שמות הנופלים

cohen david

כהן (סאלמה), דוד

נולד ביום י"א באדר ב' תשכ"ב (17.4.1962)
נפל ביום ו' בטבת תשמ"ב (1.1.1982)
והוא בן 20

אחותו: לנדאו שולה, עובדת אוניברסיטה.

בן אסתר ואברהם הכהן, נולד ביום י"א באדר ב' תשכ"ב (17.4.1962) בחיפה. דוד החל ללמוד בבית-הספר היסודי "דרור", ולמד 3 שנים בחטיבת הביניים של בית-הספר התיכון העירוני א' - שניהם בחיפה. לפני גיוסו, הוא עבד תקופה מסוימת כעוזר לצורף, ובמשך שלוש שנים כדפס אופסט בחברת תבור אלקטרוניקס. מטעם הצבא עבר דוד קורס נהיגה, עוד לפני שגויס.
דוד גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1980, ולאחר הטירונות הוצב כנהג בבסיס הדרכה של חיל-התותחנים. דוד היה חייל ממושמע, ומילא את כל הוראות מפקדיו לשביעות רצונם.
הוא היה חביב על חבריו, והשתתף באירועים חברתיים שהתקיימו בבסיס. מפקדיו העלוהו בדרגה, והעניקו לו דרגת רב"ט.
ביום ו' בטבת תשמ"ב (1.1.1982), נפל רב-טוראי דוד בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה.
לאחר נופלו, הוא הועלה לדרגת סמל. דוד השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.

במכתב התנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "סמל דוד היה דוגמה לחייל טוב מאוד, שקט, רציני, ובעל מקצוע מעולה. נכונותו לבצע כל משימה היוו דוגמה אישית חיובית ביותר לחבריו. הוא היה אהוב מאוד על חבריו ועל מפקדיו, אשר העריכו את עבודתו".
שני לוחות, ובהם נרות זיכרון, הוצבו לזכרו על-ידי הוריו בבית-הכנסת "עטרת דב" ובבית-הכנסת לעולי סוריה, שבחיפה.
דברים לזכרו

hollander menahem

הולנדר, מנחם

נולד ביום י"ח בחשון תשי"א (29.10.1950)
נפל במלמת יום כיפור, ביום י"ד בתשרי תשל"ד (9.10.1973) בתעלה
והוא בן 23

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לסוציולוגיה ובחוג למדע המדינה.
לזכרו מוענקת מלגת "ברנר מרידור" להנצחת חללי מלחמת יום כיפור.

מנחם, בן חנה ז"ל ומשה, נולד ביום י"ח בחשון תשי"א (29.10.1950) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי בכפר-חסידים, מקום מגורי המשפחה.
בשנת 1961 נלווה אל הוריו, שיצאו בשליחות הסוכנות היהודית לוינה שבאוסטריה, ולמד בבית הספר היסודי האמריקני בוינה. כשחזר ארצה המשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון-הדתי בקרית אתא. בקיץ תשכ"ז עמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

