חמישי, 23 דצמבר 2010 00:00

תיירת בעירי - פרק כ"ד בית משפחת מוסקוביץ שדרות סיני 20 - הצריף האחרון באחוזה. אמירה קהת

לפני שנים, במסגרת סיור בשכונת אחוזה, הגעתי עם קבוצה לשדרות סיני 20 על מנת לראות את הצריף הראשון שהוקם באחוזה. "כאן, באחד הצריפים הראשונים באחוזה", סופר לנו, "היה גן ילדים". כיום, בשנת 2010, צריף זה אינו קיים עוד. מה סיפורם של הבית והצריף?
בית משפחת מוסקוביץ, 1946
בית משפחת מוסקוביץ בשנת 1946. בירכתי המגרש נראה צריף.

ליזט-לאה מוסקוביץ-ארז, ילידת 1913, מספרת בזיכרונותיה:
"הגעתי ארצה עם הורי, חיה קרולינה ושימעון-סימון מוסקוביץ בשנת 1925 מרומניה, בהיותי בת 12.... משפחתי התגלגלה מרוסיה לפולין ולרומניה. עוד ברומניה קנו הורי שני דונם אדמה באחוזה ושילמו חמש לירות אנגליות לדונם. סופר לנו שבארץ לעץ מחיר יקר, ואבי החליט לקנות צריף ברומניה ולהביאו ארצה. המבצע החל בבניית הצריף בחצר ביתנו ברומניה, בסימון הקרשים והמשיך בהעלאתם לאונייה. הצריף הובא ארצה, ומהנמל, בעזרת סוסים ועגלה, העברנו אותו לכאן, למגרש שרכשנו באחוזה. על הצריף, שהיה עשוי מעץ, הוספנו אחר-כך טיח וגרנו כאן שנים רבות. המקום נראה הררי, ובו עצים בודדים שגדלו בין הסלעים. הגברים עבדו בסלילת כבישים, בנטיעות ובעבודות פיתוח אחרות. גם הילדים נרתמו בזמנם החופשי לעזור בעבודות. הם סייעו בנטיעות, בגריסת הסלעים לחצץ לבנייה ולסלילת כבישים. היינו יושבים עם פטיש ואזמל ושוברים את הסלעים הגדולים לחצץ. רצינו לקחת חלק בכל דבר".

את הצריף בנו בחלק האחורי של המגרש וגרו בו, ולכשנבנה הבית, עברה המשפחה לגור בחזית המגרש.

