שמות הנופלים

shapira ilan2

שפירא, אילן (חיים)

נולד ביום ט"ו בשבט תש"ט (13.2.1949)
נפל במלחמת יום כיפור, ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) בחווה הסינית
והוא בן 24

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לפסיכולוגיה ובחוג לכלכלה.
לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

אילן, בן הטה ולואי, שנמנו עם ראשוני העולים שהגיעו מדרום-אפריקה לישראל, נולד ביום ט"ו בשבט תש"ט (13.2.1949), בחיפה.
הוא למד בבית-הספר היסודי ואחרי-כן המשיך ולמד בבית-הספר הריאלי בחיפה.
אילן היה נער ששפע טוב-לב ואהבה לכל הסובב אותו. בעודו ילד רחש חיבה מיוחדת לבעלי חיים ונהג לטפל בחיות פגועות או חולות. את ביתו הפך למעין גן-חיות, שבו שיכן בעלי-חיים עד שנרפאו ושבו לאיתנם.
אהבת האדם שלו ויחסו הלבבי לכל אדם הקנו לו מעמד של מנהיג בכל חברה. הוא רכש חברים רבים בשכונת מגוריו בחיפה, וליכד אותם לקבוצה, שמטרתה לשתף את ילדי השכונה במשחקים ופעילות חברתית.
אילן יזם הגשת עצומה לראש עיריית חיפה ובה תביעה להקמת גן-משחקים בשכונה. הוא הוזמן לשיחה עם ראש העירייה והביא בפניו את בקשת הילדים. כעבור שנה נחנך גן המשחקים החדש בשכונה.

בזכות כושר המנהיגות שלו, יושרו ורדיפת האמת והצדק שייחדו אותו, היה תמיד ראש וראשון בכל פעילות חברתית וארגונית בבית-הספר, בתנועת "הצופים" ובגדנ"ע.
בבית-הספר נבחר אילן לועד הכיתה והיה היוזם והמארגן של אספות כיתה, של ערבי הווי ובידור ושל פעולות רבות אחרות, שאת מרביתן ערך בביתו.
דלת ביתו הייתה פתוחה תמיד בפני כל ידיד וחבר ורבים נהנו מהאווירה החמה והאירוח הלבבי אצלו.
אילן מצא כר נרחב למרצו וליזמתו בפעילותו בשבט "הכרמל" בתנועת "הצופים".
הוא עשה רבות למשיכת צעירים לתנועת הנוער ולא מצא מנוח עד שהגדיל את מספר החברים באותה חבורה מלוכדת ומאוחדת, שהוא היה בה גורם מלכד, ממריץ ומלהיב. הוא יזם וארגן פעולות בתנועה, היה האחראי למסעות ולטיולים, שערכו חברי השבט, והיה שותף למחנות העבודה שנערכו.
גם לאחר ששוחרר מהשירות בצה"ל נהג לשוב לקן התנועה כדי להשתתף בפעילות החברתית. החל משנת 1964 שימש כמדריך בקן התנועה, והצטיין כמדריך אחראי, רב פעלים ומרץ, בתקופה זו התגלה כאדם שאפתן ובעל רצון עז. הוא הציב לעצמו מטרות ואתגרים ופעל בדבקות ובהתמדה להגשמתם. דבקותו במטרה גבלה לעתים בעקשות ובחוסר נכונות לויתורים ולפשרות. אולם תמיד עמדה לנגד עיניו מטרה חיובית.
הוא סיים בהצטיינות קורס מפקדי כיתות בבסיס הגדנ"ע בנורית ומונה לתפקיד שליש בגדוד הגדנ"ע של בית-הספר. היה זה הגבוה בתפקידים שתלמיד יכול למלא. תקופה זו של פעילות חברתית בתנועת "הצופים" ובגדנ"ע, גבשה את אישיותו של אילן וחשלה את אופיו. בתקופה זו רכש ביטחון עצמי רב, גיבש לעצמו השקפת עולם, ובחר בדרכו לעתיד. מוריו ראו בו את הדמות הנכספת של תלמיד, המקדיש את כל מרצו ואונו לשיפור ולקידום הפעילות החברתית והציבורית בבית-הספר ומחוץ לו.

