רעייתו: רז נירה, גימלאית האוניברסיטה.

בן אפרים ובלומה רייזנר. נולד ביום י"ד בכסלו תש"ד (11.12.1943) במושב בית-שערים שבעמק יזרעאל.
ילדותו עברה עליו בתקופת מלחמת הקוממיות.
בבית-שערים למד את לימודיו היסודיים ובקרית-טבעון - את התיכוניים. תחילה ביקש אלחנן ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל, אך כשהחליט ללמוד בתיכון שבטבעון עשה זאת ברצינות האופיינית לו.

עוד משחר נעוריו התבלטו בו שתי תכונות עיקריות: רצינות ויסודיות. כל עבודה שעשה במשק היתה טבועה בחותם התכונות הללו. היתה בו מזיגה מופלאה של רצון עז ורצינות מצד אחד ושל הומור, שמחת חיים ושובבות נעורים מצד שני. לצה"ל גויס באוגוסט 1962 ושירת בחיל האוויר כנווט במטוס הווטור. בהתלהבות של יצירה ניגש לעניין זה. קרא חומר על הטיס בחוברות ובספרים, וביסודיות רבה הגה ולמד את המקצוע. ואכן כמה מאושר היה כאשר עבר את הבדיקות והמבחנים בהצלחה ונתקבל לקורס טיס. לאחר מכן, כאשר נפצע בידו מרובה ציד שהיה ברשותו - עבר לקורס נווטים.

הוריו אמנם לא היו מאושרים בכך, אבל הם לא ניסו לעכב בעדו מפני שידעו מה נחושה החלטתו ללכת בדרך זו. לא קלה הייתה דרכו בחיל האוויר ומלאה היתה אימונים מפרכים ולימודים רבים.

אלחנן קיבל הכל ברוח טובה. בזמן שהיה בקורס הנווטים פקד אותו משבר נפשי ובימים ההם פניו לא היו כתמול שלשום. התחיל לחשוב ולתהות על אדם ואלהים וזמן מה התעניין גם בדת. אך עד מהרה התגבר על המשבר הזה ושקע בלימודים בכל להט נפשו.
חיל רב עשה בקורס אשר גמר בהצטיינות, ובמסדר-הכנפיים היה החניך המצטיין ולאחר מכן הגיע לדרגת סגן. באותה תקופה מצא גם את אשרו בחיים והכיר את אשתו לעתיד, נירה לבית שמחוני מנהלל. אחרי שהתחתנו הקימו את ביתם סמוך לכפר ההורים. מאז התהדקו עוד יותר הקשרים עם המשפחה. הימים היו אז ימי מתח של תקריות-גבול, אך כל אימת שיכול הופיע עם חיוכו הטוב בעיניים.

הוא ידע שהוריו חרדים לו ובביקוריו היה מרגיע אותם. בימים שקדמו למלחמת ששת הימים, כאשר היה חשש מפני המפציצים המצרים, היה אומר: "אל תדאג, אבא, הם לא יגיעו הנה".
כך התנהלו חייו עד יום ו', כ"ח במרחשון תשכ"ח (1.12.1967). ההורים חיכו לו ולנירה כדרכם מדי שבוע. אך אז, במלחמת ההתשה נפל עם מטוסו למימי מפרץ סואץ.

הניח את נירה בהיריונה ולאחר נפלו נולד לו בן, אביעד. מאחר שגופתו לא נמצאה הוקמה לזכרו מצבה בחלקת הנעדרים אשר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים ואף בבית הקברות ביישובו - בית שערים. משפחתו הוציאה חוברת לזכרו בשם "אלחנן".