הצריף של משפחת מוסקוביץ, 1926
הצריף של משפחת מוסקוביץ, בני משפחה ושכנים, 1926

"הייתי בת יחידה להורי ובעצם שימשתי כמנהלת הבית: עשיתי כביסה, בישול וכו'. אמי עסקה בתפירה ואבי עסק בעבודות נגרות בבית מלאכה שפתח ליד הצריף. היו אז באחוזה רק 10 משפחות ועוד כ-15 פועלים שבנו כמה בתים וסללו כבישים". עזרא, בנה של ליזט, סיפר לי, שאמו הייתה בת למשפחה אמידה ואיש לא הבין בסביבתה מדוע החליטה לעלות ארצה.
"שנים רבות לא היו לא מים ולא מקרר לא היה חשמל. למאור השתמשנו בנרות ובמנורות נפט.. . בור סופג בסלע שימש לנו כשירותים, ואת המזון הטמנו בבורות ובסלעים וכיסינו אותם כדי להגן עליהם מהחום, במקום מקרר. את המים הבאנו ממעין שהיה בוואדי אחוזה על גבי חמורים בפחים פתוחים. ואני זוכרת שעד שהגענו לביתנו בחזרה, חלק מהמים נשפך בדרך בגלל הטלטולים. באין בית ספר עברי (באחוזה או בכרמל בכלל), למדתי בבית-ספר עממי בעיר התחתית ברחוב הגפן. לבית-הספר הלכתי וחזרתי ברגל בשביל החמורים (המתחיל ברחוב יפה נוף). אני זוכרת, שפעם בשבוע ירדנו העירה בעגלה עם סוס כדי לקנות מצרכים. לחם הביאו לנו מנווה-שאנן, וערבים מטירה הביאו לנו ביצים, חלב ועופות, הכול על גבי חמורים. חקלאות לא הייתה כאן. המקום הרחוק ביותר אליו הגענו היה הר ונטורה, ושם למעלה עמד ביתה של משפחת ונטורה, שהיו בולגרים, אך דברו רומנית. כאשר נולדו שלושת בני נטעתי ליד ביתי (לפני כ-50 שנה) שלושה עצים, כסמל להשתרשותם בארץ".
"כשבאנו לכאן לא היו עדיין שמות לרחובות. השם שדרות סיני ניתן לרחוב רק בשנת 1934 או 1932". כבר ידוע לנו, ששם הרחוב היה בשנים אלו "רחוב בית הספר".
בשנת 1925, כשמשפחת מוסקוביץ עלתה ארצה, היא השאירה ברומניה בית מלאכה, אותו המשיך לנהל אחיו של סימון. בתקופה הכלכלית הקשה, בשנת 1927, חזרו בני הזוג לרומניה להתאושש מבחינה כלכלית, ואחרי שנה מכרו את בית המלאכה וחזרו ארצה. כסף זה עזר להם לבנות את ביתם באחוזה.

סימון היה חרט עץ, וקרולינה הייתה עקרת בית. לאחר סיום בית הספר העממי, הבת ליזט לאה המשיכה את לימודיה בנהלל. היא נישאה למנחם-מוני טננבוים, יליד 1913, שעברת בשנות החמישים את שמו לארז, כצו התקופה. סופר לי שמוני היה בחור נאה והוא וליזט היו זוג חברותי. עזרא ארז סיפר שמוני אביו הגיע ארצה עם חברים על אופניים מרומניה דרך טורקיה, לבנון וסוריה, כיון שלא היה להם מספיק כסף כדי להגיע בדרך אחרת. הוא וארבעה חברים רכבו על אופניים מרומניה ו"גנבו" את הגבול בערב חג המולד, כששומרי הגבול היו שיכורים. מוני וליזט הכירו בקליה, בים המלח בשנת 1934. האהבה ביניהם פרחה, והם נישאו לאחר זמן קצר. תחילה גרו בהדר, לאחר מכן עברו למוריה 107 וגרו בדירה אחת יחד עם אחיו ואחותו של מוני עד שנת 1940. מכאן עברו לגור במוריה 120.

סימון, ליזט וליפא
סימון וקרולינה בחצר ביתם                                  שלושה דורות: סימון, ליזט וליפא, ומכונית הטטרה המשפחתית

מוני וליזט פתחו מסעדה-קפה ברחוב מוריה 133, בפינת שדרות סיני, שפעלה מספר שנים. תושבי אחוזה הותיקים זכרו את ערבי הריקודים שהתקיימו ברחבה שלפני הקפה-מסעדה, בהם מוני ניגן בגיטרה כשהוא שר ומלהיב את החברה ואחיו בובי מנגן באקורדיון. סימון לימד את מוני חתנו את מלאכת הנגרות, ומוני פתח בית מלאכה לחריטת עץ ונגרות ליד הצריף ועסק בעבודות נגרות עבור תושבי השכונה.

ותיקי אחוזה זכרו את קולה החזק של גברת מוסקוביץ "שהגיע עד לרחוב מוריה". אחרים זכרו את מכונית הטטרה שלהם, שהשמיעה קולות "כמו טרקטור". כאשר אחד הבנים היה יוצא לטייל במכונית, שמעו אותו בכל השכונה.... מכונית זו, בעלת שני הצילינדרים, נסעה בכבישי הארץ כמעט שלושים שנה, וזכתה גם בפרס....ועוד זכרו ותיקי אחוזה שמשפחת מוסקוביץ הייתה קרובה וגם מקורבת לבית הכנסת. במוצאי יום הכיפורים נהגו תושבי השכונה לבוא לבית משפחת מוסקוביץ לשתות כוסית לסיום הצום.