שנות הילדות בכפר חסידים היו שנים מאושרות בחייו של מנחם. אהבת הוריו וחיבת חבריו וחברותיו האירו את דרכו. מנחם היה ילד שובב, פעלתן ועליז. בכפר נתגלו לו קסמי הטבע וחיי השלווה הרחוקים משאונה של עיר. כשחפץ בשאון הכרך, עלה על רכסי הכרמל וסייר בעיר חיפה. מנחם היה תלמיד חרוץ וזכה לדברי שבח מפי מוריו, ולהערכת חבריו לספסל הלימודים. קשור היה בכל נימי נפשו אל אמו, אל אביו ואל אחותו, אסתר.
פטירתה הפתאומית של האם כשעשתה המשפחה בוינה, חוללה תמורה רבה בעולמו של הנער. מנחם החברותי והעליז הפך נער מופנם ומסוגר בד' אמותיו. שעות ארוכות התבודד בפינה שקטה, קרא ספרים והאזין למוסיקה. כששב ארצה, והוא בן ארבע-עשרה, היה נער בוגר ורציני בגישתו אל החיים. חובב ספורט היה, שיחק בטניס שולחן והיה אוהד של "מכבי" חיפה.
מנחם גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1968 והוצב לחיל השריון לאחר הטירונות.
הוא השתלם בקורס מקצועות טנק ובקורס מפקדי טנק, שירת כמש"ק טנק בדרגת סמל. ימי שרותו הסדיר בצה"ל היו ימי מלחמת ההתשה בחזית הדרום, ומנחם, שעשה אז בגזרה המרכזית של התעלה ולמד באורח בלתי אמצעי את טעם הקרב ואימיו. דווקא באותן שעות קשות נתגלו תכונותיו המופלאות. אחראי היה ודבק במסירות במשימותיו. במזגו הטוב השרה אווירה נינוחה על חבריו, וכשנדרש לפעול בקרב, הצטיין כתותחן מסור ומעולה.
ערב שחרורו מצה"ל נתבקש מנחם להמשיך בשירותו. מפקדיו הציעו לו להשתלם במסגרת קורס קצינים, אך הוא סירב רצונו העז להמשיך בלימודים הכתיב את דרכו.
בראשית נובמבר 1971 סיים מנחם את תקופת שירות החובה שלו והחל מיד בלימודים בחוג לסוציולוגיה ובחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. בתקופת הלימודים הכיר את רבקה, ובראש חודש אדר תשל"ג נישאו השניים ובנו את ביתם בחיפה.
ידידים ומכרים, שהכירו את אופיו המצוין של מנחם שיבחו את בחירתו המוצלחת וניבאו לזוג הצעיר אושר והצלחה. רבקה מספרת כי לאחר הנישואין הגביר מנחם את פעילותו החברתית ורכש לו ידידים רבים. סטודנטים יהודים וערבים ביקשו את חברתו של מנחם, והוא סייע לכולם בעצה ובמעשה.

מספרת עליו רעייתו רבקה: "מנחם היה שקט ובעל חוש הומור ציני. מופנם היה, אבל לעתים התווכח בשצף קצף. הוא לא התבלט בחברה, והעדיף ערב שקט בבית על פני בילוי סוער".

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים עמד מנחם בראשיתה של שנת הלימודים השלישית, לקראת תואר "בוגר". בעיצומה של התענית נקרא אל יחידתו ונשלח לחזית הדרום.
הוא השתתף בקרבות הבלימה הקשים והגורליים בגזרה המרכזית של התעלה, מול מוצב "טלויזיה", ולחם באומץ-לב ובמסירות מופתית.
ביום י"ד בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע הטנק שלו מטיל נ"ט. מנחם וחבריו ניסו לחלץ את הטנק ואחר-כך נצטוו לנטוש אותו ולעבור לטנק אחר. תוך כדי תנועה בטנק השני, נפגע מנחם מטיל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר חסידים. השאיר אחריו אישה, אב ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, סמל מנחם ז"ל, שירת ביחידת שריון ויצא כתותחן טנק לקרב. בנכם גילה אומץ לב, תושייה וקור-רוח בקרב על הבלימה בגזרה המרכזית בסיני".
בני משפחתו של מנחם הנציחו את זכרו בקביעת לוח שיש בבית כנסת בהדר-הכרמל בחיפה, ובנטיעת חורשה הנושאת את שמו של סמל-ראשון מנחם הולנדר ז"ל.

hershkovitz yaniv

הרשקוביץ, יניב

נולד ביום ח' בסיוון תשמ"ה (28.5.1985)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006)
והוא בן 21

אימו: הרשקוביץ קורינה, עובדת אוניברסיטה.
לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן קורינה וישעיהו. נולד ביום ח' בסיוון תשמ"ה (28.5.1985) בחיפה. אח לשני. גדל והתחנך בחיפה. יניב למד בבית-הספר היסודי על-שם פיכמן והמשיך לחטיבת-הביניים והתיכון בבית-הספר "הריאלי העברי" שם סיים את לימודיו במגמת פיזיקה-מחשבים.

