שמות הנופלים

uliel elisha

אוליאל, אלישע

נולד ביום ט"ו בטבת תשי"ד (21.2.1953)
נפל במלחמת יום כיפור, ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973 )
והוא בן 20

אחיו: יעקב אוליאל, עובד אוניברסיטה

אלישע, בן אסתר (וסטה) ורחמים, נולד ביום ט"ו בטבת תשי"ד (21.2.1953) בספרו שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשט"ו (בשלהי 1955).
למד בבית-הספר היסודי "בית-יצחק" בחיפה ובבית-הספר "יבנה" ואחרי כן למד בבית-הספר הטכני בחיפה, במגמת מקצועות התעופה. בקורס ערב, בטכניקום, למד שרטוט מכונות.

אלישע היה פעיל בתחום חיי החברה והתרבות בעיר. הוא החל לפעול במועדון "הגיבורים" של עיריית חיפה, משם עבר למועדון "גולני" ולימים היה שם מדריך. היה לו כושר מנהיגות והוא הצטיין בארגונן של פעולות חברתיות שונות.
בשנת 1971 נבחר מטעם מועצת פועלי חיפה, לחבר במשלחת הנוער מטעם השלטון המקומי. במסע המשלחת לאירופה נפגש עם בני קהילות יהודיות רבים, ופגישות אלה חרתו בו את רישומן העמוק.
היו לו "ידי זהב" ובעיקר הצטיין באמנות הציור. את ציוריו תרם למועדונים שהיה פעיל בהם, ועד היום הם מעטרים את קירותיהם.
הוא היה גבוה ותמיר, רחב לב וחברותי. נאמן היה לכל ידידיו והם ביקשו את קרבתו והרבו לשאול בעצתו. רעמת שערותיו ובת הצחוק שלא משה משפתיו שיוו לו חזות שובבית.

אלישע גויס לצה"ל במחצית פברואר 1972, ולאחר הטירונות הוצב לאחת מחטיבות השריון, ושירת כמחסנאי-פקיד.
במלחמת יום הכיפורים שירת אלישע עם הכוחות הלוחמים בקווים הקדמיים.
ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) נהרג, בשעה שהופצצה הסדנה החטיבתית ששירת בה, בציר "מאדים". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אב, אם, שלושה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

מפקדו מעיד עליו, שהיה חייל מסור ואהוד על חבריו ועל מפקדיו ונפל תוך גילוי אומץ לב רב.

הוריו תרמו לזכרו לוח זיכרון עשוי שיש והקימו ספריה על שמו; בבית-הכנסת המסופח לבית הספר "יבנה" הוקם לוח-זיכרון ועליו שמות בוגרי בית-הספר, אשר נפלו במערכות ישראל; כן הוקמה פינה לזכרו במועדון הנוער "גולני" ובה רשומים ציוני-דרך בחייו והקדשות משל חבריו; אחת לשנה, בחול המועד סוכות, מתקיים במועדון זה טורניר גביע בכדורגל, הנושא את שמו של אלישע.

yuval menahem

יובל, מנחם

נולד ביום כ"ג בתמוז תש"ח (30.7.1948)
נפל במלחמת יום כיפור, ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) ברמת הגולן
והוא בן 25

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה ובחוג לסוציולוגיה.

מנחם, בן זהבה ואברהם, נולד ביום כ"ג בתמוז תש"ח (30.7.1948) ברחובות.
הוא למד בחיפה בבית-הספר היסודי "מעלה הכרמל", בבית-הספר הריאלי העברי ובבית-הספר התיכון "עירוני א'". מנחם היה תלמיד מצטיין, פיקח ועירני, הרבה לקרוא ספרים בתחומים שונים, ספרי מתח וספרי מדע גם יחד. אהוד היה על חבריו הרבים, עזר לכל מי שנזקק, והיה ידיד ורע שאפשר לסמוך עליו בכל עת. חברו כתב עליו: "הייתה לו נפש יפה והיה לו ראש חריף". מנחם נמנה עם חברי תנועת צופי "הריאלי", היה חובב ספורט ובעיקר נלהב היה למשחק הכדורסל.
מנחם גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון" ובקורס לענייני מנהלה. הוא היה חייל טוב, אחראי ומסור לתפקידו. אהוב היה על מפקדיו ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב ובצייתנותו. בשנת 1967 לחם עם אוגדתו של האלוף ישראל טל, שהבקיעה את מערכי המצרים עד לגדות התעלה. על חלקו במלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים".
בכל תקופת שירותו בצבא השתדל שלא להדאיג את הוריו ובמכתבים שהקפיד לכתוב הביתה, הרגיעם ככל שיכול ולא סיפר דבר על האימונים הקשים והמפרכים, כדי להרחיק דאגה מלב בני משפחתו.
לאחר השחרור המשיך מנחם את לימודיו באוניברסיטת חיפה, בחוג לכלכלה ובחוג למדעי החברה.
כן נתקבל לעבודה בסניף של "בנק-לאומי" בחיפה. הממונים עליו שיבחוהו על שקדנותו ועל חריצותו, ואף שלחוהו להשתלם בקורס ליועצים להשקעות בניירות ערך, שם סיים את הלימודים בהצטיינות מרובה.