למד באוניברסיטת חיפה

רון, אביאל אלוף משנה בצה"ל ומנכ"ל המרכז למיפוי ישראל. חתן פרס ביטחון ישראל. 
אביאל נולד בשכונת הדר בחיפה, למד בבית הספר הריאלי ובמחזור הראשון של תיכון עירוני ה' ופעל בתנועת הצופים. בשנת 1966 התגייס לחיל התותחנים ולחם במלחמת ששת הימים כחייל בשירות סדיר ובמלחמת ההתשה כקצין. בשנים 1970 - 1974 למד לימודי גאודזיה בטכניון ובשנים 1976 - 1978 עבד באיראן. בשובו לישראל הוא התגייס בשנית לשירות קבע בצה"ל.

במסגרת שירותו היה אביאל שותף לפיתוח תורת לחימה ייחודית שהפכה את האגד הארטילרי למרכז אש אוגדתי. תחת פיקודו של האלוף ישראל טל הוא היה שותף גם לפיתוח תותח מתנייע ולתכנון מרכבה 3.

מאוחר יותר הוא היה מעורב גם בפיתוח תותח בקוטר 120 מ"מ, לשימוש בטנקי מרכבה, עליו הוא זכה עם צוותו מהתעשייה הצבאית בפרס ביטחון ישראל (1998).
במהלך שירותו הצבאי הושאל אביאל לעבודה במרכז למיפוי ישראל ולאחר סיום שירותו (בדרגת אלוף משנה) הוא התמנה, בשנת 1994, למנהל המרכז. בתקופתו בתפקיד הוקמה מערכת מידע גאוגרפי לאומי בה רוכזו כלל הנתונים הגאוגרפיים לשימוש משרדי הממשלה. כמו כן החל המרכז לעשות שימוש במערכות ניווט לווייניות לצרכי מיפוי והוקם באוניברסיטת חיפה הארכיון הלאומי למפות ולתצלומי אוויר. באמצעות נתוני המרכז קודמו על ידו תכניות מערכתיות לחיזוי רעידות אדמה ולמלחמה בתאונות הדרכים. אביאל עמד גם בראש הוועדה לקביעת קו המים העליון של הכנרת.
ב-31 במרץ 2002 שהה אביאל עם משפחתו במסעדת "מצה" בחיפה ונהרג במהלך פיגוע טרור. שני ילדיו, ענת ועופר, נהרגו גם הם. רעייתו, כרמית, נפצעה קשה.
אביאל היה חובב רכיבת אופניים ועל על שם בני המשפחה נקרא חניון "שבילי רון" להליכה ולרכיבה באופניים. כמו כן נקראה על שמו צעדת "לוחמי האש" של חיל התותחנים

באוניברסיטת חיפה הוצא לזכרו הקובץ: "מחקרים בארץ ישראל - ספר אביאל רון" ומוקדשת לזכרו פינת הנצחה בספרייה בחדר לימודים אזורים.

אשתו: שרה שור, עובדת אוניברסיטה.

עמוס, בן רחל ויצחק, נולד ביום ג' בתמוז תש"ח (13.7.1948), בקיבוץ גבת, ונקרא כך על שמו של חבר הקיבוץ, עמוס, שנפל בדיוק בשעת הולדתו בקרבות מלחמת הקוממיות.
הוריו, שהתגוררו בקיבוץ רק באופן זמני, עברו לחיפה, שם קבעו את משכנם בבית ערבי נטוש.
עמוס היה מאושר מאוד בבית הגדול והמוזר הזה, ובדרך כלל היה מאושר; בעל מזג טוב היה כל ימי חייו. בחיפה למד בבית-הספר היסודי "צפרירים", שם רכש ידידים רבים, שליוו אותו עד דרכו האחרונה.

