סקירות ועדכונים
ראשון, 30 מאי 2010 00:00
תיירת בעירי - פרק י"ח רחוב סיני - כאן התחיל הכול - במחנה הצריפים ברחוב סיני. אמירה קהת
רחוב סיני הוא רחוב קטן, הפונה מרחוב חורב מזרחה ושוב צפונה, מתחבר לרחוב איילון ופוגש את רחוב מוריה בכיכר קריית ספר. בשנת 1936 רחוב סיני נקרא כבר בשמו זה, אבל בשנותיו הראשונות כינו אותו "רחוב בית הספר", על שום בית הספר הראשון באחוזה שהוקם בו. רחוב סיני היה הרחוב הראשון שאוכלס באחוזה על ידי המתיישבים הראשונים, עולים מרומניה.
בצילום האוויר משנת 1946 הנראה למטה ניתן להבחין שרחוב סיני, הניצב לגן יצחק, עדיין ריק מבתים, מפינת רחוב חורב ועד לבית מס 11. גם הבית הלבן הניצב בתחילתו, ברחוב סיני 1 פינת רחוב מוריה 133, נבנה רק בתחילת שנות הארבעים, ולא קיים בעת טיולנו ברחוב בשנת 1936. אולם כבר אז היו לרחוב זה סיפורים וזיכרונות, ולו הגעתם למקום שנים רבות קודם, בשנות העשרים, הייתם מוצא בו שכונת צריפים שוקקת חיים ופעילות.
רחוב סיני בשנת 1946 רחוב סיני בשנת 2010 מרחוק נראה גן יצחק
"כאן, על צלע אחת של הריש של רחוב סיני, הוקמו צריפים עבור הפועלים" סיפר לי בניהו, בנו של אחד המתיישבים הראשונים בשכונה. עבור מי נבנו הצריפים?
בניהו סיפר: "הצריפים הראשונים נבנו בערך במקום בו עומדים ברחוב סיני בתים מס' 2-6 עד שטח גן הלוחם. שם גרו הפועלים שהחלו בנטיעת עצי האורן ועצי הגפן. הצריף הראשון היה במרחק כ-50 או 60 מטר מרחוב חורב. בצריפים היו הרבה חדרים". פרופ' בן-ארצי מפרט בספרו "להפוך מדבר לכרמל": "בשלהי 1925 נבנו חמישה צריפי עץ שגודלם כ-80 מ"ר. הם חולקו לחדרים ושימשו דיור ארעי לפועלים, שעסקו בהכשרה ובנטיעות ולחברי האגודה העולים ארצה".
שכונת אחוזה תוכננה על ידי האדריכל ריכארד קאופמן כפרבר גנים, ולכן היה צריך לנטוע בה קודם כל עצים. הר הכרמל היה שומם ממאות שנים של רעיית צאן "עות'מאנית". הטמפלרים שתלו אורנים סביב מרכז הכרמל, "הכרמלהיים" דאז, ואילו אחוזה נשארה קירחת. חיים אברמוביץ, בנו של האגרונום, סיפר לי: "בראשית שנות העשרים הגיעו מטעם אגודת "אחוזה" כשלושים פועלים, שנטעו עצים על אדמת הטרשים. משפחתי הגיעה לאחוזה בשנת 1924, ואלו הגיעו לאחוזה מעט לפני משפחתי".
"באחד מהצריפים היה משרד, ומשה גראוור פתח לידו חנות מכולת לפועלים. המכולת הייתה שם עד שנת 1929, אז עברה לרחוב מאפו "2. סיפרה לי נכדתו שרה גראוור. "סבא משה גראוור ישן בצריף כדי לשמור על ה"מכולת" שלהם, בעוד המשפחה מתגוררת בצריף קטן משלה ברחוב קריית ספר 5. במשרד עבדו 2 פקידות: מלכה בראונשטיין ובוניה מרכוס". ובניהו סגל סיפר עוד: "החלוצים גרו שם בחדרים. הורי זכו, כמשפחה, לצריף דו-חדרי. אמא שלי שמה פיילה (קערת פח) על הרצפה כדי לאסוף את מי הגשם. היה שם עמוד עם פנס לוקס, והוא שהאיר את הצריף. רוב הפועלים היו חלוצים, רובם רווקים, שאחרי שעות העבודה שמחו ורקדו".
גם יוסף סגל ואשתו היו בין הנוטעים ושכרם היה 25 גרוש ליום עבודה. בספרו של חגי סגל מסופר על "חיל החלוץ של השכונה: רוב חברי הקבוצה היו סטודנטים עולים מרוסיה ומגרמניה, שלמרות השכלתם הגבוהה התנדבו להיות פועליה השחורים של המהפכה הציונית. סבתא (מלכה סגל) זכרה לטובה את עליצותם המתמדת, אך לא הסתירה את ביקורתה על מוסר העבודה שלהם... שרק שמועת הגעתו של מפקח העבודה, הייתה גורמת להם לשנס מותניים ולאמץ קצת שרירים."
אליעזר ינובסקי, יליד 1896 מאוקראינה, נקרא גם הוא לאחוזה מסג'רה בסביבות שנת 1925 כדי לסייע בנטיעות. לפני בואו עבד בפורייה, בחברה בשם 'אגודת נטעים', שעסקה בנטיעת כרמים של שקדים, והיה חקלאי מיומן. הוא הגיע עשרה חודשים לפני משפחתו, והתגורר בצריפים של רחוב סיני. בזיכרונותיו, שנמסרו לי על-ידי בתו, הוא כותב: "אחוזה של פעם הייתה רק כמה שורות של צריפים, כמו רכבת, כלומר, חדרים בשורה אחת עם קירות משותפים". בנוסף לעבודת הנטיעות, שימש ינובסקי גם העגלון של אחוזה, "ופעם בשבוע," כתב יוסף סגל, "ביום ה', נסע העירה בשביל קניות לצורכי שבת. הירידה והעלייה נמשכו כל אחת שעתיים שלוש או ארבע. מי שמצא חינו בעיני מר ינובסקי ישב כמו פריץ בעגלה והשאר רגלי על יד העגלה..."
באותה תקופה הגיע לאחוזה גם האגרונום יוסף אברמוביץ להנחות את השותלים (ראו פרק ג'), אך הוא ומשפחתו לא גרו בצריפים, אלא במעלה רחוב חורב, בפינת רחוב אידר. יוסף סגל כתב בזיכרונותיו ש"צריפים גדולים אחדים נבנו על שתיים מגבעות האחוזה בשביל הפועלים שעבדו כאן". גבעה אחת מצויה 300 מ' מעל הים ופסגתה רחוב סיני, והגבעה השנייה היא "ההר של ונטורה", ברחוב הנטקה ובסביבות רחוב אינשטיין של היום.
החלוצים עוסקים בנטיעות
לאה ארז טננבוים לבית מוסקוביץ סיפרה בראיון: "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925), מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על-יד האחוזה. אחרי כן נבנו צריפים גדולים אחדים על שתים מגבעות אחוזה, בשביל הפועלים שעבדו כאן.
גבעה אחת הייתה כאן, ברחוב סיני. בשבט, בלילות גשם, הייתי ישנה עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה. גם ציפורים לא נראו עוד מחוסר אילנות".
"אחוזה נוסדה בחנותו של מר זינגר ברחוב ליפסקן בבוקרשט רומניה..." כותב יוסף סגל בזיכרונותיו.
"בשנת 1921 נוסדה בבוקרשט "אגודת אחוזה" ע"י ארבעה ציונים: מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ, בעל חנות מר זינגר והמורה יוסף סגל. אלו יצרו קשר עם בנק אפ"ק ומצאו אדמה ראויה להקמת שכונה גדולה בהר הכרמל". "הרעיון היה לארגן בתפוצות אירופה קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל. חברי הקבוצה ימתינו בגלות עד אשר תירכש הקרקע, תעובד ותצמיח פירות, ויבואו ארצה על טפם ורכושם רק כשהכנסתם ממנה תהיה מובטחת". כך מספר לנו חגי סגל בספרו המרתק "רק לא מלחמת אחים".
יוסף סגל ממשיך לספר בזיכרונותיו: "לפני כן נוסדה אחוזה א' במטרה לקנות כברת אדמה על יד חדרה. וקראו למתנדבים לקנות כל אחד 50 דונמים. קניתי ושילמתי... ובדרך הביתה נזכרתי מה שכתוב בתנ"ך... והריני משבט לוי, ולשבט זה נאסר בתורה לקנות קרקעות מרובות... עד שנודע לי שהקניה בחדרה נתבטלה ויש הצעה חדשה לקנות מגרשים על הר הכרמל. חמישה דונמים לכל חבר ושמחתי על זה.
בשנת 1924 נערך טקס על שטח האגודה על הכרמל בהשתתפות הנציב העליון היהודי הראשון והוכרז על קריאת היישוב על שמו של הנציב - אחוזת הרברט סמואל". יוסף סגל היה הראשון מחברי הקבוצה שארז את חפציו בשנת 1925 ויצא עם משפחתו מרומניה לארץ ישראל.
גודל המגרשים שנקנו עוד ברומניה היה כשני דונם ויותר. על מגרשים אלו אנו רואים בשנת 2010 ארבעה בתים. אך אז, עמד על כל מגרש בית קטן, ובהתחלה, עד לבניית הבית, עמד על המגרש צריף, ובשאר השטח ניטע בוסתן. הכוונה הייתה להפוך את אחוזה למעין יישוב חקלאי. "בתכנית הקמתה של אחוזה", מציין ד"ר אפרים נתנזון, "ניתן להבחין ברעיונות הבאים: התיישבות ליד עיר, שילוב עבודה חקלאית במשק עזר עם עבודה בעיר, וכן "התיישבות ללא מתיישבים", כשחברת "אחוזה" נוטלת על עצמה את ביצוע השלב הראשון של ההתיישבות" תכנון היישוב, פרצלציה של השטח, נטיעת עצי פרי ויער, אספקת מים, חשמל וסלילת כבישים". ד"ר אפרים נתנזון טוען במאמרו ש"דובר בהקמתה של עיר בכרמל ולא שכונה של חיפה". אך כידוע היום, אחוזה לא הפכה לא לישוב חקלאי ולא לעיר, אלא לשכונה יוקרתית בעיר חיפה.
בנובמבר 1925 ניתנה הוראה למנהלת אחוזה על הכרמל להתחיל בבניית הבתים הראשונים.
בדו"ח אגודת אחוזה, מספר ד"ר נתנזון, נרשם: עד שנת 1927 כבר עמדו בשטחה של אחוזה שלושים ותשעה בתים, בנוסף לאחד עשר צריפים וחמישה צריפים המשמשים למגורי הפועלים. מספר התושבים באותה תקופה היה 127 חברי אחוזה. לאלו יש להוסיף כ-100 פועלים שאינם חברי אגודה, אבל עובדים וגרים במקום. בסוף שנת 1927 נמצאים באחוזה, פרט למבני המגורים והמבנים הציבוריים גם חנות מכולת של משפחת גראוור. קבוצה של רווקים, ביניהם שלום איכבום, הקימו נגריה בסביבות רחוב ויתקין וכן הוקם בית מלאכה לפחחות של משפחת רודוי ברחוב איילון.
כמה מתושבי אחוזה הותיקים סיפרו לי שהם הם המתיישבים הראשונים בשכונה. משפחת אברמוביץ התיישבה בשנת 1924 באופן זמני בבית אבן במעלה רחוב חורב והביאה את הילד הראשון לשכונה, הוא חיים אברמוביץ. משפחת גראוור הגיעה לכאן בשנת 1925 או 1926 ותקעה יתד ברחוב קריית ספר 5. אך גם שרה גראוור זכרה שמשפחת ריגר הגיעה לפניהם והשתקעה בפאתי אחוזה, בסביבת רחוב הנדיב של היום. בביתם גם היה בית הכנסת הראשון. משפחת סגל הגיעה לאחוזה בסוף חורף 1926 ועד מהרה הקימה צריף ברחוב סיני 18. בנם ידידיה סגל היה הילד הראשון שנולד באחוזה. גם משפחת מוסקוביץ הקימה צריף בשנה זו.
על הבתים שהקימו המתיישבים הראשנים ועל המשפחות שגרו ברחוב סיני, תוכלו לקרוא בפרקים הבאים.
וכשאתם מזדמנים לרחוב סיני כיום, ומחפשים חניה..., דמיינו את המקום כפי שנראה בשנת 1936, או אפילו בשנת 1925: ריק ממכוניות, נקי מזיהום אויר, ללא עצים וללא בתים. ואם תעצמו עיניים ותפקחו את אוזניכם, תוכלו לשמוע את שירת הנוטעים ואת הלמות מכושי הפועלים על אדמת אחוזה.
סלילת הכביש הראשי באחוזה בשנים 1925/26 סלילת הכביש לאחוזה 1926
מקורות:
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל, התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004
דביר, אדם. אחוזת סר הרברט סמואל, השנים הראשונות - 70 שנה לאחוזה, הקליט כתב וערך: ד"ר ד. אדם דביר, עירית חיפה, האגף לתרבות, יוני 1996
סגל, חגי. רק לא מלחמת אחים. בית אל : שילה/ברכץ, תשס"ט 2009.
אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י תשנ"ב, 1991.1992. מגישות יהודית ארד ורונית גיא (החוברת נמצאת בעמותה לתולדות חיפה).
נתנזון, אפרים. ומרכוס, ישראל - חוזה ההתיישבות של יהודי רומניה בארץ-ישראל ("תקוות ישראל" ו-"אחוזה") על הכרמל. יהדות רומניה בתקומת ישראל, כרך ג'. עמ' 83-91
את הראיונות עם שרה גראוור, יוסף אברמוביץ ובניהו סגל ערכתי בשנים 2005-2006.
התמונה של הנוטעים ניתנה לי על ידי חיים אברמוביץ
התמונה של סוללי הכבישים היא מתוך מאמרו של ד"ר אפרים נתנזון, התמונה של סלילת הכבישים היא מתוך החוברת: אחוזת סר הרברט סמואל, השנים הראשונות - 70 שנה לאחוזה, הקליט כתב וערך: ד"ר ד. אדם דביר, עירית חיפה, האגף לתרבות, יוני 1996.
קטע התמונה של אחוזה - מתוך מאגר התצלומים הלאומי
התמונה הצבעונית של רחוב סיני צולמה על ידי.
בצילום האוויר משנת 1946 הנראה למטה ניתן להבחין שרחוב סיני, הניצב לגן יצחק, עדיין ריק מבתים, מפינת רחוב חורב ועד לבית מס 11. גם הבית הלבן הניצב בתחילתו, ברחוב סיני 1 פינת רחוב מוריה 133, נבנה רק בתחילת שנות הארבעים, ולא קיים בעת טיולנו ברחוב בשנת 1936. אולם כבר אז היו לרחוב זה סיפורים וזיכרונות, ולו הגעתם למקום שנים רבות קודם, בשנות העשרים, הייתם מוצא בו שכונת צריפים שוקקת חיים ופעילות.
רחוב סיני בשנת 1946 רחוב סיני בשנת 2010 מרחוק נראה גן יצחק
"כאן, על צלע אחת של הריש של רחוב סיני, הוקמו צריפים עבור הפועלים" סיפר לי בניהו, בנו של אחד המתיישבים הראשונים בשכונה. עבור מי נבנו הצריפים?
בניהו סיפר: "הצריפים הראשונים נבנו בערך במקום בו עומדים ברחוב סיני בתים מס' 2-6 עד שטח גן הלוחם. שם גרו הפועלים שהחלו בנטיעת עצי האורן ועצי הגפן. הצריף הראשון היה במרחק כ-50 או 60 מטר מרחוב חורב. בצריפים היו הרבה חדרים". פרופ' בן-ארצי מפרט בספרו "להפוך מדבר לכרמל": "בשלהי 1925 נבנו חמישה צריפי עץ שגודלם כ-80 מ"ר. הם חולקו לחדרים ושימשו דיור ארעי לפועלים, שעסקו בהכשרה ובנטיעות ולחברי האגודה העולים ארצה".
שכונת אחוזה תוכננה על ידי האדריכל ריכארד קאופמן כפרבר גנים, ולכן היה צריך לנטוע בה קודם כל עצים. הר הכרמל היה שומם ממאות שנים של רעיית צאן "עות'מאנית". הטמפלרים שתלו אורנים סביב מרכז הכרמל, "הכרמלהיים" דאז, ואילו אחוזה נשארה קירחת. חיים אברמוביץ, בנו של האגרונום, סיפר לי: "בראשית שנות העשרים הגיעו מטעם אגודת "אחוזה" כשלושים פועלים, שנטעו עצים על אדמת הטרשים. משפחתי הגיעה לאחוזה בשנת 1924, ואלו הגיעו לאחוזה מעט לפני משפחתי".
"באחד מהצריפים היה משרד, ומשה גראוור פתח לידו חנות מכולת לפועלים. המכולת הייתה שם עד שנת 1929, אז עברה לרחוב מאפו "2. סיפרה לי נכדתו שרה גראוור. "סבא משה גראוור ישן בצריף כדי לשמור על ה"מכולת" שלהם, בעוד המשפחה מתגוררת בצריף קטן משלה ברחוב קריית ספר 5. במשרד עבדו 2 פקידות: מלכה בראונשטיין ובוניה מרכוס". ובניהו סגל סיפר עוד: "החלוצים גרו שם בחדרים. הורי זכו, כמשפחה, לצריף דו-חדרי. אמא שלי שמה פיילה (קערת פח) על הרצפה כדי לאסוף את מי הגשם. היה שם עמוד עם פנס לוקס, והוא שהאיר את הצריף. רוב הפועלים היו חלוצים, רובם רווקים, שאחרי שעות העבודה שמחו ורקדו".
גם יוסף סגל ואשתו היו בין הנוטעים ושכרם היה 25 גרוש ליום עבודה. בספרו של חגי סגל מסופר על "חיל החלוץ של השכונה: רוב חברי הקבוצה היו סטודנטים עולים מרוסיה ומגרמניה, שלמרות השכלתם הגבוהה התנדבו להיות פועליה השחורים של המהפכה הציונית. סבתא (מלכה סגל) זכרה לטובה את עליצותם המתמדת, אך לא הסתירה את ביקורתה על מוסר העבודה שלהם... שרק שמועת הגעתו של מפקח העבודה, הייתה גורמת להם לשנס מותניים ולאמץ קצת שרירים."
אליעזר ינובסקי, יליד 1896 מאוקראינה, נקרא גם הוא לאחוזה מסג'רה בסביבות שנת 1925 כדי לסייע בנטיעות. לפני בואו עבד בפורייה, בחברה בשם 'אגודת נטעים', שעסקה בנטיעת כרמים של שקדים, והיה חקלאי מיומן. הוא הגיע עשרה חודשים לפני משפחתו, והתגורר בצריפים של רחוב סיני. בזיכרונותיו, שנמסרו לי על-ידי בתו, הוא כותב: "אחוזה של פעם הייתה רק כמה שורות של צריפים, כמו רכבת, כלומר, חדרים בשורה אחת עם קירות משותפים". בנוסף לעבודת הנטיעות, שימש ינובסקי גם העגלון של אחוזה, "ופעם בשבוע," כתב יוסף סגל, "ביום ה', נסע העירה בשביל קניות לצורכי שבת. הירידה והעלייה נמשכו כל אחת שעתיים שלוש או ארבע. מי שמצא חינו בעיני מר ינובסקי ישב כמו פריץ בעגלה והשאר רגלי על יד העגלה..."
באותה תקופה הגיע לאחוזה גם האגרונום יוסף אברמוביץ להנחות את השותלים (ראו פרק ג'), אך הוא ומשפחתו לא גרו בצריפים, אלא במעלה רחוב חורב, בפינת רחוב אידר. יוסף סגל כתב בזיכרונותיו ש"צריפים גדולים אחדים נבנו על שתיים מגבעות האחוזה בשביל הפועלים שעבדו כאן". גבעה אחת מצויה 300 מ' מעל הים ופסגתה רחוב סיני, והגבעה השנייה היא "ההר של ונטורה", ברחוב הנטקה ובסביבות רחוב אינשטיין של היום.
החלוצים עוסקים בנטיעות
לאה ארז טננבוים לבית מוסקוביץ סיפרה בראיון: "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925), מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על-יד האחוזה. אחרי כן נבנו צריפים גדולים אחדים על שתים מגבעות אחוזה, בשביל הפועלים שעבדו כאן.
גבעה אחת הייתה כאן, ברחוב סיני. בשבט, בלילות גשם, הייתי ישנה עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה. גם ציפורים לא נראו עוד מחוסר אילנות".
"אחוזה נוסדה בחנותו של מר זינגר ברחוב ליפסקן בבוקרשט רומניה..." כותב יוסף סגל בזיכרונותיו.
"בשנת 1921 נוסדה בבוקרשט "אגודת אחוזה" ע"י ארבעה ציונים: מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ, בעל חנות מר זינגר והמורה יוסף סגל. אלו יצרו קשר עם בנק אפ"ק ומצאו אדמה ראויה להקמת שכונה גדולה בהר הכרמל". "הרעיון היה לארגן בתפוצות אירופה קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל. חברי הקבוצה ימתינו בגלות עד אשר תירכש הקרקע, תעובד ותצמיח פירות, ויבואו ארצה על טפם ורכושם רק כשהכנסתם ממנה תהיה מובטחת". כך מספר לנו חגי סגל בספרו המרתק "רק לא מלחמת אחים".
יוסף סגל ממשיך לספר בזיכרונותיו: "לפני כן נוסדה אחוזה א' במטרה לקנות כברת אדמה על יד חדרה. וקראו למתנדבים לקנות כל אחד 50 דונמים. קניתי ושילמתי... ובדרך הביתה נזכרתי מה שכתוב בתנ"ך... והריני משבט לוי, ולשבט זה נאסר בתורה לקנות קרקעות מרובות... עד שנודע לי שהקניה בחדרה נתבטלה ויש הצעה חדשה לקנות מגרשים על הר הכרמל. חמישה דונמים לכל חבר ושמחתי על זה.
בשנת 1924 נערך טקס על שטח האגודה על הכרמל בהשתתפות הנציב העליון היהודי הראשון והוכרז על קריאת היישוב על שמו של הנציב - אחוזת הרברט סמואל". יוסף סגל היה הראשון מחברי הקבוצה שארז את חפציו בשנת 1925 ויצא עם משפחתו מרומניה לארץ ישראל.
