לימדה מתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת חיפה.

יהודית נולדה בטימישוארה שברומניה, אחות לאדית.
בהיותה בת תשעה חודשים עברה יהודית עם משפחתה להתגורר בעיר דבה, שם גדלה והתחנכה עד כיתה י"א. היא למדה בשקידה, נוסף ללימודים הפורמאליים, גם נגינה בכינור ובפסנתר. את לימודי התיכון עשתה במגמה ריאלית, באחד מהתיכונים הטובים ביותר ברומניה. יהודית הייתה נערה סקרנית שאהבה לקרוא ספרים, הן ספרות יפה והן ספרות עיונית.

יהודית עלתה ארצה בגיל 17. בשל גילה והקירבה לבחינות הבגרות, נאלצה לחזור על כיתה י"א פעם נוספת. בתום שנתיים של לימודים בתיכון "לאו בק" בחיפה, סיימה את בחינות הבגרות בהצטיינות. היא התקבלה לחוג למתמטיקה והוראה בטכניון במסלול עתודאית. סיפור הקליטה של יהודית בארץ הינו פרק נוסף של הצלחה בחייה.

בשנת 1992 יהודית נישאה לרונן כהן. בתום לימודיה בטכניון יהודית התגייסה לצה"ל שם שירתה עד להולדת בנה יחידה, דניאל. מרגע זה, עברו יהודית ובעלה ליישוב שלומי, שבגליל המערבי, הסמוך לגבול לבנון. הם ביקשו לבנות את ביתם במקום פסטורלי ושליו.

יהודית עבדה במרץ לבניית ביתה. היא לימדה מתמטיקה ומחשבים, והפכה למורה כה מבוקשת, שבשלב מסוים עבדה בחמישה מקומות עבודה בו זמנית, ביניהם הטכניון, אוניברסיטת חיפה והמכללה למינהל בתל אביב. במקביל, דאגה לחינוך בנה והקדישה ממיטב זמנה למשפחתה. כן החלה בלימודים לקראת תואר שני.

ליהודית היו תחביבים רבים, שמילאו את שעות הפנאי שלה. היא הייתה מנויה לאופרה הישראלית, הייתה חובבת צלילה ספורטיבית וסקי; היא הרבתה לטייל – בארץ ובעולם ועוד. משפחתה מעידה, כי עד יומה האחרון ניהלה יהודית חיים מאושרים, נטולי דאגה ומלאי עניין עם משפחתה. חלומה הגדול של יהודית היה להרחיב את משפחתה, ולהמשיך את לימודיה לדוקטורט.

בצהרי יום שלישי כ"ח באדר תשס"ב (12.03.2002), עשתה יהודית את דרכה חזרה לביתה מעבודתה בטכניון. השעה הייתה בערך 12:30, כאשר שני מחבלים פתחו לפתע באש ממארב על המכוניות הנוסעות בכביש כברי-שלומי, כמאה מטרים אחרי הכניסה לקיבוץ מצובה. המחבלים, שחדרו מלבנון, היו מחופשים לחיילי צה"ל והיו חמושים ברובים וברימוני-יד. כתוצאה מהירי נפצעו עשרה בני אדם, ושישה אנשים, ביניהם יהודית, נהרגו. כוחות ביטחון שהגיעו למקום חיסלו את המחבלים.

יהודית הותירה הורים, אחות, בעל ובן. היא הובאה למנוחת עולם בבית העלמין בשלומי.

יהודית הייתה חתומה על הסכמה לתרומת איבריה. אחרי מותה, ובהסכמתו של בעלה, הוצאו שתי הקרניות מעיניה והושתלו אצל חולים. משפחתה אומרת כי בזכות עיניה היפות, האופטימיות והנבונות, ילד אחד ונערה צעירה אחת רואים מדי יום את אור השמש.

אחותו: לנדאו שולה, עובדת אוניברסיטה.

בן אסתר ואברהם הכהן, נולד ביום י"א באדר ב' תשכ"ב (17.4.1962) בחיפה. דוד החל ללמוד בבית-הספר היסודי "דרור", ולמד 3 שנים בחטיבת הביניים של בית-הספר התיכון העירוני א' - שניהם בחיפה. לפני גיוסו, הוא עבד תקופה מסוימת כעוזר לצורף, ובמשך שלוש שנים כדפס אופסט בחברת תבור אלקטרוניקס. מטעם הצבא עבר דוד קורס נהיגה, עוד לפני שגויס.
דוד גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1980, ולאחר הטירונות הוצב כנהג בבסיס הדרכה של חיל-התותחנים. דוד היה חייל ממושמע, ומילא את כל הוראות מפקדיו לשביעות רצונם.
הוא היה חביב על חבריו, והשתתף באירועים חברתיים שהתקיימו בבסיס. מפקדיו העלוהו בדרגה, והעניקו לו דרגת רב"ט.
ביום ו' בטבת תשמ"ב (1.1.1982), נפל רב-טוראי דוד בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה.
לאחר נופלו, הוא הועלה לדרגת סמל. דוד השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.

