למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה וראיית חשבון.

יעקב, בן חנה ושמואל, נולד ביום כ"ח בסיון תש"ו (27.6.1946) בחיפה. הוא למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "יבנה" בקרית אתא, ואחרי-כן המשיך ולמד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים. יעקב, שכונה בפי חבריו ינקל'ה, היה דמות של מנהיג מילדותו. הוא חונך באווירה דתית מובהקת ובעת לימודיו בישיבה באה לידי ביטוי אהבתו הרבה לדת וכן יכולתו המצוינת בלימודים העיוניים.

כל ימי ילדותו ונעוריו היה יעקב חבר בתנועת "בני עקיבא", וברבות הימים היה למדריך ומארגן סניף בה. מלבד כושר המנהיגות שניחן בו, נתברך גם בחכמת חיים, בתבונה, בזריזות מפתיעה, ובעיקר, בדחף עצום לעשות. היה לו כישרון מיוחד לקשור קשרי ידידות עם אנשים, מכרים וזרים.

הוא היה עניו, ולא ראה במעשים יוצאי-דופן שעשה דבר מיוחד שראוי לספר עליו. כך לא הסכים לתאר את פעולותיו במלחמת ששת הימים לפני כתב "מערכות" שרצה לראיינו. כשסיים את לימודיו בישיבה התיכונית, למד תקופה קצרה בישיבה הגבוהה "כרם דיבנה". לימודי קודש אלה העמיקו את מטענו הרוחני והדתי והדבר סייע לו להתמודד בהצלחה עם בעיות שונות בתחום הדת, שנתקל בהן בעת שירותו הצבאי. בראיון לטלוויזיה שנערך עמו במלחמת יום-הכיפורים, וששודר לאחר נופלו, תיאר יעקב את הרגשתו כמפקד צעיר בשריון וכבחור דתי בים של אש.
יעקב גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1964 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות הטנק ובקורס למפקדי טנקים.
מאחר שעשה חיל בשירותו ביחידת שריון נשלח לקורס קצינים ואחרי-כן השתלם בקורס לקציני שריון. לאחר סיום הקורסים הוצב בבית-הספר לשריון כמדריך בקורס למפקדי טנקים. בתפקידו זה העריכו מפקדו כקצין בעל נתונים טובים. הוא עמד לסיים את שירותו הסדיר לפני מלחמת ששת הימים, אך בגלל הכוננות המשיך לשרת ומונה סמ"פ בגדוד מאולתר של בית-הספר לשריון, שלחם בסיני. ביום הראשון למלחמה נפצע המ"פ ויעקב נתמנה למלא את מקומו.
הוא מילא את תפקיד המ"פ בהצלחה רבה, ומפקדו ציין שהוא הצטיין בקרבות, והעריכו כקצין אמיץ ויוזם, מנהיג הנותן דוגמה אישית, שופע החלטיות ונאמנות. על דבקותו במטרה והתעלותו בקרב הוענק לו ציון לשבח מטעם אלוף פיקוד הדרום.
לאחר שסיים את שירותו הסדיר, הוצב למילואים בגדוד שריון כמ"מ טנקים. לאחר שהשתלם בקורס מ"פים שריון, הוצב בגדוד אחר כסמ"פ טנקים. לאחר שהשתלם בקורס סיור מתקדם, מונה מ"פ טנקים והועלה לדרגת סרן. יעקב אהב את הצבא ורצה לבחור בו כדרך חיים, אך מסיבות שלא היו תלויות בו, נאלץ לוותר על כך.
לאחר שסיים את שירותו הסדיר, נשא אישה והחל ללמוד כלכלה וראיית חשבון באוניברסיטת חיפה. יחד עם הלימודים עבד כמורה בעכו, אחרי-כן עבד כמזכיר במשרד הסעד בעכו ומשנת 1969 עבד במשרד הביטחון בקרית מוצקין, כמנהל אדמיניסטרטיבי. גם בלימודים וגם בעבודתו הצליח.

