אחותו: רז נירה, גמלאית האוניברסיטה.

בן רות וחנוך, בניהם של ותיקי המתיישבים בנהלל. נולד ביום כ"ד באייר תש"ז (14.5.1947) בנהלל.
מילדותו היה שקט ונבון והיה מסתובב ליד אביו בעבודתו ומוצא עניין בכל דבר.

אקי למד בבית הספר היסודי ובבית הספר החקלאי בנהלל. אחר הצהריים, לאחר הלימודים, היה יוצא לשדה עם אביו לקצור ולהעמיס עגלות ירק גדושות. המיכון במשק הלך והשתכלל: בתחילה הטרקטור ואחריו באו המקצרה והמכסחת - ואקי עבד בכל הכלים הללו בנאמנות ובמסירות.

אף על פי שהיה תלמיד מעולה, נראה שהוא נהנה ביותר לסלק את תיקו ולצאת לחצר ולמשק כדי לעבוד. הוא סבר כי המחברות אינן חשובות בהשוואה לירק ולפָּרות, שהרי אין הן הנותנות את החלב וחשיבותו של החלב מובנת! בכלל אהב לעבוד, ליצור, לפעול ולהוציא מתחת ידיו דברים מועילים, ובשעת עבודה היה אקי כולו בתוך תוכה ומזדהה עם מעשה ידיו.
אקי אהב את העבודה ויותר מכל ידע כיצד לעשותה היטב, בשקט ובדייקנות.
אקי אהב לשוט בארץ ונמנה עם חוג המטיילים של תנועת המושבים, והיה מוכן לוותר על הלימודים כדי לצאת לטיול אחת לחודש. הוא היה בין ותיקי המטיילים שהיו מהלכים לאטם בסוף השיירה - ולא מחולשה. הם ידעו למצות עד תום את התענוג שבהליכה ואת ההתבוננות בנוף.
נוסף על פעילותו הרבה אקי היה חבר בנבחרת הקליעה של בית הספר. הוא היה אחראי ושקול בכל מעשיו ובשעת שיחה היה מדבר בנועם ובהומור האומר בגרות, תבונה וביטחון. חיוך מבויש ומלבב ריחף תמיד על שפתיו שלא הרבו בדברים. הוא לא היה פזרן במלים ורק מעשיו העידו על טיבו האמיתי. אקי העניו, הצנוע והשקט אהב לשיר בקולו העמוק והיפה. בעיקר אהב את השירים הישנים והשקטים - שירי אוהבים ושירי עצב.

אקי גויס לצה"ל באוקטובר 1965. לפני מלחמת ששת הימים נפגע קשה בקורס צניחה ושוחרר מהשירות. לאחר שהחלים חזר לשירות במילואים קרבי מלא. ביום ב' בסיון תשכ"ט (19.5.1969) נפל בעת מילוי תפקידו ברמת הגולן והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנהלל.

לאחר נפילתו יצאה לאור חוברת לזכרו הנושאת את השם "אקי".
כן הוציא לאור מושב חצבה ספר לזכרו בשם "הלך האביב", "בעיני מצלמתו בתקופת שירותו בחצבה" (באחד הימים הביא אתו מצלמה משוכללת והרבה לצלם תמונות מחיי המקום והסביבה, תמונות אלו כונסו בספר זה). ביום השנה השלישי לנפילתו נחנכה בבית הספר היסודי בנהלל ספריה לזכרו הנושאת את שמו.

למד באוניברסיטת חיפה ללימודי התואר השני בחוג למדעי המדינה.

בן מרים וצבי. נולד ביום כ"ד בחשוון תש"ז (17.11.1946) בעין חרוד. נחמיה גדל במושב בני עטרות, שם זכה לחינוך בבית-הספר היסודי, ואת בית-הספר התיכון סיים ב"בליך" ברמת גן.
היה פעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד" ברמת גן.

נחמיה התגייס לצה"ל בספטמבר 1965 ושירת בנח"ל, המשיך לגדוד הנח"ל המוצנח, עבר קורס צניחה וקורס מ"כים, שירת כמ"כ ונשלח לקורס קצינים.
עוד לפני תום קורס הקצינים לחם נחמיה בסיני וברצועת עזה במלחמת ששת הימים. נחמיה המשיך את שירותו בחטיבת הצנחנים הסדירה כמ"מ, כמ"פ, כמפקד יחידת סיור וכמג"ד.
לחם עם חטיבת הצנחנים בסיני במלחמת יום הכיפורים. נחמיה פיקד על יחידת מבצעי מודיעין מובחרת, על חטיבת מילואים של הצנחנים במלחמה בלבנון ואחר כך על חטיבת הנח"ל ועל חטיבת הצנחנים הסדירה.
נחמיה עבר הסבה לשריון, התמנה למפקד אוגדת מילואים משורינת ולאחר מכן פיקד על האוגדה המרחבית, האחראית על הביטחון השוטף בגבול עם לבנון. יזם ותכנן פעולות צבאיות מיוחדות מעבר לגבולות והשתתף בהן.

