למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה ובחוג לסטטיסטיקה.

יעקב (קוצ'י, יענקלה), בן יפה ויצחק, נולד ביום כ"א בשבט תש"י (8.2.1950) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי בעתלית והמשיך בגימנסיה על-שם ביאליק בחיפה.
יעקב היה תלמיד טוב וממושמע. מורהו בבית-הספר התיכון מספר כי "היה מקמץ בדברים ויודע לתמצת את רעיונותיו. דעותיו היו פסקניות ותמיד עמד על דעתו. הוא העמיק חשוב, חקר וחיפש, ונמשך אל הדברים שבהיגיון".
היו בו התמדה, חריצות, דייקנות, קפדנות, סבלנות ותבונת כפיים. הוא שקד על תחביבו - בניית דגמי מטוסים, מסוקים ודאונים, וקרא הרבה בביטאון חיל-האוויר, להעמיק את ידיעותיו בנושאי התעופה, שכן עוד מימי ילדותו נשא את לבו להיות טייס.

בימי נעוריו נמנה עם חברי תנועת "הנוער העובד והלומד" והרבה לטייל בארץ. את שעות הפנאי הקדיש לספורט, שחה ושיחק בכדורגל. יעקב היה חברותי מאוד, קל להתיידד, אהב לבלות, לרקוד וליהנות במסיבות רעים. הוא היה בעל חוש הומור, עליז ושמח ואוהב לצחוק. כפעם בפעם שיעשע את ידידיו במעשי קונדס. טוב לב היה, אוהב לעזור לזולת, אוהב שלום ומבקש את דרך הפשרה והוויתור. את הוריו אהב אהבה עזה ורחש להם כבוד רב.

יעקב גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1968, והתנדב לשרת בחיל-האוויר. הוא החל להשתלם בקורס טיס, אך נאלץ להפסיק. אחר כך הוצב לחיל השריון ונשלח להשתלם בקורס חובשים. מפקדו מספר עליו ש"התבלט בהתנהגותו, הן כאדם והן כחייל, היה מסור לתפקידו ובעל ידע מקצועי רב". מפקדיו העניקו לו את "אות השירות המבצעי".

אחרי ששוחרר מהשירות הסדיר, נתקבל יעקב לאוניברסיטת חיפה ולמד בחוג לכלכלה ולסטטיסטיקה. בימים שלמד באוניברסיטה של חיפה נשא את חברתו נאוה לאישה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יעקב בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. בקרב שנערך ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) בציר "אורחה", על שפתה המערבית של תעלת סואץ, פגע פגז בזחל"ם של יעקב והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה, הורים ואחות. בתו, מיכל, נולדה לאחר מותו. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
רופא הגדוד סיפר עליו: "יעקב ידע לעשות את מלאכתו במסירות רבה ומתוך דאגה רבה לשלום הבחורים. בשדה הקרב ניכרו מסירות נפשו וחום לבו. הוא שמר על שלוות נפש גם בימים הקשים של המלחמה ועל פניו חיוך נוסך ביטחון. במהלך הקרב, תוך לחימה בקו הראשון, נפגע הכלי שלו והוא נהרג. לי אבד חבר אהוב וחובש מסור".

יחידתו הוציאה לאור חוברת לזכר הנופלים, ויעקב בתוכם.

למד באוניברסיטת חיפה בחוג להיסטוריה של המזה"ת.

בן רבקה ודב, ניצולי שואה, נולד ביום ב' בתמוז תשי"ז (1.7.1957) בחיפה. יצחק למד בבית-הספר היסודי "מעלות הנביאים" ובבית-הספר התיכון עירוני ה' בחיפה. הוא הצטיין בלימודיו ובלט בכשרונותיו.

שנים אחדות היה יצחק חבר בתנועת "הצופים", ואחר-כך היה פעיל בגדנ"ע ובפעילויות התנדבותיות, כמו המשמר האזרחי, ובעבודה בבסיס מזון של צה"ל. הוא נהג גם לעזור לחבריו, שלמדו איתו בכיתה.
יצחק התגייס לצה"ל באוקטובר 1975. הוא קיווה להיות כתב-צבאי, אך למורת רוחו שובץ במשטרה הצבאית. הוא עבר קורס שוטרים, קורס חוקרים בוחנים וקורס סמלים. מפקדיו, שהעריכו מאוד את חריצותו ואת כישוריו, הציעו לו להמשיך ולשרת בצבא הקבע, אך לאחר לבטים החליט יצחק להשתחרר ולהמשיך בלימודים אקדמיים.