הוא היה חבר בתנועת הנוער "המחנות העולים", השתתף בפעולות הספורט של אגודת "הפועל", ועסק בבניית דגמי מטוסים לפי ההוראות שבחוברות של חיל האוויר.
מאחר שהיה בעל כישרון טכני מילדותו, נרשם ללימודים בבית-הספר התיכון-מקצועי על-שם שפרינצק. לאחר שתי שנות לימוד החל ללמוד בפנימייה הצבאית של חיל החימוש שבצריפין.
הוא השתלם במקצוע חשמלאות רכב, בו עסק אחר כך במסגרת שירותו הצבאי. לא פעם, כאשר הזכיר את התקופה בפנימייה, נהג לומר: "היו אלו שנות חיי היפות ביותר". ואמנם, המסגרת הצבאית תאמה את אופיו: הוא היה חברותי כדי לחיות בתנאי פנימייה, ועם זאת היה ממושמע ומוכן לציית לפקודות. עמוס גויס לצה"ל בראשית פברואר1966 חשמלאי רכב קרבי משוריין.
יחד עם גדודו עבר את מלחמת ששת הימים, ובמלחמת ההתשה שירת כאיש צוות טכני במעוזים שעל שפת התעלה. בגדודו נחשב ל"החשמלאי" בצוות החימוש, ועם זאת רצה תמיד להיות בצוות תותח, בסוללה, ולא במפקדה. "היו לו ידי זהב", סיפרו מפקדיו.

"הוא אהב לעבוד והיה פותר תמיד את כל הבעיות בטנק". בתעודת השחרור נאמר "בעל מקצוע מעולה, חייל מסור ואחראי. ביצע את המוטל עליו ביעילות וברצון". בראשית פברואר 1969 סיים את שירות החובה, אך עוד בתקופת שירותו, החל ללמוד לבחינות הבגרות. הוא שאף להתקדם בחייו ולזכות בתואר אקדמי, ולשם כך היה זקוק לתעודת הבגרות, שלא ניתנה לו במסגרת הפנימייה.
עמוס למד בערב ובבקרים עבד בתעשייה הצבאית כמבקר איכות. "בכל הקשור לתפקידו", סיפרו חבריו, "היה עמוס קפדן ולא ידע פשרות. הוא בדק כל מוצר ביסודיות ולא הותיר דבר לספק. ביחסי אנוש נהג כבוד בכולם, היה חביב ודאג לא לפגוע באיש". בשנים ההן, שהיו מלאות עיסוקים, נשא לאישה את שרה חברתו מילדות וברבות הימים נולדה לזוג בת, שקראו שמה גלית.
סיפרה אשתו: "בשביל גלית תמיד היה לו פנאי. היא, הדומה לו כל כך, הייתה אהבת נפשו. לעמי היה חיוך תמיד על שפתיו. הכל לקח בקלות, וכשאני דאגתי, הוא צחק. לעתים היה חוזר מהעבודה בעינים אדומות מרוב עייפות, אך ישב ללמוד".

אכן, עמוס היה עקשן. הוא רצה להגיע להישגים בחיים בעודו צעיר. כפי שאמר: "כשאזדקן לא אוכל ליהנות מכל זה". העומס הכבד לא מנע בעדו מלהמשיך ולשמור על יחסי החברות ההדוקים עם ידידיו משכבר הימים. תמיד היה מרכז החברה; הוא ידע לצחוק, להשתובב ולהשרות סביבו מצב רוח עליז. "אי אפשר להיזכר בעמוס אלא מתוך חיוך", אמרו חבריו.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה עמוס בביתו. הוא "ישב על מחטים", וניסה ללא הרף להתקשר למשרד של הגדוד.
כאשר סוף סוף הגיע האוטובוס לאוספו, לא התגבר על זעמו וצעק על מפיץ הצווים: "עכשיו באים?! המלחמה התחילה כבר בשתיים!". כמעט לא הספיק לומר שלום, חטף את המזוודה ורץ לאוטובוס.

ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), חצתה יחידתו את התעלה. למחרת, ביום כ"ג בתשרי תשל"ד(19.10.1973), בשדה התעופה של דוור-סואר, פגע פגז קטלני בצוות המצטיין של סוללה ג' ועמוס נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה, השאיר אחריו אישה ובת, אב ואם. דיין: "עמוס היה חייל מסור וחבר מצוין. הוא היה אהוד על הכל". הצבאית לזכר נופליה כמו כן פורסמה רשימה לזכרו בחוברת שהוציא לאור גדוד מס' 5 להנצחת נופליו.