריל 2007, ערב יום הזיכרון תשס"ז, התראיינה אמו של יבגני לעיתון "ידיעות אחרונות" וסיפרה על בנה: "ז'ניה מאוד רצה ללכת לקרבי. יש את זה לחבר'ה שלנו, הם רוצים להיות גברים. אולי בגלל זה הם גם נהרגים הרבה, בגלל שהם דוהרים קדימה, ואולי הם גם לא תמיד זהירים. ז'ניה היה מאוד גאה כשלקחו אותו להנדסה קרבית. אני לא רציתי לסרב לו כי הוא הרגיש בישראל כמו בבית, כאילו תמיד היה פה. ... גם אחרי מה שקרה לא הצטערתי שעלינו לישראל. גידלתי שני ילדים לבד, ואם היו לוקחים אותו לצבא שם, אני לא בטוחה שאם היה קורה לו משהו המפקד שלו בכלל היה טורח להגיע ולהגיד לי משהו. פה המדינה מתייחסת לחיילים בצורה שנותנת לך להרגיש שהם שווים משהו. ... היו לז'ניה חברים מדהימים ומפקדים שהוא העריץ. הוא ידע שמעריכים אותו ושמח שהוא לומד לעשות משהו. ...
לפעמים שואלים אותי אם זה לא מרגיז שז'ניה נפל ממש בסוף המלחמה, ואני עונה - האם לאימהות שבניהם נפלו בתחילת המלחמה קל יותר?..."

יבגני הונצח בפרויקט "רוכבים בשביל ישראל" - "דרך ההנצחה חובק ישראל" - מסע אופניים לזכרם ולהנצחתם של חללי מלחמת לבנון השנייה, ביוזמת אתר האינטרנט "דבוקה - טבע של רוכבים", עמותת "ארץ נהדרת" וקבוצת רוכבי השטח הסיירים. קטע המסע שהוקדש ליבגני היה חמישים וחמישה הקילומטרים שבין צומת שוקת לערד. מסכמת אמו: "בשום מדינה בעולם לא אוהבים חיילים כמו שאוהבים כאן, ובשום מקום לא זוכרים אותם כמו שזוכרים כאן."

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרה מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בת ריואנה ודן. נולדה ביום ה' בתשרי תש"ם (26.9.1979) ברחובות, אחות בכורה לנדב. למדה בבית-הספר היסודי "יבניאלי" ובחטיבת-הביניים והתיכון "מכללת אורט רחובות".
קרן ניחנה בחוש טכני מפותח וכשעלתה לכיתה י', התקבלה למגמת תיב"מ (תכנון וייצור באמצעות מחשב). קרן וחברותיה למגמה היו שלוש בנות בכיתה של ארבעים בנים, אך הדבר לא הפריע להן כלל; מהרגע הראשון התלהבה קרן מהמקצוע וכבר בשלב זה של חייה ראתה את עתידה בחיל האוויר. כשבכיתה י"א הוחלט לבטל את מחנה הגדנ"ע, נלחמה קרן על קיומו והצליחה לשכנע את מנהל בית-הספר לקיימו בכל זאת. החשיבות שבתרומה לכלל עמדה בראש מעייניה והדריכה את חייה; נושא השירות הצבאי קסם לה מאוד והיא ראתה את עצמה ממלאת בצבא תפקיד משמעותי.
קרן חבבה ציור, בעיקר ציורי אופנה. היא הייתה שחיינית מקצועית במסגרת "מכבי" ב"ווייסגל" רחובות ובקבוצת "מאסטרס" יפאורה שבעיר, השתתפה בתחרויות וזכתה במדליות רבות. כן הייתה חובבת צילום אמנותי. על שנות ילדותה והתבגרותה מספרת אמה: "היא תמיד הייתה מלאת מרץ, עסוקה. בגיל חמש וחצי התחילה לשחות. למדה מאביה להחליק על הקרח. הייתה ילדה מאוד פעילה, שבקושי ישנה. רצתה לבלוע את החיים. לשחות. לרוץ. לבלות עם חברים. כשגדלה קצת, הייתה מוקפת בנים. היא רצתה לעשות דברים. הייתה לה יכולת והיא הרגישה שהיא יכולה לממש אותה".
קרן סיימה את בחינות הבגרות כשהיא בת שבע-עשרה וחצי. בראשית יולי 1997 יצאה לטירונות מוקדמת ולאחר מכן המשיכה לכיתות י"ג-י"ד ב"מכללת אורט".
בשנת 1999 סיימה את לימודיה וזכתה בתואר "הנדסאית מכונות". מיד בתום הלימודים התגייסה לחיל האוויר ונשלחה לקורס ממס"ניקים בבית-הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. הקורס ארך ארבעה חודשים ובסיומו הוצבה קרן בטייסת מסוקי ה"יסעור" שבבסיס חיל האוויר 'תל-נוף', שם שימשה כמכונאית קרקע. התפקיד שמילאה קרן מילא את עולמה והיא נהנתה מכל רגע. בשנת 2000, במסגרת תפקידה, נבחרה בידי מפקדיה למשימת כיבוי שרפות ביוון ולא הייתה מאושרת ממנה. בעת שהותה שם, התראיינה ל"גלי צה"ל" וזכתה לכיסוי תקשורתי בעיתונות היוונית.
במהלך שירותה עברה קרן בהצלחה מספר מבחנים קשים, והצלחה זו דרבנה אותה להתקבל לקורס מכונאים מוטסים - המקצוע שעליו חלמה. מפקדיה עודדו אותה והמליצו על שליחתה למבדקי התאמה לתפקיד. קרן השאפתנית יצאה לטירונות בנים "רובאי 7" ולאחר מכן לגיבוש, מסוג הגיבושים שנעשים לצורך מיון לקורס טיס. את כולם עברה בהצלחה ומיד עם כניסתה לשירות הקבע, בינואר 2001, הוחלט לשלוח אותה לקורס הנכסף. בקורס מכונאים מוטסים הייתה קרן הבת היחידה אך עובדה זו לא מנעה ממנה להשיג ציונים גבוהים מאלו של הבנים. הקורס נמשך כשמונה חודשים ובסופו קיבלה כנפי מכונאי מוטס וכן "צ'ופרה" בקורס צניחה. בסיום הקורס נשלחה להסמכה בטייסת וגם כאן השיגה את הציונים הגבוהים ביותר מבין המשתתפים.
קרן הייתה המכונאית המוטסת היחידה בטייסת ה"יסעורים" מאז ומעולם. לאחר ההסמכה חזרה לטייסת "מובילי הלילה" - וזו הפכה לאהבת חייה. היא הצטיינה בתפקידה והשתתפה במבצעים רבים, בארץ ובחו"ל, שעל רובם לא ניתן לספר; הדחף ההתנדבותי והרצון לתרום הניעו אותה שוב ושוב. וכך העיד סגן-אלוף יורם, ראש תחום מטוסים בבסיס 'תל-נוף' שפיקד על קרן ושהמליץ על יציאתה לקורס: "במהלך תקופת הפיקוד על קרן מצאתי נגדת בוגרת, מסורה, מקצועית, לויאלית ואכפתית. קרן נרתמה לכל משימה, בכל מקום ובכל זמן. מעבר לנושא המקצועי ותפקידה הצבאי קרן תרמה מזמנה החופשי להדרכה והכוונה של בני נוער באזור מגוריה. לאחר שהתרשמתי מיכולותיה ובגרותה, המלצתי עליה ליציאה לקורס מכונאים מוטסים במסוק 'יסעור', מסוק מורכב מאוד מבחינה אחזקתית ובעל כשירויות רבות ומורכבות בחיל. את הקורס סיימה קרן בהצטיינות יתרה והייתה ליחידה במערך ה'יסעור' שתפקדה כמכונאית מוטסת, ומבין שלוש בנות שזכו לתפקיד זה בחיל האוויר בכלל. מבין כל תפקידיה שימשה קרן לאחרונה גם בתפקיד הממונה על ההדרכה בגף שבו הכשירה והדריכה טכנאים זוטרים וותיקים".
קרן אהבה את המסוקים ואת התעופה, את האדרנלין הזורם בשעת המבצעים ואת הווי הטייסת. אפילו בטיולים שערכה בארץ ובעולם הקפידה ללבוש את חולצת הטייסת, בגאווה ניכרת. בשנת 2002 יצאה לטיול בחו"ל ועד לאיי גלפגוס הגיעה.

בראשית שנת 2005, לאחר ארבע שנות קבע בטייסת ה"יסעורים", החליטה קרן לפרוש מהשירות הצבאי לטובת לימודי משפטים ב"מכללה למנהל". היא תכננה להתמחות בדיני תעופה ואת שנה א' סיימה בהצטיינות. אך למרות הלימודים הקשים והתובעניים קרן לא התנתקה לרגע מהטייסת ומתפקידה כמכונאית מוטסת וכך, בתקופה שבין ינואר 2006 ליולי 2006, עשתה 50 ימי מילואים. לרוב ימי המילואים התנדבה, ומפקדיה ידעו שבכל עת שתיקרא תתנדב לשירות. הודות למסירותה וליעילותה התקבלה בחופשת הקיץ שבסוף שנת הלימודים הראשונה למילואים בתנאי קבע והייתה אמורה להמשיך בכך עד לתחילת שנת הלימודים הבאה, בסתיו 2006.
במהלך שירות המילואים פרצה מלחמת לבנון השנייה. במהלך הלחימה נדרשה הטייסת של קרן לבצע טיסות מבצעיות בתחומי לבנון וקרן דרשה להשתתף בטיסות אלה; תחילה התנגדו מפקדיה לכך ואפשרו לה להשתתף אך ורק בטיסות מבצעיות שבוצעו בתחומי ישראל, אך קרן עמדה בתוקף על רצונה ללחום כמו כולם ובדרישה זו הלכה עד למפקד הטייסת. לבסוף, ניאות זה לצרפה אליו לטיסה מבצעית בלבנון שיצאה לדרכה ב-11 באוגוסט 2006.

למחרת, ביום י"ט באב תשס"ו (12.8.2006) נפלה קרן בקרב בדרום-לבנון. קרן השתתפה במבצע ההנחתה הגדול של לוחמים בעומק דרום-לבנון, עודדה את הלוחמים וסייעה להם בשעת הטיסה וזכתה מהם לשבחים רבים. לאחר הנחתת הכוח, כשלושים שניות לאחר שהמריא מחדש, נפגע מסוק ה"יסעור" מטיל שירה החיזבאללה. באירוע זה מצאה קרן את מותה והיא בת עשרים ושבע. עמה נפלו חבריה לצוות רב-סרן סמי בן-נעים, רב-סרן ניסן שלו, סרן דניאל גומז ורב-סמל מתקדם רון משיח.
גופתה של קרן חולצה תחת אש במבצע הירואי של לוחמי "שלדג" ו-"669". היא הובא למנוחות ביום 16.8.2006 בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הניחה הורים ואח. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת רב-סמל ראשון. על קברה נחקקו המילים "קרן שלנו, החייכנית, השאפתנית, אוהבת האדם, הלוחמת. בלבנו לעד".
תיאר אורי לוי מרוחמה את מסע ההלוויה: "עוצמה והוד, לאין שיעור, ליוו את מסעה האחרון של קרן. למעלה מאלף צנחנים לוחמים, בסדיר ובמילואים, נשאו אותה על כפיים בחזרה הביתה. קרן, מכונאית מוסקת, התרסקה אל מותה ביחד עם ארבעת חבריה לצוות המסוק, בעת שהנחיתו את הצנחנים בעומק השטח. טיל נגד טנקים פגע במסוק, שניות ספורות לאחר שפרקו את הכוח והמריאו לסבב נוסף. בליל המחרת סרק ומצא כוח 'שלדג' את ארבעת חבריה שהוטסו ארצה. את קרן לא מצאו באותו הלילה. הסריקות נמשכו למחרת היום, תחת אש ישירה ופצצות מרגמה. שעל אחר שעל, אבן אחר אבן, סריקות במעגלים הולכים וגדלים ובסיכון חיים. קרן נמצאה בנקיק צדדי, במרחק מה משרידי המסוק ובסמוך לאחד המנועים. ככל הנראה הושלכה ממנו בעוצמת הפיצוץ. בלילה שבו חזרו הצנחנים, במסע קשה ומפרך, בלילה בו טור אין-סופי של לוחמים שב הביתה, חזרה קרן אתם. עטופה על אלונקה, נשאוה הלוחמים בתחושת שליחות וקדושה. אלף צנחנים לוחמים ליוו את קרן במסעה האחרון. אלף צנחנים הביאו את קרן הביתה, אל הוריה. היה זה מסע הלוויה הירואי ואיש לא הסתיר את המחנק בגרון והלחלוחית בעיניים. ... אלף צנחנים מותשים ועייפים עומדים ומצדיעים לקרן".
כתב לקרן אלוף משנה איתי, מפקד חטיבת הצנחנים "חוד החנית": "במסע רגלי ארוך ומפרך נשאנו אותך מהשטח שבין יעיטר לזבקין דרך מצוקי ואדי בית ליף וחזרה ארצה. במסעך האחרון ליווינו אותך, מאות לוחמי צנחנים בשובם מן הקרב. לוחמת בין הלוחמים כראוי לך, לדרכך, לחייך ולאופן נפילתך. קרן, אצלנו בצנחנים נהוג לומר שלוחם ממשיך לחיות כל עוד יש לו זוכר. ולך בזיכרוננו - חיי נצח. ינעמו לך רגבי הארץ הזאת שאת זכית והיית חלק ממגיניה".
כתב למשפחה הרמטכ"ל רב-אלוף דן חלוץ: "מפקדיה של קרן מספרים כי הייתה לוחמת ללא חת, אשר נאבקה על הזכות לצאת למשימות קרביות. קרן הייתה חרוצה והתמידה בעבודה הקשה, כשהיא דוחה כל הקלה שניתנה לה. בהיותה לוחמת מכונאית מוטסת ראשונה, היוותה סמל ומופת לכל אנשי הטייסת ובמיוחד לחיילות בה. קרן הייתה חברותית ומקובלת מאוד בקרב הסובבים אותה. בטוחני, כי דמותה תאיר את דרכם של מפקדיה וחבריה".
כתב סגן-אלוף דני, מפקד היחידה: "קרן בשבילי היא המכונאית המוטסת הראשונה. מגיעה לכל משימה. נלחמת על הזכות לצאת למשימות קרביות ולעולם ללא בקשת הקלות. תמיד חשה גאווה בראותה את כמות הבנות בגף הטכני. קרן היוותה סמל, דוגמה והוכחה לכך שחזון ורצון הם המפתח להצלחה. היא עשתה זאת בענווה ובחריצות. קרן נפלה בקרב על זכותה של מדינת ישראל להתקיים ולחיות בשלום. בעיניי, אין דרך נעלה מזו. על ערך זה גדלה וחונכה. ... יהי זכרה ברוך".
תת-אלוף אמיר, ראש מטה חיל האוויר, נשא דברים לזכרה של קרן: "דמותה של קרן חיה לנגד עיניי, גם היום. דמות לבושה בסרבל טיסה, חובשת קסדת טיסה כשקוקו שער בלונד שטני מבצבץ ממנה בשובבות והתרסה. קרן, היית יחידה ומיוחדת בסביבה גברית טיפוסית. סביבה של לוחמים, מכונות ענק מורכבות ומסובכות, כוחות אוויר וקרקע, ביום ובליל, במזג אוויר קשה: בחום ובצינת החורף וההרים המושלגים, במדבר ובים, בארץ אויב ובבית. ידעת מה מטרתך ובנחישות פעלת להשיגה. קרן, פרצת את הדרך באופן שהעמידה את סביבתך משתאה ומעריכה. פרצת תחומים חדשים ויותר מכול סימנת נתיב ורף לכל אלה שאחרייך. הראית שכוח רצון חזק לאין שיעור מיכולות פיזיות וממחסומים שנולדו בין קטני אמונה. אני זוכר לילה בנגב עטור כוכבים. נוחתים בלב מדבר, חוברים לכוח, אבק, רעש מנועים וזוג הרוטורים האדיר של ה'יסעור' קורע את חשכת הליל. הרמפה נפתחת ומתחיל הליך ההעמסה. אני ליד הגאי המסוק, מביט לתוך בטנה של 'המפלצת' שלנו. אני מבחין, בעזרת מכשיר ראיית הלילה באור הירקרק, בדמות קטנה הנעה ללא לאות: מכוונת, מזהירה, מדרבנת ורותמת את מרכבות הברזל לציפור המתכת, והרמפה נסגרת, 'רשאי להמריא' את אומרת ואנחנו באוויר בדרך ליעד הבא. ... החלומות נגדעו. האובדן שלך: מי שהיית ומה שיכולת להיות ילוו אותנו. את איננה ועודך. הותרת חותם, קבעת רף חדש, לימדת אותנו שגוף קטן עם קוקו וקסדה הוא בעצם סוג של ענק שזכינו להיות במחיצתו. יהי זכרך ברוך".
כתב גיורא, מפקדה הישיר של קרן, שחתם על מכתבו חבר: "... היית חיילת נהדרת, נגדת משקיעה ומוערכת, מכונאית מוטסת לתפארת ולדוגמה. ... אני לא יכול לשכוח את החיוך המאפיין אותך כל כך, את הרצון העז שלך להיות שווה בין שווים ואת היכולת המדהימה שלך להסתגל לכל מצב. ... תודה שהיית אתנו בשנותייך היפות, חבל שאת לא אתנו בהמשך הדרך. יכולנו לעשות דברים נפלאים, כולנו".
כתבה יעל, חברת ילדות של קרן: "קרן אהובתי המתוקה... אני לא מאמינה שלא תתקשרי אלי יותר ושאני לא אוכל להתקשר אליך, לשמוע את קולך, לעודד ולהתמודד, לדעת שיש לי אותך בעולם שלי... אני כל כך אוהבת אותך ואת כל כך חסרה לי, בלב, בחיים, בהכל, כל כך חסרה... ראיתי את כל החברים המדהימים שלך, שכל כך אהבת ושכה אהבו אותך, ושמעתי איך כל הלוחמים ליוו אותך בדרכך האחרונה הביתה. לפעמים אני מדמיינת שאולי את שומעת את זה ומחייכת... הלוואי".
כתב גל, חברה הטוב של קרן לשחייה: "קרן, שיתפת אותי בכל כך הרבה מחשבות, שמחות, אכזבות ותקוות, כולן בענייני החיים, העתיד, אהבה וזוגיות, קריירה וחברים, כמו כולנו בעצם. הרי בסופו של דבר, גם את היית בחורה רגישה ומקסימה, כל כך טובה ודואגת לכולם. מתגעגע מאוד".
קטע משיר שכתב לזכרה אייל שמריהו: "את זהוב שערך, את תכול עינייך, / את טוב לבך ושחוק פיך, / את האור הניבט ממך אל הסובבים אותך, / כאור החמה הנפוץ כדי עולמה וחלדה, / כניחוח הפרח סביבות שדהו, / וכאהבת האם את ילדה / עינינו את יופייך לא תראינה, / וצליל קולך לא יישמע, / אולם במקום הטוב, בנווה המדבר, / מקום אשר בו משכנו של האל, / בו המנוחה, בו השלווה השלמה, / במקום זה תזרח קרנך - קרן האור החמה".
מתוך השיר "אז מתי?" שכתבו אלכס ועומר לזכרה של קרן והנופלים עימה: "בין עננים ישנו ניצוץ, / ניצוץ של אור שיופיו לא יעלם / הם נוגעים עמוק בלב, / ליטוף קטן שאותנו מחמם / הם ממריאים ללא נודע של הים, / הים הגדול // פזמון: ומתי יבוא היום? / מתי יהיה כחול במקום אדום? / ומתי נפסיק לחלום? / מתי נפסיק אשליות לרקום? // כותב בכאב גדול, / מנסה להבין אך אף אחד לא יכול / חושב על העולם שנשבר, / מה עושים עכשיו? מה יהיה מחר? / נפרדים מכם גיבורים, / המסירות ואומץ לבכם אותנו מחזקים... אז מתי?".
סיפורה המיוחד של קרן סוקר בהרחבה בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. בכתבה "היא באמת הייתה קרן של אור", שפורסמה בשבועון "לאישה", מספרת אימה של קרן: "הרבה אנשים שאלו אותי: "איך נתת לה לטוס?" איזו מין שאלה זו? אפשר היה לעצור אותה? תראי את האושר בעיניים". לזכרה של קרן יוקם גן בהצטלבות הרחובות מנחם בגין וגורודצקי ברחובות ובו מכשירי כושר עמידים במזג אוויר. כן תוענק מלגה על-שמה לתלמידי תיכונים טכנולוגיים בשיתוף עם "אורט" העולמית ו"יד לבנים".
בני המשפחה כותבים: "קרן הייתה קרן אור במשפחת טנדלר. הייתה אחות לנדב, בת שתומכת תמיד בהוריה ומהווה להם מקור של גאווה. עם מותה נותר חלל עמוק בלב משפחתה. חלל זה יהיה קשה למלא, אבל המורשת שהשאירה אחריה קרן מנחמת. מורשת זו היא מורשת של התעקשות לעשות את הדבר שאתה אוהב בלי לתת לאנשים לגזול ממך את האפשרות לעשות זאת, למרות המגבלות שבדרך ותוך כדי ניפוץ סטיגמות וסטריאוטיפים. משפחתה תוקיר את זכרה לדורות שיבואו."

קישורים נוספים ששלחה המשפחה לזכרה

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן ציונה ויוסף. נולד ביום ב' בחשוון תש"ם (23.10.1979) בבית החולים "מאיר" בכפר סבא. אח ליניב, רוית ואמיתי. גדל והתחנך בשכונת נווה עמל שבהרצליה.
רועי החל את לימודיו בבית הספר הממלכתי-דתי "רמב"ם", גילה הצטיינות ועמד בכבוד בכל משימה. הוא המשיך לישיבת "בני עקיבא" שברעננה שם סיים את לימודיו ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות.
רועי היה עלם חמודות שכבש את כולם בחיוכו. שמחת החיים זרמה בעורקיו ובכל מקום שאליו הגיע השרה רוח טובה ועליזה. במסיבות היה שר, רוקד ומשמח את כולם. עם זאת, היה לרועי גם צד אחר, רציני, ורגיש מאוד. כישרון הכתיבה שבורך בו ניכר היטב בשירים, בסיפורים ובמאמרים שהרבה לכתוב.
שירו "פרח מדבר": אספר לך סיפור בשיר וחידה / תביני תדעי שזו אגדה / נרקיס שפורח בין ההרים / לא רואה... יופי תמים. // פרח גדל, בין קוץ ודרדר / נרקיס כה יפה, כפרח מדבר / מפיץ ריחו לעולם, ללא תמורה / בודד בין שמים לאדמה. // בא נער והביט לנרקיס הבודד / בא בעצמו, במדבר הוא אובד. / הריח אותו בפעם האחרונה / ונשמתו עזבה אותו... הלכה לעולמה // ומעל האלוקים, השוכן במרומים / מביט ושותק, והמלאכים בוכים / גופת נער מוטלת, בדד במדבר / עודו בנרקיס אוחז, ובחול הוא נקבר...".
השיר "את השמש של חיי": "כמו הזריחה שמאירה את העולם / את השמש שמאירה את לבי שנאלם / כמו אילם שאינו יכול לספר את נשמתו / כמו הנער שאינו יודע להראות את אהבתו. // ושוב מביט אני לעינייך בתקווה / שתאירי את יומי בשמש אהבה / אך את כיסית פנייך ונעלמת כך מחיי / והבאת את השקיעה שתרד עד סוף ימיי. // ואין לי שוב לאן לפנות / ושוב החשכה שמכסה את הלילות / יורדת אל תוך לבי ושם נשארת / כי בלעדייך, אין לי שמש אחרת".
רועי היה אדם אוהב. הוא אהב את המשפחה, את חברתו ערבה ואת חבריו הרבים. יכולת הנתינה האין-סופית שלו וטוב לבו השופע היו ממאפייניו המובהקים: "הנתינה אצלו מעל הכול וכאחוז תזזית מגיע לכל מקום - רק עוד ועוד לתת, ככל שהוא רק יכול" - דברי המשפחה.
את שאיפתו להרמוניה ואת הכאב שנשא עמו בשל המתרחש בחברה הישראלית ביטא רועי במאמר "לכולנו עולם אחד" שהתפרסם בעיתון שהוציא בחברת "אמדוקס" שעבד בה: "אנשים יקרים, אני פונה אליכם בפנייה נרגשת באמת. מי שמכיר אותי מעבר לחודש יודע שאני לא רק פרצוף יפה. חבר'ה, העולם שלנו די מתדרדר ואנחנו לא שמים לכך לב בכלל. בכל מקום יש אלימות, צעקות, משפחות הרוסות, נוער במצוקה, עוני, וכולנו צריכים לקחת אחריות על זה כי אנחנו מדינת רווחה. אנחנו כולנו קשורים זה בזה. מה קרה לאהבה שהייתה פעם, למה אנשים כל כך מפחדים לקחת טרמפיסטים, למה בכל צומת יש אדם שמקבץ נדבות ולמה זוגות צעירים צריכים לעבוד בשתי עבודות כדי להתחתן? למה נהיינו כל כך חומריים וכל כך מפחדים לתת מעצמנו? מישהו שם לב לכך שהמילה עושר שונה מהמילה אושר רק בהתחלה שלה, רק ב-ע? וחברים יקרים, העיניים שלנו חומדות יותר מדי ובגלל זה אנחנו כל כך לא מאושרים. אני לא אומר לכם שכסף לא חשוב, ברור שלא. אולם אני גם מבקש שתדעו לתת מעצמכם במידה כזאת שתוותרו על חלק קטן מהמותרות שלכם ותתנו לאנשים אחרים שזקוקים לו כדי לשרוד, לחיות, לעבור עוד יום. ואפשר לתרום בדרכים רבות, לא רק בכסף (אם אתם כל כך רוצים לדעת): בגדים ישנים שלכם, כן, כל הקולקציה הישנה שסתם יושבת בארון, יכולה לחמם אנשים בחורף הזה וככה אולי הם לא יקפאו למוות. מוזר לא? יש אנשים שאין להם מזגן בבית. ויש עוד דרכים לתרום. לבוא פעם בשבוע, פעם בשבועיים למחלקה של ילדים חולים ולבקר עם חיוך, או מי שמגזים יכול להוסיף גם מתנה (בקרוב אני רוצה לארגן אחד כזה). לוותר על משמרת אחת או על סרט טוב כדי לעשות למישהו את השבוע או לתת לאדם אחר תקווה, משהו שיש לאנשים מושג מהו רק מההיכרות עם המילון.
די, נמאס לי מכל המלחמות, דתיים מול חילונים, נשים נגד גברים, אשכנזים מול מזרחיים. די!!! כולנו פה בעולם אחד, בואו נעשה אותו יפה.

יש כאלה בינינו שפשוט לא רואים, חיים בבועה כי הכול בסדר אצלם בבית, זה הזמן להתעורר. קומו בבוקר, תקשיבו לציפורים. תחייכו ותגידו תודה שאתם בריאים ושלמים ותחשבו על כל האנשים שלא יכולים להגיד את זה ותבינו שיש על מה להגיד תודה. מי מכם שמפנים את הדברים ופשוט לא מוצא דרך, יכול לפנות אליי ואני מבטיח לא לאכזב. תודה".
רועי התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 1998 והוצב בחיל התותחנים. הוא החל את שירותו בבסיס התותחנים בשבטה, ובהמשך עבר לאגד ארטילרי שבמפקדת התותחנים. לאחר שחרורו נסע לטייל בברזיל, וחזר עמוס רשמים וחוויות. הוא עבד בעבודות שונות, בעיקר כמאבטח, וזאת כדי לממן את לימודיו.
רועי למד במכללת רעננה במגמת תקשורת, סוציולוגיה ומינהל עסקים. נוסף על כך, למד בשעות הערב במכללת "תלתן" עיסוי צרפתי ושוודי. משסיים בהצלחה את לימודיו, החל להעניק טיפולים בשעות הפנאי.
משאת נפשו של רועי הייתה האופנוע שלו שעליו נהג לרכוב לכל מקום כשהרוח מצליפה על פניו. בחודשים האחרונים לחייו נדבק בחיידק הצילום. הוא שאף ללמוד צילום ואף רכש מצלמה שבאמצעותה תיעד כל רגע בחייו. עד השעות הקטנות של הלילה היה יושב מול מסך המחשב, מתעד את קורותיו בשירים ובתמונות.

רועי אהב מאוד את שירות המילואים שעשה בגדוד חיר"ם של חטיבת "הצנחנים". כשפרצה מלחמת לבנון השנייה המתין בדריכות עד שהגיעה הקריאה, ביום 2.8.2006 והוא גויס. לחברים ב"מסנג'ר" כתב "תזכרו אותי ככה עד שאחזור מצו 8. חיזבאללה יא חראות אני בא..." ויצא למלחמה בלב כבד. ארבעה ימים לאחר מכן, נפסקה שירת חייו.
ביום ראשון, י"ב באב תשס"ו (6.8.2006), בסמוך לכניסה לקיבוץ כפר גלעדי נערכו חיילי הגדוד והדרגים תומכי הלחימה של הגדוד, הנותנים מענה לוגיסטי לכוחות הלוחמים, והמתינו לפקודה להיכנס ללבנון. במהלך התארגנותם במקום, 27 דקות לאחר שהתמקמו ברחבת החנייה, בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי, טיל "קטיושה" שנורה על-ידי החיזבאללה פגע בהם פגיעה ישירה. רועי נפצע אנושות, טופל בשטח והוטס להמשך טיפול בבית החולים "רמב"ם" כשהוא מחוסר הכרה. לאחר ניסיונות החייאה בבית החולים נקבע מותו בשעה 18:00.
ם רועי נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסף (יוסי) קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן-דוד, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מכלוביץ וסמל גריגורי אהרונוב.

בן עשרים ושבע היה רועי בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הניח אחריו הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון.
על קברו של רועי ספדה לו אימו: "רועי שלי מה כותבים כשהלב ממאן להאמין. בגרון חנוק ובעיניים דומעות מביטה לשמיים והשאלה למה? פורצת לה מבין השפתיים. מלאך שלי, אהובי, ולא סתם כך כולם יעידו בשבילי אתה הכל. חבר, רע, ידיד, אהוב, נשמה טובה, יוצא מגדרו בשביל לעזור. כל היום שואל: אמא מה את צריכה? אני יכול ללכת? אולי עוד משהו?. 26 שנים ליווינו אותך ואתה אותנו. סחפת אותנו בשמחת החיים שלך ולרגע לא עצרת. איך החיים יראו בלעדיך? מה נגיד לכל אחייניך? איפה רועי שלנו?. אם אמשיך לכתוב, שנים לא יספיקו. אשא עיניים למרום ובתחינה אבקש מבורא עליון: אנא אלי בצל כנפיך אותו שמור ובגן עדן לנצח תשכון, ילד אהוב שלי".
כחודשיים לאחר נפילתו כתבה אימו של רועי שיר געגועים לבנה, "בלעדיך". אלי חמדי, ידיד המשפחה, הלחין את השיר והדס חמדי שרה אותו בערב ההנצחה שנערך לזכרו של לרועי:
ילד שלי אתה עולם / איך בביתי האור כבה / כשהלכת ממני לעולם / ואני לך עוד מחכה // פזמון: לילותיי אינם לילות / והדמעות אינן פוסקות / כשלקחת איתך חלק מחיי / איך לא אראה אותך שוב לעולם // רציתי אותך, עוד פעם לחבק / ולהושיט לך יד בשעת משבר / להביט אל תוך עיניך / ושתאמר עוד פעם אמא / ואם תביט אליי מעל / אל הסבל שחדר / אל תוך ליבי ונשמתי / בגעגוע אין סופי / שאתה כבר לא איתי".
שיר שכתבה דברת לאמא ציונה, לזכרו של רועי: "פותחת דלת / למקרה שהוא יחזור / משאירה פתוח / שייכנס קצת אור // יהיה בסדר / שוב היא אומרת / למרות שהמציאות / מראה לה אחרת // ואין שום אור / רק מנורה קטנה על התקרה / מאירה דמעות זולגות / על כל מה שקרה // ולא השתנה שום דבר / רק החדר שלו נשאר / עם תמונות תלויות על מראה / שמשקפות חיים של שמחה / שנגמרה. // זהו קיץ צח / עם זיכרון שלו מונצח / בלבבות של אלפי אנשים / אילו רק ידע, כמה היו לו חברים // ואופנוע מושבת בפינה / וקסדה על המקרר יושבת / דובי קטן על כרית שינה / ובן אדם שלם בתוך מחברת. // עובר עוד יום / שאותו את לא מרגישה / כי שעות נראות לך / כמו ימים שחורים // ובלבך נצורים / רק אותם המשפטים / שבהם היה אתך / ודואג ומזכיר: / 'אימא, אני אוהב אותך'?".
שיר נוסף שהוקדש לרועי, "כאב מהול בעצב", נכתב על ידי קורל: "ביום מן הימים ראו עיניי אותך / חי, נושם, צוחק ומאושר. / ביום מן הימים ראו עיניי אותך בארונך / לבי נשבר לרסיסים. // הכאב והעצב מהולים בדמעות רעות / מעכשיו והלאה לא תהיה / ולא אראה אותך שוב. // לא אשכח איך אהבת הכול / היית מלאך שהלך במלחמת דמים / כמוך לא יהיה, באת להגיד שלום / וכשיצאת לאחרונה רשמת: 'אני הולך...' // כשהכאב מהול בעצב / והלב פועם בקצב / הכול הלך, החיים שונים / פחות מלאך אחד. // שמור על עצמך, מלאך יפה / עשה מה שאנו לא הספקנו לעשות - / לשמור עליך, ולחבק אותך / אך זכור... תמיד נאהב אותך!!"
כתבו בני המשפחה: "רועי שבלבנו... רוצים להביט בך בפעם האחרונה / אבל כבר אי אפשר / רוצים לומר לך שאנו אוהבים אותך / אבל כבר מאוחר / רוצים לגעת, לגעת בך בפעם האחרונה / אבל כבר הלכת / אז מה שנותר זה לכתוב לך מהנשמה / ולספר לך כמה אנו אוהבים אותך".
משפחתו של רועי החליטה להנציחו בשלושה אופנים: בהוצאת ספר לזכרו, בקיום ערב הנצחה ביום השנה לנפילתו, ובעריכת מסע אופנועים שנתי לזכרו. בחודש יוני 2007 נערך מסע האופנועים הראשון שבו השתתפו עשרות מחבריו של רועי. המסע יצא מבית המשפחה שבשכונת נווה עמל בהרצליה והתקדם עד מקום נפילתו של רועי, בקיבוץ כפר גלעדי. על כל אופנוע הוצב דגל וכל המשתתפים קיבלו חולצות מיוחדות, עם הכיתוב "המסע של רועי". עיתון המתנ"סים סיקר את המסע המיוחד: "שיירה של אופנועים, רכבים פרטיים, אוטובוס של נוער המתנ"ס ומשתתפים נוספים יצאו כולם לכיוון כפר גלעדי. על האופנוע של רועי רכבו שני אחיו, יניב ואמיתי. ... בכפר גלעדי אורגנה במה ובמקום נערך טקס מרגש אותו הנחתה בחן רב שולה גורל, רכזת הקהילה בבית פוסטר שבהרצליה. בני הנוער של המתנ"ס שרו שירים שונים ואף הולחן שיר מיוחד לזכרו של רועי. אמו של רועי הודתה במילים נרגשות למשתתפים ולמארגנים ופנתה לבנה רועי במילים: '... בוודאי מביט אתה שם מלמעלה, מאושר לראות את כל החברים, ובעיקר את האופנועים, כמו שאני מכירה אותך. אז כן, אנחנו כאן בשבילך לעוד הרבה שנים...".
במלאות שנה לנפילתו התקיים בכפר הנוער רזיאל ערב הזיכרון "שרים וזוכרים את רועי". בערב, שההכנות אליו נמשכו חצי שנה, השתתפו כארבע מאות בני משפחה, חברים ומפקדים, שגדשו כל פינה ברחבי האולם. את הערב הנחתה רונית דשא גטניו ובמהלכו הופיעו מספר אמנים; חברים ובני משפחה קראו שירים ודברים לזכרו של רועי. כתבה שהתפרסמה במקומון "קול הרצליה" תיעדה את האירוע.
פרויקט ההנצחה המיוחד "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל בשיתוף חברת "רשת" הוקדש ביום הזיכרון תשס"ז לשירים שנכתבו על ידי חללי מלחמת לבנון השנייה. שירו של רועי "ילד" הולחן בידי לירן נדל ובוצע על ידי לירן נדל וריקי גל: "אימא, / כשהייתי קטן תמיד רציתי להיות מגלה ארצות / לנסוע בעולם עם תרמיל ומקל / בלי בית, רק אני הקטן מול העולם הגדול... / ולהיות מפורסם. // אימא, / כשהייתי קטן תמיד רציתי להיות מרפא / שיעמדו אנשים בשורה ואני אעבור / אחלק לכולם אז תרופה והיא תעזור... / ואהיה מפורסם. // אימא, / כשהייתי קטן תמיד רציתי להיות קוסם / באולם ענקי אעשה את קסמיי וכולם כף ימחאו / אעוף באוויר מסביב לעולם וכולם יקנאו... / ואהיה מפורסם. // אימא, / כשהייתי קטן תמיד רציתי להיות לוחם / להיות בצבא, ללכת למלחמות, לנצח את הרעים / להנהיג את החיילים אל עבר הגבול ולחזור בחיים... / ולהיות מפורסם. // אימא, / עכשיו אני בוגר, מה שתמיד רציתי להיות / אני כבר לא רוצה להיות מגלה ארצות / או רופא, או קוסם או לוחם / עכשיו אני גם לא רוצה להתפרסם... / עכשיו אני רוצה מה שפעם הייתי לבטח... / הילד הקטן שלך, ילד לנצח".

גולשים כותבים על רועי ז"ל מתוך אתר YNET

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן רותי ודוד. נולד ביום שבת, ז' בסיוון תשמ"ו (14.6.1986) בבית החולים "אסף הרופא" שבצריפין. הבכור מבין ארבעה אחים, אח לאתי, נתנאל ויהונתן. שלומי גדל והתחנך בשכונת רמת אליהו שבראשון לציון. הוא למד בבית הספר היסודי "בית אפרים", בחטיבת הביניים על-שם יצחק רבין, וסיים את לימודיו כתלמיד המצטיין בכיתתו בבית-הספר התיכון "מקיף ה'".
מקטנות אהב מאוד לעסוק בספורט. בגיל אחת-עשרה הצטרף לבית הספר לקראטה של סנסאי אריה ניקר, ובהיותו בן שלוש-עשרה כבר יצא לתחרות קראטה אירופאית בשוודיה. שלומי עשה חיל בלימודיו והשתתף בתחרויות קראטה ארציות רבות. נשארה לו תקופה קצרה עד לקבלת החגורה השחורה.
פרט לקראטה, פיתח שלומי את תחביב המחשבים שהצטיין בו. הוא אהב מאוד לבלות עם חבריו במועדונים וליהנות מהחיים הטובים.

שלומי ציפה בקוצר רוח לגיוסו לצה"ל; לכולם היה ברור שהוא יהיה חייל קרבי. ביום 28.11.2004 התגייס, התנדב לחיל השריון ושירת כתותחן. הוא אהב מאוד את השירות ואת החיל והתכוון להגיע לקורס מפקדי טנקים. על אף שסבל מפציעות בגב שהקשו עליו פיזית, סירב בתוקף לשמוע על כל אפשרות לשינוי באופי שירותו שעלול היה להרחיק אותו מחבריו ליחידה ומתפקידו הצבאי.
את שלומי הכירו כולם לפי החיוך הקבוע שנסוך היה על פניו. הוא היה טוב לב, צנוע ושקט, וגם משפחתו הקרובה הופתעה לשמוע לאחר נפילתו על דברים שעשה ועל אנשים שעזר להם.
במלחמת לבנון השנייה, ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006), נפל שלומי בקרב בדרום לבנון.

בבוקרו של אותו יום פתח החיזבאללה בהתקפה רבת היקף לאורך גבול לבנון וחטף שני חיילי מילואים - רב-סמל אהוד גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב. המוצב שבו שהו שלומי וצוותו ספג הרעשה ארטילרית כבדה. כשנודע על החטיפה, ובהיותם במוצב הקרוב ביותר למקום האירוע, קיבל הצוות הוראה להיכנס לתוך לבנון ולעצור את רכב המילוט של המחבלים. הצוות התקשה להגיע לטנק עקב ההרעשה הכבדה, אך במאמץ אדיר והתעקשות נחרצת הגיעו אנשי הצוות לטנק, וביחד עם "נגמחון" התחילו לנסוע לכיוון לבנון. בעת הכניסה ללבנון הספיק הצוות לירות ולפגוע במספר עמדות חיזבאללה, אך במרחק קצר מאוד מהגבול עלה הטנק על מטען גחון גדול אשר השמיד את הטנק והרג את ארבעת אנשי הצוות במקום - ושלומי ביניהם. עם שלומי נפלו סמל-ראשון יניב בר-און, סמל-ראשון גדי מוסייב וסמל-ראשון אלכס קושנירסקי.

ביום 14.7.2006, בדיוק חודש ימים לאחר שחגג את יום הולדתו העשרים, הובא שלומי למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים, שני אחים ואחות. על מצבתו חקקו בני משפחתו את הכיתוב "חיוכך לעד נזכור, תמיד תהיה גיבור".
לאחר נפילתו הועלה שלומי לדרגת סמל-ראשון.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן הזקונים של ניצה ושמוליק. נולד ביום א' באייר תשמ"ה (22.4.1985) בקיבוץ אשדות יעקב איחוד שבעמק הירדן. אח לרותם, אילון, עפרי וטל.
מורן גדל והתחנך בקיבוץ. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "מול גלעד" וסיים את לימודי התיכון בבית-הספר האזורי "בית ירח" במגמה הביולוגית. בילדותו ובנעוריו שיחק כדורסל בקבוצה האזורית. בקיבוץ עבד בענף המטעים ואהב מאוד את העבודה הפיזית. מורן אהב להיות בבית ולשהות בקרב משפחתו הקרובה. אחד הבילויים המועדפים עליו היה לטייל בחיק הטבע.
מורן היה ביישן וצנוע, אהוב, מקובל ומוערך על ידי חבריו, מוריו ומפקדיו. מכריו מתארים אותו כאחראי, מסור, בעל ערכים ויושר פנימי שהשתדל לעשות כל דבר על הצד הטוב ביותר. אדם אדיב עם לב רחב שבדרכו השקטה והענווה תמיד היה מוכן לעזור ולהתנדב, בלי להתלונן וללא כל ציפייה לקבל תמורה.
עם סיום לימודיו בתיכון בחר מורן להתנדב לשנת שירות בפנימיית הנוער "נווה הדסה" שבאזור נתניה. במהלך שנת השירות הדריך קבוצת נערים ונערות בפנימייה, תמך בהם והיווה אוזן קשבת לבעיותיהם האישיות. שנה זו שימשה כחוויה מעצבת ויוצאת דופן. מורן למד הרבה והתבגר מאוד מבחינה נפשית.

בסוף חודש נובמבר 2004 התגייס מורן לצה"ל ובאופן טבעי שאף לשרת באחת היחידות המובחרות, כפי שעשו לפניו שלושת אחיו הבוגרים. הוא התנדב והתקבל לסיירת צנחנים; עם קבלתו ליחידה נשלח לקורס חובשים. לאחר סיום הקורס חזר למסלול היחידה והצטרף לצוות צעיר יותר. במהלך שירותו רכש חברים רבים, היה לדמות מובילה בצוות וקיבל תעודת הצטיינות מטעם גדוד הסיור.
מסלול ההכשרה שעבר מורן היה קשה ומפרך ועם סיומו ב-29.5.2006 נכנס הצוות לפעילות מבצעית באזור שכם וג'נין ועסק בעיקר באיתור מבוקשים. מורן סיפר אז שהפעילות אינה קשה ומתבצעת בזהירות ובבטחה.

ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית לאורך גבול הצפון, בחסותה תקפו בטילים סיור של צה"ל, הרגו, פצעו וחטפו שני חיילי מילואים: רב-סמל אהוד (אודי) גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב.
בעקבות חטיפת החיילים ונפילת שמונה חיילים נוספים, החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה. בשבוע הראשון, על-פי החלטת הרמטכ"ל, התנהלה מלחמה אווירית. ביום כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006), שבוע לאחר החטיפה ובעקבות קטיושות רבות שירה החיזבאללה, החלה לחימה קרקעית של יחידות מובחרות.
כשפרצה המלחמה נשלחה סיירת הצנחנים לאימון קצר באליקים ומשם נכנסה לפעילות מבצעית בשטח לבנון והשתתפה בקרבות שהתנהלו בכפר מרון א-ראס.
ביום שישי, 28.7.2006, לאחר כשמונה ימי לחימה רצופים, יצא גדוד הסיור של הצנחנים להפוגה בת יומיים בבית-מלון בקיבוץ גינוסר. משפחתו של מורן הגיעה לבקרו. הוא היה עצוב ומודאג, סיפר שהמלחמה קשה ושלא רואים את סופה. הוא תיאר את השירות בשכם ובג'נין כ"קייטנה" לעומת המלחמה בלבנון.
מורן לא אהב את המלחמה אבל היה נחוש בדעתו שזו מלחמת "אין בררה" ושחובתו כחייל בצה"ל לקחת בה חלק. הוא ניסה להרגיע את בני המשפחה שהיחידה שלו מתנהלת באופן אחראי ובמלוא הזהירות ושהוא סומך על חבריו ועל מפקדיו.
ביום ראשון, 30.7.2006, נכנסה יחידתו של מורן לעומק לבנון לפעילות ממוקדת של סיכול ירי קטיושות לעבר ישראל. לאחר כשבוע קיבלה היחידה שינוי משימה ונשלחה חזרה דרומה לעיירה בינת ג'בל. המשימה הייתה השתלטות על ה"מפלצת" - מבנה בן תשע קומות אשר שלט על צומת מרכזי בגזרה, צומת צף אל-עאווה. האזור היה מלא במחבלי חיזבאללה שירו לעבר הכוח מטחי אש כבדים. לאחר שהתברר שהמשימה בלתי אפשרית, הוחלט כי הסיירת תתקדם לעבר הצומת ותשתלט על הבתים הסמוכים לו.
בבוקר יום שלישי, י"ד באב תשס"ו (8.8.2006), התמקם הכוח באחד הבתים אשר התגלה כלא בטוח לשהייה. החשש היה שטילים יפגעו במבנה ויגרמו לנפגעים רבים. בשלב זה הוחלט לחלץ לאחור למבנה בטוח יותר שבו שהתה לילה קודם לכן פלוגת ההנדסה של הגדוד. המעבר למבנה זה חייב ריצה באור יום בשטח פתוח.
מפקד הצוות של מורן, נתנאל, מינה אותו למפקד חוליה בעת הריצה, ולפי פקודה יצאו חיילי הסיירת לכיוון המבנה הבטוח. בהגיעו לפתח המבנה נפגע מורן אנושות מקליע בודד ונפל ארצה. כבר בשטח התברר כי חייל מפלוגת ההנדסה ירה לעבר לוחמי הסיירת. לאחר מספר יריות קיבל פקודה לחדול. בשל תיאום לקוי בין מפקדי הכוחות לא הגיעה אליו הפקודה שלא לירות לכיוון כוח הסיירת. מורן היה בחוליה המובילה של הכוח, ואחריו נכנסו לבית כעשרים לוחמים שלא נפגעו. על סמך נסיבות אלה, נראה כי מורן נפגע מאש כוחותינו.
הקליע שיסע את עורק הירך הימנית של מורן וגרם לאיבוד דם רב. מורן איבד את ההכרה וזו שבה אליו לפרקים. הוא קיבל טיפול מרופא וחובש הסיירת שניסו לייצב את מצבו אך הפציעה הקשה חייבה פינוי מיידי מהשטח.
לאחר מספר שעות אושר מבצע החילוץ של מורן אל שטח ישראל. טנק בודד, בגילוי אומץ לב של אנשי הצוות, נכנס לשטח. חבריו של מורן נשאו אותו באלונקה בדרך קשה מהמבנה לכיוון הטנק. במהלך ההליכה, זיהתה חוליית החוד של הסיירת קני רובים מתוך אחד הבתים ומיד פתחה באש לכיוונם - בתוך שניות התברר שהיו אלו חיילי הפלחה"ן שנשלחו לאבטח את הסיירת בתנועתם לכיוון הטנק. סמל-ראשון אורן ליפשיץ, לוחם הפלחה"ן מקיבוץ גזית, נהרג במקום מאש הסיירת.
מכאן המשיכו הכוחות להתקדם לכיוון הטנק כשהם נושאים שתי אלונקות. בדרך נפתחה עליהם אש אויב, אך הם הצליחו להגיע לטנק ללא נפגעים נוספים. הרופא עלה לטנק יחד עם מורן ואורן כשהוא ממשיך כל העת במאמציו להחיות את מורן.
הטנק התקדם לעבר נקודת החבירה עם מסוק החילוץ והמתין לו מספר דקות. המסוק נחת במרחק של כ-150 מטר ממנו. אורן ומורן הועברו למסוק וזה המריא בשעה 16:50, לאחר דקות ארוכות ששהה בסיכון רב על הקרקע.
במהלך הטיסה לבית-החולים נקבע שמורן אינו בין החיים עוד. בן עשרים ואחת הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין באשדות יעקב. הותיר הורים, שלושה אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

על קברו של מורן נחקקו המילים "אוהבים עד אין קץ אמא, אבא, רותם, אילון, עפרי וטל".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם הבכור של גרציה ויצחק. נולד ביום כ"ד בשבט תשמ"ה (14.2.1985) בבת-ים. אח למור וספיר. למד ביפו, בבית הספר היסודי "גבעת התמרים" ובקריית החינוך "עירוני ז'" ביפו, שם התגלה כחובב מתמטיקה וסיים את לימודיו במגמת חשבונאות.
עידן התאמן במשך ארבע שנים בג'ודו והגיע לשלב של חגורה חומה. הוא השתתף בתחרויות וקיבל מדליות ותעודות.
עידן היה בן למופת ואח אהוב, נעים הליכות עם חיוך רחב ומקסים וכל מי שראה אותו היה נשבה בקסמיו. היה מוקף בבנות שהתרוצצו סביבו, חיזרו אחריו וביקשו את קרבתו.
בראשית חודש אוגוסט 2003 התגייס עידן לצה"ל. חלומו היה לשרת בחטיבת "גולני" ומאחר שמבוקשו לא ניתן לו, דחה את גיוסו בשלושה חודשים. לאחר מכן התגייס מחדש, והפעם הצליח להגשים את שאיפתו. ביום שבו נודע לו כי הצליח להשתבץ בגדוד 51 של "גולני" היה המאושר באדם.
עידן ביצע כל משימה שהוטלה עליו בשלמות, התאמץ להצליח בכל קורס ובכל אימון, וגילה מסירות שאין שנייה לה. במהלך שירותו נטל חלק במבצעים רבים, בפעילויות ובמארבים בגזרות השונות בארץ. בינואר 2006 סיים קורס חבלה וקיבל תעודת הסמכה כחבלן 04.
עידן היה אדם נדיב, בעל יכולת נתינה אין-סופית ורצון עז לעזור לזולת. חבריו כינו אותו "שפיץ" על שום אפו הסולד, והוא, מצדו, הפגין דאגה רבה כלפיהם. אמו מספרת כי כאשר שהו במוצבים, היה עידן מתקשר הביתה ומבקש מתכון שמתאים לתנאי השטח כדי להכין לחבריו אוכל.
חודשיים לפני שחרורו מצה"ל פרצה מלחמת לבנון השנייה. לפני שנכנס עם גדודו ללבנון, התקשר לאמו ואמר לה: "אל תדאגי, אם אני לא מתקשר זה סימן שאנחנו יוצאים לאימון מורחב ואין לי סוללה". לימים, סיפר אלון חכימה, מפקד המחלקה, כי עידן לא אמור היה להיכנס ללבנון, אך הוא התעקש ועמד על כך שישמש כקשר של אלכס שוורצמן, שמאוחר יותר נפל בקרב. עידן הכין את עצמו, צבע את פניו, ולמפקדו לא נותרה בררה אלא להתיר לו את הכניסה לשטח הלחימה.

