למד באוניברסיטת חיפה בחוג להיסטוריה כללית ובחוג למזרחנות. 

דוד (דודו), בן צביה וישראל, נולד ביום כ' בחשוון תש"ה (6.11.1944) בכפר החורש. בשנת 1948 עברה המשפחה לקבוצת השרון ולאחר האיחוד עם חברי גבת, עברה לקיבוץ יפעת. כשהיה בן 10 נסע דודו עם הוריו לארגנטינה, שם יצאו בשליחות התנועה, ובמשך שלוש שנים למד בבית הספר הספרדי הכללי, עד שחזרה המשפחה לארץ.

את געגועיו ואהבתו לארץ ביטא דודו ברשימה שכתב כשהיה בן שתים-עשרה. "לו ניתנה לי הבחירה לפני היוולדי - מי הייתי רוצה להיות, הייתי רוצה להיות חייל במלחמת השחרור, הייתי רוצה להיות בין הצנחנים היוצאים בלילה לפעולות, הייתי רוצה לשבת עם החברה בלילות ההפוגה מסביב למדורה ולשיר שירים... הייתי רוצה להיות פלמ"חניק". דודו "לא זכה" להיות פלמ"חניק, אך חוויות הקרב לא נחסכו ממנו שכן השתתף בשלוש מתוך חמש המלחמות שעברו על העם בארץ.

דוד גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1962. במהלך שירותו השתלם בקורסים שונים וביניהם קורס צניחה וקורס קצינים.
בראשית מאי 1965 השתחרר מהשירות הסדיר וחזר למשק. בקיבוץ עבד דודו על-פי-רוב בלול, אך העיסוק החביב עליו יותר היה תפקידו כמרכז ועדת-התרבות.
דודו, שהיה הומניסט מושבע, הרבה לקרוא ספרים ולשמוע מוסיקה, והשתתף גם בשישיית הזמר של המשק.
על פעילותו התרבותית סיפר חברו יאיר: "זמן רב משכנו יחד מפעל משותף. התנסינו באחד התפקידים הקשים שיש בקבוצה - ניסיון לבנות חיי תרבות על בסיס של התנדבות... הייתי בא לישיבות ויוצא משם מיואש, אבל... לא הייתי נשאר לבד: דודו היה אתי.
בגישה שלו לעניין הייתה איזו כנות - גישה פשוטה וישרה וחביבה כל כך... לי זה נתן את הטעם להמשיך, למרות כל הקשיים. אף פעם לא אמרתי לו זאת. אנחנו הרי לא אומרים בפנים: אתה מצליח לעודד אותי, וחשבתי לי תמיד, מניין באה לדודו הנכונות לפעול למען הכלל - לפעול לאורו של עניין משותף ולראות אותו קודם לכל..." בשנת 1967 נשא דודו לאישה את נורית, שילדה לו שלושה בנים: ארז, אורן ואמיר. בשנת 1972 החליט הקיבוץ לאפשר לדודו לצאת ללמוד היסטוריה כללית ומזרחנות באוניברסיטת חיפה. דודו הספיק לסיים שנת לימודים אחת בלבד וציוניו היו מעולים.

במלחמת ששת הימים נהרג אחיו של דודו, רמי ביטמן, ובהיות דודו בן יחיד להורים שכולים, הוצב כאיש מילואים ביחידה לא-קרבית. אך משפרצה מלחמת יום-הכיפורים סירב לשרת בעורף והצטרף מרצונו לגדודו הקודם, אשר לחם בחזית הדרום.
ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), יצאה יחידה של דודו למשימת טיהור של שטח תחנת הרכבת בסרפיאום. הכוח היה צריך ליצור רושם של עוצמת גדוד, בשעה שלמעשה הייתה בו פלוגה קטנה, שמנתה 6 זחל"מים וטנק בראשם. ליד תחנת הרכבת הופתעה היחידה על-ידי מארב-טנקים של האויב. הזחל"ם של דודו נפגע ודודו נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ביפעת. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים והורים.
במכתב תנחומים למשפחה כתב שר-הביטחון דאז, משה דיין: "דודו ז"ל הוצב, כבן יחיד להורים שכולים, למילואי גדוד חי"מ. כשפרצה המלחמה הצטרף מרצונו לגדודו הקודם, נלחם באומץ-לב ונפל במערכות הגדוד. דוד היה קצין מעולה וחבר למופת. כל מי שהכירו - אהבו".

לאחר נופלו הוציא קיבוץ יפעת לאור חוברת לזכר בניו שנפלו, ובה רשימות על דודו.

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לתקשורת. 

מארק, בן פלורנס ואדריאן, נולד בט"ז באדר תשל"ד (10.03.1974) בבוקרשט בירת רומניה. כשהיה בן חמישה חודשים עלתה המשפחה לישראל, לחיפה. מארק גדל בחיפה. למד בבית הספר היסודי "דוד ילין" ובתיכון "עירוני ה". אחרי שירות צבאי בחיל האוויר למד באוניברסיטת חיפה, וסיים תואר ראשון בתקשורת.