במשך כל אותה תקופה נהג לכתוב בסתר שירים מלאי רגש, שהעידו כי ניחן בנפש רגישה ומתרשמת, שעמדה כאילו בניגוד לחיצוניותו הנמרצת והשאפתנית. פעילותו החברתית והציבורית לא הפריעה לו בלימודים ולא פגמה בהישגיו. כשהגיע זמנו להיבחן בבחינות הבגרות השקיע את כל מרצו בלימודים, הצליח להתרכז היטב ועמד בבחינות בהצלחה.
אילן גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1967 והתנדב ליחידת סיור מובחרת, שמרבית פעולותיה חסויות ואסורות לפרסום. כחייל ביחידה זו התגלה כבעל כושר גופני מעולה, עקשן, חסר פשרות ובעל כוח רצון עז. בזכות תכונות אלו היה לדמות אהודה ומקובלת על מפקדים ועל חיילים גם יחד.
רק כשנודע למכריו על השתתפותו בפעולת צה"ל בבירות, החלו להבין את טיב השירות הצבאי של אילן. הוא ידע כי ייטיב לשרת את צה"ל בתפקיד פיקודי, וסיים כחניך מצטיין קורס קציני חי"ר. הוא נשלח לשרת כמפקד צוות בסיירת של חיל הצנחנים.

אילן היה מפקד מעולה, ששימש דוגמא אישית ומופת לפקודיו. הוא היה מפקד קפדן ונוקשה שדרש ביצוע מעולה וציות מלא לפקודותיו. למרות שהצוות שלו נאלץ לעמוד באימונים קשים יותר מהצוותים האחרים, אהבו החיילים את אילן ושמרו על קשרים הדוקים עמו, גם אחרי ששוחרר.
בתחילת ינואר 1971 שוחרר אילן מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל הצנחנים. הוא היה נקרא לתקופות של שירות מילואים, בהן שימש כמפקד מעוז על גדת תעלת סואץ. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר יצא לסיור בחו"ל והחל דרכו בארץ מוצאם של הוריו, דרום אפריקה. אחרי-כן המשיך לקנדה, לארצות-הברית ולמערב אירופה.
לאחר ששב ארצה החל ללמוד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, אך כשהחל לגלות עניין בעסקי המשפחה, עבר לחוג לכלכלה והמשיך בלימודים במקביל לעבודתו.
הוא נשא לאישה את חברתו אוה, שהכיר בעת לימודיו באוניברסיטה והקים יחד עמה את ביתו בחיפה. הוא עיצב לו אורחות חיים שבהן שולבו עבודה, לימודים ובניית הקן המשפחתי. בשעות הפנאי עסק בספורט ובעיקר הרבה בשחייה, בריצות ארוכות ובהרמת משקולות.

במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), השתתפה היחידה בקרב המר על "החווה הסינית", בנסיון לפתוח את צומת "טרטור-לכסיקון". בקרב זה נפגע אילן ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה, הורים, אח ואחות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "אילן-חיים ז"ל היה קצין מצוין, בעל יזמה, תושייה וכושר מנהיגות, דייקן, מוכשר ואהוד".
לזכרו נערך בכל שנה מרוץ של 3 ק"מ שמסלולו יוצא מהאוניברסיטה עד לביה"ס הריאלי סניף "בית בירם"

sharon itai2

שרון, איתי

נולד ביום ט"ז באלול תשמ"ח (29.8.1988)
נפל ביום רביעי, כ"ט באב תשס"ו (23.8.2006)
והוא בן 18

סבתו: בן-ישי רחל, גמלאית האוניברסיטה.

בן רותי ומוטי. נולד בחיפה, ביום ט"ז באלול תשמ"ח (29.8.1988).
חודשי חייו הראשונים של איתי עברו עליו עם הוריו בבסיס תל נוף, שם שירת אביו, סרן מוטי שרון, כטייס מסוק "יסעור". כשהיה איתי בן ארבעה חודשים נהרג מוטי בתאונת מסוק מחרידה. היה זה בעת הנחת אבן הגבול מספר 51 בגבול ישראל-מצרים - צעד סמלי שהיווה חלק ממחוות השלום בין שתי המדינות. מסוקו של מוטי אמור היה להנחית את האבן במקום המיועד, אך בעקבות כשל במסוק נותק זנבו. המסוק נכנס לסחרור, ומוטי הצליח להנחיתו במאמץ רב. כתוצאה מהנחיתה כיסאו ניתק והוא עף כלפי הרוטור הקדמי (המדחף הקדמי של המסוק). מוטי היה ההרוג היחיד בתאונה - שאר שלושת אנשי הצוות ניצלו.