גודל המגרשים שנקנו עוד ברומניה היה כשני דונם ויותר. על מגרשים אלו אנו רואים בשנת 2010 ארבעה בתים. אך אז, עמד על כל מגרש בית קטן, ובהתחלה, עד לבניית הבית, עמד על המגרש צריף, ובשאר השטח ניטע בוסתן. הכוונה הייתה להפוך את אחוזה למעין יישוב חקלאי. "בתכנית הקמתה של אחוזה", מציין ד"ר אפרים נתנזון, "ניתן להבחין ברעיונות הבאים: התיישבות ליד עיר, שילוב עבודה חקלאית במשק עזר עם עבודה בעיר, וכן "התיישבות ללא מתיישבים", כשחברת "אחוזה" נוטלת על עצמה את ביצוע השלב הראשון של ההתיישבות" תכנון היישוב, פרצלציה של השטח, נטיעת עצי פרי ויער, אספקת מים, חשמל וסלילת כבישים". ד"ר אפרים נתנזון טוען במאמרו ש"דובר בהקמתה של עיר בכרמל ולא שכונה של חיפה". אך כידוע היום, אחוזה לא הפכה לא לישוב חקלאי ולא לעיר, אלא לשכונה יוקרתית בעיר חיפה.
בנובמבר 1925 ניתנה הוראה למנהלת אחוזה על הכרמל להתחיל בבניית הבתים הראשונים.
בדו"ח אגודת אחוזה, מספר ד"ר נתנזון, נרשם: עד שנת 1927 כבר עמדו בשטחה של אחוזה שלושים ותשעה בתים, בנוסף לאחד עשר צריפים וחמישה צריפים המשמשים למגורי הפועלים. מספר התושבים באותה תקופה היה 127 חברי אחוזה. לאלו יש להוסיף כ-100 פועלים שאינם חברי אגודה, אבל עובדים וגרים במקום. בסוף שנת 1927 נמצאים באחוזה, פרט למבני המגורים והמבנים הציבוריים גם חנות מכולת של משפחת גראוור. קבוצה של רווקים, ביניהם שלום איכבום, הקימו נגריה בסביבות רחוב ויתקין וכן הוקם בית מלאכה לפחחות של משפחת רודוי ברחוב איילון.
כמה מתושבי אחוזה הותיקים סיפרו לי שהם הם המתיישבים הראשונים בשכונה. משפחת אברמוביץ התיישבה בשנת 1924 באופן זמני בבית אבן במעלה רחוב חורב והביאה את הילד הראשון לשכונה, הוא חיים אברמוביץ. משפחת גראוור הגיעה לכאן בשנת 1925 או 1926 ותקעה יתד ברחוב קריית ספר 5. אך גם שרה גראוור זכרה שמשפחת ריגר הגיעה לפניהם והשתקעה בפאתי אחוזה, בסביבת רחוב הנדיב של היום. בביתם גם היה בית הכנסת הראשון. משפחת סגל הגיעה לאחוזה בסוף חורף 1926 ועד מהרה הקימה צריף ברחוב סיני 18. בנם ידידיה סגל היה הילד הראשון שנולד באחוזה. גם משפחת מוסקוביץ הקימה צריף בשנה זו.
על הבתים שהקימו המתיישבים הראשנים ועל המשפחות שגרו ברחוב סיני, תוכלו לקרוא בפרקים הבאים.
וכשאתם מזדמנים לרחוב סיני כיום, ומחפשים חניה..., דמיינו את המקום כפי שנראה בשנת 1936, או אפילו בשנת 1925: ריק ממכוניות, נקי מזיהום אויר, ללא עצים וללא בתים. ואם תעצמו עיניים ותפקחו את אוזניכם, תוכלו לשמוע את שירת הנוטעים ואת הלמות מכושי הפועלים על אדמת אחוזה.
סלילת הכביש הראשי באחוזה בשנים 1925/26 סלילת הכביש לאחוזה 1926
מקורות:
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל, התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004
דביר, אדם. אחוזת סר הרברט סמואל, השנים הראשונות - 70 שנה לאחוזה, הקליט כתב וערך: ד"ר ד. אדם דביר, עירית חיפה, האגף לתרבות, יוני 1996
סגל, חגי. רק לא מלחמת אחים. בית אל : שילה/ברכץ, תשס"ט 2009.
אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י תשנ"ב, 1991.1992. מגישות יהודית ארד ורונית גיא (החוברת נמצאת בעמותה לתולדות חיפה).
נתנזון, אפרים. ומרכוס, ישראל - חוזה ההתיישבות של יהודי רומניה בארץ-ישראל ("תקוות ישראל" ו-"אחוזה") על הכרמל. יהדות רומניה בתקומת ישראל, כרך ג'. עמ' 83-91
את הראיונות עם שרה גראוור, יוסף אברמוביץ ובניהו סגל ערכתי בשנים 2005-2006.
התמונה של הנוטעים ניתנה לי על ידי חיים אברמוביץ
התמונה של סוללי הכבישים היא מתוך מאמרו של ד"ר אפרים נתנזון, התמונה של סלילת הכבישים היא מתוך החוברת: אחוזת סר הרברט סמואל, השנים הראשונות - 70 שנה לאחוזה, הקליט כתב וערך: ד"ר ד. אדם דביר, עירית חיפה, האגף לתרבות, יוני 1996.
קטע התמונה של אחוזה - מתוך מאגר התצלומים הלאומי
התמונה הצבעונית של רחוב סיני צולמה על ידי.
Tagged under
חמישי, 27 מאי 2010 00:00
תרומה של 17 ספרים נדירים
חלק מהספרים שתרם מר סיאנו
לאחרונה קבלה ספריית הנדירים תרומה של כ-17 ספרים נדירים ואיכותיים בתחום היודאיקה מן המאות 16-18
התורם מר רפי סיאנו הגיע לספריית הנדירים להשתמש בספרים, במהלך שהותו בספריה סיפר שהוא מחזיק בביתו ספרים וכתבי-עת נדירים שירש מחמו ד"ר פייט וילר ז"ל, שהיה מנהיג ציוני, נשיא קרן היסוד בשוויץ, ד"ר לשם כבוד ממכון ויצמן למדע ובין מקימי המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה.
מר סיאנו ציין שכבר זמן מה הוא מחפש מקום שיש בו אחסון ואפשרות שימוש נאות לספרים איכותיים ונדירים אלו וספריית הנדירים שלנו נראית לו מקום ראוי.
בעזרת תרומה נדיבה זו קבלה הספריה ספר שמהדורה אחרת שלו היתה בסטאטוס "אבוד" ספרים שקיימים בספריה במהדורות אחרות, וספרים נוספים/חדשים לאוסף.
הכנת הסקירה: עדינה צור ג'יג'י. צילום: ג'ני כרמל
Tagged under
שני, 24 מאי 2010 00:00
ספרים בעלי תכנים בוגרים ופורמט פשוט
קבוצות אוכלוסיה של בני נוער או מבוגרים בעלי לקויות או קשיים מסויימים, המעוניינים לקרוא ולהנות מספרים, נתקלים בבעיה: ספרים "רגילים" לנוער או מבוגרים הם קשים מדי לקריאה עבורם, ואילו ספרים מאויירים בעלי פורמט פשוט, מתאימים לקריאה, אך נושאיהם ילדותיים.
כדי לתת מענה מבחינת ספרי קריאה לאוכלוסיות מיוחדות, נכתבים (בשפה האנגלית בעיקר) ספרים המכונים High Interest, Low Vocabulary ((HI-LO, או כפי שאנו מעדיפים לכנותם: "ספרים בעלי תכנים בוגרים ופורמט פשוט".
תכניהם של ספרים אלה הם בוגרים ומעוררים עניין גם אצל נוער ומבוגרים ודמויות הגיבורים אינן "תינוקיות", אך הם מלווים באיורים העוזרים בהבנת הטקסט, ועושים שימוש באוצר מלים פשוט, טקסט קצר, מרווח ומודפס באותיות גדולות יחסית.
ספרים מסוג זה עשויים להיות מועילים לקבוצות אוכלוסיה של נוער ומבוגרים מגוונות כמו:
בעלי עיכוב התפתחותי קל עד בינוני
בעלי ליקויי קריאה ו/או למידה
עולים חדשים
למרבה הצער, בעברית כמעט ולא נכתבים ספרים במיוחד לאוכלוסיות כאלה (דוגמא כמעט יחידה היא ספרים שנכתבו ביוזמת מט"ח, הכלולים ברשימה) . לכן, בעקבות נסיוננו במהלך השנים בפעילויות שמתקיימת בספריה לבני נוער בעלי צרכים מיוחדים, וכמענה לפניות של אנשי מקצוע, חינוך ומחקר, אספנו את הרשימה הבאה של ספרים, העונים לקריטריונים של תוכן "בוגר" ופורמט "פשוט".
הדוגמאות הקלאסיות לספרים כאלה, המתאימים להקראה או לקריאה עצמית, הם: "ציפור הנפש" של מיכל סנונית, או "העץ הנדיב" של של סילברסטיין.
רשימת ההמלצות שלנו כוללת גם סיפורת וגם ספרי מידע ומאורגנת לפי נושאים. הרשימה מגוונת מבחינת נושאים ותכנים אך גם מבחינת רמת היכולת הנדרשת, הן מבחינת קריאה והן מבחינת הבנה. בכל מקרה היא מהווה המלצה כללית בלבד, כאשר תנאי מוקדם לשימוש בה כמובן הוא היכרות עם האדם או סוג האוכלוסיה המיוחדת לה מציעים את הספרים.
וכתוספת, המלצה אישית שלנו: הרשימה יכולה להתאים גם לאוכלוסיה הולכת וגדלה של ילדים בכיתות עליונות של ביה"ס היסודי ושל נוער בחטיבה ותיכון - כאלה שאין להם כל בעיה לקרוא ספרים, הם פשוט לא רוצים. אפשר לנסות "לפתות" אותם לקרוא ספרים כאלה, שלא ייראו להם "ילדותיים", אך גם אינם נראים "מאיימים", זאת בזכות הפורמט שלהם שבו הטקסט אינו ארוך וצפוף מדי, והוא מדגיש אלמנטים ויזואליים.
מספר דוגמאות מתוך הרשימה לספרים "בעלי תכנים בוגרים ופורמט פשוט":
זהות ויחסים בינאישיים:
סתם אחת מקדה בן-נאה, מי-לי, 2004.
מי אני, מה אני, אמי רובינגר, כתר, 2006.
תנין וג'ירף, זוג מוזר ומאוהב!, דניאלה קולוט-פריש, מעריב, 2007
חיים על דלת המקרר, אליס קיפרס, מודן, 2008.
ספרי קומיקס:
ממלכות אבודות, רוב שון, דני ספרים, 2כ007.
ספרי מידע:
המדריך השלם לבני העשרה, ג'ק ביילי, ספר לכל, 2008.
אנשים גדולים - התחלות קטנות, ז'אן-ברנר פואי, אגם, 2009.
אסטרונאוטים, רבקה ברנד, רמות, 2007.
נשמח לקבל הערות או הצעות נוספות.
לרשימה המלאה
הכנת הסקירה: תמי צוק ויסמין אלעד
כדי לתת מענה מבחינת ספרי קריאה לאוכלוסיות מיוחדות, נכתבים (בשפה האנגלית בעיקר) ספרים המכונים High Interest, Low Vocabulary ((HI-LO, או כפי שאנו מעדיפים לכנותם: "ספרים בעלי תכנים בוגרים ופורמט פשוט".
תכניהם של ספרים אלה הם בוגרים ומעוררים עניין גם אצל נוער ומבוגרים ודמויות הגיבורים אינן "תינוקיות", אך הם מלווים באיורים העוזרים בהבנת הטקסט, ועושים שימוש באוצר מלים פשוט, טקסט קצר, מרווח ומודפס באותיות גדולות יחסית.
ספרים מסוג זה עשויים להיות מועילים לקבוצות אוכלוסיה של נוער ומבוגרים מגוונות כמו:
בעלי עיכוב התפתחותי קל עד בינוני בעלי ליקויי קריאה ו/או למידה עולים חדשיםלמרבה הצער, בעברית כמעט ולא נכתבים ספרים במיוחד לאוכלוסיות כאלה (דוגמא כמעט יחידה היא ספרים שנכתבו ביוזמת מט"ח, הכלולים ברשימה) . לכן, בעקבות נסיוננו במהלך השנים בפעילויות שמתקיימת בספריה לבני נוער בעלי צרכים מיוחדים, וכמענה לפניות של אנשי מקצוע, חינוך ומחקר, אספנו את הרשימה הבאה של ספרים, העונים לקריטריונים של תוכן "בוגר" ופורמט "פשוט".
הדוגמאות הקלאסיות לספרים כאלה, המתאימים להקראה או לקריאה עצמית, הם: "ציפור הנפש" של מיכל סנונית, או "העץ הנדיב" של של סילברסטיין.
רשימת ההמלצות שלנו כוללת גם סיפורת וגם ספרי מידע ומאורגנת לפי נושאים. הרשימה מגוונת מבחינת נושאים ותכנים אך גם מבחינת רמת היכולת הנדרשת, הן מבחינת קריאה והן מבחינת הבנה. בכל מקרה היא מהווה המלצה כללית בלבד, כאשר תנאי מוקדם לשימוש בה כמובן הוא היכרות עם האדם או סוג האוכלוסיה המיוחדת לה מציעים את הספרים.
וכתוספת, המלצה אישית שלנו: הרשימה יכולה להתאים גם לאוכלוסיה הולכת וגדלה של ילדים בכיתות עליונות של ביה"ס היסודי ושל נוער בחטיבה ותיכון - כאלה שאין להם כל בעיה לקרוא ספרים, הם פשוט לא רוצים. אפשר לנסות "לפתות" אותם לקרוא ספרים כאלה, שלא ייראו להם "ילדותיים", אך גם אינם נראים "מאיימים", זאת בזכות הפורמט שלהם שבו הטקסט אינו ארוך וצפוף מדי, והוא מדגיש אלמנטים ויזואליים.
מספר דוגמאות מתוך הרשימה לספרים "בעלי תכנים בוגרים ופורמט פשוט":
זהות ויחסים בינאישיים:סתם אחת מקדה בן-נאה, מי-לי, 2004.
מי אני, מה אני, אמי רובינגר, כתר, 2006.
תנין וג'ירף, זוג מוזר ומאוהב!, דניאלה קולוט-פריש, מעריב, 2007
חיים על דלת המקרר, אליס קיפרס, מודן, 2008.
ספרי קומיקס:ממלכות אבודות, רוב שון, דני ספרים, 2כ007.
ספרי מידע:המדריך השלם לבני העשרה, ג'ק ביילי, ספר לכל, 2008.
אנשים גדולים - התחלות קטנות, ז'אן-ברנר פואי, אגם, 2009.
אסטרונאוטים, רבקה ברנד, רמות, 2007.
נשמח לקבל הערות או הצעות נוספות.
לרשימה המלאה הכנת הסקירה: תמי צוק ויסמין אלעד
Tagged under
שני, 03 מאי 2010 00:00
תיירת בעירי - פרק ט"ז: בית החולים הותיק - חורב 2. אמירה קהת
השנה היא 1936. אני יוצאת מבית המרקחת החדש "אחוזה" ברחוב חורב 4, לאחר שברכתי לשלום את מר קלמן לרנר, בעלה של הרוקחת רחל לרנר, שעסק בשתילה בגינת הבית.
הוא התלונן באזני על הרעש הרב מאתר הבנייה הסמוך. "הולך ומוקם כאן בית מלון מפואר", הוא סיפר בהתרגשות. גם אני קראתי מודעה שהופיעה בעיתון "Palestine Post" בתאריך ה- 15 ביולי וחזרה והתפרסמה שוב ב-11 בנובמבר 1935, בה נכתב: "מוצע להשכרה מלון, שנבנה זה עתה, בן 25 חדרים על הכרמל - עם מרפסות הצופות לים, אולם גדול וכל הנוחיות. לפנות לAurian- ת.ד. 996 חיפה". האם הכוונה לבית מלון זה?
יוסי בן ארצי מספר שעד כה עמד כאן, מאז שנת 1924, מעון קטן למרגוע בן שתי קומות, שנועד למועדון ולספריה לפעולים, תרומת הנדבן מוריץ וכטל מרומניה.
אך בשנת 1925 נחתם הסכם בין נציגי אגודת "אחוזה" ובין נציגי קופת חולים למכירתו. קופת החולים קנתה לפי ההסכם 25 דונם וקיבלה כמתנה עוד 20 דונם מחברת ארץ ישראל מבורקשט. השטח הורכב מ-10 מגרשים שהקיפו 18 דונם... גוש הקרקע שקיבלה קופ"ח הוא הגרעין של בית חולים כרמל הישן והמשכו בבית החולים הנוכחי. מכאן יש להבין שה"מלון" יועד זה מכבר לשמש את קופת החולים.
בנובמבר 1935 הוגשו תכניות המלון ברחוב חורב 2 לעירייה והן אושרו בדצמבר אותה שנה.
המבנה ברחוב חורב 2 מיוחס לאדריכל משה גרשטל (גרסטל), אשר תכנן בין השאר גם את שוק תלפיות בהדר הכרמל. אך על תכניות המצויות בשנת 2010 בעירייה לא חתום אדריכל זה, אלא אהרון ינוביץ, שעשה שינויים מאוחרים במבנה. בתכניות העירייה מופיעים שלושה בעלים היו לקרקע: מנטל, לסנר וטכנובסקי. שמותיהם של אלו אינו מופיעות בתכניות מאוחרות.
זהו מבנה תלת קומתי, מצופה טיח לבן, בעל גג שטוח, בסגנון האדריכלות הבינלאומי. למבנה פתחים ישרים מודגשים וחדר מדרגות בולט בעל מערכת חלונות אנכית מזכוכית וברזל, הנתמכת על ידי עמוד מרכזי. בכניסה למבנה רחבה מרוצפת וחזית מודגשת על ידי דלת כניסה מקורית.
האלמנט הבולט המרכזי בתכנית הוא הגוש הגלילי, המכיל את חדר המדרגות. חלון חדר המדרגות מעוגל ומורכב מלוחיות זכוכית מלבניות, המהוות יחידה רציפה ממוסגרת. בצד המערבי בקומת הקרקע, מרפסת באוהאוס מעוגלת אשר יצרה משטח חיצוני נרחב ומרפסת נוספת, קטנה ופינתית, שימשה את חדרי האשפוז הפונים דרומה. אלמנטים אלו נשארו עד שנת 1947 לפחות, כפי שניתן לראות גם בתצלום האוויר. על המרפסת המערבית, הגובלת ברחוב מאפו, יתווסף מאוחר יותר אגף חדש למבנה.
אקסונומטריה של המבנה, 1935 קטע מתצלום אויר משנת 1947 משמאל נראה בית החולים והמרפסת
בספרו של צדוק אשל, "מערכות ההגנה בחיפה", מסופר: "בעת שנבנה בית החולים "כרמל" במרכז אחוזה, נמנו וגמרו כי גם כאן, כבמוסדות רבים אחרים של קופת חולים בחיפה, יותקן סליק. מתחת לבניין נבנו שני חדרים, שטויחו ורוצפו, ואת הפתחים סתמו בבלוקים. סוכם כי לאחר שתושלם הקמת הבניין ואחרון הפועלים יעזוב את הבניין, יגיע מהנדס, מנאמני "ההגנה", אשר יתכנן את הפתחים ואת אופן הסוואתם, כדי שיקשה לגלות את הכניסה אל הסליק".
האמנם נפתח כאן מלון? גברת חסיה פלדמן, מותיקות אחוזה, סיפרה שאימה, שרה פלדמן לבית אדלר, עבדה כאן "במטבח של המלון" עוד בטרם היותו בית עולים. לא ברור התאריך המדויק בו הפך המבנה המיועד להיות מבית מלון ל"בית עולים", אך כבר סמוך לפתיחתו היה המבנה בית עולים, עקב צרכים לאומיים. מרביתם של המשתכנים כאן היו יוצאי גרמניה והמוסד היה שייך לארגון עולי אירופה, שהיה גם הבעלים של בית ההורים הסמוך ברחוב מאפו. במודעה שפורסמה ב"פלסטיין פוסט" באוגוסט 1937 מודיעים על "יום דגל" (התרמה) לבית העולים באחוזה.
מציינים במודעה שבית העולים, שנוסד במקור עבור עולי גרמניה, הרחיב את פעילותו ומוכן לכלול גם עולים מארצות נוספות. ב-23 באוקטובר 1939 מודיעים בעיתון על מסיבה בבית העולים באחוזה לארבעים ילדים עולים, שאין להם בארץ קרובי משפחה. ילדים אלו היו חלק מ-120 ילדים פליטים שעזבו את גרמניה והגיעו באותו יום לחיפה.
בראיונות שקיימתי עם בני אחוזה הותיקים זכרו כולם את בית העולים. לכמה מהם היו סיפורים אישיים הקשורים בו. גב' רות אלון, בתם של ורה פולוורמאכר ומוניה שיפמן, סיפרה שאימה הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית העולים בשנים 1945-1936 עד שנת 1936 עבדה ורה במחנה האוהלים של העולים, שהיה במקום בו עומד היום מרכז חורב. בעלה, מוניה שיפמן, היה הגנן של המלון. כאן הייתה מסעדה של יונה ורבקה רוזינר, שעלו מפרנקפורט בשנת 1936. עדות לכך מצאתי בספר טלפונים משנת 1941. בנם משה רוזינר סיפר, שמשפחתו אף התגוררה בבית העולים עם פתיחתו וכן שבית העולים נסגר לזמן-מה במלחמה, כי לא הגיעו ארצה עולים.
הגדר המקורית מקיפה את האגף החדש והישן חדר מדרגות מראה מפנים
חדר מדרגות, מראה מבחוץ מראה מרחוב חורב
באוקטובר 1939 הגיעו 120 ילדים פליטים, שכונו "ילדי טהרן", באוניה מגרמניה, ובבית העולים נערכה לכבודם מסיבה. יואב הכרמלי סיפר שתושבי חיפה הזמינו את הילדים לאירוח בבתיהם. יואב התגורר ברחוב מאפו, בשכנות לביה"ח כרמל וזוכר שהגיע עם הוריו לקחת שני ילדים להתארח בביתם בשבת. גם אשתו, עדינה, שבאה אז מחולון לבקר את משפחת בלכמן (בעלי חנות המכולת בחורב 16), זוכרת את הילדים העומדים על מדרגות ביה"ח כרמל מבוישים ונבוכים ומחכים למשפחות שיארחו אותם. בתה של עליזה שמוקלר זוכרת שאמה הייתה פעילה מאד בהקמת בית העולים באחוזה, וכאשר הגיעו "ילדי טהרן", הם זכו לטיפולה בתחום המזון, הביגוד, עזרה נפשית, ובעיקר לאימוץ על-ידי משפחות.