כן היה פעיל בחוגי הצעירים של המפד"ל. הוא סיים את לימודיו לקראת התואר ב"א, אך התואר הוענק לו רק לאחר מותו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה יעקב בבית-הכנסת ליד עמוד התפילה, שכן שימש כשליח ציבור. 
מיד אחרי שהתייצב ביחידתו, נשלח בראש פלוגת טנקים, שיצאה לקו הראשון ברמת-הגולן, כדי להשתתף בבלימת הכוחות הסוריים. בקרב שהתחולל ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) באזור תל-ענתר, כשפיקד על פלוגתו והוא חשוף בצריח, נפגע יעקב מפגז ונהרג.

הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית אתא. השאיר אחריו אישה ושני בנים, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן והוענק לו "עיטור המופת" על גילוי אומץ-לב הראוי לשמש מופת. וזה תיאור המעשה:
"עם פרוץ הקרבות שימש רס"נ יעקב קליין ז"ל כמפקד פלוגת-טנקים, שנלחמה ברמת-הגולן. ב7- באוקטובר 1973 נפגע הטנק שלו והחל לבעור. רס"נ יעקב קליין ז"ל נפצע, אולם בקור-רוח הצליח גם לחלץ את התותחן, שנפגע קשה. לאחר שכיבה את הדלקה, פונה לבי"ח, וכבר למחרת "ברח" משם וחזר ליחידתו. ב-19 באוקטובר 1973, בעת ההתקפה וכיבוש "תל-ענתר", נפגע אחד הטנקים בפלוגתו של רס"נ יעקב קליין ז"ל והחל לבעור. רס"נ קליין ז"ל קפץ מהטנק שלו, כיבה את הדלקה וחילץ את הצוות. מאוחר יותר נהרג. במעשיו אלה גילה אומץ-לב, תושייה, קור-רוח ודבקות במשימה למופת".

ברשימה "בדרך אל דמשק" כתב אריה חשביה על עלילותיו ולחימתו המיוחדת.

למד במכללה לבטחון לאומי ובאוניברסיטת חיפה.

בן ורדה ומיכאל, ממייסדי קיבוץ גבת וממקימי קיבוץ יפעת (ב'פילוג' 1955) בעמק יזרעאל. חגי נולד ביום ג' באייר תשי"א (9.5.1951) בקיבוץ לאחר שלוש אחיותיו: ניצה, לאה ויעל ועל לידתו בישרו במסיבת חג העצמאות בקיבוץ ומכאן שמו חגי, על השמחה הכפולה. חגי נודע כילד חביב, חרוץ, דייקן ועיקש. הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון האזורי 'העמק המערבי' בקיבוץ יפעת במגמה ביולוגית, תוך אהבה והצטינות בפיסיקה. חגי ניגן בחליל צד והדריך שנתיים בקן הנוער העובד והלומד במגדל העמק. עד גיוסו עבד בענף הלול, שבחר בו בעיקר בשל הצוות החרוץ והמגובש, שרובו נפל במערכות ישראל.

בשלהי אוקטובר 1969 גויס חגי לשירות חובה בצה"ל. הוא התנדב לקורס-טיס, סיים אותו בהצלחה במגמת מסוקים, קיבל דרגת קצונה והוצב בטייסת אנפה. בנובמבר 1971 נכווה חגי באורח קשה בתאונת מסוק, עבר סידרת ניתוחים, שיקם עצמו במאמץ ובעקשנות ושב לטייסת. בחודש מרס 1973 נישא לחברתו דורית והם הרחיבו את המשפחה בהולדת שני ילדיהם, נמרוד וניצן.
חגי היה לאב גאה, אוהב ללא גבולות ומעריץ את ילדיו והקדיש כל שעה פנויה לבילוי במחיצתם.

