שמות הנופלים

tamari nehemia2

תמרי, נחמיה

נולד ביום כ"ד בחשוון תש"ז (17.11.1946)
נפל ביום כ"ט בטבת תשנ"ד (12.1.1994) בהתרסקות מסוק
והוא בן 47

למד באוניברסיטת חיפה ללימודי התואר השני בחוג למדעי המדינה.

בן מרים וצבי. נולד ביום כ"ד בחשוון תש"ז (17.11.1946) בעין חרוד. נחמיה גדל במושב בני עטרות, שם זכה לחינוך בבית-הספר היסודי, ואת בית-הספר התיכון סיים ב"בליך" ברמת גן.
היה פעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד" ברמת גן.

נחמיה התגייס לצה"ל בספטמבר 1965 ושירת בנח"ל, המשיך לגדוד הנח"ל המוצנח, עבר קורס צניחה וקורס מ"כים, שירת כמ"כ ונשלח לקורס קצינים.
עוד לפני תום קורס הקצינים לחם נחמיה בסיני וברצועת עזה במלחמת ששת הימים. נחמיה המשיך את שירותו בחטיבת הצנחנים הסדירה כמ"מ, כמ"פ, כמפקד יחידת סיור וכמג"ד.
לחם עם חטיבת הצנחנים בסיני במלחמת יום הכיפורים. נחמיה פיקד על יחידת מבצעי מודיעין מובחרת, על חטיבת מילואים של הצנחנים במלחמה בלבנון ואחר כך על חטיבת הנח"ל ועל חטיבת הצנחנים הסדירה.
נחמיה עבר הסבה לשריון, התמנה למפקד אוגדת מילואים משורינת ולאחר מכן פיקד על האוגדה המרחבית, האחראית על הביטחון השוטף בגבול עם לבנון. יזם ותכנן פעולות צבאיות מיוחדות מעבר לגבולות והשתתף בהן.

במהלך שירותו הצבאי סיים תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה. סיים את לימודיו במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל וכן בקולג' לפיקוד ומטה של חיל הנחתים של ארצות הברית ואחר כך במכללה לביטחון לאומי של צה"ל. שירת כמפקד גיס וכעוזר ראש אג"מ. בתפקיד זה הועלה לדרגת אלוף. תפקידו האחרון היה אלוף פיקוד המרכז.

הערכות מפקדיו, המצויות בתיקו האישי מראשית דרכו: "קצין מצטיין שהוכיח את עצמו במצבים קשים. קצין מוכשר, מבוגר, אמיץ, יסודי, בעל מנהיגות טבעית ויחס אנושי. בסך הכל בעל איכויות אנושיות משובחות לפיקוד גבוה".
במסגרת פעילותו כאלוף פיקוד המרכז רקם יחסי גומלין מיוחדים עם תושבי יהודה ושומרון. סיפר תושב בית אל, דב קלמנוביץ: "בזכות אישיותו של נחמיה תמרי נמנעו הרבה מאוד עימותים בינינו לבין חיילי צה"ל. הוא היה איש חם, לבבי, ישר, מלה שלו היתה מלה. הוא ידע לדבר אתנו, האזרחים, בלי התנשאות, בענווה, ביושר, זה סוד שלא נלמד בשום קורס צבאי".

הוסיף ישראל הראל, איש מועצת יש"ע: "לא היה בו שמץ מגינוני גנרל, אפילו לא טיפת 'רושם'. תמיד היה ענייני. הוא ידע גם בשעות הקשות ביותר לפרק את המתח, ולהוציא את המרעום מן הפצצה, אפילו במצבי הלחץ הקיצוניים ביותר ואחרי הפיגועים האיומים ביותר. איני זוכר אפילו פעם אחת שהיו צעקות בישיבה אתו".

ביום כ"ט בטבת תשנ"ד (12.1.1994), הוזעק האלוף נחמיה תמרי לעמק בית שאן, בעקבות החשש לחדירת מחבלים לגזרה. בדרכו חזרה למפקדת פיקוד המרכז התרסק המסוק, וכל נוסעיו נספו - האלוף נחמיה תמרי, רס"ן אופיר קאופמן, סרן עופרי יואלי וסרן אסף אשר. נחמיה הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקרית שאול, בן ארבעים ושבע היה בנופלו. השאיר אחריו אשה - חנה, שני בנים - יובל ועדו, בת - רוני, אב ושני אחים - דב ושי.