בתום לימודיו החל מארק לעבוד ככתב בתחנת הטלוויזיה בכבלים המקומית בחיפה, בתוכנית "חדשות היום". הוא כיסה עניינים עירוניים וענייני איכות הסביבה, עם הזמן היה לכתב בולט ומוערך, וסיקר גם הרבה אירועי טרור בעיר ובסביבה. כן החל ללמוד לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת חיפה.

ביום 6.06.2001 נישא מארק לנעמי לבית וולובסקי. בהזמנה לחתונה צוטטו מילותיו של אלתרמן: "אתך נותרתי בשניים, עם רוח על המים / עם פרח בר פשוט, אתך עד קץ אשוט...". השניים הקימו בחיפה את ביתם. 
בשבת בצהריים, ח' בתשרי תשס"ד (4.10.2003), פוצצה מחבלת-מתאבדת את חומר הנפץ שנשאה בתיקה בתוך מסעדת "מקסים", בשד' ההגנה בכניסה הדרומית לחיפה, סמוך לים.
בפיגוע נפגעו עשרות מיושבי המסעדה ההומה אדם. 21 אנשים נהרגו במקום, ביניהם מארק ורעייתו נעמי, שהגיעו למסעדה לארוחת צהריים.

בן 29 היה במותו. מארק הותיר הורים ואחות.
הוא הובא למנוחות בחלקת הגיבורים בבית העלמין שדה יהושע בחיפה, לצד רעייתו.
החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, בו למד מארק לתואר שני, הקים אתר אינטרנט ובו מספרים על מארק מרצים ותלמידים, ונפרדים ממנו.

ממקום שבתו בארצות הברית כתב פרופ' גבי וימן: "איני יודע לאן הייתה דרכו השאפתנית של מארק מובילה אותו - לקריירה תקשורתית או למסלול של מחקר אקדמי. גם הוא לא ידע ונהנה מהשילוב שבין השניים. הוא תכנן להתפתח כעיתונאי גם בתקשורת הארצית ובמקביל חשב כבר על לימודי הדוקטורט. איני יודע אם היה מתפתח כאיש תקשורת או כחוקר תקשורת, אך בכל אחד מהם היה מצליח, כי מארק לא נכשל בדבר, מארק היה תמיד חדור רצון להצליח ודרכו הייתה רצופה הצלחות.
חלק מהצלחות אלה, כולל הקבלה ללימודי תואר שני בחוג שלנו, לא נקנו בקלות. מארק השקיע בהם עקשנות, חריצות ועבודה קשה. וכן, גם את החיוך הרחב והחם של מארק. ואני יושב כאן, מוקף בזרים שאבלים על מארק שלא הכירו ונזכר בחיוך הרחב, החם שבו בחר להיפרד ממני. החיוך של מארק".

למד באוניברסיטת חיפה. 

תת ניצב ליאור בוקר ז"ל נולד 17.3.1954 בבית החולים הסקוטי בטבריה. בהיותו בן שנה עבר עם הוריו רינה ומיכאל בויקר מקיבוץ משגב-עם אל העיר חיפה. 
ליאור גדל בחיפה, למד בבית הספר העממי ע"ש חיה זיו במושבה הגרמנית ובבית הספר התיכון בסמ"ת בהדר הכרמל. בשנת 1997 סיים תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.

בשנת 1972 התגייס לצה"ל ושרת בחרמ"ש (חיל רגלי משוריין) ובשורותיו השתתף במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום.
עם סיום שירותו הצבאי ב 2.6.1975 התגייס למשטרת ישראל ושימש שוטר סיור ובלש בחיפה. בשנת 1982 סיים קורס קציני משטרה ושרת עד 1984 – כמדריך מ"מ בבית הספר הארצי של המשטרה ע"ש "רב ניצב אהרון סלע". בהמשך היה ראש משרד חקירות בתחנת זבולון, סגן מפקד תחנת זבולון, מפקד תחנת חדרה, ראש מפלג סמים בימ"ר צפון, סגן מפקד מרחב העמקים ובתפקידו האחרון קצין אגף המבצעים במחוז הצפוני.

ליאור נפל בעת מלוי תפקידו ב 2.12.2010 באסון הכרמל תוך שחירף נפשו בניסיון להציל חיי אדם. ניצולים מתוך התופת מספרים שליאור יכול היה לחלץ עצמו אך בחר להישאר במוקד האש ולנסות לסייע ללכודים עד שנספה עימם.

שירותו רב השנים ונסיבות מותו מעידות על נחישות יוצאת דופן במילוי תפקידו, אומץ לב, התמדה ודבקות במשימה ועל כך קיבל לאחר מותו את "אות המופת" של משטרת ישראל ואת "עיטור הגבורה העולמי" של ארגון השוטרים הבינלאומי.

בכאב קשה מנשוא זוכרים את ליאור ומתאבלים על מותו, אלמנתו נאוה ובנותיה פז וראמות- מנישואין קודמים- שגדלו במחיצתו משחר ילדותן בקשר אבהי אמיץ, הבנה רבה וכבוד הדדי, בנותיו האהובות–מנישואין קודמים- נועה אבישג ונופר, אחיו רוני רעייתו אסתי וילדיו מנישואין קודמים- אביעד ולירון והוריו רינה ומיכאל בויקר.

חבריו זוכרים אותו כאיש של חמלה , אוהב אדם, נעים הליכות וחבר אמיתי.

לאתר הנצחה