חודש לאחר התאונה עברו איתי ואמו לגור בחיפה, בקרבת הסבים והסבתות. איתי, הנכד הבכור במשפחה, היה ילד מתוק, חייכן, שובה לב וחכם. בעבור אמו, אם טרייה שהייתה רק בת עשרים וחמש כשאיבדה את בעלה, היה איתי עוגן הצלה אמתי, עולם ומלואו, מקור החיוך והנחמה, התכלית, הסיבה והטעם.
בשנים הראשונות היו איתי ואמו לבדם. בתקופה זו התעצב הקשר המיוחד שנרקם ביניהם - קשר יוצא דופן ונדיר בעצמתו של אימא ובן שאינם ניתנים להפרדה, שהולכים יד ביד במסע החיים באהבה ובשיתוף. כשהיה איתי בן חמש נולדו שני אחיו התאומים - גיא ודנה.

בן שש עלה איתי לכיתה א' בבית הספר היסודי "אהוד" שבחיפה. ילד חכם במיוחד, אך גם שובב לא קטן ופטפטן גדול. המורות נשבו בקסמו אך לא אחת גם נאלצו לנזוף בו... בסיום כיתה ה' עברה המשפחה לגור בזכרון יעקב, כאן למד איתי בכיתה ו' בבית הספר היסודי "נילי". הוא נקלט במהרה בחיי החברה והפך מיד למוקד חברתי ולדמות מפתח בשכבת בני גילו.
עוד בחיפה שיחק איתי כדורסל בקבוצת "מכבי חיפה", ועם המעבר לזכרון יעקב הצטרף באופן טבעי ל"מכבי זכרון יעקב". תחביב זה ליווה אותו עד סוף כיתה י"ב והיה חלק בלתי מבוטל מחייו. איתי היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי חיפה" בכדורגל ועקב באדיקות אחר משחקיה.

בהגיעם לכיתה ז' עברו איתי וחבריו ללמוד בבית הספר האזורי "אורט השומרון" שבבנימינה, שם היה איתי תלמיד מצטיין.איתי למד במגמת רובוטיקה,וזכה עם קבוצתו ועם הרובוט שיצרה באחד המקומות הראשונים בתחרות "First" - תחרות הרובוטיקה של ישראל. איתי למד גם פיזיקה ומתמטיקה באופן מוגבר, ועל אף שנבחן בבחינות הבגרות במקצועות ריאליים במהותם, נמשך מאוד למקצועות ההומניסטיים - אהב תנ"ך, ספרות והיסטוריה - והצטיין גם בהם. הוא היה דמות דומיננטית בבית הספר, ידע להעריך ולכבד את הצוות החינוכי, וייצג נאמנה את התלמידים בפני אורחים חשובים. "בכל פנייה לסייע לנו בביקורים - היית נכנס לחדרי עם אותו חיוך מפורסם, עם אותו רוגע ושלוות נפש, ובאנגלית רהוטה וקולחת מתאר בהתלהבות את הפרויקטים הייחודים שלהם היית שותף," תיארה המנהלת.

בטקס סיום התיכון, נשא איתי דברי פרידה בשם כל המחזור, בנאום מיוחד ומרגש שגרם לרבים מהנוכחים להזיל דמעות. בנשף הריקודים שנערך על בימת טקס הסיום, היה איתי הראשון שניגש לחבק את אמו - חברתו הטובה והיקרה ביותר.