שלוש שנים למד יצחק לתואר ראשון בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, כשבליבו האמונה בצורך להכיר היטב את שכנינו ואת המרחב שבו אנו חיים.

הוא למד בחריצות, וסיים בהצטיינות את לימודיו. יצחק המשיך ללמוד לתואר שני, ואף התקבל לעבודה באוניברסיטה כעוזר-הוראה. במהלך לימודיו השתלם יצחק בצורה אינטנסיבית בשפות אזוריות, כמו ערבית ותורכית, אך למד גם צרפתית ואנגלית ואף חשב להשתלם בשפה היידית, שבה מצא עניין מיוחד.

אחת מעבודותיו הטובות, על הקהילה הערבית בחיפה בתקופת המנדט, פורסמה לאחר נפילתו (1983) בהוצאת אוניברסיטת חיפה, המרכז היהודי-ערבי והמכון לחקר המזרח התיכון.
הישגיו בלימודים היו גבוהים הודות לחריפות שכלו, שקדנותו והתמדתו. לצד זה התבלט יצחק בהיותו נעים-הליכות, צנוע, ישר-דרך, מסור למשפחתו ולחוג ידידיו.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל, נקרא יצחק לשירות מילואים. חמישה שבועות הוא שירת באיזור צור. באוקטובר 1982, נקרא יצחק שוב לשירות מילואים בבית הממשל הצבאי בצור.
ביום כ"ה בחשוון תשמ"ג (11.11.1982) מצא יצחק את מותו בין עשרות חיילים נוספים, כשהתמוטט בית-הממשל והוא בן 25 שנים. הוא השאיר אחריו הורים ואח.

לאחר מותו, הועלה יצחק לדרגת רס"ל. הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.
כתב עליו מפקד יחידתו: "יצחק שירת במצ"ח החל בשנת 1974, והתבלט עוד בתחילת דרכו כבחור פיקח, אחראי, מהימן ומסור. בכל התפקידים שמילא הוא גילה חריצות, יעילות, יוזמה, ששימשו דוגמה ומופת. מפקדיו ייעדוהו לגדולות ואף הפצירו בו להמשיך בשירות קבע, אך עם כל אהבתו לצה"ל ולאחר לבטים ביקש להשתחרר, כדי ללמוד ולהתקדם, אך המשיך לתרום מניסיונו בשירות המילואים של היחידה. הוא התנדב לכל משימה וביצע את תפקידיו מעל ומעבר לחובתו, והוערך על-ידי מפקדיו וחבריו כחוקר מעולה וכחבר נאמן. במבצע שלום-הגליל היה יצחק בכוח הראשון שגויס ושירת באיזור צור, תוך הקרבה ובלא ליאות. הוא נקרא לשרת שנית באיזור, שם נפל. מותו ורוחו ישמשו לנו מורה דרך ולאורם נחנך את חוקרינו הצעירים".

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה וראיית חשבון.

יעקב, בן חנה ושמואל, נולד ביום כ"ח בסיון תש"ו (27.6.1946) בחיפה. הוא למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "יבנה" בקרית אתא, ואחרי-כן המשיך ולמד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים. יעקב, שכונה בפי חבריו ינקל'ה, היה דמות של מנהיג מילדותו. הוא חונך באווירה דתית מובהקת ובעת לימודיו בישיבה באה לידי ביטוי אהבתו הרבה לדת וכן יכולתו המצוינת בלימודים העיוניים.

כל ימי ילדותו ונעוריו היה יעקב חבר בתנועת "בני עקיבא", וברבות הימים היה למדריך ומארגן סניף בה. מלבד כושר המנהיגות שניחן בו, נתברך גם בחכמת חיים, בתבונה, בזריזות מפתיעה, ובעיקר, בדחף עצום לעשות. היה לו כישרון מיוחד לקשור קשרי ידידות עם אנשים, מכרים וזרים.