פלוגתו של עידן נכנסה לפאתי בינת ג'ביל והתקדמה לעבר הכפר. ביום א' באב תשס"ו (26.7.2006), בסביבות השעה 05:00 לפנות בוקר, נתקלה הפלוגה במארב של מחבלי החיזבאללה. שבעה חיילים נפגעו ממכת האש הראשונה ובהם עידן, אשר נפצע ברגליו פצעים קשים. ניסיונות רבים לחילוץ החיילים הפצועים תחת אש כשלו, והקרב התנהל במשך שעות רבות.
גם לאחר שנפצע, המשיך עידן לעודד את רוחם של החיילים, לחץ את ידו של אלון המ"מ ואמר: "אחי, אל תדאג, אנחנו נצא מכאן". זמן לא רב אחר כך, מת מפצעיו. בן עשרים ואחת היה בנופלו.
עידן הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
הספידו את עידן חבריו לפלוגה: "עידן, הלוואי שהיה אפשר לתאר במילים את הבן אדם שאתה. אח, חבר, לוחם, גיבור, פייטר, אוהב, אהוב, תמיד ראשון ומוכן לעזור, מוקף חברים, ילד יפה תואר, צנוע ועניו. נתן יונתן כתב: 'היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא'. מילים אלו מתארות בדיוק מי ומה אתה.
ביום שישי, כשנודע לנו שצריכים להיכנס פנימה, אתה בתוקף תפקידך לא היית מוכרח, אבל כולנו ידענו שעידן לא יוותר על משימה בכזאת קלות. התעקשת ועמדת על שלך ובסופו של דבר השגת את מבוקשך.
עידן, אנחנו נמצאים אתך שנתיים ושמונה חודשים - בטוב וברע. תמיד עזרת לנו, תמיד היית שם בשבילנו. קשה לנו לעכל שאתה כבר לא אתנו וכשאני אומר זאת בקול רם, דמעות חונקות את גרוני. אנחנו רוצים שתדע שאנחנו חבריך הקרובים מבטיחים להמשיך בדרכך. אנחנו נסיים את מה שאתה ועוד שבעת חללי הגדוד התחלתם. ... אנשים שזיהו אותך, אמרו שגם במותך נרדמת כמלאך בדיוק כמו בחייך. ידיים על הבטן וחיוך רחב, אי אפשר היה שלא לאהוב אותך. נוח על משכבך בשלום. אוהבים ותמיד נאהב, משפחת גולני".

במלאות שנה לנפילתו, נשא דברים אלוף משנה תמיר ידעי, מפקד חטיבת "גולני": "עידן. שנה חלפה מאז אותו שחר ארור בו נפלת ביחד עם שבעה מחבריך. שנה שבה ניסינו כולנו להבין ולעכל את פשר האבדה שבלכתך. שנה בה הימים לא חלפו והלילות היו ספוגים בדמעות שעל הכר. שנה בה שאלנו שאלות רבות ולא קיבלנו תשובה אחת. שנה של ייסורים וחיבוטי נפש על מה היה קורה אילו, ואם רק היינו עושים אחרת. אבל יותר מכול, בשנה הזו הפנמנו שהמציאות כבר לא תחזור להיות כשם שהייתה, ומתחיל מאבק חדש של להשלים ולא לשכוח. ... שמעתי עליך כחייל במסלול ובפלוגה ג', ראיתי את החיוך הכובש שלך ניבט מבין התמונות, שמעתי על היותך לוחם מעולה ואחראי ועל כך ששימשת בית קודקוד, תפקיד השמור ללוחמים הטובים כאות הערכה על פועלם. הבנתי כי התעקשת לצאת ולהיות הקשר של אלכס למרות שיכולת להישאר מאחור, ולבסוף כיצד נכנסת לחלץ את חבריך, לחמת והסתערת, ומשנפצעת לא חשבת על עצמך, אלא עודדת את אלון כששכבתם פצועים זה לצד זה. 'אל תדאג, אנחנו נצא מזה', אמרת לו, והמשכת לחשוב על מה תאמר לאימא ואיך תסביר את הפציעה. ... אף אחד לא מספר על כך שהרגתם קרוב לשלושים מחבלים באותו קרב, אף אחד לא מעמיק בסיפורי הגבורה, באחוות הלוחמים, ברעות שלא ידעה גבולות, בחירוף הנפש. ... עבורי עידן הוא מקור גאווה, הוא מודל לחיקוי, הוא הטוב והיפה שבנוער הישראלי, הוא גיבור בדיוק כמו שאר גיבורינו המיתולוגיים, אבל יותר מכול הוא התקווה שעדיין יש עם מי ועל מה להילחם".
חברי ילדות של עידן כתבו והוציאו ספר לזכרו, אשר נמצא במוזיאון שבצומת גולני.
אוהביו של עידן הקימו לזכרו אתר ברשת האינטרנט . באתר מכתבי פרדה מרגשים, שירים ורשימות לזכרו, נרות זיכרון עם הקדשות וכן תמונות רבות.
כתבה האחות ספיר: "מלאך היית ומלאך תישאר. נלחמת קשה, הקרבת את החיים שלך בקרב הזה. כל הזמן חשבת על המשפחה שלך ועל החברים. היית האיש הכי מסודר שאני מכירה. אני מתגעגעת לשיחות העידוד שלך בכל פעם שהייתי עצובה. עם הזמן הכאב רק מתגבר. אני שומעת את השירים ומתחילה לבכות. ומה שהכי מעציב אותי, זה שאת החלום שלך להתגייס ל'גולני' ולהרוג מחבלים הגשמת, אבל מה עם החלום שלי, החלום שלי הוא שתחזור אלינו ואני מקווה שהוא יתגשם מהר. אוהבת אותך אחי היקר!".

כתב מוטי זוארץ, חבר, את השיר ,"R.I.P": על אדמת לבנון השטופה בדם/ נמצאת נשמתו של גיבור מלחמה/
עם כומתה נעליים מצוחצחות/ לא נשוב אותך יותר לראות// עם חיוך תמים ואופי מדהים/ לא תוכל אותנו להקסים/ כסוס עיוור דהרת לכלוב האריות/ ואנחנו לא זכינו יותר לראות// אנחת געגוע הכל נאמר/ לי זולגת דמעה בודדה//
על רקע אור לבן/ בוכים על אח שלא יחזור לעולם/ תם עידן ועידן כבר לא כאן// אז יושבים וחושבים איזה עולם תמים/ רצית מלחמה ואני באמת לא יודע על מה/ עם גאוות מדינה נלחמת כלוחם דגול/ ואני ארכיון ראש לזכרך תמיד!!!!!!!!!!!!!!/ R.I.P!!!!
כתבה סיון הדד: "... אהובי, אתה לא יודע כמה קשה לי וכמה אני מתגעגעת לחיוך הרך שלך, לאהבה שלך, פשוט לכל מה שהיה בך. אני כל כך כועסת על זה שהלכת, כן, וגם עליך שהבטחת שאתה לא נלחם ובסוף נלחמת!!! נשמה טהורה זה מה שהיית, ותמיד תישאר. אוהבת אותך לנצח".
כתבה נועה: "על חוף הים / ארמונות של חול / ודמותך, שציירתי עליו / ביד אוהבת, ללא מכחול / כמו מחייכת אליי / לרגע קט - / במבט. / ובתוך כל היופי הזה / אתה כה קרוב, / כמעט נוגע... // על רקע שקיעה / באדום וסגול / גל מלטף שטף את הכול. / נמחק החיוך, / נאסף אל הים הכחול, הרוגע, / ואתה - / גם משם, / עדיין נוגע...".
כתב נועם דעבול, חבר קרוב: "... אתה ילד נצחי, הגיבור שלנו. עידן, הכרתי אותך מאז שהתגייסת. היית כל כך מורעל על הצבא, ובייחוד על 'גולני'. ... להתנדב להיכנס ללבנון בידיעה שאתה לא יודע אם תחזור, לזה אני קורא גיבור מלחמה. ... אני פשוט מצדיע לך, ילד למופת. ... תמיד דיברת בהתלהבות על המחלקה, כל כך אהבת את מה שאתה עושה. הייתה לי הזכות לדבר אתך. תמיד השרית בדיבור שלך על הצבא אווירה נעימה ושמחה. היית ילד נבון שכולם אהבו, כמו שאתה אהבת את כולם. תמיד עזרת לכולם. הימים חולפים וכבר מתגעגעים אליך, חושבים עליך במשך כל יום ויום. ... יהי זכרך ברוך!"
כתבה הילה את השיר "ילד יפה...": "ואתה אפילו אינך יודע שאינך / וכך אתה שוכב שם יפה כל כך / בין ההריסות הנוראיות כל כך / עטור מצחך בשערך השחור // ומי יחלץ אותך משם ילד יפה? / מי יהיה בלבו לכסות את פניך / בשמיכה השחורה הדוקרת? // ואתה אפילו אינך יודע שאינך / ונשמתך מרחפת מעל הכיכר מרבת הזרועות / מעל הכיכר היפה / הכיכר ההומה / הכיכר ההמומה // ונשמתך חולפת מעל הארץ הזאת / מעל השדות החרושים הנפרשים / מעל הגגות האדומים / מעל הים // ואתה בא לאבא ואימא / והריהוט היפה והתמונות על הקיר / כאילו כאילו כמימים ימימה // ואתה יודע כי הם יודעים / ואתה רואה אותך שותקים / ואתה יודע כי הם יודעים // חבק אותם ילד יפה / כי עליך אבא ואימא בוכים / כי עליך אנחנו בוכים / כי עת השתיקה הגיעה // לך לדרכך... למסע האין-סופי / ושמור על אבא ואימא מלמעלה..."
כתבה ליטל גבאי, קרובת משפחה: "איך הזמן לא חולף ואי אפשר כבר לוותר / על נער ושמו עידן שחימם את הלב / מציאות איומה וחברים המומים / שבשקט בוכים על אותם הימים // הכאב אותי חונק והלב, הלב זועק / שזיכרונות כה נעימים למול עיניי עכשיו חולפים / ועכשיו עידן למעלה סובב בין מלאכים / ואנו כאן למטה יושבים ומחכים / כשגופך כאן למטה / נשמתך שם במרומים / נזכור אותך עידן לעולמי עולמים // החיים מלווים בריגושים ובכאב / אך את מותו של עידן קשה עדיין לקבל / את אושרו הגדול שליוה את כולם / ולפתע נקטף והעציב את העולם".
כתבה מירב מחר, ידידה: "הזמן חולף וכולנו עדיין המומים והכאב כה נורא. / אומרים שהזמן מרפא - אך אותנו הוא יותר מדכא... / כי כעת אולי אנו מבינים ויותר מפנימים, / שלראות, לחוש ולהריח אותך / אין אנו יכולים - ואנו כה מתגעגעים... / בלבנו הגוש בוער ועוד ועוד מחורר. / רוצים אותך אתנו פה, משתוקקים לשמוע אותך שוב צוחק / וכעת, אנו כותבים ומסריטים לך מילות פרדה / והמשפחה, כולה, כה עצובה. / ... / נוח על משכבך בשלום - והמשך אלינו לחייך בחלום...".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן עטרה ויעקב. נולד ביום ג' בניסן תשכ"ט (22.3.1969) בחיפה, בן שלישי למשפחת כוכבא שלה ארבעה בנים. כבר בילדותו בלט בתבונתו הרבה. היה ילד יצירתי מאוד ובעל תבונת כפיים. את השכלתו היסודית רכש רן בבית-הספר העממי "שורשים" בנתניה והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "רופין" שבעמק חפר. הוא השתלב בתנועת הנוער של תנועת המושבים והדריך את הנוער של מושב בית יצחק. היה פעיל מאוד בחברה, ונודע כמארגן אירועים מסוגים שונים; תמיד השרה סביבו אווירה שמחה ונעימה והיה אהוד מאוד על חבריו.
רן גדל בבית לאומי-ציוני וקיבל חינוך לערכי אהבת הארץ והעם. וכך נכתב עליו בספר המחזור: "לבחור בחיים מספר שאיפות / טייס, רמטכ"ל, ראש ממשלה לפחות / הג'ינג'י שלנו הפך תופעה / (מועדון מעריצים בשלבי הקמה) / כדי להתפרנס - תוכים בחצר מגדל / ואין מדינה טובה יותר מארץ ישראל / אנו צופים לו עתיד מרקיע שחקים / בייחוד בגלל השער הכתום / השטויות והצחוקים..."
רן התבלט בכל המסגרות שבהן פעל - בכישרונותיו, בחוש ההומור שלו, באופטימיות, בחשיבה מקורית ומעמיקה, במקצועיות ובשאיפה לשלמות. הודות לידי הזהב שניחן בהן הרבה לעסוק בנגרות וליצור רהיטים. הוא אהב מאוד את ארץ ישראל, טייל בה רבות והכיר את שביליה הנסתרים.
משהתגייס לצבא, בשנת 1988, יועד רן לקורס טיס, בדיוק כפי שניבאו לו חבריו בתיכון. הוא סיים את הקורס במגמת נווטי מסוקים ושירת כשמונה שנים כטייס "אפאצ'י". על הדרך הארוכה שעשה רן בחיל האוויר מספר סגן-אלוף גיל, מפקד הטייסת שבה שירת רן: "היכרותי עם רן ארוכת שנים, מאז שהתגייסנו יחד לקורס טיס בשנת 1988. רן סיים את קורס הטיס כנווט מסוקי קרב והוצב בטייסת מסוקי הקרב מסוג 'להטוט'. משם עבר לטוס בטייסת 'הצרעה' במצפה רמון על מסוק הפתן ובהמשך - בטייסת 'מגע הקסם'.
במסוק ה'פתן' - 'אפאצ'י' בשמו הלועזי - יושבים שני אנשי צוות. תפקידו של רן היה לנווט את המסוק בנתיב הנכון אל המטרה, לאתר את המטרות ולהפעיל את מערכות הנשק על מנת לפגוע בהן. לאורך שנות שירותו היה רן שותף למבצעים רבים, בהם מבצע 'דין וחשבון' בשנת 1993, 'ענבי זעם' בשנת 1996, 'גאות ושפל' שהחל בשנת 2000 ועוד פעילויות ומבצעים רבים, שעל חלקם עדיין לא ניתן לספר.
רן היה לוחם ואיש צוות מצוין אשר השרה סביבו, הן על הקרקע והן בתא הטייס, אווירה נינוחה ונעימה. עם זאת, היה מקצועי ומלא ביטחון. תמיד בלט בחוש ההומור המיוחד שלו, בחוכמתו ובשקט הנפשי שהקרין".
במהלך שירותו הכיר רן את גלית, אשתו לעתיד, והשניים נישאו ב-30.1.1998. עם שחרורו החל בלימודי ארכיטקטורה בטכניון שבחיפה, בשילוב לימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב. משסיים את לימודיו בטכניון פתח רן משרד לארכיטקטורה בשם "סברס אדריכלות ישראלית בע"מ" שבו שילב בהצלחה את כישרונותיו היצירתיים עם ידיעותיו בחוק ובמשפט. הוא תכנן בהצלחה רבה בתים פרטיים לשביעות רצונם של לקוחותיו, שעמם יצר קשר אישי מיוחד.
ב-17.5.2001 הפך רן לאב גאה עם לידת בתו הבכורה זיו. ב-29.8.2005 נולדו התאומים - הבת יובל והבן איתי. רן היה מאושר וגאה במשפחתו, אב למופת, שותף פעיל ואכפתי בגידול ילדיו. היה לו יחס מיוחד לילדים והוא גילה כישרון מיוחד להפעילם. הוא היה בן אוהב ואח למופת - מסור למשפחה ללא גבול וסייג, נכון תמיד להושיט יד לעזרה; היה אהוב מאוד על בני משפחתו וידידיו - ג'ינג'י חכם בעל לב זהב.
רן אהב לטוס. הוא הקפיד על מילוי תפקיד שוטף במילואים, היה ראש וראשון להתנדב בשעת הצורך, התייצב לכל קריאה והתמיד לתרום את חלקו למאמץ בכוננויות ובלחימה. לא בכדי, קיבל בשנת 2005 מהרמטכ"ל את "אות המילואימניק המצטיין".

רן נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום כ"ה בתמוז תשס"ו (20.7.2006), בתאונת מסוקים שאירעה בעת פעילות מבצעית בגבול לבנון. שני מסוקים שהיו בדרכם לסייע לכוחות הפועלים באזור אביבים התחככו באוויר והתרסקו סמוך לצומת כ"ח, מדרום לקריית שמונה. רן נהרג במקום; שלושה לוחמי צוות אוויר נפצעו.
רב-סרן רן-יהושע כוכבא היה בן שלושים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר רעיה, שתי בנות ובן, הורים ושלושה אחים - גיל, אור וזיו.
ספד לו מפקד טייסת המסוקים: "העיניים רואות, הראש יודע והלב מסרב לקבל. שמונה-עשרה שנים הכרתי אותך, מקורס טיס ועד היום, מקצוען אמיתי, לוחם מצוין ומילואימניק מצטיין. תמיד נזכור את ההומור השנון שלך. נמשיך במשימה גם אם הדמעות יטשטשו את הראייה והדמעות יחנקו את גרוננו. אתה רן, חבר אהוב, תישאר עמנו".
יעקב צור, דודו של רן, כתב את השיר "קינה לטייס": "לו ניתן לך / ברגע הנורא ההוא / רק לפרוש זרועותיך / ולדאות הלאה בשמי הלילה / קל כנוצה / חופשי מכובד, / ועל כנפי אהבה צחורות / לטוס אל מקום מבטחים. // לו ניתן היה / לרחף עוד רגע / בכוחו של החיוך הטוב שלך / ולהאיר את העלטה מסביב / בזוהר האור הירקרק שמרצד בעיניך, / בזיו מבטך השובב, המלטף. // לו רק יכולת להינתק מן המוסרות, / להמריא כציפור יפה, / זהובת נוצה, / לשוב אלינו, בכוחה של אהבה. // אבוי לנו / הניצבים מטה / על האדמה הכואבת / חסרי-אונים, / שלא עמד בנו כוח / לעטוף אותך בהילה קסומה / של אור, / לגונן עליך / לחבק אותך / לעצור את הנפילה".
בפברואר 2005, לרגל טקס סגירת טייסת ה"פתן", כתב רן את הרשימה "להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן"" והקריאה לנוכחים:
"להיות מילואימניק בטייסת "הפתן" זה אומר - פעם בשבועיים-שלושה לפשוט את מדי הסטודנט או החליפה ולשוב למקום המוכר אי-שם בדרום.
להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה להגיע לתובלה בשדה דב ולפגוש חבורה עליזה של חברים ותיקים.
זה להגיע עם התובלה לבסיס ולראות ששוב לא מחכה רכב שייקח אותנו לטייסת.
זה להגיע לדלת הכניסה הישנה, לגלות ששוב שינו את הקוד ולהישאר בחוץ.
להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה לקבל טלפון זועם מפקידת ההדרכה על כך שאינך עומד ב'מאסט' ואז להגיע ליום טיסות ולגלות שאתה מצוות רק לפיריט אחד.
זה לעשות כוננות חצי-שנתית כל שלושה חודשים וחצי.
זה להיכנס למטבחון שערוך מכל טוב - ולגלות ששוב אין סכו"ם.
להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה להגיע למילואים באמצע אוגוסט ולגלות שאחת הפקידות 'שאלה' את המעיל שלך כנגד המזגנים של הקומה התחתונה.
להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה לעזוב מדי פעם את שאון העיר ולרדת קצת למדבר לטוס בנגב המוריק או הקמל.
זה לזהות במטווח את כל המטרות ולא לספר לצעירים, שבעמדה הזאת עמדנו כבר עשרות ואולי מאות פעמים בעבר. להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה להתמרמר על כל פעילות חברתית, אבל להגיע לכולן ועמוק עמוק בפנים - גם ליהנות.
זה להכיר צמתים ורחובות בעזה, ג'נין וחברון. זה להיות שותף לעשייה הזו שהיא לעתים לא קלה.
זה מדי פעם להגיע לטייסת שבה כאילו עצר הזמן מלכת - הפקידות תמיד בנות שמונה-עשרה ותמיד קוראים להן יעל או מיכל.
זה להחליף חבר בכוננות רק לחצי שעה ומיד להיות מוזנק ליתרת סוף השבוע.
להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה בבדיקות ירפ"א לגלות שוב רגרסיה בעין ימין ולשמוע שוב שזה לא בגלל ה-HDU.
זה מדי פעם באמצע טיסה להציץ בדפית הקשר בכדי להיזכר בשמו של הצעיר שיושב אתך במטוס מאחור.
להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה להגיע המון. זה בעצם להיות סדיר, רק עם יותר חופשות בין הטיסות. זה שיחות סוף תקופה - תמיד על המשחקים של 'מכבי'.
להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה כוננות סוף-שבוע בבסיס שאם הגעת אליה לבד - תמצא עצמך מטפס על הקירות ב-BOQ בלי עיתונים ועם טלוויזיה מקולקלת, אבל אם הגעת עם כל המשפחה בכוונה לבלות סוף שבוע רגוע במדבר - אזי תמצא את עצמך טס כל הלילה בעזה כשהאישה והילדים משתעממים ודואגים ב-BOQ.
להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה לנצל את הדרך למטוס בכדי להשלים שיחות טלפון לעבודה.
זה לחזור הביתה אחרי טיסות מאוחר, כשכולם כבר ישנים, ובבוקר לקום בעיניים עייפות.
להיות מילואימניק בטייסת ה"פתן" זה לדעת שמלבד המשפחה הקרובה יש עוד קבוצת אנשים אי-שם בדרום שאתה חשוב להם והם יהיו לצדך אם תצטרך. זה להיות חלק ממשפחה. זה לעזור לחבר בצרה.
בעוד כמה ימים נתאחד עם חברים ישנים וגם עם חדשים שטרם הכרנו. יהיה לנו סמל חדש וטייסת חדשה-ישנה. ותהיה לנו גם אחת בלב, עם המון זיכרונות והמון אהבה".

אתר לזכרו

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן בכור לורד וגבריאל. נולד ביום ד' בחשוון תשמ"ו (18.10.1985) בקיבוץ מעין ברוך. אח ללימור ושביט. הרן הגיח לאוויר העולם בבית-החולים "פוריה" שבטבריה ולאחר יומיים הגיע לקיבוץ מעין ברוך, שם גדל ועבר את כל בתי החינוך (בית-תינוקות, גנון וגן חובה).
הרן היה ילד שקט, חייכן ושמח, שאהב מאוד סיפורים. הוא יכול היה לשבת במשך שעות, שקוע בדמיונות ובחלומות. מבין החגים אהב במיוחד את חג הפורים ובכל שנה היה מתכנן בקפידה את התחפושת שלו ומקפיד שתהיה ייחודית ושונה מזו של חבריו. תמיד היה מוקף בחיות, הוא גידל צ'ינצ'ילות (יונקים ממשפחת המכרסמים), דגים שבנה בעבורם אקווריום ענק, כלב וחתול, הרבה לטייל בטבע ואהב לצפות על העמק המקסים שנפרס מביתו.
את לימודיו עשה הרן בקיבוץ כפר בלום. בגיל שבע עלה לכיתה א' בבית-הספר היסודי "גומא", ובכיתה ז' עבר לחטיבת-הביניים "עמק החולה", שם המשיך את לימודיו גם בחטיבה העליונה. הרן היה מעורב ופעיל בקרב בני הנוער בקיבוץ, סייע בארגון אירועים ומסיבות ולקח חלק בפעילויות חברתיות שקיימה המועצה האזורית גליל עליון. אך יותר מכול, בלט הרן באהבתו הגדולה לספורט. הוא ידע בעל-פה את כל שמות הספורטאים בארץ ובעולם בענפי הכדורגל והכדורסל והפגין ידע רב גם בענפי ספורט אחרים. הוא עצמו ניחן בכישורים ספורטיביים מעולים וביכולת גופנית מוכחת; כבר בחטיבה היה מנצח בתחרויות הורדת ידיים; בהמשך, היה חבר בנבחרת הכדורגל שבאזור ושיחק בליגה לנערים. לאחר מכן ועד לגיוסו לצבא שיחק רוגבי, השתייך לקבוצת הרוגבי של גליל עליון והתאמן עמה בקיבוץ שמיר. במקביל, אהב לשחק כדורסל עם החברים בקיבוצו. הרן נמנה עם "קומץ" אוהדים מושבעים של קבוצת "הפועל גליל עליון" והיה נוסע אתם לכל משחק כשהוא דואג להביא אתו שני תופים ענקיים כדי שהעידוד יהיה "כמו שצריך".
בחופשות מבית-הספר היה הרן עובד בחניון מעיין ברוך ובהפעלת הקיאקים של קיבוץ הגושרים. שלוש שנים התמיד בעבודות אלה ובתום כל עונה יצא עם חברי צוות הקיאקים לשבוע נופש בחו"ל על חשבון הגוף המפעיל, כהוקרה על המאמץ שהשקיעו בקיץ אשר תרם להצלחת הענף.
בסוף חודש נובמבר 2004 התגייס הרן לצה"ל ובחר לשרת בחיל השריון יחד עם חבריו לכיתה. לאחר הטירונות עבר קורסים מקצועיים בבית-הספר לשריון ולאחר חצי שנה עלה לרמת הגולן ועבר צמ"פ בגדוד 53. בתום הקורס עבר לחטיבה 188 ושימש כטען קשר בטנק המרכבה של גדוד 53, פלוגה ג'. בכך סגר הרן מעגל שכן אמו, בעת שירותה הסדיר, שירתה אף היא בגדוד 53.
במהלך שירותו בפלוגה עבר הרן עם צוותו ממקום למקום בתדירות של אחת לשמונה שבועות בערך. יחידתו ביצעה סיורים באזור עזה ולאחר מכן עברה לבצע סיורים באזור גדר המערכת ברמת הגולן. בעת ביצוע תכנית ההתנתקות חזר הגדוד לדרום, ושוב עלה לרמת הגולן. בהמשך, ירד לסיורים באזור ג'נין.
הרן אהב את השירות הצבאי, אהב את חבריו לפלוגה והיה מוכן לעשות כל שביכולתו כדי לעזור ולסייע להם. החברים זוכרים היטב שכאשר חסר דבר מה בפלוגה היה הרן דואג להשיג את אותו פריט, מערכות קפה ועד מכונת תפירה לתפירת ציוד אמל"ח. הצבא והשירות בגדוד קידמו את הרן ותרמו רבות לעיצוב אופיו; בני משפחתו תמיד אמרו שאם הצבא לא היה קיים, היה צריך להמציאו בעבור הרן.

ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית לאורך גבול הצפון שבחסותה תקפו בטילים סיור של צה"ל, הרגו, פצעו וחטפו שני חיילי מילואים: רב-סמל אהוד (אודי) גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב. בעקבות חטיפת החיילים ונפילת שמונה חיילים נוספים החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה. בשבוע הראשון, על-פי החלטת הרמטכ"ל, התנהלה מלחמה אווירית.
מלחמת לבנון השנייה תפסה את הרן בפעילות ביטחונית שוטפת באזור קו התפר בכביש 443. הרן כעס והיה מאוכזב מכך שבשעה שמתנהלת מלחמה בצפון הוא נמצא בסיורים באזור שקט שאין מתנהלת בו פעילות מיוחדת. בשבוע השלישי למלחמה הוחלף גדודו בגדוד מילואים ואז עלה הגדוד להתארגנות ולרענון ברמת הגולן. בשבוע האחרון למלחמה, בתאריך 6.8.2006, נכנס הרן עם גדודו ללבנון ומשם לא חזר.
הרן נפל בקרב (באזור הכפר עיינתה בדרך המובילה לכפר א טירי ליד בינת ג'בל) שבדרום לבנון ביום י"ח באב תשס"ו (12.8.2006). הגדוד של הרן נשלח לתפוס עמדות ברכס שקיף א-נימל לקראת מבצע גדול שכלל הנחתת מסוקים עם לוחמי חי"ר שאמור היה להתקיים באותו הלילה. הם יצאו את המגנן בשעה 19:30 ובשעה 19:40 החל החיזבאללה לירות אש תופת. טנק המ"פ שהוביל את השיירה התהפך וטנק נוסף (3א') נפגע מטיל קורנט. הטנק של הרן (3ב') נפגע אף הוא באותה הדקה שבה סיימו לחלץ את הטנק שנפגע קודם לכן. כל ארבעת אנשי הצוות (3ב') נהרגו במקום. באותה שנייה, ביחד עם הרן, נפלו סמל-ראשון צמח עוז שהיה המט"ק, סמל-ראשון דן ברויר, נהג הטנק וסמל ינון ניסן, תותחן. טיל קורנט שחדר דרך הצריח פגע בתחמושת של הטנק ופוצץ אותו ולא השאיר שום סיכוי לאנשי הצוות.

הרן היה בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקיבוצו, מעין ברוך, הקיבוץ שכה אהב. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
כל אנשי "צוות עוז" וביניהם הרן, קיבלו לאחר נפילתם "צל"ש האלוף" מידי אלוף פיקוד הצפון על אומץ ליבם, דבקות במשימה, רוח לחימה ורעות עד כדי חירוף נפש.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן בתיה ועמיר, נולד בקיבוץ בית השיטה ביום כ' בניסן תשל"ג (22.4.1973), במרווח קצר של אושר - חצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אביו, בן למייסדי עין-שמר, שירת כקצין ומ"פ בשריון.
שושנה, סבתו של יותם, ילדה את אימו במחנה המעצר בעתלית, כתשובה מלאת תקווה למוראות השואה שעברה. הוריו של יותם בנו את ביתם בבית השיטה, שם נולדו בניהם: יותם, אופיר ורותם. יותם גל והתחנך בקיבוץ. צמח עם "הסביונים" בני כיתתו, כילד רגיש התומך בחבריו ונותן את מלוא כישרונותיו בתחומי הנגינה, השירה, הלימוד והמשחק. מגעו עם העולם לאורך כל דרכו היה בצנעה, בביישנות, בשקט, בהומור וברוך. בכיתה ב' החל בלימודי הפסנתר, ומאז הייתה המוסיקה עבורו עולם ומלואו: מוסיקה קלאסית, שירי ארץ-ישראל ואהבה מיוחדת ל"ביטלס". כנער, כשכל חבריו הלכו לסרטי פעולה, הוא הלך לסרט על מוצרט.
במרץ 1992 יותם התגייס לצה"ל והלך בעקבות אביו לשריון, לחטיבה 7, ומהר מאוד הגיע בהצלחה לקצונה. בתום חמש שנות שירות בצבא שב הביתה, ונכנס לעבודה בפרדס. בהמשך יצא ל"טיול הגדול" להכיר את העולם, ושוב חזר הביתה לעוגן, בית השיטה, שם בחר לבנות את חייו.
יותם יצא ללימודי מדעי ההתנהגות ב"מכללת עמק יזרעאל" וסיים תואר ראשון. במקביל ללימודיו החל לעבוד כרכז חברתי בחברת הילדים בבית השיטה. היתה זו תחילת דרכו כאיש חינוך וכמדריך נערץ. בחמש שנות עבודתו בבית השיטה ובהמשך בשלוש שנות עבודתו בעין חרוד איחוד, יותם יצר סביבו מסגרת חינוכית יוצאת דופן. הקשרים עם החניכים נוצרו דרך העשייה, ההומור הנפלא, האהבה, האנושיות וההבנה העמוקה לליבם של חניכיו. הקשרים נמשכו לאורך השנים, גם לאחר סיום בית הספר. יותם היה כמו עמוד ענן, ענן של אהבה המושך אחריו את הנוער, את הצעירים ואת הבוגרים -בחיוך אוהב במלוא הלב. הוא ניחן בחוש הומור מיוחד שאפיין אותו בכל מגע אנושי עם חברים ועם חניכים. כשהגיעו בוגריו לי"ב, כתב להם: "מאחורי כל עבודתי אתכם מסתתרת אהבה גדולה לכל אחד ואחת מכם... שמרו על עצמכם, השתדלו להוציא את המירב מכל מצב קשה, מעל הכל - היו בני אדם."
בחיי התרבות והחברה בבית השיטה היה שותף פעיל. כתב שירים ופזמונים, מערכונים וקטעי קישור מלאי הומור, והיה גם השחקן והמנחה על הבמה, ניגן וליווה בפסנתר בחגים ובערבי שירה בקיבוץ. כתפו הרחבה מוכנה תמיד לשאת בעול, לתת ללא גבול, והכול בטוב לב, בחיוך ובהומור. יותם הקדיש עצמו בכל זמנו, נפשו ומאודו לרשות ולשירות, ברגישות ובצניעות. היה מאלה, המעטים המתייצבים כדי לשאת באחריות, המוכנים להעמיס על כתפיהם כל עול. תכונות אלה הן האור השלוח ממנו אל כל מי שהכירו.
יותם חזר מטיול בטורקיה ועם קבלת צו 8, הזדרז להתגייס לשירות המילואים ולהצטרף ללחימה בלבנון. "אני עכשיו לרשות ולשירות ..." זה היה המוטו של יותם כקצין שריון, ואחר כך כמ"פ טנקים במילואים. הוא הבטיח לכולם שיחזור במהרה.
ביום י"ג באב תשס"ו (7.8.2006) נפל יותם במלחמת לבנון השנייה בקרב בכפר בינת ג'ביל שבדרום לבנון והוא בן שלושים-ושלוש. הוא הובא למנוחות בקיבוצו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן. יותם הותיר אחריו הורים, שני אחים ומאות חברים, צעירים ובני נוער, חיילים ואנשי מילואים, שעולם הערכים שלו: היושר, הצניעות, האחריות והחברות, הקרין והשפיע על עולמם.
מתוך הספדו של האב, עמיר, ביום ה"שלושים":
"יותם שלי, בני היקר, אני יודע שלא היית נותן לי לספר בשבחך, או שבמקרה הטוב היית פוטר אותי בחיוך מבויש... ולמרות שזה "לא פייר" מצידי לנצל מצב זה אני מרגיש חייב להגיד לך כמה דברים. במהלך כל חייך ובכל מעשיך, הייתי גאה מאוד בך, אבל עכשיו, לאחר שלושים יום, אני רק מתחיל לקלוט מכל מי שנגעת בו והיית לצידו, מי ומה באמת היית. אילו רק ידעת כמה חברים באו לחלוק לך כבוד בהלוויה המיוחדת שלך, וכמה אנשים באו לחלוק איתנו את הכאב במשך ימי ה"שבעה" וה"שלושים", ומה כולם סיפרו עליך, היית מסמיק, אבל גם היית מבין עד כמה היית משמעותי בחייך לכל סביבתך, וכמה קשה לכולנו בלעדיך. בין מאות המבקרים תוך כדי המלחמה, ריגש אותי במיוחד חייל ממערכת הרפואה הגדודית, שלכאורה בקושי היה אמור להכיר אותך, הוא קיבל "אפטר" קצר לבקר בביתו, ובלי שמישהו שלח אותו הוא הרגיש צורך לבוא ולספר בשפתו הפשוטה והישירה כמה העריך ואהב אותך. שוב ושוב שמענו על המגע החם והאנושי שלך עם כולם, על הנתינה ללא גבולות, על ההומור שעזר לכולם להתמודד עם כל הקושי, על היכולת לתקשר עם כל אחד, בכל גיל, מכל קצוות החברה. גלה לי יותם איך הצלחת לשבות את ליבם של כל הסובבים אותך ? גם האופן שבו אבדת לנו מסמל את דרכך, נתינה עד כלות. שהרי בצבא, לימדו אותי שבשלב של שיפור עמדות המ"פ לא חייב לדלג ראשון, אבל כללים אלה מתאימים כנראה לא לך ולא למפקדים מהזן הנדיר שלך. שנינו יותם אנשים לא מאמינים, איך בכלל אפשר להאמין במי שלוקח פרח כמוך, אבל במחשבה שנייה, אני גם קצת מבין למה הוא בחר דווקא בך, בן שלי... רציתי שתדע שלכולם אתה עולם, עולם מלא בעשיה, חשיבה, שמחה, שירה ונתינה... לכולם אתה עכשיו חלל, חלל כה גדול. איך אפשר למלא את החלל הזה? אוהב אותך בכל ליבי. מעריץ וגאה בך ומתגעגע , כל-כך מתגעגע...".
בתיה, אימו של יותם כתבה "שלושה מפגשי כאב":
"שני ספרים וקופסת קלפים אחת מונחים ליד מיטתי ובצמידות מצמררת, עוטפים וכרוכים בי בכאב תהומי ואין סופי מאז נקישת הדלת, שבישרה לנו על נפילתך והביאה אותנו למקום הכי רחוק וכואב שיכול להיות, ולידיעה המרה ששום דבר, אבל שום דבר לא יהיה כשהיה. את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, רומן פראי, מבעית ומהפנט, הכתוב כיומן אישי של מפקד צוות לוחמים בשנה האחרונה לשהותו של צה"ל בלבנון, קנית לעצמך. אני נזכרת באותה ארוחת ליל שבת משפחתית על משטח ביתנו שבה שיתפת אותנו בתוכנו של הספר שנגע מאוד לליבך ובוודאי גם החזיר אותך ללבנון שלך, האחרת. המלצת לי לקרוא את הספר ולמחרת כבר היה ליד מיטתי. גם אני כמוך מצאתי את עצמי נכנסת לעולמו של הספר בשקיקה, אך יחד עם זאת גם כואבת מאוד את כאבם וסבלם של החיילים, וזה החזיר אותי לשמות המפחידים שבהם שהית בלבנון האחרת שלך: "כרכום", "סוג'וד", והחרדות התחילו לחלחל בי וכמו נבואה שמגשימה את עצמה נשאבתי למערבולת של כאב ופחד גדול מפני הבאות. את הספר השני - "רחמים" של מיכל שלו, קיבלתי ביום הולדתי האחרון. הספר מספר מאורעות דרמטיים, אישיים, פוליטיים וחברתיים שמשנים את חייהם של גיבורי הספר ואת עתיד העולם שבו הם חיים, וכמו חוט השני אני מתחברת גם כאן אל הכאב האישי שלי (שבו אני עומדת על סף התהום וכל חיי משתנים ללא הכר). ואחרון, מפגש מרגש וחגיגי עם קלפי זמר של צביה דרור שזה עתה יצאו לאור. מתוך מאה קלפים ידי נמשכת כמטה קסם לקלף עם השורה: 'שמרי נפשך, שמרי חייך ...' מתוך 'שיר משמר' שכתב נתן אלתרמן לבתו תרצה אתר, ואני מתחברת למילים הנואשות וללחן הנפלא שמחבר אותי כל-כך לשיר המיוחד הזה, שבו אב רוצה לשמור על חיי בתו מתוך תחושה עמוקה, אולי בלתי מודעת, שחייה בסכנה. וכשסבב המעגל מגיע אלי אני קוראת את שורת השיר וחשה גם אני בחוסר האונים הגדול הזה ויודעת שככל שנרצה לגונן על יקירנו-בנינו, ידינו כבולות ואסורות ונתונות לחסדי שמיים. ולפתע ירדה עלי מועקה ועצבות גדולה וחשתי, כן ממש חשתי שמשהו נורא עומד לקרות לנו. ושוב אותה נבואה שמגשימה את עצמה. על אף תחושותיי אלו, לימים יותם, כשחיפשת משחק חברה לנסיעה עם חניכיך לטורקיה, הצעתי לך לקחת את קופסת קלפי הזמר שלי ולנסות לקיים ערב שירה, שירת ארץ-ישראל היפה כפי שאהבת וידעת לעשות. הקלפים עדיין לא חזרו אליי, וגם אינני יודעת בוודאות האם שימשו את הקבוצה בסופו של דבר. מה שאני כן יודעת בוודאות גמורה שאותו משולש מצמרר: 'אם יש גן עדן', 'רחמים' ו'שיר משמר', יהיו שזורים ושמורים בתוכי כחוט כאב אין סופי שמחבר אותי אלייך כל-כך חזק עד קץ הימים, כל הימים, הימים הנוראים. ואם יש רחמים הם חלפו מעליך, ולשמור על נפשך לא הצלחתי. ואם יש גן עדן, אין מקום ראוי ממנו שתמצא בו. יותמיק שלי, אוהבת אותך ומתגעגעת אליך ושומרת אותך בתוכי לעד".
כותב נחמיה רוטשטיין, מפקד הפלוגה שהוחלף על ידי יותם: "יותמי! שירתת אצלי כמפקד מחלקה צעיר, ולאחר מכן כסגן מפקד הפלוגה. מוסר העבודה שלך והיכולות האישיות הן מעל ומעבר. אני לא זוכר פעם אחת שאמרת לא, אף פעם אחת שציינת כי ישנה משימה שאינה בת ביצוע. תמיד עם חיוך, חולצה בחוץ, גריז וזיעה - הרבה זיעה. השנינות המצחיקה שלך הפכה כבר לשם דבר, בכל ישיבת סגל גדודית תמיד ידענו שבסוף תבוא ה"יציאה" של יותם..."
אריק רוטמן, מפקד המחלקה בפלוגה של יותם, מספר: "כשהגעת לפלוגה בתור מ"מ מיד ניכר שאתה אדם רציני ובעל רגישות גבוהה לזולת, ומיד בלט חוש ההומור המיוחד שלך. יש ביטויים בעברית שהמצאת, ואף סדרות שלמות של בדיחות על ביטויים צבאיים. היה מספיק להסתכל לך בעיניים ולראות שאתה פשוט מהחבר'ה הכי טובים שיש לנו. הדהים אותי, איך תמיד אתה נשאר שלו וקר רוח, גם במצבים שונים אליהם נקלענו בשירות בשטחים, או בהתמודדות מול חיילים או מפקדים. כשיותם איתך, אין דרך אחרת אלא להזדהות איתו וללכת אחריו באש ובמים... בימים הראשונים ללחימה בלבנון בעת ההמתנה בימ"ח בעמיעד, יותם הקנה לי תחושת ביטחון בתוך אי הוודאות, והקפיד לשמור על כשירות הפלוגה, במיוחד מבחינה מוראלית. ההמתנה היתה שוחקת, ולאחר מספר ימים לקח יותם את הפלוגה להתרעננות במי הירדן, חוויה שתרמה רבות לגיבוש הפלוגה לקראת הלחימה, ועד כמה שזה ישמע מוזר, לדעתי גם תרמה לשמירה על המתח המבצעי. בהגיע הפקודה ביום א', ערב נפילתך יותם, לאחר נוהל הקרב החפוז, היה ברור לי שאני הולך איתך לשדה הקרב בביטחון מלא וללא היסוס. הובלת אותנו בניווט מדויק לפאתי בינת ג'בל למרות הזמן הקצר שניתן לך ללימוד הציר."
מתוך דבריו של פרופ' ישעיהו תדמור, ראש החוג למדעי ההתנהגות ב"מכללת עמק יזרעאל": "יותם היה תלמידי בקורסים שאני מלמד במכללה. הערכתי וחיבבתי אותו מאד. הוא ייצג בעיניי דיוקן של ישראליות שורשית במיטבה, ההולך ונעלם מנוף חיינו. יותם היה חכם ובלא קורטוב של צורך להפגין זאת; היה אינטלקטואל במובן של פתיחות, התעניינות וסקרנות, ושל יכולת להכיל את התופעות ולהבינן באורח מקיף ואינטגרטיבי; היו לו יכולות אקדמיות גבוהות, שאף אותן לא יחצן; הוא היה מעורב, איכפתי, חברותי ורגיש; היה אדם ערכי וצנוע; היה נחמד לבבי ובעל אישיות קורנת."
חברת הילדים, בעין חרוד איחוד, נפרדה מיותם: "חף - שר התשחצים הגדול... אנחנו כל כך שמחים שלמרות הכל, ולמרות החששות שיגייסו אותך לפני, הספקת לצאת איתנו לטורקיה. לקחת חלק מאד דומיננטי בטיול כמו שתמיד רק אתה ידעת לקחת - עם ההומור, הארגון, הדאגה והאהבה שלך שכל כך אפיינו אותך. אנחנו מסתכלים בתמונות ונזכרים בשטויות שלך ובבדיחות שלך, ופשוט מחייכים ומתגאים בכך שיצא לנו להכיר אותך ולהעביר איתך שלוש שנים משמעותיות בחיינו. אוהבים מתגעגעים וזוכרים אותך תמיד עם לב ענק והומור כמו שרק לך היה."
הדודים מקיבוץ עין שמר כותבים: "... יותם, זיהיתי בך איזה מין היפוך, היפוך של אחד שלא מרגיש בנוח שהוא במרכז או שהוא מתבלט ויחד עם זה הוא תמיד נמצא שם, כיוון שמה שהוא עושה ואיך שהוא עושה מביא אותו למרכז הבמה והעשייה. הרגשתי כאילו שאתה מתנצל על כך שאתה נמצא במקומות אלה. כך זה היה בעשייתך החינוכית, המוזיקלית וכנראה שגם בצבא... הסתכלתי מהצד וראיתי איזה אח אוהב ותומך היית לאחיך ובמיוחד לרותם..."
כותבת רכזת החינוך של עין חרוד איחוד, שם הדריך יותם כ-3 שנים: "ילדי חברת הילדים איבדו השבוע מדריך מגזע נדיר, איש ארץ-ישראל היפה ששר את שיריה, שאוהב לטייל בשביליה, שמחובר לאנשיה ועושה חינוך. עושה, לא מדבר. מנקה, סוחב, מארגן וכמובן שמנגן. הילדים אהבו את הסגנון החינוכי, התחברו לדוגמא האישית, להודעות המצחיקות ול-SMS שהיית שולח בתפוצת כל כיתות ז'- י"ב. היית מחנך אמיתי, יחיד סגולה, כזה שיכול להיות גם חבר, מעטים מסוגלים לכך."
מתוך דברי המדריכים שעבדו עם יותם בבית הספר האזורי בעין חרוד איחוד: "יותם, איך אפשר להיפרד מעיניים כחולות עמוקות וצוחקות, איך נפרדים מחיוך שובבי-ביישני, ובנאדם קליל עם ראש רציני... תמיד מתאמץ בשביל אחרים, תמיד רוצה להשקות שדות של אחרים, והכל בצניעות האופיינית שלך, שכה שבתה את ליבנו... לאחר נפילתך החלטנו שאת הערב שאתה הגית ויצרת במו ידיך, מופע "כוכב נולד" של העמק נקרא מעתה על שמך, ובכך ננציח את אישיותך לדורות הבאים!".
מתוך הכתבה "דרך יותם" שכתבה דורית צמרת מבית השיטה והתפרסמו ב"עיתון בקיבוץ": "... מפסיפס הסיפורים, הזיכרונות ודברי הפרידה שנאמרים ונכתבים לזכרו של יותם עולה דמות אדם, שאת כל ימי חייו הקצרים הקדיש ל'עשייה למען': לחינוך, להדרכה, לבני נוער במצוקה, לטיפוח כושר לחימה ואחוות לוחמים ביחידה שבה שירת כמפקד. והוא גם שר, ורקד, ושיחק, וניגן, וטייל וצחק - ואולי לכן אי אפשר היה שלא לאהוב אותו, גם למי שהכיר אותו מעט ומרחוק. הוא לא 'עשה לביתו' ולא צבר נכסים חומריים - אבל חייו שנקטעו היו, כך נראה, מלאים ועשירים".
מתוך דברי בני הדודים מבית השיטה: "... יותקה שלנו הנפלא, הרי כל כולך מלא חיים מלא עוצמה. הכל זרם אצלך בכזאת קלות, הכל בא ממך בכזאת נדיבות, תמיד נמרץ, תמיד עסוק, תמיד כל כך מתוק וכל כך חמוד. אהוב נפשם של ילדינו, דוד נערץ מצחיק ושנון. דוד שגם כשאין לו זמן אז תמיד יש לו סבלנות. דוד שאפשר לקפוץ עליו, להשתטות איתו. דוד עם לב רחב שלכולנו יש בו מקום. החיוך שלך מלא חיים, הדיבור שלך ישיר, מהיר וענייני. אתה ביצועיסט ואירגוניסט ויעיל ומעשי, לא משאיר קצוות פתוחים, תמיד אפשר לסמוך עליך בכל העניינים. יותקה שלנו המדהים, חוויותינו המשותפות הן רבות ומיוחדות ואתה לא רק דוד, אתה גם חבר ואיש מקסים..."
איתי, חברו הטוב של יותם, נפרד ממנו: "... היית עמוד האש לעשרות אנשים גדולים וקטנים בבית ובחוץ ובכל מקום בו היית. אהבתך למוזיקה ולשירה היו הכוח המניע מאחורי ימים ולילות רבים של עשייה. את ההומור השנון שלך לא כולם הבינו והוא היה איכותי ונדיר... באין ספור האירועים החינוכיים אותם הינעת תמיד עבדת קשה שבעתיים מכל ילד או מדריך אחר... אתה שזולתך חשובה לך יותר מעצמך, תמיד שמת את עצמך בחזית, בראש העשייה לטובת הכלל, תמיד על חשבונך".
הוריו כותבים: "יותם הותיר אחריו את דרכו נתינה עד כלות. אנו חשים שזו צוואתו, ולאורה נלך!".
לאה שניר, מחנכת של יותם בכיתת "סביון": "קודם פני ילד, / ציפורים כחולות קוראות קשב דרוך בעיניו, / כאילו הגשר הנטוי בינו לבין העולם / רושם מתווה אור תם, חף מרוע. // אחר כך נער. / הקול השלו מאחה מחלוקות, מרגיע, / כאילו הגשר הנטוי בינו לבין העולם / רושם מתווה אור מפייס, אורג תבונה. // אחר כל גבר. / אצבעותיו מודדות את מרחב הצלילים של קלידי הפסנתר / מתגעגעות עם פרלוד של שופן, / מתפרעות עם ג'ז סכיני או מתרפק. / כאילו גשר הנטוי בינו לבין העולם / רושם מתווה אור חי, רוקם יופי, חומד חן. // ועכשיו, הציפורים הכחולות שבעיניו נעטפות / בשמיכת חשיכה כגוף בלי עור. / והארץ נפתחת כפצע. / זה חוק הכלים השלובים של הצעקה המרה. / וכל אחד מן הזוכרים / בוכה את מה שהיית בחייו".
מרדכי פלד, תיאר את יותם במילות שיר: "יותם אדם ורע / כולך אהבה ליפי העולם / בשקט, בפשטות, בצניעות, / באקורדים נעימים מחבר צלילים ואנשים / להרמוניה שמימית. / בחן, בעדינות, בכישרון צרוף, / בהומור. / והמדבר כמה יחסר / ובני הנעורים שאחריך הולכים / בנחת, בחיוך עצור קשובים בצימאון / למשפטיך הספורים, המדודים - / כמשב רענן, כמים זכים. / מכונס, מהוסס אך תמיד איתנו / עם כל הלב. / עם שחר קולך נדם / בהרים הלבנים שכוסו בעשן. / אהבתיך, יותם ובך תום מופת."

אתר לזכרו

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

צביקה, בנם הבכור של תלמה ואלי, נולד, גדל והתחנך בקבוץ ראש הנקרה, בגליל המערבי שעל גבול הלבנון.
מגיל צעיר נדבק צביקה בקדחת הכדורסל, ותמיד מצא מסגרת בה יוכל להמשיך ולשחק.
בסיום לימודיו בביה"ס האזורי "סולם צור" יצא לשנת שרות בהדרכה ב"נוער העובד והלומד".

בשנת השרות הכיר את אשתו לימים, אורנה. עם גיוסו הופנה לקורס טיס, אותו סיים במגמת מסוקי הקרב, והוצב בטייסת 190 (דיפנדר) ברמון. במהלך שירותו הצבאי, היה צביקה שותף לצוות הקמה של שתי טייסות, ופיקד על שתי טייסות מבצעיות. מספרים שהיה טייס מעולה, ושכמפקד הצטיין במקצועיות וביחסי אנוש נדירים.
בסיום הפקוד על 113 נשלח עם משפחתו לשליחות בוירג'יניה, ארה"ב. בשובו ארצה, קבעת ביתו בכפר-חגלה, השלים את לימודיו לתואר שני, ובתפקידו האחרון שימש כרע"ן תכנון במטה ח"א. צביקה היה מיועד לתפקיד רמ"ח מל"מ, אך מלחמת לבנון השנייה גדעה את תוכניותיו...
צביקה היה בראש ובראשונה - אדם. אנושי מאוד, ומבין את זולתו. כמו כן, היה עוקצני, שופע שמחת חיים, בדיחות, הומור והשרה תמיד אווירה נינוחה ונעימה בכל מסגרת לה היה שותף. הוא היה מאושר בכל אספקט של חייו - עם משפחתו ובעבודתו.
אנשים האמינו בו. בו, ביושרו ובטוהר כוונותיו.הוא היה אבא אוהב, עוטף ומסור ללא גבול לבנותיו איה, מיקה ויולי, ולאשתו אורנה - חבר, ידיד נפש ואהוב כל-כך... בן בכור לתלמה ואלי ואח לאורי, פלג וחגי.
והכאב גדול וצורב כל-כך, והפרידה בלתי נתפסת.
הוא נתן את עצמו ומעצמו למשפחתו וחבריו וקיבל בתמורה אהבה רבה, הערכה ותמיכה. צביקה חי חיים מלאים וטובים, והאופק היה פתוח, השמים גבוהים ועוד תוכניות רבות לפניו.
אל"מ צביקה לופט, נהרג בגיל 42 , בעת שמסוק השרף אותו הטיס נפל במהלך פעילות מבצעית בגבול הצפון. צביקה הותיר אחריו אישה, שלש בנות, הורים ושלושה אחים.
"וכל האהבות של חבריו ומשפחתו עטפוהו - ולא הצילוהו..." תלמה לופט ספט. 06
בן חמוד, טוב וחכם.
אח תומך, אוהב ועוקצני.
בעל אוהב עד אין קץ
ואב למופת.
והגעגועים כבר צורבים, ומכים ללא רחם.