איתי היה תלמיד טוב ושחקן כדורסל מצליח, אך הדבר החשוב לו ביותר היה קשריו החברתיים והמשפחה. הוא השקיע מאמצים רבים לשמור על קשרים עם בני המשפחה המורחבת, אהב מאוד את חבריו, היה מחוזר על ידי הבנות, ותמיד שימש כתובת לעת צרה. ביתו היה מרכז חברתי שוקק, צומת הפעילות החברתית, הדבק המאחד את כולם, המקום שבו נפגשים כדי לצפות יחד באירועים ספורטיביים כמו המונדיאל, ושאליו באים כדי לשמוח וליהנות ביחד.
איתי גדל בצל דמותו של אביו שאותו לא הספיק להכיר, אך מעולם לא פסק להתגעגע אליו, וכל חייו שאף להידמות לו. הוא הקפיד לקיים קשר רצוף עם הטייסת של מוטי - טייסת "דורסי הלילה", לא ויתר על נסיעה לבסיס תל נוף בימי הזיכרון, וגם לא על השתתפות בטקסי הזיכרון שהתקיימו בהר הטייסים. הגם שלא דיבר עם חבריו על הכאב הגדול כל כך שהוא נושא עמו ושידר אופטימיות ושמחת חיים, העצב הפנימי ליווה אותו לכל אורך חייו. את ייסורי הנפש שחש הביע בכתיבת שירים, שרבים מהם הביעו את הכאב העמוק ואת הגעגועים לאביו.
חודשים ספורים לפני מותו כתב איתי את השיר "ניהול העיזבון": "מאז שעזבת / הזמן עובר לאט, / ימים זולגים כמו מבעד לשעון חול, / ואני חייב להמשיך בחיפוש. // אני לא מפסיק להתגעגע, / חושב עליך, / מנסה ללכת בדרך שלך, / שהצבת בפניי כשהלכת. // אני מפחד לא לעמוד בציפיות, / של כולם, של עצמי... / מפחד לאכזב אותך, / מאז שעזבת."

בכיתה י"ב, נענה איתי להצעתו של חברו דניאל רויכמן להתראיין לעיתון בית הספר ולספר על אביו שנהרג. בדברי הפתיחה לכתבה כתב דניאל: "איתי ואני חברים קרובים כבר הרבה שנים, אך הסיפור שקרה עם אביו היה בגדר 'טאבו' - לא שואלים ולא מדברים על הנושא. אני לא יכול להגיד שזה לא סקרן אותי, אך ניגשתי אליו במרב הזהירות הנדרשת בהתעסקות עם נושא רגיש כזה. לאחר שהצבתי בפני איתי את בקשתי והוא נענה בחיוב, לראשונה ניהלנו שיחה מלב אל לב כמו שלא ניהלנו מעולם."
איתי ענה בכנות ובפתיחות על השאלות. "לגדול בלי אבא, בלי משהו שלהרבה אנשים יש, משפיע ומעצב את כל החיים בעצם," אמר. "תמיד יש לי הרגשה של חסר, שמלווה אותי בכל החיים, משהו שאי אפשר למלא." על יחסיו המיוחדים עם אמו, סיפר: "אני פשוט לא מבין איך ילדים רבים עם ההורים שלהם על דברים כמו כסף או שטויות אחרות. אני ואימא שלי ביחסים הכי טובים שיש. אני מספר לאימא שלי הכול. החלום שלי הוא לדבר עם אבא ולשאול אותו את השאלות הכי פשוטות כמו מה אהבת, מה עשית." כשנשאל איתי איך הוא רואה את עצמו בעוד עשר שנים, השיב בפשטות: "בשיכון משפחות בבסיס תל נוף, תמיד יש לי משם הרגשה של בית, נשוי עם שני ילדים, בן ובת." את שיחתם סיכם במשפט "ההצגה חייבת להימשך".

לקראת קבלת צו הגיוס התנהלו במשפחה דיונים ושיחות על אודות האפשרויות העומדות בפני איתי. אמו ניסתה לשכנע אותו ללכת לכיוונים "בטוחים", ובני המשפחה האחרים תמכו בדעתה. אך לא היה בכך כל טעם, משום שאיתי היה נחוש להיות טייס, כמו אביו, ושום אפשרות אחרת לא באה בחשבון. מבחינתו היה הדבר מובן מאליו, נושא סגור וחתום, וגם ביקורם של קציני ענף נפגעים שניסו להציג בפניו אפשרויות לשירות "לא קרבי" לא הועיל. איתי פשוט חייך את חיוכו המקסים והודיע ש"אין מצב שאני לא אהיה טייס".
עם הנחישות הזו יצא איתי ב-20.8.2006 לגיבוש טיס. ערב קודם לכן הוציא מהארון את כנפי הטיסה של אביו ואת כובעו, והניח אותם על שולחנו.