כילד היה יניב שובב ומתוק במיוחד, אהב לשחק עם חברים, אהב משחקי מחשב, מכוניות ואת צבי הנינג'ה, אך יותר מכול אהב טלוויזיה וספורט. הוא התפתח לנער רציני שהתמיד במשימות שנטל על עצמו והתייחס ברצינות ובעומק לכל דבר שאהב.

בתקופת התיכון החל להתעניין במקצועות המתמטיקה והפיזיקה ולא חסך מאמצים כדי להצטיין בהם. במקביל, השקיע בתחום הספורט, הרבה לרכוב על אופניים, שיחק כדורגל וכדורסל והתאמן בחדר הכושר. גם כשהשרירים כאבו או העייפות נפלה עליו, לא ויתר על פיתוח הגוף וללא ספק, מאמצים אלו הניבו תוצאות.
יניב היה נער חסון ויפה תואר. את לימודי התיכון סיים בהצטיינות ולאחר מכן, בתקופת ההמתנה לגיוס, ניגש למבחן פסיכומטרי ועבר אותו בהצלחה רבה. הצלחה זו אפשרה לו לתכנן את לימודיו בטכניון מיד לאחר שישתחרר מהצבא. במהלך חודש יוני 2006 ביקש מאחותו שתרכוש בעבורו ערכת הרשמה לטכניון שכן ידע היטב כי ירצה להירשם לפקולטה להנדסת חומרים ופיזיקה.

יניב התגייס לחיל המודיעין במחצית חודש אפריל 2004. הוא עבר מספר קורסים והכשרות ושירת כמש"ק מודיעין אלקטרוני ביחידת 8200.
עוד כשהיה בקורס מודיעין אלקטרוני נודע ברוח ההתנדבות והיוזמה. מפקדיו מעידים כי היה מהיר תפיסה, חד אבחנה, מעמיק ויצירתי, שקד על לימודיו, התבלט בעומק ידיעותיו ובמסירותו למשימות שהוטלו עליו. חבריו לשירות מתארים אדם סבלן ובעל כושר התמדה שנעים היה לשהות לצדו.

מספרת תמרה, חברתו לשירות: "אני מרגישה שאתה עושה את מה שאני פספסתי וזה להביא את האבחון למקומות חדשים. ההבנה שלך והיכולת שלך להעביר את מה שאתה יודע, אלו דברים מדהימים בעיניי".

נועם ח.: "יש לך הרבה מהאופי של 'הבנים של פעם', אלו שלא קיבלו דברים בשקט, שהיו נלחמים על הדברים שהם רצו... קצת פחות נוחים לאילוף... אבל צריך לזכור שהם היו אותם אנשים שהצליחו להשיג, בסופו של דבר את מטרתם".

נועם ס.: "יניב, אתה יותר מחובר לפן הטכני והמעשי ואין הרבה אנשים כמוך... לכן ביקוש והיצע, אתה רוצה להתקדם - הם רוצים שתתקדם, אז מה הבעיה? חסרים אנשים כמוך בחוליה... ככל שתוכיח את עצמך יותר כך יהיו לך יותר אפשרויות קידום, נוסחה פשוטה, וברורה ש(כמעט) תמיד עובדת, נכון? ... אני מניח שאתה קודם מסתכל, מתבונן, ורק אחר כך מחליט אם לשנות ואם לפסול. נהג ככה ותגיע רחוק. זה רק עניין של זמן וזמן, ידידי, יש לך הרבה. תודה על השנוניות, על כביש 55, על האינטראקציה שאתה יוצר עם האנשים השקטים ביותר בחוליה ועל הסבלנות (שעוד מעט פוקעת!!!)".