צריף משפחת מוסקוביץ
צריפה של משפחת מוסקוביץ בחצר, לאחר שהוסף לו טיח. חלקו האחורי של הבית, ששימש כבית מלאכה

הבית בשדרות סיני 20 גדל עם השנים. תחילה, נבנה צריף בחלק האחורי של המגרש ובו גרו סימון וקרולינה ובתם ליזט. לאחר מכן נבנה בית בקדמת המגרש ולו מרפסת אחורית, והמשפחה עברה להתגורר בו, בעוד הצריף מושכר לדיירים. לאחר מספר שנים, המרפסת כוסתה בגג והוצמד לה בית מלאכה. הצריף בחלק האחורי של המגרש טויח, דבר ששיווה לו מראה של בית. במועד מאוחר יותר בית המלאכה שבגב הבית הפך לחלק מהבית ולצד הצריף נבנה בית מלאכה.
לפי תיק העיירה, בשנת 1943 סימון מוסקוביץ ביקש להפוך את בית המלאכה לדירת מגורים. הרישיון הסופי ניתן בשנת 1944. בשנת 1948 חיה ושמעון מוסקוביץ הגישו בקשה לבניית בניינים חדשים על המגרש. מדובר במבנה ובו 7 דירות קטנות, שניצב ברחוב סיני 20א ושימש בזמנו למגורי עולים חדשים מאירופה ששרדו את השואה ואת מלחמת העולם השנייה. לפי תיק העירייה גודלו של בית המשפחה, שהיה קיים באותה שנה היה 148 מ"ר. כאדריכל ובונה נרשם זכריה ר. דרוקר.

לליזט ומוני ארז נולדו 3 בנים: עזרא נולד ב-1935, אליעזר ב-1938 וליפא נולד בשנת 1941. עם לידת כל בן נטעה ליזט ליד ביתה עץ: שתי ושינגטוניות ואארוקריה. ליפא ארז, הבן הצעיר, חי עד היום בבית המשפחה ושני הבנים האחרים גרים בשכונת אחוזה. גיל ארז, נכדם של ליזט ומוני גר בבית חדש בחלק האחורי של המגרש, במקום בו עמד הצריף. העצים הגבוהים ניצבים לפני בית המשפחה המשופץ, ומזכירים אותם לתושבי שכונת אחוזה.

חזית צידית של הבית
חזית צדדית של הבית, בעבר.                                                          והיום: שלושה עצים בחזית הבית, 2006

מרישומי חברת קדישא בחיפה למדתי שחיה מוסקוביץ בת אליעזר נפטרה בשנת 1966 ושמעון מוסקוביץ בן ליפא זאב נפטר בשנת 1960 בחיפה. מוני-מנחם ארז בן הניה ואברהם אהרון נפטר בשנת 1976 ולאה ארז בת חיה וסימון-שמעון נפטרה בשנת 1999
מעדויות שונות של ותיקי אחוזה עולה, שבחצר הגדולה מאחורי הבתים של משפחת סגל ומשפחת מוסקוביץ עמדו מספר צריפים, ששימשו בהתחלה כמגורים, הפכו לדירות להשכרה ולבתי מלאכה. ומשעברו סימון מוסקוביץ וגם מוני טננבוים-ארז לעבוד בבתי מלאכה בעיר, הצריפים עברו שוב שינוי ושימשו להשכרה ולמחסן. באמצע שנות השישים, צריפה של המשפחה הפך לגן ילדים. ברשימת הצריפים של העירייה מיום 23.10.1941 נזכר צריפו של זאב קפלן בו גר מאיר מלץ. כמו כן סופר לי שבחצר עמד הצריף של משפחת ויינר, שלבתם קראו חנה.