הוא היה עניו, ולא ראה במעשים יוצאי-דופן שעשה דבר מיוחד שראוי לספר עליו. כך לא הסכים לתאר את פעולותיו במלחמת ששת הימים לפני כתב "מערכות" שרצה לראיינו. כשסיים את לימודיו בישיבה התיכונית, למד תקופה קצרה בישיבה הגבוהה "כרם דיבנה". לימודי קודש אלה העמיקו את מטענו הרוחני והדתי והדבר סייע לו להתמודד בהצלחה עם בעיות שונות בתחום הדת, שנתקל בהן בעת שירותו הצבאי. בראיון לטלוויזיה שנערך עמו במלחמת יום-הכיפורים, וששודר לאחר נופלו, תיאר יעקב את הרגשתו כמפקד צעיר בשריון וכבחור דתי בים של אש.
יעקב גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1964 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות הטנק ובקורס למפקדי טנקים.
מאחר שעשה חיל בשירותו ביחידת שריון נשלח לקורס קצינים ואחרי-כן השתלם בקורס לקציני שריון. לאחר סיום הקורסים הוצב בבית-הספר לשריון כמדריך בקורס למפקדי טנקים. בתפקידו זה העריכו מפקדו כקצין בעל נתונים טובים. הוא עמד לסיים את שירותו הסדיר לפני מלחמת ששת הימים, אך בגלל הכוננות המשיך לשרת ומונה סמ"פ בגדוד מאולתר של בית-הספר לשריון, שלחם בסיני. ביום הראשון למלחמה נפצע המ"פ ויעקב נתמנה למלא את מקומו.
הוא מילא את תפקיד המ"פ בהצלחה רבה, ומפקדו ציין שהוא הצטיין בקרבות, והעריכו כקצין אמיץ ויוזם, מנהיג הנותן דוגמה אישית, שופע החלטיות ונאמנות. על דבקותו במטרה והתעלותו בקרב הוענק לו ציון לשבח מטעם אלוף פיקוד הדרום.
לאחר שסיים את שירותו הסדיר, הוצב למילואים בגדוד שריון כמ"מ טנקים. לאחר שהשתלם בקורס מ"פים שריון, הוצב בגדוד אחר כסמ"פ טנקים. לאחר שהשתלם בקורס סיור מתקדם, מונה מ"פ טנקים והועלה לדרגת סרן. יעקב אהב את הצבא ורצה לבחור בו כדרך חיים, אך מסיבות שלא היו תלויות בו, נאלץ לוותר על כך.
לאחר שסיים את שירותו הסדיר, נשא אישה והחל ללמוד כלכלה וראיית חשבון באוניברסיטת חיפה. יחד עם הלימודים עבד כמורה בעכו, אחרי-כן עבד כמזכיר במשרד הסעד בעכו ומשנת 1969 עבד במשרד הביטחון בקרית מוצקין, כמנהל אדמיניסטרטיבי. גם בלימודים וגם בעבודתו הצליח.

כן היה פעיל בחוגי הצעירים של המפד"ל. הוא סיים את לימודיו לקראת התואר ב"א, אך התואר הוענק לו רק לאחר מותו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה יעקב בבית-הכנסת ליד עמוד התפילה, שכן שימש כשליח ציבור. 
מיד אחרי שהתייצב ביחידתו, נשלח בראש פלוגת טנקים, שיצאה לקו הראשון ברמת-הגולן, כדי להשתתף בבלימת הכוחות הסוריים. בקרב שהתחולל ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) באזור תל-ענתר, כשפיקד על פלוגתו והוא חשוף בצריח, נפגע יעקב מפגז ונהרג.

הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית אתא. השאיר אחריו אישה ושני בנים, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן והוענק לו "עיטור המופת" על גילוי אומץ-לב הראוי לשמש מופת. וזה תיאור המעשה:
"עם פרוץ הקרבות שימש רס"נ יעקב קליין ז"ל כמפקד פלוגת-טנקים, שנלחמה ברמת-הגולן. ב7- באוקטובר 1973 נפגע הטנק שלו והחל לבעור. רס"נ יעקב קליין ז"ל נפצע, אולם בקור-רוח הצליח גם לחלץ את התותחן, שנפגע קשה. לאחר שכיבה את הדלקה, פונה לבי"ח, וכבר למחרת "ברח" משם וחזר ליחידתו. ב-19 באוקטובר 1973, בעת ההתקפה וכיבוש "תל-ענתר", נפגע אחד הטנקים בפלוגתו של רס"נ יעקב קליין ז"ל והחל לבעור. רס"נ קליין ז"ל קפץ מהטנק שלו, כיבה את הדלקה וחילץ את הצוות. מאוחר יותר נהרג. במעשיו אלה גילה אומץ-לב, תושייה, קור-רוח ודבקות במשימה למופת".

ברשימה "בדרך אל דמשק" כתב אריה חשביה על עלילותיו ולחימתו המיוחדת.