אורלי: "מאז שהגעת לחוליה היה ברור שתהיה מאבחן. יש לך תפיסה ממש טובה של דברים (לא רק אלינטית) ונראה כי אתה אוהב להסביר. הרבה משמרות לא עשינו ביחד אבל אני זוכרת לא מעט שיחות על הנסיעות שלך באופניים (והנפילות), חברה לשעבר ומטלב...".

בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה שהה יניב במסגרת תפקידו כאיש מודיעין על ספינת הטילים של חיל הים "אח"י חנית" שעסקה בפעילות ימית קרבית מול חופי ביירות.
ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006) תקף החיזבאללה את הספינה בטיל שפגע בה ישירות.
הנזק המרכזי נגרם לירכתי הספינה, וכתוצאה מהפגיעה פרצה אש על הסיפון. יניב ועוד שלושה מחבריו - רב-סמל מתקדם דב שטרנשוס, סמל-ראשון טל אמגר וסמל שי אטיאס - נהרגו ותחילה נחשבו נעדרים.

משנמצאה וזוהתה גופתו הובא יניב למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. בן עשרים-ואחת היה בנופלו.
הותיר אחריו הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה יניב לדרגת סמל-ראשון. על קברו נחקקו המילים: "בנוף היפה והעצוב בעולם כולו הופיע הנסיך הקטן ומכאן נעלם".

ספד לו אור שגב בשם החברים רועי, איל, סלע ואורי:
"כל דבר מזכיר,
כל משפט, כל מילה, כל שיר,
כל אחד שעובר ברחוב,
כל דבר שגורם לי לחשוב.
אין נכון ואין שגוי,
אין עוד רגשות, הכול דחוי,
אין מילים שאפשר להגיד,
אין מה שיגרום לפצע להגליד.
תמיד תהיה בלבבות של כולנו,
תמיד חזק, חייכן וחכם,
תמיד בכושר, ספונטני ותמיד יציב,
תמיד נאהב אותך יניב".

סיפר אבי, גיסו של יניב: "יניב התאפיין בצניעות אמיתית אשר לוותה בחיוך מבויש. טוב לבו, רצינותו ויכולת ההתמדה שלו אפיינו את דרכו".

ביום 9.6.2007 נערכה אליפות הארץ במרתון אופני הרים שהוקדשה לזכרו של יניב.

haran daniel

הרן, דניאל

נולד ביום ג' בחשון תש"ח (17.10.1947)
נהרג ביום כ"ה בניסן תשל"ט (22.04.1979)
והוא בן 32

למד באוניברסיטת חיפה בחוגים לסוציולוגיה ולמנהל עסקים.

דני, בן נינה ודוד, נולד בעיר צ'ין-דאו שבסין בג' בחשון תש"ח (17.10.1947). בן בכור להוריו, אח לברוך, רוני, סמי ונורית. כשנה וחצי לאחר הולדתו שבה משפחתו לישראל, ואת ילדותו העביר בקרית טבעון. הוא למד בבית הספר היסודי "קריית עמל" שבטבעון, וגילה סימנים ראשונים של הצטיינות בספורט, בעיקר בענפים ככדור-יד, כדור-מים ושחייה. את לימודי התיכון החל בנשר, ועבר לבית הספר "בסמ'ת" שבחיפה.

שירת בצה"ל בחיל המודיעין, ואחר פנה ללימודים אקדמאים באוניברסיטת חיפה, בחוגים לסוציולוגיה ולמינהל עסקים.

מגיל צעיר היה דני בעל יוזמה ומעוף, כושר ארגון ומקוריות יוצאי-דופן. תחילה היה מדריך נוער ומאמן שחייה במשמר-העמק וביגור, מדריך חינוכי במוסד של עליית הנוער "רמת הדסה" בטבעון, ולימים הקים קבוצות שחייה ביישובים אלה, קבוצות שהגיעו להישגים בקנה מידה לאומי. כן היה מנהל נבחרת ישראל בכדור-מים.