זה היה שבוע חם במיוחד, ותנאי השטח קשים. בעבור איתי היה הגיבוש "להיות או לחדול". בבוקר יום רביעי, כ"ט באב תשס"ו (23.8.2006), לאחר מסע, התמוטט איתי, פונה לבית החולים, אובחן כסובל ממכת חום ונפטר בתוך שעות אחדות. הוא לא זכה לחגוג את יום הולדתו השמונה-עשר, שעמד לחול בתוך פחות משבוע.
איתי הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בזכרון יעקב. הותיר אחריו אם, אח ושתי אחיות סבא ושתי סבתות, דודים ודודות. על מצבתו נחקקו מילותיו שלו: "...מנסה ללכת בדרך שלך, שהצבת בפני כשהלכת..."

ספד לאיתי ירון, חברו הטוב של אביו המנוח: "... לידתך, דרכך, חייך... שזורים בתוך חיי כבר שמונה-עשרה שנה. שמונה-עשרה שנה מאז האסון שהפגיש בינינו בפעם הראשונה, כשקברנו את אבא... ואתה... רק בן ארבעה חודשים. תינוק יפהפה, שתי טיפות מים אבא, שנולד לתוך מציאות ישראלית הזויה, לתוך משפחת חיל האוויר, לתוך משפחת השכול. ... איך ייתכן שבעת שאתה עושה מאמצים כה גדולים לעמוד על שלך ולסגור מעגל, להתקרב לאבא ולו במעט... אתה מתקרב לאבא הכי קרוב שרק אפשר... ומתרחק מאתנו למרחק בלתי נסבל? ... לא הצלחתי לשמור עליך אח קטן. אבל אתה הצלחת! שתדע! מבחינתי קיבלת כנפיים! אבל למה... למה כנפיים של מלאך?!"
הספידה את איתי בינה, רכזת השכבה: "איתי יקר ואהוב! ... הבטחת להיות נאמן לאמת שלך, לשאול, להגיע ולממש כל דבר בצורה הטובה ביותר, והבטחת להשתדל לשמור על עצמך. בתחילת הדרך היית להגשים חלום נשגב להיות טייס, ללכת בדרכו של אביך. ... כברוש אדיר צמחת ובהינף גרזן נגדעת. ויותר לא נוכל להתגאות בהישגיך, בתבונתך, באכפתיות ובמעורבות שגילית. ... ינעמו לך רגבי עפרך וממרומים שם תשתדל לשמור על חבריך. שלום איתי..."
חיל האוויר מינה ועדת חקירה לבדיקת האסון. ממצאיה הצביעו על שורה של כשלים בהתנהלות מצד גורמים שונים - צבאיים ואזרחיים כאחד, שהובילו למותו של איתי ולפציעתו הקשה של חניך נוסף. אך את איתי, ילד יחיד ומיוחד, עם חיוך ממיס, האוצר היחיד שנותר לאמו מאביו שנהרג, כבר אי אפשר היה להחזיר. בערב הוקרה לזכרו שהתקיים בשנת 2006,
ספד לו יוסי, מאמן קבוצת הנוער בכדורסל בזכרון יעקב, על משחק האליפות האחרון שאיתי השתתף בו: "איתי היה מהחומר שממנו עשויים גיבורים. איתי היה מהחומר שממנו נוצרים סיפורים. זכינו לראות כיצד אישיותו המדהימה של איתי רק מאפילה על יכולתו כשחקן. כיצד כל השנה תרם לנו איתי כחבר, כשחקן, באישיותו החיובית והקורנת, בחיוך הכובש, בשקט הנפשי - כאילו כבר ידע מה הולך לקרות. כאילו ידע שדווקא במשחק המכריע, במשחק האליפות, יהיה הוא זה שיקום ויסחוב את כל הקבוצה על כתפיו החסונות. ... המנהיגות, הכריזמה, האופי הזה חסר הפשרות של איתי הוא החומר שממנו עשויים גיבורים. איתי הוא סיפורה העצוב של קבוצת האליפות שלנו."
נשאה דברים מירה רוסקיס, מנהלת "אורט בנימינה": "... סיפרתי לאיתי את אשר הוא גרם לכולנו במסיבת הסיום של שכבתו. השילוב של הרוך, הנועם, החיוך, הרגישות, המילים החמות עם הרצינות, הגוף הגדול, האסרטיביות והחוזק - ריגשו את כולנו עד עומק הלבבות. ... איתי - זכות גדולה הייתה לכולנו לחיות במחיצתך - נער יוצא דופן באיכויותיו. ... נגעת בחיי כל אחד מאתנו - וזאת נישא לעד."