קישורים נוספים:

תמונות של צביקה - 1, 2, 3, 4

שלושים לצביקה - טל זהרוני טייסת 113

שלושים למותו של צביקה

ערב לצביקה לופט

שיר לזכרו - שלמה שרון

מכתב לזכרו - סא"ל ניר

My friend Tzvika

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מילי ועופר. נולד ביום י"ט בשבט תשמ"ה (10.2.1985) בקיבוץ גזית. אח לערן, קרן ואלמוג. למד בבית הספר היסודי "ניצני תבור", במקום בו נולד, במקום אותו אהב יותר מכל, בקיבוץ שלו, גזית. את לימודי התיכון עשה בבית הספר האזורי "עמקים-תבור" שבקיבוץ מזרע. הלימודים לא היו קלים בעבורו אך אורן נלחם, נאבק בכל מאודו, בכוח, באנרגיות אדירות, וכך גם הצליח. שנים אלה הסתיימו ואורן נושא אחריו שובל ארוך של חברים ואוהבים. נזכרת תרצה, המחנכת: "בכיתה י' היית אגוז קשה לפיצוח, אגוז קשה, תרתי משמע. מחד, היית עקשן, הדבק בעקרונותיו בצורה חסרת פשרות ... האמונה שלך בצדקת הדרך והשאיפה שלך לשלמות, היו מעל הכול. ... בכיתה י"א היית אורן אחר - גבר מדהים! השכלת לסמן לעצמך את המטרות החשובות להתמקד בהן. בסוף השנה ההיא, הייתי כל כך גאה להעניק לך תעודת הצטיינות. בי"ב כבר היית עמוק בבגרויות ועמוק מאוד בצבא - כבר לא היית תלמיד מן המניין, אלא גבר, אדם בוגר מן השורה".
בקיבוץ עבד אורן בענף הפלחה. הוא אהב את העבודה והרגיש קשר עמוק למקום עבודתו; אורן כמו אורן - מתמסר עד הסוף, עובד בטירוף שעות על גבי שעות, ללא חשבון ובמסירות אין קץ.
ביום 27.11.2003 התגייס אורן לפלחה"ן "צנחנים". מתחילת הדרך אותר לפיקוד בשל היותו בעל ערכים, יכולת מנהיגות, אחריות, מוטיבציה ואחוות לוחמים. אורן סיים מסלול ארוך וקשה ולאורך כל הדרך היה מהאנשים שהובילו ודחפו את הצוות קדימה. הוא הצטיין בכל תחום אפשרי - ניווטים, חבלה ועוד ועוד. תמיד שאף לשלמות ומצוינות והיה חבר מסור ונאמן בשעת צרה. בכל מצב ובכל מקום תמיד ליווה אותו חיוכו הרחב והטוב.
הקשר המיוחד של אורן עם הצוות שאתו עשה את מסלול ההכשרה, הוביל אותו לוותר על תפקידו כסמל של הצוות הצעיר, "הגורים", כפי שכינה אותם. למרות הפצרות מפקדיו כי יישאר בהדרכה, ואף כי נותרו לו חמישה חודשים בלבד לתום השירות, החליט אורן לחזור ולשרת עם חבריו לצוות. כשמפקדו, רם הרוש, נפצע, הוטל על אורן למלא את מקומו ולפקד על הצוות שבו שירת כאחד מהחיילים.

סמל-ראשון אורן ליפשיץ נפל במלחמת לבנון השנייה ביום י"ד באב תשס"ו (8.8.2006). בעת פעילות בתוך בינת ג'בל, נפצע סמל-ראשון מורן כהן, חייל מהפלס"ר, ומשך שעות רבות התנהל הקרב ואי אפשר היה לחלצו. על הצוות בפיקודו של אורן הוטל להשתלט על בית כדי להוות כוח תצפית, חיפוי ועתודה לחילוצו של מורן הפצוע, שמאוחר יותר נפטר מפצעיו. אורן הוביל את הצוות. לאחר שכוח החה"ן השתלט על הבית, הספיק אורן לחלק את הצוות לעמדות. כאשר עמד בפתחו של אחד החדרים, נפתחה על הבית אש תופת. אורן נפגע מכדור בודד בחזהו. הוא הספיק לומר "חטפתי" ונהרג במקום. בהמשך הסתבר כי נפל מאש כוחותינו.
אורן חולץ ללא רוח חיים בעוד הלחימה נמשכת, בזכות גבורתם ומסירותם של צוותו, צוות הטנק מחטיבה 188 ומסוק חיל האוויר שהשתתפו בלחימה. בן עשרים ואחת ושישה חודשים היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין שבקיבוץ גזית. הותיר הורים, שני אחים ואחות. הסבא מיגל והסבתא בטי, בני משפחה רבים - חלקם בארגנטינה - וחברים אין ספור, נותרו כואבים ומבכים את לכתו.

מעל קברו נשאו הוריו דברים: "המומים, כואבים ומסרבים להאמין. מישהו לקח לנו את ילד 'השוקולד' שלנו. שחור מבחוץ, ומבפנים לבן כמו נשמה זכה וטהורה עם לב זהב ענקי שהספיק לכולנו ועוד יותר. עם האופי הקוצני והקופצני הזה שלך, לא יושב לרגע. כולנו ידענו, המסיבה מתחילה כשאורן מגיע ואז צעקות, וויכוחים, מכות, המון רעש, כי אורן זה מעבר לרעש בית, רעש שמח. הילד היפה, החייכן, האמיץ, מפזר החיוכים, האהבה וטוב הלב לכל עבר. מה לימדו אותך בבית ילד? שצריך לתת כל כך הרבה לעולם, לחברה ולחברים, להציל את כולם, ואת עצמך שכחת? אתה שתמיד אהבת את היחד הזה, של המשפחה והחברים, איך זה קורה שאנחנו כולנו יחד ואתה עכשיו לבד? ילד שלנו, פערת בתוכנו חלל עמוק, עד בלי סוף. לעולמים תלווה אותנו דמותך המאושרת, הצוחקת, שופעת שמחת החיים והאהבה. בכל מקום ובכל רגע נראה את חיוכך הענק וצחוקך טוב הלב. כל יום איתך עשה אותנו עשירים ומאושרים ועכשיו נשארנו איתך צעיר לנצח. ממישהו כמוך אין פרדה, רק אהבה ואהבה ואהבה. אבא ואימא".
הספידו רב-סרן דרור שאול, מפקד פלחה"ן צנחנים: "אורן, חייל אהוב שלי, אני כותב את מילות הפרדה ממך ולא מאמין שרק לפני רגע דיברנו על תפיסת הפיקוד על הצוות לאחר פציעתו של רם. ואתה בציניות הכל כך אופיינית לך שאלת לגבי המשך הקידום המהיר. ההיכרות האמיתית שלי אתך החלה לפני כחודשיים וחצי, עת חזרת לצוות לאחר תקופת פיקוד כסמל צוות טירונים בבסיס הדרכה, תפקיד אותו ביצעת בהצטיינות. חזרת לצוות הבוגר וכיאה וכמצופה ממפקד מיד ביקשת להיות סמל הצוות, הבכיר והמקצועי ביחידה - צוות סמ"רים (סמלים ראשונים).
למרות שמדובר בתפקיד קשה, הכרוך בפיקוד ישיר על חבריך לצוות איתם גדלת, הוכחת מיד שהאישיות הכובשת שלך והמנהיגות הטבעית הם הכוח המניע. לפני שלושה ימים נתקל הצוות בחוליית מחבלים בתנאים קשים, רם המפקד נפצע ואתה תפסת מיד פיקוד על הצוות עד לסיום הלחימה.
הובלת את הצוות בהתקפה ובחילוץ הנפגעים. אתמול בצהריים כשנפגע מורן, לוחם מהפלס"ר, והועלה הצורך המיידי בחילוצו באור יום, היה לי טבעי לקרוא לך ולצוות למשימה. מיד חילקת לצוות הוראות, גזרות אחריות, ווידאת שכולם מכירים את המשימה היטב. במשימת גבורה זו, להצלת חיי הפצוע, נפלת. אורן, עברנו היתקלויות לא מעטות בחודש האחרון שבסיומן ידעת תמיד לזרוק את ההלצה הכל כך מנוגדת למצב בו היינו, אבל הרי לכעוס עליך - אי אפשר. הרבה שיחות נפש ניהלנו בין הקרבות. לא הפסקת לספר לי על אחיך הקטן, על התכניות ממש לעוד חודשיים-שלושה, כשתשתחרר, על הכלב החדש שתקנה וששמו יישא את שם אחד הכפרים שכבשנו... למדתי להכיר אותך מקרוב והתפעלתי מהיכולת שלך להישאר קר רוח, לפקד, מהחיבור לכל אחד הלוחמים שהיה בנימי נפשך וסמכתי עליך. כל כך סמכתי עליך. אני נפרד ממך היום, מול הקבר הפתוח, כאוב ומר. לא הצלחתי להחזירך הביתה בשלום. מבקש את סליחתך ויודע שאם רק היית כאן היית עונה לי איזו תשובה צינית שבחיים לא הייתי חושב עליה. ... לעולם לא נשכח את ליפשיץ היקר שלנו, סמל הצוות הנערץ והאהוב, עם החיוך הענק שהפך לסימן ההיכר הבלתי מעורער שלו".
ביום השבעה למותו דיבר יאיר, לוחם פלחה"ן צנחנים, בשם הצוות: "... הלוואי שהיית יודע כמה אוהבים יש לך, ליפשיץ. כמה מעריצים, כמה חברים, כמה אנשים. ... תמיד בלטת אורן ... כולם ראו בך מפקד עתידי, אדם אחראי שראוי לפקד על צוות ... התחברת לכולם בזכות האופי הנפלא שלך. בעזרת טוב לבך פיקדת בהצטיינות על חייליך, עזרת רבות לחיילים הבודדים בפלוגה, שברת שיאים, הגשמת חלומות והכול הלך לפי התכנית... ... כולם צעדו אחריך ללא חשש ליפשיץ, כולם הלכו אחריך בראש מורם ובביטחון מלא, אורן... נשארנו כאן היום, מסרבים להאמין, נאחזים בציניות ובהומור שלך, נזכרים עד כמה אהבנו ועדיין אוהבים".
מפקד המחלקה של אורן בתקופת ההדרכה בבא"ח: "... הכול אצלו תמיד משופצר, נראה מדוגם, חייל למופת, מפקד עם דוגמה אישית. מפקד עם רוח פיקודית ועם תובנות שהתאימו לצורת הפיקוד והאמונה שלי ולכן גם בתחום הזה התאמנו כמו כפפה ליד...".
דברי "הגורים", הצוות הצעיר שהדריך אורן בתחילת המסלול: "... לימדת אותנו שגם כשהכי, הכי קשה וכבר אי אפשר יותר, מה שנכון לעשות הוא לעזור לחבר ואז קצת יותר קל, מתברר. וכשהיינו בשטח וכמעט לא היה מה לאכול, הראית לנו כיצד להכין ארוחות מצוינות, ולפעמים, מה שחשוב הוא איך מגישים את האוכל ומהן הכוונות האמיתיות. לימדת אותנו התחשבות ועזרה הדדית, חברות ועבודת צוות. ... הגורים שלך קצת גדלו ואפילו הצמיחו רעמה קטנה, וכל זה בזכותך. אנחנו כבר מנווטים לבד, ומעמידים מסדר לבד. אבל בעצם אנחנו לא לבד אלא ביחד, כי כך לימדת אותנו, שהכי חשוב זה הרעות והעזרה לחבר, כי זה מה שבסוף יישאר. כך האמנת וכך פעלת בדרך של דוגמה אישית, אמיתית. ומה שנשאר הוא טוב הלב והנתינה העצומה שלך לעולם".
ב-25 באוקטובר 2007 נערך טיול לזכר נופלי עמק יזרעאל במלחמת לבנון השנייה, אז הקריא שלומי, חבר מהצוות של אורן, דברים לזכרו: "כשזוכרים את אורן לא חושבים על אותם 'מתים מושלמים' שתמיד מספרים עליהם, אורן הוא ההפך הגמור מהם, ומי שמכיר אותו מבין את הכוונה ומדוע זה מה שהופך אותו לכל כך אהוב. אורן הוא הילד הכי גבוה בכיתה והכי שחור בכיתה. מאז הצבא הוא הפך להיות גם הכי בריון בכיתה, אבל חוץ מהצבע אין הרבה דמיון בינו לבין איך שהיה נראה בילדות - ילד קטן, רזה ומשקפופר. יש לו הליכה מיוחדת, מתנדנדת כזאת, שאפשר לזהות ממרחקים, וגב קצת כפוף בעקבות סלטה לא מוצלחת מצמרת של עץ. ההישגים שלו ממש לא באו לו בקלות. ... גם שם חדש הוא קיבל - 'נח'לה' - כמו הקפה השחור, שהפך לשם הרשמי שלו מכיתה ח' בערך. בצבא הוא הצטיין בזכות אימונים מפרכים עם תרמיל מלא אבנים על הגב וקלשון ביד ושעות על גבי שעות של ריצה. אחר כך כבר לא התפלאנו כשהוא הגזים עם הרעל הצבאי וכתב באמצע המדרכה בקיבוץ 'צוות אטיאס נוב' 3'. בכלל, בצבא הוא פרח וגדל המון מבחינה פיזית ומבחינה נפשית. הוא אמנם סבל במסלול כמו כל חייל קרבי, אבל הכיר שם חברי נפש. הוא לא ויתר על קורס מכ"ים ובזכות החינוך שלו כ'מפקד הסמל' יצאו לו גורים לתפארת. גם כחייל הוא היה 'שטותניק' ובשביל הצחוקים הצטרף לכל מרד של הצוות, אבל בשנייה נהיה מערכתי כיאה לסמל של הצוות, וכשהיה צריך הרבה קור רוח וחיילות הוא לא חשב פעמיים. ... אבל מה שמאפיין את אורן יותר מהכול זה הצחוקים. היינו יכולים לשבת שעות בלי לדבר על שום דבר רציני ורק לצחוק. ... אבל לצד הצחוקים עם אורן אפשר לדבר ברצינות. הוא אוהב לספר על עצמו ולהתייעץ בכל מה שקשור למערכות יחסים עם החיילים שלו, החברים שלו, וכמובן החברות שלו. הוא גם אוהב להקשיב, לייעץ, תמיד עם נימה של צחוק ולמרות שניסה תמיד לשחק אותה מאצ'ו, גם לו נצבט הלב מבחורה.
ובגלל כל הדברים האלה, בגלל שהוא לא מושלם בדיוק כמונו אבל הכי מושלם כמו שהוא, הוא כל כך אהוב. ולנו נשאר רק לזכור, להמשיך לספר עליו ולהתגעגע".
במלאות שנה לנופלו נשאה דברים אחותו קרן: "ברגעים שנדמה שנאמר כבר הכול, בעצם כלום עוד לא התחיל להיאמר, וברגע שנדמה שאי אפשר להרגיש געגוע יותר מהרגע הזה, מגיע לו געגוע חדש, מציף וכואב. בימים אלו שאינך, אני כל כך איתך. בכל רגע של חולשה לשאול מה היית אומר לי עכשיו? ולהעלות חיוך שנזכר בחיוך שלך. ובכל רגע של אושר נחשף - להתכווץ מתחושת ההחמצה. ... השנה הזו הייתה כואבת מדי אבל תמיד הרגשתי עטופה ונתמכת מכל חברות שהייתה לך, שחשפה אותי לאנשים מדהימים. אולי הם כאלו בגלל מי שאתה או אולי בגלל מי שהם. כל אחד מהם מביא משהו ממך שכל כך מרגיע. להגדיר את הזמן שעבר כשנה מוסיף משקל כבד לכאב והגעגוע רק מתעצם, ואותם רגעים נוראים שהיו לפני שנה מורגשים כעת כל כך טריים. לוקחת אותך אתי לכל מקום.
הכנתי שיר שאותו כתבתי לאחר שיונתן הדסי נהרג וכשאתה היית בלבנון, כשבוע וחצי לפני נפילתך. לא העזתי להאמין שהשיר יקבל אי-פעם משמעות אמיתית, אך הוא קיבל אורן, כמה הוא קיבל".
שירה של קרן, "תגיד לי לאן", הולחן בידי גדעון ריקרדו: "לא צריך למות שתדע שאתה חשוב / לא צריך דמעה שתדע שאתה אהוב / לא צריך מילים כי אני כבר פוחדת / לא רוצה זיכרון כי השליטה אובדת // אז תבוא אל תחזור / בלעדיך הלב יעצור / אז תגיע אז תודיע שאתה כאן // לא צריך למות שתדע שאתה אהוב / לא צריך דמעה שתדע שאתה חשוב // לא צריך להתפקח כי אתה לא כאן / רוצה להיות אתך, רק תגיד לי לאן".
כתב אחיו הצעיר אלמוג: "... אורן, כבר לא מייצרים אנשים מהסוג שלך. אתה יחיד במינו, שלמרות הקשיים והמערבולות אתה עברת הכול, אמנם בקושי, אבל עברת, ועל זה אני מעריץ אותך ועל עוד המון דברים".
לציון יום הולדתו העשרים ושניים של אורן ערכו בני המשפחה, קרובים וחברים, טיול בנחל תבור, המקום האהוב על אורן.
על קברו של אורן נחקקו המילים: "עינך השחורות והיפות, החיוך הענק וים של אהבה ילוו אותנו לנצח".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן לגילה ולחיים. נולד בירושלים ביום י"ב בתמוז תשמ"ג (23.6.1983).
אח צעיר לשירה וליהושע ואח בוגר להלל וליונתן. נעם היה תינוק מתוק ורגוע. כבר בשלבים מוקדמים התברר שהוא שובב גדול וגם חכם גדול. "כל אחד ציין את השובבות שלו", מספר אביו, "ביום ההולדת בגן, אותה גננת שנהג להוציא לה את הנשמה בירכה אותו שימשיך להיות שובב. כי הוא היה השובב הישראלי הקלאסי - שיגע את כולם, כולל הוריו, אך היית חייב לאהוב את החום שלו, את השמחה שלו, את האינטנסיביות שלו."נעם למד לקרוא בגיל צעיר בתלמוד תורה של חב"ד, ולכן דילג על כיתה א' ונכנס היישר לכיתה ב' בבית-הספר היסודי "חורב" שבירושלים. שם, מצד אחד, הסתבך תכופות עם המורות, ומהצד האחר הפליא את כולם בידע נרחב ובתפיסה מהירה ועמוקה של החומר הנלמד.

בשנת הלימודים תשנ"ח, בהיותו בתחילת כיתה י', החל נעם ללמוד בישיבה התיכונית לחינוך תורני-סביבתי במצפה רמון, שם פרח, טייל וסיים בהצלחה את לימודיו, אך חשוב מכך - גיבש לעצמו השקפת עולם ודרך חיים. מספר האב: "לעולם לא אשכח אותה קבלת שבת בשבת ההורים האחרונה כאשר התפללנו על שפת המכתש - נוסח קרליבך - ונעם עבר לפני התיבה. שם, ביופי של הטבע שנעם כל כך אהב, ברוגע של בין השמשות במדבר, פתאום נתברר לי איזה בן תורה הוא ילד החמודות שלי".

בתורה נעם מצא את עצמו והשקיע בה את כל כולו. דרכם של הרב קוק ותלמידיו דיברה אליו, ובסיום לימודיו התיכוניים, המשיך לישיבת "איילת השחר" באילת, שם מצא בית אמיתי. בן תורה הוא היה, אבל מן הסוג המיוחד לנעם: נשאר מצחיק, חייכן, שובב. הוא גייס את כוחותיו ללימוד תורה, להתנדבות במסגרות חינוכיות שונות, לגיבוש הישיבה והחברה. נעם, שחונן בכוחות גדולים, לא הפסיק לעבוד על עצמו ולהתקדם. את נפשו מילאו שאיפות גדולות - להיכנס לתחום החינוך והרבנות, להתמסר לעם ישראל.

באפריל 2004, לאחר שלוש שנים וחצי של לימוד בישיבה הגבוהה, התגייס נעם לחיל השריון במסגרת ה"הסדר". בדצמבר 2004 יצא לקורס מפקדי טנק. כשהשתחרר, בנובמבר 2005, לקח פסק זמן של מספר חודשים מן הלימוד בישיבה. במהלך חודשים אלה שימש כמשיב בבית-המדרש של ישיבתו התיכונית במצפה רמון, ולאחר מכן הדריך טיולים - באופן מקורי ומפתיע - בבית-ספר שדה "אל ארצי" שבאילת. נעם אהב את ארץ ישראל בכל רמ"ח אבריו, והאמין שטיולים הם כלי חינוכי מאין כמוהו. הוא שאף לפתח שיטות הדרכה חינוכית של טיולים, ואף התחיל בכך בטיולים הספורים שהספיק להדריך. בחודשי חייו האחרונים כתב חומרי הדרכה לטיולים המציגים הן היבטים גאולוגיים, ביולוגיים והיסטוריים והן היבטים רוחניים ומחשבתיים.

לאחר פסח תשס"ו חזר נעם ללימודיו בישיבת "איילת השחר". הוא הרבה לכתוב - בעיקר לעצמו - מחשבות, רעיונות, תכנונים וחשבון נפש. במכתב ששלח לאמו כתב, בין היתר: "... בסך הכול רובנו מרגישים שחיינו מצליחים להיות מוסריים. אחרי הרבה טלטולים מצליחים להתייצב כלכלית, מצליחים להתייצב נפשית, למצוא את הדרך ליישם ולו במעט את האידאלים שלנו. אך ישנו צליל רחוק, עמוק, קצת עמום, שצורם. כשעומדים לרגע, וחושבים על מה שחלמנו בגיל הנעורים: לתקן את כל העולם, שכולו יהיה טוב, כולו יהיה אידאלי. לתת לטוב לנצח. השאיפות האלה, לא רק שלא מתקיימות: כל העניינים הכלליים נראים כאילו הם רק הולכים ומידרדרים, ואין פתרון - מקסימום איזה שקט זמני מתוח. כל הצד המוסרי של החברה מידרדר בהתמדה, הכלכלה מידרדרת, הפער בין השכבות גדל, המצב הביטחוני נראה חסר תקווה ... והכי נורא - אנו גם הפסקנו לשאוף. ברור לנו שאין שום סיכוי.

יש לכאורה תשובה פשוטה: כל החלומות האלה הם שיגיונות של גיל הנעורים. ובאמת מצבו של האדם בעולם הוא: לנסות לא להתפרק על אף כל המציאות מבחוץ המנסה לבלעו ולגרום לו להפסיד במלחמות החיים, או יותר גרוע מזה - להפוך אותו למכונה הפועלת על כוח ותאווה, כמו כל השאר. ... העולם כולו אף פעם לא יהיה טוב. הטוב לא ינצח - מקסימום ישרוד. ... ואני עומד לי יום אחד באמצע התפילה, ופתאום שם לב למילים שאני אומר, ונדהמתי. אני עומד ומבקש בפה שלי את הבלתי הגיוני: אני עומד ומבקש את המצב השלם והעליון של עם ישראל. ... זה מה שאנו מאמינים שיצא מהעולם הקשה הזה, שכולו יהיה טוב. ולא רק חלום ורוד מופשט כזה, אלא טוב מוגדר, ממשי. ואין דבר בטוח, כמו שבטוח שהעולם יגיע לגאולתו".

ביום הולדתו האחרון, אז מלאו לו עשרים ושלוש שנים, זכה נעם להתארס עם שרה שהכיר ב"אל ארצי". השניים תכננו להינשא בי"ז באלול תשס"ו ולהתגורר ביישוב עלי, שם בחר נעם ללמוד. אך כל התכניות נקטעו.

בראשית חודש אוגוסט 2006 גויס נעם למילואים ב"צו 8" ונסע צפונה לקחת חלק במלחמת לבנון השנייה, בהאמינו בצה"ל ובזכותו של העם הקדוש להגן על עצמו ולשבת בטח בארצו.

לאחר מספר ימי המתנה נכנס נעם ללבנון בשיירה של טנקים, כשהוא משמש כטען של מפקד הפלוגה רב-סרן יותם לוטן. שעות ספורות לאחר כניסת השיירה ללבנון, ביום י"ג באב תשס"ו (7.8.2006), פגע טיל בטנק. מהפגיעה נהרגו במקום נעם ויותם.

נעם הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר הורים, אחות ושלושה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

הספידו חיים, אביו: "... החיוך הזה. איך אפשר לשכוח אותו? אם לנעם היה סמל מסחרי, זה היה החיוך שלו. ... אני לא רוצה לצייר את נעם כצדיק הדור, כיצירה מושלמת. אך הוא היה ישר כמו סרגל ... הוא הכיר את החולשות. אף פעם לא חי באשליה עצמית, ולא הפסיק לעבוד על עצמו. הוא היה אדם עם כוחות גדולים ושאיפות גדולות - לעצמו ולעמו - ויחד עם שרה אין לי ספק שהיה מגיע. ...

אוי נעם, נעם, נעם!!! קרן שמש היית לנו! פקעת אנרגיה, שמחה מהלכת. ... אפילו אם אבכה אותך על מיטתי כל לילה עד מותי, אשמח שהבאנו אותך לעולם ושזכינו להכיר אותך".

חברים כתבו מכתבי פרדה ורשימות לזכרו של נעם.

כתב קרוב משפחה, בוגר כיתה ט': "נעם הדריך אותי בטיול השנתי במכתש רמון, בטיול לנגב. מתחילת ההדרכה כבר נוכחתי, נעם אינו מדריך ככל שאר מדריכי הטיולים העומדים ומסבירים בעיקר על הצמחים, האקלים של המקום והנוף. נעם היה מדריך מיוחד במינו שראה את עצמו כמחנך הבא להשפיע על תלמידו. בזמן שנעם דיבר השתרר שקט מוחלט, וכולם הקשיבו מרותקים למוצא פיו.

בלילה התקיים קומזיץ, ונעם דיבר על המיוחדות של המדבר. הוא אמר, שבזמן שהאדם נמצא בסביבת אנשים הוא בעצם בתחפושת. הוא לא באמת מתנהג כמו ה'אני' שלו ... אבל רק בשלווה ובבדידות של המדבר, האדם ... מתנהג כמו עצמו, ומביא את דעותיו מבלי לחשוש מה יגידו אחרים. ... עשה עליי רושם גדול, איך הוא מתחשב ורגיש כלפי הזולת".

אברך בישיבת "לנתיבות ישראל" שבעיר העתיקה בירושלים זוכר: "בסוף זמן קיץ הגיע נעם לישיבתנו, בירושלים שבין החומות, לבדוק אפשרות להיות בה כאברך. מיד כשהגיע לישיבה קלטתי שהוא בחור מיוחד. גזעי. ענווה ועוז. במשך יומיים ביני לביני עקבתי אחריו. ראיתיו יושב ולומד במין סדר עצמי ברור. ... הוא היה שקוע כל כולו בלימוד ברצינות מיוחדת, כאשר ניכר שזה נובע גם מיראת שמים אמיתית וגם מאופי חזק, מאדם שיודע את תפקידו בכל רגע, שיש לו מודעות לחשיבות מעשיו".

המפקד של נעם בטירונות כותב: "... אני זוכר, שבאופן כללי הוא היה 'בוגר מדי' ביחס לשאר החיילים. ... הוא אהב להגיד מה הוא חושב, גם למפקדים. אבל היה לו תמיד השכל איך להיות קצת חצוף - אבל בלי לקבל עונש. ... היה ממש כיף לעבוד אתו ו'לקרוע אותו', כי הוא היה מתאמץ, מתעצבן, מזיע - עד שהיה טוען את הפגז. היו כמה פעמים שתוך כדי הטעינה והמאמץ הוא היה שוכח שהוא חייל, אבל זה היה בסדר. כי בסגל היו רגילים שמאירסון לא תמיד מתחשב בכללים הרגילים של סגל וחיילים...".

תלמיד צעיר ממנו מן הישיבה באילת כותב: "זכיתי להיות חברותא של נעם בגמרא במשך חצי שנה ... עם נעם בעיקר הייתי מתווכח. אבל ויכוחים עם נעם - המיוחד שבהם היה שהם היו מקדמים. מעולם בוויכוחים הללו לא הייתה חס וחלילה איזושהי טינה אישית, אלא הכול היה על מנת להתקדם. ... נעם לימד אותי איך על כל סוגיה אפשר להתבונן מהמון זוויות, וכולן מאוד אמיתיות ברוב הפעמים. משם והלאה כל הלימוד שלי היה נראה אחרת".

חבר מן השיעור של נעם באילת מספר: "... נעם תמיד אהב שנינויות ובדיחות שצריך חוכמה כדי להבין אותן - וממש ממש התפעל. כשראה בלו"ז של היישוב כפר דרום הודעה על משחק כדורסל במוצאי שבת, הודעה ששילבה ביטוי משירי שבת עם המילה כדורסל : 'כאלה חיים אני רוצה. בכזה מקום אני רוצה לגור, שאפילו משחק כדורסל הוא חלק לא נפרד מתוך 'חיים של תורה'. כמו שלכל דבר יש זמן ועת, עת גם למשחק כדורסל. הכול הוא חלק מ"חיים של תורה" ולא סתם משחק והתפרקות'-".

בטקס הנצחה בישיבת אילת נשא דברים חבר וחברותא של נעם: "כל שנות היכרותי עם נעם הוא הלך הלוך ודבר. הלוך ודבר שיחות עומק חודרות, הלוך והסבר אפילו עניינים מסובכים ומורכבים בבהירות ובכישרון לחבר לילד או לקבוצה. הלוך ודבר בנועם דברים החודרים אל הלב. ובייחוד הלוך ואמור את האמירה החיה הייחודית העמוקה והאמיתית שלו.

... נעם יעקב היה חוזר גם על פכים קטנים עד שאת הכול הכול, את כל החיים הוא העלה אל הטיסה הזאת של גובהי מרומים. זאת הייתה דרישתו של נעם. מצד אחד את גובהי הגבהים של הרוחניות ומצד שני את עומקי העומקים של הנפש. הכול צריך להיות מופנם וחי. ...

עקשן גדול היה נעם. כשהחליט מהי המטרה שאותה הוא צריך להשיג היה משיג אותה ואין זה משנה כמה מאמץ ועבודה נדרשו לשם כך. נראה לי שכוח הרצון הזה הוא שעמד לו כדי להוציא אל הפועל את כל אותן המידות המיוחדות והטובות שפגשנו אצלו. גם ללמוד בישיבה לא תמיד היה לו קל, אדם חי ותוסס שכמותו, ובכל זאת החליט והצליח לשמור על תסיסתו החיה ועם זאת ללמוד ולהצליח בישיבה. ... שלם ונעים היה במעשיו, תמיד עורר סביבו שמחה וחיוך. פעם אמר: 'יש אנשים שיודעים להצחיק, אני פשוט אדם מצחיק' -". חבר צעיר מן הישיבה במצפה רמון כותב: "... לימדת אותנו הרבה. לימדת אותי הרבה על העולם, על עם ישראל ועליי. לימדת אותי ללכת עם הכישרונות שלי, עם מה שאני אוהב ומה שאני טוב בו. ... כשאני חושב עליך, אני חושב על חליל. כן, כן, כלי הנגינה ההוא, שקולו ערב וצח אך קטן ולא מתבלט. שאם נושפים לתוכו חזק מדי הוא יזייף. אבל שאדם יודע להפיח בחליל את הרוח הנכונה מנגינתו עולה מעלה מעלה ומושכת אתה את השומעים. המנגינה שנשמעה ממך, נעם, היא כזאת שכל המקשיב לה היה מתחבר לעולם שלך ועולה אתך במעלות הקדושה. אבל המנגינה הזאת לא פסקה. אלו שזכו להיות לצדך זכו ללמוד את המנגינה ולנגן אותה. מנגינה נעימה, מנגינת נעם".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן שלישי למשה (שלמה) וריבה-רבקה, אח למיטל-טלי (חנה), להדס (תחיה) וליהודה (נתן). רפנאל, פאני בפי חבריו, נולד במושבה מזכרת בתיה ביום ה' באלול תשמ"ה (21.8.1985).
את החינוך שרכש בביתו השלים רפנאל בגני הילדים במזכרת בתיה ובהמשך, למד ברחובות בבית-הספר היסודי "סיני", בחטיבת-הביניים שב"ישיבת הדרום" ובבית-הספר התיכון "אמי"ת". בין היתר, השתתף בקורס מדריכי של"ח צעירים.
רפנאל היה מהחניכים הראשונים בסניף "בני-עקיבא" שבמזכרת בתיה. חבר שבט "עוז", מדריך שבט "אלעד" ומעמודי התווך של הפעילויות בסניף. מהכותבים, המביימים והמציגים הקבועים בהופעות ובטקסים של התנועה.
הכדורסל היה מאהבותיו הגדולות. כבר בגיל צעיר התבלט ביכולות אתלטיות מגוונות. שיחק כדורסל בקבוצת הילדים והנערים של "הפועל מזכרת בתיה" בתפקיד רכז והיה מכוכבי הקבוצה. רפנאל שיחק בקבוצת הנוער של "מכבי רחובות" והיה מקלעי השלשות המובילים של הקבוצה והליגה. הפסד אחד במחזור האחרון של הליגה מנע את זכיית הקבוצה באליפות והיא סיימה במקום השני.
בחודשי הקיץ הדריך רפנאל בקייטנות הכדורסל במתנ"ס שבמזכרת בתיה. אהבה רבה הייתה לו לילדים והם, מצדם, היו כרוכים אחריו והחזירו לו אהבה.
כבעל חוש שמיעה מפותח ורגיש, הצטרף לאחר בר המצווה לשליחי הציבור ובעלי הקריאה בתורה של בית-הכנסת הגדול במזכרת בתיה ואפילו לימד לבר מצווה והוא רק בן ארבע-עשרה.
בגיל חמש-עשרה החליט ללמוד באופן עצמאי לנגן בגיטרה. ברבות הימים, לאחר נפילתו, התברר שכתב שירים ואת חלקם אף הספיק להלחין ולשיר בהקליטו את עצמו באופן ספונטני.
רפנאל היה אחד הילדים המצחיקים ביותר. תמיד עשה חיקויים של מורים, חברים ובני משפחה. הכול קיבלו זאת ברוח טובה ונהנו עד מאוד. בהיותו בטירונות, שמעו המפקדים כי הוא יודע לחקותם וקראו לו כדי שיוכלו לחזות בביצוע בזמן אמת.
לפני גיוסו לצה"ל השתתף רפנאל בגיבושים ליחידות המובחרות והתקבל לסיירת "אגוז", אך החליט לדחות את גיוסו לצה"ל בשנה כדי ללמוד במכינה הקדם-צבאית "קשת יהודה" שבמושב קשת ברמת הגולן.
רפנאל היה אדם של חברים ותמיד היה מוקף ידידים וידידות. הוא ראה בחברות ערך חשוב מאוד, אולי אפילו עליון. זמנו הפנוי הוקדש אפוא לשמירה על קשר ולביקורים אצל חבריו הרבים ברחבי הארץ.
לאחר נפילתו הגיעו לביתו המוני חברים שרכש לאורך תחנות חייו והתברר כי רבים מהם הגדירו עצמם כחבריו הטובים ביותר.

בתחילת אוגוסט 2004 התגייס רפנאל לצה"ל לסיירת "אגוז" ועבר בהצלחה את המסלול הארוך והמפרך של לוחם ב"צוות פישר". רפנאל הוסמך כמקלען ? "נגביסט".
עם סיום המסלול נשלח להדריך בקורס מפקדי כיתות של היחידות המובחרות "אגוז" ומקבילותיה ? "דובדבן" ו"מגלן". לאחר שהדריך מחזור אחד ביקש והתעקש לחזור לצוות שבינתיים הפך ל"צוות ג'ינו", עמו יצא לקרב שממנו לא שב.
ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית לאורך גבול הצפון, בחסותה תקפו בטילים סיור של צה"ל, הרגו, פצעו וחטפו שני חיילי מילואים: רב-סמל אהוד (אודי) גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב. רפנאל וחבריו מסיירת "אגוז", שהיו בחופשה, הוזעקו לשוב מיד לבסיסם.
בעקבות חטיפת החיילים ונפילת שמונה חיילים נוספים החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה. בשבוע הראשון, על-פי החלטת הרמטכ"ל, התנהלה מלחמה אווירית.
ביום כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006), שבוע לאחר החטיפה ובעקבות קטיושות רבות שירה החיזבאללה, החלה לחימה קרקעית של יחידות מובחרות שבמהלכה נפלו שני לוחמים מיחידת "מגלן" סמוך לאביבים.
ביום כ"ד בתמוז תשס"ו (20.7.2006) הוטלה על רפנאל וחבריו מסיירת "אגוז" המשימה לצאת למלחמה באזור מרון א-ראס, צפונית לאביבים. אחת ממטרות הכניסה לאזור מרון א-ראס הייתה להפסיק את ירי הקטיושות ופצצות המרגמה על היישובים בישראל מאביבים ועד צפת.
"נופלים ההולכים ראשונה". רפנאל כ"נגביסט" בחוליית החוד היה בין מובילי הכוח שפגעו במחבלים אשר נסעו ברכב בין מרון א-ראס לבינת ג'בל. כעבור מספר דקות ספג הכוח מטר טילים ופצצות. חמישה מלוחמי סיירת "אגוז" וביניהם רפנאל נפלו בקרב.
בצהרי יום שישי, כ"ה בתמוז תשס"ו (21.7.2006), חודש לפני שמלאו לו עשרים ואחת, ליוו אלפים את רפנאל למנוחת עולמים בבית-העלמין במזכרת בתיה. רפנאל נקבר סמוך לאוהל קברו של הרב שמואל מוהליבר, מאבות הציונות המעשית ומיוזמי הקמתה של המושבה.
לאחר מותו הועלה רפנאל לדרגת סמל-ראשון. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.
לאחר השבעה, עת החזירו את חפציו של רפנאל, התגלו בנרתיקו דפים מקופלים. אז התברר כי רפנאל שלח ידו בכתיבה. על שני דפים נמצאו כתבים שהוריו רואים בהם את צוואתו.

האחד מהם הוא השיר "מדינה, שלום, דגל ולאום":
"הלילה ירד, החשכה השתררה
אנשים הלכו לישון אבל בלית בררה
ורק בחוץ המסיבה דופקת לו בראש
רק הילדה הנחמדה ממשיכה לדרוש
'אנשים טיפשים מתקרבת מלחמה
אם תמשיכו ככה לא תהיה לנו אומה'
והילדים הטיפשים ממשיכים להתמסטל
המשטרה מגיעה: 'כולם להתקפל'
מתחילה פה הפגנה 'מדינת משטרה'
ותראו בתוך שתי דקות הבעיה פתורה.

מדינה, שלום, דגל ולאום
היום כולם נראים כמו חלום
והילד הקטן שמחכה לאורח
מחזיק ביד נשק במקום איזה פרח.

ותראו אותנו לאן הגענו
רצינו שוויון ואחדות ותראו איך נפגענו
אפילו בצחוק עוד נותרה גזענות
הרשתות הגדולות הורסות את החנות
ובבית אישה עם שישה ילדים
שמעדיפה לקנות אוכל במקום בגדים
והמים אשר לא נותרו באף פינה
תסתכלו לאן הגענו, איזו מין מדינה.

מדינה, שלום, דגל ולאום
היום כולם נראים כמו חלום
והילד הקטן שמחכה לאורח
מחזיק ביד נשק במקום איזה פרח."

בין חפציו של רפנאל נמצאה הרשימה הבאה שכתב ללא כותרת:
"ישבתי וקראתי את מה שכתוב על הקלטת של ערן ודובי. היום כשאני נמצא בצבא בתור 'מפקד' (כי זה בקורס מ"כים), אני רואה את החשיבות בחינוך החיילים מאז שהם מתגייסים. לא כל אחד בא עם חינוך טוב מהבית ובטח היום שהממשלה לא מעודדת אותך להגן על הבית אלא לתת אותו, זה אפילו עוד יותר קשה. יצא לי לשאול את עצמי הרבה פעמים מה יקרה אם יום אחד גם אני איעלם, איזה חור (קטן, גדול ) יישאר? האם באמת נפלתי במטרה להגן על המולדת או שאני בעצם כלי משחק בידיהם של פוליטיקאים שדואגים רק לכיסא שלהם. אני נמצא עכשיו במרחק של שבועיים מסוף הקורס.
כל מה שאני חושב עליו זה איך יהיה במבצעית. ומה נעשה וכמה, וכמה עמוק בשטח האויב. תמיד צריך לזכור: 'אתה מגן על המדינה ולא המדינה עליך'. עצם העובדה שאתה חייל בצה"ל (לפחות איפה שאני נמצא), אומרת לי שאני פה כדי שהאזרחים במדינה יהיו בטוחים, וככל שהם יודעים פחות, עדיף. כמו שבעזרת השם אימא לא תדע מה עשיתי ומה אני עושה, ככה גם צריכה כל אם בישראל שבנה משרת בקרבי. ולא בטוח עדיין אם קצונה זה אני, מה שבטוח זה שככל שקרבי מתבכיין (גם במסלול וגם בתור לוחם), לא הייתי מחליף את זה בשום דבר בעולם, ובטח לא את ההרגשה של סיום מסלול".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

דברים שנשא עמנואל ז"ל בטקס הענקת דרגת סגן אלוף

דברי הספד של מפקד סיירת מטכ"ל

צבא וקדושה - לזכר עמנואל

לזכרו של עמנואל , חבר מהפלוגה

דברים שנאמרו על קברו של עמנואל ע"י חברון לצוות מתן כהנא

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן רבקה ואברהם. נולד ביום י"ט בחשוון תשל"ג (27.10.1972) בבית-החולים "הקריה" בתל-אביב.
אח צעיר למוטי ודובי. הוא גדל והתחנך בחולון כילד מלא חיים ואנרגטי, ונהג לרוץ על קצות אצבעותיו כשתלתליו החומים מתנופפים ברוח. מלא מרץ ושובב היה, עצמאי מאוד, וכשקנו מתנות לימי הולדת דרש לבחור אותן בעצמו. הוא אהב מאוד בעלי-חיים, ומאחר שהוריו לא יכלו להעניק לו חיית מחמד, קיבל לחילופין אקווריום עם דגים וטיפל בהם במסירות רבה - כמו שנהג בכל דבר שהיה מעורב בו.

רון תמיד היה מוקף בחברים רבים, אוהב ואהוב על כולם. מעולם לא היה אלים - לא הכה, לא קילל ולא כעס, וכזה היה גם בבגרותו - מהלך קסם על סביבתו. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "חנקין" שבחולון וסיימם בבית-הספר התיכון "הולץ עמל" שבתל-אביב כהנדסאי תעופה. מאז ומעולם נמשך למקצועות הטכניים והצטיין בהם; בבחינה הפסיכומטרית שהתקיימה בבית-הספר היסודי הגיע למקום הראשון בכושר טכנולוגי. עוד בהיותו צעיר לימים בנה דגמים רבים ומורכבים של מכוניות ומטוסים, וכשגדל, הוציא תחת ידיו עבודות נאות. רון אהב מאוד לטייל בארץ ובחו"ל ברגל ובג'יפים.

אהבת חייו של רון הייתה מסוקים ומטוסים. תמונותיהם של אלה קישטו את קירות חדרו ובמיוחד למד והתעמק במסוק ה"יסעור", המסוק שגורלו נקשר בו ושלימים, יקפד בו את חייו. רון השקיע בנושא התעופה את מרבית זמנו; הוא עבר קורס דאייה, שימש כמדריך טיסנים בגדנ"ע אוויר, בנה דגם יפה של מטוס "פנטום" ותכנן להביאו לתחרות מטוסים שאמורה הייתה להתקיים במוזיאון חיל האוויר בחצרים, אך לא הספיק לסיימו. בספר המחזור נכתב עליו: "תלמיד מסודר וחבר למופת, תמונות תעופתיות - תמיד מלקט. חשב שיהפוך בעתיד לטייס, אך התפשר על קורס דאייה מזורז. 'לילד הזה יש כוחות', כך תשמע כשעולה הוא למתח, זו ממש הצגה. בחור שכזה עם רצון של ברזל, יגיע רחוק - נא לא לזלזל!".

רון אכן הגיע רחוק. מעולם לא ידע פחד והיה מוכן לנסות כל דבר. הוא אהב את הים ועבר קורס צלילה, ובהוריו היה נוזף כי אינם יודעים ליהנות כראוי מהחיים.במחצית חודש יולי 1990 התגייס רון לחיל האוויר ושירת בבסיס תל-נוף בטייסת ה"יסעורים" מובילי הלילה. במהלך שירותו עבר קורסים והשתלמויות, וסיים בהצלחה קורס מכונאי מסוקים כבדים. את קורס מפקדי הדת"קים סיים כחניך למופת וזכה לתעודת הערכה.

לקראת תום השירות הסדיר רון התנדב לקורס מכונאים מוטסים, קורס קשה שנמשך כחצי שנה, אליו נבחרים הטובים מבין אנשי צוות הקרקע של טייסות מסוקי הסער. במהלך הקורס עוברים החניכים סדרות חי"ר, מילוט, קורס צניחה, תפעול תקלות באוויר, חילוץ נפגעים, העמסה ופריקה של לוחמים וציוד ועוד. במאי 1995 החל רון את שירותו בצבא הקבע. הוא אהב את הטייסת, השתתף והתנסה בפעולות מבצעיות נועזות, משימות הצלה וחילוץ נפגעים, משימות כיבוי אש בארץ ובחו"ל, ונטל חלק בגיחות שבוצעו לשטחי האויב. את תפקידו מילא במסירות ובמקצועיות וזכה בתעודות הוקרה והערכה רבות. 

רון הצטיין באומץ לב נדיר, ביקש תמיד להתנדב למבצעים ונפגע אם לא בחרו בו. חבריו יודעים לספר על אדם "אוהב בריות, עוזר בכול, טוב במידה בלתי רגילה, סבלן וסובלן ודואג לפקודיו". חייליו, שאהבו אותו מאוד, העידו על אהבתם אליו וכי היווה עבורם דמות משמעותית יותר מכל אחד אחר. רון היה "קצין וג'נטלמן" - נגד צנוע, שקט, לא מתנשא, רגוע ומנומס. חבריו לא קראו לו בשמו, אלא כינו אותו בחיבה "גבר גבר". סיפר אחד מהם: "ביום הראשון שהגעתי לטייסת כולם קראו לך 'גבר'. בהתחלה לא הבנתי למה, לקח לי שיחה אחת אתך להבין עד כמה שהכינוי הזה נכון. גם בתור חייל בליין, גם בתור חניך בקורס מכונאים מוטסים ידעתי שלא משנה מתי - אתה תמיד תהיה שם בשבילי. תמיד לימדת, הסברת ועזרת".

בתפקידו האחרון שירת כסגן מפקד ליין מסוקים בטייסת, ושאף להישאר בטייסת ולהתקדם לתפקיד מפקד ליין. רון השתתף ב-1,092 גיחות וביצע 1,438 שעות טיסה.

בבסיס הטייסת פגש רון בקצינת השלישות סיון ובין השניים התפתחה אהבה עזה. הם נישאו ביום 26.3.2004 וחיו כארבע שנים באושר ובאהבה בביתם היפה שבגדרה. את הדירה קנה רון עוד לפני נישואיו לסיון; היה זה אחד הפרויקטים של חייו שטיפח והשקיע בו רבות. הוא עבד קשה בטייסת ולעתים היה שב הביתה רק בשעות הלילה המאוחרות, אך היה גאה בתפקידו ומרוצה מאוד. בני הזוג ציפו ללידת בנם. רון קיבל את הידיעה בדבר היריונה של סיון בהתרגשות רבה. השניים כבר הסכימו על שם שיינתן לתינוק ואושרו של רון לא ידע גבול. הוא יידע את כל חבריו בבשורה המשמחת וכבר החל לתכנן עבור ילדו תחביבים משותפים כדיג וטיס, אך את בנו בכורו, סער, לא זכה לראות. 

רון נפל ביום י"ט באב תשס"ו (12.8.2006) בקרב במלחמת לבנון השנייה עת השתתף במבצע ההנחתה הגדול של לוחמים בעומק השטח בתפקידו כמכונאי מוטס. כשלושים שניות לאחר שהמריא מחדש, נפגע מסוק ה"יסעור" ששהה בו מטיל שירה החיזבאללה וכל חמשת אנשי הצוות נהרגו. עם רון נפלו רב-סרן סמי בן-נעים, רב-סרן ניסן שלו, סרן דניאל גומז ורב-סמל ראשון קרן טנדלר.

רון ציפה בקוצר רוח להשתתף בפעילות המבצעית. זו היתה הפעם הראשונה במסגרת הלחימה בלבנון בקיץ 2006 שבה נחת על אדמת לבנון.רון היה בן שלושים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. אלפים ליווהו בדרכו האחרונה, ועשרות זרים הונחו על קברו. רון הותיר אחריו רעיה בחודש החמישי להיריונה, הורים ושני אחים. ביום 18.12.2006 נולד סער, בנם של רון וסיון. סער הוא השם שאותו הספיק רון לבחור בטרם נהרג, ומקורו במסוק ה"יסעור" שאותו כל כך אהב ובו גם מצא את מותו.

על קברו של רון נחקקו מילות השיר אשר תארו אותו נאמנה: "פני מלאך, יפה עיניים, פני מלאך, משמיים...". לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל בכיר.רבים נפרדו מרון במכתבים, ברשימות ובשירים לזכרו.

כתב שמוליק, חברו של רון לשירות: "כבר מעל ארבע-עשרה שנה שאנו משרתים ביחד. התחלנו והתקדמנו בכל דבר ביחד - אם בהסמכות ואם בקורס מכונאים מוטסים, ובסוף עבדנו וניהלנו ליין ביחד. היו לנו עוד הרבה תכניות להיות ולהצליח ביחד. תכננו כל כך הרבה דברים לעשות בליין ומחוץ לליין בערבים, והכול היה ביוזמתך. היה לך כל כך אכפת מהאנשים, מהטייסת ומהליין. התייעצתי אתך בכל דבר לפני שהחלטתי ולפני שהודעתי משהו לחיילים. ופתאום הכול נגמר, כל כך מהר, ואני לא מסוגל להאמין. ... אתה חיית את הטיסה וכל כך אוהב לתרום במלחמה. היית אחד מגדולי לוחמי הטייסת, מתנדב לכל משימה, בכל שעה, ותמיד מתלהב, רץ ומשקיע כאילו זאת הפעם הראשונה...".

כתב גדי: "משיח האדם - סבלנות, כבוד, הערכה לכל אדם סביבו באשר הוא, שקט, סובלנות, חברות אין-סופית. זה רק חלק מתכונותיך כאדם שהצלחתי להכיר. מאוד מרשים לראות איך הצלחת לדבוק בכל אלו בכל זמן ומקום, גם כשיש לחץ בעבודה וגם כשקצת עצבניים, אף פעם לא ויתרת על לחיצת יד של 'גבר' (כזו שתמיד הבליטה את כף היד המסיבית והסדוקה מהרבה עבודה במסוק). ... אזכור את מסירותך בעבודה, את דבקותך והמקצועיות הבלתי מעורערת. מבחינתי, אתה האדם המתאים ביותר לטיסות מבחן לאחר ביקורת מחזורית או ביקורת ביניים בסבלנות, קפדנות, מקצועיות ונינוחות. ... אזכור את אהבתך לטיסות, את החדווה לטוס ולהיות שותף בחוויה האווירית. ... סיימת את דרכך בטיסה שכה אהבת ועוד בפעילות מבצעית משמעותית שכל כך חיכית לה, ועוד על מסוק שהכרת אותו כל כך טוב והקדשת לו כל כך הרבה שעות על הקרקע וגם באוויר, ויחד עם חברים טובים. ... משיח, נזכור אותך תמיד, כאדם כחבר וכלוחם".