דני התחתן עם סמדר ולזוג הצעיר נולדו שתי בנות, עינת ויעל. הוא פרנס את משפחתו בכבוד כמנהל כוח אדם בחברת "אסם" במפעלה ביקנעם. המשפחה יצאה לטיולים רבים בחיק הטבע, אהבתו הגדולה. בשנת 1976, כשהיה בן פחות משלושים, התמנה למנהל מפעל "גיבור" במעלות, ועבר להתגורר בנהריה עם משפחתו.

אישיותו הנדירה של דני עשתה שהיה מיודד עם הכל, לרבות עובדים במפעל מהמגזר הדרוזי והערבי, שהיוו רוב במקום. אלה זוכרים אותו בהערצה עד היום, ראו בו רע קשוב, אח מגן ודמות אב מחנכת, שאת מקומו אי אפשר למלא לעולם. בשנותיו האחרונות דיבר על הקמת כפר משולב, ערבי-ישראלי, שיבוסס על טוהרת האהבה לזולת, על שיתוף יצירתי ומעלות דומות.

בליל כ"ה בניסן תשל"ט (22.04.1979), מוצאי שבת, נחתו ארבעה מחבלים בסירה ליד חוף הדקלים שבצפון נהריה. הם ניסו להתקיף וילה של משפחת סלע, אך הונסו ביריות על ידי אמנון סלע ושוטרים שהוזעקו למקום. בחילופי האש הללו נהרג השוטר אליהו שחר, נפצע אזרח אחד, ואחד מהמחבלים נהרג.

שלושת המחבלים הנותרים נמלטו לבניין דירות ברחוב ז'בוטינסקי 61, שם התגוררה, בין היתר, משפחתו של דני. הם נכנסו לבניין תוך איום ביריות. הדיירים ששמעו את היריות ירדו למקלט והתחבאו שם. שלושת המחבלים עלו לקומה הראשונה, שם נהרג מחבל מירי של אחד מדיירי הבית.

שני המחבלים שנותרו תפסו את דני ואת בתו עינת, שהיו אף הם במנוסה לעבר המקלט. הם חטפו אותם בכוח לחוף הים. בינתיים ניסתה סמדר, האם, מתוך כוונה לגונן, להשקיט את בתה השנייה, יעל, לבל ישמעו המחבלים כי הן בדירה. יעל איבדה את הכרתה ונפטרה.

בשעה ארבע לפנות בוקר החל ירי בין כוחות צה"ל והמשטרה לבין שני המחבלים בחוף הים, שתוצאותיו - מחבל אחד נשבה והשני נהרג. אך בטרם נתפסו המחבלים רצחו את דני ואת בתו עינת.

דני היה בן 31 במותו, הותיר אישה, הורים, אחות ואחים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בטבעון, לצד שתי בנותיו.

לאחר מותו הוציא מפעל "גיבור" גיליון מיוחד לזכרו, בו מתארים חברים, בני משפחה ובעיקר חברים לעבודה את אישיותו של דני ואת הקרע העצום שנפער לאחר מותו. מדבריהם: "יחסו לכל אדם נקבע בדיוק בהתאם למה שהיה ראוי... הוא שינה את היחסים בין העובדים היהודים והערבים ויצר אווירה תקינה, טובה ויפה... הוא ארגן להם מסיבות... הסתובב בכפרים ערבים וביקר משפחות של עובדים...

מה יהיה עכשיו?! - כשהיה מופיע היה מעניק לכולם כוחות מחודשים, מסוג האנשים שככל שאתה מדבר עליהם יותר, אתה מבין שבעצם לא אמרת כלום על מי שהוא באמת..."