גם הבית עצמו, שגדל והפך לבית בית שתי קומות, הושכר למספר דיירים.
ברשימת הדיירים באחוזה משנת 1946, הנמצאת בארכיון העיר, נרשם בעל הבית: שמעון מוסקוביץ. הדיירים: ליאו וולפינגר, ד"ר פרידלנדר, פריץ בראונשטיין, משה גולדשטיין, מאיר וינר, שמעון מוסקוביץ (כל אחד בחדר אחד). ניסיתי לברר מי היו אותם דיירים.
משפחת וולפינגר מוינה גרה באחת הדירות בבית. הייתה להם בת בשם חוה, שלמדה בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנות הארבעים. באתר של חברת קדישא נמצא שלאון בן אליהו ופסיה וולפינגר נפטרו בחיפה בשנות השבעים.

אריה בראונשטיין סיפר לי, שהוריו, פרידריך בראונשטיין, יליד בראילה ואמו, בלהה לבית רכטר עלו ארצה בשנת 1929. הם היו חניכי תנועת "השומר הצעיר", שעברו הכשרה במרחביה והיו ממקימי קיבוץ שער העמקים. לאחר זמן קצר עברו לראשון לציון שם נולד הבן אריה בשנת 1934. המשפחה התגוררה עד שנת 1944 בראשון לציון. בשנת 1944 פרידריך בראונשטיין קיבל עבודה ב"אחוד הנמל", שהיה משרד של עמילות מכס בחיפה, והמשפחה עברה להתגורר בשדרות סיני 20 בבית של משפחת מוסקוביץ. הבן אריה, עמו שוחחתי, הוא פרופ' להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב. אריה סיפר שמשפחת מוסקוביץ גרה באגף אחד ואילו משפחת בראונשטיין גרה בשכירות באגף אחר. מדרגות חיצוניות הובילו לדירה העליונה. יחד אתם באותה דירה גרו עוד שתי משפחות: משפחת פרידנטל עלתה מברלין, הוא היה רופא והיא הייתה מורה לבלט. הם היו זוג חשוך ילדים. פרידנטל התגייס לצבא הבריטי ושרת בדרגת קפטן. אחרי המלחמה, עד ליום בו עזבו הבריטים את הארץ, הוא שימש הרופא של בתי הזיקוק.

הצריף עמד על המגרש עד שנת 1995. שמה של הגננת היה דרורה. בשנה זו נהרס הצריף ובמקומו נבנה בית לגיל ארז, אחד מנכדיה של ליזט. כך בא הקץ לצריף, שהיה קרוב לוודאי הצריף האחרון שנותר באחוזה, אך סיפורו נשאר בזיכרונם של הותיקים ואולי יישאר, באמצעות סיפורי, גם בלבכם.

מקורות:

נחליאלי, אודי (עורך ומלקט). תולדות שכונת אחוזה. (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)

זיכרונות בני המשפחה בחוברת של ארליך, אלינורה (שליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91. (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")

שיחות עם עזרא ואליעזר ארז באוגוסט 2005, שיחה עם ליפה ארז ובתו מור פלג בדצמבר 2010

קלטת של זיכרונותיה של ליזט מוסקוביץ משנת 1989, שנמסרה לי באדיבות ליפא ארז ומור פלג

התמונה של צריף המשפחה משנת 1926 היא מתוך החוברת: דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה. עיריית חיפה, האגף לתרבות, [חיפה], יוני 1995.

התצלומים של בני המשפחה והתמונות של הבתים מתוך אלבומם של בני המשפחה נמסרו לי באדיבותם של גיל וליפא ארז..

הצילום הצבעוני של הבית משנת 2006 נעשה על-ידי