במהלך שירותו הצבאי סיים תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה. סיים את לימודיו במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל וכן בקולג' לפיקוד ומטה של חיל הנחתים של ארצות הברית ואחר כך במכללה לביטחון לאומי של צה"ל. שירת כמפקד גיס וכעוזר ראש אג"מ. בתפקיד זה הועלה לדרגת אלוף. תפקידו האחרון היה אלוף פיקוד המרכז.

הערכות מפקדיו, המצויות בתיקו האישי מראשית דרכו: "קצין מצטיין שהוכיח את עצמו במצבים קשים. קצין מוכשר, מבוגר, אמיץ, יסודי, בעל מנהיגות טבעית ויחס אנושי. בסך הכל בעל איכויות אנושיות משובחות לפיקוד גבוה".
במסגרת פעילותו כאלוף פיקוד המרכז רקם יחסי גומלין מיוחדים עם תושבי יהודה ושומרון. סיפר תושב בית אל, דב קלמנוביץ: "בזכות אישיותו של נחמיה תמרי נמנעו הרבה מאוד עימותים בינינו לבין חיילי צה"ל. הוא היה איש חם, לבבי, ישר, מלה שלו היתה מלה. הוא ידע לדבר אתנו, האזרחים, בלי התנשאות, בענווה, ביושר, זה סוד שלא נלמד בשום קורס צבאי".

הוסיף ישראל הראל, איש מועצת יש"ע: "לא היה בו שמץ מגינוני גנרל, אפילו לא טיפת 'רושם'. תמיד היה ענייני. הוא ידע גם בשעות הקשות ביותר לפרק את המתח, ולהוציא את המרעום מן הפצצה, אפילו במצבי הלחץ הקיצוניים ביותר ואחרי הפיגועים האיומים ביותר. איני זוכר אפילו פעם אחת שהיו צעקות בישיבה אתו".

ביום כ"ט בטבת תשנ"ד (12.1.1994), הוזעק האלוף נחמיה תמרי לעמק בית שאן, בעקבות החשש לחדירת מחבלים לגזרה. בדרכו חזרה למפקדת פיקוד המרכז התרסק המסוק, וכל נוסעיו נספו - האלוף נחמיה תמרי, רס"ן אופיר קאופמן, סרן עופרי יואלי וסרן אסף אשר. נחמיה הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקרית שאול, בן ארבעים ושבע היה בנופלו. השאיר אחריו אשה - חנה, שני בנים - יובל ועדו, בת - רוני, אב ושני אחים - דב ושי.

הרמטכ"ל אהוד ברק אמר על קברו: "נחמיה היה מהטובים והאמיצים במפקדים שהיו אי-פעם לצה"ל ובן לשבט התמרים, שהוא שבט מופלא של בני הארץ ולוחמים. במצבים הכי קשים רצית שהוא יהיה לידך, כי אתו המשימה תתבצע. הוא ידע לשלב כנות, פשטות, מקצועיות ודבקות במצוינות. הוא יחסר לפיקוד הבכיר של צה"ל כחבר, כמפקד מבטיח."

סגן הרמטכ"ל, אלוף אמנון ליפקין שחק ספד לו: "נחמיה היה הרבה מעבר לקולגה. נחמיה היה חבר. שנה וחצי עבדנו יחד. היו בו איכויות יוצאות דופן כאיש, כבן-אדם, כקצין וכחבר."

יהונתן גפן כתב בעיתון "מעריב": "מסלול חייו של נחמיה הוא מסלול הגבורה הישראלי: עין חרוד, צנחנים, סיירת מטכ"ל, מלון סבוי, אנטבה ועוד אירועים עלומים, אבל בסוף הוא נהרג דווקא בתאונה. אלוהים לא הציל את האלוף תמרי שנפל ממטוס באמצע הלילה והשאיר אחריו שובל של הערצה וענן כבד של אבל עמוק ואמיתי".

אמו: טמיר שרה, גמלאית האוניברסיטה.