תושבי אחוזה זכרו את ביקורה של הנרייטה סאלד במוסד עם בואם של "ילדי טהרן".
מודעות שונות ב"פלסטיין פוסט" מספרות את המשך סיפור המבנה: ב-1 בנובמבר 1943 מסופר על כנס לאומי של "עלייה הדסה", שנערך בבית העולים לשעבר באחוזה ומודעה באפריל 1944 מלמדת שחגגו כאן את הסדר עולים שהגיעו מטורקיה ומהבלקן.
בתאריך 28 בדצמבר 1943 מסופר בעיתון שבית העולים נרכש ע"י קופת חולים, כדי להועידו לבית חולים, בעיקר למחלות פנימיות, ושב-23 החדרים שבו יאכלסו למעלה מ-50 חולים. גם בשנת 1944 פורסמה כרוניקה בעיתון, ש"מכשירים את בית העולים באחוזה לבית חולים של קופ"ח". באותה שנה נפתח בית החולים. ב-6 באפריל 1948 מתפרסמת ידיעה שמנהל בית החולים הוא ד"ר גרהרד רוזנקרנץ.
שולה ואביבית פגי-פייג, בנותיו של רופא העיניים מרחוב דישראלי, זוכרות את האחות סאלה, שעזרה לד"ר רוזנקרנץ. באתר של בית חולים כרמל באינטרנט מסופר, שבשנת 1945 נפתח בית החולים עם מחלקה פנימית גדולה, כ-60 מיטות, בניהולו של ד''ר רוזנקרנץ, ועוד מספר מיטות אורטופדיות. בסביבות שנת 1954 נבנה אגף נוסף בו נפתחה מחלקה כירורגית.
המבנה ברחוב חורב 2 עבר גלגולים שונים: מבית מלון לבית עולים, ומבית-עולים הוסב לבית חולים. המבנה שרת את "בית חולים כרמל" כבית החולים המרכזי, עד שנבנה "בית חולים כרמל" החדש בשנת 1976. גם אחרי שנה זו המשיך המבנה לשמש את המחלקה לגריאטריה של בית החולים, ועד היום יש כאן מרפאות שונות השייכות לבית חולים כרמל. עם זאת, המבנה הצליח לשמר את הדרו ויופיו המקוריים, ובצדק הוא נחשב לאחד מהמבנים המרשימים שבהר הכרמל.
מקורות:
אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, משרד הביטחון, 1998.
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל: התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004, ע' 132
סוסנובסקי, סילבינה ואחרים: " בית חולים כרמל הישן" בתוך בעקבות המודרניזם, הוצאת CIVA, בריסל 2005, עמ' 179
Gilbert Herbert and Sosnovsky, Silvina. the coming of modern architecture to hadar Hacarmel, Haifa. Technion. Israel Institute of technology. Faculty of architecture and Town Planning. documentation Unit of architecture : publication ; 8 1985
שיחות עם תושבי אחוזה הותיקים: יואל ועדינה הכרמלי, רות (שיפמן) אלון, משה ויעקב רוזינר, גב' חסיה פלדמן, שולה ואביבית פגי ואחרים.
האקסונומטירה מתוך עבודתו של הסטודנט נייסברג בטכניון, תיעוד ארכיטקטורה בחיפה 1918-1948, הטכניון, חיפה 1981.
קטע תצלום האוויר מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית. (התצלום המלא, שצולם על ידי זולטן קלוגר, מצוי בספרו של יוסי בן ארצי,) בעמותה לתולדות חיפה תמונה של ילדי טהרן.
התצלומים הצבעוניים צולמו על-ידי בשנת 2005
הוא התלונן באזני על הרעש הרב מאתר הבנייה הסמוך. "הולך ומוקם כאן בית מלון מפואר", הוא סיפר בהתרגשות. גם אני קראתי מודעה שהופיעה בעיתון "Palestine Post" בתאריך ה- 15 ביולי וחזרה והתפרסמה שוב ב-11 בנובמבר 1935, בה נכתב: "מוצע להשכרה מלון, שנבנה זה עתה, בן 25 חדרים על הכרמל - עם מרפסות הצופות לים, אולם גדול וכל הנוחיות. לפנות לAurian- ת.ד. 996 חיפה". האם הכוונה לבית מלון זה?
יוסי בן ארצי מספר שעד כה עמד כאן, מאז שנת 1924, מעון קטן למרגוע בן שתי קומות, שנועד למועדון ולספריה לפעולים, תרומת הנדבן מוריץ וכטל מרומניה.
אך בשנת 1925 נחתם הסכם בין נציגי אגודת "אחוזה" ובין נציגי קופת חולים למכירתו. קופת החולים קנתה לפי ההסכם 25 דונם וקיבלה כמתנה עוד 20 דונם מחברת ארץ ישראל מבורקשט. השטח הורכב מ-10 מגרשים שהקיפו 18 דונם... גוש הקרקע שקיבלה קופ"ח הוא הגרעין של בית חולים כרמל הישן והמשכו בבית החולים הנוכחי. מכאן יש להבין שה"מלון" יועד זה מכבר לשמש את קופת החולים.
בנובמבר 1935 הוגשו תכניות המלון ברחוב חורב 2 לעירייה והן אושרו בדצמבר אותה שנה.
המבנה ברחוב חורב 2 מיוחס לאדריכל משה גרשטל (גרסטל), אשר תכנן בין השאר גם את שוק תלפיות בהדר הכרמל. אך על תכניות המצויות בשנת 2010 בעירייה לא חתום אדריכל זה, אלא אהרון ינוביץ, שעשה שינויים מאוחרים במבנה. בתכניות העירייה מופיעים שלושה בעלים היו לקרקע: מנטל, לסנר וטכנובסקי. שמותיהם של אלו אינו מופיעות בתכניות מאוחרות.
זהו מבנה תלת קומתי, מצופה טיח לבן, בעל גג שטוח, בסגנון האדריכלות הבינלאומי. למבנה פתחים ישרים מודגשים וחדר מדרגות בולט בעל מערכת חלונות אנכית מזכוכית וברזל, הנתמכת על ידי עמוד מרכזי. בכניסה למבנה רחבה מרוצפת וחזית מודגשת על ידי דלת כניסה מקורית.
האלמנט הבולט המרכזי בתכנית הוא הגוש הגלילי, המכיל את חדר המדרגות. חלון חדר המדרגות מעוגל ומורכב מלוחיות זכוכית מלבניות, המהוות יחידה רציפה ממוסגרת. בצד המערבי בקומת הקרקע, מרפסת באוהאוס מעוגלת אשר יצרה משטח חיצוני נרחב ומרפסת נוספת, קטנה ופינתית, שימשה את חדרי האשפוז הפונים דרומה. אלמנטים אלו נשארו עד שנת 1947 לפחות, כפי שניתן לראות גם בתצלום האוויר. על המרפסת המערבית, הגובלת ברחוב מאפו, יתווסף מאוחר יותר אגף חדש למבנה.
אקסונומטריה של המבנה, 1935 קטע מתצלום אויר משנת 1947 משמאל נראה בית החולים והמרפסת
בספרו של צדוק אשל, "מערכות ההגנה בחיפה", מסופר: "בעת שנבנה בית החולים "כרמל" במרכז אחוזה, נמנו וגמרו כי גם כאן, כבמוסדות רבים אחרים של קופת חולים בחיפה, יותקן סליק. מתחת לבניין נבנו שני חדרים, שטויחו ורוצפו, ואת הפתחים סתמו בבלוקים. סוכם כי לאחר שתושלם הקמת הבניין ואחרון הפועלים יעזוב את הבניין, יגיע מהנדס, מנאמני "ההגנה", אשר יתכנן את הפתחים ואת אופן הסוואתם, כדי שיקשה לגלות את הכניסה אל הסליק".
האמנם נפתח כאן מלון? גברת חסיה פלדמן, מותיקות אחוזה, סיפרה שאימה, שרה פלדמן לבית אדלר, עבדה כאן "במטבח של המלון" עוד בטרם היותו בית עולים. לא ברור התאריך המדויק בו הפך המבנה המיועד להיות מבית מלון ל"בית עולים", אך כבר סמוך לפתיחתו היה המבנה בית עולים, עקב צרכים לאומיים. מרביתם של המשתכנים כאן היו יוצאי גרמניה והמוסד היה שייך לארגון עולי אירופה, שהיה גם הבעלים של בית ההורים הסמוך ברחוב מאפו. במודעה שפורסמה ב"פלסטיין פוסט" באוגוסט 1937 מודיעים על "יום דגל" (התרמה) לבית העולים באחוזה.
מציינים במודעה שבית העולים, שנוסד במקור עבור עולי גרמניה, הרחיב את פעילותו ומוכן לכלול גם עולים מארצות נוספות. ב-23 באוקטובר 1939 מודיעים בעיתון על מסיבה בבית העולים באחוזה לארבעים ילדים עולים, שאין להם בארץ קרובי משפחה. ילדים אלו היו חלק מ-120 ילדים פליטים שעזבו את גרמניה והגיעו באותו יום לחיפה.
בראיונות שקיימתי עם בני אחוזה הותיקים זכרו כולם את בית העולים. לכמה מהם היו סיפורים אישיים הקשורים בו. גב' רות אלון, בתם של ורה פולוורמאכר ומוניה שיפמן, סיפרה שאימה הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית העולים בשנים 1945-1936 עד שנת 1936 עבדה ורה במחנה האוהלים של העולים, שהיה במקום בו עומד היום מרכז חורב. בעלה, מוניה שיפמן, היה הגנן של המלון. כאן הייתה מסעדה של יונה ורבקה רוזינר, שעלו מפרנקפורט בשנת 1936. עדות לכך מצאתי בספר טלפונים משנת 1941. בנם משה רוזינר סיפר, שמשפחתו אף התגוררה בבית העולים עם פתיחתו וכן שבית העולים נסגר לזמן-מה במלחמה, כי לא הגיעו ארצה עולים.
הגדר המקורית מקיפה את האגף החדש והישן חדר מדרגות מראה מפנים
חדר מדרגות, מראה מבחוץ מראה מרחוב חורב
באוקטובר 1939 הגיעו 120 ילדים פליטים, שכונו "ילדי טהרן", באוניה מגרמניה, ובבית העולים נערכה לכבודם מסיבה. יואב הכרמלי סיפר שתושבי חיפה הזמינו את הילדים לאירוח בבתיהם. יואב התגורר ברחוב מאפו, בשכנות לביה"ח כרמל וזוכר שהגיע עם הוריו לקחת שני ילדים להתארח בביתם בשבת. גם אשתו, עדינה, שבאה אז מחולון לבקר את משפחת בלכמן (בעלי חנות המכולת בחורב 16), זוכרת את הילדים העומדים על מדרגות ביה"ח כרמל מבוישים ונבוכים ומחכים למשפחות שיארחו אותם. בתה של עליזה שמוקלר זוכרת שאמה הייתה פעילה מאד בהקמת בית העולים באחוזה, וכאשר הגיעו "ילדי טהרן", הם זכו לטיפולה בתחום המזון, הביגוד, עזרה נפשית, ובעיקר לאימוץ על-ידי משפחות.
תושבי אחוזה זכרו את ביקורה של הנרייטה סאלד במוסד עם בואם של "ילדי טהרן".
מודעות שונות ב"פלסטיין פוסט" מספרות את המשך סיפור המבנה: ב-1 בנובמבר 1943 מסופר על כנס לאומי של "עלייה הדסה", שנערך בבית העולים לשעבר באחוזה ומודעה באפריל 1944 מלמדת שחגגו כאן את הסדר עולים שהגיעו מטורקיה ומהבלקן.
בתאריך 28 בדצמבר 1943 מסופר בעיתון שבית העולים נרכש ע"י קופת חולים, כדי להועידו לבית חולים, בעיקר למחלות פנימיות, ושב-23 החדרים שבו יאכלסו למעלה מ-50 חולים. גם בשנת 1944 פורסמה כרוניקה בעיתון, ש"מכשירים את בית העולים באחוזה לבית חולים של קופ"ח". באותה שנה נפתח בית החולים. ב-6 באפריל 1948 מתפרסמת ידיעה שמנהל בית החולים הוא ד"ר גרהרד רוזנקרנץ.
שולה ואביבית פגי-פייג, בנותיו של רופא העיניים מרחוב דישראלי, זוכרות את האחות סאלה, שעזרה לד"ר רוזנקרנץ. באתר של בית חולים כרמל באינטרנט מסופר, שבשנת 1945 נפתח בית החולים עם מחלקה פנימית גדולה, כ-60 מיטות, בניהולו של ד''ר רוזנקרנץ, ועוד מספר מיטות אורטופדיות. בסביבות שנת 1954 נבנה אגף נוסף בו נפתחה מחלקה כירורגית.
המבנה ברחוב חורב 2 עבר גלגולים שונים: מבית מלון לבית עולים, ומבית-עולים הוסב לבית חולים. המבנה שרת את "בית חולים כרמל" כבית החולים המרכזי, עד שנבנה "בית חולים כרמל" החדש בשנת 1976. גם אחרי שנה זו המשיך המבנה לשמש את המחלקה לגריאטריה של בית החולים, ועד היום יש כאן מרפאות שונות השייכות לבית חולים כרמל. עם זאת, המבנה הצליח לשמר את הדרו ויופיו המקוריים, ובצדק הוא נחשב לאחד מהמבנים המרשימים שבהר הכרמל.
מקורות:
אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, משרד הביטחון, 1998.
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל: התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004, ע' 132
סוסנובסקי, סילבינה ואחרים: " בית חולים כרמל הישן" בתוך בעקבות המודרניזם, הוצאת CIVA, בריסל 2005, עמ' 179
Gilbert Herbert and Sosnovsky, Silvina. the coming of modern architecture to hadar Hacarmel, Haifa. Technion. Israel Institute of technology. Faculty of architecture and Town Planning. documentation Unit of architecture : publication ; 8 1985
שיחות עם תושבי אחוזה הותיקים: יואל ועדינה הכרמלי, רות (שיפמן) אלון, משה ויעקב רוזינר, גב' חסיה פלדמן, שולה ואביבית פגי ואחרים.
האקסונומטירה מתוך עבודתו של הסטודנט נייסברג בטכניון, תיעוד ארכיטקטורה בחיפה 1918-1948, הטכניון, חיפה 1981.
קטע תצלום האוויר מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית. (התצלום המלא, שצולם על ידי זולטן קלוגר, מצוי בספרו של יוסי בן ארצי,) בעמותה לתולדות חיפה תמונה של ילדי טהרן.
התצלומים הצבעוניים צולמו על-ידי בשנת 2005
Tagged under
שני, 03 מאי 2010 00:00
תיירת בעירי - פרק י"ז: גן יצחק - הגן הציבורי הראשון באחוזה. אמירה קהת
לאחר שעברתי ליד אתר הבנייה ברחוב חורב 2, אני חוצה כביש קטן ומגיעה לקצה הרחוב לנקודה מרכזית בו: גן יצחק. גם בשנת 1936, זהו מקום חביב, שנעים לשבת בו ולנוח מהמולת הרחוב. עבור רבים, "כאן הסתיימה אחוזה", וגם חברת האוטובוסים דאז קבעה כאן את תחנתו האחרונה של קו 4, שיצא מכיכר חמרה, היא כיכר פריז של ימינו.
חיים אברמוביץ, "הילד הראשון באחוזה" (ראו פרק ג' "חמורו של האדון אברמוביץ") סיפר שגן זה כבר היה קיים בשנת 1928. חיים אברמוביץ גר עם הוריו בבית ערבי, שהפך ל"אחוזת ילדים" והגיע לגור ברחוב מאפו רק בשנת 1927. חיים גם מסר לי תמונה משנותיו הראשונות של הגן, והיא מוצגת כאן לפניכם.
גן יצחק נקרא על הרופא יצחק גליקר, שלא עבד כלל בבית חולים כרמל הסמוך, אך היה, לפי הגדרתו של פרופ' נסים לוי, "הרופא הראשון של קופת חולים בחיפה". יצחק גליקר היה יליד 1882 פולין, הבכור מבין שלושה אחים רופאים שעבדו בארץ-ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1913, שב לאירופה לשרת בצבא אוסטריה כרופא במלחמת העולם הראשונה, אך חזר ארצה בשנת 1920. תחילה עבד בבית החולים "הדסה" שליד הטכניון בהדר, ואחר כך, עד יומו האחרון, עבד בקופת חולים. בנוסף לכך, עבד עם הפועלים בכבישים ובעבודות ציבוריות. משנת 1932 היה רופא פרטי והייתה לו קליניקה ברחוב פבזנר 27 בחיפה, עד שנפטר בשנת 1950. גליקר היה מעורב מטעם קופת החולים בקנית הקרקע עליה יקום "בית העולים" הסמוך לגן.
תושבי אחוזה הותיקים, שהיו אז ילדים, לא ידעו מיהו יצחק והם נהגו לקרוא לגן "הגן של חבקין". חבקין היה הגנן שטיפח את הגן, ודמותו מזוהה בעיני התושבים עם הגן. ברשימת דיירים באחוזה של העירייה מצאתי שאדם בשם לפידות חוקין התגורר בצריפים שברחוב דישראלי. כמה מהתושבים זכרו ששם התגורר הגנן.
ילדי אחוזה אהבו מאד את הגן, שהיה הגן הציבורי היחיד באחוזה באותה תקופה. היה זה מקום מפגש, בצומת הרחובות מוריה, מאפו, סיני וחורב, מקום בו ניתן היה לראות את הכול ולשמוע את הכול.
בגן על ספסל עץ, מתחת לגגון התכנסו הילדים. "זה היה "המועדון" של ילדי אחוזה", סופר וגם "היה בגן יצחק צריף בו התכנסו הילדים, שהיה מעין "בית עם". איש לא ידע לספר היכן בדיוק היה הצריף או המבנה. אך בשנות החמישים היה כאן קיוסק בנוי אבן. "בשכונה נבנה קיוסק כמפעל לחיילים משוחררים", אמר אחד. אך אחרים ידעו לספר על קיוסק שעיריית חיפה בנתה לאלמנתו של פגוע תאונת עבודה, שהיה מפנה זבל של העירייה. קיוסק זה עמד במקום בו נמצא היום הקיוסק של "פרחי שושנה".
הקיוסק בפינת הגן גדל והפך ל"דלי בגט" ו"פרחי שושנה"
בתצלום האוויר אנו רואים שהגן היה מוקף בחומה של עצים וצורתו צורת משולש.
ומה ניתן היה לראות מהגן? אביגדור ויימן סיפר שהגן היה גדול משהיה היום, ושקיצצו בו עם הרחבת רחוב חורב ומאפו. בצדו אחד גובל הגן בבית החולים כרמל. בצדו השני הוא גובל ברחוב מאפו. שם עמד כבר הבית היפה במספר 2, לפחות משנת 1929. בחזיתו של הבית היו חנות מכולת ומספרה, ומעליהן, נראית עד היום, גזוזטרא קטנה עם אגרטלי אבן. בצידו השלישי גובל הגן ברחוב חורב.
בפינת הרחובות מוריה וסיני עמד בית לבן, שהתאים עצמו לצורת המגרש, הבית עומד כאן גם היום, אלא שאז הייתה בפינתו גינה. גם בחזיתו הייתה גינה גדולה. המראה המעניין ביותר עבור ילדי אחוזה, היה כנראה זה של אוטובוס מס' 4 המגיע מרחוב מוריה, וכדי להסתובב בדרכו חזרה לעיר, נכנס לתחילתו של רחוב סיני ומתמרן בעזרת "רברס" הלוך ושוב, עד שהצליח לפנות עם חזיתו לרחוב מוריה ואחוריו לרחוב חורב. כאן הייתה תחנתו הראשונה בכיוון העיר, והוא נסע אחת לשעה.
גן יצחק כפי שנראה בתצלום אויר משנת 1947
זהו סיפורו של הגן שבמרכז אחוזה דאז. כשתעברו לידו, היכנסו בשער האבן שלו ושבו על אחד הספסלים. הקשיבו להמיית הרוח בענפי העצים, ואם תשמעו אותו מלחש סיפורים מעברו של הגן - אנא, אל תשכחו לספר אותם גם לי.
מקורות:
לוי, יעל ונסים. רופאיה של ארץ-ישראל, 1799-1948. איתי בחור הוצאה לאור, זיכרון יעקב, 2008.
שיחות עם ותיקי אחוזה: חיים אברמוביץ, אביגדור ויימן, שי בלנדר, משה ריגר, דניאל יונס, כתריאל גרינשפון, מרים סמולנק.
התמונה של גן אחוזה ניתנה לי ע"י חיים אברמוביץ.
תצלום האוויר הוא קטע מתצלום שי זולטן קריגר משנת 1947, מאוסף התצלומים הלאומי.
חיים אברמוביץ, "הילד הראשון באחוזה" (ראו פרק ג' "חמורו של האדון אברמוביץ") סיפר שגן זה כבר היה קיים בשנת 1928. חיים אברמוביץ גר עם הוריו בבית ערבי, שהפך ל"אחוזת ילדים" והגיע לגור ברחוב מאפו רק בשנת 1927. חיים גם מסר לי תמונה משנותיו הראשונות של הגן, והיא מוצגת כאן לפניכם.
גן יצחק נקרא על הרופא יצחק גליקר, שלא עבד כלל בבית חולים כרמל הסמוך, אך היה, לפי הגדרתו של פרופ' נסים לוי, "הרופא הראשון של קופת חולים בחיפה". יצחק גליקר היה יליד 1882 פולין, הבכור מבין שלושה אחים רופאים שעבדו בארץ-ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1913, שב לאירופה לשרת בצבא אוסטריה כרופא במלחמת העולם הראשונה, אך חזר ארצה בשנת 1920. תחילה עבד בבית החולים "הדסה" שליד הטכניון בהדר, ואחר כך, עד יומו האחרון, עבד בקופת חולים. בנוסף לכך, עבד עם הפועלים בכבישים ובעבודות ציבוריות. משנת 1932 היה רופא פרטי והייתה לו קליניקה ברחוב פבזנר 27 בחיפה, עד שנפטר בשנת 1950. גליקר היה מעורב מטעם קופת החולים בקנית הקרקע עליה יקום "בית העולים" הסמוך לגן.