מנחם היה איש חברה ומארח למופת. ביתו היה פתוח לרווחה וחבריו הרבו לפקוד אותו. הוא סייע לכל ידידיו, ומעולם לא השיב פני אדם ריקם. היה לו חוש הומור, ובבדיחותיו השובבות ידע לשעשע את כל שומעיו. מטבעו היה אדיב ומנומס, עדין נפש ונעים הליכות. בהיותו עניו וצנוע, לא אהב להתבלט וסלד מן ההתנשאות.

בשנת 1970 נשא לאישה את חברתו יהודית וכמאז ומתמיד היה בן נאמן להוריו, אח למופת, בעל מסור לאשתו ואב אוהב לבתו דנית.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס מנחם ונשלח לחזית ברמת הגולן, שם השתתף בקרבות הבלימה בציר "אל-על" ובציר "חושנייה".
ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), בשעת הקרב על מוצב "תל-פזרה", החולש על ציר הנסיגה של הסורים, פגע בו פגז, שהרגו במקום. תחילה נחשב כנעדר, וכעבור חודש וחצי נקבע על-סמך עדויות כי הוא נהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה, כחודש לאחר שהמשפחה, ביוזמתה שלה, מצאה את עצמותיו בתוך הטנק. השאיר אחריו אישה ובת, אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מנחם ז"ל שירת ביחידת שריון וביצע את תפקידו בנאמנות, ביעילות ובמסירות רבה".

bensimon eli

בן-סימון, אלי

נולד ביום י"ח בכסלו תשט"ו (13.12.1954)
נפל במלחמת יום כיפור ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) בחזית סיני
והוא בן 19

אחותו: היילברגר חנה, עובדת אוניברסיטה.

אליהו (אלי), בן קמי-לבנה ורימון, נולד ביום י"ח בכסלו תשט"ו (13.12.1954) בחיפה.
הוא למד בבית-הספר היסודי "הקישון" ואחרי-כן המשיך בלימודיו בית-הספר התיכון המקצועי של חברת החשמל, "נהריים" בחיפה.

חרף כל הבקשות שביקשוהו הוריו, לא המשיך בלימודיו והיה לחשמלאי. הוא היה חרוץ, נבון ואחראי ומקובל מאוד על מעסיקיו. הם ראו בו בעל מקצוע מעולה, שתמיד שאף להביא כל מלאכה לכלל שלמות. 
אלי היה חובב ספורט והצטיין במקצועות הקליעה למטרה, השחייה, הדיג והרכיבה על אופניים. הייתה לו תבונת-כפיים, והוא הרבה לעסוק בחריטת עץ. את הגיטרה שפרט עליה בנה במו ידיו ואת בגדיו עיצב, גזר ותפר בעצמו.
באחד ממועדוני הנוער השכונתיים בחיפה הדריך את הנערים במלאכת-יד. הוא אהב להאזין למוסיקת פופ והיה לו קול נעים וכשרון-משחק.