כתב ניר, חבר קרוב של איתי: "איתי אחי הנסיך. ... אתה חבר אחד ויחיד והיה לי הכבוד להיות קרוב אליך, תמיד עוזר, תמיד מעודד ותמיד שם כשצריך אותך, כל כך מלא חיים, עם חוש ההומור שישר היה מפיל אותי לרצפה או שפשוט מחבק בידיים הארוכות והמרגיעות שלך בכל הזדמנות ונותן את החיוך הזה שבשנייה אחת היה מסדר הכול. ... חבר יקר, אני נשבע לזכור אותך לתמיד ותמיד תהיה חלק ממני. ... הכאב הוא אין-סופי. אוהב, כואב ומתגעגע, אחיך הנסיך הקטן, ניריק."
במלאות שנה לנפילתו ספדה לאיתי רותי, אמו: "היה לי ילד. ילד שגדל בתוכי ונולד מאהבה ענקית. ילד פלא שגרם לי לרצות להמשיך לחיות ולחייך גם בימים שחורים. ילד שהקסים עוד כתינוק את כל מי שראה אותו, שגדל והפך להיות כל מה שניתן לבקש. היה לי ילד שסיפר לי כמעט הכול, שיתף אותי בחייו. ילד שאהב לחבק ולפרגן, ילד שהיה מגנט והיווה תמיד מרכז חברתי, ילד שמשך אליו מבוגרים וצעירים, והיה חם ולבבי אל כל אדם, לעולם לא מתנשא או יהיר. ... לא מנחמת אותי הידיעה שאיתי חי את חייו בשלמות ובשמחה, מפני שלאיתי היו צפויות עוד שנים רבות של הצלחה ואושר. ... איך אחיה את חיי מעכשיו והוא איננו עוד כאן בשבילי?"
ספדו לאיתי החברים: "... איתי שלנו הוא האבדן הכי גדול שיכולנו לחוות. העולם שהוא הביא אלינו - האהבה, הצחוק והחוכמה. ... איתי היה השילוב המושלם בין הצחוק לרצינות, והיה מיוחד כל כך בדרך המדהימה שלו, שחסרה לנו פה ומשאירה אותנו בודדים ואבודים. ... ממשיכים להתגעגע, להיזכר ולכאוב."

כתב עדן גרפי: "... הכרתי את איתי רק ארבעה ימים, אך זה הספיק לי לחוש את אישיותו, ללמוד מיד להעריך אותו, לאהוב אותו ולהפוך לחברים. רק ארבעה ימים ולילות של ריצות, טרטורים, מסע אלונקות ... ראיתי בך כריזמה, כוח שכנוע, אינטליגנציה וחיבה. ידעת לתת מעצמך ולעודד את החברים שמסביבך. לא התייאשת והמשכת קדימה, קדימה... קדימה יותר מדי... רצת מהר מאוד קדימה, פתחת פער עצום ואינך עוד אתנו. ... בשמחה מהולה בעצב רב וברגשות מעורבים רציתי לעדכן אותך כי הצלחתי - לא מעט בעזרתך - לעבור את הגיבוש. אתה אתי."

במלאות שנתיים לנפילתו של איתי, העלתה אמו רסיסי זיכרונות: "... אני זוכרת אותך בן שנתיים, מביט בי ואומר 'אני אוהב אותך מאוד אימא' ... ואני רואה אותך ביום בר המצווה שלך, כמה גאווה וכאב, כמה גדול הרגשת לי אז, ובאזכרה של אבא באותה שנה, אתה אומר קדיש בפעם הראשונה ... ומול עיניי, אתה במסיבת הסיום של התיכון, יפה וזוהר, מחייך ומאושר, גבוה ומדהים, מרשים ומעורר גאווה. בערב הזה הרגשתי שכל השאיפות שלי לגביך התגשמו, שהרי אתה ילד שיש בו הכול - חוכמה ורגישות, תבונה וטוב לב, ביטחון עצמי וצניעות, יופי ושמחת חיים, ואין-סוף אהבה. ואז אני רואה אותך יורד במדרגות, לבוש חולצת טריקו לבנה ומכנסי חאקי, עיניך בורקות מהתרגשות ומציפייה, מתכופף אליי ועוטף אותי בין זרועותיך בפעם האחרונה ... ובמציאות אני עומדת ליד המצבה שעליה כתוב שמך, שבוע לפני יום הולדתך העשרים, ועדיין לא מאמינה שאתה לא כאן..."