תושבי אחוזה הותיקים, שהיו אז ילדים, לא ידעו מיהו יצחק והם נהגו לקרוא לגן "הגן של חבקין". חבקין היה הגנן שטיפח את הגן, ודמותו מזוהה בעיני התושבים עם הגן. ברשימת דיירים באחוזה של העירייה מצאתי שאדם בשם לפידות חוקין התגורר בצריפים שברחוב דישראלי. כמה מהתושבים זכרו ששם התגורר הגנן.
ילדי אחוזה אהבו מאד את הגן, שהיה הגן הציבורי היחיד באחוזה באותה תקופה. היה זה מקום מפגש, בצומת הרחובות מוריה, מאפו, סיני וחורב, מקום בו ניתן היה לראות את הכול ולשמוע את הכול.
בגן על ספסל עץ, מתחת לגגון התכנסו הילדים. "זה היה "המועדון" של ילדי אחוזה", סופר וגם "היה בגן יצחק צריף בו התכנסו הילדים, שהיה מעין "בית עם". איש לא ידע לספר היכן בדיוק היה הצריף או המבנה. אך בשנות החמישים היה כאן קיוסק בנוי אבן. "בשכונה נבנה קיוסק כמפעל לחיילים משוחררים", אמר אחד. אך אחרים ידעו לספר על קיוסק שעיריית חיפה בנתה לאלמנתו של פגוע תאונת עבודה, שהיה מפנה זבל של העירייה. קיוסק זה עמד במקום בו נמצא היום הקיוסק של "פרחי שושנה".
הקיוסק בפינת הגן גדל והפך ל"דלי בגט" ו"פרחי שושנה"
בתצלום האוויר אנו רואים שהגן היה מוקף בחומה של עצים וצורתו צורת משולש.
ומה ניתן היה לראות מהגן? אביגדור ויימן סיפר שהגן היה גדול משהיה היום, ושקיצצו בו עם הרחבת רחוב חורב ומאפו. בצדו אחד גובל הגן בבית החולים כרמל. בצדו השני הוא גובל ברחוב מאפו. שם עמד כבר הבית היפה במספר 2, לפחות משנת 1929. בחזיתו של הבית היו חנות מכולת ומספרה, ומעליהן, נראית עד היום, גזוזטרא קטנה עם אגרטלי אבן. בצידו השלישי גובל הגן ברחוב חורב.
בפינת הרחובות מוריה וסיני עמד בית לבן, שהתאים עצמו לצורת המגרש, הבית עומד כאן גם היום, אלא שאז הייתה בפינתו גינה. גם בחזיתו הייתה גינה גדולה. המראה המעניין ביותר עבור ילדי אחוזה, היה כנראה זה של אוטובוס מס' 4 המגיע מרחוב מוריה, וכדי להסתובב בדרכו חזרה לעיר, נכנס לתחילתו של רחוב סיני ומתמרן בעזרת "רברס" הלוך ושוב, עד שהצליח לפנות עם חזיתו לרחוב מוריה ואחוריו לרחוב חורב. כאן הייתה תחנתו הראשונה בכיוון העיר, והוא נסע אחת לשעה.
גן יצחק כפי שנראה בתצלום אויר משנת 1947
זהו סיפורו של הגן שבמרכז אחוזה דאז. כשתעברו לידו, היכנסו בשער האבן שלו ושבו על אחד הספסלים. הקשיבו להמיית הרוח בענפי העצים, ואם תשמעו אותו מלחש סיפורים מעברו של הגן - אנא, אל תשכחו לספר אותם גם לי.
מקורות:
לוי, יעל ונסים. רופאיה של ארץ-ישראל, 1799-1948. איתי בחור הוצאה לאור, זיכרון יעקב, 2008.
שיחות עם ותיקי אחוזה: חיים אברמוביץ, אביגדור ויימן, שי בלנדר, משה ריגר, דניאל יונס, כתריאל גרינשפון, מרים סמולנק.
התמונה של גן אחוזה ניתנה לי ע"י חיים אברמוביץ.
תצלום האוויר הוא קטע מתצלום שי זולטן קריגר משנת 1947, מאוסף התצלומים הלאומי.
Tagged under
שבת, 24 אפריל 2010 00:00
שי אקדמי יחודי - כל כתביו של מ.ק. גנדי
שגריר הודו בישראל נבטאג' סרנה (Navtej Sarna) העניק לנשיא האוניברסיטה פרופ' אהרון בן- זאב שי אקדמי חשוב וייחודי: כל כתביו של מ.ק גנדי.
בכך הופכת ספריית האוניברסיטה לספריה היחידה בישראל שמחזיקה את כל כתביו של ההוגה והמנהיג ההודי הגדול. "זה מאוד פשוט למלא את תורתו של גנדי בימי שלום, האתגר הוא ללכת בדרכו גם בזמנים קשים", אמר פרופ' בן זאב.
הספרים מגיעים לספריה.
האוסף השלם של כתבי גנדי כולל 100 כרכים, חלקם נדירים וקשים להשגה והמחיר לכל כרך כזה יכול להגיע לאלפי דולרים.
התרומה מהווה ביטוי לתמיכה של שגרירות הודו בישראל לתכנית ללימודי הודו המודרנית בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, תכנית יחידה מסוגה בישראל, והיא הוענקה לאוניברסיטה במסגרת הכנס השנתי התשיעי ללימודי אסיה בישראל שהתקיים השבוע באוניברסיטה.
"מי שרוצה להעשיר את חייו בכתביו של אדם דגול ומי שמחפש אחר פילוסופיה של אמת, אהבה ואי-אלימות מוזמן להגיע לספריית אוניברסיטת חיפה ולקרוא את כתביו המלאים של גנדי", אמר פרופ' בן זאב.
דרך: מערך תהודה.
בכך הופכת ספריית האוניברסיטה לספריה היחידה בישראל שמחזיקה את כל כתביו של ההוגה והמנהיג ההודי הגדול. "זה מאוד פשוט למלא את תורתו של גנדי בימי שלום, האתגר הוא ללכת בדרכו גם בזמנים קשים", אמר פרופ' בן זאב.
הספרים מגיעים לספריה.
האוסף השלם של כתבי גנדי כולל 100 כרכים, חלקם נדירים וקשים להשגה והמחיר לכל כרך כזה יכול להגיע לאלפי דולרים.
התרומה מהווה ביטוי לתמיכה של שגרירות הודו בישראל לתכנית ללימודי הודו המודרנית בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, תכנית יחידה מסוגה בישראל, והיא הוענקה לאוניברסיטה במסגרת הכנס השנתי התשיעי ללימודי אסיה בישראל שהתקיים השבוע באוניברסיטה.
"מי שרוצה להעשיר את חייו בכתביו של אדם דגול ומי שמחפש אחר פילוסופיה של אמת, אהבה ואי-אלימות מוזמן להגיע לספריית אוניברסיטת חיפה ולקרוא את כתביו המלאים של גנדי", אמר פרופ' בן זאב.
דרך: מערך תהודה.
Tagged under
חמישי, 25 מרס 2010 00:00
פתרון תעלומה שנמשכה 62 שנה!
בהמשך להעלאת אוסף פריזם למערכת ה"מרכז למדיה-דיגיטלית" ותמונתו של יעקב רוזנבאום המופיעה בו קבלנו את הספור המעניין הבא שכתב ד"ר גור אלרואי מהחוג ללימודי ארץ ישראל.
מצאתי במאגר התמונות שלנו תמונה של יעקב רוזנבאום מהאוסף של פריזם. נכתב שם שיעקב רוזנבאום היה חברו של הצלם (פריזם)
היום ה-25.3.10 יתקיים בקריית ענבים טקס גילוי מצבה לנעדר יעקב רוזנבאום שנפל בקרב על נבי סמואל.
כפי שתראו להלן, החוג ללימודי ישראל מעורב באיזשהו אופן בפתרון תעלומה שנמשכה כ- 62 שנה!
יעקב רוזנבאום מתוך אוסף פריזאם
במילואים אני קצין ביחידת איתור נעדרים ואת התיק של רוזנבאום קיבלתי לפני מספר שנים. לשמחתי הצלחתי להגיע לפתרון.
לפני כמה שנים חקרתי את המקרה של הנעדר מרדכי פרנקו. כדי לקדם את החקירה התקשר אלי במוצאי שבת נרי אריאלי - אחראי על תיקי תש"ח ביחידת אית"ן - וביקש ממני לחקור גם את המקרה של הנעדר דוד גוטמן אשר לטענתו המקרה שלו יכול לקדם אותי בחקירה של פרנקו.
שאלתי אותו היכן דוד גוטמן גר והוא ענה לי בשפיה. למחרת בבוקר לימדתי סמינר בשם 'העליות הראשונות'. בתום הסמינר ניגשה אלי סטודנטית וביקשה ממני לכתוב עבודה סמינריונית על שפיה בעלייה הראשונה ובעלייה השנייה. לשאלתי למה דווקא שפיה? היא ענתה לי כי היא מורה בפנימיה בשפיה. ואז שאלתי אותה שאלה מוזרה: האם את מכירה את דוד גוטמן? להפתעתי היא אמרה לי שכן והתברר לי שבכל יום עצמאות הוא מספר לתלמידיה על קרבות תש"ח. שאלתי אותה היכן הוא שירת? היא ענתה לי: בגדוד הרביעי של הפלמ"ח.
באותו ערב נסעתי לביתו בזכרון יעקב וראיינתי אותו. מצאתי את הנעדר -- חי!! וכל זאת בשתים עשרה שעות (מאז השיחה עם נרי אריאלי יום קודם לכן). התברר שגוטמן השתתף בקרב על נבי סמואל קיבל מכה בראש והתעורר בקריית ענבים. הוא לא זכר כלום מהקרב.
בינתיים המשכתי לחקור את המקרה של מרדכי פרנקו ואף הגעתי לפתרון.
לפני כשנתיים קיבלתי את התיק של יעקב רוזנבאום שנפל בקרב נבי סמואל. בקרב נפלו 35 חללים וכולם נקברו בקבר אחים בקריית ענבים.
בין המסמכים שמצאתי בארכיון צה"ל היה מסמך אחד שתיאר את שמות הנופלים וקבורתם בקבר האחים. מתברר שבין הנופלים שהוטמנו בקבר האחים היה דוד גוטמן.
כיוון שמצאתי אותו בחיים ברור שהם קברו מישהו אחר. הגופות חוללו על ידי הערבים ולכן בחלק מהמקרים לא ניתן היה לזהות את הנופלים. כאשר התבררה הטעות הורידו את שמו של גוטמן מקבר האחים אך לא ביררו מי החלל ה- 35. נכון להיום יש בקריית ענבים 34 כריות בקבר האחים אך קבורים בו בוודאות 35. ביום חמישי יוסיפו בטקס צבאי מלא כרית נוספת עם שמו של רוזנבאום. אם לא הייתי מוצא בדרך מקרה את דוד גוטמן לא הייתי יכול לפתור את התיק של רוזנבאום.
הצלחתי לברר פרטים נוספים על משפחתו של רוזנבאום. כפי שיפורט להלן:
שלחתי מייל לארגון יוצאי מרכז אירופה בתל אביב ולמוזיאון היקים בנהריה. שיתוף הפעולה היה יוצא מן הכלל ושוחחתי היום עם שני אנשים שהכירו היטב את משפחת רוזנבאום. האישה ששוחחתי איתה (חומה גפני) גרה בנהריה והוריה היו שכנים של המשפחה.
הראשונים להגיע היו הסבא וסבתא של רוזנבאום. לסבא (ארנולד פרידמן) היה רגל מעץ. האו איבד את רגלו במלחמת העולם הראשונה ועלה לארץ בשנת 1938. הוא קנה בית עם שטח אדמה, פרות מהערבים ובנה רפת. שנה לאחר מכן עלתה הבת שלו רוזה רוזנבאום יחד עם בעלה ארנסט (איזידור) ובנם היחיד קורט רוזנבאום. (מסמכי העלייה בארכיון הציוני עולים בקנה אחד עם העדות). המשפחה עסקה בתעשיית החלב בגרמניה והמשיכה באותו משלח יד גם בארץ. עם קבלת השילומים מגרמניה עזבה המשפחה את הארץ והתגוררה בעיר בון. רוזה, אמו של יעקב, קנתה דירה בשדרות הנשיא 124 אך הייתה זו דירה להשקעה בלבד. היא ביקרה בארץ מספר פעמים אך כאמור מרכז חייה היה גרמניה.
עדות שנייה היא של חבר טוב של יעקב רוזנבאום. שמו אלחנן אילת. הוא סיפר לי שיעקב לא ידע עברית והוא לימד אותו עברית בבית משפחת רוזנבאום ברחוב הרצל פינת מרגוע (כיום שטייניץ). בתמורה הוא קיבל כוס חלב. לדבריו, המחנך אפרים יואל שינה את שמו מקורט ליעקב.
הבית היה בית יקי נוקשה מאוד ויעקב חטף מכות נמרצות מהוריו. ההורים לא היו מעורבים בחייו, חיוך לא עלה שפתיהם והם היו אנשים קשיי יום. הוא רצה ללמוד והם רצו שיעבוד במשק הבית. יעקב ברח מהבית כדי להתגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות על ירושלים ושבוע לפני נפילתו הוא אף הראה לו את כובע הצמר שלו מנוקב בכדורים. בנוסף, הוא סיפר לי, שברחוב של רוזנבאום נפלו עוד שני בנים יחידים להורים מגרמניה: יצחק רוזנהיימר וחנוך קרמנר. גם במקרה זה ההורים עזבו את הארץ וחזרו לגרמניה. לאלחנן אילת יש תמונה של רוזנבאום עם קבוצת חברים.
אחת מהנשים בתמונה היא הסבתא של קרנית גולדוואסר. הוא לא ידע שום דבר על הקרב בו נפל ונסיבות מותו. מאוד התרגש לשמוע על פתרון התעלומה והוא מתכוון להגיע לטקס גילוי המצבה ביום חמישי.
לתמונות נוספות ב: אוסף פריזם
מצאתי במאגר התמונות שלנו תמונה של יעקב רוזנבאום מהאוסף של פריזם. נכתב שם שיעקב רוזנבאום היה חברו של הצלם (פריזם)
היום ה-25.3.10 יתקיים בקריית ענבים טקס גילוי מצבה לנעדר יעקב רוזנבאום שנפל בקרב על נבי סמואל.
כפי שתראו להלן, החוג ללימודי ישראל מעורב באיזשהו אופן בפתרון תעלומה שנמשכה כ- 62 שנה!
יעקב רוזנבאום מתוך אוסף פריזאם
במילואים אני קצין ביחידת איתור נעדרים ואת התיק של רוזנבאום קיבלתי לפני מספר שנים. לשמחתי הצלחתי להגיע לפתרון.
לפני כמה שנים חקרתי את המקרה של הנעדר מרדכי פרנקו. כדי לקדם את החקירה התקשר אלי במוצאי שבת נרי אריאלי - אחראי על תיקי תש"ח ביחידת אית"ן - וביקש ממני לחקור גם את המקרה של הנעדר דוד גוטמן אשר לטענתו המקרה שלו יכול לקדם אותי בחקירה של פרנקו.
שאלתי אותו היכן דוד גוטמן גר והוא ענה לי בשפיה. למחרת בבוקר לימדתי סמינר בשם 'העליות הראשונות'. בתום הסמינר ניגשה אלי סטודנטית וביקשה ממני לכתוב עבודה סמינריונית על שפיה בעלייה הראשונה ובעלייה השנייה. לשאלתי למה דווקא שפיה? היא ענתה לי כי היא מורה בפנימיה בשפיה. ואז שאלתי אותה שאלה מוזרה: האם את מכירה את דוד גוטמן? להפתעתי היא אמרה לי שכן והתברר לי שבכל יום עצמאות הוא מספר לתלמידיה על קרבות תש"ח. שאלתי אותה היכן הוא שירת? היא ענתה לי: בגדוד הרביעי של הפלמ"ח.
באותו ערב נסעתי לביתו בזכרון יעקב וראיינתי אותו. מצאתי את הנעדר -- חי!! וכל זאת בשתים עשרה שעות (מאז השיחה עם נרי אריאלי יום קודם לכן). התברר שגוטמן השתתף בקרב על נבי סמואל קיבל מכה בראש והתעורר בקריית ענבים. הוא לא זכר כלום מהקרב.
בינתיים המשכתי לחקור את המקרה של מרדכי פרנקו ואף הגעתי לפתרון.
לפני כשנתיים קיבלתי את התיק של יעקב רוזנבאום שנפל בקרב נבי סמואל. בקרב נפלו 35 חללים וכולם נקברו בקבר אחים בקריית ענבים.
בין המסמכים שמצאתי בארכיון צה"ל היה מסמך אחד שתיאר את שמות הנופלים וקבורתם בקבר האחים. מתברר שבין הנופלים שהוטמנו בקבר האחים היה דוד גוטמן.
כיוון שמצאתי אותו בחיים ברור שהם קברו מישהו אחר. הגופות חוללו על ידי הערבים ולכן בחלק מהמקרים לא ניתן היה לזהות את הנופלים. כאשר התבררה הטעות הורידו את שמו של גוטמן מקבר האחים אך לא ביררו מי החלל ה- 35. נכון להיום יש בקריית ענבים 34 כריות בקבר האחים אך קבורים בו בוודאות 35. ביום חמישי יוסיפו בטקס צבאי מלא כרית נוספת עם שמו של רוזנבאום. אם לא הייתי מוצא בדרך מקרה את דוד גוטמן לא הייתי יכול לפתור את התיק של רוזנבאום.
הצלחתי לברר פרטים נוספים על משפחתו של רוזנבאום. כפי שיפורט להלן:
שלחתי מייל לארגון יוצאי מרכז אירופה בתל אביב ולמוזיאון היקים בנהריה. שיתוף הפעולה היה יוצא מן הכלל ושוחחתי היום עם שני אנשים שהכירו היטב את משפחת רוזנבאום. האישה ששוחחתי איתה (חומה גפני) גרה בנהריה והוריה היו שכנים של המשפחה.
הראשונים להגיע היו הסבא וסבתא של רוזנבאום. לסבא (ארנולד פרידמן) היה רגל מעץ. האו איבד את רגלו במלחמת העולם הראשונה ועלה לארץ בשנת 1938. הוא קנה בית עם שטח אדמה, פרות מהערבים ובנה רפת. שנה לאחר מכן עלתה הבת שלו רוזה רוזנבאום יחד עם בעלה ארנסט (איזידור) ובנם היחיד קורט רוזנבאום. (מסמכי העלייה בארכיון הציוני עולים בקנה אחד עם העדות). המשפחה עסקה בתעשיית החלב בגרמניה והמשיכה באותו משלח יד גם בארץ. עם קבלת השילומים מגרמניה עזבה המשפחה את הארץ והתגוררה בעיר בון. רוזה, אמו של יעקב, קנתה דירה בשדרות הנשיא 124 אך הייתה זו דירה להשקעה בלבד. היא ביקרה בארץ מספר פעמים אך כאמור מרכז חייה היה גרמניה.
עדות שנייה היא של חבר טוב של יעקב רוזנבאום. שמו אלחנן אילת. הוא סיפר לי שיעקב לא ידע עברית והוא לימד אותו עברית בבית משפחת רוזנבאום ברחוב הרצל פינת מרגוע (כיום שטייניץ). בתמורה הוא קיבל כוס חלב. לדבריו, המחנך אפרים יואל שינה את שמו מקורט ליעקב.
הבית היה בית יקי נוקשה מאוד ויעקב חטף מכות נמרצות מהוריו. ההורים לא היו מעורבים בחייו, חיוך לא עלה שפתיהם והם היו אנשים קשיי יום. הוא רצה ללמוד והם רצו שיעבוד במשק הבית. יעקב ברח מהבית כדי להתגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות על ירושלים ושבוע לפני נפילתו הוא אף הראה לו את כובע הצמר שלו מנוקב בכדורים. בנוסף, הוא סיפר לי, שברחוב של רוזנבאום נפלו עוד שני בנים יחידים להורים מגרמניה: יצחק רוזנהיימר וחנוך קרמנר. גם במקרה זה ההורים עזבו את הארץ וחזרו לגרמניה. לאלחנן אילת יש תמונה של רוזנבאום עם קבוצת חברים.
אחת מהנשים בתמונה היא הסבתא של קרנית גולדוואסר. הוא לא ידע שום דבר על הקרב בו נפל ונסיבות מותו. מאוד התרגש לשמוע על פתרון התעלומה והוא מתכוון להגיע לטקס גילוי המצבה ביום חמישי.
לתמונות נוספות ב: אוסף פריזם
Tagged under
שני, 22 מרס 2010 00:00
תיירת בעירי - פרק ט"ו חורב 4: בית המרקחת הוותיק, סיפורי מרגלים ועוד. אמירה קהת
בעת הטיול שלי באחוזה של שנת 1936, ניתן לראות כאן בית נמוך. בנו של בעל הבית, ישראל שינפלד, סיפר לי שביתם נבנה כאן בסוף שנות העשרים.
ואכן התכניות לקראת רישוי בעירייה מראות שמשרד האדריכלים אוראל וזוהר הגישו בקשה לרישיון לבית בשנת 1934 על בסיס של מבנה ישן יותר שעמד כאן.
לבית זה קומת מסד וקומה נוספת. לבית היו מרפסות פתוחות וגג שטוח, ספרו דייריו, והדבר נראה גם בתכניות של הבית. האדריכלים אוראל וזוהר הם שנתנו לבית את הסממנים האופייניים לסגנון הבינלאומי: גג שטוח, חדר מדרגות עם חלון סרט מאורך מברזל וזכוכית להחדרת האור, חלונות עגולים טיפוסיים, גגונים קטנים מעל הכניסה והחלונות, וכנראה שהבית היה מצופה טיח לבן.
הבית נבנה עבור ראובן שינפלד, שעל סיבות גלגולו לאחוזה סופר בפרק י"ג.
כזכור, עד לסיום בנייתו של בית זה, התגוררו ראובן, רחל שינפלד וילדיהם בבית מספר 10. לאחר שנמכרה המכולת ברחוב חורב 10 לגינגולד, פתח ראובן מחסן תבואות של התאחדות האיכרים בעיר התחתית, במבנה בו נמצא מסגד אל-איסתיקלל ברחוב קיבוץ גלויות 1, ומאוחר יותר הפך לסוחר עצמאי. בזמן הצנע ייבא ראובן שינפלד ביצים וקרפיונים ו"גם דג לקרדה", ציינו השכנים.
הבן ישראל הלך לבית ספר עממי א' בהדר. גם אחרי שעלו לכרמל, בהיותו בן שבע, המשיך ללמוד בבית הספר בעיר. הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס של קו 4, אחרי הלימודים היה הולך לבית סבא וסבתא משה וברכה שינפלד בעיר, ובערב היה חוזר באוטובוס הביתה. את לימודי התיכון סיים בבית הספר הריאלי במחזור של שנת 1936/37. לראובן ורחל גם שתי בנות, מינה ואביגיל.