הרמטכ"ל אהוד ברק אמר על קברו: "נחמיה היה מהטובים והאמיצים במפקדים שהיו אי-פעם לצה"ל ובן לשבט התמרים, שהוא שבט מופלא של בני הארץ ולוחמים. במצבים הכי קשים רצית שהוא יהיה לידך, כי אתו המשימה תתבצע. הוא ידע לשלב כנות, פשטות, מקצועיות ודבקות במצוינות. הוא יחסר לפיקוד הבכיר של צה"ל כחבר, כמפקד מבטיח."

סגן הרמטכ"ל, אלוף אמנון ליפקין שחק ספד לו: "נחמיה היה הרבה מעבר לקולגה. נחמיה היה חבר. שנה וחצי עבדנו יחד. היו בו איכויות יוצאות דופן כאיש, כבן-אדם, כקצין וכחבר."

יהונתן גפן כתב בעיתון "מעריב": "מסלול חייו של נחמיה הוא מסלול הגבורה הישראלי: עין חרוד, צנחנים, סיירת מטכ"ל, מלון סבוי, אנטבה ועוד אירועים עלומים, אבל בסוף הוא נהרג דווקא בתאונה. אלוהים לא הציל את האלוף תמרי שנפל ממטוס באמצע הלילה והשאיר אחריו שובל של הערצה וענן כבד של אבל עמוק ואמיתי".

tamir oren

טמיר, אורן

נולד ביום א' באב תש"ז (18.7.1947)
נפל במלחמת יום כיפור, ביום י' בחשון תשל"ד (27.10.1973)
והוא בן 26

אמו: טמיר שרה, גמלאית האוניברסיטה.

אורן, בן שרה ומיכאל, נולד ביום א' באב תש"ז (18.7.1947), בחיפה.
הוא למד בבית-הספר היסודי "מעלה הכרמל" ואחרי-כן המשיך ולמד בבית-הספר התיכון הריאלי בחיפה. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי בפרדס-חנה ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

אורן היה נער עליז, טוב לב, מלא שמחת חיים ואהוב על כל מקורביו ומכריו, בזכות האווירה הטובה והנעימה שהשרה סביבו. הוא היה אוהב בריות, ידע לרכוש ידידים והיה להם חבר נאמן ומסור, והם השיבו לו חום ואהבה, שהיה ראוי להם.
הוא לא נמנע מלהצטרף למעשי המשובה של הנערים, אך ידע תמיד להיות רציני ובוגר בגישתו לחיים, כאדם היודע את אשר לפניו ובוחר את הדרך הנכונה ללכת בה. אורן הציב לעצמו אתגרים ומשימות ועמד בהם, שכן ניחן ברצון עז ובנפש חפצה להגשים את המטרות שהועיד לעצמו.
אורן היה ספורטאי וחובב כדורגל נלהב, שאהב לצפות במשחקים והיה שחקן מצוין בנבחרת הטכניון. הוא רחש אהבה עזה לארץ ולנופיה ובכל חופשה יצא לסיור, כדי להכיר מקומות חדשים ולהתוודע לנופים לא מוכרים.
אורן גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1965 והוצב לחיל השריון. הוא הוכשר לשמש כלוחם חרמ"ש ונשלח לשרת בגדוד חיל רגלים משוריין.
אחרי תקופת שירות סיים בהצלחה קורס קצינים בבית-הספר לקצינים של צה"ל, ולאחר שהוענקה לו דרגת קצינות, הוצב כמפקד מחלקה בגדוד חרמ"ש.
הוא היה מפקד מעולה, שידע לדרוש מפקודיו ביצוע קפדני ומושלם של כל המשימות שהוטלו עליהם, אך יחד עם זאת לא הקפיד על גינוני משמעת והיה לפקודיו חבר וידיד שידע להאזין לבעיותיהם וניסה לסייע בפתרונן.
הוא שימש דוגמא אישית ומופת לחייליו והביא את המחלקה שלו לרמה מקצועית גבוהה ולכושר ביצוע מעולה, כשפקודותיו ניתנות בנועם והוא משליט אווירה טובה וחברית. כצוער השתתף בקרבות של כיבוש הגדה המערבית במלחמת ששת הימים וכמפקד מחלקה השתתף בקרבות מלחמת ההתשה בסיני. בתפקידו זה הועלה לדרגת סגן.
במחצית נובמבר 1972 שוחרר אורן מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל הרגלים המשוריין. אחרי השחרור למד בפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון בחיפה, ובשנת 1973 הוסמך כמהנדס במגמה למכונות חקלאיות.
הוא התקבל לעבודה בסוכנות היהודית ועמד להתחיל בה בתחילת נובמבר 1973. עד לתחילת העבודה יצא לסיור באירופה ושב ממנו בראש-השנה תשל"ד.