אלי היה בן נאמן ומסור להוריו, דאג למשפחתו והקדיש מזמנו לסייע לאחיו הקטנים, ולקראת כל חג ומועד היה משפיע עליהם מתנות הרבה. מסתגר היה ומרבה להתבודד, ביישן ומפנים את רגשותיו. הוא אהב לעזור לזולת וכמו חשש להיות לטורח על הסובבים אותו. מעולם לא דיבר בגנות חברים והשתדל לגלות בכל אדם את התכונות החיוביות שבו.
אליהו גויס לצה"ל במחצית פברואר 1973 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס לנהגי טנקים ובקורס לתותחנים בטנקי "סנטוריון". הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו ושימש דוגמא לחבריו במזגו הטוב ובצייתנותו. תמיד השתדל שלא להדאיג את הוריו והקפיד לכתוב הביתה.

הוא מיעט לספר להם על קשייו ועל מעשיו בצבא ובחופשותיו מיהר הביתה כדי להיות בחוג המשפחה, לסייע ולתרום ככל יכולתו.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח עם יחידתו לחזית בסיני.
ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), השתתף אלי בקרב דרומית לעיר קנטרה, באזור "מילנו". הטנק שלו נפגע בדרכו לעבר המעוזים המותקפים ואלי נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר, ולימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אב, אם שלושה אחים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
הוריו תרמו לזכרו עמוד הנצחה לבית הכנסת.

benhaim shlomi

בן-חיים, שלומי

נולד ביום כ"ה בתמוז תשל"ה (4.7.1975)
נפל ביום כ"ח בניסן תשס"ב (10.4.2002) בפיגוע באוטובוס בקו 960
והוא בן 27

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה וחשבונאות.

בן דניאלה ויוסף. נולד ביום כ"ה בתמוז תשל"ה (4.7.1975) בקרית מוצקין, בן בכור להוריו. אחריו נולדו מוטי ושירן. "הלידה היתה קשה,"סיפרו הוריו, "אך מראה התינוק יפה התואר ותכול העיניים השכיח זאת. בגיל שנתיים העיניים הכחולות הפכו לירוקות." 

שלומי החל ללמוד בבית-ספר היסודי בקרית מוצקין. כבכור הקרין אחריות ואיכפתיות כלפי אחיו.
בגיל 13 החליט לחזור בתשובה, ללמוד בישיבה ולמצוא את עצמו בדת.לאחר שלוש שנים שבהן לא קיבל תשובות ברורות לשאלותיו עזב את הישיבה, וחזר לחיים החילוניים. הוא החל ללמוד בבית-הספר התיכון 'אורט מוצקין' וסיים אותו בהצטיינות, במגמת אלקטרוניקה.עוד בתיכון החליט להיות לוחם קרבי, השתתף בהתמדה ובנחישות בקורס הכנה לכושר קרבי והגיע מוכן לשירותו הצבאי.

בחודש מרס 1994 התגייס שלומי לצה"ל. הוא הגשים את שאיפותיו, שובץ בחטיבת 'גבעתי' ושירת שלוש שנים כלוחם.
לאחר השחרור החליט שלומי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, בחוג לכלכלה וחשבונאות. גם כאן שאף למצוינות, למד ביסודיות וסיים בהצטיינות יתרה. בסיום שנת הלימודים השנייה, בסוף שנת ,2000 קיבל מדליית הצטיינות מלשכת רואי החשבון, דבר שהתגלה לבני משפחתו רק לאחר שראו את המדליה מונחת בחדרו וזאת מפאת צניעותו.

את תעודת בוגר האוניברסיטה בהצטיינות יתרה לא זכה לקבל ומשפחתו קיבלה אותה בכבוד גדול אחרי מותו, ביוני 2002. שלומי דאג לשהות בחוג המשפחה בכל שבת וחג, ונהנה מאווירת המשפחה החמה והאוהבת. מגיל צעיר ראה את הוריו מתפרנסים מעבודה קשה, ושאף להצליח ולהגיע להישגים גבוהים כדי שיוכל להקל על הוריו, ולהסב להם נחת.
כבן בכור, דאג שלומי להתעניין בשלום כל בני המשפחה בכל עת ובכל מקום. אחיו מוטי ושירן הרבו להתייעץ עימו בכל נושא ושלומי התעניין בלימודיהם ובחייהם החברתיים. לא פעם היה שלומי למורה הפרטי של שירן במתמטיקה.