ראובן נפטר בשנת 1956, האם רחל נפטרה בשנת 1998 בגיל 97. ישראל, שסיפר לי את סיפור המשפחה, נפטר בשנת 2007.
תכנית הבית חזית צפונית חלון חדר המדרגות גגון מעל לחלון
בשנת 1933 הגיעה לחורב 4 משפחת הילב. עו"ד קרל קלמן בן הרמן הילב וגרטרודה בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, שעלו ארצה פעם ראשונה בשנת 1926, חזרו לגרמניה ועלו שוב בשנת 1932.
תחילה גרו ביפה נוף ואז עברו ל"בית שינפלד". בגלל השיפוע, הבניין עמד בחלקו על עמודים וחלקו על הסלע. משפחת הילב שכרה את קומת המסד האחורית ושיפצה שם חדר למגורים. "כולם גרו בחדר אחד. אמא שמה פרימוס על הסלע וזה היה המטבח.
יותר מאוחר הזמינו גנן עם פטיש גדול והוא חצב בסלע והרחיב את השטח, ממנו עשו חדר נוסף לילדים", סיפרה לי מרים.
לקרל וגרטרוד היו שלושה ילדים: גד (רב החובל) נולד בשנת 1924, מרים (סמולנסק) נולדה בשנת 1925 והייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה והאח מיכה. לאחר זמן מה עברו לדירה בקומת הקרקע ברחוב חורב 16. (ראו פרק ט'). גרטרודה בת וולף טראוב נפטרה בשנת 1963, קרל קלמן הילב נפטר בשנת 1973. מרים הילב סמולנסק נפטרה בשנת 2007, וגד הילב נפטר בשנת 2009.
בשנת 1936 הגיעה לאחוזה משפחת לרנר וקנתה את דירתה של משפחת שינפלד בקומת הקרקע של המבנה. בחלק הקדמי, הפונה לרחוב, פתחו בית מרקחת, ואילו דירתם הייתה בחלק האחורי של הבית באותה קומה.
רחל הימלפרב לרנר, ילידה בוקרסט, רומניה, 1906, עלתה ארצה בשנת 1926. רחל למדה רוקחות בפראג לפני המלחמה והתחילה לעבוד כרוקחת בוינה. אח"כ באה ארצה כתיירת, וכאן הכירה את קלמן לרנר. קלמן לרנר היה יליד גליציה. הוא הגיע ארצה בשנת 1924, בגיל 15-16, והיה בוגר מקווה ישראל.
הזוג נישא נישואים פיקטיביים על-מנת שיוכלו להישאר כאן, אך הם נקשרו אחד בשני והחליטו להמשיך בחיים משותפים. רחל נסעה למשפחתה לוינה, אך שבה וחזרה ארצה. אביה, יהודה הימלפרב, הגיע ארצה עם ציוד מלא לבית מרקחת ובשנת 1936 נפתח בבית זה "בית מרקחת אחוזה"
בית מרקחת אחוזה 2005
רבים מתושבי אחוזה זוכרים את בית המרקחת על ציודו המיוחד: ארונות עץ משובח עם מדפים ומגרות "תוצרת וינה", שלא השתנו ושלא נס לחם עם הזמן.
לי זכור השעון מעץ חום שהראה ללקוחות כיצד הזמן שחלף לא הרע עם בית המרקחת. בנוסף לעזרתו בבית המרקחת, עבד קלמן לרנר כגנן בבתי השכונה. האחיות פייג-פגי מרחוב דישראלי 3 סיפרו שקלמן לרנר האגרונום יעץ לרבקה פייג בנושא הצמחייה בביתם.
גם גב' יעקוב מרחוב חורב 9 סיפרה לי שנתנה שתיל של היביסקוס בצבע לבן לקלמן לרנר, ששתל אותו בחזית ביתו. "הצמח מת יחד עם אדון לרנר" סיפרה, והבן עמוס לרנר אישר סיפור זה.
לבני הזוג לרנר נולדו שני ילדים: עמוס ונורית. נורית ביקרה בגן אלמן הסמוך (פרק י"ד) ולמדה בבית הספר הריאלי. נורית סיפרה לי שבבית המרקחת היה הטלפון הראשון באחוזה. רבים באו לטלפן מבית המרקחת, "גם מאחוזת ילדים במעלה רחוב חורב!".
בית המרקחת פעל באחוזה במשך 70 שנה ונסגר בשנת 2007. יהודה הימלפרב נפטר בשנת 1954, קלמן לרנר בן צבי נפטר בשנת 1984 בגיל 78 ורחל לרנר בת יהודה נפטרה בשנת 1993. בנם עמוס המשיך לעבוד בבית המרקחת עד לסגירתו, כעבור שבעים שנה.
עמוס לרנר בבית המרקחת, 2005
משפחה נוספת שהתגוררה בבית זה בשנות השלושים הייתה משפחתם של גרייטל נוסבאום אפשטיין ותיאודור אפשטיין. גב' אפשטיין הייתה צלמת. "היא צילמה צילומים יפים של ילדים בתנועה, שנעו באופן טבעי, לא כפי שנהגו לצלם פעם ילדים באולפן". סיפרו שכנים. גרייטל עשתה גם עבודות יד יפות כגון מחרוזות, הזכורות לשכנותיה, ועבדה בבית הקרנות בחנות של גב' חצרוני. המשפחה עברה לגור ברמת גן ובני הזוג חיו שם עד שיבה טובה.
מעל בית המרקחת גרה משפחת קופמן. אליזבט אלישבע טיפנטל ופאול קופמן, הייתה זו משפחה הולנדית, שנדדה בכל אירופה עד שהגיעו לגרמניה, ומשם עלו ארצה בשנת 1937.
בתם רות נולדה בגרמניה ב-1914, ועלתה ארצה בשנת 1934. הבן קרל נשאר רווק וגר עם הוריו. משפחת קופמן גרה בחורב 4 עד שנת 1960, אז עברו לרחוב הצופים. רות קופמן צוקר הייתה בעלת דיפלומה של גרפולוגיה פסיכולוגית ושלטה היטב בשפות הגרמנית, אנגלית וצרפתית. את כישוריה אלו הביאה ל-ש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". את קורותיה פרסמה בספר "אני? מרגלת?"
בספר היא מספרת על האירועים המופלאים בהם לקחה חלק במסגרת הש"י. ידיעת שפות וחינוכה האירופאי הקלו עליה להתיידד עם קצינים אנגלים ועם ערבים, וללמוד את אורחותיהם, דבר שהיה לתועלת רבה. אחד המבצעים בהם הייתה מעורבת היה איסוף ידיעות בשנת 1946 שסייעו לפוצץ את הרדאר בכרמל. רות פתחה מכון לגרפולוגיה בשנת 1945 ובתה תמר כבירי מנהלת אותו כיום.
רות קופמן -צוקר ובנה אלי
אליהו ורחל גבריאלוביץ קנו את הבית ממשפחת שיינפלד בשנות הארבעים והפכו לבעלי הבית. משפחת גבריאלוביץ הייתה אחת מהמשפחות הראשונות שהתיישבה בכרמל.
הייתה זו משפחה בעלת אמצעים, שקנתה מידי יורשי קלר חלק מבנייניו שבכרמל. סימה גבריאלוביץ, בת המשפחה סיפרה, שבילדותם גרו במרכז הכרמל ב"מלון כרמל" ברחוב קלר. הילדים הלכו לבית ספר במנזר גרמני בסביבה, מהעדר בית ספר אחר. אך כשההורים הבחינו שהילדים כורעים ברך ומצטלבים, וממלמלים תפילות לישו הנוצרי, התחללו והוציאו אותם מהמנזר.
אליהו רשם את ילדיו לבית הספר עממי א' ברחוב ביאליק בהדר, ובכל בוקר רכבו הילדים על חמורים במורד ההר, כשהמחמרים שומרים עליהם ומובילים אותם בחזרה הביתה לעת ערב. אותו שביל, שהפך למדרגות, נקרא עד היום "שביל החמורים". תוכלו לרדת בהם היום מרחוב יפה נוף ועד לרחוב ארלוזורוב, בקצהו העליון של רחוב בלפור.
כרמלה גבריאלוביץ בתו של אליהו הייתה ילידת 1918/9. נאמר עליה שהייתה ה"יהודייה הראשונה שנולדה בכרמל". היא ובעלה מקסים כהן או קאהן נכנסו לבית בסביבות שנת 1946. לקראת כניסתם לבית זה, הוסיפו לבית עוד קומה, והם גרו בקומה העליונה. מקסים למד טכנולוגיה בטכניון, היה פעיל ב"הגנה". ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, לשירות שנמשך עד שנת 1946. בתקופה זו נכנסו לגור בחורב 4.
מקסי השתתף בקורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים ליהודים ולערבים, והתמנה למייג'ור הצעיר ביותר ששרת בבריגדה, ואחד מבעלי הדרגות הבכירות ב"הגנה".כינויו היה "מקסיקן", ויש שחשבוהו למקסיקני, בשל עיניו השחורות ושערו השחור והמתולתל. בשנת 1945 השתתף בהצלת שארית הפלטה דרך הולנד ובלגיה. עם שחרורו החל לסחור במצרכים במחנות הצבא הבריטי, ובתוך כך רכש נשק ותחמושת ל"הגנה".
במלחמת העצמאות פיקד על שני גדודים ב"הגנה", אחד מהם היה גדוד חיפני, שהגן על קווי התחבורה והתנועה לחיפה וממנה. הוא לחם בחיפה והתמנה למפקד חטיבת כרמלי. אחר המלחמה שרת כקצין גבוה במשטרה, והקים בית ספר לשוטרים בשפרעם ומאוחר יותר הקים את משמר הגבול והתמנה כסגן מפקד מחוז במשטרת חיפה. מקסי כהן נפטר בשנת 2009~., כרמלה כהן בת רחל ואליהו נפטרה ב-1999.
כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן
בשנת 1949 נכנסו לגור ליד משפחת קופמן, בקומה האמצעית של הבית, בנימין גבריאלוביץ, בנם של אליהו וסימה גבריאלוביץ-גבריאלי. בנימין נולד בחיפה בשנת 1914 ואשתו סימה, ילידת 1921, נולדה בגליניאני שבמזרח גליציה, ועלתה ארצה בשנת 1923.
לפני קום המדינה הייתה סימה גבריאלי קשרית של ה"הגנה" בין בית אורן ושאר נקודות השמירה, ושידרה מבית ועד אחוזה שברחוב סיני. לכשגילו האנגלים את מקום השידור, עברו סימה וחבריה לשדר בבית פרטי בפינת צפרירים. לאחר קום המדינה עברה סימה לגור בחורב 4, שם התפנתה דירה של גרמני נוצרי ובחורה תורכיה, שעסקו לכאורה בעסקי שטיחים. סיבת הפינוי הייתה גילוי ה"הגנה" כי הדייר התמים הגרמני אינו אלא מרגל הבא לאסוף ידיעות מהעורף.
סיפור זה סופר לי על ידי דיירי העבר של אחוזה, ולנו לא נותר אלא להאמין בו. בנימין גבריאלוביץ היה מהנדס מכונות וסימה הייתה ציירת ומורה בבית ספר זיכרון יוסף בין השנים 1954-1977. בנימין וסימה גרו ברחוב חורב 4 עד שנת 1964, אז עברה המשפחה לגור ברחוב מוריה.
לאחר שנסגר בית המרקחת הוותיק, נפתחה בו חנות בגדים. בחלק האחורי של הבית, במקום בו גרה משפחת הילב, קיים היום מכון למכשירי שמיעה. בית נוסף נבנה על חלקו האחורי של המגרש. גם שאר הדירות אוכלסו על ידי מכונים ומרפאות שונים, שכן מיקומו של הבית על הציר המרכזי של הכרמל, הופך אותו למבוקש לצרכי מסחר. אך סיפוריהם המופלאים של דייריו הראשונים עדיין מהדהדים בין קירותיו של הבית ומזכירים את עברו.
מקורות:
שיחות עם עמוס ונורית לרנר, שיחות עם מרים הילב סמולנסק, שיחה עם נועם גבריאלי. שיחה עם רות קופמן. שיחות עם ישראל, מינה ואביגיל שינפלד בשנת 2005
אהרוני, שרה. אישים ומעשים בחיפה, כפר סבא, מקסם בע"מ, 1993
גבריאלי, סימה."ראשונים על הכרמל". בעלון מחזור 50 אחוזה - מפרי עתנו. בית הספר "זיכרון יוסף אחוזה"., חיפה 1986
צוקר, רות. אני? מרגלת? משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1997
מידע על רות צוקר ניתן למצוא גם באינטרנט.
התמונה של כרמלה גבריאלוביץ מקסים כהן היא מתוך הספר "אישים ומעשים בחיפה"
התמונה של רות צוקר ובנה היא מתוך ספרה "אני? מרגלת?"
ואכן התכניות לקראת רישוי בעירייה מראות שמשרד האדריכלים אוראל וזוהר הגישו בקשה לרישיון לבית בשנת 1934 על בסיס של מבנה ישן יותר שעמד כאן.
לבית זה קומת מסד וקומה נוספת. לבית היו מרפסות פתוחות וגג שטוח, ספרו דייריו, והדבר נראה גם בתכניות של הבית. האדריכלים אוראל וזוהר הם שנתנו לבית את הסממנים האופייניים לסגנון הבינלאומי: גג שטוח, חדר מדרגות עם חלון סרט מאורך מברזל וזכוכית להחדרת האור, חלונות עגולים טיפוסיים, גגונים קטנים מעל הכניסה והחלונות, וכנראה שהבית היה מצופה טיח לבן.
הבית נבנה עבור ראובן שינפלד, שעל סיבות גלגולו לאחוזה סופר בפרק י"ג.
כזכור, עד לסיום בנייתו של בית זה, התגוררו ראובן, רחל שינפלד וילדיהם בבית מספר 10. לאחר שנמכרה המכולת ברחוב חורב 10 לגינגולד, פתח ראובן מחסן תבואות של התאחדות האיכרים בעיר התחתית, במבנה בו נמצא מסגד אל-איסתיקלל ברחוב קיבוץ גלויות 1, ומאוחר יותר הפך לסוחר עצמאי. בזמן הצנע ייבא ראובן שינפלד ביצים וקרפיונים ו"גם דג לקרדה", ציינו השכנים.
הבן ישראל הלך לבית ספר עממי א' בהדר. גם אחרי שעלו לכרמל, בהיותו בן שבע, המשיך ללמוד בבית הספר בעיר. הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס של קו 4, אחרי הלימודים היה הולך לבית סבא וסבתא משה וברכה שינפלד בעיר, ובערב היה חוזר באוטובוס הביתה. את לימודי התיכון סיים בבית הספר הריאלי במחזור של שנת 1936/37. לראובן ורחל גם שתי בנות, מינה ואביגיל.
ראובן נפטר בשנת 1956, האם רחל נפטרה בשנת 1998 בגיל 97. ישראל, שסיפר לי את סיפור המשפחה, נפטר בשנת 2007.
תכנית הבית חזית צפונית חלון חדר המדרגות גגון מעל לחלון
בשנת 1933 הגיעה לחורב 4 משפחת הילב. עו"ד קרל קלמן בן הרמן הילב וגרטרודה בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, שעלו ארצה פעם ראשונה בשנת 1926, חזרו לגרמניה ועלו שוב בשנת 1932.
תחילה גרו ביפה נוף ואז עברו ל"בית שינפלד". בגלל השיפוע, הבניין עמד בחלקו על עמודים וחלקו על הסלע. משפחת הילב שכרה את קומת המסד האחורית ושיפצה שם חדר למגורים. "כולם גרו בחדר אחד. אמא שמה פרימוס על הסלע וזה היה המטבח.
יותר מאוחר הזמינו גנן עם פטיש גדול והוא חצב בסלע והרחיב את השטח, ממנו עשו חדר נוסף לילדים", סיפרה לי מרים.
לקרל וגרטרוד היו שלושה ילדים: גד (רב החובל) נולד בשנת 1924, מרים (סמולנסק) נולדה בשנת 1925 והייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה והאח מיכה. לאחר זמן מה עברו לדירה בקומת הקרקע ברחוב חורב 16. (ראו פרק ט'). גרטרודה בת וולף טראוב נפטרה בשנת 1963, קרל קלמן הילב נפטר בשנת 1973. מרים הילב סמולנסק נפטרה בשנת 2007, וגד הילב נפטר בשנת 2009.
בשנת 1936 הגיעה לאחוזה משפחת לרנר וקנתה את דירתה של משפחת שינפלד בקומת הקרקע של המבנה. בחלק הקדמי, הפונה לרחוב, פתחו בית מרקחת, ואילו דירתם הייתה בחלק האחורי של הבית באותה קומה.
רחל הימלפרב לרנר, ילידה בוקרסט, רומניה, 1906, עלתה ארצה בשנת 1926. רחל למדה רוקחות בפראג לפני המלחמה והתחילה לעבוד כרוקחת בוינה. אח"כ באה ארצה כתיירת, וכאן הכירה את קלמן לרנר. קלמן לרנר היה יליד גליציה. הוא הגיע ארצה בשנת 1924, בגיל 15-16, והיה בוגר מקווה ישראל.
הזוג נישא נישואים פיקטיביים על-מנת שיוכלו להישאר כאן, אך הם נקשרו אחד בשני והחליטו להמשיך בחיים משותפים. רחל נסעה למשפחתה לוינה, אך שבה וחזרה ארצה. אביה, יהודה הימלפרב, הגיע ארצה עם ציוד מלא לבית מרקחת ובשנת 1936 נפתח בבית זה "בית מרקחת אחוזה"
בית מרקחת אחוזה 2005
רבים מתושבי אחוזה זוכרים את בית המרקחת על ציודו המיוחד: ארונות עץ משובח עם מדפים ומגרות "תוצרת וינה", שלא השתנו ושלא נס לחם עם הזמן.
לי זכור השעון מעץ חום שהראה ללקוחות כיצד הזמן שחלף לא הרע עם בית המרקחת. בנוסף לעזרתו בבית המרקחת, עבד קלמן לרנר כגנן בבתי השכונה. האחיות פייג-פגי מרחוב דישראלי 3 סיפרו שקלמן לרנר האגרונום יעץ לרבקה פייג בנושא הצמחייה בביתם.
גם גב' יעקוב מרחוב חורב 9 סיפרה לי שנתנה שתיל של היביסקוס בצבע לבן לקלמן לרנר, ששתל אותו בחזית ביתו. "הצמח מת יחד עם אדון לרנר" סיפרה, והבן עמוס לרנר אישר סיפור זה.
לבני הזוג לרנר נולדו שני ילדים: עמוס ונורית. נורית ביקרה בגן אלמן הסמוך (פרק י"ד) ולמדה בבית הספר הריאלי. נורית סיפרה לי שבבית המרקחת היה הטלפון הראשון באחוזה. רבים באו לטלפן מבית המרקחת, "גם מאחוזת ילדים במעלה רחוב חורב!".
בית המרקחת פעל באחוזה במשך 70 שנה ונסגר בשנת 2007. יהודה הימלפרב נפטר בשנת 1954, קלמן לרנר בן צבי נפטר בשנת 1984 בגיל 78 ורחל לרנר בת יהודה נפטרה בשנת 1993. בנם עמוס המשיך לעבוד בבית המרקחת עד לסגירתו, כעבור שבעים שנה.
עמוס לרנר בבית המרקחת, 2005
משפחה נוספת שהתגוררה בבית זה בשנות השלושים הייתה משפחתם של גרייטל נוסבאום אפשטיין ותיאודור אפשטיין. גב' אפשטיין הייתה צלמת. "היא צילמה צילומים יפים של ילדים בתנועה, שנעו באופן טבעי, לא כפי שנהגו לצלם פעם ילדים באולפן". סיפרו שכנים. גרייטל עשתה גם עבודות יד יפות כגון מחרוזות, הזכורות לשכנותיה, ועבדה בבית הקרנות בחנות של גב' חצרוני. המשפחה עברה לגור ברמת גן ובני הזוג חיו שם עד שיבה טובה.
מעל בית המרקחת גרה משפחת קופמן. אליזבט אלישבע טיפנטל ופאול קופמן, הייתה זו משפחה הולנדית, שנדדה בכל אירופה עד שהגיעו לגרמניה, ומשם עלו ארצה בשנת 1937.
בתם רות נולדה בגרמניה ב-1914, ועלתה ארצה בשנת 1934. הבן קרל נשאר רווק וגר עם הוריו. משפחת קופמן גרה בחורב 4 עד שנת 1960, אז עברו לרחוב הצופים. רות קופמן צוקר הייתה בעלת דיפלומה של גרפולוגיה פסיכולוגית ושלטה היטב בשפות הגרמנית, אנגלית וצרפתית. את כישוריה אלו הביאה ל-ש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". את קורותיה פרסמה בספר "אני? מרגלת?"
בספר היא מספרת על האירועים המופלאים בהם לקחה חלק במסגרת הש"י. ידיעת שפות וחינוכה האירופאי הקלו עליה להתיידד עם קצינים אנגלים ועם ערבים, וללמוד את אורחותיהם, דבר שהיה לתועלת רבה. אחד המבצעים בהם הייתה מעורבת היה איסוף ידיעות בשנת 1946 שסייעו לפוצץ את הרדאר בכרמל. רות פתחה מכון לגרפולוגיה בשנת 1945 ובתה תמר כבירי מנהלת אותו כיום.
רות קופמן -צוקר ובנה אלי
אליהו ורחל גבריאלוביץ קנו את הבית ממשפחת שיינפלד בשנות הארבעים והפכו לבעלי הבית. משפחת גבריאלוביץ הייתה אחת מהמשפחות הראשונות שהתיישבה בכרמל.
הייתה זו משפחה בעלת אמצעים, שקנתה מידי יורשי קלר חלק מבנייניו שבכרמל. סימה גבריאלוביץ, בת המשפחה סיפרה, שבילדותם גרו במרכז הכרמל ב"מלון כרמל" ברחוב קלר. הילדים הלכו לבית ספר במנזר גרמני בסביבה, מהעדר בית ספר אחר. אך כשההורים הבחינו שהילדים כורעים ברך ומצטלבים, וממלמלים תפילות לישו הנוצרי, התחללו והוציאו אותם מהמנזר.