כתב עפר, חבר ילדות: "רון, אהבת את החיים והיית מקובל על כל הבריות בכל המסגרות שבהן נכחת. שפה משותפת הייתה לך עם כולם בדרכך הנעימה והמיוחדת. יקרת לי אחי מכדי שאוכל להיפרד ממך, כי בלבי היית וכך תישאר גם אחרי מותך. הלכת לי ללא עת, מוקדם מדי ירדת מהבמה שבה היית כוכב, מקור הכוח והאבן השואבת למשפחתך, לחבריך ולאהבת חייך, סיון. רון, אחי היקר. אתה תחסר לי מאוד".

כתב ברוך: "קשה לי לכתוב עליך בלשון עבר / קשה לי להאמין שזה פתאום נגמר / אני עוצם את עיניי ודמותך מופיעה פתאום / ואז אני בטוח שכלום לא קרה והכול סתם חלום / אני רואה אותך בחדר ההלבשה רוכן מתחת לארון / שורך את הנעליים, מחייך ואומר 'מה קורה היום' / אני רואה אותך בעמידה איתנה נשען על רכבך / כשהפאוץ' מונח על כתפיך, שואל 'מה נשמע' / אני רואה איך שיחה על פוליטיקה והממשלה / הופכת למעין ויכוח בין כל החבורה / אני רואה איך בטיסה הקפדת על קלה כחמורה / ואני עליך מלגלג ואומר 'עזוב, זה לא נורא' / אני רואה איך התנדבת לכל משימה מבצעית / גם אם זה כוננות והיא לא כל כך מעשית / אני רואה איך כל הזמן התלוננת שאתה לא טס מספיק / למרות שבגרף שעות הטיסה את כולם אתה משיג / אני רואה את האהבה שלך ושל השלישה / שהפכה בסופו של דבר לחתונה נפלאה / אני רואה את העצב בעיניך בזמן המלחמה /כשכולם סיפרו על המבצעים ורק אתה לא ביצעת נחיתה / אני רואה את החיבוק שבו לקחת אותי הצדה / ובישרת לי שסיון נושאת ברחמה את בנך / אני פוקח את עיניי וחושב שהכול חלום / והנה הכול חוזר כתמול-שלשום / אך לחי רטובה וכתף כאובה / מזכירות לי שנשאתי את ארונך בדרכך האחרונה / ואז מתברר לי שהכול נכון / ואני לא אראה אותך יותר רון / הלב מסרב להאמין והגעגועים צפים ועולים / היום הופך לאפל והשמים נעשים קודרים / קשה לי לכתוב עליך בזמן עבר / קשה לי להאמין שפתאום זה נגמר / ולכן תפילה אבקש משוכן מרומים / שאת נשמתך יצרור בצרור החיים".

כתב אביחי: "כמה נעים היית, מנומס וביישן. תמיד היה כיף להיות בחברתך, לעבוד אתך, לצחוק אתך, ומאוד קשה לעכל את האובדן. היית איש אשכולות, תמיד שם בשביל כולם. ... אני אוהב אותך ואזכור אותך תמיד!".

כתבה הודיה, חברת המשפחה: "הוריך הם המראה שדרכם אני רואה את אישיותך הנפלאה, ודרך התמונות שבאלבום משתקפות עיניך היפות שמספרות על נשמה מוארת ויפה מפז. עיני יהלום שנוצצות כמו הכוכבים. מי ייתן ותהיה מליץ יושר על עם ישראל, תהיה הסנגור שלנו למעלה".הוריו של רון כתבו: "הכאב והצער הם נוראיים. זו אבדה קשה ונוראה לכולנו. כולנו אבלים, דואבים ומתגעגעים לבחור הנהדר והאהוב הזה. איבדנו בן נפלא, סיון איבדה בעל אוהב ואהוב. האחים איבדו אח יקר ואהוב, בן זקונים שכל כך היה אכפת לו מכולם. חן ונדב, ילדי מוטי אחיו הבכור, העריצו אותו. ובעיקר הבן שנולד בשעה טובה, איבד אבא נהדר ואוהב וגם רון יקירנו לא יזכה לראות את בנו בכורו שכה השתוקק לו. רון בלבנו, חי לנצח. נאהב ונזכור את הבחור היפה עם העיניים היפות ובעל האישיות האנושית היפה והגבר המיוחד הזה".

לאחר נפילתו הועבר דגם מטוס ה"פנטום" שבנה רון לטייסת, שם שופץ ונצבע, ומשם הוצב במוזיאון חיל האוויר בחצרים, בליווי תמונתו והקדשה לזכרו.

קישורים נוספים ששלחה המשפחה לזכרו

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

"36 זה פעמיים חיי" סרט לזכרו של אשר נוביק.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן חילוה וסאלח. נולד בכפר יאנוח ביום 15.3.1979 למשפחה דתית. אח לג'האד, ג'אודת, אזדהאר, עאדה, חמד, סמירה, סארה, פואד ונג'אח.
וסים החל את לימודיו בבית הספר היסודי בכפרו וסיימם בבית הספר התיכון "מקיף עמל" במרכז הגליל.
בספטמבר 1997 התגייס לצה"ל ושירת בחיל הלוגיסטיקה כנהג אמבולנס ביחידה 300, תפקיד שדורש אחריות מקצועית, רוח התנדבות ועזרה לזולת - תכונות שהיו ערך עליון באישיותו של וסים. מפקדיו מספרים שהיה הראשון שהגיע לאירועים וסייע לצוות הרפואי לטפל ולפנות את הפצועים, החיילים והאזרחים לבתי החולים. וסים האמין מאוד בשליחותו והמשיך לשירות קבע בשל הצטיינותו בתפקיד.

באוקטובר 2001 החל את שירותו בצבא הקבע כנהג אמבולנס ואחראי נהגים.
וסים מונה לאחראי על הנהגים במוצבי קו החזית, התנדב לכל משימה כפי שהתנדב גם למשימה האחרונה שבה מצא את מותו. הוא דאג לפקודיו והם העריצו אותו וסמכו עליו בעיניים עצומות.
וסים נשא לאישה את אכמאל ג'הד סיף ביום ה-1.11.2003. בנם בכורם נולד ביום 10.8.2004 ונקרא ג'האד, על שם אביה של אכמאל.
ביום 12.7.2006 נפל וסים בקרב בגזרת זרעית. וסים היה בין ששת החללים הראשונים שנהרגו במארב שהציבו להם החיזבאללה ב"גדר עזריאל", שם חטפו שני חיילי מילואים: רב-סמל אהוד (אודי) גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב.

וסים הובא למנוחות בכפרו יאנוח, לאחר טקס והספד צבאי ודתי "כפישא".
בן עשרים-ושבע היה בנופלו. הותיר אחריו אישה בהריון, בן, הורים ו-9 אחים ואחיות. בנו השני נולד ביום ה-10.1.2007 ונקרא על שמו, וסים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רס"ר.
מתוך ההספד של מנחה טקס הקבורה של וסים, דודו הד"ר רג'א פרג': "משפחת נזאל היקרה, היום אנו מלווים למנוחות את בנכם היקר וסים שנפל אתמול בהתקלות עם מחבלי החיזבאללה בעת מילוי תפקידו כלוחם אמיץ. עד אתמול נחשב וסים לנעדר ולצערי בחצות התברר גודל האבדה. בביקורי אצל המשפחה פגשתי משפחה אצילית, מאופקת, מקבלת את מר גורלה ומתפללת לשובם של החטופים. אין מילים לנחם אתכם".
מתוך דברי ההספד של דודו של וסים: "וסים בן אחותי היקר, ... מי יקרא לי דודי..., ממי ישמע בנך ג'האד את המילה בני, למי תחייך אשתך הצעירה אכמאל? ולמי תמתין אמך הדואגת? ואביך נכה צה"ל שעלה על מוקש בעת שירותו הצבאי ב"גדר עזריאל" למי יאמר: 'בוא עזרי וממשיך זרעי'? וסים, עם לבך הרך וחיוכך השובה אף פעם לא ששת אלי קרב, אך בהיגזר הקרב, עמדו לך ולחבריך כל העוז ומסירות הנפש ושברתם את כל שיאי ההיסטוריה...".
מתוך דברי נציג צה"ל: "היית הביטוי האנושי העליון של לב רחום ושל אחריות. היית הסמל לאנושיות, להתחשבות ולהתנדבות. כולם הכירו את תכונותיך הטובות, הדבקת את כולם בשמחת החיים שלך שהקרנת על הסובבים אותך, יחד עם החיוך שלך, עם מבט העיניים המנצנצות, המחייכות והבלתי נשכחות שלך, עם האנרגיות הבלתי מוגבלות שפרצו ממך.
"התכונה הגדולה ביותר שבה חנן אותך אלוהים הייתה התנדבותך, עזרתך לזולת ותבונתך שהייתה המכנה המשותף שעמד מאחורי כל התכונות הטובות האחרות שלך.
"וסים בן למשפחה לוחמת, שני אחיו, פואד וג'אדת, משרתים בחזית הצפון. משפחה שמהווה דוגמא לכוח העמידה האיתן של אזרחי המדינה, של שמירה על ביטחון המדינה מפני ארגוני טרור ומרצחים.
"לאביו סאלח ולאימו חילוה, לאשתו אכמאל ולבנו בן השנה וחצי ג'האד, היום כולנו דואגים לכם מאד, בכולנו אוחז הכאב והעצב באובדן הבן והבעל האהוב.
צה"ל מבטיח לכם להיות משפחה תומכת ועוזרת בכל דבר. במותך וסים, ציווית לנו את החיים. חובתנו להמשיך לפעול ללא לאות לאורה של המורשת שהותרת לנו, להבטיח חיים ביטחון ושלום למדינת ישראל.
צה"ל מצדיע לך היום ולכל הנופלים למען המולדת. יהי זכרך ברוך".
מלכה גולדווסר, אימו של החייל החטוף אהוד (אודי) גולדווסר, כותבת: "וסים, גורלות מפרידים ומפגישים / אנחנו נפגשנו / לעולם לא אכיר אותך / ואתה בני. // בני שלי ואתה הייתם כאחד / בשעה שלא ידעו מי הוא מי? / ומשעה זו, מרגע זה / בני אתה... / ולעולם הגורל הזה / שמפגיש ומפריד / יהיה משותף לך ולי. // ועל כן / בני תהיה / לעד....".
גידי נחשוני, מפקד בחטיבה, כותב למשפחה: "לא אשכח את חיוכו התמידי של וסים, את שמחת החיים ואת נכונותו לעזור תמיד בכל משימה. אחד הנהגים היחידים שעליו יכולתי לסמוך בכל עת. וסים לימד אותי והוביל אותי בצעדי הראשונים בחטיבה ועל כך אני מודה לו עמוקות".
סרן לנה קורן, רופאת החטיבה, כותבת: "וסים היה בעל לב זהב, נשמה טהורה עם חיוך ענק על הפנים, תמיד עוזר, תמיד שמח. לי הוא עזר לתפקד כרופאה של החטיבה ותמיד ידעתי שאפשר לסמוך עליו. על המשפחה הוא דיבר בלי סוף ובמיוחד על ארוסתו שהפכה להיות אשתו. הרגשתי כאילו אני מכירה אותה היטב. וסים יחסר לי ותמיד אשמור על קשר עם משפחתו כי היא כמו משפחה שלי. באהבה רבה".
בני המשפחה הוציאו לאור לזכרו של וסים את הספר "עזריאל שוכן לו בגדר", המאגד דברים רבים שנכתבו לזכרו ובהם דברי הנשיא, יו"ר הכנסת, משרד ראש הממשלה, חברי כנסת ואישים רבים.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן שושנה ושלמה. נולד ביום י"א באייר תשמ"ד (13.5.1984) בבית-החולים "אסף הרופא" שבצריפין. את שנותיו הראשונות עשה ברמלה. בן יחיד בין שלוש אחיות - נילי, קרן ודניאל. בשנת 1991 עברה משפחתו למושב בית חשמונאי שבשפלה שם גדל עדי והתחנך בבתי-הספר שביישוב. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי "איילון" והמשיך לתיכון האזורי למדעים, לאומנויות ולהומניסטיקה "הרצוג" שבו סיים את לימודיו במגמות ביולוגיה וגאוגרפיה.
עדי היה תלמיד מעורב ופעיל מאוד מבחינה חברתית. במהלך לימודיו בתיכון שימש כאחראי במועצת התלמידים וכן תפס פיקוד על ניהול קיוסק בית-הספר שהיה עוד בחיתוליו. על תרומתו הרבה לקהילת בית-הספר, זכה בתעודת הצטיינות.
במרץ 2003 גויס עדי לצה"ל. את דרכו הצבאית החל כלוחם בחיל הצנחנים, אך בשל בעיות בריאותיות נאלץ לפרוש והועבר לחיל הרפואה. אף על פי כן, לא ויתר על שירות קרבי ובעקבות השתלבותו המוצלחת בחיל יצא לקורס חובשים קרביים. הוא עבר מסלול חובשים, קודם לחובש פלוגתי ואחר כך מונה לחובש גדודי בבסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. במהלך שירותו הצבאי בבא"ח ניהל את המרפאה ואת כל הצוות בצורה הטובה ביותר - כמו שרק הוא ידע לעשות - ואף קיבל ציון לשבח על הבא"ח המצטיין ביותר בחיל רפואה.
עדי שוחרר מהצבא במרץ 2006 ולו תכניות רבות לעתיד. הוא החל לעבוד כמאבטח במפעלי התעשייה הצבאית "גבעון" והתעתד להתחיל בסתיו 2006 את לימודי המזרחנות באוניברסיטת באר-שבע; הוא דיבר ערבית שוטפת ושאיפתו הייתה לעבוד בשב"כ.

חמישה חודשים לאחר שחרורו, בסוף חודש יולי 2006, גויס עדי ב"צו שמונה" למילואים ראשונים וללחימה המתנהלת בלבנון, שם סופח ליחידת החבלה של "מגלן". ציין מפקדו: "מהרגע הראשון היה ברור שעדי הוא מנהיג מלידה, יד ימין הכי טובה שיש ומעל לכול - בן אדם. הוא היה מפקד למופת וסמל לכל החניכים. הוא עזר לכל אחד בסבלנות רבה".
ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006), חג האהבה, נפל עדי בקרב במלחמת לבנון השנייה והוא בן עשרים ושתיים. טיל נ"ט ששיגר החיזבאללה למבנה שבו שהה בכפר דבל קיפח את חייו ואת חייהם של עוד שמונה לוחמים בגדוד. עמו נפלו: רב-סרן נתן יהב, סרן ליאון שמוכר, רב-סמל ראשון אשר ראובן נוביק, רב-סמל אלעד דן, רב-סמל גלעד זוסמן, רב-סמל נאור קאלו, רב-סמל עידן קובי וסמל-ראשון בן (בנימין) סלע.
עדי הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי ברמלה. הותיר הורים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו נחקקו המילים "עדי, תכשיט שלא יסולא בפז. נזכור, נאהב ולעולם לא נשכח".
ספד לו אסף, מפקדו הישיר: "התגייסת עם המון מוטיבציה ורצון לתקן עולם. מיד כשפגשנו אותך, חבריך לתאג"ד, עוד בשבוע הגיוס, ידענו שיש לנו עסק עם מנהיג מלידה, מדריך מלידה, ויותר מכול - בן אדם. ... יצאת מהר לקורס חוג"דים. גם לפני וגם אחרי, לקחתי אותך לשיחות המוטיבציה שנתנו לחיילים שיועדו להיות חובשים-לוחמים בצנחנים. לא אשכח את מילותיך בקול שקט ונמוך, סמכותי והחלטי: 'להיות חובש זה להיות הכול. זה להציל את חבריך תחת אש. אין יותר מזה'. המשפט הזה היה מזיז הרים וגבעות אצל החיילים הצעירים ולאחריו תמיד התנדבו הטובים ביותר להגיע לקורס. ויותר מזה - התעקשת והצלחת להשלים הכשרת לוחם מלאה, כפי שרצית.

"היית חבר יקר, נעים הליכות, שלו תמיד, לא כועס ורק מרגיע ומחנך. מעולם לא כעסת על טעות מקצועית, ובסבלנות הדרכת והסברת. לא התפשרת לעולם על איכות או דיוק - בעצמך ואצל חניכיך ופקודיך. חינכת מחזורים שלמים של חובשים בחטיבת הצנחנים, אימנת והדרכת. בנית מערך הדרכה שלם ומלא. כולם הכירו אותך והתייעצו אתך. לעולם לא סירבת לעזרת חובש או חופ"ל בציוד, בטיפול או במילה טובה. הוקפצת פעמים רבות לטיפול בפצועים - חיילים, אזרחים, פלסטינים. תמיד במקצועיות, באנושיות, עם ידי זהב והרבה אהבה ושליחות טיפלת בכולם. דאגת לחיילים נזקקים בציוד וארגנת תרומות. ... תמיד שאפת לעשות למען הכלל. ... כשהשתחררת, ביקשת להמשיך לשרת כחוג"ד בגדוד חי"ר והגעת לעוצבת המילואים 'חיצי האש'. גם כאן, מתוך מסירות ונכונות לנתינה אישית, בזמן הקצר שהספקת להיות, הספקת להתחבר לכולם ולתרום מעצמך. ... עדי - היית חובש מצוין, חבר יקר, מדריך ומנהל מקצוען, ויותר מכל דבר היית אדם למופת. ... אתה תחסר לנו תמיד. נוח על משכבך בשלום ויהי זכרך ברוך".
כתבה אמו של עדי: "ילד שאהב את החיים, עם חיוך רחב על הפנים, שידע לקבל ולתת והכול באהבה. הייתה לי את הזכות הגדולה להיות אימא שלך. אהבתך לצבא התחילה עוד כשהיית בן חמש ושיחקת בחיילים, רובים וטנקים מפלסטיק, כשהקמת לעצמך מוצב שלם של צבא. וכשאבא היה חוזר מהמילואים, היית לובש את החולצה הצבאית ומחזיק את הנשק ביד וניצוץ של אושר קרן מעיניך. או כשהיינו נוסעים במכונית וראית חייל בטרמפיאדה, בכית שניקח אותו טרמפ, לא משנה כמה צפוף ולא נוח זה היה, עשינו זאת בכל זאת. כשהתגייסת רצית להיות בחיל הכי מובחר שיש כדי שתוכל לתת ולתרום כמה שיותר. התגייסת ל'צנחנים' והיית גאה, גאה במדי צה"ל. עזרת לחברים, טיפלת בפצועים ותמכת בכולם. היית מודל לחיקוי! אז עדי, מלאך שלי, תשמור על אבא ותן לו את הכוח להמשיך ולעשות את כל הדברים שנהגתם לעשות ביחד: לצבוע, לטפל בגינה ולתחזק את הבית. שמור על אחיותיך ותן להן כוח להמשיך בחייהן ולחייך. ולי, עדי, תן את הכוח להמשיך ולשמור, לאחד, לדאוג, לפנק ולשמח את המשפחה כמו שאני יודעת לעשות. ... אוהבת ומתגעגעת, אימא".
כתבה האחות דניאל: "קשה לי לאסוף את כל הדברים שרציתי לומר לך. דברים שכמה שהם יהיו טובים, לא יתארו את מי שאתה באמת - מלאך. איך שעזרת, תמכת, פרגנת והיית אחראי ומנהיג מלידה. כל אלו ועוד דברים רבים אחרים גרמו לי רק להעריך ולהעריץ אותך יותר. לימדת אותי דברים ברפואה במיומנות ובידע רב עד שחשבתי לעצמי בפנים כמה אני מעריצה אותך ורוצה להיות כמוך כשאהיה גדולה. ... אין מילים שיתארו עד כמה אני מעריכה ואוהבת אותך ובשבילי אתה תמיד תישאר גיבור".
ספד לעדי שימי, בשם חברי התאג"ד: "עדי היה מנהיג שקט. כזה שהשקט שפיזר מסביב יצר סמכות, ופשוט ידעת שיש על מי לסמוך. היית מנהיג שקט, כי ידעת לתת עצה טובה, יעילה ומיידית. היית מנהיג שקט, כי ידעת להעניק לי ביטחון בידע העצום שיש לך בטיפול רפואי. ... היית מנהיג שקט כי לימדת אותי להסתפק במועט כשאמרת 'מה לעשות, זה מה יש' כששוב התלוננתי על הנשק הארוך שנתנו לנו. ... אין לי ספק שהידע הרב שהיה לעדי בתחומי הרפואה, הצבא כמוסד ו'הדברים הקטנים' של החיילים, הוא שדחף אותי להתקרב אליו כדי להשיג איזה קצה של ביטחון בזמן שהספק וחוסר הוודאות מנצחים על הלך הרוח ואופי הפעילות. ... היינו ביחד כעשרה ימים בלבד והעובדה שאני מרגיש שאני מכיר את העלם הצעיר מספרת את הסיפור המלא על אדם שהצליח להיות אהוב על הבריות ולהשאיר עלינו את חותמו הנעים והטוב. יהי זכרו ברוך".
כתבו בוגרי שבט הצופים "להב - בית חשמונאי": "בכל פעם שראינו את עדי עם המדים או בלבוש אזרחי מטייל עם הכלב היינו מסתכלים עליו בהערצה. עדי, בעיניים שלנו, הוא בחור גבוה ותמיר, יפה-תואר עם גומות חן וחיוך כובש... ואהבה אין-סופית לעולם ולחיים. ההופעה של עדי משכה מבטים בכל מקום שבו הופיע ולמרות זאת נשאר תמיד צנוע, אוהב כל אדם, בלי קשר לדבר. למדנו עליך שידעת לחזק ולתמוך בכולם. עדי יישאר בשבילנו סמל של כוח וגבורה ובמיוחד נהיה גאים תמיד שעדי סלים הוא אחד משלנו".
במלאות שלושים יום לנפילתו, נשא דברים על קברו מפקד גדוד החבלה שאליו השתייך: "המלחמה נפלה עלינו בהפתעה. בין התאריכים 15-9 באוגוסט 2006, לחם הגדוד בגזרת דבל-רשף בדרום-לבנון. במהלך יום הלחימה הראשון, נורו טילי נ"ט אל כוח פלוגה א' של הגדוד בפיקודו של נתי, אשר שהה במבנה בפאתי הכפר דבל. בעקבות הירי, נהרג עדי יחד עם עוד שמונה מחיילי הגדוד ורבים אחרים נפצעו. האבדה קשה... איבדנו חיילים רבים. כל אחד עולם ומלואו. את עדי, הכרנו בתוך זמן ההתארגנות והאימון הקצר... עדי היה חובש מצוין! עשה את עבודתו במקצועיות, בכישרון רב ובאהבה. היה הראשון להתנדב ולדאוג לכולם, להביא ציוד יקר שחסר לנו בהתארגנות - ציוד שבהמשך עזר להציל חיים. את שעדי דרש מעצמו, הוא לימד גם את חבריו תוך כדי זמן ההתארגנות. עדי היה מנהיג! רציני בגישתו למקצועו הצבאי, בקי, יורד לעומקם של דברים. מנהיג סוחף, בעל חיוך שובה, דיבור שקט ודוגמה אישית, אשר הבין כי מנהיגות עניינה אחריות יותר מכל דבר אחר. מנהיג שתוך פרק הזמן הקצר זכה להערכה רבה מחברי התאג"ד הוותיקים והוותיקים פחות. 'מצאנו את החובש הגדודי הבא', אמרו הרופאים. מנהיג אשר יצק משמעות למילה 'אחריי' - מקצועית וגם ערכית".
כתבות רבות התפרסמו בעיתונות והאירו את דמותו של עדי שהתעקש להישאר בשירות קרבי על אף שיכול היה למלא תפקיד מסוכן פחות. בני משפחה וחברים כתבו על הכאב העצום המלווה את האובדן וסיפרו על החיוך, החוכמה וטוב הלב של עדי. חיילות ששירתו עמו תיארו אותו כ"בחור חמוד שתמיד מחייך ועוזר", "אדיב, אכפתי, מסור לעבודתו עד הסוף ותמיד שמח לעזור לחברים שלו. ... אדם יפה-תואר, כישרוני ואוהב". חברים אחרים ציינו את ביישנותו והגדירו אותו כ"עדין נפש".
גיא, חברו הטוב, כתב: "עדי היה רוצה שכולם יהיו חזקים. ... הוא דיבר על הכול, היה צנוע ורצה שהכול יסתדר, שנהיה חזקים ושלא יהיו מריבות פנימיות בארץ ובצבא".
כתב גיסו יניב: "עדי - סוג של תכשיט, מעשה ידי אמן" ובדברי ההספד על הקבר הטרי אמר: "אפילו אתמול בלילה, בנשימותיך האחרונות, אני בטוח שניסית לתת עוד קצת, כי אצלך הכול מלא. היית לי כמו אח, תמיד שם כשצריך וגם כשלא צריך תמיד הראית שאתה שם".
סיפר אלון, בן דודו של עדי: "כשהגיע זמני להתגייס, התייעצתי כרגיל עם עדי. הוא ללא היסוס המליץ לי להתגייס לצנחנים ובזכותו עברתי את הגיבוש לחיל. בשבועיים הראשונים של הגיוס שיבצו אותנו לפי גדודים וסיירות. עדי היה שייך לגדוד 202 וכמובן שאני הלכתי בעקבותיו. ... התייעצתי עם עדי פנים מול פנים אם כדאי ללכת להיות חובש והוא הסביר לי שזה הדבר הנכון לעשות. יצאתי לקורס חובשים וסיימתי בהצלחה. ... כל זאת בזכות עדי שעזר לי להגיע לכל דבר ודבר. פשוט הלכתי לפי הדרך שלו ולא חשבתי אחרת. ... עדי, רק רציתי להגיד לך שאני מתגעגע אליך...".
כתבו בני המשפחה: "עדי, רצינו להגיד תודה. תודה שהכנסת אור ושמחה לחיינו. תודה על זה שהיית אתה עם החיוך שלא נמחק מפניך, עם הרצון לעזור ולעשות כל דבר. שמור עלינו שם למעלה אבל תמיד תדע שאתה פה אתנו למטה, בלב ובנשמה. נוח על משכבך בשלום. אוהבים ומתגעגעים, המשפחה".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

 בן שושנה ושמעון. נולד ביום כ"ה בחשוון תשל"ב (13.11.1971) בבית-החולים "השרון" בפתח תקווה. אח לארז, דקל ואורן. ילדותו עברה עליו בהוד השרון, שם למד בבית-הספר היסודי "רעות" והמשיך לחטיבת-הביניים "הראשונים". בנערותו היה חניך בתנועת "הנוער העובד והלומד" בסניף גיל-עמל שבמגדיאל.
אלון המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון-מקיף על-שם "מוסינזון" בהוד השרון וסיימם בהצטיינות במגמת מכניקה ומכונות. הוא המשיך לשנת עתודה ב"מכללה הטכנולוגית ע"ש מוסינזון" והוסמך כטכנאי מכונות. כחלק מפרויקט הגמר, יצר עבודה מרשימה בתחום המכניקה.

בראשית חודש יולי 1989 התגייס אלון לצה"ל והוצב בחיל-השריון, בחטיבה 188 שבעוצבת "ברק". במהלך שירותו הצבאי הוכשר כלוחם שריון וכנהג טנק "מרכבה" סימן 3. לקראת תום שירותו הצבאי זכה, כפרס על תפקודו, להשתתף בקורס במכון וינגייט, והוסמך כמדריך קרב מגע.
לאחר שחרורו מצה"ל החל אלון לעבוד בחברת התרופות "טבע" בכפר סבא והתמיד בעבודתו כשלוש-עשרה שנים, עד יום מותו. הוא התקדם בחברה וטיפס בסולם התפקידים עד שמונה לראש צוות במפעל.
אלון היה ספורטאי בגוף ובנשמה ואהב את העיסוק בספורט יותר מכל. מאז שנת 1993 היה חבר בקאנטרי קלאב כפר סבא, וזה שימש לו כבית שני. הוא התאמן בקביעות בחדר הכושר, ובמהרה הפך לדמות מוכרת ואהובה במקום. אלון נהג לרוץ למרחקים ארוכים וכחובב ספורט אתגרי סיים קורס צלילה. לאחרונה, השתתף בקורס צניחה חופשית וסיימו בהצלחה.
היכרותו של אלון עם מכון וינגייט, שהחלה בצבא, התפתחה לקשר מקצועי וחם עם צוות המכון. בשנים 2002-1999 למד אלון בבית-הספר למאמנים שבמכון וינגייט והוסמך כמפעיל מועדוני בריאות וכמאמן כושר לקבוצות כדור. בזכות כושרו הגופני המעולה אותר למחקר אודות ספורטאים שנערך במכון; אלון גילה עניין במחקר, רקם יחסים הדוקים עם הצוות, והפך לחבר אמיתי שנכון לענות על כל שאלה ולסייע. עם סיום לימודיו בבית-הספר למאמנים עבד תקופת מה בקאנטרי קלאב כפר סבא כמדריך כושר, והיה עתיד לחזור לעבוד כמדריך בחדר הכושר הממוחשב.
בילדותו אהב אלון לטייל. הוא הכיר כל פינה בארץ ובעיקר את אזור ים המלח. עם חוג החברים הקבוע שהתהווה בקאנטרי קלאב הרבה לטייל - בין אם בשבתות בבוקר ברחבי המדינה ובין אם בחופשות משותפות בחוץ-לארץ.

במהלך הלחימה בלבנון קיבל אלון "צו שמונה". בתאריך 4.8.2006 גויס למילואים, והוצב כנהג לוחם בטנק מ"פ.
ביום ט"ז באב תשס"ו (10.8.2006) נפל אלון בקרב במלחמת לבנון השנייה, במהלך קרבות קשים בלוחמת שריון בגזרת אל-חיאם-מרג' עיון. טיל נ"ט שירה החיזבאללה פגע ישירות בטנק שבו נהג וגרם להריגתו של אלון ולפציעתם של חבריו.

אלון הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין "נווה הדר" שבהוד השרון. בן שלושים-וחמש היה בנופלו. הותיר הורים ושלושה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון.
סיפר המג"ד זיו: "... משימת הגדוד היתה לפגוע בחיזבאללה ולהרחיק את ירי הקטיושות מאזור קריית שמונה. הגדוד ביצע את משימתו, השמיד מחבלים ותשתיות מחבלים במרחב שבין אל-חיאם, בקעת עיון ומארג' עיון, ותפס עמדות באזור מארג' עיון לכיוון צפון ומזרח. במהלך ההתקדמות הלילית הקשה ותוך התמודדות עם השטח, נתקעו לגדוד מספר כלים עם בעיות טכניות. במהלך הוצאת הכלים התקועים חזרה לישראל, נתקל הכוח במארב טילי נ"ט מכיוון העיירה אל-חיאם כשבמהלך הקרב והחילוץ נפגע טנק המ"פ - הטנק שאותו נהג אלון - ממספר טילים. הצוות המשיך להילחם ותוך כדי נסיעה ירה לכיוון העיירה, אך פגיעת הטיל השלישי בטנק הכריעה אותו וגם את אלון שנהרג במקום תוך ניסיון לחלץ את הצוות מהאירוע. שלושה טנקים ונגמ"ש הנדסי נפגעו בקרב אך בעזרת פלוגה נוספת, הצליחו הצוותים להיחלץ מהמארב כשלכוח מספר פצועים בנוסף לאלון שנהרג. ביממה שלאחר הקרב, התארגן הגדוד להמשך לחימה וטיפל באנשים, כשרשמי הקרב נותרו בזיכרונם ואלון בלבם. עד תום הלחימה נכנס הגדוד מספר פעמים לשטח לבנון והוציא את כל הכלים שלו - ובתוכם הטנק של אלון - בחזרה לשטח ישראל, מתוך הבנה שלא משאירים כלים בשטח אויב. הגדוד והמשפחה איבדו לוחם אמיץ, מקצועי ונאמן, ששירת את הגדוד והמדינה במשך שנים רבות ושנהרג על הגנת המדינה."
במכתב הניחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל רב-אלוף דן חלוץ: "אלון שירת כנהג טנק "מרכבה" בגדוד השריון שבחטיבת "יפתח" של עוצבת "עמוד האש", אשר בפיקוד הצפון. מפקדיו של אלון מספרים כי היה לוחם יוצא דופן, שהפגין מסירות רבה ומשמעת עצמית ראויה לציון. רצונו העז לשרת ולקחת חלק בלחימה הוא שהנחה אותו לפעול לקידום מוכנות הגדוד למלחמה. אלון ניחן באופי מיוחד, והשכיל לשמש אוזן קשבת לכל. הוא היה אהוב ומוערך על ידי הסובבים אותו. דואב הלב על מותו של אלון בטרם עת. בטוחני, כי דמותו תאיר את דרכם של מפקדיו וחבריו."
מפקד הגדוד הספיד את אלון: "למדתי להכיר אדם טוב, חם, ערכי ושקט, שהמדינה, הגדוד והחברים לפלוגה חשובים לו, לצד המקצועיות והפרפקציוניזם שהיו חלק טבוע בחייו. התכונות הללו איפיינו את פועלו בפלוגה ב' שבה שימש כנהג מ"פ, תפקיד ייחודי השמור לנהג הטוב בפלוגה. אלון, כמפקד, כלוחם וכחבר, אני מצדיע לך. יהי זכרך ברוך."
אורנה שדה, קרובת משפחה, חיברה שיר לזיכרו של אלון: "בחלום ראיתי מלאך/ שפרש את כנפיו וחייך/ בחלום השער נפתח/ ושם אתה בגן עדן./ מלחמה עיקשת כל כך/ והקרב קשה ואכזר/ בתוך טנק אותך/ היא לכדה/ אל אימא אדמה/ ובצליל חרישי שנדם/ ובאור קלוש שכבה/ וממך זיכרון שנשאר/ ושם אתה בגן-עדן/ הכאב אינסופי וגדול/ הפרדה בלכתך עצובה/ אלון/ את ענפיך שלח/ לאוהביך/ את הירוק פזר/ בנשמתם/ ומצלך הדלק את האור/ ואת החושך תסגור/ כי בלבנו אתה/ נצור/ אלון."
לבנה, עובדת המעבדות במכון וינגייט, סיפרה על היכרותה עם אלון: "את אלון הכרתי לפני מספר שנים במסגרת איתור ספורטאים למחקר שבוצע במכון וינגייט. אלון היה אחד האנשים שהתאים לדרישות הקפדניות של המחקר, רץ למרחקים ארוכים - עם יכולת אירובית גבוהה. אלון התאים לנו - ואף התוצאות שהשיג במחקר זה היו מעל לדרישות הסף שלנו. אלון היה ספורטאי בכל רמ"ח אבריו, צנוע מאוד, נחבא אל הכלים, אך יחד עם זאת ביצועיו האירוביים שנמצאו במבדקים לא היו מביישים אף ספורטאי צמרת. עולמו של אלון הוקדש לספורט ולמפעל "טבע" שבו עבד. מאז אותו מחקר נרקמו יחסי חברות - על כל שאלה נענינו בשמחה. חודשיים לפני מותו ביקשתי ממנו להגיע לבדיקה רפואית לצרכים פנימיים של המחקר והוא נענה מיד. המשפט האחרון במפגש היה "אל תהססי להתקשר אליי לכל משימה שאת צריכה." זהו משפט שנחקק בזיכרוני ואינני יכולה לשכוח אותו. אלון היה איש בעל תכונות נדירות ואין לי ספק שאובדנו הוא גדול מנשוא."
המורה יוסף אדיב, חבר המשפחה ואב שכול, כתב: "חיל השריון, זה אלון. אלון, זה חיוך וגעגועים./ אלון, זה ציונות, חינוך ותרבות./ ואלון, זה שמחת חיים./ אלון, זה סלע ענק, בחצר הבית/ אך אלון נפל כגיבור בשדה הקרב/ ואצל שמעון ושושנה הוריו, זה כאב חד כלהב הסכין./ הכאב לא מרפא, הפצע לא מגליד./ ושוב עולים הזיכרונות, והגעגועים,/ כל אותם הסיפורים, על האחיות והאחים./ ושוב עולה מדי ערב דמותך./ אלון כבר איננו כאן מספר ימים.// אבל אלון, אתה כאן איתנו תמיד לעולמים/ בשמחות ואירועים, בשבתות וגם בחגים.// אלון זה ערבה בוכייה,/ שבכל פעם שעולה דמותך,/ זולגת מעיניי דמעה גדולה/ שמשקה את אותה ערבה בוכייה.// אלון יקירנו, תמיד אתה בזיכרוננו,/ שמך היקר אלון לנצח נצחים, בליבנו, ומול עינינו."
שיר נוסף שכתב נקרא "אלון הגיבור ואמיץ הלב": "הגיבור שהכרנו, הגיבור טוב הלב,/ שאת נפילתו, ספגנו בכאב.// הגיבור שהיה חייל נפלא,/ והקדיש את חייו למען האומה.// הגיבור שעבר חוויות נוראות,/ הגיבור שלא זכה את המשך חייו לראות.// הגיבור שהיה מסור לתפקידו/ ונפל כגיבור, ובצרור החיים תהיה נשמתו."
כתב אמנון, חבר מהקאנטרי קלאב, לפי אותיות שמו של אלון: "א - אלוהים שלנו רצינו שתדע, לקחת מאיתנו חבר מהשכונה/ ל - לא לכאלה רחמי שמים ציפינו וקיווינו/ ו - ושתדע לך אלוהים, לקחת את הטוב שבנשמה./ ן - ניחומים אין, יבשו הדמעות והסבל קשה מנשוא./ ס - ספקות רבים עוד יעלו - למה, למה דווקא אלון./ מ - מיוחד, חבר טוב, אציל נפש אבד לנו./ ו - ובכלל ספורטאי אמיתי, איש כושר ואיש של יושר./ כ - כל חייו צוינו בטוב לב, בצנעה ובמוסר גבוה./ ה - היתה לנו, חבריך הקרובים, הזכות להכירך ולהוקירך."
במלאות חודשיים לנפילתו של אלון יזמו חברת "טבע" וקאנטרי קלאב כפר סבא את "מירוץ אלון" - מירוץ וצעדה לזיכרו. האירוע כלל, נוסף למסלול ההליכה והריצה, תרגילי כושר שאלון אהב במיוחד, טקס זיכרון והפרחת בלונים.
בחדר הכושר בקאנטרי קלאב כפר סבא מתוכנן לקום קיר זיכרון על-שמו של אלון.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם הבכור של מיכל וציון. נולד ביום ח' באייר תשמ"ה (29.4.1985) בקרית שמונה. אח להדר, ירדן ואביב. לירן גדל והתחנך בקרית שמונה, למד בבית-הספר היסודי "הנדיב" במטולה ובבית-הספר התיכון המקיף "דנציגר".
מילדות נתגלה כילד מחונן השואף למצוינות. כבר בגן ידע לפתור בראשו הקטן תרגילים מורכבים והותיר את הגננות נדהמות ומופתעות. היה זה אך טבעי שבבגרותו יפנה לתחום הריאלי וילמד במגמת פיזיקה-מתמטיקה.
לכל אורך שנות לימודיו זכה לירן בתעודות הצטיינות, בעיקר בתחום הריאלי, ובסוף כיתה י' נבחר ללמוד בחופשת הקיץ באוניברסיטת תל-אביב. גם שם בחר דווקא בקורסים ריאליים והשקיע את כל יכולתו ורצינותו בעניין. בסוף קורס הקיץ נבחר כתלמיד מצטיין וזכה במחשב, אך התעקש לתרום אותו למשפחה נזקקת ולא מצא מנוח עד שהמחשב הגיע ליעדו.
לירן בלט והפגין יכולות גם בתחומים אחרים; מגיל צעיר שיחק כדורסל - תחילה בקבוצת "מכבי מטולה" ובהמשך, ועד לגיוסו - בנבחרת "הפועל קריית שמונה". כישרון מיוחד ביטא בתחום האמנות והמוזיקה. עוד בהיותו ילד צעיר גילה אהבה ומשיכה לציור - ובעיקר לאמנות הקומיקס. כדרכו התמסר לעניין, החל ללמוד את הנושא ברצינות, באופן עצמאי ויסודי, ואף פיתח סגנון ייחודי משלו. כישוריו האמנותיים לא היו מוטלים בספק ועד מהרה הפך לירן לכתב בעיתון המקומי "מידע שמונה", שם זכה לפינה קבועה שבה הציג מדי שבוע את עבודותיו. מאוחר יותר, החלו עבודותיו להתפרסם גם ב"מעריב לילדים" ולירן הוכתר ככתב צעיר. לימים, "כבש" לעצמו לירן תחום עניין נוסף כש"התאהב" בגיטרה ולימד את עצמו לנגן.

לירן היה מוכשר ומחונן, אך הפתגם "דרך ארץ קדמה לתורה" שימש אצלו כאבן ויסוד בכל הליכותיו ומעשיו. הוא היה חבר בתנועת הנוער "עיד"ן - עולם יפה דרך הנוער", תנועה ששמה לה כערך את המעורבות והעזרה לקהילה, ובמסגרת זו עבר קורס מד"צים. לירן גילה רגישות רבה למצוקותיהם של בני אדם ובעלי חיים והיה נכון תמיד לעזור ולתרום. כך, למשל, נהג להתחבר עם תלמידים מתקשים, הביא אותם לביתו והפך למורה האישי שלהם, כשהבית משמש ככיתת לימוד. כשמצא ברחוב בעלי-חיים משוטטים, אסף אותם הביתה ואימץ אותם. אחד האירועים המרגשים התרחש בילדותו, אז הביא לו אביו צב קטן שמצא בשדה. להפתעת האב לירן לא קיבל את המתנה בשמחה אלא החל לבכות ודרש מאביו להחזיר את הצב הקטן למקומו כדי לא להפרידו מאמו. כזה היה לירן, לא הפסיק להפתיע את משפחתו במעשים רבים שהוכיחו את רגישותו לסביבה. בהיותו בכיתה י"ב כתב חיבור בנושא "התנדבות קהילתית" - הנושא שהיה כה קרוב ללבו ושתוכנו משקף את אישיותו.

כשהגיעה שעתו להתגייס לצבא, בסוף חודש נובמבר 2003, בחר לירן ביחידה מובחרת ושירת כקשר בסיירת "אגוז". במהלך השירות עבר קורס מ"כים ושימש כמדריך טירונים. כמו בחייו האזרחיים הצטיין גם כאן ופעמיים זכה לקבל תעודות הצטיינות - כחניך וכמ"כ. לירן זכור כמי שתמיד דאג להשכין שלום בין החברים וכמי שהיה המפייס של הצוות. חבריו מספרים שדמה לאהרון הכהן - "אוהב שלום ורודף שלום", כך הגדירו אותו. חבריו ופקודיו תיארו אותו כאדם וכחייל שתמך, עזר ודאג לכולם. במסעות פקח עין והקפיד, למרות הציוד הכבד שנשא על גבו, לעזור ולמשוך קדימה את האחרונים.
לירן המשיך להתנדב למען הקהילה גם במהלך שירותו ופעל עם חבריו בעמותת "שמחה לילד". כתבה על פעילותו זו הופיעה באתר האינטרנט של ערוץ 10.
שלושה חודשים לפני השחרור העדיף לירן לעזוב את חניכיו ולחזור לשרת עם חבריו לצוות בסיירת. לטענתו, הוא חסר את החברים וחש שאינו יכול לנטוש אותם.
מלחמת לבנון השנייה תפסה את לירן לקראת תום השירות. תכניותיו הרבות לעתיד נגדעו כשעלה לקו החזית, ולמשפחתו וחבריו נותרו רק זיכרונות וסיפורים על מעשיו המיוחדים.

סמל-ראשון לירן סעדיה נפל בקרב בדרום-לבנון ביום כ"ד בתמוז תשס"ו (20.7.2006).
כוח של סיירת "אגוז" שהה באזור המזרחי של הכפר מרון א-ראס שמול אביבים ונתקל במחבלי החיזבאללה חמושים. כתוצאה מהאש שנפתחה לעברם, נהרגו ארבעה מחברי הכוח ובהם לירן. חילוץ הכוח התנהל תחת אש ובחיפוי מסוקי קרב. עם לירן נפלו: רב-סרן בנג'י הילמן, סמל-ראשון נדב באלוה וסמל-ראשון רפנאל מוסקל.
"לירן - ילד עם נשמה של מלאך נמצא עתה עם מלאכים", הספידו אותו בני המשפחה. לירן, בן עשרים ואחת בנופלו, הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שמונה. הותיר הורים, אח ושתי אחיות.
חבריו של לירן שוקדים על הפקת חוברת לזכרו - "חברים מספרים על לירן".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אלמאזה וכאמל. נולד ביום 2.1.1987 בכפר ג'וליס.
אח למנאר, איאד, תמר, נסים ווליד. החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "ג'וליס א'" וסיימם בבית-הספר התיכון "מקיף ג'וליס", שם למד במגמת תקשורת. בצעירותו נטל חלק בפעילויות חברתיות בתנועת "הנוער העובד והלומד", היה חניך בתנועת "הצופים הדרוזים" ופעיל בחוג המדריכים הצעירים.

תאמר היה בחור מקסים, יפה גוף, תואר ונפש, מקרין שמחה וחום, וחיוכו שובה לב. הוא היה חבר של כולם, אהוב ואהוד, ואיגד סביבו חבורות צעירים בני גילים שונים. תכונותיו סחפו אחריו רבים, וכל הסובבים אותו חפצו להתקרב אליו ולהימנות עם חוג חבריו הנרחב: "בחור זהב עם לב טהור," "אדם צדיק," העידו עליו. "תאמר אל-אבו איאד,", קראו לו. את המבטא והסלנג שלו חיקו - "טב למה," "אתתתה חושב," "סעיד". סיפר רביע, חבר קרוב: "מה שאיפיין את תאמר היתה הנונשלנטיות שלו. הוא אימץ סגנון חיים משלו, סגנון חיים שאליו סחף גם את כל חבריו... הוא אף פעם לא עשה חשבון למה שאומרים עליו כי רצה שיקבלו אותו כפי שהוא, ואכן כולנו אהבנו אותו... הערצנו אותו כפי שהוא..."
תאמר ביקש לנצל כל רגע מחייו. הוא יזם ותיכנן טיולי חברים, רכב על סוסים, רכש אופנוע והרבה בטיולי אופנועים וטרקטורונים. נוסף על כך היה מארגן ערבי הווי וקומזיצים רבים, ותמיד עמד במרכז העניינים והבילויים. חדרו היה חדר כל חבריו ומכריו - פתוח לכל, בכל עת ולכל הבא. תאמר אהב את חדרו והקדיש לו נתח מיוחד מחייו - קישט, ריהט, סידר, והתענג על כל מפגש עם בני משפחה וחברים.
בסוף חודש מרס 2005 התגייס תאמר לצה"ל ומימש את משאלת לבו - להיות לוחם בגדוד 51 של חטיבת "גולני". ל"גולני" רצה להצטרף עוד בהיותו נער צעיר, ואף ויתר על השתתפות בגיבוש סיירות, שאליו יועד, כדי להבטיח את הגעתו לחטיבה ולגדוד. לאחר כשנת שירות בגדוד 51 סיים את מסלול הלוחם, הצטרף לפלוגה הרובאית והפך ללוחם ותיק במשפחת "גולני", לוחם אמת. תאמר היה חייל מוביל, אמיץ, גיבור, עקשן, חייכן ולוחם למען המטרה, וחבריו ראו בו דוגמה, מופת ומודל לחיקוי. בחדרו שבכפר ג'וליס המתינו לו חבריו הרבים להגעתו מהבסיס; מהחדר הדהדו קולות המוזיקה שאהב וריח הנרגילה שעישן. עד מהרה הפכו הקולות והריח לסימן היכר לתאמר ולכך שהגיע לחופשת סוף השבוע מהצבא.

בתחילת חודש יולי 2006 נפצע תאמר בקרסולו במהלך משחק כדורגל עם חבריו. הוא נותר בבית, כאוב, פצוע וצולע. הכאב הפך לעצב ולדאגה, עת נודע לו כי חבריו למחלקה, לפלוגה ולגדוד הצטרפו למעגל הלחימה הרגלית בשטח לבנון. חרף פציעתו, ביקש ממפקד מחלקתו ליטול חלק פעיל במלחמה, ואולם רגלו הנפוחה ומצבו הבריאותי מנעו את הצטרפותו ללוחמי הגדוד. בדאגה, חרדה ועצב רב עקב אחר המתרחש בארץ האויב, ולבו עם חבריו.

ביום 26.7.2006 התממש חלום הבלהות, ותשעה מאחיו לנשק נהרגו במהלך מלחמת לבנון השנייה. תאמר התהלך מבולבל, עצוב וכאוב, ונפשו לא מצאה מנוח. הוא התעקש להצטרף לחבריו הנלחמים על אף מצבו ואת הטרדה והדאגה לשלום חבריו הלוחמים העביר להוריו, לאחים ולאחיות, לחברים ולבני הכפר, שהחלו דואגים מאוד לשלומו הוא.

לפנות בוקר ביום ה-12.8.2006 נפל תאמר בקרב במלחמת לבנון השנייה, בשקיף א-נימל שבדרום לבנון. עננה של אבל כבד ריחפה מעל ביתו, כפרו, ארצו והעולם כולו. בכי מר הדהד מפי המוני מלוויו למשכבו האחרון בבית-העלמין בכפרו ג'וליס. תאמר, בן תשע-עשרה וחצי בנופלו, הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושלושה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

מכתבי פרידה רבים, שירים ורשימות לזכרו, נכתבו לאחר לכתו.

נציג חטיבת "גולני" הספיד את תאמר: "תאמר, אדם ולוחם. עומדים אנו כאן מפקדים, חברים, אחים לנשק, בני העדה ובני משפחה, ומסרבים להאמין. אנו מתקשים לעכל שרק אתמול לחמת איתנו בעוז, בגבורה ובנחישות, והיום אינך איתנו. כיאה למסורת הלחימה, המסירות והנאמנות של עדתך ומשפחתך המפוארת, האמנת כי השירות הצבאי הוא ערך, ערך של אחריות ותרומה למדינת ישראל. חבריך ומפקדים מספרים על מקצועיותך הרבה, על נחישותך לסחוב אלונקה שנים-עשר קילומטר ללא חילוף. על יכולתך לשמור על מורל חבריך גם במצבים קשים, ובעיקר על ישרותך ואומץ לבך לומר תמיד את האמת ללא משוא פנים. כאחד שזכה להיות פקוד של קרובך חוסין עאמר, איני מופתע מכך, שכן ברור שזוהי הדרך וזהו החינוך שקיבלת בבית. אנו, לוחמי ומפקדי החטיבה מודים לך על הזכות שנפלה בחלקנו לשרת עם אדם כמותך. כבני משפחתך ועדתך המפוארת לומדים ממך ומדרכך ומבטיחים להיות ראויים למורשתך."

כתב סגן-אלוף יניב, מפקד היחידה: "דרכו של תומר בגדוד "הבוקעים הראשון" היתה דרך של אהבת האדם ושמחת חיים, דרך של רוח איתנה, דרך של ריעות ואחוות לוחמים. כשנודע לבנכם על הקרב בבינת ג'ביל, הוא מיהר לשוב ליחידה על אף שהיה בחופשת מחלה. במעשה זה הפגין אומץ לב ואחריות אשר נבעו מאהבתו העזה לחבריו בפלוגה, "האחים מגולני". לדאבוננו, נפל תומר בתאונה מבצעית עת שכב במארב יחד עם חבריו למחלקה. תומר ייזכר בקרבנו כבחור בוגר ואיכפתי, החושב על טובת הכלל לפני טובתו האישית. הוא שאף להתקדם בגדוד ולהיות מפקד כיתה, המחנך ומוביל חיילים ברגיעה ובלחימה, מפגין שליחות שאותה כבר לא יוכל למלא. בשמי ובשם מפקדי היחידה וחייליה, אנו מתחייבים לזכור את תומר תמיד ולחנך את לוחמינו ברוחו ובדמותו למסירות, לאחריות ולאחוות לוחמים."

תמיר, מפקד חטיבת "גולני" כתב: "תאמר נהרג במהלך פעילות מבצעית ליד חבריו שאותם כה אהב והם החזירו לו אהבה גדולה עוד יותר, וזאת במסגרת חטיבת "גולני", שאליה שאף להגיע, ולא במקרה די מייצגת את דרכו ואמונתו: חטיבה צנועה, פשוטה, אמיתית, מקצועית, חמה ואוהבת. אנחנו, מפקדיו וחבריו, לא נשכח, נמשיך ונלווה אתכם לאורך כל הדרך."