ביום העצמאות תשל"ב, בשעת טיול ברמת הגולן, התדרדר לתהום ונפצע קשה. הוא הועבר לבית-החולים במסוק, לאחר שהשתהה לילה ארוך בשטח. לאחר תקופת החלמה ממושכת נקרא להתייצב בפני ועדה רפואית, אך דחה את מועד התייצבותו, שכן חשש כי ייאלץ לותר על תפקידו ביחידה קרבית.

במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים. ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) יצאה היחידה לחלץ את לוחמי מעוז "בודפשט", שהיה מוקף כוח מצרי גדול.
בקרב שהתחולל נפצע אורן והועבר לבית-חולים בעורף. למרות פציעתו הקשה ולמרות שנאבק על חייו ידע לעודד את בני משפחתו ואת מפקדיו שבאו לבקרו.

ביום י' בחשון תשל"ד (27.10.1973) נפטר מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה.
השאיר הורים ואח.
נפילתו בקרב קטעה את מהלך חייו של אדם רב פעלים, שרקם תכניות רבות לעתיד, ונטלה אותו מעם משפחתו ומעם חבריו, שהיה להם סמל למאווים ולשאיפות ודוגמא לצעיר המגלם את כל היפה והנעלה שבאדם.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, סרן אורן ז"ל, שירת ביחידת שריון והיה דוגמא מובהקת לקצין, אשר השרה אווירת ביטחון וסמכות, אותה הפעיל בדרכו המיוחדת, כאדם חביב ואהוד הן על מפקדיו והן על פקודיו. בהיחלצותו המהירה לעזרת יחידת חיילים נצורה - כשהוא מחפה עליהם יחד עם אנשיו מתוך זחל"ם שעליו פיקד - נהג כדרכו לעמוד לימין הזקוקים לו ותוך כדי הפעולה נפגע הזחל"ם מטיל אויב, שגרם לפציעתו האנושה".

בקישור המצורף : 
מכתבו של סגן אלוף חיים רוזנבלט, מפקד היחידה.
אורן אחרי כמעט 30 שנה...
ואורן כפי שאני זוכר אותו

toycher ilan

טויכר, אילן

נולד ביום א' בתשרי תרצ"ז (17.9.1936)
נפל ביום י"ז בסיוון תש"ם (1.6.1980)
והוא בן 44

רעיתו גמלאית האוניברסיטה.

בן חיה ומנדל, נולד ביום א' בתשרי תרצ"ז (17.9.1936) בתל-אביב. אילן החל ללמוד בבית-הספר היסודי "יבנה", וסיים את המגמה הריאלית בגימנסיה "הרצליה". בילדותו ניגן אילן בכינור, ואף מצא לו פנאי להיות חבר בתנועת "הצופים". כשפרצה מלחמת העצמאות, נאלצה המשפחה לעזוב את ביתה, שהיה בקצה רחוב הרצל והיה חשוף ליריות צלפים ערבים. עם שוך הקרבות התברר, שגוש בטון נפל על הכינור ושברו. מאז הפסיק אילן לנגן, אולם ביטא את נטיותיו האמנותיות בציורים ובגילופי עץ. החינוך שזכה לו אילן בביתו הושתת על הסתפקות במועט ועצמאות כמעט מוחלטת. בגימנסיה "הרצליה" הצטיין אילן בעיקר בלימודי הכימיה, הפיסיקה והמתימטיקה. הוא הצטרף לגדנ"ע אוויר, והיה פעיל בתחום הטיסנאות. אך טבעי היה, שלקראת גיוסו ביקש אילן להיות טייס.

אילן גויס לצה"ל במחצית יולי 1954, וצורף לקורס טיס. לאחר השלב הראשון בקורס, עזבו, עבר קורס פקחי טיסה וסיימו בהצלחה. במהלך שירותו הסדיר נערך מבצע קדש, אילן השתתף בו ועוטר באות המערכה. בתעודת השחרור שלו מהשירות הסדיר צוינה התנהגותו כטובה, והערכת מפקדיו הייתה: "אחראי ומהימן, ישר, בעל מקצוע מעולה, ממושמע וחרוץ. מילא את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו".