אליהו רשם את ילדיו לבית הספר עממי א' ברחוב ביאליק בהדר, ובכל בוקר רכבו הילדים על חמורים במורד ההר, כשהמחמרים שומרים עליהם ומובילים אותם בחזרה הביתה לעת ערב. אותו שביל, שהפך למדרגות, נקרא עד היום "שביל החמורים". תוכלו לרדת בהם היום מרחוב יפה נוף ועד לרחוב ארלוזורוב, בקצהו העליון של רחוב בלפור.
כרמלה גבריאלוביץ בתו של אליהו הייתה ילידת 1918/9. נאמר עליה שהייתה ה"יהודייה הראשונה שנולדה בכרמל". היא ובעלה מקסים כהן או קאהן נכנסו לבית בסביבות שנת 1946. לקראת כניסתם לבית זה, הוסיפו לבית עוד קומה, והם גרו בקומה העליונה. מקסים למד טכנולוגיה בטכניון, היה פעיל ב"הגנה". ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, לשירות שנמשך עד שנת 1946. בתקופה זו נכנסו לגור בחורב 4.
מקסי השתתף בקורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים ליהודים ולערבים, והתמנה למייג'ור הצעיר ביותר ששרת בבריגדה, ואחד מבעלי הדרגות הבכירות ב"הגנה".כינויו היה "מקסיקן", ויש שחשבוהו למקסיקני, בשל עיניו השחורות ושערו השחור והמתולתל. בשנת 1945 השתתף בהצלת שארית הפלטה דרך הולנד ובלגיה. עם שחרורו החל לסחור במצרכים במחנות הצבא הבריטי, ובתוך כך רכש נשק ותחמושת ל"הגנה".
במלחמת העצמאות פיקד על שני גדודים ב"הגנה", אחד מהם היה גדוד חיפני, שהגן על קווי התחבורה והתנועה לחיפה וממנה. הוא לחם בחיפה והתמנה למפקד חטיבת כרמלי. אחר המלחמה שרת כקצין גבוה במשטרה, והקים בית ספר לשוטרים בשפרעם ומאוחר יותר הקים את משמר הגבול והתמנה כסגן מפקד מחוז במשטרת חיפה. מקסי כהן נפטר בשנת 2009~., כרמלה כהן בת רחל ואליהו נפטרה ב-1999.
כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן
בשנת 1949 נכנסו לגור ליד משפחת קופמן, בקומה האמצעית של הבית, בנימין גבריאלוביץ, בנם של אליהו וסימה גבריאלוביץ-גבריאלי. בנימין נולד בחיפה בשנת 1914 ואשתו סימה, ילידת 1921, נולדה בגליניאני שבמזרח גליציה, ועלתה ארצה בשנת 1923.
לפני קום המדינה הייתה סימה גבריאלי קשרית של ה"הגנה" בין בית אורן ושאר נקודות השמירה, ושידרה מבית ועד אחוזה שברחוב סיני. לכשגילו האנגלים את מקום השידור, עברו סימה וחבריה לשדר בבית פרטי בפינת צפרירים. לאחר קום המדינה עברה סימה לגור בחורב 4, שם התפנתה דירה של גרמני נוצרי ובחורה תורכיה, שעסקו לכאורה בעסקי שטיחים. סיבת הפינוי הייתה גילוי ה"הגנה" כי הדייר התמים הגרמני אינו אלא מרגל הבא לאסוף ידיעות מהעורף.
סיפור זה סופר לי על ידי דיירי העבר של אחוזה, ולנו לא נותר אלא להאמין בו. בנימין גבריאלוביץ היה מהנדס מכונות וסימה הייתה ציירת ומורה בבית ספר זיכרון יוסף בין השנים 1954-1977. בנימין וסימה גרו ברחוב חורב 4 עד שנת 1964, אז עברה המשפחה לגור ברחוב מוריה.
לאחר שנסגר בית המרקחת הוותיק, נפתחה בו חנות בגדים. בחלק האחורי של הבית, במקום בו גרה משפחת הילב, קיים היום מכון למכשירי שמיעה. בית נוסף נבנה על חלקו האחורי של המגרש. גם שאר הדירות אוכלסו על ידי מכונים ומרפאות שונים, שכן מיקומו של הבית על הציר המרכזי של הכרמל, הופך אותו למבוקש לצרכי מסחר. אך סיפוריהם המופלאים של דייריו הראשונים עדיין מהדהדים בין קירותיו של הבית ומזכירים את עברו.
מקורות:
שיחות עם עמוס ונורית לרנר, שיחות עם מרים הילב סמולנסק, שיחה עם נועם גבריאלי. שיחה עם רות קופמן. שיחות עם ישראל, מינה ואביגיל שינפלד בשנת 2005
אהרוני, שרה. אישים ומעשים בחיפה, כפר סבא, מקסם בע"מ, 1993
גבריאלי, סימה."ראשונים על הכרמל". בעלון מחזור 50 אחוזה - מפרי עתנו. בית הספר "זיכרון יוסף אחוזה"., חיפה 1986
צוקר, רות. אני? מרגלת? משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1997
מידע על רות צוקר ניתן למצוא גם באינטרנט.
התמונה של כרמלה גבריאלוביץ מקסים כהן היא מתוך הספר "אישים ומעשים בחיפה"
התמונה של רות צוקר ובנה היא מתוך ספרה "אני? מרגלת?"
Tagged under
רביעי, 10 מרס 2010 00:00
תיירת בעירי - פרק י"ד חורב 6: על שני הבתים שעמדו כאן, ואינם עוד. אמירה קהת
עד לפני שנים מספר עמדו כאן שני בתים, אחד בחזית והשני מוסתר מאחוריו. ספק אם העוברים ושבים הבחינו בהם.
הבית הקדמי היה בן שתי קומות ולו גג רעפים, הבית שמאחוריו היה בית חד משפחתי, גם הוא בעל גג רעפים. שני הבתים נבלעו בצמחייה עבותה. לבתים אלו סיפורים לא מוכרים.
חורב 6 - חזית הפונה לרחוב מראה הבית מחזית מספר 4
לפי רשימת תושבים משנת 1939 עמנואל אלמן גר בביתו של בעל הבית ט. דוניה.
הדייר עמנואל אלמן היה בעלה של הגננת רחל אלמן. רבים מתושבי אחוזה הותיקים למדו בגן של רחל וזכרו גם את עמנואל ואת הגננת רחל, אך לא יכלו לתת פרטים נוספים על בני הזוג. בעל הבית טוביה דוניה, לעומת זאת, היה אזרח ידוע בחיפה, גם אם כי תקופת מגוריו בבית זה הייתה פרק קצר ובלתי מוכר בתולדותיה של אחוזה.
טוביה דוניה היה יליד ליטא 1877, שלמד בגרמניה הנדסת בניין, עלה לארץ ישראל בשנת 1906 והקים את ביתו בחיפה.
בשנת 1918 נישא לגיטה וייצמן ילידת 1887, פסנתרנית מהעיר מוטילה שליד פינסק ברוסיה, בתם של רחל לאה צ'מרינסקי ועוזר וייצמן, ואחותו של פרופסור חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה. גיטה קיבלה חינוך כללי ומוזיקלי בוארשה ובקייב ועלתה ארצה בשנת 1911.
טוביה דוניה פעל כתעשיין, כקבלן בניין וכפעיל ציבור בעירנו והיה ממקימי בית החרושת לשמן ולסבון "עתיד". הוא היה ממייסדי השכונה הדר הכרמל וחבר ועד השכונה, בנה בתים רבים ברחבי העיר, והוא זה שבנה את הבית הראשון ברחוב הרצל בשנות העשרים. טוביה חבר למהנדס ברוך קטינקא ויחד הקימו את חברת "אלבינה, דוניה וקטינקא, קבלנים לבניין בירושלים". בעודו גר בחיפה, בנה בתים מפוארים בירושלים, שהידועים בהם הם ימק"א (1926-1933), ומלון פאלאס (1928-1929).
גיטה ויצמן ייסדה עם אחרים את בית הספר למוסיקה, הנקרא היום קונסרבטוריום ע"ש "דוניה ויצמן" בחיפה. הזוג נכנס לגור בבית שברחוב חורב 6 באחוזה עם שתי בנותיהם, מיכל ורינה, בשנת 1937~, אך לא הם גרו בו זמן רב.
הבת רינה דוניה סיפרה שהייתה חברה ב"הגנה" בעת מגוריה באחוזה. תחנת איתות פעלה על גג בית הכנסת ברחוב סיני. רינה, שהייתה אז נערה צעירה, למדה איתות מורס והיא וחברותיה העבירו דו"חות והודעות מוצפנים, שאת משמעותם לא הבינה. בשנת 1938 השתתפה בקורס אלחוט ועבדה בתחנת האלחוט של ה"הגנה".
בשנת 1938, בזמן המרד הערבי, נסעו טוביה, אלבינה וקטינקא לנצרת. בדרך חזרה, מספר קטינקא, במבואות חיפה, נורו יריות. טוביה עצר את רכבו בתחנת המשטרה, בהניחו שזה מקום בטוח. שוטרים ביקשו אותו להסיע לבית החולים העירוני קצין משטרה ערבי שנפגע. בדרך לבית החולים נפגע טוביה מכדור שחדר לרכבו, וקטינקא ואלבינה הביאו את חברם טוביה לבית החולים הממשלתי האנגלי. הגיס יחיאל וייצמן התבקש לעזור ולהחיש רופא יהודי לבית החולים, אך בינתיים מת טוביה דוניה מפצעיו.
פחות משנה לאחר פטירתו של האב, האם גיטה, מיכל ורינה עזבו את הכרמל ועברו להתגורר בהדר ליד בית הסבתא רחל וייצמן. גיטה דוניה המשיכה לנהל את בית הספר למוסיקה.
מיכל דוניה שרתה בפלמ"ח והייתה אלחוטאית על ספינה במלחמת השחרור, שם הכירה את בעלה לעתיד, רב חובל שמואל מילה ברנר.
תמונתה של גיטה ויצמן ליד תמונה אחיה ותמונת אמה טוביה דוניה
ברשימת דיירים באחוזה מיוני 1946 נרשם פרנץ לוי כבעל הבית. הדיירים: עמנואל אלמן, שרה ואריה ברזל, בטי אלבוים, פרנץ לוי.
פרנץ לוי נולד ב-1903 באשוייגה, גרמניה. הוא עלה ארצה בשנת 1933 באמצעות תנועת "בלאו-וייס". את האם אווה מאי, ילידת 1912 המבורג, הכיר באמצעות ידידה משותפת. אווה מאי עלתה מגרמניה בשנת 1936 את לימודי המשפטים נאלצה להפסיק את לימודיה בגלל החוקים של הגרמנים. הוריה עלו ממש בדקה האחרונה בשנת 1939. המשפחה הגיעה להדר וגרה ברחוב ארלוזרוב פינת בר-גיורא. לדברי הבת עליזה לוי יקואל, הוריה קנו את הבית ברחוב חורב 6 בשנת 1941. היה זה ב"קצה העולם", לכן ההורים המשיכו לגור בהדר והשכירו את הבית. בשנת 1950 שכרו דירה ברחוב דישראלי 13 ועברו להתגורר שם.
הבנות עליזה עדנה ותמי למדו בבית הספר הריאלי. משפחת לוי גרה ברחוב דישראלי עד שנת 1956, אז נבנה הבית האחורי בחורב 6 ומשפחת לוי עברה לגור בו. לפרנץ לוי היה בית חרושת למוצרי גומי בדרך יוליוס סימון. שותפו בבית החרושת היה גיסו, ורנר ריטר. פרנץ לוי נפטר בשנת 1971. אווה מאי נפטרה בשנת 1997 היא גרה בבית עד שנה לפני מותה.
מודעת פרסומת משנת 1951
שני הבניינים שעמדו ברחוב חורב 6 נהרסו בקיץ 2006 והשטח נמכר. על המגרש הקדמי נבנה מבנה מסחרי בן שתי קומות ובמגרש האחורי נבנו דירות למגורים. הבנייה הסתיימה בקיץ 2007 ועד מהרה אוכלסו החנויות והדירות. הבתים הישנים שנהרסו נשכחו מהלב, אך אתם שותפים עתה לסיפורם.
חורב 6 שנת 2008
מקורות:
שיחות עם מיכל דוניה ברנר ועליזה לוי יקואל. שיחות עם השכנים, תושבי אחוזה הותיקים
מידע מהאינטרנט
קטינקא, ברוך. מאז ועד הנה. הוצאת קרית ספר בע"מ, ירושלים, 1961, עמ' 287-290
אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. משרד הביטחון, 1997, עמ' 59-60
רשימות תושבים בחיפה, 1946 - ארכיון העמותה לתולדות חיפה.
התמונות של גיטה וטוביה דוניה הן מתוך הויקיפדיה
התמונות הצבעוניות צולמו על ידי
הבית הקדמי היה בן שתי קומות ולו גג רעפים, הבית שמאחוריו היה בית חד משפחתי, גם הוא בעל גג רעפים. שני הבתים נבלעו בצמחייה עבותה. לבתים אלו סיפורים לא מוכרים.
חורב 6 - חזית הפונה לרחוב מראה הבית מחזית מספר 4
לפי רשימת תושבים משנת 1939 עמנואל אלמן גר בביתו של בעל הבית ט. דוניה.
הדייר עמנואל אלמן היה בעלה של הגננת רחל אלמן. רבים מתושבי אחוזה הותיקים למדו בגן של רחל וזכרו גם את עמנואל ואת הגננת רחל, אך לא יכלו לתת פרטים נוספים על בני הזוג. בעל הבית טוביה דוניה, לעומת זאת, היה אזרח ידוע בחיפה, גם אם כי תקופת מגוריו בבית זה הייתה פרק קצר ובלתי מוכר בתולדותיה של אחוזה.
טוביה דוניה היה יליד ליטא 1877, שלמד בגרמניה הנדסת בניין, עלה לארץ ישראל בשנת 1906 והקים את ביתו בחיפה.
בשנת 1918 נישא לגיטה וייצמן ילידת 1887, פסנתרנית מהעיר מוטילה שליד פינסק ברוסיה, בתם של רחל לאה צ'מרינסקי ועוזר וייצמן, ואחותו של פרופסור חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה. גיטה קיבלה חינוך כללי ומוזיקלי בוארשה ובקייב ועלתה ארצה בשנת 1911.
טוביה דוניה פעל כתעשיין, כקבלן בניין וכפעיל ציבור בעירנו והיה ממקימי בית החרושת לשמן ולסבון "עתיד". הוא היה ממייסדי השכונה הדר הכרמל וחבר ועד השכונה, בנה בתים רבים ברחבי העיר, והוא זה שבנה את הבית הראשון ברחוב הרצל בשנות העשרים. טוביה חבר למהנדס ברוך קטינקא ויחד הקימו את חברת "אלבינה, דוניה וקטינקא, קבלנים לבניין בירושלים". בעודו גר בחיפה, בנה בתים מפוארים בירושלים, שהידועים בהם הם ימק"א (1926-1933), ומלון פאלאס (1928-1929).
גיטה ויצמן ייסדה עם אחרים את בית הספר למוסיקה, הנקרא היום קונסרבטוריום ע"ש "דוניה ויצמן" בחיפה. הזוג נכנס לגור בבית שברחוב חורב 6 באחוזה עם שתי בנותיהם, מיכל ורינה, בשנת 1937~, אך לא הם גרו בו זמן רב.
הבת רינה דוניה סיפרה שהייתה חברה ב"הגנה" בעת מגוריה באחוזה. תחנת איתות פעלה על גג בית הכנסת ברחוב סיני. רינה, שהייתה אז נערה צעירה, למדה איתות מורס והיא וחברותיה העבירו דו"חות והודעות מוצפנים, שאת משמעותם לא הבינה. בשנת 1938 השתתפה בקורס אלחוט ועבדה בתחנת האלחוט של ה"הגנה".
בשנת 1938, בזמן המרד הערבי, נסעו טוביה, אלבינה וקטינקא לנצרת. בדרך חזרה, מספר קטינקא, במבואות חיפה, נורו יריות. טוביה עצר את רכבו בתחנת המשטרה, בהניחו שזה מקום בטוח. שוטרים ביקשו אותו להסיע לבית החולים העירוני קצין משטרה ערבי שנפגע. בדרך לבית החולים נפגע טוביה מכדור שחדר לרכבו, וקטינקא ואלבינה הביאו את חברם טוביה לבית החולים הממשלתי האנגלי. הגיס יחיאל וייצמן התבקש לעזור ולהחיש רופא יהודי לבית החולים, אך בינתיים מת טוביה דוניה מפצעיו.
פחות משנה לאחר פטירתו של האב, האם גיטה, מיכל ורינה עזבו את הכרמל ועברו להתגורר בהדר ליד בית הסבתא רחל וייצמן. גיטה דוניה המשיכה לנהל את בית הספר למוסיקה.
מיכל דוניה שרתה בפלמ"ח והייתה אלחוטאית על ספינה במלחמת השחרור, שם הכירה את בעלה לעתיד, רב חובל שמואל מילה ברנר.
תמונתה של גיטה ויצמן ליד תמונה אחיה ותמונת אמה טוביה דוניה
ברשימת דיירים באחוזה מיוני 1946 נרשם פרנץ לוי כבעל הבית. הדיירים: עמנואל אלמן, שרה ואריה ברזל, בטי אלבוים, פרנץ לוי.
פרנץ לוי נולד ב-1903 באשוייגה, גרמניה. הוא עלה ארצה בשנת 1933 באמצעות תנועת "בלאו-וייס". את האם אווה מאי, ילידת 1912 המבורג, הכיר באמצעות ידידה משותפת. אווה מאי עלתה מגרמניה בשנת 1936 את לימודי המשפטים נאלצה להפסיק את לימודיה בגלל החוקים של הגרמנים. הוריה עלו ממש בדקה האחרונה בשנת 1939. המשפחה הגיעה להדר וגרה ברחוב ארלוזרוב פינת בר-גיורא. לדברי הבת עליזה לוי יקואל, הוריה קנו את הבית ברחוב חורב 6 בשנת 1941. היה זה ב"קצה העולם", לכן ההורים המשיכו לגור בהדר והשכירו את הבית. בשנת 1950 שכרו דירה ברחוב דישראלי 13 ועברו להתגורר שם.
הבנות עליזה עדנה ותמי למדו בבית הספר הריאלי. משפחת לוי גרה ברחוב דישראלי עד שנת 1956, אז נבנה הבית האחורי בחורב 6 ומשפחת לוי עברה לגור בו. לפרנץ לוי היה בית חרושת למוצרי גומי בדרך יוליוס סימון. שותפו בבית החרושת היה גיסו, ורנר ריטר. פרנץ לוי נפטר בשנת 1971. אווה מאי נפטרה בשנת 1997 היא גרה בבית עד שנה לפני מותה.
מודעת פרסומת משנת 1951
שני הבניינים שעמדו ברחוב חורב 6 נהרסו בקיץ 2006 והשטח נמכר. על המגרש הקדמי נבנה מבנה מסחרי בן שתי קומות ובמגרש האחורי נבנו דירות למגורים. הבנייה הסתיימה בקיץ 2007 ועד מהרה אוכלסו החנויות והדירות. הבתים הישנים שנהרסו נשכחו מהלב, אך אתם שותפים עתה לסיפורם.
חורב 6 שנת 2008
מקורות:
שיחות עם מיכל דוניה ברנר ועליזה לוי יקואל. שיחות עם השכנים, תושבי אחוזה הותיקים
מידע מהאינטרנט
קטינקא, ברוך. מאז ועד הנה. הוצאת קרית ספר בע"מ, ירושלים, 1961, עמ' 287-290
אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. משרד הביטחון, 1997, עמ' 59-60
רשימות תושבים בחיפה, 1946 - ארכיון העמותה לתולדות חיפה.
התמונות של גיטה וטוביה דוניה הן מתוך הויקיפדיה
התמונות הצבעוניות צולמו על ידי
Tagged under
רביעי, 24 פברואר 2010 00:00
הווי תושבי ביצת החולה 1938
בין האוצרות השונים שאנו מוצאים מפעם לפעם במחסן המדיה "גילינו" לאחרונה את אלבומו שובה הלב של אינג' זלמן גיחון (גרודמן) ז"ל "הווי תושבי ביצת החולה" המתעד את ביצת החולה בין השנים 1938-1944
אינג' גיחון ז"ל היה מנהל התחנות ההידרומטריות בליטני, חצבני, בניאס, דן, ירדן ואגן החולה. זהו אוסף תמונות קטן אך חשוב מאוד מבחינת התיעוד הויזואלי ותולדות אגם החולה. ראוי לציון שעבודת הצילום היפה והמקצועית של מר זלמן גיחון מעוררת הערכה גם בימינו אנו.
מספרי אינג' זלמן גיחון לתועלת הדורות הבאים...
התמונות באלבום נסרקו והועלו למערכת "המרכז למדיה דיגיטלית" בספריה ונגישות לקהל הרחב.
מרפאה למלחמה במלריה, החולה, 1938 במרכז ד"ר גדעון מר ז"ל.- רופא וחוקר ישראלי בעל שם עולמי שחקר את מחלת המלריה בארץ ישראל.
עובד המרפאה למלחמה במלריה בפעולה. החולה, 1938
לתמונות נוספות מהאוסף
הכנת הסקירה: אלכסנדרה וולוך-גרנדלבסקי
Tagged under
More...
שלישי, 09 פברואר 2010 00:00
תיירת בעירי - פרק י"ג: חורב 10 - חנות המכולת שהפכה למסעדה
ליד ביתה של משפחת מושין נמצא מבנה צנוע. בשנת 1936 מתקיימת כאן חנות המכולת של משפחת גינגולד. הבית נמצא כאן לפחות מאז שנת 1926, שנה בה הגיעה להתגורר בו משפחת שינפלד. זה היה, ונשאר עד עצם היום הזה, בית בן קומה אחת, מכוסה גג רעפים, אלא שדייריו התחלפו וכך גם עטיפתו החיצונית.
ראובן שינפלד נולד בעיירה פרומושיקה ברומניה בשנת 1894. בשנת 1910, בהיותו בן 16 עלה ארצה בגפו וברצונו להיות חקלאי, קנה משק במסחה. באותה שנה חזר לרומניה והעלה את הוריו משה וברכה סלומון שינפלד. המשפחה השתקעה במסחה, היא כפר תבור של ימינו. אשתו, רחל שכטר שינפלד, נולדה בשנת 1896 בזיכרון יעקב. היא הייתה בתם של ישראל שכטר, ממייסדי זיכרון, שהגיעו ארצה בשנת 1882, ואחת משנים עשר ילדים, שנולדו כולם בזיכרון יעקב.