כתב עסאן, סגן-מפקד חטיבת "גולני": "זה לא משהו מובן מאליו שעוד לוחם מהעדה הדרוזית מסיים מסלול ב"גולני" והופך ללוחם בחטיבה... זו גאווה לכולנו, וגאווה לעדה ולמשפחה. זה לא פשוט בשביל צעיר שבא ממנטליות אחרת לחיות פתאום חיים חדשים. זה רק מוכיח ומראה על אישיות חזקה מאוד, על גבר לעניין."
כתב אביו של תאמר: "בני יקירי תאמר, נשמתי, אור עיני, אהובי, גידלתי אותך תשע-עשרה וחצי שנים ולתומי חשבתי שנמשיך יחד לעד ליהנות ממך, מהחיוך המדהים שלך, מהדיבור הצנוע שלך, מזיו פניך, מצניעותך, מאהבתך לזולת ומאהבת חבריך וכל הסובבים אותך... עמדת בתוקף לשרת בחטיבת "גולני", בגדוד 51, באחת היחידות המובחרות והאיכותיות של צה"ל. והיות שהיית ראוי לכך, התקבלה דרישתך באופן מידי. שירת שירות חובה במשך שנה וחצי. פרצה מלחמת לבנון השנייה הארורה ועל אף שהיית בחופשת מחלה עמדת בתוקף לחבור ליחידתך. בכך הפגנת מסירות ואומץ לב, ככל חייל אמיץ וגיבור בעת מלחמה המפגין נכונות לחרף את נפשו למען מולדתו... הצטרפת ליחידה ונלחמת בלבנון בגבורה, באומץ וברצון רב, וביום הקשה ביותר בלחימה, באותו יום ארור, נפלת כגיבור וכלוחם נועז ואמיץ בשדה הקרב, כמוך כמו עוד לוחמים גיבורים. יום לחימה זה היה עקוב מדם וביום זה נכנסה לתוקפה הפסקת-אש בין צה"ל לבין האויב האכזר. בנפילתך נקטעה שמחתנו בבית. בלווייתך השתתפו מפקדים, שרים, פוליטיקאים, אנשי דת וצעירים רבים מחבריך, שהיית אהוב עליהם מאוד. רבים באו מכל הארץ ומכל העדות כדי להעניק לך את הכבוד הראוי לך. בכך תם פרק יפה בחיינו, תקווה לעתיד, נקטעה שמחתנו, נהרות של דמעות זלגו מעינינו כולנו... נחמתנו היא בכך שנפלת למען מטרה נעלה ונשגבת ביותר ובקרב של אין בררה להגנה על המדינה והמולדת... כולנו נזכור אותך לעד, תהיה נושא שיחתנו בכל אירוע ובכל מפגש. אנו מבטיחים כי תישאר איתנו כפי שהיית, ואפילו יותר - משום שאף פעם לא העלינו על דעתנו שניפרד ממך. נוח על משכבך בני יקירי, אהובי, אור עיני ונשמתי. נזכור אותך לעד - תאמר."

מנאר, אחותו של תאמר, כתבה את השיר "לפעמים": עצוב בלעדיהם בחדרים/ שומעת את הדי קולם לפעמים.../ ולפעמים, הדממה שולטת ואיומה/ אך בלב מתחוללת מלחמה!// מספרת אני לאלוהים כמה מתגעגעת למבטים/ לאור עיניים שחסר לי, כמו פרחים/ שאהבת להריח ולגדל בכדים/ הם נבלו, אבל בנשמה הם עוד פורחים// על השדות הירוקים והשמים הרחבים/ שאתה עטוף בהם או בך הם עטופים/ על האנשים שאהבו את יפה הפנים/ את החיוך המתוק, העצוב שעוד אנו רואים// אלוהים תן להם עוד חיים/ שמחה וששון בחיים האחרים/ כי עצוב בלעדיהם בחדרים/ וכי הדי קולם עוד אנו שומעים לפעמים!"

כתב האח נסים: "עזבתנו בודדים, לבד, בטרם עת, עזבתנו בעודך עלם צעיר, מלא חיים, חיים אשר בהם חפצת ומנת חלקך מהם היתה כה זעומה, בזעיר אנפין, כטיפה בים ענק, ים כביר שהפך לים של דמעות. עזבתנו בדמי ימיך. אבלים אחי נישאר, אבלים על מות גיבורנו, על מותך, ואת שיבתנו הורדת ביגון שאולה. הלוא שכני השוכן קרוב לי היית אמור להיות וכעת אינך איתי, אחי היקר, ולא תהיה שכני בעתיד. אך הייה בטוח כי אם שכן קרוב לי לא תהיה, תהיה לי אח - השוכן בקרבי לעולמי עולמים. נוח על משכבך בשלום אחי היקר."

כתב האח איאד: "לא אשכח את הלילות הרבים הקסומים בהם ישבנו, השתרענו על עלי הדשא, צפינו בטלוויזיה, שתינו ועישנו "נרגילה", שוחחנו על הכל, על המותר והאסור, על החוויות, פשוט על הכול... בוכה אני ימים ולילות, מתעורר מסיוטים, דומע מכאב, כאב האובדן העצום. תאמר, אתה תמיד מולי, לצידי, וכך תישאר לנצח נצחים."

אוהביו של תאמר בכפר הולדתו נפרדו ממנו בשיר: "קום נא, תאמר, קוראים לך/ קום, ותראה אימא בשקט בוכה/ אחותך זועקת בכאב/ איך עקרו לה את הלב/ קום, עדיין מוקדם/ בשבילך לעצום עיניים/ מנשוא הכאב קשה/ ולבי זועק לשמים/ קום ותראה איך כולם עליך בוכים/ מי שהכיר אותך מקרוב ומי שלא הכיר/ הכאב מפלח את נשמותינו/ והדמעות זולגות מעצמן מעינינו,/ הלב נחמץ ובכאב מתכווץ/ המוות המיותר הזה איך אפשר לתרץ/ אחותך זועקת, היא אינה יכולה לעכל/ את הליכתך בטרם עת אינה יכולה לקבל/ כולנו אתכם משפחת עאמר/ אללה ירחם רוחו, תאמר."

כתב סאמר עאמר: "שוחה בתוך ברכת דמעות/ זה זמן קשה מאוד לחיות/ בלבול אוחז בתוך לבי/ גדר של חרדות סביבי// אני הולך לאיבוד/ זה לא אומר שאני לא אוהב אותך/ כי אני כן, כי אני כן// על המרפסת הקטנה/ אני זקוק כל כך לך/ תגיד למה השכנים/ נראים תמיד מאושרים// אני כותב, ואתה יודע/ שאני מאוד מאוד אוהב אותך/ כן אני כן, כן אני כן/ כן אני אוהב אותך."

סארי, חבר לכיתה, הספיד את תאמר: "אנו עומדים ברגעים אלה כדי להצדיע לך גיבור נחמד, שהפכת לדוגמה, לסמל של כולנו, היית תמיד גיבור ועכשיו אתה גיבור חלל שאותך נזכור לעד. תאמר, אחי היקר, תמיד היית דוגמה אישית לי ולכל בני השכבה. היית דוגמה משום שהיית חבר לכולם, אדיב, מנומס, שקט וצנוע. תמיד היית מוכן לתרום ולעזור לכל אחד מחבריך, מקרובי משפחתך ולכל מי שהכיר אותך. ועכשיו, תאמר, אתה הופך להיות סמל מיוחד משום שנפלת חלל בשדה הקרב במלחמתנו הצודקת מול האויב. אני וחברי בני הכיתה והשכבה מבטיחים שנמשיך לזכור את החיוך המיוחד שלך, את הבדיחות היפות, ובעיקר את האהבה ואת הידידות שהענקת לכולם."

כתבו בני המשפחה: "תאמר אהב את החיים ורצה למצות אותם עד תום, אך יד הגורל מנעה ממנו זאת וקטפה אותו בטרם עת. בוודאי היה מאוד גאה בכך שנפל כגיבור למען הגנת המולדת, ובעיצומה של מלחמת לבנון השנייה והארורה. חסרונו בולט, חדרו שומם ושקט. חיוכו חסר ובכי הוריו על אובדנו, רועם. איך נפלו גיבורים אהובים, נוח על משכבך בן, אח, חבר, אותך כולנו נזכור בכל עת ולעד. יהיה זיכרך ברוך."

סרט לזכרו

שלושה קבצי שירים (MP3) המוקדשים לזכרו של תאמר: שיר ראשון, שני (מוקדש גם ללוחמי גדוד 51 במלחמת לבנון השנייה) ושלישי

אתר לזכרו

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן עופרה בן שאנן ואלברט עמר. נולד ביום ד' בחשוון תשמ"ב (1.11.1981) בצפת. אח לעידן, מתת, אוראל ונועם. דודו גדל בקריית שמונה.
הוא למד בבית-הספר היסודי "תל חי" שבקריה והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון החקלאי המקיף "ויצו קנדה" בנהלל. לדבריו, תקופת לימודיו בבית-הספר החקלאי בנהלל הייתה היפה והמעצבת בחייו; שם ספג ריחות כפר, נהנה מהעבודה ברפת והתחבר לעבודת האדמה. ילד של טבע ופשטות היה. הוא אהב את נופי הצפון, הכיר כל פינה וכל שמורת טבע והירדן זרם בעורקיו. לטיוליו באזור רמת הגולן לקח עמו את בני משפחתו, בעיקר בעונת האביב, אז צפו בהנאה בזרימת המפלים ובפריחה המדהימה.

דודו קיים מערכת יחסים קרובה מאוד עם בני משפחתו. בכל נושא שאל לדעתם של אמו ואחיו והתייעץ כשהיה עליו לקבל החלטות. בסופו של דבר, לאחר ששקל וחשב, פעל כפי שחשב וראה לנכון. הוא היה אדם רגיש להפליא, חכם ומבריק. כבר כילד בלט בתכונותיו הרוחניות ופעמים רבות אמרה לו אמו כי הוא נמצא בספרות אחרות ולא בעולם הגשמי. היה לו כישרון להתבונן באנשים ולראות דברים החבויים מתחת לפני השטח.
דודו בלט בצניעותו. לעצמו לא ביקש כמעט דבר; בגדים, רכוש וכסף לא עניינו אותו. אף על פי שהכסף כמעט ולא היה מצוי בכיסו, תמיד הציע את עזרתו ונתן לאחרים, גם אם היה זה כספו האחרון. מוקף היה בחברים רבים מעולמות שונים שביקשו את קרבתו; תמיד אמר שמכל אחד מהם הוא מקבל משהו אחר התורם לחברות. לכל אחד ידע להעניק את תשומת הלב הראויה, השקיע והתמסר וסיפק את תחושת הקרבה המקסימלית. לכל אורך השנים שמר על קשר עם כולם וגם לאחר גיוסו הקפיד לבקר את חבריו באשר הם. לאחר נפילתו הגיעו לביתו חברים רבים מני ספור שטענו כי דודו היה חברם הטוב ביותר.
דודו אהב את החיים ולא שבע מהם. הוא הרבה לצחוק וחי ללא פחד. רוב הזמן נהג בעליצות כאילו אין מחר, שידר תחושת קלילות לכל חבריו ומכריו, אבל אחיו והחברים הקרובים ידעו כי מתחת לחזות הקלילה, גומות החן המדהימות והחיוך התמידי שהיה מרוח על פניו, מסתתר בחור שקול ורציני, המבין את קשיי החיים, מתחשב, אדם שאפשר לסמוך עליו.

פרט לאהבתו לטבע היו לדודו תחביבים נוספים: הוא אהב מאוד מוזיקה, לימד עצמו לנגן בגיטרה והתאמן במשך שעות. הלהקה האהובה עליו ביותר הייתה ה"פינק פלויד" שאת נגינתה העריך. בתקופה מוקדמת יותר של שנות התבגרותו נהג לעלות לגג עם הטלסקופ שלו ולצפות בכוכבים. תחביב נוסף שפיתח היה צילום: הוא ראה דברים, נופים ועצמים כמו שרק עין של צלם יודעת להבחין בהם.
בסוף חודש יולי 2000 התגייס דודו לצה"ל והיה ללוחם בהנדסה קרבית. במהלך שירותו השתתף בפעילות מבצעית ומילא משימות שונות בשטחי יהודה ושומרון - בטול כרם, רמאללה ועוד. לא אחת ניצב בפני סכנות וכשביקשו ממנו חבריו ליחידה לגלות דאגה רבה יותר לביטחונו האישי, הצהיר: "אל תדאגו לי, אין סיכוי שאמות באדמת השטחים הארורה, אלא בלבנון בהגנה על ביתי". כך התנבא, ולא ידע את אשר ניבא...
כמפעיל צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) ברמה מעולה היו "רבים" עליו קצינים ומנהלי עבודה שביקשו להיות שותפים שלו בכלי. מפקדיו תמיד סיפרו שדודו וכלי ה-D9 אחד הם, כמו כלים שלובים. אמו תהתה איך לדודו העדין והרזה יש שליטה מושלמת כל כך בכלי כה ענק ומאיים, והוא היה מרגיע אותה במילים "אימא, אל תדאגי לי, הכלי ממוגן וענק וכולו פלדה, שום נשק לא יכול לו". על טילים לא חלם. הוא היה רגוע ובטוח בעצמו, ולפני כל משימה היה מעשן סיגריה בנחת, לוקח הכול בקלות. אפילו במלחמה, באמצע שום מקום, במהלך ירי וקרבות, היה עוצר לרגע, נוטל פסק זמן מהמהומה המתחוללת סביבו ונרגע. אז היה ניגש למלאכה בשיא הרצינות, פורץ דרך ומקים מגננות, לא מתעייף ולא מפסיק עד אשר בוצעה המשימה במלואה ואף מעבר לכך.
לאחר שחרורו מהצבא טיפח את חלומו על הטיול הגדול שיערוך לפני הלימודים. "הנעורים קצרים וחולפים, יש לנצלם, תמיד אוכל ללמוד ולהתמסד", אמר.

ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית לאורך גבול הצפון, בחסותה תקפו בטילים סיור של צה"ל, הרגו, פצעו וחטפו שני חיילי מילואים: רב-סמל אהוד (אודי) גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב.
בעקבות חטיפת החיילים ונפילת שמונה חיילים נוספים החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה. בשבוע הראשון, על-פי החלטת הרמטכ"ל, התנהלה מלחמה אווירית. ביום כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006), שבוע לאחר החטיפה ובעקבות קטיושות רבות שירה החיזבאללה, החלה לחימה קרקעית של יחידות מובחרות.
כשפרצה המלחמה ועדיין לא קראו לו, היה דודו חסר סבלנות וציפה לגיוסו בקוצר רוח. ב-24.7.2006 הגיעה השעה, והוא עלה עם יחידתו ללבנון. למרבה האירוניה, חייו נקטפו בשבריר שנייה בכלי שחש בו כה בטוח.

דודו נפל בקרב בדרום לבנון ערב הפסקת האש, ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006). הוא נהרג מפגיעת טיל בדחפור ה-D9 שבו שהה בכפר קנטרה, עת היה בדרכו למשימת פתיחת ציר לכוחות בוואדי סלוקי. עמו נפל סמל ראשון יבגני טימופייב.
דודו שגדל וחי בצפון הארץ, נהרג למען הגנה על ביתו והוא בן עשרים וחמש. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שמונה. הותיר הורים, שלוש אחיות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו נחקקו המילים: " 'והיה כעץ שתול על פלגי מים את פריו יתן בעתו' בן, אח וחבר אהוב."

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אסתר ויצחק. נולד ביום כ"ה בתמוז תש"ם (9.7.1980) בבית החולים "רבקה זיו" שבצפת.
הילד השלישי והצעיר במשפחה. את שנותיו הראשונות עשה בקריית שמונה. בשנת 19822 התגרשו הוריו, ושלוש שנים לאחר מכן עברה האם עמו ועם שני אחיו הגדולים, אורנית וערן, לאילת. בשנת 1989 נישאה אמו בשנית ליעקב, ועידן זכה בשני אחים קטנים, מושיקו וספיר. אביו נישא בשנית אף הוא, ונולדו לו שני בנים - סער ועמית. עידן היה החוליה המקשרת בין כולם, ושימש כעמוד התווך של המשפחה. תמיד התעקש להימנע ממריבות ולימד את מכריו איך לפתור את בעיותיהם בדרך של חשיבה נכונה.

את ראשית חינוכו קנה עידן באילת, בבית הספר היסודי "אופיר", ובחטיבת הביניים "אלון". בכיתה ח' החליט, בעידודה של אמו, לעבור ללמוד בפנימייה החקלאית "כנות". בפנימייה נודע עידן כאדם נדיר עם יכולות מדהימות להשפיע על אנשים. בעזרתו נוצרו חברויות, שרר שלום בית, ונערים אשר הורעה דרכם חזרו למוטב. בשל מזגו הטוב, אי אפשר היה להיות לידו עצוב או עצבני - עידן מיד היה מרגיע או מצחיק.

עידן היה שחקן מלידה. הוא השתתף בכל ההצגות שהועלו בבית הספר ועשה זאת במקצועיות ובחן. במסיבת סיום י"ב בפנימייה שלמד בה ארגן, הנחה וגם הופיע - ועשה זאת באופן מושלם. בכל יום הולדת של אחיו הקטנים התחפש לליצן או לקשישה שמנה והצחיק את כולם. הייתה לעידן נטייה לאמנות והוא צייר ציורים יפהפיים שביטאו את נפשו הרגישה, הגדושה. בנוסף, אהב עידן לפסל והוא פיסל סוס מברונזה מדהים ביופיו.

עידן הנמרץ והאקטיבי אהב את הטבע ואת הארץ ונמשך לספורט אתגרי. הוא אהב לטפס - ואף הקים פורום מטפסים, התאמן בסנפלינג, גלש בים, צלל ורכב על סוסים.

עם גיוסו לצה"ל, ב-19.11.1998, התנדב עידן ל"צנחנים". לאחר שסיים את הטירונות יצא לקורס חובשים קרביים, כהמשך טבעי למנהגו לעזור ולדאוג לכולם. בשנת 1999, בתאונת אימונים, נפגע קשות חברו אורון פרטוק. עידן ניסה לטפל בו, אך מאמציו להצילו עלו בתוהו ואורון נפטר. אירוע זה פער פצע גדול בלבו של עידן. מאז, בכל שנה, נסע עידן לפנימיית "כנות" והשתתף בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, וביום המחרת המשיך לצפת לבקר את משפחתו של אורון.

עידן שוחרר מצה"ל בחודש נובמבר 2001, ובאמתחתו תעודת הצטיינות על תרומתו הרבה. לאחר השחרור עבד בעבודות מזדמנות וחסך כסף לנסיעה לחו"ל. לאחר שנתיים הגשים חלום ונסע לדרום אמריקה לטיול של חצי שנה. הוא פגש והכיר אנשים מתרבויות שונות, וניצל כל רגע וכל שנייה לראות כמה שיותר מקומות ואתרים. עידן חיפש את ההרים הגבוהים ביותר לטפס עליהם, וכל הזמן ניסה לגעת בשמים.

זמן קצר לאחר שחזר מהטיול התחיל עידן לעבוד בחנות הטיולים "ריקושט" שבאילת. מנהל החנות סיפר שהיו לעידן ידי זהב - הוא תיקן וסידר את כל הדרוש, והשירות שהעניק ללקוחות היה מעל ומעבר. אנשים נהנו להגיע לחנות ונקשרו אליו מאוד. לצעירים לפני גיוס, אשר עבדו עמו בחנות, היה מטיף בחיוך להתגייס לקרבי, ונהג לומר להם "אחריי לצנחנים". "הוא היה כמו אח גדול שלנו," סיפר גיל, עובד בחנות.

אחרי כמה חודשים מונה עידן למנהל החנות. בד בבד, למד רפלקסולוגיה. עידן שהאמין בדרך הרפואה האלטרנטיבית נהנה מאוד לטפל באנשים, לעתים אף עשה זאת בהתנדבות, ושמח לקבל משוב חיובי על ההקלה שהטיפול מעניק. הוא האמין בכל לבו שהחיים הם מה שאנחנו עושים מהם, ולימד אהבה וצחוק כמרפא לכל מחלה, וגישה טובה כפתרון לכל בעיה. על תחושותיו כמטפל כתב: "בזמן הטיפול עוברות בראשי מחשבות שונות. ... לעתים אני רואה בראשי תמונות שצצות פתאום כמו נופים שבהם ביקרתי בטיול או מפלי מים, וברגעים מסוימים בטיפול אני חש פתאום קשיחות בצוואר ובפנים ואני רואה קרן של אור יורדת מהתקרה, עוברת דרך הידיים שלי ומציפה את המטופל. בשלב מסוים הקרן מתחילה גם לעבור לכיוון שלי ומציפה אותי באותו זמן. ההרגשה אז היא של אושר, אהבה, בריאות, שמחה ורגשות טובים אחרים שעולים בראשי. תמונות של נופים או של רגעים שמחים עוברים לי בראש והכול מועבר אל המטופל.

בזמן הטיפול גם כאילו יש איזו יד שמכוונת אותי, מעין אינטואיציה שמדריכה אותי איפה ללחוץ ומתי וכמה חזק, וחוש היצירתיות שלי כל הזמן מורה לי לחדש דברים ולעשות דברים שונים. אני באמת מאמין שיש לי כוח בידיים שמסוגל לעשות טוב ולעזור בריפוי, ושבעזרת כיוון המחשבה הטיפול נעשה חזק יותר ועוצמתי. אני מרגיש מטיפול לטיפול חזק יותר, בריא יותר, מלא בביטחון עצמי וחסר אגו. אני מטפל ממקור תמים, פשוט ואנרגטי שזורם בתוכי, ומאמין בעצמי וביכולות שלי לגרום לטוב ולעזור. אני מקבל המון מחמאות מהמטופלים שלי וזה עוזר לי להמשיך בדרכי ולהתחזק באמונה שהדרך שבה אני הולך היא הנכונה עבורי. אמשיך ללמוד גם לשנה ב' ואלמד עוד תחומים נוספים שמעניינים אותי כמו ג'הרה וטיפולים במים."

גם בתחום האישי ראה עידן הצלחה. בחנות "ריקושט" הכיר את ענבל, והאהבה בין השניים פרחה. עידן וענבל תכננו להתחתן, לעשות את ירח הדבש בניו זילנד ולטייל בתאילנד. עידן חש כי הוא מאושר ותכנן תכניות רבות להמשך חייו. הוא המשיך להעניק מעצמו לאחרים, ובשנת חייו האחרונה אימץ קשיש מאילת, היה מגיע אליו פעמיים בשבוע לביקורים, משוחח אתו ומפיג את בדידותו.

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, ימים ספורים לאחר חתונת אחיו, לא פסק עידן לשאול מדוע לא קוראים לו להתייצב. לבסוף, ביום 28.7.2006, גויס ב"צו שמונה" למילואים ליחידת "מגלן". לא היה מאושר ממנו - סוף סוף הוא יתרום את חלקו במלחמה ויעזור לחברים.

דודו, הרופא ששירת עם עידן במילואים, כתב עליו: "עידן, כרופא אני מחפש שותף. כזה שיעבוד לצדי ברגעים הקשים. ואתה היית החובש השותף שלי שטוב ממנו לא יכולתי לבקש. אתה, עידן, מלא מרץ והתלהבות, איך לא היססת לרגע ונשאת את אפוד הרופא שמצאנו בדרך, למרות שהכפיל את משקל הנשיאה שלך."

עידן נפל במלחמת לבנון השנייה בקרב בדרום לבנון ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006). עידן וחבריו הלוחמים עלו אל הכפר דבל. טיל נ"ט ששיגרו מחבלי החזבאללה פגע במבנה ששהו בו, קיפח את חייו של עידן ואת חייהם של עוד שמונה לוחמים. עם עידן נפלו רב-סרן נתי יהב, סרן ליאור שמוכר, רב-סמל ראשון אשר (ראובן) נוביק, רב-סמל אלעד דן, רב-סמל גלעד זוסמן, רב-סמל נאור קאלו, רב-סמל עדי סלים וסמל-ראשון בנימין סלע.

עידן היה בן עשרים ושש בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי באילת. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות וארבעה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו נחקקו מילים מתוך שירו של יענקל'ה רוטבליט "רואים רחוק רואים שקוף" (בביצועו של שמוליק קראוס): "בן אדם כעץ שתול על מים, שורש מבקש, בן אדם כסנה מול השמים".

שרית, חברתו של עידן מפנימיית "כנות", כתבה לו הספד מיוחד: "עידן שלנו. אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר. נוכח העמידה שלנו כאן אנחנו, קבוצת 'דולב' ושאר משפחת כנות, מבינים כי באמרה זו אין דבר שקר. אתה עידן בעיני כולנו תמיד היית הטוב ביותר. אצילות נפש ואהבת האדם שכל כך אפיינו אותך היו חלק בלתי נפרד מאתנו. כל מי שהיה לצדך במהלך שנות לימודיך בכנות ידע שעידן מייצג איכות. תמיד עזרת, הושטת יד, הקשבת וכמובן גם תמיד ניסית לדאוג לשלום בית בתוך הקבוצה. רוח ההתנדבות שלך הייתה מדהימה, מעולם לא סירבת לאף אחד ולשום בקשה. כשהיינו נתקלים בקשיים בלימודים תמיד דחפת אותנו להצליח. הנהגת. אנחנו בטוחים שגם הפעם, במלחמה הקשה הזו, הובלת בגאון את חבריך למלחמה. כי כזה אתה! אנחנו עומדים כאן ויודעים - אלוהים לוקח את הטובים ביותר. אוהבים כל כך, שרית ומשפחת כנות".

כתבה אמו של עידן: "ילד של אימא עם חיוך כובש, שידע לאהוב עד אין-סוף את כולם, לחזק, לייעץ. עידן, תודה על הזכות להיות אימא שלך. אהבתך אליי הייתה מיוחדת במינה. אתה היית הכוח שלי, האור בקצה המנהרה, חבריך אמרו לך תמיד שאתה עדיין מחובר אליי בחבל הטבור. אהבתך לחבריך הייתה כל כך מדהימה שכל חבר שלך הרגיש כאילו הוא החבר הכי טוב שלך. אחרי שהלכת מאתנו כל החברים אמרו שהיית החבר הכי טוב שלהם והם היו חברים הכי טובים שלך. תמיד עזרת לחברים ולא משנה כמה היית עסוק באותו רגע.

כבר מגיל צעיר תמיד נתת מעצמך, וברור שכשהגיע הזמן להתגייס רצית רק "צנחנים" והתווכחת עם החברים שזה החיל הכי טוב, וכדי להשלים רצית גם להיות חובש כדי לעזור לכל מי שצריך עזרה. היית כל כך גאה וריגשת אותי בסיפורים שלך על איך אתה עוזר כשמישהו זקוק לעזרתך ואיזה סיפוק זה גורם לך, איך טיפלת בפצועים במסירות נפש.

עידנו'ש שלי, אתה המלאך שלי. תמשיך לעשות את כל מה שאהבת לעשות - לעזור לאנשים, לעזור למשפחה, לעזור לקשישים ולכל מי שזקוק לעזרה שלך, ותמיד לעשות את הספורט שאהבת - טיפוס וגלישת גלים, צלילה, סנפלינג ורכיבה על סוסים, ותשמור עלינו מלמעלה. אני ממשיכה להיות חזקה כמו שתמיד אמרת לי. אוהבת לנצח, אימא."

עידן הונצח בקולז' ענק על אחד הקירות במתחם ה"ביג" שבאילת שיצר הצייר שלומי ישראל. הפרויקט בוצע ביוזמתו של דודו טופז.

העמותה להנחלת מורשת הצנחנים הפיקה סרטון המביא את סיפורו של עידן.

הבן נפל בלבנון, האב מתגייס במקומו למילואים (כתבה מ-ynet) .

דף לזכרו של עידן ב - facebook

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן טטיאנה ולב. נולד ביום י"ח באייר תש"ם (4.5.1980) במינסק שבבלרוס.
כשמלאו לו עשר שנים, בשנת 1990, עלה לארץ עם הוריו ואחותו הצעירה יוליה. המשפחה התגוררה בנצרת עילית, שם למד איגור בבית-הספר היסודי "עצמון". את לימודיו התיכוניים החל בבית-הספר התיכון החקלאי "מקווה ישראל" שבחולון. מאחר שגילה עניין רב בצבא ובלחימה, בחר להמשיך את לימודיו בבית-הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה.
איגור היה בן אוהב ומסור להוריו ואח אוהב, דואג ומגונן לאחותו. הוא היה אדם אמיתי וחברותי מאוד, וחבר נאמן לחבריו הרבים שתמיד הקיפו אותו באהבה. בשעות הפנאי אהב מאוד לטייל ברחבי הארץ והרבה לקרוא.

איגור התגייס לשירות חובה בצה"ל ב-26.5.1999. את שירותו החל בחיל האוויר וכעבור שבעה חודשים ביקש לעבור לחיל הרגלים כדי להגשים את חלומו להיות צנחן. הוא עבר קורס מע"רים (מגישי עזרה ראשונה), קורס צניחה, קורס "נגב" וקורס צלפי בארט 0.5, והיה ללוחם מצטיין בגדוד "צפע" שבחטיבת הצנחנים. במהלך שירותו הצבאי השתתף במבצע "חומת מגן".
ב-28.8.2002 השתחרר איגור מצה"ל, עבר קורס מאבטחי תחבורה ציבורית ומשנת 2003 עבד כמאבטח תחבורה ציבורית במחוז צפון. הוא התקדם והשתלם בקורסים נוספים ובתקופה האחרונה לחייו עבד כמאבטח אישי של שר המשפטים.

באוקטובר 2005 החל איגור בלימודי משפטים במכללת קריית אונו והספיק לסיים את שנת הלימודים הראשונה. במהלך השנה התנדב כמדריך בארגון "אחריי!" המפעיל סדרת מנהיגות למאות בני נוער. הוא שכר עם חבר דירה ביפו, הדריך בני נוער וסייע להם להתכונן לשירות איכותי ומשמעותי בצה"ל. החניכים נשבו בקסמו ואיגור זכה לשבחים רבים על תפקודו.
איגור אהב מאוד את מדינת ישראל והיה נאמן לה. לאחר חטיפתו של רב-טוראי גלעד שליט, ועם חטיפתם של שני חיילי המילואים רב-סמל אהוד (אודי) גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב ופרוץ מלחמת לבנון השנייה, ציפה איגור בקוצר רוח לקבל "צו 8" ולהצטרף לחבריו הלוחמים בלבנון. ב-2.8.2006 הוא נקרא לשירות מילואים שממנו לא שב.

לאחר שבוע של קרבות בדרום-לבנון, ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006), נפל רב-סמל איגור קוואליק בקרב שהתחולל בסמוך לא-טייבה. בן עשרים ושש היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בנצרת עילית. הותיר אחריו הורים, אחות וחברים רבים.
סדרת מנהיגות שערך ארגון "אחריי!" שבה התנסו המשתתפים בתרגילים צבאיים מורכבים ובאימוני כושר קרביים, נחתמה במסע אלונקות במעלה הכרמל שהוקדש לזכרו של איגור.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מרינה ואיליה. נולד ביום ז' בסיוון תשמ"ה (27.5.1985) באוקראינה.
באוגוסט 1990, והוא בן חמש, עלה לארץ עם הוריו ואחותו אלונה. בשנים הראשונות גרה המשפחה בקיבוץ נען, שם החל אלכסיי - אלכס בפי אוהביו - את לימודיו בבית-הספר היסודי. בשנת 1993 עברה המשפחה לגור באשדוד ובשנת 1998 שוב העתיקה את מקום מגוריה, והפעם קבעה את ביתה בנס-ציונה. אלכס המשיך את לימודיו בבית-הספר היסודי "אמירים" שבעיר וסיימם בבית הספר התיכון "שבח מופת" בתל-אביב, במגמת מדעים.
אלכס היה תלמיד מוכשר, התעניין בשפה העברית ובתנ"ך, אהב לקרוא, התאמן בחדר כושר ונמנה עם נבחרת הסקציה בשחייה בנס ציונה. הוא היה אדם יצירתי, אהב לצייר, ובכישרון רב כתב שירים וסיפורים, וביניהם את השיר "אולי - לא שיר אהבה":

"ולשפתייך אחשוק כי מן הזכות
שניתנה לי לנשקך
ממנה אשמח
וליופייך אחשוק כי אקבלו
ומתוכי תוציאיני תמים ומחייך
וארגיש יפה לצדך
אין דבר עליו לא אוותר כדי
רק להיות אתך ולשמור
על אותן מחשבות בראשי
כי אני מקווה שאולי
אוכל לא לכאוב
ולשכוח
רק הפעם
אולי
לאהוב".
בגיל חמש-עשרה הצטרף לקהילת "מופע האימים של רוקי" בארץ, היה חבר בצוות השחקנים "הולוקאסט" והשתתף בהצגות שהתקיימו בקולנוע "כוכב" שברמת השרון.
בסוף חודש נובמבר 2003 התגייס אלכס והביע רצון עז לשרת כלוחם ולהגן על המדינה. הוא הוצב בחיל השריון ושירת בגדוד 82 של חטיבה 7 - בתחילה כתותחן ולאחר מכן כמפקד טנק. כמפקד הוביל אלכס את חייליו בפעילויות מבצעיות אינטנסיביות בחבל עזה, השתתף בהגנה על יישובי הצפון ורמת הגולן ולקח חלק בפעילות ביטחון שוטף ובפעילות מבצעית בגבול לבנון.
ביום העצמאות החמישים ושמונה למדינת ישראל הוכרז אלכס כמפקד צוות טנק מצטיין פלוגתי. מפקדיו וחבריו לפלוגה העריכו אותו מאוד וסיפרו כי היה לו חשוב להיות לא רק מפקד - אלא גם מחנך. אלכס היה מפקד רציני ושקט, בולט בצניעות ובענווה, הפגין תעוזה ויכולת פיקוד ומנהיגות. אחד מחיילי צוותו אמר: "אלכסיי היה מפקד רציני, אינטליגנטי מאוד, קפדן עד הפרטים הכי קטנים, מפקד שסמכתי עליו בעיניים עצומות. הוא לעולם לא הסכים לוותר על העקרונות שלו".
לאלכס נשארו ארבעה חודשים לשרת בצבא. הוא תכנן ללמוד הנדסת מכונות, להתחתן עם ארוסתו שיר ולשכור עמה דירה בתל-אביב.
ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) שהה אלכס במוצב "נורית" וביצע חפיפה לקראת כניסתו לתפקיד מדריך מפקדי טנקים. בבוקרו של אותו יום תקף ארגון החיזבאללה יישובים בצפון ישראל, ארב לכוח צה"ל וחטף שני חיילי מילואים - רב-סמל אהוד (אודי) גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב. המוצב שבו שהה אלכס עם צוותו ספג הרעשה ארטילרית כבדה. כשנודע על החטיפה, ובהיותם במוצב הקרוב ביותר למקום האירוע, קיבל הצוות הוראה להיכנס לתוך לבנון ולעצור את רכב המילוט של המחבלים. הצוות התקשה להגיע לטנק עקב ההפצצה הכבדה, אך במאמץ אדיר והתעקשות נחרצת הגיעו אנשי הצוות לטנק, וביחד עם "נגמחון" התחילו לנסוע לכיוון לבנון. הצוות הספיק לירות ולפגוע במספר עמדות חיזבאללה בעת הכניסה ללבנון, אך במרחק קצר מאוד מהגבול עלה הטנק על מטען גחון גדול. מעצמת הפיצוץ נהרס הטנק כליל וארבעת אנשי צוותו - ואלכס ביניהם - נהרגו. עם אלכס נפלו סמל-ראשון יניב בר-און, סמל-ראשון שלומי ירמיהו וסמל-ראשון גדי מוסייב.
סמל-ראשון אלכסיי קושנירסקי היה בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקיבוץ נען. הותיר הורים ואחות.
בעזבונו נותרו סיפורים ושירים שחיבר המעידים על נפש רגישה וסוערת, על לשון עשירה ועל יכולת הבעה בוגרת ובשלה.
בשיר "די!" הוא כותב:
"אני פה רק לעצמי
לא בשבילכם
צאו לי מהראש
חופש יינתן לכל המוצאו
אני מצאתי
ולא אקבל
ובכל זאת לא יעזבוני
צאו מקליפתי
אין לי עניין בחייכם
אני פה לעצמי
ולא אקבל עזרה
איני סגור
איני אלא אני
כי אני פה רק לעצמי
קליפתי שלי מסביבי
התרחקו ממוצאי
לטובתי
סגור לעולם
סגור למותי
לחיי
לסבלי
די!"
סיפור קצר שכתב אלכס - "טבע":
"נטלתי אותך מעלה ירקרק צהבהב ותליתיך על אצבעי. נצמדת, מבולבלת, עת השמים מעלייך היו רגע לפני בהירים יותר, וכעת נפל עליהם צל, משתקף בשמונה עיניים. הבטתי בך נחה על ידי ותהיתי על סיכונים שתהווי לי, הרי אין לדעת מה ייפול עליי כתגובה. אין לדעת מה תיתן לי מחווה זו של מיקום מחודש, בה אני מעביר אותך מביתך אליי, עלי. האם בהלה תתפוס בך ותברחי בשתיקה, האם תקראי לחבריך שיתנו בי אותותיהם, או לאותו הבחור השחרחר ששכן לידך, על העלה הירקרק צהבהב? האם תאלציני להחזיר רגלייך אל העלווה?
"שתקתי וצפיתי בך, מנסה להבין את המצב, עורכת היכרות עם סביבה חדשה ודינמית. מעריכה.
"שתקתי וצפיתי בך מותחת שתי רגליים, זיפים חדשים של שיער מגרדים את אצבעי.
"שתקתי וצפיתי בך מחליקה לשון ציורית עדינה על מרקם ציפורני, אומדת מקומות רכים, וקשים.
"שתקתי כשארבע רגליים נוספות נמתחו ולשונך התחדדה, דוהרת בשקיקה אל בין סיבי העור של אצבעי, קורעת תאים לגזרים משוננים, ועוצרת. תמהתי על דמי שישטוף אותך ממני, או יטביע את רגלייך העדינות וייתן בך אות נכות. תהיתי אם אוכל לסבול אותך ללא רגלייך, אם אוהב אותך בעוד נוזלים אחרים מפמפמים לתוך דמי ואצבעי מכחילה.
"תהיתי על מה תהיתי כשהרמתיך מהעלה.
"תהיתי האם הערב נפל והשמים שחורים סביבי כטבע.
"תהיתי האם השקט הזה היה פה קודם.
"תהיתי במה טעיתי כשנטלתי אותך מהעלה".

אתר לזכרו

שירים שכתב באתר "במה חדשה" תחת השם: מאי דן

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

 אתר לזכרו

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן שושנה ואהרן. נולד ברעננה ביום ב' באב תשל"ה (10.7.1975), אח צעיר ליפעת ולנועה.
למד בעירו בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "יבנה", בחטיבת הביניים של ישיבת "בני עקיבא", ובמגמה הראלית שבבית הספר התיכון הטכנולוגי "אמי"ת בר אילן".
רועי היה ילד בלונדיני יפה, תכול עיניים, ולו שתי גומות בלחיים. ביישן, רגיש ומוכשר. הוא חונך למצוינות ולשאפתנות, וניחן במידה רבה של דמיון וסקרנות. כל דבר עניין אותו, הצית את דמיונו ועורר פרץ יצירתיות. הוא השתתף במספר רב של חוגים ובכל אחד מהם הצטיין: בבית הנוער המרכזי ברעננה שיחק שחמט וזכה בתואר "אלוף הנוער" של העיר; שיחק כדורסל וכדורעף, לקח חלק בחוג לאתלטיקה קלה והתאמן בג'ודו, למד מחשבים, ומגיל צעיר תכנת בשפת "פסקל". בביתו נהג לבנות לבד טיסנים. הוא ניגן בפסנתר ובסקסופון.

בנעוריו היה רועי מעורה מאוד בסניף המקומי של "בני עקיבא" כחניך וכמדריך אהוב ונערץ. האווירה האידיאליסטית שנשבה בסניף, ומדריכיו, שברבות הימים נעשו חלקם תלמידי חכמים וקצינים מצטיינים - כל אלו הטביעו בנפשו חותם משמעותי. בתקופה זו התפתחה בקרבו אהבת ארץ ישראל, והוא הרבה לטייל בשביליה, הריה ונחליה.
ברועי בלט השילוב שבין חוש הומור בריא וחד לבין רצינות רבה ובלתי אופיינית לבני גילו בכל הנוגע למשימות שלקח על עצמו, ביניהן קריאת התורה בטעמיה מידי שבת במרכז הקליטה ברעננה. צחוקו המתגלגל הפך לסמלו המסחרי והוא התגלה כבעל כישרון משחק. כשנערכו הצגות והופעות באירועים שונים של התנועה, היה משיל מעליו את ביישנותו, עולה לבמה ומצחיק את הקהל עד דמעות. הכול זוכרים כיצד ב"שבת ארגון" ביצע חיקוי כמעט מושלם של המערכון הנודע "משה והאורנג'דה" של דודו טופז. רועי הקפיד מאוד שלא לפגוע באחרים ומעולם לא הפנה את ההומור שלו לעלבונות.
רועי שהצטיין בלימודיו הקדים להיבחן בבחינת הבגרות במתמטיקה ועשה זאת כבר בהיותו בכיתה י'. עוד בשנות התיכון הספיק להשתלב במספר קורסים לתואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה שליד התיכון. בתום לימודיו התיכוניים, החליט ללמוד במכינה הקדם-צבאית "בני דוד" שביישוב עלי, שם נתגלו בפניו אור התורה ויסודות הלימוד של הרב קוק. רועי השתלב בטבעיות במכינה, ותואר על ידי רבותיו כרציני באופן יוצא דופן בלימודיו. בתקופה זו גם שקד על פיתוח כושרו הגופני, השתתף בקביעות במד"סי סיירות, ובסמוך לגיוס הגביר את האימונים, לרבות ריצות ארוכות מרעננה עד נתניה ובחזרה.
בחודש אוגוסט 1994, לאחר שנת הלימוד בעלי שבה העמיק את אמונתו והתחזק, התגייס רועי לצה"ל למסלול "עורב צנחנים". כחצי שנה אחרי תחילת המסלול, סופחו צוותו וצוותים מיחידות נוספות להקמה מחדש של יחידת "אגוז", והכומתה האדומה הוחלפה בחומה. המסלול לא היה קל, אך נאמן לסיסמתו "קשה זה טוב" - התגבר רועי על הקשיים הפיזיים והנפשיים והיה ללוחם מוכשר. רועי בלט ביכולת הניווט המופלאה שלו וחבריו לצוות ידעו שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות. בנחישותו הבלתי רגילה הקפיד תמיד לסיים כל פעולה ומשימה ולבצעה עד תומה.
איל ויטנברג, חברו לצוות, ספד לו: "התגלית כאדם חכם ביותר, שנון, צנוע, בעל אינטליגנציה רגשית ושכלית כאחד. בעל חוש הומור, יכולת ניווט מדהימה, אחד מהחבר'ה, לוחם מקצוען ומיומן שהמושג 'ויתור עצמי' לא קיים אצלו בלקסיקון...".

בחודש יוני 1996, לאחר כעשרה חודשים של פעילות מבצעית אינטנסיבית בלבנון, יצא רועי לקורס קצינים שבסיומו חזר לשרת כמפקד מחלקה של טירונים ב"אגוז". את האימונים החדשים כינה "חלוציות" היות שאלה עסקו לראשונה בניווט ובלחימה בשטח סבוך.
מאז שסיים את לימודיו בעלי, התגעגע רועי לספסל הלימודים ועשה כל שביכולתו להמשיך ללמוד תורה. פקודיו זוכרים אותו לומד תורה בהזדמנויות שונות בשטח, בג'יפ או במאהל.
רועי שירת כמ"מ טירונים במשך שמונה חודשים, וכמפקד צוות מבצעי עוד כשנה. באוגוסט 1998 השתחרר מהצבא, וחזר למכינה בעלי כבוגר. במשך שנה הקדיש עצמו ללימודי קודש. טייל כחודשיים באפריקה ובזימבבואה וגם שם הקפיד על שמירת מצוות. במהלך שנה זו הוצע לו להתמנות למפקד הכשרות ביחידה. רועי נענה לאתגר וחזר לצבא כמ"פ הכשרות ב"אגוז". בתקופה זו התחולל בו מפנה בכל הקשור בפיקודיות וב"דיסטנס", שכן היה עליו להכשיר את הלוחמים לחשיבה בוגרת ועניינית ולמנוע פריקת עול והפרת משמעת. המהלך שהחל בו צלח, ורועי בנה מסלול שהיווה מודל לדרכה של "אגוז".
לאחר הנסיגה מלבנון עבר רועי לתפקיד מ"פ. עתיד יחידת "אגוז" לא היה ברור, אך רועי פיתח יכולות אימון שהתאימו לנסיבות. תמיד היה חושב, אסטרטג ומתכנן, ומוחו רץ קדימה.
בחודש אוגוסט 2001, באירועי "גאות ושפל", קיבל רועי צל"ש על פעילות שתכנן היטב בהר עיבל, שכעבור מספר שנים הפכה לתורת לחימה חשובה הנלמדת ביחידה. בריאיון שהעניק לעיתונות התבטא: "צריך מבנה אישיות שיודע להתמודד עם הסבלנות, עם אורך הרוח, קור הרוח, וגם אחרי שנהרגים מחבלים יש לעשות בדיוק מה שעושים באימונים, לא מתבלבלים, לא מתרגשים יותר מדי, יציאה, פתיחה באש, הסתערות".

כחצי שנה מאוחר יותר נישא רועי לשרה לבית שלין, ילידת דנמרק, תושבת ירושלים, שהכיר בזכות חברים משותפים. השניים קבעו את ביתם בעלי. בתקופה זו נשלח רועי ללימודי תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול במכללת יהודה ושומרון באריאל במסגרת תכנית "אופק" לאנשי קבע, דבר שאפשר את בניית הקן המשפחתי. בחירתו במכללה זו הקרובה לביתו נבעה מרצונו להקדיש עצמו ללימודי קודש. בכל בוקר, במשך שלוש שנים וחצי, היה משכים קום, אוסף את הרב אליעזר קשתיאל וביחד היו לומדים תורה בחברותא. (אהרון, אביו של רועי, יחד עם הרב קשתיאל, עמלים כיום על ריכוז סיכומים של דיונים הלכתיים שעליהם טרח רועי בשנות לימודיו בעלי). רק בשעות אחר הצהריים היה מתפנה ללימודי החול שלו, אותם סיים בהצטיינות יתירה.
נושא עבודת הגמר של רועי היה ייעול ארגון החסד "כוח לתת". בהקדמה לעבודתו כתב: "מקצוע התעשייה והניהול עוסק בעיקר בחקר ובייעול מערכות שונות: מערכות עובדים, מכונות והיחס ביניהם, מכירות, מלאי, שיווק, מבנים ארגוניים וכדומה. אך בעוד בדרך כלל אנו חוקרים ומנסים לייעל מערכות השייכות לחברות כלכליות או ממשלתיות, אפשר גם לנסות ולייעל את ארגוני הצדקה והחסד וליצור חסד מאורגן". בעיזבונו נותרו סיכומים רבים שמילאו את מחברותיו, עדות כתובה לאילן המלבלב שנגדע באיבו המלא חוכמה ותבונה.
רועי מיהר לסיים את לימודי התואר כדי שיוכל לחזור לצבא. במהלך השנים הללו נולדו לו שני בנים - גלעד ויואב. רועי אהב את ילדיו ללא גבול, והיה בעל מסור ואיש משפחה למופת. הוא השקיע רבות בחינוך ילדיו, והרבה לטייל ולשחק איתם.

רועי חזר לחטיבת "גולני" כסמג"ד בגדוד 51, ובמשך שנה וחצי שירת לצדו של המג"ד יניב עשור. הוא השתמש בחוש ההומור שלו כדי לרכך מתחים שנוצרו מטבע העבודה הצבאית הסיזיפית, והשרה אווירה נינוחה מבחינה חברתית אך בלתי מתפשרת מבחינה מקצועית, שהשפיעה לטובה על תפקודו של הגדוד. למרות האינטנסיביות של התפקיד, רועי לא ויתר על לימוד הדף היומי, וכשנכנס לפיגור, היה משלים אותו בשבת. הספידו סא"ל עשור: "זכות גדולה נפלה בחלקי להכירך מקרוב בשנה וחצי האחרונות וליהנות מאורך ומשפע אישיותך, אישיות עגולה, מורכבת, רב-ממדית, המקיימת בתוכה הרמוניה ואחדות של ניגודים, מלא חוכמה ותבונה היודע גם להעריך דברים פשוטים. יסודי, דקדקן, יורד לפרטי פרטים, אך לעולם רואה את הכלל, השלם, הרצף. מנגן בסקסופון ובפסנתר. אוחז בנשק ומקצוען בלחימה. מלא רוך, אהבה ועדינות נפש. מסתער בעוז ובנחישות. שקט, עניו, צנוע, מנהיג, כריזמטי, סוחף, מוביל".

בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה היה גדוד 51 בפעילות בדרום בעקבות חטיפתו של גלעד שליט. החיילים הוקפצו בבהילות צפונה ונכנסו לעיירה בינת ג'בל במבצע שכונה "קורי הפלדה".
ביום א' באב תשס"ו (26.7.2006) נפל רב-סרן רועי קליין בקרב בבינת ג'בל שבדרום לבנון.
עמו נפלו עוד שבעה מחייליו. בשלוש לפנות בוקר החלו לוחמי גדוד 51 לצעוד לעבר בתים קדמיים בכפר כשמחצית הכוח מובל על ידי המג"ד יניב עשור, ואילו רועי הסמג"ד מפקד על השאר. כשהגיעו אל הבתים המיועדים, התקשה אחד הצוותים לפרוץ את הדלת ונדרש להשתמש במטען חבלה. הלוחמים הורחקו אל חומת החצר החיצונית כדי שלא ייפגעו מההדף. לפתע נתקלו במחבלים. הירי הפך למסיבי, רימונים נזרקו מסביב. רועי שלח את סגן עמיחי מרחביה לצאת לאיגוף ימני במטרה להפתיע את המחבלים, אך מרחביה נפגע ונפל. רועי מיהר אל מרחביה כשלפתע זיהה רימון שנחת במרחק של עשרות סנטימטרים ממנו. בשניות המעטות שנותרו לו, בקור רוח מחושב, זינק רועי על הרימון כדי להציל את חיי חייליו. הוא עוד הספיק למסור את מכשיר הקשר המוצפן לאחד מהם כדי שלא יישאר בשטח האויב בטרם קרא "שמע ישראל", ונהרג. לאחר נפילתו הוענק לו עיטור העוז.