טייסת "דורסי הלילה" בתל נוף, הטייסת של מוטי, "אימצה" את איתי לאחר מותו. איתי ואביו מונצחים בטייסת, ולשם מגיעה האם בימי הזיכרון לחללי צה"ל.

sharon eitan2

שרון, איתן

נולד ביום ה' בטבת תש"י (25.12.1949)
נפל במלחמת יום כיפור, ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973)
והוא בן 24

למד באוניברסיטת חיפה בחוג למדע המדינה ובחוג לחינוך.

איתן, בן רחל ויוסף, נולד ביום ה' בטבת תש"י (25.12.1949) בעפולה. הוא למד שנתיים בבית-הספר היסודי "נתיבים" בקרית חיים, וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "בסמ"ת" בחיפה.
בגלל נטייתו למקצועות הומניים עבר לבית-הספר התיכון בקרית חיים וסיים בו את לימודיו התיכוניים בציונים טובים. הוא היה ילד כישרוני מאוד.
בילדותו החל לנגן בחלילית וכעבור זמן הצטרף לתזמורת הנוער של עיריית חיפה. כשנוכח מורו לנגינה לדעת שאיתן חונן בשמיעה ובתפיסה מוסיקלית חורגות מהרגיל, שלח אותו אל מורה מיוחד, כדי שכישרונו הטבעי לא יבוזבז לריק.

איתן היה גבה-קומה ותמיר, ומטבע הדברים נמשך לספורט הכדורסל. בהיותו בן ארבע-עשרה שנה החל להתאמן בקבוצת הנוער של הפועל קרית חיים, ושלוש שנים אחר-כך כבר שיחק בנבחרת הכדורסל של אוניברסיטת חיפה והיה נציגה באליפות אס"א. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" ובתקופת בית-הספר התיכון היה פעיל בגדנ"ע.
איתן גויס לצה"ל ביולי 1968 והוצב לחיל האוויר. מאחר שלא עמד במבדקי הטיס מסיבת בריאות, הועבר לחיל השריון.
כאן עבר מספר קורסים והשתלמויות להכרת הטנק על כל מערכותיו. בזכות הישגיו הטובים ובקיאותו בנושאים שלמד, הוחלט להשאירו בבסיס כמדריך.
איתן, שמאז ומתמיד אהב את מקצוע ההדרכה וההוראה, שמח מאוד כשנודע לו על כך ואמנם לא עבר זמן רב ומפקדיו נוכחו לדעת שהחלטתם הייתה מוצדקת. הוא ניחן בכושר הדרכה ולימוד מעולים וביחס אנושי ואוהב לזולת.

חיילים מפלוגות אחרות ביקשו לעבור תחת פיקודו ולהשתתף בקורסים שהוא הדריך. הוא היה אהוב על הכל בזכות יחסו הלבבי לכל אדם ובזכות מזגו הטוב ואהבתו את תפקידו.
במחצית יולי 1971 שוחרר איתן מהשירות הסדיר, וכעבור זמן נשא לאישה את חברתו לכיתה בבית-הספר התיכון ושניהם יחד התחילו ללמוד באוניברסיטה.
הוא למד שנתיים באוניברסיטת חיפה במגמות של מדעי המדינה וחינוך. כמו כן נשלח למכון וינגייט והשתלם בקורס למאמני כדורסל. לפרנסתו עבד בעיריית חיפה כמנהל "בית מילר" בכרמל. הוא גם עסק בהדרכת נוער שוליים ובאימון נוער בענף הכדורסל.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס איתן והצטרף ליחידתו בצפון. חטיבת השריון שעם שורותיה נמנה נכנסה לקרבות הבלימה כבר ביום הראשון ללחימה.
הקרבות היו קשים ומאמצי בלימת האויב תבעו קורבנות רבים. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973), בקרב נגד האויב באזור סינדיאנה נפגע הטנק שלו והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אישה - אופירה, בן - סער, שנולד לאחר נפילתו, הורים ואח - עופר שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת רב-טוראי.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "... איתן שירת ביחידת שריון והיה בין אנשי הצוות המצטיינים בה. השקט הנפשי והרצון לעזור לזולת יצרו קרבה מתמדת בינו לבין חבריו ומפקדיו. את תפקידו מילא בנאמנות, באחריות ולשביעות רצון מפקדיו".
ביום 28.6.1976 הוענק לו תואר "ב.א. לזכר", כאות הוקרה מטעם אוניברסיטת חיפה.