רחל שכטר התארסה לראובן שינפלד בשנת 1917, "באותו ערב בו התורכים לקחו את אהרונסון לחקירה". לאחר הנישואין עבר הזוג לגור בכפר תבור, עבדו בחקלאות ושם נולדו ילדיהם ישראל (1920) ומינה (1922)..משפחת שינפלד עזבה את כפר תבור וקנתה מגרש ברחוב חורב 4. אך עד שהושלם ביתם החדש, התגוררו כאן, ברחוב חורב 10.
ראובן שינפלד, אביו של ישראל, פתח כאן מכולת לפרנסת המשפחה, ואילו המשפחה עצמה גרה מאחורי המכולת.
רחל וראובן שינפלד
ומדוע עזבה משפחת שינפלד את מסחה והגיעה עד לחיפה?
"בכרם של אבא", סיפר לי ישראל שינפלד, "היה שומר יהודי. פעם באו לכרם גנבים בדואים מהכפר ערב-א-צביח שבמורדות התבור. במשך האירוע השומר היהודי הרג בדואי. הערבים רצו נקמת דם, לא מהשומר היהודי, אלא מהבעלים - שינפלד. לכן אמרו ששינפלד הוא שהרג את הבדואי. ראובן שכר את שירותיו של עורך הדין הידוע ג'וזף, שהיה אחיו של דוב יוסף. ג'וזף הוציא את ראובן זכאי במשפט, כשהוכיח שהעדים סתרו אחד את השני. התאחדות האיכרים חשבה שבזה לא תם העניין והערבים עדיין יחפשו נקמת דם והחליטה שראובן חייב לעזוב את כפר תבור. כך הגיעו לחיפה".
עופרה, בתו של ישראל, הפנתה את תשומת לבי לכך שהסיפור המסקרן הזה מסופר ביתר פירוט בספר "ההתישבות בגליל התחתון":
"כפר תבור ב-1923.... כרמי הענבים החלו לשאת פרי, אך ביכורי הענבים מושכים אליהם את עיני השכנים החומדים וגורמים מיד לתקלה: ערבי מזבח שבא לגנוב בכרם, נהרג בירייה. הוא מקרה שינפלד ראובן, שגרם צרות הרבה למושבה המדולדלה בלאו הכי והצריך את השתתפות הסתדרות המושבות כולה. וכך היה המעשה. שומר טירון הרגיש בגנבים, ירה ופגע באחד מהם בכרמו של שייפלד. שינפלד נאסר. מצאו להם הזבח שעת-כושר להיפרע מהמושבה היהודית שכנתם. גם ממשלת המנדט נקטה דרך הפיוס כלפי שכנינו - מספר קרניאל (מכפר תבור) - ולא הגנב שבא לגנוב היה אשם... בהשתדלות כפר-תבור הוזמן עורך-הדין סמואל (ג'וזף) להגן על היהודי האסור, והוא דרש שתחילה תיעשה "סולחה" בין המושבה והזבח, ולאחר מכן יקבל עליו את ההגנה במשפט.
"סולחה" נעשתה כדת, לפי כל הדינים והמנהגים הכרוכים בה: פיצוי ראשון לקרובי החלל, ותשלומים לשיך בעד עקידת "הקשר", לצ'רקס בעד שומן לסעודה, וכו': לעדים (מן הערבים) לבעל הפונדק בטבריה, שכר האוהל בו נערכה הסולחה, קפה לערביות אשר בישלו וכו'. אכלו הקרואים המכובדים ועוד טרם נפרדו, כבר גנבו הבדואים את המחצלות, אשר ישבו עליהן האורחים. כי לא יראה בדווי רכוש זר ולא ישלח בו את ידו...
עתה בא תורו של סמואל להפתיע את בית הדין, וכפר תבור בנשיו ובזקניו נהר לטבריה לשמוע את פסק-הדין, אשר יוצא על בן-כפרם ראובן שינפלד. סמואל שתק כל זמן החקירה, אך בסופה קם ודרש להציג מחדש את מעשה-הרצח כמות שאירע בכרם: הגנבים באו והשומר יוצא לקראתם בנשקו - נאה ויפה... אך אם בא לקראתם וירה - מדוע נמצא הכדור בגבו של החלל ולא בחזהו?! אפשר חבריו הם שרצחוהו מאחור!... ההפתעה הייתה עצומה, ואם לא היה בה כדי חומר אשמה על עדי התביעה עצמם, אך ראובן שינפלד שוחרר גם בדין וזה היה עיקר. תיק שינפלד נסגר".
בעקבות המקרה ומחשש לנקמת דם, הגיעו ראובן ומשפחתו לאחוזת סמואל שבחיפה.
ישראל שינפלד סיפר לי שכאשר באו לגור באחוזה לא היו בתים נוספים ברחוב.
הרחוב לא היה סלול ולא היה לו שם. לאחוזה עלו בכרכרה עם שני סוסים מכיכר פריז, שכן תחבורה אחרת לא הייתה. כשהסתיימה בנייתו של הבית ברחוב חורב 4, עברה המשפחה לביתם החדש. את הבית והמכולת בחורב 10 מכרו למשפחת גינגולד.
רחוב חורב 10 עם סיום הבנייה רחוב חורב 10 שנת 1955
ברשימת התושבים משנת 1939 נרשם ששלמה גינגולד מתגורר אצל ש. פישר. שלמה ולאה גינגולד עלו ארצה בשנת 1933-34 מרומניה לאחר נישואיהם. זה היה ביתם השני באחוזה. בנם שבתאי, יליד 1935 היה אז ילד קטן. יחד ניהלו את המכולת במשך מספר שנים. שלמה גינגולד נפטר בשנת 1939 והשאיר את החנות בידי אשתו לאה. לאה נעזרה באחיה. לאחר עשר שנות אלמנות לאה נישאה ללבנשטיין, עמו המשיכה לנהל את המכולת.
הבן היחיד שבתאי היה החניך הראשון בגן הילדים של מרים סמולנק ברחוב חורב 16 (ראו פרק ט' - ביתם של יורדי הים), מרים הייתה גם השמרטפית של שבתאי בעת הצורך. היא סיפרה, ששבתאי נהג לעזור לאמו בחנות המכולת. דירתם של לאה ובנה הייתה מאחורי המכולת.
בשנת 1964 התקיימה כאן עדיין חנות המכולת, שכן בספר הטלפונים של חיפה משנה זו נרשם: גינגולד, מכולת, ל. לבנשטיין. לאה נפטרה בחיפה בשנת 1968.
תושבי אחוזה הותיקים סיפרו שמשפחת הרטמן גרה כאן זמן מה. הייתה להם מסעדה עממית כשרה שראשיתה ברחוב מאפו 4, ואחר כך בחורב 10.
למסעדה זו, כך סופר, היה מטבח וארבעה שולחנות... גד הילב, יורד הים מרחוב חורב 16, זכר את המסעדה של הרטמן. הוא ידע לספר על משפחה אדוקה, שגרה באותה כתובת. אחד החדרים שימש מסעדה וחדר אחר שימש כמטבח. אך מתי התקיימה כאן מסעדה, לא ידוע לי.
ברשימת חדרים באחוזה מיוני 1946 נרשם בעל הבית: אפרים ינקו. הדיירים הם" לאה גינגולד (1 חדר), אברהם נדלר וזאב וישליצקי (2 חדרים). לזאב ואירנה וישליצקי, סופר לי, הייתה כאן מכבסה. המשפחה גרה בחזית, במקום בו נמצאת כיום המסעדה היפנית, והמכבסה שלהם הייתה במרתף, מתחת לבית. לזוג היו שתי בנות: אסתר ונירה, ובן - חנוך היינץ (ש"היה אולי טיס במלחמת העולם הראשונה"). לדברי תושבת אחוזה הותיקה אביבית, הם היו שם כבר בשנת 1935. סופר גם שהבת הגדולה נירה נישאה לבריטי ועזבה את הארץ. זאב נפטר בשנת 1966, אירנה נפטרה בשנת 1971, והבן חנוך וישליצקי נפטר בשנת 1979. בשנות החמישים בנה ליבובסקי, קבלן ונהג אגד, בית בחצר האחורית של הבית. אשתו רחל גרה שם עד לפטירתה במרץ 2006
הבית הקדמי התכסה במעטה זכוכית ופרופילים של פלדה, ואכלס חנויות שונות לבגדים ולבני נשים, עם שמות לועזיים כגון "יונידרס","ווג" ו"אימג'", עד ששב לתפקד כבית לממכר מזון.
כיום מתקיימות בו שתי מסעדות, אחת בשם "שרימפסי" והשנייה בשם "טאטאמי", ביסטרו בר יפני. גג הרעפים הוותיק כמעט ולא נראה לעינם של העוברים ושבים, אך הוא עדיין מכסה את הבית, מציץ, ומנסה לשווא לצפות במתרחש ברחוב חורב הסואן.
חורב 10: שרימפסי וטאטאמי
מקורות:
הדני, עבר. ההתישבות בגליל התחתון: חמישים שנות קורותיה. הוצאת מסדר והתאחדות האיכרים בגליל התחתון [1955], ע' 473-474
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה. עיריית חיפה, האגף לתרבות, [חיפה], יוני 1995. עמ' 21
שיחות עם תושבי אחוזה הותיקים: ישראל שינפלד ז"ל, מינה שינפלד, מרים סמולנסק ז"ל, גד הילב ז"ל, אביבית פגי, עופרה ליבנה שבתאי גינגולד ואחרים.
התמונות של הבית בשחור לבן מובאות מתוך החוברת "אחוזת סר הררט סמואל, השנים הראשונות, 70 שנה לאחוזה". בעריכת ד"ר ד. אדם דביר, עיריית חיפה, יוני 1995.
תמונתם של רחל וראובן שינפלד מובאת מתוך הספר: ההתישבות בגליל העליון
נתונים מאתר "החברה קדישא" בחיפה.
רשימת חדרים באחוזה, העמותה לתולדות חיפה.
Tagged under
חמישי, 24 דצמבר 2009 00:00
תיירת בעירי - פרק י"א - חורב 14, 12. אמירה קהת
אני עומדת עם גבי ל"בית ארטן" שברחוב חורב 13, ומביטה על הבתים שמעבר לכביש.
בשנת 1936 ניצב במספר 14 בית חדש ולבן הנקרא "בית שולמית". הבית נבנה בסגנון בינלאומי, בקווים ישרים ונקיים, גג שטוח, וחלונות בצורת פס אנכי, המדגישים את חדר המדרגות ומחדירים אליו אור.
המרפסות העגולות האופייניות לסגנון ה"באוהאוס" נמצאות כאן בחזית האחורית השקטה של הבית, פונות לגינה. לבית כניסה מקורה בגגון, גם היא אופיינית לסגנון הבינלאומי. מימין הכניסה שלט: "בית שולמית".
בית שולמית, חורב 14 חזית קדמית, 2005 בית שולמית, חזית אחורית, 2005
ברשימת הדיירים של העירייה מיוני 1946 רשומים בנימין ושרה שמעונוביץ כבעלי הבית.
לפי רשימה זו, הדיירים שלהם היו אלברט הרץ (2 חדרים), ג'ורג' גוטמן (2 חדרים), ויהודה וולף (3 חדרים).
בנימין קרל שמעונוביץ, בעל הבית, התגורר בקומה העליונה עם אשתו שרה שולמית ועם בנם מיכאל. מגורים בקומה העליונה היו מועדפים באותה תקופה, גם בבתים ללא מעלית.
הוא היה יוצא פולין והיא יוצאת פינסק, בלארוס. קרל בנימין עבד בטכניון.
סופר לי שבנם יחידם המוכשר מיקי נפטר בגיל צעיר. שולמית לבית ארליק, הייתה אחותו של
פרופ' דוד ארליך, מנתח ידוע מרמב"ם. לאחר נדודים ברוסיה עלתה משפחתם ארצה בשנת 1924 והתיישבה בחיפה. פרופסור ארליך התפרסם בעיקר כמייסד הפקולטה לרפואה בטכניון וכמשתיל הכליה הראשון בארץ.
שרה שולמית בת בנימין נפטרה לפי נתוני החברה קדישא בחיפה בשנת 1976, ונראה שהיא זו שנתנה לבית את שמו. משפחת שמעונוביץ עברה מכאן, ובמקומם באו להתגורר בבית ג'ורג' ואלישבע אליזבט גוטמן.
ג'ורג' גוטמן היה עו"ד מכובד, שעבד אצל שופט עליון בגרמניה. הייתה לו פרקטיקה בהדר ברחוב שמריהו לוין 6. אלישבע וג'ורג' גוטמן עברו מכאן לבית הקטן שבחורב 30, אותו ביקרנו כבר בטיולנו (פרק ה').
משפחת גוטמן התיידדה מאד עם השכנים, לוי והרטה וולף. גוטמן ווולף היו שניהם ציונים אינטלקטואלים והיו להם נושאי שיחה רבים. חנה וולף קציר זוכרת שיחות ארוכות שניהלו השניים, כאשר ישבו יחד במקלט, בזמן ההפצצה האווירית האיטלקית על חיפה.
משפחת וולף גרה במשך שנים רבות בקומה האמצעית של בית שולמית. לוי וולף נולד ב-1889, נישא להרטה גרדנאור, עלה עם משפחתו ארצה והשתקע בחיפה ב-1934.
לוי וולף למד הוראה בגרמניה, והיה פעיל בתנועת נוער ציונית. מוצאו היה מגבול הולנד-גרמניה והוא החשיב עצמו ספרדי טהור. מראה פניו העיד על כך, סיפרה בתו חנה. לוי וולף הוזמן ע"י ד"ר ארתור בירם לנהל את סניף בית הספר הריאלי באחוזה בשנת 1938, יחד עם המורים יוסף שוחט ושלמה ארשבסקי.
לוי וולף היה מנהל וגם מורה לאנגלית. לשכונת אחוזה הגיע בשנת 1937, כשחנכו את הכיתות בסניף אחוזה.
דיירות באחוזה, שמר וולף היה המורה שלהן, סיפרו שמר וולף היה אדם דתי והוא זועזע מכך שבתו חנה עברה לגור בקיבוץ. לוי וולף נפטר אחרי מחלה קצרה בשנת 1947, כאשר המשפחה גרה ברחוב חורב 14. שרה וולף בת אסתר ויוסף נפטרה בשנת 1948. הבת חנה וולף קציר מתגוררת בקיבוץ וכתבה ספר על משפחתה.
בדירה התחתונה התגורר קרול בלוך עם אשתו. חנה זוכרת שאמה, גברת גוטמן וגברת בלוך היו בנות אותו גיל.
בבית זה התגוררה משפחה נוספת. עדינה ואהרון מלץ עלו ארצה באביב 1925 מלבוב, פולין, עם בנם יעקב, שנולד באוקטובר 1923.
המשפחה התגוררה בחיפה עד שנת 1940. אהרון מלץ היה ראש ועד אחוזה וזכה לכינוי "המוכתר". בבית הכנסת "אליהו הנביא" ברחוב סיני ניתן לראות שלט לזכרו: חיים אהרון ב"ר בנימין מלץ, נ' כסלו תש"ד. (1943). אשתו עדינה בת חיה ושרגא נפטרה בשנת 1956 בחיפה. המשפחה התגוררה בבית כעשרים שנה.
בנם היחיד יעקב מלץ היה ילד מוכשר. ש"קפץ" כתה וניגן בכינור, סיפרה בת כיתתו. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הריאלי, למד משפטים והיה חבר ב"הגנה". יעקב הפך עורך דין בשנת 1948. הוא שרת במשטרת ישראל, עבד במשרד עורכי דין, היה מרצה באוניברסיטה העברית, שימש כמבקר המדינה ולימים התמנה כשופט בית המשפט העליון.
ברשימת התושבים של עיריית חיפה משנת 1939 נמצא גם שמו של המורה יהודה אנדור, דייר בבית בלוך. ומה זוכרים תלמידיו? שניגן בכינור והיה רך לב. התלמידים ניצלו זאת ועשו מעשי קונדס בזמן השיעורים...
רחוב חורב 12, 1946. הבית הקטן עומד על מגרש גדול, מוקף עצים
ומאחוריו בוסתן, גם היום
הבית ברחוב חורב 12 הוא, בשנת 1936, בית קטן, הניצב על מגרש גדול של 1,300 מ"ר. בשנת 1938 רכשו את הבית ואת המגרש שמואל וצילה מושין. שמואל היה יליד ליטא 1881 וצילה שטיינברג הייתה ילידת סוכובלה, פולין. השניים נפגשו באודסה כאשר היו עוד ילדים בשנת 1884, בעת ששתי משפחותיהם עלו יחד ארצה.
שמואל התגורר בחיפה משנת 1919. את ילדותו העביר בירושלים, שם אחרי גלגולים רבים, נישא לצילה. יחד הגיעו לחיפה וקנו בית מוכן על המגרש הגדול ברחוב חורב 12. הבית היה בעל גג שטוח, בן קומה אחת מצד הרחוב, ושתי קומות מצדו האחורי. מאחורי הבית היה גן גדול, ושמואל נטע וטיפח בו גן של עצי שזיפים, לימונים ושקדים. השטח הפנוי מאחורי הבית הגיע עד רחוב סמולנסקין, שהיה עדיין ריק מתושבים באותה עת. שמואל עבד במפעלי יציקה במפרץ אצל קלמנר, כמהנדס מכני ראשי.
בשנת 1930 הואשם שמואל מושין על ידי המשטרה הבריטית בכך שהזמין מאוסטריה קופות ברזל, בהן הוטמן נשק עבור ה"הגנה". בקופות אלו אכן התגלו רובי מאוזר, כדורים ואקדחים. בעקבות פרשת הכספות נעצר שמואל מושין ע"י הבריטים, ישב במעצר, הערבים הטילו חרם על חנותו, העסק פשט את הרגל, והמשפחה נדדה לתורכיה לשבור שבר. מאוחר יותר חזרו ארצה. בחיפה יסד שמואל יחד עם שמעון רוקח שותפות למכירת ציוד חקלאי, חומרי בניין ומתכות באזור כיכר פריז של ימינו. שמואל מושין נפטר בשנת 1964, וצילה נפטרה בשנת 1974.
רחוב חורב 12, 2005 בית קטן מוקף עצים רחוב חורב 12, 2005 הקומה התחתונה מוזנחת
בשנת 1955 בנו שניים מילדיהם של שמואל וצילה מושין, שלמית וקלמן, קומה שנייה לבית ועברו להתגורר בו. שולמית מושין רטנר הייתה ילידת ירושלים 1911, שנישאה למהנדס אלכסנדר רטנר.
לימים הייתה מורה למלאכה בבית הספר הריאלי באחוזה. אלכסנדר רטנר, יליד 1904, בקאו גרוזיה, עלה לישראל כבר בשנת 1922 והתיישב בחיפה. הוא עבד בבניין לצד לימודי הנדסה באחד המחזורים הראשונים בטכניון, פתח משרד במרכז המסחרי החדש בעיר ועבד גם בחברת "עמידר". בזיכרונותיו הוא מספר על עבודתו בצד אדריכלים ידועים כמו יוחנן רטנר וזוג האדריכלים בנימין אוראל ויחזקאל זוהר.
אלכסנדר רטנר עמד בראש ארגון חברי ה"הגנה" בעיר חיפה. אמנו אותו בשימוש בנשק, כשאת האקדח לצורך פירוק והרכבה היה מקבל ישירות ממפקדת העיר, רוזה כהן. לאחר האימון רטנר היה מחזיר לרוזה את האקדח. סופר שבזמן חיפושים האקדח הוחבא במיטת בנה הפעוט של רוזה. בזמן המאורעות נשלח אלכסנדר רטנר להגנת שכונת ארד-אל-יהוד. הוא נקרא להכין קבוצה שתצא להגנת שכונת חליסה המותקפת. אלכסנדר רטנר נפטר בשת 1978 ושולמית נפטרה בשנת 1997
קלמן מושין, בנם של צילה ושמואל מושין, נולד ב-1915 במצרים. קלמן למד באוניברסיטה האמריקנית בבירות מסחר. בחיפה עבד כמהנדס ייצור ב"דשנים וחומרים כימיים" וגם במפעל בנשר. אשתו אווה ויינשטיין ילידת 1922 נולדה באולבוץ, בחבל הסודטים בצ'כיה, עלתה עם הוריה ארצה בשנת 1940. הנאצים שכבשו את צ'כוסלובקיה נתנו לאביה פאול ויינשטיין לצאת מאירופה, כיוון שהייתה לו מדלית הצטיינות ממלחמת העולם ה-I מהצבא האוסטרו-הונגרי. קלמן נפטר באפריל 2007 ואווה בסוף שנת 2008.
בדירות של האחים קלמן ושלומית מושין מתגוררת ועובדת כיום נועה, העוסקת במלאכת יד, שפתחה בקומה השנייה "עולם יצירה". הגישה לקומה זו היא במדרגות חיצוניות. ילדים וגם מבוגרים מוצאים את דרכם למקום זה, בלי להכיר את סיפורם של הדיירים הישנים, שולמית וקלמן לבית מושין. הקומה התחתונה, ביתם המקורי של שמואל וצילה מושין - מוזנחת.
הבית ברחוב חורב 14 משמש בשנת 2009 למסחר, ולא מתגוררות בו משפחות. שלטים התלויים עליו מצביעים על העסקים השונים המתקיימים בו. הייתה כאן חנות "פסנתרים", בה תיקנו גם גיטרות וכינורות, "ניו סאונד - גיטרות, קלידים הגברה", חברת תווך "מוניטין אחוזה", "גאיה מחשבים" ו"דוכסית", חנות לשמלות כלה, המתקיימת בו עדיין. השמלות נראות מזהירות בלובנן, עומדות וצופות בעוברים ושבים ברחוב חורב ומחכות לחתן המתמהמה. מהרו להביט בבתים אלו, שגורלם כבר נחרץ והם נדונו לכליה.
ב-15 במאי 2009 התפרסמה ידיעה במקומון החיפני "כלבו", שבישרה על "הפקדת תוכנית להקמת שני מבנים וקומת מסחר משותפת, למרות החריגה מהגובה המרבי... לאחר שהוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה אישרה אותה". מדובר בשני בתים בחורב 12 וחורב 14.
מקורות:
קציר, חנה (לבית וולף:) שרשרת זהב, מערכת קיבוץ דליה, תל-אביב, 1999
ספרן, יאיר. "מעשה בכספות". חיפה: ביטאון העמותה לתולדות חיפה , 2: 21-22, 2005
המידע על משפחת מושין הגיע בחלק מאתר "ראשון" באינטרנט וכן מראיון עם נחמן רטנר בשנת 2005. כמו כן, מזיכרונותיו של אלכסנדר רטנר, שהודפסו ע"ג דפים ונמצאו בביתו הישן, וכן מספרו של צדוק אשל "מערכות ההגנה בחיפה", משרד הביטחון, 1998. עמ' 34, 72, 102-103.