רועי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים ביום ב' באב תשס"ו, יום הולדתו השלושים ואחת. רועי הותיר אחריו רעיה, שני בנים, הורים ושתי אחיות.
ספד לו חברו הטוב נתנאל אלישיב: "רועי, כמה מעלות טובות היו בך. ... ריבונו של עולם חילק לך בנדיבות מכל הטוב שהוא ייעד למין האנושי: חוכמה וחן, גבורה ושמחת חיים, ענווה, תום וחוש הומור בריא. ... אמנם כלפי חוץ ידעת ללבוש ארשת של רצינות ואפילו קשיחות במקום שבו חשבת שהדבר דרוש, אבל מהר מאוד גילה כל מי שהיה בסביבתך איזה לב חם פועם בך. איזה רכות ועדינות פנימית יש בך...".
במלאות שלושים לנפילתו נשא דברים סגן-אלוף יניב עשור: "אחי, נפלת מות גיבורים עת הובלת את לוחמיך בהסתערות מול פני האויב ואף גוננת עליהם בגופך. אתה הובלת ואנחנו המשכנו... בנסותי להבין את קור ועוז רוחך, אומץ הלב, הגבורה, אני מגיע ללבך הטהור, לזכות נפשך, לאהבה העצומה שלך לעם ישראל ולארץ ישראל...".
יפעת אחותו: "חלפו רק שלושים יום והכאב קשה מנשוא. בנתיב חייך הקצרים הצלחת להשאיר חותם בכל מקום שבו היית ולכן האובדן והחסר מורגשים בעוצמה בלתי נתפסת. אנו שומעים עליך סיפורים וחוויות שעברת במעגלים השונים בחייך, ואנו נהנים איתך, מופתעים ממך, כואבים איתך ובעיקר אוהבים אותך ומתגעגעים אליך בכל מאודנו. כמה חכם, מוכשר וצנוע, בעל דמיון, תעוזה, קור רוח, נחישות ואומץ, וגם כמה רוך ורגישות שפעו ממך. כמה חום ואהבה הענקת. איזה חוש צדק מפותח היה לך, תכונות אשר ליוו אותך לכל אורך חייך והתנקזו לרגע אחד ויחיד - הרגע האחרון של חייך, שגם בו כל התכונות הללו באו לידי ביטוי...".
משפחתו של רועי הקימה לזכרו אתר אינטרנט המספר את סיפורו.
כתבו בני המשפחה: "מרכיבי אישיותו של רועי הם שהפכו אותו לגיבור עוד בחייו. ביניהם היושר, הצניעות והחוכמה. רועי היה איש משפחה למופת, בעל מסור ואב אוהב לשני בניו. הוא היה לוחם ללא חת, מפקד מוערך, תלמיד חכם, איש חסד אשר עם ישראל וארץ ישראל היו יקרים מאוד לליבו. החינוך, הערכים, קדושת החיים - הם אלו שהופכים את רועי לסמל ולגיבור. רועי בצניעותו לא היה מסכים לשמש כסמל, אך בנסיבות הקיימות אנו חשים כי מוטב שנשתמש בדרכו לשם המטרות בהן האמין".
מפעלי הנצחה רבים נעשו לזכרו של רועי: בבית "בני עקיבא" במקסיקו סיטי הוקמו פינת זיכרון וספרייה על שמו; ספר תורה שנכתב על שמו שנתרם על ידי משפחת איירה רעננערט הוכנס לבית הכנסת "יבנה" ברעננה; אות מרכז מורשת מנחם בגין הוענק לו; בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "יבנה" שברעננה הוקמה ספרייה תורנית על שמו ובית הספר מקיים יום ספורט שנתי לזכרו; בגבעת שמואל נחנכה כיכר על שמו; הוחלט כי קריית החינוך העירונית הדתית לבנים שתוקם ברעננה תיקרא על שמו; שמו הונצח בבית הספר היהודי "ליאון פינלו" בלימה שבפרו; עיריית נתניה החליטה לקרוא לבית הספר הממלכתי-דתי הנבנה בקריית השרון שבנתניה על שמו; מרכז הטראומה במרכז הרפואי ברחובות נקרא על שמו; בבית החולים השיקומי "לוינשטיין" הקימה עמותת "קו אור" מרכז לימודי עבור הילדים המאושפזים שעוצב בעצה אחת עם אמו של רועי; בבסיס "גיבור" הוקם מקום מפגש להורים וחיילים על שמו; אגודת הסטודנטים במכללת נתניה, בשיתוף אגודת אמני נתניה, קיימה תערוכת ציורים בנושא חיילי מלחמת לבנון השנייה שהוקדשה לרועי; בטרמפיאדה בצומת רעננה-כפר סבא ניטע עץ זית לזכרו.

קישור נוסף: הסמג"ד שקפץ על רימון והציל את חייליו

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן רות וג'יי. נולד ביום כ"ב באייר תשמ"ו (31.5.1986) בקיבוץ המעפיל.
בן זקונים להוריו, אח צעיר לאחיותיו, רומי ושרי. צחי היה תינוק שמנמן וחייכן, נוח וטוב מזג, שזכה בילדות נהדרת. בגיל שלוש נכנס ל"גן צופית" שם חווה חוויות, גילה סקרנות רבה ורכש הרבה ידידים חדשים. הוא גדל בקבוצת "דרור", ובכיתה א' עבר עם קבוצתו לבית-הספר היסודי "משגב" שבקיבוץ גבעת חיים איחוד.

ילד עליז ושובב, מלא שמחת חיים והומור, שזכור כמי שהכין את שיעורי הבית על רצפת חדר האוכל: שתי דקות לפני שהאוטובוס היה מגיע היה זורק את כל תכולת התיק על הרצפה וממהר לרשום דבר מה על פיסת נייר שמצא. הרגל ייחודי זה שסיגל לעצמו, של עבודה על הרצפה, הפך לסימן ההיכר שלו. מאז ומתמיד היה צחי חברותי מאוד ורבים ביקשו את קרבתו. מספרים ההורים: "אפשר לומר שבבית-הספר חיי החברה הם אלו שהיו חשובים לך, יצרת קשרים רבים והיו לך המון חברים, פשוט אהבת אנשים והייתה לך רגישות לכולם".
צחי המשיך את לימודיו בחטיבת-הביניים "שחר" שבקיבוץ עין החורש, ולאחר מכן עבר לבית-הספר התיכון "מעיין", אף הוא בעין החורש. תמיד שרד בקלות את המעברים בין בתי-הספר ויצר חברויות רבות בכל מקום חדש שאליו עבר, והיה מעין "מגנט שנמשכים אליו". בתקופה זו נטל חלק בפעילות תנועת "השומר הצעיר".
בתקופת התיכון התבגר צחי, לקח ברצינות את הלימודים ואת הפעולות החברתיות. במהלך לימודיו השתתף במסע לפולין שהותיר בו רושם עז. צחי היה חובב טיולים וטבע, מוזיקה וספורט; במיוחד אהב כדורעף - ענף הספורט המרכזי של קיבוצו - אך גם הרבה לשחק כדורגל עם החבר'ה. תמיד היה במוקד האירועים עם חוש ההומור הייחודי שלו והיכולת לחקות ולהצחיק את כולם.
בימי החופשות נקלט צחי בענף המדגה שבקיבוץ, התאהב בעבודה ובצוות העובדים, והמשיך לעבוד שם גם לפני גיוסו לצבא. הוא היה מחובר בכל נימי נפשו לקיבוץ, יזם מפגשים חברתיים, טיולים ומסיבות, וליכד את החבר'ה למפגשים סביב המדורה לארוחות שחיתות וצחוקים. הנאמנות לחברים הייתה בשבילו ערך עליון.

בסוף חודש נובמבר 2004 התגייס צחי לצה"ל והגיע ליחידה שכה שאף לשרת בה - פלס"ר נח"ל. במהלך שירותו נשלח לקורס חובשים. חבריו ומפקדיו בחרו בו כחניך למופת, ובחירה זו העידה כאלף עדים על אישיותו הנעימה, טוב לבו ורוח ההתנדבות שפיעמה בו ואפיינה אותו. מספרים ההורים: "אהבת את הצבא והחיילים אהבו אותך. היית חייל למופת. חזק שכזה. לכל משימה שנדרשת התייצבת בשמחה ומיד, עוד לפני שניתנה הפקודה. ממש חייל לדוגמה. ... החיילים סיפרו איזה חבר טוב היית, חבר הכי טוב של כל אחד מהם". ומוסיפות האחיות: "תמיד כשיצאת הביתה בסוף שבוע היית מגיע לארוחת ערב ומביא אתך חבר מהצבא או חייל בודד מהקיבוץ וגרמת לכולם להרגיש שהבית שלך זה גם הבית שלהם".
לקראת יום העצמאות החמישים ושמונה של מדינת ישראל, התראיין צחי לעלון הקיבוץ וסיפר על תחושותיו וחוויותיו בראשית דרכו הצבאית: "אני התגייסתי מתוך כוונה להיות לוחם. ... במשך המסלול הוציאו אותנו לשטחים, לחברון, היינו שם, נכנסנו לבתים של אנשים והפרענו למהלך חייהם. זה היה קשה מאוד מבחינה רגשית. בגמר המסלול ניכנס לשגרה של פעילות מבצעית, מעצרים וכו', שזה גם כן עניין לא פשוט ... יש דברים מוסריים ויש דברים פחות מוסריים אשר נעשים מחוסר בררה. ... אני עכשיו 'ראש צבאי' ואחר כך אני מקווה שאסתכל על הכול כעל חוויה חולפת וזה לא ישפיע על הערכים שלי באמת".
צחי נפל בקרב בדרום-לבנון במלחמת לבנון השנייה בבוקר יום שבת, י"ח באב תשס"ו (12.8.2006). צחי וצוותו שהו בבית בכפר פארון הסמוך לליטני, עת ספגו פגיעה ישירה של טיל שירה החיזבאללה. מפקד היחידה תיאר את הקרב שהתחולל: "במהלך פשיטה מוסקת שביצע גדוד הסיור, בהובלת הסיירת, במרחב הכפרים פארון ורנדוריה, השתלטנו על פאתי הכפר פארון על מנת לאבטח את כניסת שאר כוחות החטיבה למרחב. במהלך היום זיהתה הסיירת חוליית מחבלים ופגעה בה. זמן לא רב אחר כך הותקף המרחב בו שהינו באש רחוקה. במהלך תקיפה זו נפגע צחי קשה וטופל בשטח על-ידי הרופא. כוח הסיירת פינה את צחי ואת שאר הפצועים ביום, תחת אש, לנקודת הנחיתה, שם הועלו הפצועים למסוק. בדרך לארץ נפטר צחי".
צחי היה בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בקיבוצו, המעפיל. הותיר הורים ושתי אחיות. משפחתו וחבריו בקיבוץ נותרו המומים וכואבים את לכתו. צחי, "חמד" כפי שכונה בפי הוריו, הותיר אחריו סבים אוהבים בארצות-הברית - גלוריה ואלי. סבתו מירה שנפטרה מספר שנים לפני נפילתו לא זכתה לראותו במדים, אבל הייתה קשורה אליו מאוד בילדותו ובהתבגרותו.
לאחר נפילתו הועלה צחי לדרגת סמל-ראשון.

ספדו לו הוריו: "היה לנו בן לתפארת, חבר מדהים. איבדנו בן שכל כך אהבנו, איבדנו חבר שאהב את כולם וכולם אהבו אותו, חבר שידע לתת מעצמו המון. צחי שלנו, התינוק, הילד, הנער, המתבגר והחייל הכי נהדר בעולם. ה'חמד' שלנו ושל כולם. ... אהובנו היקר נדם. אתה רק בן עשרים. גם בחייך הקצרים הצלחנו ללמוד ולהבין מהן יכולותיך, מהו לבך הטוב והרחב שידע להעניק ולתת כל כך הרבה מעצמו, לכל מי שצריך. חוש ההומור הנהדר שלך עם החיקויים המדויקים והמצחיקים, שתמיד היו במוקד כל מפגש של החבר'ה. ... לאורך השירות הצבאי היינו מאוד גאים בך, ליווינו אותך לאורך המסלול שבחרת. האזנו לסיפורים שסיפרת כאשר היית מגיע הביתה. חיכינו לך כל יום שישי כי פשוט הארת את הבית כאשר הגעת, נוכחותך עטפה אותנו בהמון אהבה וגאווה. היית לנו אור בבית, חבר, בדרן, רקדן, זמר, מספר סיפורים, שובב, תמים, תמיד עוזר, אופטימי, מין יהלום שמשתבח עם הזמן - פשוט עולם ומלואו. מה עוד אפשר לבקש? ... צחי, אתה תישאר בלבנו לעולמים, צעיר, יפה, מתוק וטוב - פשוט 'חמד' שלנו".
כתבו אחיותיו שרי ורומי: "... זה לא טריוויאלי בעולם שלנו להיות כל כך טוב, ולעזור ולהיות שם בשביל כל אחד - תמיד, בכזאת התמדה ואהבה, אבל בעולם שלו זה היה כל כך מובן מאליו - הוא גרם להכול להיראות כל כך קל ואמיתי - פשוט להיות בן אדם טוב. פשוט להגיד מילה טובה, פשוט לבוא ולתת כתף, פשוט להגיד - 'בואו אתי'. זה אף פעם לא היה 'בואו אחריי', אלא 'בואו ביחד'. ומבלי לנסות או להתכוון סחפת אחריך כל כך הרבה אנשים. תמיד ידענו שאתה באמת כזה מוצלח ובאמת כזה טוב ותמיד הערצנו אותך על מה שעשית ועל מי שאתה. ... היית בן אדם מלא חיות, מלא שמחה, ששום דבר לא שובר אותו. ובתוך החזות החזקה, הישרה והאיתנה הזאת ובעוצמה שהקרנת, היה לך לב רך וטהור ונדיר כל כך. וכל מי שמכיר אותך יודע כמה מיוחד אתה".
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף שי אלבז, מפקד היחידה: "צחי סיים מסלול בסיירת, מחזור מרץ 2005 בצוות 'ידלין', כחובש בצוות. הוא היה לוחם מקצועי מאוד, מוביל חברתי, בעל חוש הומור, אבל בראש ובראשונה היה צחי אדם: מתנדב 'סדרתי', דואג באופן קבוע לחבר'ה שנשארו שבת, מארח חיילים בודדים. הייתה לו דעה על כל דבר, תמיד אמר מה שהוא חושב, אמיץ. כמפקד אזכור את צחי בחוש ההומור ורוח ההתנדבות שהיו בו. שכך, לאורו נלמד כיצד להיות אנשים ולוחמים טובים יותר, כך נלמד איך להיות יחידה טובה יותר".
רבים מאוהביו של צחי ביקשו להביע את כאבם ואת רגשי ההזדהות עם המשפחה במכתבים וברשימות שכתבו לזכרו.
במלאות חצי שנה לנפילתו כתבו חבריו לצוות: "... כל האנשים שהכרנו, שקשורים אליך, וכל הסיפורים ששמענו כל כך חיזקו אצלנו את הדמות של צחי שהכרנו. צחי של החיקויים והצחוקים, וטוב הלב הנשפך, הנחישות, המעשיות והציניות. ... אז אנחנו מנסים לזכור כמה שיותר, להראות תמונות וסרטים, להיזכר בסיפורים, לכתוב דברים ולהיפגש ביחד, בדיוק כמו עכשיו, גם בעוד חצי שנה וגם בעוד שנה וחצי וגם בעוד עשר וחצי שנים, כדי להזכיר לעצמנו ולספר לאחרים איזה בן אדם מדהים יצא לנו להכיר, שהייתה לנו הזכות האדירה לבלות אתו שנה וחצי מהחיים שלנו".
כתב יובל: "... כולך טוב, תמיד עוזר, תמיד חושב על אחרים, תמיד ראשון לקפוץ להתנדב בלי להתווכח, בלי לשאול שאלות. סגרת הכי הרבה שבתות בצוות, אין ספק בכלל, ואף אחת מהן לא קיבלת כעונש. כמה שהיית ציני והיה לך מה להגיד על כולם, חצי בצחוק חצי ברצינות, תמיד ידענו שאתה נשמה טהורה, פשוט המנוע של הצוות. ... איך, איך דווקא אתה מכולם תמיד תישאר חייל? במדים לנצח ... תשמור על עצמך ועלינו שם למעלה".
כתבה טל: "... מי בכלל חשב, מי דמיין, מי היה מאמין שזה יהיה הקיץ האחרון שלך אתנו ... לקחו אותך מאתנו כל כך מהר, בלי שום הזדמנות להיפרד. ... מה שנשאר לי זה פשוט להודות על זה שזכיתי להכיר אותך, לשהות במחיצתך תקופה משמעותית של חיים והתבגרות, להשפיע עליך ולהיות מושפעת ממך ולחוות אתך חוויות שאני לא אשכח לעולם. היית לי פשוט חבר אמיתי, בן אדם מיוחד, שכיף ונעים להיות אתו! ... מתגעגעת מאוד ואוהבת תמיד".
כתבה נגה: "הולך בשדות קוצים / מתבונן בשמים, בכוכבים / רודפים אחריך במחשבות, / מנסים להפסיק אותך מהריצה, / מרימים כל סלע, מתבוננים בכל פיסת אדמה. / חכה, אל תלך רחוק מדי / הדרך מתקצרת. / תושיט יד, כדי שנוכל לגעת / תחייך, אנחנו אתך. / בועות של זיכרונות עפות באוויר / געגועי נצח משתלטים. / נעלמת. / הזמן לא חוזר אחורה, / לא מחזיר אותך. / נעלמת בפנייה הצרה ליד העץ הגדול. / אתה תמשיך לרוץ את ריצת האין-סוף, / עתה תחפש את השלווה. / אל תביט אחורה, אל תדאג, / אנחנו אחריך, רצים, עד אין קץ".
כתב מתן: "אני יכול להבין שאתה לא פה חודש, אפילו חודשיים או שלושה, אבל שנה? עשר? בגיל שלושים לא תהיה אתי? ... ראיתי אותך ואת החברות העמוקה בינינו כחלק משמעותי מחיי. זהו לא רק אובדן של חבר ואח, אלא ערעור של הדברים הכי בסיסיים בחיים שלי, כאילו שלפתע השמש תחדל לזרוח. יכול להיות שנתקענו לעד באפלה? ... צח, אזכור אותך רק לטובה, וכמו בחייך - לעד תמשיך להעלות חיוך על פניי בכל פעם שאראה אותך, גם אם זה רק כשאעצום את עיניי. דמעות הגעגוע יגיעו מיד לאחר מכן. אוהב אותך לעד, כמו אח".
כתבה רקפת: "... אתה כל כך חי בראש שלי, צוחק, מתבדח, אמיתי, ואני לא יכולה לקלוט אחרת. צוח, אני כל כך אוהבת אותך ואתה אחד האנשים שהיו הכי קרובים אליי בתקופות כל כך שונות. בשבילי תמיד היית הבית, הדבר האמיתי שכל כך אין לו תחליף. היית משהו מיוחד, גם אם לא היו לך מילים שמתארות את רגשותיך, היה כל כך הרבה להרגיש. ועכשיו נשארנו חבורה משונה בלעדיך ומה שמחזיק אותנו זה לדבר עליך, לצחוק ממך, לחלום עליך ולהרגיש כמה אתה חסר לנו. כל כך חסר ושום דבר שבעולם לא יהווה תחליף לכך. ... אוהבת, מתגעגעת ולעולם לא נפרדת".
כתבו החברים אלירן, מתן וזיו: "... צוח, תמיד היית הכי לא צפוי באופן כל כך צפוי. אף פעם לא היינו יודעים איך תגיב לרעיונות. גם נשימתך האחרונה הייתה לא צפויה, אך בדרך כה צפויה. דאגנו לך כשנסעת ללחום על אדמת לבנון, ואתה הרגשת זאת וניסית להרגיע, להתקשר יותר, לעדכן, אך לא הסתרת את חששותיך. היית אדם רגיש מאוד. לא מביע רגשות תמיד אבל תמיד מרגש כשאתה מביע. היה צריך להכיר אותך טוב כדי לדעת שאתה משדר משהו, כי זה תמיד היה רק בתדר שלך. היית לנו כאח וגם משפחותינו ראו בך בן משפחה לגיטימי. ... צוח, אתה כל כך חסר לכולנו. אני מבטיח שנישאר חזקים ונמשיך לזכור אותך תמיד כמו שהיית רוצה".
המשוררת רבקה באסמן בן-חיים, חברת הקיבוץ, נתנה ביטוי לכאב שחשה בעקבות נפילתו של צחי בשיר שכתבה ביידיש ותרגם מנדל שרל, חבר הקיבוץ: "יש נכדים שהם מדמך ומבשרך. / ויש - שנקשרים עם הזמן. / ודווקא אלה שהולידם הזמן והשנים, / הם נקלטים בזיכרונך כמו נכדים, / עם השמחה למילה הראשונה שהגו, / וראשית הפסיעה, בה לא מעדו - / והכול בליווי דמעת הדורות, / שאינה פוסקת מלשאול ולתהות - / אלוהים - מדוע?! // אלה הנכדים שהזמן הפקיד בקיומך".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

"השמים הם הגבול" אתר לזכרו של יוסי

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן הזקונים של טובה וצבי. נולד ביום ד' באלול תש"ם (16.8.1980) בקריית מוצקין.
אח לבנימין דב (בני), עופר ואייל.
אלדד התחנך על ברכי היהדות וינק ערכים של חסד ונתינה. הוא היה ילד טוב וממושמע שעיניו הכחולות, שערו הבלונדי וחיוכו הילכו קסם על סביבתו. את חינוכו קנה בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "מצפה" שבקריית מוצקין, ובישיבת בני עקיבא "פרחי אהרון" שבקריית שמואל בחיפה, שם למד במגמה הביולוגית. הוא הצטיין בלימודיו והיה אהוב על חבריו, מוריו ורבניו. בנערותו היה חניך בתנועת "בני עקיבא".
תחביביו הבולטים של אלדד היו כדורגל וקריאה. מילדות היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי תל אביב" - "צהוב" בלב ובנשמה. הוא עצמו שיחק בקבוצת "נווה שאנן" שבחיפה ואהב לצפות במשחקי כדורגל שנערכו בארץ ובעולם.
עולם הספרות היה חלק בלתי נפרד מחייו של אלדד. על מדף הספרים שבחדרו שכנו בצוותא ספרים כגון "אם יש גן עדן" של רון לשם שעל בסיסו נוצר הסרט "בופור", ספרים של אתגר קרת, ולצדם ספרי פילוסופיה ויהדות. על עולמו הפנימי ועל יכולת הניסוח הבהירה והמדויקת העידו שירים שכתב אלדד שנמצאו לאחר נופלו.
אלדד בלט בטוב לבו ובנכונותו לתרום ולעזור. הוא היה מעורב במתרחש ומעודכן דרך קבע בחדשות. החברים הרבים שצבר - דתיים וחילונים כאחד - מספרים על תכונותיו הטובות ונזכרים בחוש ההומור המיוחד שניחן בו.
כשהיה אלדד בכיתה י"ב חלתה אמו במחלה קשה ונפטרה. אלדד גייס את כוחותיו ועל אף הכאב והקושי סיים את לימודיו בהצלחה רבה. הוא אף התעקש לשרת ביחידה קרבית, ועם גיוסו לצה"ל, שירת כלוחם בגדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי". אלדד אהב מאוד את שירותו הצבאי הגם שלא היה קל. הוא מילא את תפקידיו באהבה ובמסירות ולעולם לא התלונן על הקשיים.
לאחר שחרורו טייל אלדד עם חברים בתאילנד. עם שובו החל לעבוד במערך האבטחה של נמל חיפה, ובהמשך למד במכינה האקדמית שבאוניברסיטת בר אילן כהכנה לפקולטה למשפטים.
אהבתו של אלדד לכדורגל לא פגה עם השנים. הוא המשיך לעקוב אחר משחקיה של קבוצת "מכבי תל-אביב" כצופה פעיל שמגיע למגרשים, ובשנת חייו האחרונה עבר קורס מאמני כדורגל. כחובב מוזיקה איכותית הספיק לצפות בהופעה של מנהיג להקת ה"פינק פלויד" רוג'ר ווטרס שהתקיימה בנווה שלום, וכן בשתי הופעות של אהוד בנאי. הוא מילא בנאמנות את חובותיו בשירות המילואים, סייע לאנשים במצוקה והתנדב בעמותת "לתת".

ביום 3.7.2006, לאחר שסיים את מבחניו במכינה, יצא אלדד לשירות מילואים בגבול הצפון. בתקופת המילואים שוחח עם בני משפחתו וסיפר על חוויותיו. שלושה ימים לפני חטיפתו, השתתף בטקס האזכרה השנתי לאמו, ולאחר מכן צפה עם אחיו בגמר משחקי המונדיאל בין איטליה לצרפת. למחרת, חזר לשירות המילואים.
ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006), היום האחרון לשירות המילואים, יצא אלדד יחד עם חברו רב-סמל ראשון אהוד (אודי) גולדווסר לסיורם האחרון. הסיור כלל שני רכבים מסוג "האמר" אשר נעו על ציר מקביל לגדר המערכת ממערב למזרח, בין זרעית לשתולה, בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל. אודי ישב במושב הקדמי מימין. אלדד ישב במושב האחורי, מאחורי אודי.
בשעה 09:05 פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית כבדה לאורך גבול הצפון. מטחי האש כללו ירי מרגמות, ירי מנשק קל וירי קטיושות. בדיעבד התברר שהייתה זו פעולת הסחה שנועדה להסוות את חטיפת החיילים המתוכננת. באותה עת נסעו רכבי ה"האמר" של הסיור במעבר בתוך ואדי, כשלפתע הותקף הסיור על ידי חוליה אחת או שתיים של כוח חיזבאללה. רכב ה"האמר" הראשון שבו נסעו אלדד ואודי נפגע ראשון מטילי אר-פי-ג'י. ה"האמר" השני, שהיה במרחק חמישים-שישים מטר מאחוריו, הספיק לדווח בקשר על הפגיעה לפני שספג פגיעה ישירה של שני טילי נ"ט, פגיעה שגרמה להרג שלושת החיילים שישבו ברכב - רב-סמל ראשון וסים סלאח נזאל, רב-סמל אייל (טוביה) בנין ורב-סמל שני תורג'מן. לאחר פגיעת הטילים, פתחו המחבלים בירי מנשק קל לכיוון החיילים הפצועים והרכבים הפגועים. נהג ה"האמר" הראשון הספיק לעצור את הרכב ולהיחלץ.
בשעת הירי פרצה חוליית חיזבאללה נוספת את גדר המערכת, חדרה לשטח ישראל וחטפה את אלדד ואודי לשטח לבנון. חוליה נוספת, חמושה בנשק קל ובמכונות ירייה, גיבתה את החוטפים. לא היה ידוע אם אלדד ואודי הצליחו להיחלץ מהרכב בכוחות עצמם לפני שנחטפו, ומה היה מצבם הבריאותי בזמן החטיפה. במקום נמצאו עקבות, כתמי דם ופירצה בגדר.
מיד לאחר התקרית נעשה ניסיון ראשוני לאתר את אלדד ואת אודי. צוות מגדוד 82 של השריון עשה מאמצים אדירים להגיע לטנק על אף ההפצצה הכבדה, ויחד עם "נגמחון" נכנס לתוך שטח לבנון בניסיון לעצור את רכב המילוט של המחבלים. במרחק קצר מאוד מהגבול עלה הטנק על מטען גחון שנאמד במאות קילוגרמים של חומר נפץ. מעוצמת הפיצוץ נהרס הטנק כליל וארבעת אנשי צוותו - סמל-ראשון יניב בר-און, סמל-ראשון שלומי ירמיהו, סמל-ראשון גדי מוסייב וסמל-ראשון אלכסיי קושנירסקי - נהרגו. סמל נמרוד כהן נהרג זמן קצר אחר כך, כאשר הגיע עם כוח החילוץ אל הטנק הפגוע.
בעקבות שרשרת אירועים זו החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה.

משפחתו של אלדד קיבלה את ההודעה הראשונה על היעדרו מקצין העיר. לאחר מכן הגיעו קציני "אית"ן" - יחידת איתור הנעדרים של צה"ל, והיוו את הגורם המקשר בין המשפחה לגורמים המדיניים. יומיים לאחר האירוע, הוצגו רכבי ה"האמר" שמהם נחטפו אלדד ואודי. לצד אי הוודאות והחששות הכבדים, הייתה תקווה גדולה כי השניים חיים. תפילות רבות נישאו ברחבי הארץ לשלומם של הבנים.
את בית המשפחה פקדו מכובדים, חברי כנסת ונשיא המדינה. נערכו פגישות עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, ועופר דקל, הממונה על הטיפול בנושא החטופים, עדכן את המשפחה במהלכים. כל הפניות והבקשות לקבל אות חיים מאלדד ומאודי ולאפשר לאנשי "הצלב האדום" לבקרם הושבו ריקם.
לאחר החטיפה החלה פעילות ציבורית ענפה למען החזרתם של אלדד ואודי כמו גם למען החזרתו של גלעד שליט, ששבועיים קודם לאירוע נחטף על ידי החמאס לרצועת עזה. בני המשפחות נפגשו עם מנהיגים בארץ ובעולם, והשתתפו בעצרות, בהפגנות ובאירועים רבים שלוו בסיסמה "ושבו בנים לגבולם". המוני אזרחים וגופים נרתמו למאבק הציבורי. הפעילות זכתה לתמיכה רבה מכל שכבות העם על כל רבדיו ועוררה הדים ברחבי העולם. מרדכי אלגרבלי ושמואל אלגרבלי פעלו בחוץ לארץ; אתר האינטרנט "ושבו בנים לגבולם" עדכן על המאמצים הנעשים; תורמים רבים מהארץ ומהעולם התגייסו לתרום ולסייע. חבריהם של אלדד ואודי הקימו את מטה "חברים למען החטופים". הקהילות היהודיות בחוץ לארץ העניקו גיבוי רוחני וכספי, נתנו חיזוק, חום ותמיכה. יהודי בלגיה וצרפת ארגנו עצרת הזדהות גדולה שאליה נסעה כל המשפחה. הייתה זו טיסתו הראשונה לחוץ לארץ של צבי, אביו של אלדד, טיסה שנמהלו בה התרגשות עצומה וכאב גדול. נסיעה נוספת לאנגליה אורגנה על ידי תנועת חב"ד. בקנדה נערכו מפגשים עם הבכירים בפרלמנט ומפגשים עם תלמידי בתי ספר.
ובארץ, איגוד האופניים וחברת "בייק ישראל" יזמו מסע אופניים המוני, בחסות חברות גדולות במשק ואתרי אינטרנט מובילים. חברי פורום הצילום האינטרנטי "פוטוגרופיה", שאודי גולדווסר היה חבר בו, הפיקו אלבום צילומים בשם "תמונות של תקווה" שהוקדש לשלושת החיילים. מיקי, אמו של אודי, יזמה פרויקט המשך לאלבום שבו הפכו התמונות והטקסטים לתערוכת צילומים נודדת. במסגרת הפרויקט "במבט חטוף" השאילו שמונים צלמים, מבכירי צלמי ישראל, את עבודותיהם למסלול נדידה שהחל בגלריית "הקצה" בנהריה, והגיע לתחנות ברחבי הארץ. גלריות וקהילות נוספות נרתמו למאמץ, וקיימו אירועים ומפגשים. העמותה לניהול פרויקטים בישראל יזמה את מסע ההתנדבות "יחד בשבילם. יחד בשבילנו". להקת המחול של מודיעין "זוז במחול" הופיעה באירוע הזדהות גדול בירושלים.
ביום 31.8.2006 התקיימה בכיכר רבין שבתל אביב עצרת הזדהות רבת משתתפים. בעצרת בוצע לראשונה השיר "זה לא נגמר" שכתבה רחלי שביט והלחין רמי קליינשטיין. שיר זה חתם מדי יום את תכניתה של יעל דן "עושים צהריים" בגלי צה"ל. אמצעי התקשורת מנו מדי יום ביומו את ימי השבי, שידרו תכניות מיוחדות ועשו כדי לשמר את המודעות הציבורית. במלאות שנתיים לחטיפה נערכה התערוכה "ללכת שבי אחריהם" - כרזות בנושא החטופים שעיצבו סטודנטים בבית הספר להנדסאים "ספיר". אלה הם רק מעט מן הפעולות שנעשו.
משפחתו של אלדד אספה את קטעי העיתונות הרבים ותיעדה את הפעולות שנעשו למען החטופים. בלבם פעמה התקווה כי כשישוב אלדד הביתה, יראה את האלבומים וייווכח בפעילות האין-סופית שנעשתה למען שחרורו.

בבוקר יום רביעי, י"ג בתמוז תשס"ח (16.7.2008), לאחר שבע מאות שלושים וחמישה ימים של כאב וחיים בין תקווה לייאוש, הוחזרו גופותיהם של אלדד ואודי לישראל במסגרת עסקת חילופי שבויים בין ישראל לחיזבאללה. הבדיקות הרפואיות שנעשו הצביעו על כך כי ככל הנראה, נהרגו השניים בעת החטיפה.
ביום הגורלי התכנסה משפחת רגב בבית שבקריית מוצקין ונצמדה לאמצעי התקשורת. המתח היה בשיאו. מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, המשיך להפגין את אכזריותו ולא חדל ממשחקו ברגשות המשפחות גם ברגעים אלה. רק ברגע האחרון נגוזה התקווה משהתברר שהבנים שבו בארונות.
למחרת, י"ד בתמוז תשס"ח (17.7.2008), הובאו אלדד ואודי לקבר ישראל ולמנוחת עולמים. אלפים ליוו את מסעי ההלוויה ועם ישראל כולו צפה בהם. אלדד, בן עשרים ושש בנפלו, נטמן בבית העלמין הצבאי בחיפה. הוא הותיר אחריו אב ושלושה אחים. על מצבתו נחקקו המילים "ושבו בנים לגבולם / הוחזר משבי האויב למנוחת עולמים י"ד תמוז תשס"ח 17.7.2008".
לאחר החטיפה גילו בני משפחתו של אלדד שתי מחברות שבהן כתב סיפורים קצרים ושירים. ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשס"ו, חודשיים ושנים-עשר יום לפני החטיפה, כתב אלדד במחברתו: "ואולי יש נחמה / בקצה של הקצה / יש תקווה שטוב יקרה / יש זיכרון ויש אמונה / שמותכם הוא לא לשווא / גיבורי התהילה במותם / ציוו לנו חיי שלום, / יהי זכרם ברוך."
על קברו של אלדד ספד לו עופר, אחיו, שפתח את דבריו במילות שירו של שלום חנוך "בדיוק כמוך", והמשיך: "גאה בך, אחי הצעיר. ... חיינו בעולם שבו רצינו להאמין שהאויב שלנו הוא כמונו בדיוק. עולם שבו רצינו להושיט יד, לעשות שלום. חשבנו שאנחנו מדברים עם אנשים שבסוף היום רוצים גם הם לגדל ילד. להריח פרח, לאהוב נערה. כמונו בדיוק. אבל האויב שלנו הראה לנו שהוא בדיוק - לא כמונו. ... אלדד, אני עומד כאן היום, עצוב, בוכה, אבל גאה. אני גאה במדינה שלי שנלחמה אתי כדי שתחזור. אני גאה בכל אזרח ואזרח שהרגיש שאתה אח שלו, בדיוק כמוני. אני גאה בערבות ההדדית ובאהבה הגדולה שהרעיפו עלינו המשפחות, עליך ועל אודי. אני גאה להיות שייך לאוהבים ולא לאלה ששונאים. למשלמים מחיר בחירוק שיניים מתוך ידיעה שלערבות ההדדית אין מחיר. גאה בצבא. ... אני גאה בך, אלדד אחי הצעיר, איש ברוך כישרונות אך צנוע, אינטלקטואל אוהב ספר ואוהד כדורגל מושבע, אדם מופנם ושקט המוקף חברים, שהעצב עצור בתוכו, שחיוכו גדול ועיניו צוחקות. פטריוט אמיתי, בחזית ובעורף, בשירות סדיר ובמילואים, בהתנדבות ובמעורבות בארגוני סיוע חברתיים. ... נוח בשלום אלדד, חזרת הביתה."
הספיד את אלדד דודו: "... אלדד, מעשים הם פירות, מילים הן עלים. היית איש מעשים. תודה אלדד על כל מה שהיית - חבר, אח, בן, אחיין וידיד. ... את אלדד הגדיר יפה עופר על פי תמונה מגיל ארבע. זו תמונה נהדרת בעיניי, ילד יפה, תלתלי זהב, חיוך ענקי, המחשה מושלמת לביטוי 'עיניים צוחקות'. העיניים שהן ראי הנפש המשתלבות כאן עם מאפייני הילדות המוקדמת - תום, חום, היכולת לחוות ולהקרין רגשות מזוקקים. כדאי לשקף את אלדד גם בבגרותו: איש אמיתי נטול אגו וציניות רעה, משחקי כבוד ואינטרסים אישיים, שחיוך גדול ועיניים שוחקות קונים את כל מי שנקרה בדרכו. ... אותך אלדד בלבנו נזכור לעד, אוהבים אותך ומתגעגעים עד עמקי הלב. ... המשך מלמעלה לצפות, ועלינו לשמור מאי שם מרחוק."
מפעלי הנצחה רבים נעשו לזכרו של אלדד. אוניברסיטת חיפה החליטה להעניק מאה עשרים ואחת מלגות על שם אלדד רגב ואהוד גולדווסר.
קבוצת הכדורגל של נווה שאנן בחיפה הסבה את שמה ל"קבוצת מכבי אלדד נווה שאנן". משפחת "מכבי תל-אביב" קראה לקבוצת הנערים ג' על שם אלדד. ראש עיריית גבעתיים, ראובן בן-שחר, יזם הצבת גלעד "יזכור" מול בניין העירייה וכן החליט כי דגל הלאום אשר הוצב בעבר על בניין העירייה לצד דגל גבעתיים, יוחלף בדגל השבויים והנעדרים - ויישאר במקומו עד לחזרתו הביתה של גלעד שליט.
במסגרת הפרוייקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל בשנת 2009, הולחן ע"י דורון מדלי שיר שכתב אלדד. את השיר ביצע הזמר אייל גולן: "אני רוצה שתהיי יפה / בדיוק לטעמי / עם ריח מתוק וחיוך אלוהי / רוצה שתדעי מה זה עצב וגעגועים / רוצה שתביני את משמעות החיים / רוצה שתיכנסי לצרה קטנה / ואני אציל אותך / ואת תכירי לי תודה / אני לא מחפש ריגושים / אבל צריך קצת עניין בחיים / ואם פתאום אקום ואלך / תגידי שאת לא כועסת / ושידעת שזה זמני." 
אתר לזכרו של אלדד

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

ד''ר איגור רוטשטיין נולד ב- 10.9.1971 בעיר טומסק שבסיביריה, רוסיה. אביו, פרופ' מרצה לפיזיקה ואימו רופאה.
בשנת 1977 הוא החל את הלימודיו בבית הספר ובשנת 1987 סיים את בית ספר התיכון מס' 34 בעיר טומסק.
מילדות היה איגור ילד חיוני, חברותי וסקרן מאוד. הרבה לקרוא ספרים על בעלי חיים, ספרי הרפתקאות פנטסטיקה וספרי רפואה. איגור אהב חיים והיה בעל קסם אישי רב אנשים נמשכו אליו כמו מגנט, תמיד היה מוקף חברים.
לקראת סיום בית הספר תיכון התקבל איגור לבית ספר מדיקו-ביולוגי לצורך הכנה לקבלת לאוניברסיטה לרפואה. במקביל החל לעבוד כסניטר בבית החולים לטראומה.
הרצון להיות רופא נבע קרוב לוודאי מאימו. בבית המשפחה היו ספרי רפואה רבים ובגיל ההתבגרות הוא הרבה לקרוא בהם. כאשר אימו היתה כוננית ונקראה באמצע הלילה לבית החולים איגור היה מלווה אותה.
בשנת 1988 התקבל איגור לאוניברסיטה לרפואה בעיר טומסק. בהמשך לציוניו הטובים היה מעורב בעבודות מחקר.
חלומו היה להיות רופא כירורג בסופו של דבר התגשם החלום ובשנת 1995 הוא סיים את לימודיו באוניברסיטה. איגור היה מקצועי מאוד רציני ונחמד. היה לו קשר מיוחד עם המטופלים שלו. כולם בקשו שאיגור יטפל בהם.
בשנת 1997 עלה לארץ יחד עם אשתו ובנו בו 9 חודשים.
הקליטה היתה קשה מאוד. איגור ומשפחתו החלו לגור בקיבוץ גשר ואחר כך עברו למרכז הקליטה בקרית ים. איגור התחיל ללמוד באולפן לרפואה ובסיומו התקבל להמשך לימודים בקורס לרפואה של בית החולים "רמב''ם".
בסיום הקורס התקבל למחלקה האורטופדית של ביה"ח "רמב''ם" ולאחר סיום המלגה התגייס לצה''ל.עם סיום קורס קציני רפואה ביקש איגור להתקבל לגדוד הכי קרבי שיש. את השירות הסדיר עשה בגדוד הנדסה קרבית (להב) בתור רופא גדודי. לאחר מכן התגייס לקבע ושירת בגדוד ברצועת עזה. כל הזמן ביקש להיות במקומות המסוכנים ביותר כדי לעזור לאנשים.
בשנת 2005 סיים שירות קבע והתקבל להתמחות לבית חולים "קפלן" למחלקה אורתופדית. בסוף שנת 2005 עבר לעבוד במחלקה אורתופדית של בית חולים "פוריה", שם עבד בתור רופא תורן חוץ ובמקביל התנדב במחלקה. במרץ 2006 החל התמחות בתקן מלא, גר בנווה עובד שליד טבריה.

שבועיים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה ולפני שהתנדב לשירות מילואים ביקר את אימו ואחותו בבאר שבע. זו היתה הפעם היחידה ואחרונה שראה את אחייניתו.
בתחילת מלחמת לבנון השניה ב- 24.7.06 התנדב ד''ר איגור רוטשטיין לשירות מילואים ופעל נמרצות להשגת צו 8. במילואים היה שייך לגדוד גולני כרופא מס' 2.
ב4.8.06 בלילה הצטרף איגור למבצע צבאי בכפר מרכבה בגזרה המזרחית בדרום לבנון. במקום התפתחו חילופי אש בין כוחות צה''ל ומחבלים, ד''ר איגור והחובשים קיבלו קריאה על פציעת חייל ורצו לעזור לחייל. תוך כדי טיפול בחייל הפצוע נפגע ד''ר איגור ונהרג במקום.
צפוי היה לו עתיד מזהיר ברפואה.
ד''ר איגור רוטשטיין השאיר אחריו ילד בן 13, זוג הורים ואחות.
איגור קיבל את עיטור המופת מהרמטכ"ל גבי אשכנזי. עיטור המופת הוא העיטור השלישי בחשיבותו בצה"ל .

אתר לזכרו של ד''ר איגור רוטשטיין

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן חגית ושמעון. נולד ביום ט"ז באייר תשל"ט (13.5.1979) בקרני שומרון,
מראשוני הילדים שנולדו ביישוב. הבן השלישי מבין שמונה ילדים, אח להראל, מוריה, מורשה, אלישיב, בת אל, אלישמע ודובי. את חינוכו והשכלתו רכש בבית הספר הממלכתי-דתי "משואה" שבקרני שומרון, ובישיבות "נתיב מאיר" שבירושלים ו"תורת החיים" שבנווה דקלים.
התכונות הבולטות ביותר באישיותו של בניה שגדל והתפתח למנהיג היו הענווה, הנתינה, האמת, אומץ הלב והדבקות במטרה. עוד בהיותו נער צעיר נטל חלק בפעילותם של ארגונים המסייעים לילדים חולי סרטן ושיתוק ילדים והפך למשתתף פעיל במסגרות המקדמות ומטפחות עולים חדשים. בחופש הגדול, היה רץ מקייטנה של "איל"ן" לקייטנה של "זכרון מנחם", ומהתנדבות כזאת לאחרת.
בניה התגייס לצה"ל בסוף חודש מרס 1999 והוצב, כבקשתו, בחיל השריון שבו ראה שליחות של ממש. את קורס הקצינים סיים כחניך מצטיין. במהלך הקורס השתתף במשלחת צוערים לפולין ואת רשמיו כתב ביומנו: "כשנסעתי לפולין הרגשתי מוות. במטוס היו פולנים שבהתקרבם לארצם שמחו. בנחיתה מחאו כפיים, הגענו הביתה. גם אני הגעתי הביתה, לבית הקברות של העם היהודי. לבית הקברות של המשפחה של סבא, לבית הקברות של המשפחה של סבתא. ... בטיקטין, בטרבלינקה, אני חש שאני דורך על מתים, שאני דורך על אנשים אחים. והמוות מלווה בכול. אך אני יודע שהמוות הזה הוליד חיים והחיים האלה הם אני, אתה, הם, אנחנו. החיים האלה הקנו לי את הזכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל. ... החיים האלה הקנו לי את הזכות לייצג כחייל יהודי מארץ ישראל את כל אלה שהיו ואינם ואת אלה שישנם. ... החיים האלה תובעים ודורשים, ... אך ברור לי שהדרישות הן כבירות ומחייבות. מי ייתן ויהיה בי, בנו, הכוח לעמוד בהן."
בסיום קורס הקצינים שימש בניה כ"גנן קק"ש" - מפקד וחונך בקורס קציני שריון. לימים כיהן כקצין הדרכה גדודי (קה"ד) וכקצין מבצעים גדודי (קמב"ץ). תפקיד רדף תפקיד ובכולם המשיך להצטיין. את לימודיו לתואר ראשון באקדמיה הצבאית, שעשה באוניברסיטה העברית בירושלים, סיים בניה כ"מצטיין דיקן". בתקופה זו חנך נער במצוקה ב"בית השאנטי" בתל אביב וסייע לו לקבל תעודת בגרות. עם סיום לימודיו יצא לפקד על טירונים כמ"פ והוביל את פלוגתו למקום הראשון. גם על תפקיד זה הוענק לו הציון "מ"פ מצטיין". את פעילותו למען הקהילה לא הפסיק גם כעת, והתנדב בקביעות עם פלוגתו לסייע לילדים אוטיסטים בבית ספר "גיל" בתל אביב.
כשהתמנה למפקד פלוגה, כתב בניה לחברתו כרמית: "ראי, הולך אני לתקופה קשה שאינני יודע כיצד יתפתחו הדברים. התפקיד מכל מקום נראה לי תובעני ומאתגר והמציאות הישראלית עשויה לעשותו בין רגע קשה שבעתיים... דעי שכרגע מוצא אני שליחות אמת בצבא ובלתי זאת לא הייתי נשאר. צריך להיות דפוק אמיתי כדי לבצע תפקיד מ"פ עם תחושת אחריות גדולה שכזאת... דעי שלתחושת השליחות ערך גדול: כי מה יחוש האדם ואין לו שליחות אמת בחייו?!"

בפרוץ מלחמת לבנון השנייה היה בניה בתקופת מעבר בין תפקידים, עת סיים תפקידו כמ"פ טירונים בעוצבת "בני האור" ועמד ליטול את הפיקוד על פלוגה מבצעית בחטיבה 401. למרות זאת התייצב במפקדת חטיבה 401 והתעקש לקבל משימה. בסופו של דבר קיבל בניה פיקוד על כוח שמנה שני טנקים בצירוף כלים נוספים, בהתאם למשימות. צוות הטנק של בניה כלל את סמל ראשון אלכס בונימוביץ' נהג הטנק, סמל ראשון אדם גורן הטען, וסמל ראשון אורי גרוסמן תותחן הטנק.
תפקיד הכוח אשר נקרא ברשת הקשר "כוח בניה", היה לבצע משימות של אספקה וחילוץ. במהלך הלחימה ביצע "כוח בניה" כמה חילוצים הירואיים שבהם ניצלו חייהם של לוחמים רבים. תיאר נדב שטיינר, לוחם צנחנים: "... אני חושב שניצלנו רק בזכות החיילים שהבאנו להם אוכל ותחמושת. לצערנו ראינו אנשים צדיקים מאתנו שנפגעו. רב-סרן בניה ריין היה בטנק שליווה אותנו כל המסעות המסוכנים הללו. הוא סיכן את עצמו אלפי פעמים בתוך המלחמה הזו. ... הוא הבטיח את החיים של כל הפצועים שפונו דרך הציר שלנו. של ההרוגים שהובאו לקבורה. של החיילים שקיבלו אוכל ומים בתוך המלחמה."

במוצאי שבת, י"ט במנחם אב תשס"ו (12.8.2006), בעת שהיה בדרכו למשימת חילוץ נוספת של טנק פגוע בחרבת אל כסיף, נפגע הטנק שבו שהה בניה מטיל נ"ט שירה החיזבאללה, וכל אנשי הצוות נהרגו.
בניה היה בן עשרים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרני שומרון השוכן מעל נחל קנה, אותו גמא ברגליו פעמים רבות בחייו. הוא הותיר הורים, ארבעה אחים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן. אחיינו שנולד מיד לאחר נפילתו, נקרא בשם בניה-אורי.
ביום 11 בספטמבר 2007 קיבל רב-סרן בניה צל"ש מאלוף פיקוד מרכז יחד עם כל אנשי צוות הטנק. בנימוקים להענקת הצל"ש תיאר האלוף גדי שמני, מפקד פיקוד המרכז: "רב-סרן בניה ריין אשר התנדב להילחם במלחמה ובמהלכה נהרג, הפגין במעשיו רוח לחימה, יוזמה, מנהיגות יוצאת דופן וחירוף נפש. מעשיו אלה מהווים דוגמה ומופת ללוחמי צה"ל בכלל וללוחמי השריון בפרט."
לאחר נפילתו נמצא בארנקו של בניה דף הכתוב בכתב ידו ובו תפילה המיוחסת לרבי נחמן מברסלב: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוקי אבותינו, שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם, ותמשיך שלום גדול ונפלא בעולם, ולא ישאו עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, רק יכירו וידעו כל יושבי תבל האמת לאמתו אשר לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת חס ושלום, ולא בשביל שנאה וקנאה וקנטור ושפיכות דמים חס ושלום, רק באנו לעולם כדי להכיר ולדעת אותך יתברך."
כתבו הוריו: "הדרך שבה נהרג הביעה נאמנה את הרוח הגדולה שהסתתרה בפשטות הליכותיו. ... בניה שלנו טמון עתה באדמת ארץ ישראל, הארץ שאהב ללא פשרות. ... הלוואי ועוז רוחו של בניה יעמוד לנגד עיני הדור הצעיר שיצעיד את עם ישראל לעתיד טוב יותר. אנו בטוחים שעוצמתו לא תאפשר לכבות את נר ישראל."
הספידו אביו: "... בניה, הקדשת לצה"ל ולעם ישראל את עשרים שבע וחצי שנותיך האחרונות ובסופן עלית השמימה בסערה בטנק המרכבה ... צר לנו עליך בננו בניה, נעמת לנו מאוד. ... כל דבר שעשית - עשית בהצטיינות, אך בצניעות. ... היית בעל יוזמה עם חשיבה ייחודית ופתרונות ייחודיים. תמיד היית לא סטנדרטי. אך מעל הכל אהבה ודאגה לזולת - כיבוד אב ואם שלך היה למופת. ... אהבה בלב ובנפש ... היית יפה תואר - חיצונית ופנימית! כולך היית נתינה וכך הלכת מאתנו, עם הנתינה המקסימלית שאדם יכול לתת..."
הספידה אמו: "... רציתי רק לומר לך שוב כמה אנחנו גאים בך, במעשיך, בדרך שבחרת ובדרך שבה נלחמת ונפלת על קידוש ה' למען כולנו."
הספיד את בניה אחיו הראל: "אחי בניה, בן עשרים ושבע אתה במותך - 'זכ', זך וישר אתה, איש טהור, איש אמת, איש מידות, איש עקרונות, אוהב הארץ ואוהב האדם - תמיד דאגת למשפחתך, לחבריך ולחייליך ללא פשרות. ... במותך ציווית לנו את החיים - חיי מידות, חיי יושר ואהבת האדם."
כתבות רבות שהתפרסמו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית נכתבו על בניה והאירו את דמותו הייחודית. אחת הכתבות הנרחבות הופיעה בעיתון "בשבע", ובה כותבת עפרה לקס: "חיילים שבאו במגע עם בניה במהלך המלחמה מספרים שהיה רגוע ושקט, אי של ביטחון בים של דאגה ואי ודאות. מי ששמע אותו בקשר, או פגש אותו אפילו לכמה דקות, קיבל כוחות מהשלווה העילאית הזאת."
מכתבי פרדה והספדים רבים נכתבו ונאמרו לזכרו של בניה.
כתב אייל ישראל שטרנליך, חבר מישיבת "תורת החיים": "... בפורים לפני שהתגייס הוא זיכה אותי בחוויה שלא ראיתי אף פעם. הלכתי בשביל המוביל מהישיבה לבית הכנסת המרכזי בנווה דקלים, ופתאום אני רואה את בניה שכבר הספיק להתבסם, שוכב על השביל ומחבק את האבנים. ... כשרצו להרים אותו ולקחת אותו לחדר, הייתה לו אש בעיניים וצעק 'שאף אחד לא ייקח אותי מארץ ישראל, שאף אחד לא ייגע בי וייקח אותי מאבנים אלו'."
כתבו חבריו של בניה למחזור נוב' 2000 בגדוד 74: "... בניה היה הדבר הכי טוב שקרה לנו. קצין שסוף-סוף הסתכל עלינו כבני אדם ובראש ובראשונה היה חשוב לו האדם עצמו ולא החייל שאמור לקבל פקודות."
כתב אמיר אידלמן, חבר ליחידה: "... האור שבקע ופרץ ממך דרך עיניך הטובות וחיוכך המפורסם. שמחת החיים ואהבה ללא תנאי שידעת להעניק לפקודים ולחברים לנשק... על כל אלה אני מודה לך - על שזכיתי לראות אדם המשרת את עמו ואלוהיו מתוך שמחה ותחושת שליחות."
כתב אורן: "... אתה אחד האנשים הבודדים שאני יכול להגיד עליהם מנהיגים. היית לי מנהיג, מפקד, מורה ומדריך..."
הספדו של החבר הקרוב גיורא: "... בכל מקום ידעת לשלב בין הרצונות והיכולות שלך, הכרה עצמית עמוקה וברורה, מאוד מדויקת, בלי גאווה ובלי יומרות - 'ענווה טהורה'. ... אני מודה לך על כל השנים, על החברות הנפלאה, הנדירה."
הספדו של נדב לוטן-לישינצקר, מפקדו של בניה: "היית כל מה שרציתי ממ"פ שלי. אדם שהיווה אתגר פיקודי, מנהיגותי ומקצועי. ... אני מתגעגע ליכולת הנגיעה שלך באנשים, בצורה בלתי אמצעית לדבר בגובה העיניים עם כל אחד. אני מתגעגע לישירות, לכנות וללקיחת האחריות שהפגנת בכל אשר עשית."
כתב עודד שטרן, חבר: "... בניה היה עושה הכול בשקט, אך השקט הזה הקרין עוצמה רבה. .... היה ברור שאין אדם בעולם שעליו ניתן לסמוך יותר מבניה, וזה לא היה רק זה. בכל שעה הוא ידע להתייצב ולהיות כשצריכים אותו ... השהייה במחיצתו, הדרך שבה הסתכל על הדברים ועשייתו למען הכלל אלו דברים ששאבתי מבניה, שניטעו בי והפכו אותו לחלק ממני..."
כתב אריאל פרידמן: "... אנו החברים איבדנו חבר ומנהיג, והכאב והחלל שהותיר אחריו אינם נתפסים ולא ניתנים למילוי. ... אני רוצה להגיד לך תודה: תודה על שהיית חבר טוב, תומך ואמיתי. תודה על שהנחלת לנו מורשת אדירה כזאת. תודה על שלימדת אותי מה זה להיות מצוין, כי אצלך להיות טוב - זה לא מספיק טוב..."
כתב דודי דולב: "... תמיד היית החלטי והדרך תמיד הייתה ברורה לך. וגם אם לא תמיד הסכמתי אתך, תמיד אהבתי והערכתי. הייתה בך גם את היכולת להבחין בין עיקר לטפל ... היית חבר אמיתי ... בניה, הלכת בדרך מאוד ברורה - דרך של מעט דיבורים והרבה מעשים. ...דרך של הצטיינות בכל דבר תוך כדי מציאת זמן לעזרה וגמילות חסדים גם בתקופות היותר עמוסות. דרך של דרישות גבוהות אבל קודם כל דוגמה אישית. אני רוצה להבטיח לך שתמיד אזכור אותך ואת הדרך שהלכת בה."
פעולות רבות נעשו ונעשות להנצחתו של בניה. מתנ"ס קרני שומרון מארגן מדי שנה בחג החנוכה "מרוץ לפיד" לזכרו של בניה, שהיה רץ מרתון בארץ ובחוץ לארץ. תנועת "בני עקיבא" מחוז שרון-שומרון-צפון, נטעה בט"ו בשבט בשנת תשס"ז חורשה לזכרו של בניה באלפי מנשה.
חבריו מהישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים הקימו את "קרן רעים לעידוד התנדבויות" על שמו של בניה ועל שם חברו סגן מתניה צנוירט.
מדי ערב ראש חודש, מתקיים בביתו של בניה שיעור חודשי קבוע שבו משתתפים חבריו.
שני ספרי תורה נכתבו לזכרו של בניה. האחד נמצא בבית הכנסת המרכזי בקרני שומרון - מקום בו נולד וגדל בניה. ספר התורה השני הוכנס לבית הכנסת במחנה "שיזפון" - מחנה בו עשה בניה את מרבית שירותו הצבאי כחייל וכמפקד.
בגליל העליון, ליד "משגב עם" בנקודה שממנה יצא בניה למשימה האחרונה במלחמה, נבנה "מצפה בניה" לזכרו. בחנוכת המצפה נשא דברים גיסו של בניה, אבינועם סטולוביץ: "... בבניה הייתה ענווה מיוחדת אשר בקנאות לא נתנה לנו לראות את הצלחותיו כאילו יש בהן הצלחה אישית. ענווה זו היא שהובילה אותו בדרך ישרה מהישג להישג בלא שהדבר בא לידי ביטוי בגלוי ולעתים ללא ידיעתנו כלל, ענווה זו היא גם שהובילה את הסובבים אותו ללכת אחריו תוך תחושת שותפות וחברות אמת."
חבריו של בניה הקימו אתר אינטרנט לזכרו. באתר, סיפור חייו של בניה, גלריית תמונות, רשימות מפרי עטו, דברים לזכרו, סרטי וידאו, כתבות, פעולות הנצחה וחדשות. המשפחה תשמח לקבל חומרים נוספים הקשורים לבניה באמצעות אתר האינטרנט.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

למד באוניברסיטת חיפה.
לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן פרימה ומשה. נולד ביום כ"ט בחשוון תשמ"ג (15.11.1982) בווינניצה שבאוקראינה, ברית המועצות, כילד שני להוריו ואח לדיאנה הבוגרת ממנו. נצר לשושלת הבעל שם טוב (הבעש"ט), מייסד תנועת החסידות. אלכסנדר למד באוקראינה בבית הספר היסודי מספר 33.
בהיותו כבן 11, בשנת 1993, עלה ארצה עם אמו ואחותו. משפחתו מצאה את משכנה בעכו, ואלכסנדר המשיך שם את לימודיו, בבית הספר "אורט".