הוא האמין שפיתוח עניין משותף עם כל ילד תורם להעמקת הקשר וכך עשה, בטיסנאות עם נמרוד ובסרטים עם ניצן. הוא חיבב סרטים, שירים עבריים, ספרים, טיולים, ריצה ואוכל משובח. בשנת 1974 הוסמך חגי ושירת כמדריך בבית-הספר לטיסה בבסיס חצרים. לאחר שתי תקופות בטייסת עבר הסבה למסוקים כבדים ('יסעורים') בטייסת יסעורים.
לאחר ששימש ראש צוות תכנון בתלס"מ, נקרא לשמש סמ"ט ב' בטייסת יסעורים. הוא קודם לתפקיד סמ"ט א', ובשלהי 1982 מונה ראש מדור מבצעים בענף מבצעים בחיל האוויר.
בקיץ 1983 יצא חגי עם משפחתו ללימודים בארצות-הברית, הוא למד בקולג' של חיל האוויר האמריקני באלבמה וסיים לימודי תואר ראשון באוניברסיטת אובורן. המשפחה שבה ארצה וחגי התקדם בסולם הדרגות. לפני שהועלה לדרגת סגן-אלוף כתב מפקדו, "בתפקידו האחרון שירת כרמ"ד מבצעים. ביצע תפקידו בצורה מקצועית, אחראית ומסורה".
בקיץ 1984 התמנה חגי מפקד טייסת יסעורים, עליה פיקד בהצטיינות שנתיים ובקיץ 1986 התמנה מפקד טייסת אחרת, עליה פיקד בהצטיינות שלוש שנים, במהלכן זכתה הטייסת במירב פרסי בטיחות הטיסה והשתתפה בפעילות מבצעית ענפה.

חגי זכה לתכנן, לבצע ולהוביל את הטייסת בפעילות מבצעית שרובה חסויה עד עצם היום הזה והדמיון דל מלתארה. במסגרת זו זכה לשתף פעולה עם עילית הכוחות המבצעיים בצבא והיה אהוב ונערץ על-ידיהם "מהחייל ועד לגנרל". חגי אהב אותם אהבת אמת, הרגיש אחריות רבה לביטחונם והעריץ את מקצועיותם ונכונותם. כך נרקמה חברות נפלאה שעקבותיה נותרו עד עצם היום הזה.
בחוות-הדעת על טייסים בתפקידי פיקוד כתבו מפקדיו: "חגי, קצין ברמה גבוהה, יסודי ומקצועי. בעל כושר חשיבה וניתוח מצוינים. נהג בנועם הליכות מחד וביד חזקה מאידך. דמות סמכותית, מקדם את הטייסת בדגשים הנכונים, בעל פוטנציאל לתפקידי פיקוד, מהימן וממושמע". בחודש מרס 1990, במהלך לימודיו במכללה לביטחון לאומי, ניתן אישורו של שר הביטחון למינויו של חגי לסגן מפקד בסיס תל נוף בדרגת אלוף משנה.

ביום כ"ח בניסן תש"ן (22.4.1990) נפל חגי בעת מילוי תפקידו. שני מסוקי 'יסעור' טסו בטיסת אימונים באזור מבוא שילה. המסוק המובל התנגש במסוקו של חגי. בתאונה זו נספו עוד שישה אנשי צוות, מכונאים מוטסים וטייסים.
חגי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. בן שלושים-ותשע היה בנופלו. הותיר אחריו רעיה - דורית, בן - נמרוד, בת - ניצן, שלוש אחיות - ניצה, לאה ויעל, ואח - אסף.
לאחר מותו הועלה חגי לדרגת אלוף-משנה בידי הרמטכ"ל רא"ל אהוד ברק ומפקד חיל האוויר האלוף הרצל בודינגר. חגי, שהיה לפני ומעל הכול אדם מופלא, אב ורע, הונצח כך על-ידי בני משפחתו בחדר הנצחה בבית המשפחה ביבנה ובסרט וידיאו שתיעד פרקים מחייו. ארגון הסטודנטים היהודיים ברומא נטע עץ לזכרו באחד מיערות הקרן הקיימת לישראל. קהילת יהודי Sun City West באריזונה, ארצות-הברית, הנציחו את שמו בבית-הכנסת המקומי.