שיחות עם דיירי אחוזה הותיקים: מרים סמולנסק , חנה וולף, מרים פורגס, מינה שיינפלד, אליהו רוזנצוייג, מיקי בהם
אתר הקבורה של החברה קדישא בחיפה, באינטרנט
המרפסות העגולות האופייניות לסגנון ה"באוהאוס" נמצאות כאן בחזית האחורית השקטה של הבית, פונות לגינה. לבית כניסה מקורה בגגון, גם היא אופיינית לסגנון הבינלאומי. מימין הכניסה שלט: "בית שולמית".
בית שולמית, חורב 14 חזית קדמית, 2005 בית שולמית, חזית אחורית, 2005
ברשימת הדיירים של העירייה מיוני 1946 רשומים בנימין ושרה שמעונוביץ כבעלי הבית.
לפי רשימה זו, הדיירים שלהם היו אלברט הרץ (2 חדרים), ג'ורג' גוטמן (2 חדרים), ויהודה וולף (3 חדרים).
בנימין קרל שמעונוביץ, בעל הבית, התגורר בקומה העליונה עם אשתו שרה שולמית ועם בנם מיכאל. מגורים בקומה העליונה היו מועדפים באותה תקופה, גם בבתים ללא מעלית.
הוא היה יוצא פולין והיא יוצאת פינסק, בלארוס. קרל בנימין עבד בטכניון.
סופר לי שבנם יחידם המוכשר מיקי נפטר בגיל צעיר. שולמית לבית ארליק, הייתה אחותו של
פרופ' דוד ארליך, מנתח ידוע מרמב"ם. לאחר נדודים ברוסיה עלתה משפחתם ארצה בשנת 1924 והתיישבה בחיפה. פרופסור ארליך התפרסם בעיקר כמייסד הפקולטה לרפואה בטכניון וכמשתיל הכליה הראשון בארץ.
שרה שולמית בת בנימין נפטרה לפי נתוני החברה קדישא בחיפה בשנת 1976, ונראה שהיא זו שנתנה לבית את שמו. משפחת שמעונוביץ עברה מכאן, ובמקומם באו להתגורר בבית ג'ורג' ואלישבע אליזבט גוטמן.
ג'ורג' גוטמן היה עו"ד מכובד, שעבד אצל שופט עליון בגרמניה. הייתה לו פרקטיקה בהדר ברחוב שמריהו לוין 6. אלישבע וג'ורג' גוטמן עברו מכאן לבית הקטן שבחורב 30, אותו ביקרנו כבר בטיולנו (פרק ה').
משפחת גוטמן התיידדה מאד עם השכנים, לוי והרטה וולף. גוטמן ווולף היו שניהם ציונים אינטלקטואלים והיו להם נושאי שיחה רבים. חנה וולף קציר זוכרת שיחות ארוכות שניהלו השניים, כאשר ישבו יחד במקלט, בזמן ההפצצה האווירית האיטלקית על חיפה.
משפחת וולף גרה במשך שנים רבות בקומה האמצעית של בית שולמית. לוי וולף נולד ב-1889, נישא להרטה גרדנאור, עלה עם משפחתו ארצה והשתקע בחיפה ב-1934.
לוי וולף למד הוראה בגרמניה, והיה פעיל בתנועת נוער ציונית. מוצאו היה מגבול הולנד-גרמניה והוא החשיב עצמו ספרדי טהור. מראה פניו העיד על כך, סיפרה בתו חנה. לוי וולף הוזמן ע"י ד"ר ארתור בירם לנהל את סניף בית הספר הריאלי באחוזה בשנת 1938, יחד עם המורים יוסף שוחט ושלמה ארשבסקי.
לוי וולף היה מנהל וגם מורה לאנגלית. לשכונת אחוזה הגיע בשנת 1937, כשחנכו את הכיתות בסניף אחוזה.
דיירות באחוזה, שמר וולף היה המורה שלהן, סיפרו שמר וולף היה אדם דתי והוא זועזע מכך שבתו חנה עברה לגור בקיבוץ. לוי וולף נפטר אחרי מחלה קצרה בשנת 1947, כאשר המשפחה גרה ברחוב חורב 14. שרה וולף בת אסתר ויוסף נפטרה בשנת 1948. הבת חנה וולף קציר מתגוררת בקיבוץ וכתבה ספר על משפחתה.
בדירה התחתונה התגורר קרול בלוך עם אשתו. חנה זוכרת שאמה, גברת גוטמן וגברת בלוך היו בנות אותו גיל.
בבית זה התגוררה משפחה נוספת. עדינה ואהרון מלץ עלו ארצה באביב 1925 מלבוב, פולין, עם בנם יעקב, שנולד באוקטובר 1923.
המשפחה התגוררה בחיפה עד שנת 1940. אהרון מלץ היה ראש ועד אחוזה וזכה לכינוי "המוכתר". בבית הכנסת "אליהו הנביא" ברחוב סיני ניתן לראות שלט לזכרו: חיים אהרון ב"ר בנימין מלץ, נ' כסלו תש"ד. (1943). אשתו עדינה בת חיה ושרגא נפטרה בשנת 1956 בחיפה. המשפחה התגוררה בבית כעשרים שנה.
בנם היחיד יעקב מלץ היה ילד מוכשר. ש"קפץ" כתה וניגן בכינור, סיפרה בת כיתתו. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הריאלי, למד משפטים והיה חבר ב"הגנה". יעקב הפך עורך דין בשנת 1948. הוא שרת במשטרת ישראל, עבד במשרד עורכי דין, היה מרצה באוניברסיטה העברית, שימש כמבקר המדינה ולימים התמנה כשופט בית המשפט העליון.
ברשימת התושבים של עיריית חיפה משנת 1939 נמצא גם שמו של המורה יהודה אנדור, דייר בבית בלוך. ומה זוכרים תלמידיו? שניגן בכינור והיה רך לב. התלמידים ניצלו זאת ועשו מעשי קונדס בזמן השיעורים...
רחוב חורב 12, 1946. הבית הקטן עומד על מגרש גדול, מוקף עצים
ומאחוריו בוסתן, גם היום
הבית ברחוב חורב 12 הוא, בשנת 1936, בית קטן, הניצב על מגרש גדול של 1,300 מ"ר. בשנת 1938 רכשו את הבית ואת המגרש שמואל וצילה מושין. שמואל היה יליד ליטא 1881 וצילה שטיינברג הייתה ילידת סוכובלה, פולין. השניים נפגשו באודסה כאשר היו עוד ילדים בשנת 1884, בעת ששתי משפחותיהם עלו יחד ארצה.
שמואל התגורר בחיפה משנת 1919. את ילדותו העביר בירושלים, שם אחרי גלגולים רבים, נישא לצילה. יחד הגיעו לחיפה וקנו בית מוכן על המגרש הגדול ברחוב חורב 12. הבית היה בעל גג שטוח, בן קומה אחת מצד הרחוב, ושתי קומות מצדו האחורי. מאחורי הבית היה גן גדול, ושמואל נטע וטיפח בו גן של עצי שזיפים, לימונים ושקדים. השטח הפנוי מאחורי הבית הגיע עד רחוב סמולנסקין, שהיה עדיין ריק מתושבים באותה עת. שמואל עבד במפעלי יציקה במפרץ אצל קלמנר, כמהנדס מכני ראשי.
בשנת 1930 הואשם שמואל מושין על ידי המשטרה הבריטית בכך שהזמין מאוסטריה קופות ברזל, בהן הוטמן נשק עבור ה"הגנה". בקופות אלו אכן התגלו רובי מאוזר, כדורים ואקדחים. בעקבות פרשת הכספות נעצר שמואל מושין ע"י הבריטים, ישב במעצר, הערבים הטילו חרם על חנותו, העסק פשט את הרגל, והמשפחה נדדה לתורכיה לשבור שבר. מאוחר יותר חזרו ארצה. בחיפה יסד שמואל יחד עם שמעון רוקח שותפות למכירת ציוד חקלאי, חומרי בניין ומתכות באזור כיכר פריז של ימינו. שמואל מושין נפטר בשנת 1964, וצילה נפטרה בשנת 1974.
רחוב חורב 12, 2005 בית קטן מוקף עצים רחוב חורב 12, 2005 הקומה התחתונה מוזנחת
בשנת 1955 בנו שניים מילדיהם של שמואל וצילה מושין, שלמית וקלמן, קומה שנייה לבית ועברו להתגורר בו. שולמית מושין רטנר הייתה ילידת ירושלים 1911, שנישאה למהנדס אלכסנדר רטנר.
לימים הייתה מורה למלאכה בבית הספר הריאלי באחוזה. אלכסנדר רטנר, יליד 1904, בקאו גרוזיה, עלה לישראל כבר בשנת 1922 והתיישב בחיפה. הוא עבד בבניין לצד לימודי הנדסה באחד המחזורים הראשונים בטכניון, פתח משרד במרכז המסחרי החדש בעיר ועבד גם בחברת "עמידר". בזיכרונותיו הוא מספר על עבודתו בצד אדריכלים ידועים כמו יוחנן רטנר וזוג האדריכלים בנימין אוראל ויחזקאל זוהר.
אלכסנדר רטנר עמד בראש ארגון חברי ה"הגנה" בעיר חיפה. אמנו אותו בשימוש בנשק, כשאת האקדח לצורך פירוק והרכבה היה מקבל ישירות ממפקדת העיר, רוזה כהן. לאחר האימון רטנר היה מחזיר לרוזה את האקדח. סופר שבזמן חיפושים האקדח הוחבא במיטת בנה הפעוט של רוזה. בזמן המאורעות נשלח אלכסנדר רטנר להגנת שכונת ארד-אל-יהוד. הוא נקרא להכין קבוצה שתצא להגנת שכונת חליסה המותקפת. אלכסנדר רטנר נפטר בשת 1978 ושולמית נפטרה בשנת 1997
קלמן מושין, בנם של צילה ושמואל מושין, נולד ב-1915 במצרים. קלמן למד באוניברסיטה האמריקנית בבירות מסחר. בחיפה עבד כמהנדס ייצור ב"דשנים וחומרים כימיים" וגם במפעל בנשר. אשתו אווה ויינשטיין ילידת 1922 נולדה באולבוץ, בחבל הסודטים בצ'כיה, עלתה עם הוריה ארצה בשנת 1940. הנאצים שכבשו את צ'כוסלובקיה נתנו לאביה פאול ויינשטיין לצאת מאירופה, כיוון שהייתה לו מדלית הצטיינות ממלחמת העולם ה-I מהצבא האוסטרו-הונגרי. קלמן נפטר באפריל 2007 ואווה בסוף שנת 2008.
בדירות של האחים קלמן ושלומית מושין מתגוררת ועובדת כיום נועה, העוסקת במלאכת יד, שפתחה בקומה השנייה "עולם יצירה". הגישה לקומה זו היא במדרגות חיצוניות. ילדים וגם מבוגרים מוצאים את דרכם למקום זה, בלי להכיר את סיפורם של הדיירים הישנים, שולמית וקלמן לבית מושין. הקומה התחתונה, ביתם המקורי של שמואל וצילה מושין - מוזנחת.
הבית ברחוב חורב 14 משמש בשנת 2009 למסחר, ולא מתגוררות בו משפחות. שלטים התלויים עליו מצביעים על העסקים השונים המתקיימים בו. הייתה כאן חנות "פסנתרים", בה תיקנו גם גיטרות וכינורות, "ניו סאונד - גיטרות, קלידים הגברה", חברת תווך "מוניטין אחוזה", "גאיה מחשבים" ו"דוכסית", חנות לשמלות כלה, המתקיימת בו עדיין. השמלות נראות מזהירות בלובנן, עומדות וצופות בעוברים ושבים ברחוב חורב ומחכות לחתן המתמהמה. מהרו להביט בבתים אלו, שגורלם כבר נחרץ והם נדונו לכליה.
ב-15 במאי 2009 התפרסמה ידיעה במקומון החיפני "כלבו", שבישרה על "הפקדת תוכנית להקמת שני מבנים וקומת מסחר משותפת, למרות החריגה מהגובה המרבי... לאחר שהוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה אישרה אותה". מדובר בשני בתים בחורב 12 וחורב 14.
מקורות:
קציר, חנה (לבית וולף:) שרשרת זהב, מערכת קיבוץ דליה, תל-אביב, 1999
ספרן, יאיר. "מעשה בכספות". חיפה: ביטאון העמותה לתולדות חיפה , 2: 21-22, 2005
המידע על משפחת מושין הגיע בחלק מאתר "ראשון" באינטרנט וכן מראיון עם נחמן רטנר בשנת 2005. כמו כן, מזיכרונותיו של אלכסנדר רטנר, שהודפסו ע"ג דפים ונמצאו בביתו הישן, וכן מספרו של צדוק אשל "מערכות ההגנה בחיפה", משרד הביטחון, 1998. עמ' 34, 72, 102-103.
שיחות עם דיירי אחוזה הותיקים: מרים סמולנסק , חנה וולף, מרים פורגס, מינה שיינפלד, אליהו רוזנצוייג, מיקי בהם
אתר הקבורה של החברה קדישא בחיפה, באינטרנט
Tagged under
רביעי, 02 דצמבר 2009 00:00
חוויה בספריה- על סדנאות הורים וילדים בספריית הילדים
לחצו למצגת תמונות מן הסדנא
פורסם לראשונה: דצמבר 2009
לאחרונה נערכו באוסף ספרי הילדים שבספריה שתי סדנאות ייחודיות להורים ולילדים:
הסדנאות מיועדות לילדים בגילאי גן חובה וכיתה א' שאינם שולטים עדיין בכתיבה ובקריאה, ומתמקדות בספרי מידע מאוירים לילדים בנושאים שונים כמו גוף האדם, חיות או כלי תחבורה. בעזרת הספרים, כל ילד יוצר כעין יומן על עצמו ועל העדפותיו האישיות, אותו הוא "כורך" לספר בסוף הפעילות ולוקח איתו.
אוסף ספרית הילדים נראה קטן יחסית לשאר הספריה, אך מכיל עושר בלתי נדלה של ספרים לילדים ולנוער.כבר כשהילדים נכנסים לספריה- הם מרגישים "בבית"- חולצים נעליים, מתפרקדים על השטיח והכריות ושוקעים בספרים.
קשה לתאר את ההתרגשות והסקרנות שספרי המידע המאוירים העשירים בתמונות צבעוניות ופלסטיות מעוררים בילדים, ההנאה החושית והחווייתית שלהם היא מוקד הפעילות שלנו- לגרות את הילדים לחקור, לדפדף, ו"לקרוא" בספרים, מבלי שיידעו בהכרח לקרוא.
מטרות הסדנא הן:
1. לאפשר לילדים מפגש ראשוני ובלתי אמצעי עם ספרים בנושאים שונים שקרובים ללבם שאותם ניתן "לקרוא" גם דרך התמונות והצילומים.
2. לחשוף את הילדים לעושר ומגוון של ספרים מסוגים שונים, כזה שאינו בנמצא ונגיש בחיי היום יום שלהם בבית וגם לא בגנים או בבתי הספר.
3. להעניק חוויה מעשירה ויצירתית ותוך כדי כך לשווק את הספריה על ספריה כמקום מהנה וכייפי.
תגובות ההורים על הסדנא היו נלהבות: "מדליק", "כיף גדול", "חוויה יצירתית", "יוזמה נהדרת", "היה נפלא, הילדים רוצים המשך", "כל הכבוד על הרעיון וההשקעה".
ואילו הילדים- המשיכו עוד ועוד לדפדף, לעיין, לצבוע ולגזור, והתקשו להיפרד מהספרים...
הכנת הסקירה: יסמין אלעד ותמי צוק
Tagged under
שלישי, 10 נובמבר 2009 00:00
פרויקט סידור המחסן ובדיקת המצאי שבו
לצד פעילות שוטפת של רכישה, קטלוג ומיון ספרים חדשים, משקיעה מחלקת השירותים הטכניים, בשנתיים האחרונות ואילך מאמצים כבירים בסידור המחסן ובדיקת הספרים שהתקבלו כתרומות המאוחסנים בו.
מספר פעמים בשבוע מועלות עגלות מלאות בספרים הנבדקות על ידי ספרני השירותים הטכניים אשר מחליטים על פי הקריטריונים הנהוגים בספריה ועל פי שיקול דעתם, אילו ספרים יקוטלגו ויוכנסו לספריה ואילו ספרים יועברו כתרומות לספריות וגופים שונים בארץ ובחוץ לארץ.
כמי שמטפל בספרים בשפה העברית (ובדומה לפריטים בלועזית) אנו רואים חשיבות רבה בבדיקת המצאי אשר אוחסן במחסן, מאחר ומרבית הפריטים אשר נבדקים מוכנסים לאוסף הספריה ומעשירים את האוסף בתחומי המחקר השונים.
מרבית הספרים בשפה העברית אשר נבדקים, מוכנסים לאוסף כעותק שני, לפי כללי הכנסת עותקים נוספים לספריה ולאור מספר רב של השאלות הפריט.
חלק נכבד מהספרים המועלים מהמחסן מתווספים לאוסף השמורים כעותקים נוספים מאחר והם מהווים קריאת חובה לקורסים שונים.
מספר לא קטן של ספרים מוכנס לספריית הנדירים לאור מצבם הפיסי הרגיש ולאור העובדה שאינם נמצאים בספריות אחרות בארץ, גם לא בספריה הלאומית בירושלים. לעיתים אנו מוצאים עותק נוסף אשר מתווסף לאוסף, מאחר והעותק הראשון אבד.
במהלך תהליך בדיקת המצאי במחסן, אנו נתקלים מפעם לפעם בספרים שהם בבחינת "אוצר" לספריה.
ספרים אלו הם בחזקת נכס צאן ברזל ומהווים נדבך חשוב במחקר היסטורי או סוציולוגי עבור החוקר או משתמש הקצה אשר חוקר או בודק תופעות והלכי רוח בתקופה מסוימת או מדינה מסוימת.
בדרך זו, אנו מעשירים את אוסף הספריה ואגב כך, לומדים עד כמה האוסף בספריה עשיר ומגוון.
כאמור, הספרים אשר לא נקלטים לאוסף הספריה וקיימים כבר בספרייתנו במספר עותקים או שמספר ההשאלות שלהם בחמש השנים האחרונות נמוך מאוד, מועברים כתרומה לספריות וגופים שונים בארץ ובחוץ לארץ, כדוגמת משלוח של כ-150 ארגזים אשר הועבר לאוניברסיטה בסין לפני זמן מה.
בנוסף ארגזי ספרים נוספים של ספרי עיון בלועזית במגוון תחומי מחקר ומאות ספרי קריאה נמסרו לספריות אחרות בארץ, ביניהן: המחלקה האונקולוגית בבית-החולים רמב"ם, שכונת חליסה, בתי סהר עבור פליטים אפריקנים עצורים, מכללות ובתי ספר באזור חיפה והצפון.
בדרך זו, ספריית אוניברסיטת חיפה משתפת פעולה עם מוסדות אחרים, מעשירה ספריות של גופים שונים ומיישמת תהליך של בדיקת מצאי, הכנסת פריטים לאוסף ודילולו.
הכנת הסקירה: ערן גולדנברג
מספר פעמים בשבוע מועלות עגלות מלאות בספרים הנבדקות על ידי ספרני השירותים הטכניים אשר מחליטים על פי הקריטריונים הנהוגים בספריה ועל פי שיקול דעתם, אילו ספרים יקוטלגו ויוכנסו לספריה ואילו ספרים יועברו כתרומות לספריות וגופים שונים בארץ ובחוץ לארץ.
כמי שמטפל בספרים בשפה העברית (ובדומה לפריטים בלועזית) אנו רואים חשיבות רבה בבדיקת המצאי אשר אוחסן במחסן, מאחר ומרבית הפריטים אשר נבדקים מוכנסים לאוסף הספריה ומעשירים את האוסף בתחומי המחקר השונים.
מרבית הספרים בשפה העברית אשר נבדקים, מוכנסים לאוסף כעותק שני, לפי כללי הכנסת עותקים נוספים לספריה ולאור מספר רב של השאלות הפריט.
חלק נכבד מהספרים המועלים מהמחסן מתווספים לאוסף השמורים כעותקים נוספים מאחר והם מהווים קריאת חובה לקורסים שונים.
מספר לא קטן של ספרים מוכנס לספריית הנדירים לאור מצבם הפיסי הרגיש ולאור העובדה שאינם נמצאים בספריות אחרות בארץ, גם לא בספריה הלאומית בירושלים. לעיתים אנו מוצאים עותק נוסף אשר מתווסף לאוסף, מאחר והעותק הראשון אבד.
במהלך תהליך בדיקת המצאי במחסן, אנו נתקלים מפעם לפעם בספרים שהם בבחינת "אוצר" לספריה.
ספרים אלו הם בחזקת נכס צאן ברזל ומהווים נדבך חשוב במחקר היסטורי או סוציולוגי עבור החוקר או משתמש הקצה אשר חוקר או בודק תופעות והלכי רוח בתקופה מסוימת או מדינה מסוימת.
בדרך זו, אנו מעשירים את אוסף הספריה ואגב כך, לומדים עד כמה האוסף בספריה עשיר ומגוון.
כאמור, הספרים אשר לא נקלטים לאוסף הספריה וקיימים כבר בספרייתנו במספר עותקים או שמספר ההשאלות שלהם בחמש השנים האחרונות נמוך מאוד, מועברים כתרומה לספריות וגופים שונים בארץ ובחוץ לארץ, כדוגמת משלוח של כ-150 ארגזים אשר הועבר לאוניברסיטה בסין לפני זמן מה.
בנוסף ארגזי ספרים נוספים של ספרי עיון בלועזית במגוון תחומי מחקר ומאות ספרי קריאה נמסרו לספריות אחרות בארץ, ביניהן: המחלקה האונקולוגית בבית-החולים רמב"ם, שכונת חליסה, בתי סהר עבור פליטים אפריקנים עצורים, מכללות ובתי ספר באזור חיפה והצפון.
בדרך זו, ספריית אוניברסיטת חיפה משתפת פעולה עם מוסדות אחרים, מעשירה ספריות של גופים שונים ומיישמת תהליך של בדיקת מצאי, הכנסת פריטים לאוסף ודילולו.
הכנת הסקירה: ערן גולדנברג
Tagged under