בחודש ינואר 1957 שוחרר אילן מהשירות הסדיר בצה"ל, והתקבל ללימודים בחוג לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, ישירות לתואר שני. בד-בבד עם לימודיו עבד אילן בוועדה לאנרגיה אטומית ברחובות, ונטל חלק בהוצאתם לאור של פרסומים מדעיים. מותו הפתאומי של אביו השפיע עליו קשות מבחינה נפשית וכלכלית כאחת, והוא החל ללמד פיסיקה ומתימטיקה בבית-הספר התיכון "סוקולוב לאור" בתל-אביב.

בשנת 1965 נשא אילן אשה והקים לו בית. למרות עומס העבודה והלימודים, הרבתה המשפחה לטייל ברחבי הארץ. עם תום הלימודים וקבלת התואר ד"ר, התקבל אילן כמתמחה (.Post Dr)  אצל פרופ' לייבס באוניברסיטת דרקסל בפילדלפיה, ויחד הם הקימו מעבדה לחקר גבישים נוזליים. שלוש שנים שהו אילן, אשתו ושני ילדיו הקטנים בארצות-הברית, וגם בה הרבו לטייל ולסייר.
בקיץ 1972 נפטרה אמו של אילן, ומאורע זה הכריע את הכף בעד שיבה לארץ, למרות הצעות עבודה קוסמות בשוויץ ובאנגליה. כששבה לארץ, השתקעה המשפחה בחיפה. אילן התקבל לעבודה במשרד הביטחון (רפא"ל), והחל בהקמת מעבדה לבדיקות ללא הרס - נושא שהיה בלתי ידוע בארץ.
כאשר שוחרר מהשירות הסדיר הוצב אילן תחילה בחיל-המשטרה-הצבאית ואחר-כך בחיל-הרגלים. עבודתו במשרד הביטחון אפשרה לו לעבור ליחידת מילואים אחרת, אך הוא סירב לעזוב את יחידתו הוותיקה, שאיתה השתתף במלחמת יום-הכיפורים, ובה המשיך עד יומו האחרון.
ביום י"ז בסיוון תש"ם (1.6.1980), נפל סמל אילן בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. הוא השאיר אחריו אשה, שני בנים ובת. כן נשארו בעזבונו מספר גדול של עבודות מחקר מדעיות.

במכתב התנחומים למשפחה האבלה, כתב מפקדו: "אילן שימש בגדוד בתפקיד מש"ק במשך תקופה ארוכה, וכדרכו היה תמיד שקט וצנוע ומילא את המוטל עליו בצורה נעלה ובאופן הטוב ביותר".
המעבדה שהקים אילן ברפא"ל, נקראה לאחר מותו על שמו.

tomer ahuva2

תומר, אהובה

נולדה בי"ט בחשוון תשי"ח, 14.10.1957
נפלה בכ"ט בכסלו תשע"א, 6.12.2010 באסון הכרמל
והיא בת 53

למדה באוניברסיטת חיפה.
תנ"צ תומר אהובה, שירתה כמפקדת תחנת משטרת חיפה וגילתה אומץ לב הראוי לשמש מופת. בתאריך 2.12.2010 בשעות הצהריים, פרצה שריפת ענק ביערות הכרמל.
בשריפה זו נספו 44 אנשי שירות בתי הסוהר, מכבי האש ומשטרה, אשר נלכדו בתוך האש. תנ"צ אהובה תומר ז"ל הגיעה למקום במסגרת תפקידה כדי לסייע בפעולות חסימת הצירים, הפינוי וההצלה אשר התנהלו באזור. היא המשיכה בפעילותה על אף האש שהשתוללה במקום, ועל אף הסיכון הרב לחייה עקב כך. תנ"צ אהובה תומר ז"ל נספתה תוך כדי נסיונה לסייע בחילוצו של אוטובוס ובו 38 צוערים של שירות בתי הסוהר שנלכדו בתוך האש.
עיטור המופת הוענק לתנ"צ אהובה תומר ז"ל על גילוי התמדה, דבקות במשימה ואומץ לב, הראויים לשמש מופת.  קישור למידע נוסף מתוך אתר "יזכור"