הוא התייתם מאביו בשנת 1995 והפך הלכה למעשה לאבי המשפחה. כך, בגיל צעיר ובעיצומם של נעוריו, נטל על עצמו את האחריות למשפחה והפך למשענת ולנחמת אמו ואחותו. ביטוי לכך ניתן בעבודות שאלכסנדר נטל על עצמו בחודשי הקיץ, לפרנסת המשפחה, בעת חופשותיו מבית הספר "אורט". את לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר הטכני של חיל האוויר, בקריית חיים.

אלכסנדר התגייס לצה"ל בחודש ינואר 2001. כל ימי ילדותו ונעוריו שאף להפוך לטייס, וכך מצא עצמו בקורס טיס. חרף מאמציו והשתדלותו הפסיק את הקורס לאחר שמונה חודשי שירות, לאכזבתו הרבה, ושב לבקו"ם לשם הצבה מחדש בצה"ל.
אף כי נכזב חלומו להיות טייס, לא חדל אלכסנדר להציב לעצמו רף גבוה בצבא, כדי לתת את המיטב שבו ולשרת את עמו ומדינתו. כיוון שכך בחר ללכת ליחידה קרבית, ומימש את מטרתו בגיוסו ליחידה היוקרתית "אגוז". אלכסנדר נהג לומר בהתייחסו לשירותו הצבאי, כי "אם לא אתגייס ליחידה קרבית בצבא, מי יעשה זאת?". לאחר שסיים בהצלחה את קורס הקצינים עבר לגדוד 51 של חטיבת "גולני", והתקדם בה בסולם הדרגות והתפקידים עד לתפקיד סגן מפקד פלוגה.

יפה תואר, גבוה, שרירי ומסודר תמיד, היה אלכסנדר גאוות משפחתו. חרף הצלחתו בצבא לא גבה לבו, ולאמו העניק תמיד יחס מיוחד: בימי הולדתה ובחגים שיגר לה פרחים, וגם כשנבצר ממנו להגיע הביתה דאג לטלפן אליה יום יום ולשאול לשלומה. בעתות מחלה אף סעד את אמו בבית החולים, למרות מחויבותו לצבא.

אלכסנדר קיים קשר חזק ומיוחד עם אחייניו. אלה התגאו בו והעריצוהו על היותו קצין, שירותו ביחידה קרבית ונועם הליכותיו. בעת חופשותיו מהצבא נהג לבקר תחילה בבית אחותו, שם חיבק ונישק את ילדיה, ורק אחר כך המשיך לבית אמו.
לאלכסנדר חיכו חיים שלמים ומוצלחים לאחר תום שירות החובה שלו בצבא. הוא תכנן להמשיך ולשרת בצבא קבע, ללמוד באוניברסיטת חיפה, ולשאת לאישה את חברתו האהובה סבינה. משפחתו של אלכסנדר נפגשה עימו בפעם האחרונה חמישה ימים לפני נפילתו.

אלכסנדר נפל במהלך מלחמת לבנון השנייה, בקרב בבינת ג'ביל שבדרום לבנון ביום א' באב תשס"ו (26.7.2006), והוא בן עשרים ושלוש וחצי. אלכסנדר נטמן בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אחריו סבתא, אם, אחות וחברה. אלכסנדר הועלה לאחר מותו לדרגת סרן.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן יונה ויוסף, נולד ביום י"ט באב תשמ"ה (6.8.1985) בקיבוץ יד מרדכי,
שם גדל ורכש את חינוכו והשכלתו מבית התינוקות דרך הפעוטון, הגן ובית הספר היסודי ועד שסיים את כיתה י"ב בתיכון המקומי "שקמה". מערכת החינוך של יד מרדכי הדגישה את ערכי "הקיבוץ של פעם" - הרבה חופש, מעט פורמאליות, ערך השוויון בין בני האדם, ערכי טבע והיסטוריה של יד מרדכי ושל ארץ ישראל והרבה ציונות.
על אלה הוסיפה אווירת הבית שעטפה את אור ואת אחיו - עופר האח האמצעי ושחף הצעירה ביותר, בהרבה חום ואהבה, הדגישה ערכי התחשבות בזולת והוגנות והעניקה הרבה מאד תשומת לב לפעלתנות בחיק הטבע ולחשיבותם של מועדים וחגים. מגיל צעיר נמשך אור לסיפורים ויותר מאוחר לסרטים עתירי דמיון כמו אפשרו אלה לנפשו הסקרנית להרחיב עד מאד את תחומי חיפושיה.

אור בגר והיה לאדם הגון, עדין ומתחשב, צנוע וביישן שאינו משתף בקלות אחרים ברגשותיו אבל משעה שהוא משתחרר הוא מתגלה כאיש חברה מלא הומור ושמחת חיים. נפשו חסרת המנוח וסקרנותו שאינה יודעת שובע באו לידי ביטוי במגוון רחב של עיסוקים החל מספרות וקולנוע, דרך פעילויות מחשבים למיניהן עבור לעיסוק נלהב בכדורגל ובטיפוח עקשני של כושר גופני וכלה בבילויים עם חברים באתרי בילוי שונים ברחבי הארץ. משיכתו לספרות וקולנוע לא מנעו ממנו מלפתח מיומנויות טכניות לא מבוטלות בתחום הפעלת מחשבים וא"כ במקצועות החיילות בצבא.
באוגוסט 2004 התגייס אור לצה"ל והחל את שירותו בחיל ההנדסה. מבחינת מגעיו עם אנשים ונושאי התמחות מקצועית היטיבה עימו היציאה לצבא. ההיכרות עם אנשים חדשים ומציאות חדשה והחובה לעמוד בדרישות מקצועות החיילות חשפה לאט ובביטחון יכולות שהיו טמונות באור ומחכות לנביטה.

למרות עדינותו, ביישנותו וצניעותו ולמרות מבנהו הפיסי, השברירי לכאורה, השתלב אור בחיי הצבא המחוספסים והתובעניים וגם רכש לאט ובהתמדה את חיבתם והערכתם של חבריו ומפקדיו. המפגשים בחברת הצעירים והצעירות שהכיר זה עתה, איתם יצא לפעילויות בטחוניות ולבילויים גילו לו ולנו עד כמה הוא אוהב את החיים וביישנותו הטבעית רק מסתירה זאת. כשהיה מגיע לחופשות היה אור "מסתער" על כל מה שמאפשרות לו שעות החופשה הקצרות. היה קורא ואוכל בו - זמנית, צופה בטלוויזיה ומארגן יציאה עם חברים לבילוי או למשחק כדורגל בו- זמנית, ישן מעט, ובקיצור - חסר מנוח. כאילו גילה לו ליבו שזמן רב לא נותר לו...
אור התחיל כבר לתכנן את החיים שלאחר השחרור אבל היו אלה רק ראשיתם של חיפושי דרך. הוא חשב על עיסוקים בתחומי הקולנוע, ניסה, מבלי שידענו, לכתוב סיפור ותסריט אבל עיקר מחשבותיו ועיסוקיו קשורים היו עדיין לשירות הצבאי אותו אהב ושבשלהיו עמד כשפרצה מלחמת לבנון השנייה.

אור יצא לפעולה שממנה לא חזר באותה כוונה שבה מילא את חובת שירותו הצבאי כולו- בנכונות, בהבנת הכורח ובתחושות הר?עות לחבריו הלוחמים. מסיפורי חבריו לאחר הקרב, למדנו על נחישותו, יכולתו המקצועית ועל אומץ הלב שאפילו אנו שגידלנו וטיפחנו אותו באינטימיות רבה כל כך, לא זכינו להכיר.
בטרם עלה אור יום הי"א באב תשס"ו (5.8.2006) נפל אור במלחמה והוא בן עשרים-ואחת.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. אור הובא למנוחות ביד מרדכי בה נולד, צמח והיה לעלם חמודות. על מצבתו נחקקו המילים: "אהובנו, פרח שלנו, אפילו להיפתח לא ניתן לך".
הבן היקר והאהוב שלנו נפל לפני שהספיק לממש ולו במעט שבמעט את פוטנציאל האור והאושר שהיה גלום בו בשפע ושהמתין לרגע של פריצה מרהיבה. נפילתו היא אבידה איומה עבורנו. אהבנו אותו ואנו אוהבים אותו ומתגעגעים אליו והוא חסר לנו כל כך. ואנו מתקשים לעכל את פרידתנו הסופית מעימו להתארגן מחדש בעולם שאוריק שלנו איננו בו. משפחת שחר ביד מרדכי - שחף, עופר, יונה ויוסי.

למד באוניברסיטת חיפה.
לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

סרן גלעד שטוקלמן בן 26 מתמרת.
הוריו של גלעד עזבו את גיתית שבבקעת הירדן ועברו לחיות ביישוב הקהילתי תמרת שבעמק יזרעאל. גלעד גדל והתחנך בתמרת וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון במושב נהלל.
הוא התגייס לצה"ל ושירת בחיל שריון, בעקבות אחיו הגדול. גלעד סיים קורס קציני שריון והשתחרר מצה"ל בדרגת סגן.

לאחר שחרורו טייל גלעד בקנדה וכששב לארץ עבר קורס דיילים באל על ועבד כדייל אוויר בחברה. הוא תיכנן להתחיל ללמוד בשנה הבאה כלכלה ולימודי מזרח אסיה.
הודעת אס.אם.אס על צו המילואים המתינה לו כשפתח את הטלפון הסלולרי שלו במהלך שהייה בניו יורק והוא שב מיד לישראל.

גם שהיה בלבנון דאג לשמור על קשר יום יומי עם הוריו. כשסיפר להוריו על מצוקת המזון בקו, עסקה אמו בהכנת שקיות מזון לחיילים בחזית.

"הוא היה חולה מוסיקה. רק לפני שבוע הוא קנה פסנתר ולא הספיק אפילו לנגן עליו. הוא אהב סוסים, כתב שירים וניגן עם אביו יחד", כך סיפרו אתמול חברים על גלעד.

הותיר אחריו זוג הורים, מיכה ורחל ושלושה אחים,
אלירן (29), ירדן (19) ויאיר (10).

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן פרידה ואריק. נולד ביום כ' באייר תשמ"ה (10.5.1985) בירושלים.
אח ליעל, יהונתן ויואב. אמן מלידה, יצר אמנות ומוזיקה, צילם ותיעד עד לרגעיו האחרונים. כשהיה בן שנתיים עבר עם הוריו לכרמי יוסף שבשפלה ושם גדל והתחנך. בתום לימודיו בבית-הספר היסודי "איילון" המשיך לבית-הספר התיכון האזורי למדעים, לאמנויות ולהומניסטיקה "הרצוג" שבבית חשמונאי, שם למד במגמות קולנוע וכימייה.
איתי גדל כילד טבע, אוהב טיולים, משחקי כדורסל, מסיבות וחברים. ילד דומיננטי שאהב לצחוק, להשתובב ולהוביל את כל החברים לבילויים והרפתקאות.
מילדות נמשך לעולם האמנות והמוזיקה. כבר בילדותו צייר ציורים, ניגן בגיטרה, ולימים התגלה כצלם מוכשר. בתקופת התיכון, הדריך בחוגי סיור. היה נווט פעיל וחבר מועדון הניווט של מודיעין. חבריו של איתי מספרים על אדם רגוע שלקח את הדברים בקלות. "השיטה של איתי הייתה השיטה הבדואית", מספר עומר, אחד החברים. "כשהיה מכין תה בטיולים בחוגי הסיור היה שופך שקית סוכר שלמה במדידת עין ומכריז שזו השיטה הבדואית להכנת תה. זו הייתה השיטה של איתי, לייף סטייל בדואי, השיטה השבטית, האוהבת, הרוחנית". חיוכו של איתי, מוסיפים החברים, סימל תמיד את הרגשת החופש שלו לעשות כרצונו, לחיות את החיים. איתי אף פעם לא חשש להביע את דעתו או את מחאתו ועשה זאת - גם במחיר הסתכנות ונזיפה - בדרכים מחוכמות, בחן, בכתובות או בציורים שנונים. העובדה היא, כי גם בעלי המרות והסמכות לא יכלו לעמוד בפני מבטו התמים והכובש.
איתי השתייך למעגלים חברתיים רבים, ובכל מעגל הותיר את חותמו. בג'יפ הירוק, סמלו המסחרי, תמיד היה ארגז מלא בבירות, ולצדו הכלב ריו והגיטרה.
איתי היה מפעיל את החברים להירתם ליוזמותיו, ובשובבות וקלילות היה מושך את כל החברים להצטרף ליום כיף עמוס פעילות. לרגל גיוסו של אחד מחבריו, כתב לו: "ברגעים של משבר / באיתי תיזכר ואל תוותר / תיתן את הכול, תצא במחול / ותסמוך עליי - לעולם לא תיפול / ... / קח הכול בקלות ובחיוב / נראה לי שזה משפט די חשוב / ואם קצת קשה ומבאס / תתקשר או תשלח SMS / ואחרי המסלול ניסע יחד לחו"ל / ניקח אתנו את באב ואת אור / ואני אוהב תמיד אתכם חברים / כי אתם אנשים מיוחדים ויחידים ..."

בראשית חודש ינואר 2004 התגייס איתי לצה"ל. את שירותו הצבאי החל בקורס טיס, ולאחר שנשר עבר כלוחם לסיירת של חטיבת השריון.
איתי נתמנה לתפקיד מש''ק הסוואה - תפקיד מקצועי ששילב פיקוד על החיילים עם יכולותיו האמנותיות ותפיסת הסביבה הייחודית שלו, ואף קיבל אישור לשאת עמו מצלמה. איתי מילא את תפקידו בכל הרצינות והמקצועיות שאפיינו אותו. הוא התקשה "לשמור על דיסטנס" משאר החיילים ו"לשחק את הקשוח", ובשלב כלשהו ויתר לו המפקד על כך ואיתי יכול היה ליהנות מתפקידו הצבאי. איתי עמל על פתרונות שונים עבור החיילים ואחד הפרויקטים שהוביל היה "סטארט אפ הגטקעס", בניסיון למצוא גטקעס שיחממו את הלוחמים אך שאפשר יהיה לפשוט בקלות. כדי ליצור את הגטקעס המושלמים, הוא עבר בין חברות היי-טק ועשה מחקר של ממש על בדים נושמים וקלים.

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עלה איתי עם פלוגתו צפונה והשתתף בקרבות. ביום י"ח באב תשס"ו (12.8.2006), בעת שפינה פצועים תחת אש בפאתי הכפר ע'נדוריה שבדרום לבנון, נפל סמל ראשון איתי שטיינברגר והוא בן עשרים ואחת. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בכרמי יוסף בלב חורשה עבותה, מוארת באור נרות. בתום הטקס הצבאי הופרחו יוני שלום, ובמשך יותר משעתיים עלו ובאו חבריו, מוריו ובני משפחתו, הקריאו מכתבים ושרו שירים. אביו אריק שר בעיניים דומעות ובקול חנוק את שירו של יעקב אורלנד "אני נושא עמי", השיר שאיתי וחבריו בחרו לשיר בטקס הזיכרון שערכו בפולין.

הלוחמים שחזרו מהקרב תיארו לפרידה, אמו של איתי, את רגעיו האחרונים בתוך הכאוס של הקרב כשלפתע הופיע מלאך והעלה את איתי לשמים.
מאיה רוטמן הקדישה לאיתי את השיר "אני גיטרה".
ברי סחרוף וחבריו של איתי ניגנו ושרו את השירים שאיתי אהב.
ביקש האח יהונתן: "אני רוצה שכולם יעצמו עיניים, קחו נשימה עמוקה. תפתחו את העיניים, תסתכלו על העולם הנפלא שסביבנו. תנשמו את האוויר, תמשיכו לחיות ולשמוח. ככה איתי היה רוצה".
על החוויה רבת העוצמה כתב ד"ר מאיר רקוץ', עמיתו של אריק, אביו של איתי:
"הנוכחים בהלוויה לא יכלו שלא לחוש, להתרגש ולהתחבר לאותה התכוונות שעמדה באוויר. טקס ההלוויה היה שילוב של כאב, זעם עצור והשלמה, יופי, רעות ואהבה, מסורת, רוחניות וקדושה, אדמה וכוכבים, דמעות ופרחים".

ביום 11.9.2007 קיבל איתי את צל"ש אלוף פיקוד הצפון.
בטקס קבלת הצל"ש סופר סיפור הקרב:
"איתי תפקד כמש"ק ההסוואה בפלס"ר וביקש להתנדב ולהצטרף ללחימה.
הוא נטל חלק בקרבות בכפר ע'נדוריה.
באותו בוקר הותקף אחד הצוותים ממטח טילים וספג פצועים רבים. סמל ראשון איתי הצטרף לצוות 2, לקח אתו את הפרמדיק והחלו לטפס במעלה ההר לכיוון הפצועים. במהלך העלייה הבחין שהפרמדיק מתקשה לשאת את תיק הרופא הכבד. בלי שיבקש, לקח ממנו את התיק והוסיפו לפק"ל של עצמו ומשך את הפרמדיק במעלה ההר לראש הכוח כדי שיגיע במהירות לפצועים. משהגיעו לפצועים, פנו סמל ראשון איתי והפרמדיק לפצוע הקשה ביותר ששהה באזור חשוף ומורכב מאוד. בעת העמסת הפצוע על האלונקה נורה מטח טילים נוסף לכיוון הכוח. סמל ראשון איתי והפרמדיק לא הפסיקו את הטיפול ואת קשירת הפצוע לאלונקה עד שטיל פגע ישירות בכתפו של סמל ראשון איתי והרג אותו במקום. סמל ראשון איתי שטיינברגר הפגין רוח לחימה, יוזמה, אומץ לב תחת אש ואחריות יוצאת דופן להצלת חבריו ואף שילם על כך בחייו. תפקודו הוא סמל הרעו?ת ביחידה".
רבות נכתב על איתי בעיתונות הכתובה והאלקטרונית.
בכתבה "הגיבורים של מלחמת לבנון השנייה" שפורסמה באתר האינטרנט "Ynet" סיפר סמל ראשון סטיבן פרידלנד, חבר קרוב של איתי:
"חצי שנה לפני המלחמה הכרתי את איתי. בכל פעם שהייתי מגיע ליחידה לתרגיל הוא היה איש הקשר, זה שתמיד דואג לי. גם במלחמה, הוא זה שדאג שיהיה לי שק שינה, קסדה, כל מה שאני צריך".
בשבוע שעשו בלבנון, הוגדרו איתי וסטיבן כ"זוג ברזל". הם נעו ביחד, עצרו ביחד ועזרו זה לזה. סטיבן שחזר את יום הקרב האחרון של איתי: "אחרי נמנום של שעתיים בבוקר, איתי העיר אותי כי היו פצועים. התחלנו לנוע לכיוון כיפה גבוהה, היה לי קשה לעלות. איתי מיד הגיע, לקח את הציוד הכבד שסחבתי ודרבן אותי לעלות למעלה.
הגענו לחייל שנפצע באורח בינוני". כוח החילוץ שבו היו שני החברים שהה באזור חשוף ומסוכן. הם מיהרו להעביר את הפצוע על אלונקה, אבל רגע לפני שהרימו אותה נשמעה שריקה.
"איתי נפגע ונפל, הגעתי אליו, הוא היה במצב קשה עם דופק. אחרי חצי דקה, כשכבר היינו במקום בטוח, הבנתי שהוא נהרג, הפציעה הייתה מאוד קשה. הבנתי שהוא בעצם הציל את החיים שלי, מנע מהרסיסים להגיע אליי. ... עכשיו אני כבר מבין שאיתי, שעבורו ערך הרעות והחברות היה כל כך חשוב, הציל אותי, וככה נשארתי שם כדי לטפל ולהציל הרבה חיילים אחרים".
פעולות רבות נעשו להנצחת זכרו של איתי, אדם אוהב ומתבונן. בכתבה גדולה שפורסמה באתר האינטרנט "Walla" הסבירה אמו, האמנית פרידה שטיינברג:
"אני לא אסכים להציב אנדרטה לזכרו של איתי, כי אנחנו אנשים של החיים, והוא נגע בחיים. אנחנו לא שוקעים בכאב ובאובדן, אלא מגלים את עצמנו כמשפחה.
הוא נתן לנו סוג של תנופה, מנוף לחיים. אנחנו ממשיכים ליצור ולהטיל ביצים של זהב, כי זה המתכון שאיתי השאיר לנו. אבל אני יודעת שיש כאן פרדוקס עצום, כי בלילות אני לא נרדמת, ובוכה כמו אימא שמבקשת שהבן שלה יחזור".
פרידה הקדישה לאיתי את תערוכתה "זמן בהקפאה" שהוצגה בפסטיבל עכו, כחודשיים לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה.
במסגרת הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" הלחין ושר ברי סחרוף שיר מפרי עטו של איתי הנושא את השם "אהבת איתי":
"יצאתי לטיול חביב עטוף שמיכה רכה / מלא בחול ואבק בודד כמו מגדלור ישן / הבחור עם הרסטות והזקן מלא באושר מפחיד / שפך תובנות זולות וישנות עם ניצוץ נדיר בעינו / והילדה עם הפנס נראתה כמו הדבר הכי בטוח בעולם // הסתובבנו לילה שלם עם שקית של קבבים נמסים / רוקדים לתווי המנגינה ההזויה של הכלי הטהור / ובורחים מזרקור ענק של חומות אטומות וזקנה מרירה / נוסעים בג'יפ, רצים בחול, מאוהבים באש הלבנה // גל אחד שיכור ומיוחד שוצף רגליים יחפות / לוחש ומספר שלילה כזה היה רק לי / לא יהיה עוד לו היה עוד ואי אפשר לחזור לשם".
בבסיסו של איתי נחנכו חדר מוזיקה וחדר הנצחה על שמו.
איתי שהיה צלם מוכשר צילם הרבה ובכל מקום. אחותו יעל שלחה כמה תמונות לתחרות שערכו צה"ל והמשרד להגנת הסביבה בנושא "צה"ל והסביבה".
השופטים, שלא ידעו שאיתי נהרג, בחרו את תמונתו "אני טורו" למקום הראשון.
התמונה, המציגה חייל מול סופת חול, נמכרה במכירה פומבית, והכסף נתרם לילדים יתומים.
תמונה אחרת של איתי הוצגה במיצב "שכינה באוהל" במסגרת הבינאלה הבין-לאומית ה-52 שהתקיימה בוונציה. איתי צילם את עצמו במעיין עין יזרעאל, עומד בידים מורמות בתוך המים. האוהל שהוא חלק מהתערוכה "DIVINE IN.TENT" הוצג במקומות שונים בעולם. כתבה הללי: "נקודת מבטו השלווה והחזקה מאירה כל דרך הבעה שבחר בה, כך איתי ידע בדרכו לצבוע בשכבות של תוכן ושל אור את כל מה שחשב ויצר".
בתאריך 10.5.2000, יום הולדתו של איתי, ארגן אריק אביו בשיתוף מועדון הניווט הארצי ריצה על שם איתי. האירוע שמתקיים ביער כרמי יוסף הפך למסורת המתקיימת מדי שנה ב-10 במאי.
במלאות אחד-עשר חודשים לנפילתו של איתי נערך בבית-העלמין בכרמי יוסף טקס אזכרה שלאחריו התכנסו בני המשפחה והחברים באוהל ביער כרמי יוסף למפגש פתוח עם יוצרי מוזיקה, סיפורים ושירה לתוך הלילה עם שלומי שבן, מיכה שטרית וברי סחרוף.
במלאות שנה לנפילתו, ארגנה משפחתו של איתי אירוע הפרחת עפיפונים בחוף פלמחים. על הבחירה בסוג זה של אזכרה אמרה האם: "נעיף עפיפונים ונקווה לימים טובים יותר. נצבע את השמים לזכרו של איתי".
יעל, אחותו של איתי, הקימה לזכרו בלוג, בבלוג סיפורים, תמונות ועדכונים על אירועים לזכרו.
בלוג נוסף ובו מופיעים תמונות של איתי .
הספד שנכתב לזכרו של איתי: "איתי היה לוחם אך בה בעת לא ויתר על האמנות. ... רוב האנשים שנושאים מצלמה לתרגילים עושים זאת לתיעוד. בשבילם מסוק נוחת הוא מסוק נוחת, וכאשר הם מצלמים את הסיטואציה אין בה פרשנות כלל. איתי לא צילם מסוק נוחת - הוא צילם אדם נעמד מול סופה של חול ומשאיר את הסיטואציה בערפל, ומכיוון שהיא לא רלוונטית במציאות שהוא רצה להראות, היא לא העיקר. בגלל הקושי הכה גדול במציאת האסוציאציות הללו אצל כל בן אדם רגיל, הוא אשר יודע למצוא את היפה בכל דבר; הוא זה שהתברך ביצירה".
כתבו חבריו של איתי לצוות "גיל", מרץ 2004: "... היית החייל הכי מיוחד בצוות, הכי בולט, תמיד לובש את הבגדים הכי צבעוניים ומוזרים, תמיד עם אותו חיוך על הפנים. תמיד היית מעודד את כולם, תמיד דואג, תמיד הובלת את הצוות במנהיגות המיוחדת רק לך, וסחפת אחריך אנשים, וכלל לא התאמצת בשביל זה, זה הטבע שלך - זה אתה. ... תמיד ידענו שאתה בעל היכולות הגבוהות ביותר מכולנו, אבל אתה אהבת לעשות דברים בדרך שלך, תמיד בדרך של שלווה ורוגע. ... אין איש חוץ ממך שממנו אנחנו לוקחים כל כך הרבה. ... הלוואי שילדינו יגדלו להיות אנשים טובים, אוהבים ומיוחדים כמו איתי".
כתב רועי ו' מהצוות:
"איתי - הדמות שלך שגורה היטב בזיכרוני: / הקומה הזקופה, הגוף הרזה והחיוך השדוני. / ... / למרות שאולי לא הראיתי, אהבתי תמיד לשמוע מה יש לך להגיד / דואט של ביקורתיות וישירות, בעטיפה של שנינות, רבים יוכלו להעיד..."
שבוע ימים לפני נפילתו של איתי הגיע למוצב אסף גור, כתב עיתון "מעריב". "אם פיה טובה נוחתת כאן במוצב ונותנת לך שלוש משאלות, מה אתה מבקש?", שאל את איתי והוא ענה: "ויסקי, אישה וסיגריה - זה כל הגעגועים שלי עכשיו". לאחר מותו הפכו חבריו מילים אלה לסטיקר.
כתב עומר, חבר ילדות: "... איתי היה דמות חינוכית ייחודית - מצא את דרכו להשפיע על סביבתו באפיקים מגוונים - הדרכת נוער בחוגי סיור, אהבת הארץ והטיול בשילוב פעילויות חברתיות סביב ערכי שיתוף ועזרה הדדית, דרך הבעת רעיונותיו באמצעות עדשת המצלמה בלימודי הקולנוע בתיכון ועד הכשרת חיילים להיטמע בנוף הטבעי ולשימוש בו לביצוע משימתם והגנתם. ... תמיד הייתה תשובה לכל לבט ושאלה - מה שלא תעשה, 'בטבע תהנה פי שבע'. את המסר הזה כנראה שראה איתי כשליחות להעביר לסביבתו".
במלאות שנה לנפילתו, ספד לאיתי אחיו יהונתן: "... אני עדיין לא מבין שאין איתי זאת האמת ... עד היום אני עדיין לא סובל מכאבי האישי שלי אלא מכאבם של אחרים ... עד כמה עצוב לי לראות אותם ולחשוב על משפחתי כמשפחה עם נפש חסרה ועוד איזו נפש, נפש של אדם מדהים. כמה הערצתי אותו ועדיין...".
יואב, האח הצעיר, הקדיש בסיום קורס מדריכי רכיבה שעבר מופע רכיבה ייצוגי כמחווה לאיתי. משפחתו של איתי, מעניקה בכל שנה כמסורת גביע לאלוף ענף רכיבת רנניג.
ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, תיפתח בבית האמנים בתל-אביב תערוכת צילומים של איתי שתציג כארבעים צילומים נבחרים ושני הדפסי קיר. הוקמה עמותה על שם איתי באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים, בין פעולותיה "ילדים יוצרים שלום".
במחלקה לצילום שב"בצלאל" מתקיים קורס שנתי ייחודי לצילום על שמו של איתי, שנבנה בדרך שאיתי ראה בה את הדברים. מדובר בסדנה תיעודית של צילום שכונות בירושלים המתייחסות לארכאולוגיה, לדו-קיום ולאדריכלות.
המשפחה הקימה על שמו מגמת אנימציה ממוחשבת בתיכון "הרצוג".
החברים מכרמי יוסף בשיתוף רשות הטבע והגנים יזמה פרויקט קהילתי-סביבתי לשימור עין ורדא - תל גזר הוא שביל השבשבות לאיתי המחבר בין עין-ורדא לתל גזר.
במסגרת פרויקט של "מרכז פרס לשלום", יצר איתי באחד המפגשים בגבעת חביבה פסל בדמות יונת שלום. הפסל בצירוף מכתבו של איתי בעברית ובאנגלית הוענק להילרי קלינטון במהלך ביקורה בנווה שלום. הילרי התרגשה ואמרה כי תנצור את הפסל והמכתב בבית הלבן.
הסיירת מקדישה מסע לוחמים מסכם בהר הסרטבה להנצחתו של איתי. אריק, אביו, מטפס על ההר ופוגש את הלוחמים בפסגה ושם נערך טקס לזכרו של איתי.
אמו פרידה ממשיכה את דרכו של איתי בצילום ובתיעוד של חבריו ליחידה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן זהבה וישראל. נולד ביום ח' בכסלו תשכ"ט (29.11.1968) בנהריה, אח לציפורה.
גדל והתחנך בכרמיאל. למד בבית-הספר היסודי "הפלמ"ח" - בית-הספר הראשון שנוסד בעיר - והמשיך לחטיבת-הביניים של בית-הספר המקיף על שם הורוביץ.
בתקופה זו היה ראשו נתון למשחקים ופחות ללימודים, אך עם הזמן גבר חלומו לטוס ולפיכך החליט להשקיע מאמצים כדי להתקבל לבית-הספר הטכני של חיל-האוויר. דובי גילה כוח רצון עז ותוך מחצית אחת הצליח לשפר את ציוניו באופן דרמטי, באופן עצמאי וללא כל עזרה. כך, בהגיעו לכיתה ט', התקבל ל"טכני" ועבר ללמוד בחיפה. כאן פרח ולמד במגמת מכונאות מטוסים בשאיפה להתגייס לחיל-האוויר ולשרת כמכונאי מוטס.
בחודש פברואר 1987 התגייס דובי לצה"ל. בסיום הטירונות הוצב בבסיס חיל-האוויר "פלמחים", שם שירת כמכונאי מסוקים במוסך ועבד על מסוק ה"אנפה".
מאחר שלמד במגמת מכונאי מטוסים לא יועד לקורס של מכונאים מוטסים, אך לאחר מאבק עיקש והפגנת הצטיינות ורצינות קיבל את מבוקשו והחליט לחתום קבע.
דובי היה בחור גבוה ורזה בעל עיניים כחולות שאומרות הכל. ביישן וצנוע, אהב לצחוק עם כולם והיה חבר שאהב לעזור ולתמוך.
לאחר שנתיים בשירות הקבע נשא לאישה את חברתו מזה ארבע שנים - אילנית, והזוג קבע את ביתו בראשון לציון. בנובמבר 1992 נולדה בתם הבכורה ספיר, במאי 1994 נולדה נטלי ובמרץ 1999 נולד בן הזקונים אור.
במהלך השנים עבר דובי בבסיסו קורס צניחה.
אחרי שלוש שנים של שירות קבע אירע בטייסת מקרה של כמעט התרסקות ולכן ביקש להעתיק את מקום העבודה צפונה, אך סורב. באכזבתו עזב את הצבא ועבר עם משפחתו להתגורר בכרמיאל. תחילה עבד כמכונאי מכונות במפעל "דלתא", אך משיכתו הרבה למטוסים הובילה אותו לעבור לחברת "ציקלון", שם עבד במוסך. ואולם דובי רצה מאוד לשוב ולשרת בקבע, שכן אהבתו הגדולה למסוקים ולטיסות מעולם לא עזבה אותו. משקיבל את האישור לחזור לשירות בצבא הקבע בבסיס "רמת דוד", לא היה מאושר ממנו.
דובי שב ללבוש את מדי חיל-האוויר והצטרף לחברים שהכיר בתקופת שירותו הקודמת. בתפקידו כמכונאי מוטס על מסוק "עטלף" השתתף בפעולות רבות עם ספינות חיל-הים ולצורך כך היו מפליגים יחד למשימות שונות. עד מהרה גילו מפקדיו את האחריות והכישרון שניחן בהם והפקידו בידיו משימות נוספות. בין השאר, שימש דובי כאחראי על מערך הטיסה ועל ההדרכה. הוא זכה בשבחים רבים על דרך התנהלותו ותפקודו והתמסר לעבודתו בהתלהבות האופיינית לו.
דובי היה בחור חביב ומקסים שאי-אפשר היה להתעלם מנוכחותו; הקסם והחיוך המלבב שעל פניו כבשו את לבם של רבים והוא רכש לעצמו עשרות ומאות ידידים. מפקדיו וחבריו אהבו אותו ותמיד נהגו לחפש את המצחיקן והעליז כחול העיניים. את סופי השבוע הקדיש דובי למשפחתו; מדי שבת בבוקר היה יוצא עם ילדיו לבית הוריו לארוחת-בוקר ומבלה עימם בנעימים.
ביומה השני של מלחמת לבנון השנייה התקשר דובי אל אישתו וביקש כי תכין עבורו תיק להפלגה "בת שבוע בערך", כך אמר.
הוא הגיע הביתה, לקח את התיק, נפרד מהילדים ומהאישה ונסע להפלגה שממנה לא שב. יומיים לאחר-מכן, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006), נפל דובי בקרב מול חופי ביירות. בתוקף תפקידו כמכונאי מוטס שהה בספינת חיל-הים "חנית". טיל שירה החיזבאללה פגע בחלקה האחורי של הספינה ודובי נהרג במקום. עימו נפלו עוד שלושה חיילים: סמל-ראשון טל אמגר, סמל-ראשון יניב הרשקוביץ וסמל שי אטיאס.
דובי היה בן שלושים-ושבע ושמונה חודשים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכרמיאל. הותיר רעיה, שתי בנות ובן, הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם.
על קברו ספד לו מפקד הטייסת: "דב פה, דב שם, ודב אמר, ודב הכין, ודב יטפל, והכל עם חיוך מקסים, וטוב לב, והמון אהבה. ועכשיו ריקנות, חלל נפער. התכווצות בלב. דמעות עולות. מחנק בגרון. וכל כך הרבה זיכרונות נעימים."
במכתב התנחומים למשפחה כתב סגן-אלוף גילי, מפקד היחידה: "דב היה הילד שלכם. משפגשתי אתכם, התקשיתי להחליט אם חיוכו היה שלך, ישראל, והעיניים שלך, זהבה, או שמא היה זה להיפך. אבל ברור היה לי כי אתם הייתם המעיין הנובע שמתוכו יצא דב ושטף את העולם. רואים את זה מיד: התבונה, הנחישות, כוח הרצון, אהבת הארץ, אהבת האדם, טוב הלב והחיוך. איזה חיוך.
"דב היה הילד שלכם. אבל הוא היה גם הילד של כולם. גבר שהיה עדיין ילד. קשה להגדיר מה בדיוק עשה דב בטייסת, כי דב באמת נגע בכל פינה בטייסת. דב היה קודם כל לוחם - מכונאי מוטס בלבו ובנשמתו. אהב לעבוד על המסוקים, אהב לטוס, אהב את ההפלגות. דב היה קצין ההדרכה של הטייסת. אחראי על תכנון פעילות האימונים האווירית והפעילות הקרקעית. דב היה בקשר עם כל לוחמי הטייסת - מזמין אותם לבוא, משכנע, נוזף, מזכיר, מודיע ודואג לכולם. וחוזר חלילה. כשקרו מקרים מצחיקים, היינו אומרים - 'רק לדב זה יכול לקרות'. והיינו צוחקים איתו. אבל בעיקר - טיפלנו בנושאים מקצועיים. אז היינו אומרים - 'תקראו לדב רגע...' והיינו שומעים מניסיונו. נוסף על כל אלה, היה דב מטפל בכל דבר שנראה לו שאף אחד אחר לא טיפל, או לא יטפל.
"זהבה וישראל, ציפי, אלפי טילים נפלו על ביתנו בשבועות האחרונים.
חלקם כמעט ישירות על ביתכם. טיל אחד פגע בספינה שלנו. לקח עימו את דב. לקח את החיוך. בכל בוקר, אני וכל שאר אנשי הטייסת, עולים במדרגות מול חדרו של דב ומציצים - אולי חזר החיוך? אנחנו נמשיך במשימה שדב היה חלק ממנה, להגן על מדינתנו, על ביתנו. נמשיך ולא נוותר, נמשיך ולא נשכח."
משפחתו של דובי שוקדת על הפקת ספר לזכרו.

סרט לזכרו של דובי

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מירטה וסרג'יו. נולד ביום י"ט בשבט תשמ"ב (12.2.1982) בבית-החולים "כרמל" שבחיפה.
אח לטל.
בהיותו בן חודשיים עברה המשפחה לגור בכרמיאל ומשם, כשהיה יניב בן חמש, עברו למושב אבטליון. לאחר שנתיים עברו שוב והשתקעו בתחנתם הסופית - המושב השיתופי מי-עמי. יניב למד בבית-הספר היסודי "משגב" שבקיבוץ גבעת חיים איחוד והמשיך לחטיבת-הביניים ולתיכון בבית-הספר המקיף "חוף הכרמל" שבקיבוץ מעגן מיכאל. לכל אורך חייו, הן כילד והן כבוגר תמיד זכה לאהבה רבה - בבית, בבית הספר, בין החברים במושב ובהמשך - גם בצבא.
מצעירותו בלט יניב בסקרנותו ובהשכלתו הרחבה. "כבר כילד קטן, היה לו ידע כללי עצום", מספרת אמו. "אני זוכרת שבגן דיברו על השואה והגננת סיפרה לנו בפליאה גדולה שיניב ידע הכול. פשוט יום או יומיים לפני כן, היו בטלוויזיה שידורים בנושא השואה ויניב ישב אתנו וכרגיל, שאל המון שאלות".

ואמנם, יניב לא הפסיק לשאול שאלות ושתה בצמא את התשובות. במשך שנים השתתף בקביעות בחוג של ה"טכנודע" בגבעת אולגה והמשיך להעשיר את ידיעותיו. בתקופת התיכון, החליט ללמוד באופן מוגבר מספר רב של מקצועות - מחשבים, ספרות, אנגלית, היסטוריה ומתמטיקה - אף כי צבר די והותר נקודות לתעודת הבגרות. מסיבה זו, ויתרו לו על עבודת גמר שצריך היה להכין באחד המקצועות.
בכיתת הספרות המוגברת היה יניב בן יחיד בין ארבע-עשרה בנות, אך עובדה זו לא הטרידה אותו. "מה שחשוב זה ללמוד מה שבאמת אוהבים ויניב אהב ספרות והיסטוריה, הומניסט בנשמתו", כך העידה המחנכת והוסיפה "למדתי להכיר נער אינטליגנטי, חושב, רגיש להפליא, נער שצועד בדרך בה בחר עם הרבה ביטחון".
יניב אהב לקרוא ו"בלע" ספרים - בעברית ובאנגלית. הוא קרא את ספריהם של דוסטויבסקי, ניטשה וקפקא, וכן אוטוביוגרפיות של מנהיגים בעולם. אהב מאוד מוזיקה, בעיקר את זו של אהוד בנאי - והתמיד ללכת לכל הופעותיו - אך גם האזין למאיר אריאל, שלום חנוך, ברי סחרוף ו"הפינק פלויד". בעיזבונו נותרו תקליטורים וספרים רבים מאוד. כחובב ספורט מושבע, נהג לקום באמצע הלילה כדי לצפות במשחקי הפוטבול מליגת ה-NFL האמריקנית. מבין קבוצות הכדורגל הזרות אהד את "ריאל מדריד" ומהקבוצות הישראליות את "מכבי תל-אביב" - בכדורסל וגם בכדורגל.
יניב שהתחנך בבית ציוני המשיך בדרך שהתוו הוריו. הוא היה חניך בתנועת "הנוער הציוני" ואף עסק בהדרכה בתנועה. בהיותו אדם בעל כריזמה וכושר מנהיגות טבעי סחף אחריו את כל מי שעבר דרכו. הוא אהב את הטבע וחש מחובר לאדמה; מודעותו לנושאים של איכות הסביבה וזיהום כדור הארץ הייתה גדולה והוא נטל חלק בפעילות של עמותת "אדם טבע ודין".
כמי שנולד לאם שעלתה מארגנטינה ואב שעלה מברזיל, ספג יניב בביתו את תרבותה של דרום אמריקה, ובשר על האש היה האוכל החביב עליו. משפחתו הרבתה לנסוע ברחבי העולם ויניב ביקר בדרום אפריקה, בצרפת ובארצות-הברית. בתקופת לימודיו בתיכון נסע עם משלחת תלמידים לפולין וחזר עמוס רשמים. בשנת 2000 יצא עם אמו לטיול שורשים והתאהב בדרום אמריקה. לפני גיוסו עוד הספיק לנסוע עם חבר לקפריסין.
במחצית חודש נובמבר 2000 התגייס יניב לצה"ל והצטרף למסלול חטיבת הנח"ל לבני משקים. הוא הוצב בגדוד 50, עבר קורס מ"כים והיה לסמל.
עם שחרורו נסע לאמסטרדם. לאחר מכן נסע עם אמו לארגנטינה ועם חזרתו החל לעבוד כמציל בקיבוץ אלונים וכן עסק בעבודות חקלאיות. באביב 2005 יצא למסע בן שנה לדרום ולמרכז אמריקה. חברו אמיר, שותפו לטיול, מספר כי יניב אהב לקום מוקדם בבוקר, ללכת לים ולחזור לערסל, לשכב ולקרוא ספר, ולאחר מכן לצאת לטרקים ולכבוש הרים ופסגות. יניב כבש כמעט את כל ההרים שבדרום אמריקה והתנסה בכל סוגי האתגרים והפעילויות שמזמנים המקומות שבהם ביקר - באנג'י, רפטינג ועוד ועוד. התמונות שצילם המחישו את האושר שהציף אותו ואת השלמות שחש בהגשימו את חלום חייו.
אך שיאו ועיקרו של הטיול היה המפגש בקוסטה ריקה עם שני, וההיכרות שהולידה אהבה עזה. מרגע שנפגשו ידעו השניים כי נועדו זה לזה והחיבור ביניהם היה מושלם. יניב העיד בפני חבריו כי "היה שווה לנסוע עד קצה העולם כדי למצוא אותה".
יומיים לפני שחזר לארץ, שלח יניב להוריו ולכל חבריו בדואר האלקטרוני את שירו של פרנק סינטרה "My way" והוסיף לו מילים משלו. שבועות ספורים אחר כך יקבל השיר משמעות מצמררת.
המסע של יניב ביבשת אמריקה נמשך 365 ימים בדיוק.
יניב חזר לארץ המאושר באדם. הוא החל לעבוד, בילה עם שני ותכנן לעבור לגור אתה, ובמקביל למד למבחן הפסיכומטרי. תכניתו הייתה ללמוד אקולוגיה, ושאיפתו - לקדם פתרונות לסוגיה שטרדה את מנוחתו - הפשרת הקרחונים בארגנטינה.
כשלושה חודשים לאחר ששב לארץ פרצה מלחמת לבנון השנייה. משהגיע "צו 8" התארגן במהירות ויצא למילואים מתוך אמונה חזקה בצורך להגן על הבית. אחיו הצעיר טל שרת אף הוא בלבנון והשניים הצליחו לשמור על קשר באמצעות מכשיר הקשר שחיבר בין סגן מפקד הגדוד של טל למפקד הפלוגה של יניב.
יניב שנולד במלחמת הלבנון הראשונה נקטף במלחמת לבנון השנייה.

ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006) נפל יניב בקרב בכפר עייתה א-שעב שבדרום-מזרח לבנון. מפקד היחידה, סגן-אלוף שי, תיאר את השתלשלות האירועים: "במהלך קרב חטיבתי לכיבוש כפר עייתה א-שעב, השתתף יניב בכוח מארב שתפקידו היה לתצפת על הכפר ושלוחותיו. כתוצאה מפגיעת טיל נגד טנקים בעמדה, נפגע יניב באורח קשה ופונה לנקודת טיפול בנפגעים. הרופא הגדודי החל בטיפול החייאה וייצוב מצבו של יניב,
כאשר טיל שני פגע בנקודה בה שהו, העיף את הרופא ופצע אותו. כשחזר הרופא ליניב, הוא כבר לא היה בין החיים".
יניב היה בן עשרים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין שבמושב מי-עמי. הותיר הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו נחקקו המילים "ילד טבע, בעל חיוך נצחי".
כתב האח טל: "פינקי, אחי הבכור, אחי היחידי, איך הלכת לי עכשיו? שאני צריך אותך כל כך? אתה בשר מבשרי, אני ואתה אנחנו אחד, וכשהלכת הלך גם חלק ממני אתך. רק חזרת מדרום אמריקה, בקושי הספקתי לשבת אתך, לראות אותך, ואתה כבר לא כאן. ועכשיו כל מה שנשאר לי זה להיות חזק, בשביל אימא ואבא. כשקראו לך למילואים לא התלוננת ולא התמרמרת, היית הראשון שהגיע. האמנת בדרך, וזאת הנחמה הקטנה שלי. אני יודע שתמשיך ללוות אותי מלמעלה, כמו שעשית תמיד וכיאה לאח גדול. אוהב לנצח ומחכה שתחזור... האח הקטן."
בני המשפחה המורחבת הספידו את יניב: "ויקטור הוגו אמר - 'רק פסע מפריד בין השמחה לצער'. הרגע בו נתבשרנו על מותך, הוא הפסע, הוא המעבר בין השמחה לבין הצער, לכאב החד, ללב הבוכה והדואב. ניתן אולי לדעת, אבל לא ניתן לעכל, ניתן אולי להרגיש, אבל לא ניתן להבין. הכאב הולך ומתעצם, המחשבות אינן עוזבות, הזיכרונות והתמונות שבים ועולים כל היום ואינם מרפים אף בלילה. כולנו כבחלום, חלום זוועות. 'במלחמה אין מנצחים, ואין זה חשוב איזה צד טוען שניצח, יש רק מנוצחים'. אבדת לנו במלחמה זו, אבדה יקרה מכול".
כתב החבר הטוב אמיר: "... אנחנו הדור שנולד במלחמת לבנון הראשונה ומספיד חבר אהוב במלחמת לבנון השנייה. אני רוצה להביע משאלה שאנחנו נהיה הדור שיצליח במקום שבו כשלו קודמינו. שנגדל את ילדינו במדינה בלי מלחמות. במדינה שבה לא צריכים הורים לקבור את בניהם, במדינה שבה לא צריכים ילדים בני עשרים ומשהו לבכות על מות החברים הכי טובים שלהם. במקום שבו השפיות היא לא עניין זמני. ... אוהב אותך, ומחכה שתחזור".
ביום 3.9.2006, יום פתיחת שנת הלימודים תשס"ז, נערך טקס זיכרון לארבעת בוגרי בית-הספר המשותף "חוף הכרמל".
אביו של יניב, סרג'יו, הקריא דברים שכתב:
"... עברו 21 יום מאז הקרבת את עצמך למען הבית שכל כך אהבת. מאז אותו יום ראשון ההוא, ה-13 באוגוסט, שיאו של קיץ עליז ומבטיח, אני, אימא וטל חיים במעין סיוט שתכף מתעוררים ממנו. מתוך בור עמוק של יגון וכאב אני מרים ראש, מציץ החוצה ורואה את אימא שלך האוהבת, את טל, אחיך הנפלא והגאה בך כל כך. אני רואה את עשרות חבריך המתגעגעים אליך, הבאים לחזק אותנו. אני מתעורר. מתעורר לחיים בלעדיך, בשר ודם. מתעורר לחיים שזיכרונות ממך מציפים אותי. זיכרונות על הסקרנות והצימאון לידע שפיתחת מאז היותך ילד קטן. על ילדותך הנוחה, על החיוך המלא והמפורסם שלך. וזיכרון מוחשי על החיבוק החזק האחרון שלך, לפני פחות מחודש.
בן יקר, בחיינו, הורים, מורים, מפקדים ומנהלים אמורים להוות דוגמה ומופת, כך צריך להיות. אתה הפכת את הסדר והיית אתה, דוגמה ומופת לנו.
בן יקר, לכבודך אני פונה לקהל התלמידים והמורים כאן בבית-הספר שלך ומבקש: היו אתם דוגמה ומופת לסובבים אתכם. ודבר שני, כשתגיעו הביתה היום, חבקו את אבא ואימא חיבוק אמיץ, חזק ואוהב.
בן יקר, ראית עולם וחייכת אליו... הענקת לנו ולעולם 24 שנים של אושר ושמחה ועל כך תודה! נזכור אותך תמיד".
רתם גובר, המחנכת של יניב, נשאה דברים לזכרו: "כשאומרים יניב עולה תמונה של חיוך קסום וביישני, עיניים שמרעיפות חום אנושי פשוט ואמיתי, תמימות וקורטוב של שובבות.
מיניב זרמה אהבה אמיתית והוא זכה לקבל בחזרה במנות גדושות. ... רגישות הייתה מתכונותיו הבולטות, ובעיקר הרגישות ביחסי אנוש. באינטואיציה נדירה לגילו ידע לקרוא את לבבותיהם של הסובבים אותו, נערים בני גילו ומבוגרים. יניב היה מסוג הנערים שהמנהיגות טבועה בהם באופן כל כך טבעי. הייתה לו כריזמה שהקרינה על כולנו וכל זאת בצניעות וענווה, ללא שמץ של כוחנות ומצ'ואיזם. יניב היה חף מכל פוזה. מה שראינו והכרנו זה מה שהיה. והיה בו גם איזון יוצא דופן לגיל ההתבגרות. ראייה של מבוגר מהולה בשובבות של גיל נעורים, אופטימיות שלא נגמרת. פשוט היה שמח. ... אני קראתי לו 'הסגן של אלוהים', ואם יש דבר כזה אלוהים, אז כמו כל סגן טוב תעזור לו לעשות קצת סדר. בדרכך הפשוטה והצודקת אולי תמצא אליו נתיב".
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף שי, מפקד היחידה: "מפקדיו של יניב מספרים כי היה לוחם מעולה, בחור פיקח, בעל ידע רחב אופקים בכל תחום, מקצוען, חייל ערכי מאוד ומסור לחבריו. יניב הוא מסוג החיילים שכל מפקד היה רוצה לצדו, בשל כך נבחר להיות סגן מפקד כיתה בשלבים כה מוקדמים בשירות המילואים בגדוד. יניב היה חייל בעל מנהיגות טבעית שידע לסחוף את החיילים אחריו. יניב מהווה דוגמה ומופת לטובים שבחיילים".
כתב ליאור החובש: "נתת לי תחושת ביטחון שאין לה הסבר, ידעתי שאם אתה שם, יהיה בסדר. היית לי כמו חומת מגן מנטלית ואתה אפילו לא ידעת... ... ילד סמוק, נראה מתבייש, להסתכל בעיניך ולדעת שיש, יש לי שומר. ...
רצה אלוהים ובחר בי שאהיה זה שרואה את הנשימה האחרונה שלך. כל כך ראיתי אותה ומאז אני רואה אותה מולי בכל יום... נשימה נקייה, טהורה, לבנה, שיער קצת חום קצת שטני, לחיים אדומות, אותך... ".
כתבות רבות שפורסמו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית האירו את דמותו של יניב. שתיים מהכתבות הגדולות התפרסמו בביטאון "בלב אחד" של ארגון "יד לבנים" ובמקומון "חוף הכרמל".
על צוק הצופה אל הים התיכון מגובה של 500 מטרים, בקצה המושב מי-עמי, הקימו הוריו של יניב מצפה לזכרו. "היה לנו חשוב שהמקום יתמזג עם הטבע שיניב כל כך אהב", סיפרו. "ממש מול הנוף המדהים הזה סידרנו מקום למדורה עם אבנים גדולות סביב, פרגולה לתצפית ושביל שבתחילתו תוצב אבן עם תמונה של יניב ועם מילות השיר "My way" של פרנק סינטרה. זה שיר שהוא אהב מאוד ואת המילים האלה הוא שלח אלינו במייל האחרון שלו, מהטיול לדרום אמריקה. בטיול הזה, יניב הרגיש שהוא הגשים חלום..." על האבן שהוצבה במקום, נכתבו המילים "אהב את האדם וחי את האדמה".

קישורים נוספים לזכרו:

סרט לזכרו

שיר לזכרו (קובץ MP3)

כתבה לזכרו מתוך אתר חדשות ערוץ 2

האח קבל את הבשורה בלבנון

ויקטור הוגו אמר - "רק פסע מפריד בין השמחה לצער"

עשיתי זאת בדרכי שלי...

מספרים על יניב ז"ל

לזכר יניב- מתוך: אתר מושב מי עמי

דברים לזכרו של יניב מתוך: אתר ביה"ס המשותף חוף הכרמל בו למד

כתבה לזכרו מתוך אתר חדשות ערוץ 2

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן ורדה ואבינעם. נולד ביום כ"ד באדר א' תשמ"ו (5.3.1986) בירושלים.
אח לגיא ולנגה. דניאל, הילד הראשון, הנכד הראשון, הפרק הראשון בחוויה שאמו תתאר זמן קצר בלבד לאחר הלידה במילים: "אני לא זוכרת איך נראו החיים שלי לפני דניאל". דניאל נולד בדירת חדר וחצי בשכונת קריית יובל להוריו, סטודנטית למיקרוביולוגיה וסטודנט לרפואה. הוא היה תינוק בלונדיני כחול עיניים, ועתיד שכולו הבטחה ענקית: שבועיים לאחר הלידה כבר שלח ידיים למובייל הצבעוני שתלוי אל מול פניו; בגיל עשרה חודשים עמד; עוד לא חגג שנה וכבר הרכיב פאזלים; בן ארבע, הנדס מבני לגו מתוחכמים.

דניאל גדל להיות ילד אהוב, מטופח, חכם ובעל יכולות אדירות. הוא ביקר בגן הילדים במקום מגוריה החדש של המשפחה, העיר נשר, ואת לימודיו בכיתה א' החל בבית-הספר היסודי "רמות יצחק א'". עד מהרה התברר שדניאל זקוק לגירויים ולאתגרים משלו; המורה זיהתה שהילד הבלונדיני השקט פשוט משתעמם בכיתה ולא מוצא עניין בחוברות ובמשימות ששאר ילדי הכיתה שוקדים עליהן. הרצליה סיטון, מנהלת בית-הספר, הייתה זו שאבחנה אותו כילד בעל יכולות שמעבר לממוצע, וכשהיה בכיתה ג', הציעה להוריו להוסיף לו תכנית העשרה פרטית ומיוחדת שתאפשר לו לצאת ממסגרת הכיתה מספר פעמים בשבוע וללמוד עם מורה פרטי. הסתבר כי הייתה זו התכנית הנכונה עבורו: דניאל נהנה מהעיסוק בתרגילי מתמטיקה, חידות מחשבה ואתגרים לוגיים. הוא היה שותה בצמא את דבריו של המורה המיוחד ומשלים את החומר של הכיתה בקלות. אותה שנה גם אותר במבחני משרד החינוך כילד מחונן ונכנס למסגרת רשמית של ילדים מסוגו.
כשהיה דניאל בסוף כיתה ד' נסעה המשפחה לשנתיים לוושינגטון, ארצות-הברית, בעקבות השתלמות מקצועית של האב. דניאל נעקר מהמסגרת החברתית שכה אהב ברמות יצחק אך גם בוושינגטון התגלו יכולות הלמידה המעולות שלו; הוא השתלב במהירות בבית-הספר "Farmland" שבברוקוויל, רכש את השפה בקלות, סיים אחרי שנה אחת את תכנית האנגלית לזרים ובשנתו השנייה כבר למד בכיתה רגילה והגיע להישגים טובים אף יותר משל המקומיים. אף על פי כן, לבו היה בארץ, עם קבוצת חברי הילדות שטיפח, וגעגועיו אליהם לא קהו. כשחזרו לישראל, התמקמה המשפחה בחיפה אך דניאל המשיך לשמור על קשר הדוק עם קבוצת החברים מנשר. הוא נרשם לבית-הספר התיכון "הריאלי העברי", ולמד במגמת ביוטכנולוגיה מורחבת.
דניאל צמח והיה לנער יפה תואר, גבוה מאוד (הוא התנשא לגובה של מטר ותשעים), בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות שהתאפיין בביישנות מופנמת ושקטה מצד אחד, ומהצד האחר - אהב לבלות בטיולים, מסיבות, מועדונים, האזין הרבה למוזיקה וכמובן נשם כדורגל. הוא היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי חיפה" על כל המשתמע מכך: הפגין נוכחות קבועה ביציע ג' של אוהדי הקבוצה השרופים בשבתות, קישט את חדרו בצעיפים ובדגלים, קרא באופן שוטף את מדורי הספורט ושלט שליטה מוחלטת בכל פרט ירוק.
כשהגיעו צווי הגיוס ודניאל נכנס למערכת המיון הצבאית, התעוררה דילמה: כבר בשמינית ידע דניאל שהוא רוצה להיות לוחם קרבי, אבל בעיה אורטופדית באחת מרגליו, הורידה את הפרופיל הרפואי שלו לדרגה שלא תאפשר זאת. אך דניאל לא ויתר; הוא הצהיר שוב ושוב כי שירות קרבי - זו המטרה, זה החלום. "מישהו הרי חייב להיות לוחם, אז למה שזה לא יהיה אני", טען בלהט. הוריו וחבריו ניסו לשדלו כי ישרת באחת מיחידות חיל המודיעין, כפי שמספר אביו: "ניסיתי לעודד אותו ואמרתי לו, 'עם הראש שלך אתה יכול להביא יותר תועלת במודיעין מאשר גדוד שלם של חיילי "גולני". אבל הוא לקח את זה קשה. בלית בררה הוא ניגש למבדקים של חיל המודיעין, אבל פעם אחר פעם הכשיל עצמו בכוונה". התעקשותו של דניאל השתלמה, וכשיצא מהוועדה הרפואית לאחר הערעור השני, אז הועלה הפרופיל ל-82, קרנו פניו מאושר.

דניאל הלך לגיבוש של הצנחנים אך אף כי סיים אותו ולא נשבר, לא התקבל. משזומן לגיוס לחטיבת "גולני", היה מרוצה. עם גיוסו בסוף חודש נובמבר 2004 התחבר מיד ובאופן מוחלט לחיי היחידה ולתרבות לוחמי הקרב. ככל שהתקדם בשלבי המסלול, כך סחף אחריו גם את בני המשפחה והדביקם ב"חיידק" של "גולני". מדבקות החטיבה הודבקו על המכוניות, הבית עוטר בסמלים, הנוכחות בטקסי הסיום של שלבי המסלול השונים הייתה בגדר חובה והכול - תוך מאמץ עליון להמשיך ולהתקדם למרות המגבלה הרפואית ברגל. המשפחה הייתה גאה בהצלחותיו של דניאל, שגם כאן הפך למצטיין ולמוביל.
בסיום המסלול נבחר דניאל להיות מקלען, קיבל לידיו את מקלע ה"נגב" של היחידה והתבקש על ידי מפקדיו לעמוד בראש הצוות וללכת לפני כולם. הייתה זו תקופה קשה של פעילות אינטנסיבית ודניאל נכח בכל החזיתות: ציר "פילדלפי" בדרום, ג'נין, עזה ופעילות בצפון. כדרכו, לא שיתף ולא סיפר הרבה. בשיחות טלפון תמציתיות ובמילים "יהיה בסדר" ניסה להרגיע את הוריו המודאגים והחרדים לשלומו. "מספיק עם החפירות", היה מהסה את אמו כשהחלה לשאול ולשאול.

כך, בדרכו החסכנית במילים, התבטא גם בשבת האחרונה לחייו. היה זה בסוף יולי, חום קיץ קטלני, וטילי החיזבאללה נופלים על שכונת מגורי המשפחה בחיפה. גדוד 13 הוקפץ לצפון ודניאל מעדכן בטלפון כי מפקדיו מאפשרים ביקורי משפחות סמוך לגבול. בני המשפחה דהרו לצפון עם תקרובת, ישבו בצוותא בחורשה שלמרגלות הר שיפון, ציידו את דניאל בארגז המשקאות ובחבילות הכיבודים וחזרו הביתה עם תפילה בלב. שישה ימים מאוחר יותר יספר אבינעם על קברו הטרי של בנו הבכור: "הוא אחז ביד אחת את ארגז הקולה וביד השנייה את שק הממתקים והלך. עמדתי שם והסתכלתי עליו. באיזשהו שלב היה לו כבד, אז הוא הניח את הארגז, שיפר את האחיזה והמשיך ללכת. התבוננתי בו עד שנעלם. אני לא יודע למה, אבל חלפה לי איזו מחשבה טורדנית בראש שאולי זו הפעם האחרונה שאני רואה אותו".
דניאל נפל בקרב במלחמת לבנון השנייה ביום י' באב תשס"ו (4.8.2006).
שלושה ימים קודם לכן חצתה היחידה את הגבול והתמקמה באחד הבתים הנטושים שבפאתי הכפר מרכבה. במשך שלושת הימים הללו גרו בבית, חיכו למשימות, החליפו משמרות ופיתחו סוג של שגרת מלחמה. דניאל היה מיומן בשהייה בתנאים-לא-תנאים, ובעת שהגיע תורו לנוח, סיפרו חבריו כי "היה מסדר לעצמו איזו תנוחה, מחייך את החיוך הקטן שלו, עוצם עיניים ונרדם". בהינתן הפקודה הסביר המ"פ שעליהם לפשוט על בית במרכבה המכיל אמצעי לחימה וחומר מודיעיני. הם ביצעו את המשימה, אך עוד בטרם השלימו אותה נדרשו לשוב לבית שממנו יצאו. בדרכם, נפתחה אש מתוך אחד מבתי הכפר. המחבל שירה לעברם חוסל בידי המ"פ אך דניאל נפגע ממכת האש הראשונה ונהרג במקום. למקום זינק הרופא, סרן ד"ר איגור רוטשטיין, אך נפגע אנושות ממטען שהתפוצץ עוד בטרם הספיק להגיע לדניאל, ונהרג. חברו של דניאל, סמל-ראשון עומרי אלמקיס, נפגע בחזהו ומאוחר יותר מת מפצעיו, ויונתן המ"מ נפצע.
דניאל היה בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. על קברו נחקקו המילים "דניאל אהובנו, אציל נפש ועניו, יפה תואר, חכם ועז רוח".
כתב למשפחה המג"ד, סגן-אלוף יואב: "דניאל שירת בפלוגה המסייעת של גדוד 'גדעון' כמקלען-חוד, ההולך בראש הכוח ומוביל את מחלקתו. הוא היה לוחם ותיק ומקצועי מאוד, אך עוד בתחילת דרכו בצבא בלט כחייל רציני, בעל רמה אישית גבוהה. חייל השואף למצוינות ללא פשרות. מפקדיו שהכירו ביכולותיו האישיות וברמתו המקצועית בחרו בו להיות הלוחם המוביל, הצועד ראשון, בחוד המחלקה. חבריו הלכו אחריו בבטחה וראו בו דמות לחיקוי. דניאל זכור לנו היטב בדמותו התמירה, הכה יפה, זקוף וגבוה מעל כולם. ננצור את זכרו עמנו לעד".

לזכרו של דניאל הוקם אתר אינטרנט. בדף הפתיחה של האתר, בסמוך לתמונתו, נכתב:
"המבט שהבין עוד לפני שהתחלתם להסביר; השתיקות שדיברו יותר מששמענו; היכולת ללכת על הקצה אבל אף פעם לא ליפול; הביישנות שהחביאה כל כך הרבה כישרון: הכול נגמר ב-01:09 של ה-4 באוגוסט 2006 בקרב המר ההוא בלבנון. דניאל שירן, שנלחם על הזכות להיות שם, נהרג מאש מחבלים. תחנות חייו לא יכלו לנחש את הסוף הזה: תלמיד מחונן, ספורטאי, בשלן, ידען, מתנדב, חייל מצטיין. ילד שהוכיח שגם סופרלטיבים יכולים להיות נכונים. האחד שהחברים תמיד אהבו ללכת אחריו. הרגישו טוב יותר, בטוח יותר. גם בבילויים, גם בהרפתקאות משובת הנעורים וגם אחר כך - בצבא. סמכו עליו. פשוט סמכו עליו. כך קרה שגם בלילה הארור ההוא דניאל היה בראש. הוביל את הפלוגה המסייעת בגדוד 13 של גולני עם ה'נגב' שלו. ראשון, לפני כולם. והם ירו על הראשון. תמיד יורים על הראשון. כך הוא גם יישאר לנצח. ראשון, לפני כולם".
במלאות שלושים יום לנפילתו, נישאו דברים לזכרו של דניאל. דבריה של האם, ורדה:
"... הכרנו תמיד ביכולות המיוחדות והמדהימות שלך, בחוכמה האדירה, ביכולת האנליטית, ברגישות ובצניעות, באחריות, באומץ ובמשמעת העצמית. אתה שמרת הכול בפנים - סגור וצנוע. ... החברים והמפקדים מהצבא סיפרו על הרצינות, האחריות והמקצועיות המדהימים שלך. היית בפאזה אחרת, חייל מזן מיוחד. ... "תותח" הם קוראים לך - הבנו שזה הכי טוב. אבל ממש הכי טוב. ... וגם החברים בכיתה סיפרו על השובבויות שלך, ועל היכולות השכליות המדהימות ... וכולם דיברו על החיוך המיוחד שלך שלא יכלו לעמוד בפניו. אולי אתה בכלל מלאך? הרי לא ייתכן שלקיום כזה מופלא שהתרכז בך לא יהיה המשך. ... הלוואי שבאמת יש עולם נפלא וטוב של מלאכים, ושטוב לך שם, כי הכי מגיע לך בעולם".
כתבו סבו וסבתו:
"דניאל אהובנו, בכור נכדינו. אתה עשית אותנו לסבא ולסבתא. דניאל ראש הנכדים, אליו נישאו עיניהם של נכדינו הצעירים יותר, ייבדלו לחיים ארוכים, בהערצה, בחיבה ובאהבה. וגם דניאל אהב אותם, שמח לשחק ולהשתולל איתם, גם עם אלה הצעירים ממנו ב-15 שנים. הלב נקרע, נפשנו וגופנו בוכים בכי מר על שאנו מדברים על דניאל בלשון עבר. נהנינו לראות את דניאל בהתפתחותו מילד יפה וחמוד, מוכשר ומחונן, לגבר יפה תואר, נבון ואמיץ, חכם ומשכיל, אציל נפש, עניו וצנוע. דמותו האצילה והיפה של דניאל אהובנו תהיה אתנו כל ימי חיינו, כל שעה".
דבריו של יצחק עמית, ידיד המשפחה:
"דניאל הוא הילד שלכם ורק שלכם, ואתם, ורק אתם, ההורים שלו. אבל במובן מסוים, הוא הילד של כולנו. ... כשדניאל היה חוזר מחופשותיו הקצרות מהבית לצבא, ורדה תמיד הייתה מציידת אותו במספר עוגות מעשה-ידיה, עבורו ועבור חבריו למחלקה. אל תוך הבצק היא רידדה את תפילותיה, בחלמוני הביצה טרפה את דאגותיה, ואת העוגות אפתה בחום אהבתה. ורדה, כבר אז ראינו, ידענו והבנו, שזו ברכת הדרך שלך לדניאל ולחבריו, שזו הדרך שלך להגיד לדניאל שתמיד תהיי שם בשבילו, שבעוגות האלו טמנת את התקווה שלך שגם הוא תמיד יהיה שם כדי לקבל את אהבתך ולשכך את דאגתך. אבל התברר, שאפילו העוגות לא הצליחו לחסום את החרב. אבינעם, אתה מדבר על הדברים שדניאל טרם הספיק בחייו, ומתוך כאבך, כמו מעצמן עולות מילותיו של השיר, שכמו נכתבו עבור דניאל: 'יש שם איזה שיא שאתה לא שברת... יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת, ויש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור'. כל כך חבל. חבל על דאבדין אך לא משתכחין, כי את דניאל אנו נזכור ועוד נזכיר שנים הרבה. יהי זכרו ברוך".
משפחתו הנציחה את זכרו בשורת פרויקטים, בתחומי הצבא, הספורט והרפואה.
באוקטובר 2006 הוזמנו משפחות הנופלים לביקור בגדוד שבו שירת דניאל, ועל מקלע ה"נגב" שלו נחרט: 'הנגב של דניאל שירן ז"ל, נפל במרכבה 4/8/2006'.
משחק הפתיחה של קבוצת מכבי חיפה בכדורגל לעונת 2007-2006 הוקדש לנופלים במלחמת לבנון השנייה ובהם דניאל.
הסתדרות הרופאים בישראל החליטה להעניק מלגה על שם דניאל לרופא המצטיין לשנת 2007.
האיגוד הקרדיולוגי החליט להעניק פרס שנתי על שם דניאל למתמחה המצטיין בקרדיולוגיה או בניתוחי חזה, וב-7 לדצמבר 2006 הוקדשה לדניאל ישיבת החוג הישראלי לאקוקרדיוגרפיה, במסגרת הכנס השנתי של האגודה האירופאית לאקוקרדיוגרפיה שנערך בפראג, צ'כיה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן בכור לרחל ועמוס. נולד ביום ח' בניסן תש"ל (14.4.1970) בקיבוץ עברון.
אח לשגיא, יותם, חמוטל ואסנת. ילדותו עברה עליו בקיבוץ, בחינוך המשותף. הייתה זו ילדות שלווה, מרופדת, מלאת אהבה של הורים, סבים ומשפחה רחבה, ילדות שיש בה איזון נכון בין קרבה לטבע, לחקלאות ולאידיאלים הקיבוציים לבין זיקה לעולם תעשייתי-טכנולוגי שהלך והתפתח בקיבוץ בזכות "ברמד" - מפעל למכשירי אוטומציה להשקיה.
בית-תינוקות, פעוטון, גן "יעל" וכיתת "רעים" בבית-הספר היסודי שבקיבוץ היו התחנות שבחייו של ניסן, כאשר ארבעה-עשר בני ובנות "רעים" כשמם כן הם: כמו אחים, אז וגם היום - ידידות מופלאה, נדירה, שצמחה בלינה המשותפת, שמרה על רעננותה וכוחה, גם כשכל אחד הלך לדרכו.
כבר בילדותו אפשר היה להבחין ברמזים שיתפתחו מאוחר יותר לקווי אופי ייחודיים כל כך: התבטאות בהירה ותמציתית, מקוריות, עצמאות וידיעה כמעט מוחלטת לאן הוא חותר.
ניסן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "אופק" שבקיבוץ עברון, כשעלתה קבוצת "רעים" למוסד היא הפכה לקבוצת "שקד": קבוצה של שלושים ושישה תלמידים ותלמידות, שהם כל השכבה. כאן התחדדו ובאו לידי ביטוי היכולות הרבות והאחריות שניסן היה מוכן לקחת על עצמו בכל תחום. הוא היה ספורטאי טוב, תלמיד מבריק, חבר נאמן, נער שנון ומשעשע. ניסן שיחק בקבוצת הכדורעף של "אשרת" שזכתה באליפות בתי-הספר. בתקופה זו גם החל לעבוד בענף האבוקדו, ענף שישמור לו אמונים שנים רבות לאחר מכן.
בסיום כיתה י"ב בחר ניסן ללכת לשנת שירות בתנועתו - "השומר הצעיר". הוא הדריך בקן "שפרינצק" שבחיפה וחווה שנה פורייה ומלאת התנסויות ורשמים. לדבריו, הדגש בהדרכת החניכים הושם על הקניית ערכים אנושיים ותנועתיים. בתנועה נפגש לראשונה עם ציבור בעל דעות ימניות וכדרכו, ניסה ליצור עמם דיאלוג.
בשנת 1988, לקראת הבחירות, נשאל ניסן על ידי מערכת העלון של הקיבוץ אודות דעותיו הפוליטיות, וכך השיב: "ההצבעה בבחירות לכנסת חשובה לי ככלי למימוש דעותיי הפוליטיות. תוצאות הבחירות חשובות לי כקובעות את עתיד המדינה בשנים הקרובות. חשוב לי להשפיע ולהשתתף בבחירות".

בראשית פברואר 1989 התגייס ניסן לצה"ל. הוא עבר בהצלחה את המבדקים לקורס טיס, ומאז ועד יומו האחרון שירת בחיל האוויר - אם בסדיר, במשך שבע שנים, ואם במילואים. כל חופשה מהצבא נוצלה על ידו כדי לחזור לעבוד במטע האבוקדו שכן מכאן שאב את כוחו - מהטבע, מהחקלאות ומהשורשיות.
בשנת 1996 השתחרר ניסן מהצבא לאחר שבע שנות שירות. בריאיון לעלון הקיבוץ סיפר: "טיסה היא דבר מאוד מספק. אין קטעים רבים במהלך טיסה צבאית שבהם אתה אומר לעצמך 'איזה כיף'. הסיבה לכך היא שטיסה מהסוג שבו אנו מתאמנים היא עמוסה ולחוצה וצורכת את כל יכולת הריכוז לצורך ביצוע המשימות בצורה טובה ובטוחה. הרגשת הסיפוק מגיעה לאחר הטיסה, כשמשחזרים את הטיסה בראש". על השאלה "מה גילית על עצמך בתקופת הצבא?" ענה: "לא גיליתי שום דבר שהיה חדש בשבילי באופן מוחלט. למדתי להכיר את היכולות שלי, לקבל החלטות ולתפקד במצבי לחץ, להפעיל ולפעול בצוות עם אנשים, להתמיד בביצוע משימות. הדבר החשוב ביותר שהוכח כנכון הוא, שלטווח הארוך קיים יחס ישיר בין השקעה לתוצאות ובהשקעה רבה ניתן להשיג כמעט כל יעד".
כמתחייב בקיבוץ לפני יציאה ללימודים, ריכז ניסן את חדר-האוכל במשך כחצי שנה; את המעבר מטיס לחדר-האוכל עשה בקלות ובגמישות.
באוקטובר 1997 חזר ניסן מטיול ממושך במזרח הרחוק. הוא השתלב בעבודה במטעים והתעתד לצאת ללימודים. בינואר 1999 התקבל לחברות בעברון; שנתיים מאוחר יותר הודיע על עזיבתו, אך למרות זאת נותר קשור לקיבוץ בכל נימי נפשו ושמר על קשר עם המשפחה והחברים.
בסתיו 1999 החל ניסן את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת תל-אביב במגמה להנדסה וניהול. בשנת 2001 סיים את לימודי התואר וקיבל תעודת מהנדס תעשייה וניהול. במהלך אותה שנה התקבל לעבודה ביחידה האווירית של משטרת ישראל, שם שירת עד נפילתו בלבנון במסגרת שירות מילואים.
ניסן היה איש צנוע שלא חיפש תהילה להצלחותיו ולהישגיו בצבא, בלימודים ובעבודה. איש נעים הליכות וחבר נאמן, כפי שמעידים חבריו. מעטים ידעו שעבד כטייס של המשטרה וכי היה שותף למבצעים משטרתיים בעלי חשיבות רבה. לאחר מותו התגלה גם תחביבו, רכיבה בקבוצת אופנוענים - קבוצה מגובשת שביטאה את כאבה על נפילתו בבלוגים באינטרנט.

ניסן נפל במלחמת לבנון השנייה ביום י"ט באב תשס"ו (12.8.2006) בעת התרסקות מסוק ה"יסעור" שהטיס.
לאחר הנחתת כוח גדול של לוחמים בעומק דרום-לבנון, כשלושים שניות לאחר שהמריא מחדש, נפגע המסוק מטיל שירה החיזבאללה וחמשת אנשי הצוות נהרגו. עם ניסן נפלו רב-סרן סמי בן-נעים, סרן דניאל גומז, רב-סמל מתקדם רון משיח ורב-סמל ראשון קרן טנדלר.
ניסן, בן שלושים ושש בנופלו, הובא למנוחות בבית-העלמין שבקיבוצו, עברון. הותיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. בטקס הלוויה שרו בני משפחתו את שירה של לאה שבת "תמיד יחכו לך": "... כל מטוס שטס בשמים / כל כוכב מאיר בעיניים / מזכיר לי אותך / נחליאלי לפני הגשם / צרצרים בשעות הערב / תמיד יחכו לך...".
על קברו ספד לו אביו: "ניסני שלנו, יקר שלנו, חלק מלבנו, ילד של אהבה ויופי וכל מה שאלוהים יכול לתת לאדם. אז למה כל כך הגבהת עוף לשמים לחפש עוד. היה לך כאן הכול, והיה לנו כאן את כולך. יצאתי אתמול בלילה להביט בשמים וראיתי אותך שם. הכוכב הכי נוצץ והכי בהיר. ולמרות שכדרכך ניסית להסתתר בין הכוכבים, גיליתי אותך. כי אין כוכב כזה עם כל כך הרבה אור, אין!! אתה בוודאי תוהה שם מדוע אנחנו בוכים כל כך? 'הרי אני המאושר בעולם! יש לי את המשפחה הכי טובה בעולם, יש לי את החברים הטובים בעולם, יש לי עבודה כל כך חשובה ומעניינת, וכזאת שמשרתת את כולם. ויש לי לאחרונה גם בת אח שכבר מדברת אתי ומביטה בי בתהייה, ויש לי את ליר, החתול הכי בעולם ושאף אחד לא יתווכח אתי על זה. אז מה אתם בוכים שם? יצאתי לכמה שעות לבצע עבודה כלשהי, ביצעתי אותה בשלמות ואני כבר בדרכי חזרה. אתם יודעים שאני תמיד חוזר, לא לדאוג!' ... לא, לא היית גיבור. לא, לא הקרבת את חייך בשביל אף אחד. היית ונשארת תמיד ילד של אהבה לאדם, ילד של שלום ושל חברות עמוקה, ילד ששואף לעשות הכול בשלמות אבל בצניעות, ולכן פשוט הלכת לעבודה וקצת שכחת לחזור. ילד שלנו, אנחנו כל כך אוהבים אותך ורוצים לצעוק כל כך חזק ומתוך הלב צעקה שתגיע עד אליך, עד שם למעלה. אתה שומע?"
ניצב-משנה עודד שמלא, מפקד היחידה האווירית במשטרת ישראל, ספד לניסן: "... אופייך המיוחד והתייחסותך הנכונה והבוגרת הפכו אותך לטייס ולקצין מהשורה הראשונה שחיל האוויר הוציא מקרבו. שמחתי מאוד על החלטתך להתגייס למשטרה ולהצטרף לשורות היחידה בתוך לימודי ההנדסה, אך באותם ימים עדיין לא הערכתי עד כמה מהר תשתלב, תשפיע ותהפוך לדמות כל כך דומיננטית בחיי היחידה. במהלך שנות עבודתנו המשותפת הוכחת שוב ושוב כי מעבר להיותך טייס וקצין מעולה, אתה אדם נדיר. איש שקל מאוד לחלוק אתו חוויות, שכיף להיות לידו, דעתן וחריף, מלא שמחת חיים ואחראי ללא קץ. תכונותיך אלו, בצירוף רוגע וקסם אישי, הפכו אותך במהרה לאחד מעמודי התווך שלנו. מוביל מקצועי וחברתי.
שמחתי על שניתנה לי ההזדמנות כמפקד לגמול לך על השקעתך והישגיך, כשקידמתי אותך למקומך הראוי בניהול היחידה, כך זכינו לפירות רבים מעמלך בכל תחומי העשייה. אני מבטיח לך כי תהיה עמנו תמיד, גם בחיי השגרה וגם באירועים מיוחדים. נוח לך בשלום, אל דאגה, אנחנו נפעל ונמשיך את כל מה שהתחלת".
כתב ניר, בשם אנשי היחידה האווירית של משטרת ישראל: "... ניסן השתלב ביחידה במהירות רבה. ... במסגרת תפקידו הקרקעי הוכיח שחוץ מנועם הליכות ורגישות מדהימה לאנשים במשטרה ומחוצה לה הוא גם מקצוען אמיתי, אשר תמיד חתר להגיע לתשובה מוחלטת לכל סוגיה אשר הובאה בפניו ולא הסתפק ב'תחומים אפורים' או בלתי מוגדרים. ... מקצועיותו וכישוריו הבליטו אותו, ומהר מאוד הוא הפך לדומיננטי יותר ויותר ביחידה תוך שהוא מקבל לידיו תפקידים נוספים, שבמסגרתם פיתח קשרי עבודה מעולים גם עם גורמים 'פנים משטרתיים' וגם עם חברות אזרחיות. ... ניסן קודם כי בלט בכישוריו וכי היה ראוי. ... כמנהל, הוכיח אכפתיות רבה מכל נושא ביחידה. ... ניסן הוא טייס מצוין - חד, ממוקד, מהיר מחשבה, אחד שסומכים עליו בעיניים עצומות ...
"כחבר היה ניסן דמות שתחסר לי ולרבים מאתנו באופן אישי. כל אנשי היחידה מצאו אצלו אוזן קשבת. ... התמכרתי בקלות לידע המדהים שלו במגוון עצום של נושאים, לאהבת האדם והחי שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו, לענוותו. תמיד בנחמדות, תמיד בנימוס. ... נדמה שכל אנשי היחידה הרגישו מאוד קרובים אליו וגם כאן, היו לו קשרים ענפים עם חלק גדול מהאנשים גם מחוץ למסגרת שעות העבודה. הוא תמיד ידע לעשות הפרדה ולהישאר נאמן ודיסקרטי לכל אחד ואחד מאתנו".
כתב חגי, חבר קרוב: "... מי שהכיר את ניסן מקורס הטיס, פגש טייס מלידה - אחד שכל העניין הזה של לטוס בא לו בטבעיות גמורה ובלי מאמץ. מי שהכיר אותו כמילואימניק בטייסת, הכיר טייס דעתן וביקורתי, שהתעקש תמיד לקבל הנחיות ברורות ושלמות ולא היסס להרים יד פעם אחר פעם בתדריך (או לשאול בקשר תוך כדי טיסה) 'לא הבנתי, תחזור על זה שוב'. מי שפגש אותו במשטרה, פגש קצין אחראי ויוזם, שדחף וקידם נושאים שהיו בתחום אחריותו. ואיך זה מסתדר עם מרוצי האופנועים - שיש ספק אם הם בכלל חוקיים... ואיך הלבוש הפשוט ופשטות הליכותיו מסתדרים עם מישהו שניסה כל הזמן 'לעשות' מכה גדולה בבורסה ולהתעשר? אבל אנחנו לא עיוורים, ולמעשה, כל מי שפגש אותו, בכל מסגרת, ראה את אותם דברים: טוב לב, שמחת חיים, וכישרון גדול בצד ענווה. כולנו, חברים מהקורס ומהטייסת, זוכרים שהיה לניסן חוש ביקורת חד ושנון, משולב עם הומור עצמי בריא, אדם שהשיחה עמו תמיד משעשעת ומצחיקה. ... מזה שלושים יום אני עצוב ומתגעגע מאוד".
במהלך ימי השבעה כתב שגיא, אחיו של ניסן: "... כל יום הוא יום אחר, הזמן כמו איבד את משמעותו. ... כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה סיפורים, ואני מרגיש כל יום שאני מכיר אותך עוד קצת ועוד קצת. זה נורא מוזר כי בעצם אתה מת, אבל בשבוע הזה אני לומד להכיר אותך הרבה יותר (ככה נראה לי) מאשר כשהיית חי ... האם אני עכשיו האח הגדול? פיזית, אולי כן, אבל בשבילי אתה תמיד תישאר אחי הגדול. ... זה לא קל, בכלל לא, זה קשה, קשה מאוד, וכרגע כל יום זה נהיה יותר קשה ונכנס יותר ויותר ויותר לעומק. ויחד עם זה אחי, יש לנו כל כך הרבה סיבות טובות להמשיך לחיות ולהמשיך לשמוח. ... ובעצם זאת ההרגשה העיקרית שלי של מה שהשארת לי/לנו - לחיות את הרגע, לא לעשות חשבונות, להיות נדיב, לקחת את הדברים בקלות ויחד עם זה היה בך כל כך הרבה עומק. זה פשוט מדהים. ... אח יקר, אני מתגעגע אליך בלי סוף. את תחושת ההחמצה אני מנסה להתמיר בהיכרות המחודשת והנמשכת שלי אתך דרך הסיפורים של כל האנשים שהכרת ושהכירו אותך (ולפעמים זה אפילו מצליח), ואני לא זוכר אם אמרתי לך את זה או לא, אז בכל מקרה חשוב לי שתדע: אני אוהב אותך. שולח לך אור ואהבה וחיבוק ענק".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן יפה ועמי. יפתח נולד בניתוח קיסרי ביחד עם תאומו ירדן, ביום י"ד באלול תשמ"ד (1.9.1984).
כבר מרגע היוולדם היו ילדים יפיפיים, בעלי שיער בלונדיני מתולתל ,שלא היה אחד שלא שם לב ליופיים. התאומים גדלו והתחנכו בחיפה, עד גיל הגן היו צמודים זה לזה, ובגיל הגן הופרדו לגנים שונים וכל אחד פיתח אישיות בפני עצמה. ביום הראשון להפרדתם עמדו משני צידי הגדר בגן ובכו כיוון שרצו להיות ביחד, הלב נחמץ אך כעבור יומיים הם התרגלו וכך כל אחד התפתח לכיוון שלו. הם למדו בבית הספר היסודי "הרצל" והיו חברים בשבט "תדהר" בתנועת ה"צופים". בנעוריו היה יפתח למדריך, מרכז ובהמשך לראש גדוד ב"צופים", שם הפגין בגרות, התנדבות ועזרה לזולת. כולם אהבו אותו, תמיד ידע לומר מילה טובה, שאל אם צריך עזרה והיה הראשון לעזור בעיקר לחלשים.
בחטיבת הביניים פנו התאומים לבתי ספר שונים, ירדן לבית הספר "עירוני ה' " ויפתח עבר עם כל חבריו, כשמונה במספר, לבית הספר "חוגים", שם עיצב את אישיותו, למד כדי לדעת ואם לא הבין דבר מה לא עזב את המורה עד שנחה דעתו.
יפתח סיים בהצלחה את לימודיו התיכוניים בבית הספר "חוגים". הוא היה תלמיד למופת, שכל המורים אהבו ודיברו בשבחו.
יפתח שנולד שלוש דקות לאחר אחיו התאום ירדן, נהג לומר בהומור השובבני שלו:
"אני בן זקונים במשפחה ולא פלא שההורים מפנקים אותי".
למרות היותו הבן הצעיר ביותר גדל והיה לילד עצמאי, סתגלן ושורד, חרוץ מאד ובעל מוטיבציה אדירה להצליח בחיים ולהגשים. ובאמת בחיים ובעבודה יפתח השתדל התאמץ והצליח בכל התחומים.
כבר כתינוק, ואחר כך כילד וכנער, בלטה שמחת החיים שלו. יפתח נודע כיפה תואר וכיפה נפש, ממש נשמה טהורה. כבר כתינוק היה חייכן, עיניו נבונות וסקרניות, ילד נוח ורציני וגם שובב במידה, ילד נעים וחם, לבבי וחמוד. תכונות אלו ליוו אותו גם בבגרותו ובמהלך שירותו הצבאי.

רוח ההתנדבות של יפתח תמיד בלטה כילד וכנער, חריצותו הייתה לשם דבר.
בתקופת התיכון עבד בניקוי חדרי מדרגות, כשמרטף וכאחראי משמרת בדוכן פלאפל, אך מאידך לא הזניח את משימתו האישית כמרכז הצעירים בשבט "תדהר" ב"צופים", וציוניו בתיכון ובבגרויות היו לשם דבר. את לימודי הנהיגה מימן מכספו ומיאן לקחת כסף מההורים.
חלומו היה לחסוך כסף כקצין בקבע ולנסוע עם שרון חברתו לדרום אמריקה ולחזור ללימודים אקדמיים.
יפתח היה מאד חם ומשפחתי ואהב את כולם, ובעיקר את אחייניותיו: אלה וליהיא. הוא היה מאושר כשנודע לו על הריונה של יונת אחותו שכה אהב, עם בתה כרמל הלל. יפתח היה קשור מאד לאחיו התאום ירדן אתו דיבר מספר פעמים ביום.
המשפחה היתה אצלו במקום הראשון מעל לכול. תמיד הקרין סביבו הרבה חום ונעימות.
יפתח אהב מאוד לקרוא, בעיקר ביוגרפיות של אישים מפורסמים, הוא ידע בעל פה את כל השמות והתארים מהמיתולוגיה היוונית והרומית, והיה למומחה בהיסטוריה הכלל עולמית והישראלית ובפרט הציונית, וכך נוצר הקשר האישי שלו על רקע סיפורי השואה ששמע מפי סבתא אלה וסבא צבי לבית רובין, שעברו את מחנה הריכוז באושוויץ, והתחזק רצונו להתנדב לצנחנים. יפתח אמר: "לעם ישראל הזכות להתקיים במדינה משלו ויש לשמור עליה".
בשעותיו הפנויות אהב מאוד לשחק כדורסל וכדורגל, ולבלות עם חבריו בים, בבתי קפה, בפאבים ובמועדונים.
כשהגיע מועד גיוסו, במרץ 2003, לא היה ספק שיפתח יתנדב לשרת בצנחנים. הוא עבר טירונות כלוחם. במסעות התנדב תמיד, עזר לכולם ולא התלונן על קשיים.
יפתח המשיך לקורס מ"כים, סיימו בהצלחה ומשם הדרך לקורס קצינים הייתה מובנת מאליה. יפתח סיים בהצטיינות את קורס הקצינים בנובמבר 2004, והדרך לגדוד 101 הייתה פתוחה בפניו. בגדוד דרשו אותו, וכשקיבל מחלקה עם קשיים לידיו, לא שקט, הקדיש ימים ולילות והפך אותה למחלקה למופת.
יפתח קיבל את דרגות הסגן עם סיום המסלול עם חייליו. הוא ביקש מרס"ר החטיבה שהוריו יענדו לו את הדרגות, וכך היה, הגדוד עמד על מגרש המסדרים, הורי החיילים ישבו ביציעים, והורי הקצינים העניקו לבניהם את דרגות הסגן בזכות בקשתו של יפתח.
עמי, אביו של יפתח, מספר:
"אני זוכר שענדתי לו את הדרגות ועמדו לי דמעות בעיניים. יפתח שאל את אימו: 'אבא בוכה?' ואימו ענתה: 'כן, אלה דמעות של אושר'. ואכן היו אלה דמעות של אושר שחינכנו אותו להגיע למה שהגיע וגאוותנו הגיעה לשמיים".
עוד מספר אביו:
"אני זוכר כשיפתח שירת בקו שכם בהר ברכה, קיבלתי ממנו טלפון והוא סיפר לי שהעביר זקן, "בערך בגילך אבא", שביקש לעבור ולא הייתה לו תעודת מעבר, לאחר שראה שהאיש לא מהווה כל סכנה. כשסיפר לי זאת הרגשתי גאווה עצומה בבני - גם קצין וגם ג'נטלמן, אדם הומאני שמכבד את הזולת אפילו אם הוא האויב שלו. כזה היה יפתח".
יפתח הראה אנושיות אך גם קשיחות, תמיד דיבר אל חייליו בגובה העיניים, ללא התנשאות, נתן להם כבוד וקיבל פי עשרה יותר כבוד, גילה התעניינות בחייליו ובמשפחותיהם, ערך ביקורי בית, שוחח עם ההורים וביקש לדעת כל דבר על המשפחה ומי שהיה זקוק למשהו יפתח היה משלים את החסר.
ליפתח הייתה אפשרות להדריך בבה"ד 1 אך הוא העדיף לפקד על בני הישיבות, בהם ראה חיילים עם מוטיבציה גבוהה.
הוא הדריך אותם והשילוב ביניהם התאים כמו כפפה ליד. מספר הרב יצחק דור, ראש ישיבת "חורב" בירושלים, בה מלמדים 120 מורים:
"פגשתי את יפתח בביתי ושוחחנו על משפחתנו, הוא סיפר על משפחתו ואני על משפחתי, ולפתע יפתח מבקש לראות את חדרו של יהודה בני שהיה חייל במחלקתו. עלינו לחדר ויפתח שואל: "מה לובש יהודה?" ואני עונה לו, ואז יפתח שואל: "מה קורא יהודה?". ראיתי כאיש חינוך ותיק שיש לי עסק עם אדם מיוחד, ואני שואל אותו: "האם אתה מחנך או מפקד בצה"ל?", ויפתח עונה לי עם חיוך מקסים וקצת מבוייש: "מי שלא יודע לחנך שלא יהיה מפקד בצה"ל ומי שלא מכיר את חייליו לא יוכל להנהיגם בקרב".
מתוך דברים של יפתח כמפקד מחלקה למחלקתו בסיום מסלול אוגוסט 2005:
"כשקיבלתי אתכם ראיתי את היופי הפנימי של כל אחד מכם, כל אחד, כל לוחם בדרכו רצה לבוא ולהצליח בכל משימה שתינתן לו גם אם היא הקטנה שבמשימות.
"אני גאה בכם על הדרך שעשיתם את שעשיתם. זה לא מובן לכולם שאדם אשר היה חופשי לפני הצבא ועשה את כל שרצה, התגייס למסגרת כזו נוקשה וכזו דורשת של חוקים ומעשים - על זה אני גאה.
"אני גאה במחלקה המגובשת שנוצרה והראתה נכונות תמיד להיות ביחד.
"אני גאה במחלקה שרואה את טובת המחלקה ביחד מאשר בנפרד.
"אני גאה לראות איך כל אחד מכם התפתח בצורה כזו ואחרת למי שהוא עכשיו... סיימנו את המסלול עם הרבה עוצמה והרבה חוזק מחלקתי, אם פגעתי במישהו שלא במכוון, או אם עשיתי משהו שאינו מוסרי ומציאותי אני מתנצל ומבקש את סליחתכם, אך אל תשכחו: הדבר החשוב ביותר בצבא ובחיים בכלל זה להיות 'אדם', תמיד חינכתי אתכם להיות מוסריים, אדיבים וישרים לכל אדם באשר הוא וכאן הוא סוד ההצלחה שלכם...".

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, והגדוד עמד להיכנס ללבנון ההמולה הייתה גדולה.
יפתח לקח פסק זמן, כינס את המחלקה של המסייעת ודיבר איתם על המלחמה שעתידה לפרוץ, יפתח דיבר איתם על ציונות ועל הקרבה ואמר: "המלחמה תהייה קשה, המראות גם כן, אך אנו צודקים במשימתנו, אנו מגינים על המדינה, הבית והמשפחות.", ואז חייליו מספרים שאמר: "אם עלי למות למען המדינה אני גאה למות לצדכם". וכך היה, יפתח היה הקצין הראשון מגדוד 101 שנפל בכפר מרון א-ראס ביום א' באב תשס"ו (26.7.2006). בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים, אח - יריב, אחות - יונת ואח תאום - ירדן.
לזכרו של יפתח הוקם אתר אינטרנט.
רותם אביגזר, מפקד הפלוגה המסייעת 101, כתב למשפחתו של יפתח:
"בימים אלה אנו עוסקים בהנצחתו של יפתח: אם זה בלימוד התחקירים, בתמונות שמסתובבות בפלוגה, מועדון לזכרו, דף חלל שמחולק לכל לוחם בפלוגה ומציין את ערכיו המובילים של יפתח, והדבר האחרון הוא מחברת הזיכרון שמוגשת לכם ובעצם מנסה לפרוס בפניכם צדדים נוספים בנפשו של יפתח אשר חוו מפקדים ופקודים.
ברצוני לכתוב מספר דברים מהחוויה הלא ארוכה לצערי שחלקתי עם יפתח בימים שהיה תחת פיקודי. הנקודה שיפתח נגע בי פנימה זו התמימות הטהורה והאנושיות שמתפרצת ממנו. בדרך כלל על-ידי חיוך אמיתי ומשפט ללא מחיצות שמשאיר אותך המום. ביפתח הייתה תמימות טהורה, תמימות של אדם עם לב טהור, זה נבע מהאמון שנתן באנשים ומכך שהתייחס לכולם בצורה אמיתית ושווה. על יפתח היה צריך להביט ולחכות למשפט הראשון שהיה יוצא מפיו בתוספת החיוך הכל כך אמיתי והנה הבנת שאתה יושב מול אדם מלא אנושיות, אמינות, אהבה, יושר וצדיקות".
איתמר שגב, לוחם בפלוגה המסייעת, מחלקת ה-9 של יפתח, מספר על הרגעים האחרונים לפני כניסתם ללבנון:
"... עשינו איזשהו קידוש על היין לכבוד שבת ויפתח רצה להגיד כמה מילים. אני לא יודע אם אני זוכר בדיוק את מה שאמר או את מה שאני רוצה לזכור שהוא אמר, אבל המילים פשוט צועקות: 'חבר'ה, זאת מלחמת מצווה ואנו עומדים להילחם בה, אני מקווה שכולנו נחזור אחר-כך לכאן. אני רוצה להגיד לכם שאני אוהב את כולכם ושאם יקרה משהו תדעו שאני אוהב את כולכם. אני הבטחתי להורים שלכם להחזיר אתכם בשלום הביתה'. יפתח, אין לי מושג למה אמרת את מה שאמרת. בשבילי היו אלו המילים האחרונות שלך."
אביעד לוי, לוחם בפלוגה המסייעת, מחלקת ה-9 של יפתח, כותב:
"... אני חוזר אחורה שבוע ונזכר איך בליל שבת כמה דקות לפני שעולים על האוטובוסים כדי להיכנס בפעם הראשונה ללבנון, אתה עומד שם מבקש מכולם להתאסף כדי לומר כמה מילים אחרונות. אתה אומר שהפעם זה אמיתי, ואנחנו נדרשים וזוכים להגן על תושבי הצפון בגופנו (ולא יודע עד כמה). ואז, כאילו כבר ידעת, ממש חשוב לך לומר משהו אישי, מהלב. אם נגזר עליך - אז רק איתנו, המחלקה שכל כך אהבת... כאילו התאספנו על הגג שם בבינת ג'ביל רק כדי למלא את בקשתך האחרונה... כמה אהבת אותנו. אני נזכר איך אז, בליל שבת, אתה מבקש ממני להתפלל איתך מילה במילה את קבלת שבת וערבית... את התפילה הזאת לא אשכח לעולם. ככה בלי מנגינה... ממש מילה במילה 'מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך...' ואתה חוזר אחרי ומסמן לי להאט... ".
מורותיו של יפתח, נאוה סיגל וטלי, כותבות:
"אדם יקר ומיוחד - יש כמוהו רק אחד / ידע לתת מכל הלב גם כשלעיתים היה זה כואב / לדבר עליו בזמן עבר, נמעט אם נאמר קשה הדבר / תמיד דואג לחבריו וחייליו - אבני דרך לרגליו היו מעלותיו / צניעות, אחריות, עזרה לזולת, רצינות ונתינה / לקרוביו ומשפחתו היה מתנה. / שימש דוגמא ומופת לדור העתיד בצבא / מלא חום, טוב לב, חכמה חיוך ואהבה. // יש הקונים עולמם בחיים יום יום ושעה שעה / יש הקונים עולמם אך בשבריר של שנייה / יפתח שלנו קנה עולמו יום יום ושעה שעה / הודות למעורבותו במסגרת החיים ותרומתו הרבה. // ישנם דברים הניתנים חינם והם יקרים ביותר: / יד פשוטה, כתף תומכת, לב משתתף, נפש סועדת / דברים יקרים אלו לא עולים כסף - הם שווים הון / אינם ניתנים לפריטה לפרוטות ואי אפשר לאמוד ערכם במטבעות / כך היית אתה, נותן ללא גבול ולא מחכה לתגמול / קשוב ורגיש לבעיות חבריך, טיפול אישי ומסור בחייליך / היית אח ובן נאמן, תלמיד, מדריך, מפקד מצוין / בבית ספרינו, בי"ס 'הרצל', תחילת דרכך הלימודית, השארת חותמך / יפתח יקר אין כמוך. // עבורנו תישאר צעיר לנצח!...".

קישורים נוספים ששלחה המשפחה לזכרו.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.