שלומי היה מוקף תמיד בחברים. הוא שמר על קשר עמוק עם חברי ילדותו, ורכש חברים בצבא ובאוניברסיטה. תמיד עזר לחבריו מתוך אהבה ודאגה להצלחתם, דבר שבא לביטוי במיוחד בזמן לימודיו באוניברסיטה, כאשר הפך יועץ לרבים מעמיתיו הסטודנטים, בעיקר בתקופת המבחנים. 
שלומי היה עניו וצנוע, הסתפק במועט ולא ביקש דבר מאיש. הוא נהג להתלבש בפשטות, נהנה ממה שהיה לו ולא קינא באחרים. הוא לא נהג להתגאות בהישגיו ולא הסכים שאחרים ישבחו אותו.

תכונה בולטת במיוחד של שלומי היתה אהבת הצדק שלו, ונכונותו להגן על כל אדם חלש שנעשה לו עוול. הוא תמיד חיפש את האמת והצדק, ולחם למען עקרונותיו. כבר בבית-הספר היסודי, כאשר מורה השפילה ופגעה בתלמיד לעיני כל הכיתה, היה זה שלומי שלא היסס, קם על רגליו ובכעס העיר למורה על התנהגותה הפוגעת.

בשנת 1997 הכיר שלומי את מיכל. עד מהרה פרחה האהבה ביניהם, ומיכל עזבה את הדרום ועברה לקרית מוצקין. שניהם למדו לתואר ראשון, ולמרות הקשיים בנו קשר רציני, עם המון אהבה ותמיכה הדדית. באוגוסט הלכו מיכל ושלומי ביחד לקנות טבעת אירוסין ומיכל אמרה: "כשתרגיש שזה הזמן הנכון תיתן לי אותה." בחג השני של פסח תיכננו שלומיומיכל להפתיע את בני המשפחה בארוחת החג ואז לתת את טבעת האירוסין. הם תיכננו להינשא במאי ,2003 אך לא זכו לכך.

שלומי גדל כל חייו על ערכי אהבת ארץ-ישראל. לאחר שירותו הסדיר כלוחם, נקרא למילואים מדי שנה, ולמרות הלימודים הקשים מעולם לא ניסה להתחמק. גם בסוף מרס ,2002 כאשר נקרא בצו 8 למילואים במסגרת מבצע 'חומת מגן', התייצב ראשון. הוא הוצב בבית לחם, ולמרות הסיכונים הרבים לחם בגאווה להגנת המולדת. בחופשה סיפר בהתלהבות על הלחימה, ועל חשיבות המבצע לאור המצב המדיני.

ביום ראשון 7.4.2002 הופיעה בעיתון תמונתו של שלומי במהלך הקרבות בבית לחם ולמחרת,ערב יום השואה יצא שלומי לחופשה קצרה בת יומיים. בתום החופשה, בבוקר יום כ"ח בניסן תשס"ב (10.4.2002) יצא שלומי באוטובוס אגד בקו 960 בשעה 7:00 בבוקר מצומת הצ'ק פוסט לירושלים בדרכו חזרה ליחידה, ששירתה בבית לחם. כעבור 20 דקות נסיעה,בצומת יגור, התפוצץ באוטובוס מחבל-מתאבד שנשא על גופו חומר נפץ.

עם שלומי נהרגו: רס"ר שמשון סתלקול, רס"ל ניר דניאלי, רס"ל זאב חניק, סמל מיכאל ווייסמן, רש"טקרן פרנקו, רש"ט נועה שלמה והאזרח אבינועם אלפיה. בן עשרים-ושבע היה שלומי בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בצור שלום. הותיר אחריו הורים, אח, אחות וארוסה.

ספד לשלומי מפקד הגדוד: "שלומי הוא מאלה שנאמר עליהם שהם חוד החנית, דוגמה ומופת לרוח ההתנדבות שיש בעם ישראל בעתות משבר. שלומי הוא דוגמה לחברות, רעות, אומץ לב והרבה אהבה למולדת."

בני המשפחה כותבים: "חגורת הנפץ קטעה את האהבה, את החלומות ואת השאיפות של אדם יחיד ומיוחד, בעל תכונות עילאיות.
יהי זיכרך ברוך ולא ימוש מקרבנו, ברוך דיין האמת."

קישורים נוספים :

שלומי של כולנו, ספר לזכרו

אתר לזכרו

תמונות

קטעי אודיו ווידאו

קטעי עיתונות