במכתב התנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "סמל דוד היה דוגמה לחייל טוב מאוד, שקט, רציני, ובעל מקצוע מעולה. נכונותו לבצע כל משימה היוו דוגמה אישית חיובית ביותר לחבריו. הוא היה אהוב מאוד על חבריו ועל מפקדיו, אשר העריכו את עבודתו".
שני לוחות, ובהם נרות זיכרון, הוצבו לזכרו על-ידי הוריו בבית-הכנסת "עטרת דב" ובבית-הכנסת לעולי סוריה, שבחיפה.
דברים לזכרו

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לסוציולוגיה ובחוג למדע המדינה.
לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

מנחם, בן חנה ז"ל ומשה, נולד ביום י"ח בחשון תשי"א (29.10.1950) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי בכפר-חסידים, מקום מגורי המשפחה.
בשנת 1961 נלווה אל הוריו, שיצאו בשליחות הסוכנות היהודית לוינה שבאוסטריה, ולמד בבית הספר היסודי האמריקני בוינה. כשחזר ארצה המשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון-הדתי בקרית אתא. בקיץ תשכ"ז עמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

שנות הילדות בכפר חסידים היו שנים מאושרות בחייו של מנחם. אהבת הוריו וחיבת חבריו וחברותיו האירו את דרכו. מנחם היה ילד שובב, פעלתן ועליז. בכפר נתגלו לו קסמי הטבע וחיי השלווה הרחוקים משאונה של עיר. כשחפץ בשאון הכרך, עלה על רכסי הכרמל וסייר בעיר חיפה. מנחם היה תלמיד חרוץ וזכה לדברי שבח מפי מוריו, ולהערכת חבריו לספסל הלימודים. קשור היה בכל נימי נפשו אל אמו, אל אביו ואל אחותו, אסתר.
פטירתה הפתאומית של האם כשעשתה המשפחה בוינה, חוללה תמורה רבה בעולמו של הנער. מנחם החברותי והעליז הפך נער מופנם ומסוגר בד' אמותיו. שעות ארוכות התבודד בפינה שקטה, קרא ספרים והאזין למוסיקה. כששב ארצה, והוא בן ארבע-עשרה, היה נער בוגר ורציני בגישתו אל החיים. חובב ספורט היה, שיחק בטניס שולחן והיה אוהד של "מכבי" חיפה.
מנחם גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1968 והוצב לחיל השריון לאחר הטירונות.
הוא השתלם בקורס מקצועות טנק ובקורס מפקדי טנק, שירת כמש"ק טנק בדרגת סמל. ימי שרותו הסדיר בצה"ל היו ימי מלחמת ההתשה בחזית הדרום, ומנחם, שעשה אז בגזרה המרכזית של התעלה ולמד באורח בלתי אמצעי את טעם הקרב ואימיו. דווקא באותן שעות קשות נתגלו תכונותיו המופלאות. אחראי היה ודבק במסירות במשימותיו. במזגו הטוב השרה אווירה נינוחה על חבריו, וכשנדרש לפעול בקרב, הצטיין כתותחן מסור ומעולה.
ערב שחרורו מצה"ל נתבקש מנחם להמשיך בשירותו. מפקדיו הציעו לו להשתלם במסגרת קורס קצינים, אך הוא סירב רצונו העז להמשיך בלימודים הכתיב את דרכו.
בראשית נובמבר 1971 סיים מנחם את תקופת שירות החובה שלו והחל מיד בלימודים בחוג לסוציולוגיה ובחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. בתקופת הלימודים הכיר את רבקה, ובראש חודש אדר תשל"ג נישאו השניים ובנו את ביתם בחיפה.
ידידים ומכרים, שהכירו את אופיו המצוין של מנחם שיבחו את בחירתו המוצלחת וניבאו לזוג הצעיר אושר והצלחה. רבקה מספרת כי לאחר הנישואין הגביר מנחם את פעילותו החברתית ורכש לו ידידים רבים. סטודנטים יהודים וערבים ביקשו את חברתו של מנחם, והוא סייע לכולם בעצה ובמעשה.

מספרת עליו רעייתו רבקה: "מנחם היה שקט ובעל חוש הומור ציני. מופנם היה, אבל לעתים התווכח בשצף קצף. הוא לא התבלט בחברה, והעדיף ערב שקט בבית על פני בילוי סוער".

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים עמד מנחם בראשיתה של שנת הלימודים השלישית, לקראת תואר "בוגר". בעיצומה של התענית נקרא אל יחידתו ונשלח לחזית הדרום.
הוא השתתף בקרבות הבלימה הקשים והגורליים בגזרה המרכזית של התעלה, מול מוצב "טלויזיה", ולחם באומץ-לב ובמסירות מופתית.
ביום י"ד בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע הטנק שלו מטיל נ"ט. מנחם וחבריו ניסו לחלץ את הטנק ואחר-כך נצטוו לנטוש אותו ולעבור לטנק אחר. תוך כדי תנועה בטנק השני, נפגע מנחם מטיל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר חסידים. השאיר אחריו אישה, אב ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, סמל מנחם ז"ל, שירת ביחידת שריון ויצא כתותחן טנק לקרב. בנכם גילה אומץ לב, תושייה וקור-רוח בקרב על הבלימה בגזרה המרכזית בסיני".
בני משפחתו של מנחם הנציחו את זכרו בקביעת לוח שיש בבית כנסת בהדר-הכרמל בחיפה, ובנטיעת חורשה הנושאת את שמו של סמל-ראשון מנחם הולנדר ז"ל.