חברו ללימודים במכללה לביטחון לאומי, אל"מ עמידרור יעקב, כתב עליו:
"כשרוח חזקה נושבת, כשרעש הרעמים מחריש אוזניים והבזקי הברק מסמאים עיניים - מתמקדת תשומת-הלב בעצים האדירים המתנופפים לכל צד ובמים הזורמים והסוחפים כל שעומד בדרכם.
כך הוא טבעו של אדם: הרעש, האור החזק ומה שנראה כבעל עוצמה - הם המושכים את הנפש. / ובאותה עת נופל זרע ארצה.
בשקט, בלא למשוך את עינו של איש ובלא שתוקדש לכך מחשבה מצד מאן דהו. / בראייה עמוקה חשוב הזרע מן הסערה - כי בו טמון העתיד. / גורלו של היער ייקבע בדממה - ולא בעוצמתה החיצונית והמופגנת של הסערה הרועשת. / כאותו זרע היה חגי. / שקט ומופנם, רחוק מזיקוקי די-נור. איש מקצוע שיודע ואוהב את מקצועו, השופט את עצמו וסביבתו בקריטריונים חמורים של עשייה ולא על-פי דיבורים והצגות חיצוניות. כמי שבוחן את הדברים על-פי חשיבותם ולא על-פי צבעוניותם. / במכללה ראינו אותו מהזווית הצרה של היותנו תלמידים, אך גם כאן הכרנו בו את הנחישות לרדת לשורשן של בעיות, ללמוד ולהבין כדי להתמודד. למדנו לדעת שיכולתו כטייס היא תוצאה של אותן תכונות שעשו אותו חבר טוב: פתיחות לסביבה, הבנה של האחר אך ללא ויתור לעצמו. עם חיוך אך ללא חוסר רצינות. / טיפולו המסור בילדים (ולא רק שלו) בטיולי המכללה הצביעו יותר מכל על הרכות ועדינות הנפש המסתתרות מאחורי הפנים שהצליחו להסתיר את המתח הפנימי ומאחורי הידיים השרופות שלכאורה איבדו מעדינות מגען. / הכרנו את חגי לזמן קצר. / הוא נהרג במקום אותו אהב - במסוק, ועל הכיסא שהחשיב מכול - כיסא הקברניט. / הוא יחסר לנו מאוד".

רעיתו: קונשטט אסתר, גמלאית האוניברסיטה.

בן דניאל ואורה. נולד בשנת תש"ה (1945) בטשקנט שברוסיה.
בהיותו בן ארבע עלה לארץ מצרפת. ילדותו עברה עליו בחיפה. למד בבית-הספר היסודי "צפרירים" ולאחר שסיים את לימודיו היסודיים בו למד בבית-החינוך התיכון בערב ועבד בשעות-היום. נוסף ללימודיו הצטרף לחוג הדרמטי "סדנא" והשתתף בכמה הופעות. כן נירשם במכון לפיתוח-הגוף "מכון שמשון" אשר בחיפה.

בגיל שבע-עשרה ומחצה הפסיק את לימודיו והתגייס לצה"ל לפי רצונו; זה היה גיוס מוקדם מן הרגיל. הוא אהב את הצבא בכל נפשו ומגמתו היתה להצטרף לשירות-הקבע.
זאב ניחן בחוש הומור יוצא מן הכלל ופקודיו העריצו אותו מאוד. הוא התעניין במצבם הסוציאלי וטיפל בהם כאב מסור. בראשית שירותו הצבאי התנדב לשייטת אולם עזב אותה מסיבות שונות. עבר קורס מ"כ ושירת בתפקיד זה.

בכל ימי שירותו הסדיר דיבר רק על קריירה צבאית. בגיל 18 נשא אישה ואת בנו, שנולד לו לאחר-מכן, ניסה לחנך ברוח צבאית מגיל רך. בינואר 1965 חתם על שירות-קבע ועבר לגדוד נח"ל אשר בו שירת תקופה קצרה. לאחר בקשות אין ספור הועבר לגדוד צנחנים ובו השקיע את כל מרצו וכשרונות-ההדרכה שלו. תמיד היה ער למצב הביטחוני של המדינה ואפילו בזמן חופשותיו הקצרות היה מתקשר ליחידתו כדי לברר מה המצב ואם יש צורך בו.

ביום הפשיטה לסמוע הגיע לגדודו ממש ברגע האחרון עם כל ציודו רץ כדי להשיג את הקומנדקר שכבר יצא לדרך להשתתף בפעולה; הוא אמנם השתתף בפעולה זאת. לשמחתו לא היה גבול על יכולתו לתת את חלקו בפעולה צבאית זו. 
הוא המשיך את שירותו הצבאי בגדוד הצנחנים ואף נלחם במלחמת ששת הימים. נטל חלק בחזית הדרום בקרבות הקשים בסיני וכמה פעמים ראה במות חבריו הטובים ביותר. הוא עצמו ניצל כמה פעמים ממוות. הוא אמר כי שבע-קרבות הוא, שהפילו את מיטב בחורינו.

נפל במילוי תפקידו באבו-רודס ביום כ"ב סיון תשכ"ז (30.6.1967). הניח אשה ובן.

הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.