אורן, בן שרה ומיכאל, נולד ביום א' באב תש"ז (18.7.1947), בחיפה.
הוא למד בבית-הספר היסודי "מעלה הכרמל" ואחרי-כן המשיך ולמד בבית-הספר התיכון הריאלי בחיפה. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי בפרדס-חנה ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

אורן היה נער עליז, טוב לב, מלא שמחת חיים ואהוב על כל מקורביו ומכריו, בזכות האווירה הטובה והנעימה שהשרה סביבו. הוא היה אוהב בריות, ידע לרכוש ידידים והיה להם חבר נאמן ומסור, והם השיבו לו חום ואהבה, שהיה ראוי להם.
הוא לא נמנע מלהצטרף למעשי המשובה של הנערים, אך ידע תמיד להיות רציני ובוגר בגישתו לחיים, כאדם היודע את אשר לפניו ובוחר את הדרך הנכונה ללכת בה. אורן הציב לעצמו אתגרים ומשימות ועמד בהם, שכן ניחן ברצון עז ובנפש חפצה להגשים את המטרות שהועיד לעצמו.
אורן היה ספורטאי וחובב כדורגל נלהב, שאהב לצפות במשחקים והיה שחקן מצוין בנבחרת הטכניון. הוא רחש אהבה עזה לארץ ולנופיה ובכל חופשה יצא לסיור, כדי להכיר מקומות חדשים ולהתוודע לנופים לא מוכרים.
אורן גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1965 והוצב לחיל השריון. הוא הוכשר לשמש כלוחם חרמ"ש ונשלח לשרת בגדוד חיל רגלים משוריין.
אחרי תקופת שירות סיים בהצלחה קורס קצינים בבית-הספר לקצינים של צה"ל, ולאחר שהוענקה לו דרגת קצינות, הוצב כמפקד מחלקה בגדוד חרמ"ש.
הוא היה מפקד מעולה, שידע לדרוש מפקודיו ביצוע קפדני ומושלם של כל המשימות שהוטלו עליהם, אך יחד עם זאת לא הקפיד על גינוני משמעת והיה לפקודיו חבר וידיד שידע להאזין לבעיותיהם וניסה לסייע בפתרונן.
הוא שימש דוגמא אישית ומופת לחייליו והביא את המחלקה שלו לרמה מקצועית גבוהה ולכושר ביצוע מעולה, כשפקודותיו ניתנות בנועם והוא משליט אווירה טובה וחברית. כצוער השתתף בקרבות של כיבוש הגדה המערבית במלחמת ששת הימים וכמפקד מחלקה השתתף בקרבות מלחמת ההתשה בסיני. בתפקידו זה הועלה לדרגת סגן.
במחצית נובמבר 1972 שוחרר אורן מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל הרגלים המשוריין. אחרי השחרור למד בפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון בחיפה, ובשנת 1973 הוסמך כמהנדס במגמה למכונות חקלאיות.
הוא התקבל לעבודה בסוכנות היהודית ועמד להתחיל בה בתחילת נובמבר 1973. עד לתחילת העבודה יצא לסיור באירופה ושב ממנו בראש-השנה תשל"ד.

ביום העצמאות תשל"ב, בשעת טיול ברמת הגולן, התדרדר לתהום ונפצע קשה. הוא הועבר לבית-החולים במסוק, לאחר שהשתהה לילה ארוך בשטח. לאחר תקופת החלמה ממושכת נקרא להתייצב בפני ועדה רפואית, אך דחה את מועד התייצבותו, שכן חשש כי ייאלץ לותר על תפקידו ביחידה קרבית.

במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים. ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) יצאה היחידה לחלץ את לוחמי מעוז "בודפשט", שהיה מוקף כוח מצרי גדול.
בקרב שהתחולל נפצע אורן והועבר לבית-חולים בעורף. למרות פציעתו הקשה ולמרות שנאבק על חייו ידע לעודד את בני משפחתו ואת מפקדיו שבאו לבקרו.

ביום י' בחשון תשל"ד (27.10.1973) נפטר מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה.
השאיר הורים ואח.
נפילתו בקרב קטעה את מהלך חייו של אדם רב פעלים, שרקם תכניות רבות לעתיד, ונטלה אותו מעם משפחתו ומעם חבריו, שהיה להם סמל למאווים ולשאיפות ודוגמא לצעיר המגלם את כל היפה והנעלה שבאדם.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, סרן אורן ז"ל, שירת ביחידת שריון והיה דוגמא מובהקת לקצין, אשר השרה אווירת ביטחון וסמכות, אותה הפעיל בדרכו המיוחדת, כאדם חביב ואהוד הן על מפקדיו והן על פקודיו. בהיחלצותו המהירה לעזרת יחידת חיילים נצורה - כשהוא מחפה עליהם יחד עם אנשיו מתוך זחל"ם שעליו פיקד - נהג כדרכו לעמוד לימין הזקוקים לו ותוך כדי הפעולה נפגע הזחל"ם מטיל אויב, שגרם לפציעתו האנושה".

בקישור המצורף : 
מכתבו של סגן אלוף חיים רוזנבלט, מפקד היחידה.
אורן אחרי כמעט 30 שנה...
ואורן כפי שאני זוכר אותו