sharon yoav2

שרון, יואב

נולד ביום י"ד באב תשכ"ה (11.8.1965)
נפל ביום כ' בניסן תשמ"ז (19.4.1987)
והוא בן 22

אחותו: פלג יפעת, עובדת אוניברסיטה.

בן עדה ודניאל. נולד ביום י"ד באב תשכ"ה (11.8.1965) בחיפה. ילדותו עברה עליו באושר בשכונותיה הירוקות של חיפה באזור הכרמל הצרפתי.
את לימודיו החל בבית-הספר היסודי 'טשרניחובסקי' בחיפה. לאחר שהמשפחה העתיקה את מקום מגוריה לאזור הכרמל המערבי החל יואב ללמוד בחטיבת-הביניים 'חוגים'. במקביל ללימודיו היה פעיל נלהב בתנועת הצופים, פעילות שהיוותה חלק אהוב ונכבד מחייו.
הוא הפך מחניך למדריך, לרכז שכבה ולמרכז שבט צעיר. יואב הקדיש זמן רב לחניכיו והשקיע בפעילויות מעניינות. הוא הרבה לטייל ברחבי הארץ, תוך שהוא לומד אגדות וסיפורים על צמחים, חולות, ופעולות צבאיות. יואב היה מוכר בכל האזור בכינויו 'חלאווי'.
הוא סיים בהצטיינות את לימודיו בחטיבת-הביניים והחל בלימודיו התיכוניים במגמת מחשבים בתיכון 'בסמ"ת' בחיפה. גם בתיכון הפגין את כישוריו הריאליים, אך מאידך-גיסא הפך את שיעורי הספרות הקלאסית לדיונים על ספרות המדע הבדיוני, שהיתה חביבה עליו. יואב היה בחור שמח, חייכן, בעל חוש הומור, בן ואח טוב שהשרה סביבו אווירה טובה.

טרם גיוסו התלבט בין עתודת מחשבים לבין פרוייקט 'תלפיות', אך בשל מלחמת שלום-הגליל החליט להתגיס ליחידה קרבית. וכך, בשלהי אוקטובר 1983 גויס לצה"ל ושירת בגולני. הוא עבר קורס מ"כים ושירת כמפקד כיתה בלבנון. בדצמבר 1985 סיים קורס קציני חי"ר, על אף שבמהלכו סבל משברי הליכה מרובים וקיבל הוראה מפורשת של רופא להפסיק את הקורס. בתום הקורס מונה למ"מ טירונים בגולני.
יואב היה למפקד מעולה, חכם ומשקיע, שנתן דוגמה אישית לחייליו, השרה עליהם רוח טובה וטיפל במסירות בבעיותיהם. לאחר חצי שנת טירונות עלה עם מחלקתו לגבול ברמת הגולן. הוא נפצע קלות מרסיס בעינו בעת שהדריך את חייליו באימון קיץ. משהחלים, מונה לסמ"פ תחת מפקדו שהשתחרר ושב עם פלוגתו לשרת ברצועת הביטחון בלבנון.

ביום כ' בניסן תשמ"ז (19.4.1987) נתקל כוח גולני במחבלים באזור מנרה ויואב נפל במהלך הקרב עם המחבלים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר הורים ושתי אחיות - יפעת ויעל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב יצחק רבין, שר הביטחון דאז: "יואב היה קצין מצטיין, בעל דוגמה אישית, לוחם מעולה וחבר למופת". אגודת הסטודנטים היהודיים ברומא נטעה לזכרו עץ בשיתוף עם קק"ל.