הוריו: אידלמן חיה, עובדת אוניברסיטה, פרופ' אידלמן שמואל, רווחה ובריאות. 

בן חיה ושמואל, נולד ביום י"ד באלול תש"ך (6.9.1960) בתל- אביב.בשנות חייו הראשונות של רונן גרו הוריו בשיכון הרופאים של בית-החולים "תל-השומר". כשמלאו לרונן שלוש שנים יצא אביו להשתלמות בארצות-הברית, ורונן למד שם בבית-ספר פתוח שכלל גם כיתת גן.

כשחזרה המשפחה לארץ והתיישבה בחיפה היה רונן בן 10, הוא המשיך את לימודיו בבית-הספר הריאלי. באותה תקופה הצטרף רונן לפעילות בצופים ולאחר כמה שנים היה מדריך בשבט הצופים "כרמל". בהיותו בן 16 שנים הקים מחדש את שבט הצופים בעין הים - שבט העוגן - וריכז את הפעילויות של השבט בהצלחה רבה ובבגרות בלתי רגילה.
פעילותו לא הצטמצמה לתנועת "הצופים" בלבד. הוא עבר קורס צלילה וירד מדי פעם בפעם למרכז הצלילה בדי זהב ליהנות מיכולתו.

כשחשב על השירות הצבאי רצה להתנדב לקומנדו הימי, ולשם כך עבר גם קורס "גדנ"ע צלילה". גם במשמר האזרחי היה רונן פעיל ביותר. הוא הכיר כל מקום בארץ, וכשהיה קצין בצבא "לא היה יישוב או כל נקודת אור באופק שלא קיבלנו עליה הסבר מרונן. ...תמיד ניסה להסביר כמה חשוב לדעת את שמות יישובי הארץ ואת היישובים שמעבר לגבול". כך סיפרו עליו חבריו בצבא.
בשנת 1978 סיים רונן את לימודיו בבית-הספר הריאלי, אבל החליט לדחות את מועד גיוסו לצה"ל ולצאת לשנת שירות במצפה רמון. הוא הצטרף לגרעין "רעים", והשתתף בפעילויות חינוכיות וקהילתיות רבות. הוא יצר קשר הדוק עם בני הנוער במקום, ושמר על הקשר גם כשהיה בצבא. במכתב שכתב להוריו, שהיו באותה תקופה בשנת שבתון בארצות-הברית, הוא כותב: "טוב לי כאן, ובכל פעם שאני רואה את הילדים האלה נעשה לי טוב. זוהי הרגשה מיוחדת שהייתי ממליץ עליה לכל אחד שמסוגל לכך".
בסוף שנת 1979 התגייס רונן לצבא והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. הוא התחיל את מסלול האימונים ביחידת הצנחנים וסיים אותו בסיירת גולני. כחודשיים לאחר מכן, יצא לקורס קצינים וסיים אותו כחניך מצטיין.

חברו מקורס הקצינים מספר: "הוא היה עקשן ודבק בביצוע ובהגשמת מטרתו בצורה יוצאת דופן. הרבה פעמים אמר שבמצב הנוכחי חובה אישית על כל אחד לתרום כמה שיותר לצבא". ואכן, בסיום הקורס ניתנה לו האפשרות לבחור את מקום שירותו כקצין, והוא העדיף לעבוד עם חיילי חי"ר בחטיבת גולני. "רונן אמר שלא חוכמה להיות (קצין) במקום שכולם רוצים להיות בו, במקום שכולם עוזרים זה לזה. האתגר הוא ...להתמודד עם בעיות ועם אנשים שלא רוצים להיות בגולני". (מתוך מכתב שכתב אחד מחבריו של רונן אל ההורים השכולים).
דני עטר, מפקד הפלוגה שלו, מספר: "את רונן נזכור תמיד כמפקד, כחבר, אבל יותר מכל: כאחד שדאג תמיד שלאחרים יהיה טוב. ...כל חייל היה בעיניו של רונן "פרוייקט" בפני עצמו. במלחמה התגלה רונן כמפקד אמיץ שחייליו סמכו עליו, אהבו אותו, והלכו אחריו בכל מקום מתוך ביטחון שיש מי שמוביל אותם. כשהיה מדובר בקבלת צ'ופר כלשהו, העמיד רונן את עצמו אחרון אך בקרב הלך בראש".
כשפרצה מלחמת לבנון, יצא בראש יחידתו לקרבות שהתנהלו ברצועת החוף. הוא לחם בגבורה ונפל בקרב ביום שבת כ"ב בסיוון תשמ"ב (12.6.1982)
הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות.

רעייתו: אופק מרים, גמלאית האוניברסיטה. בנו: אופק ארז, עובד אוניברסיטה.

בן צבי ובתיה. נולד ביום כ"ה באדר תרצ"ג (23.3.1933) בורשה אשר בפולין. עוד באותה שנה עלה עם הוריו לארץ. שנות ילדותו עברו עליו בגבעתיים. בן להורים שומרי מסורת היה ואת לימודיו היסודיים למד בבית ספר דתי בנחלת יצחק. לאחר מכן המשיך את לימודיו בבית הספר המקצועי "בסמ"ת" בחיפה במגמה של רדיו ואלקטרוניקה. בשנים אלו היה חבר בתנועת "הצופים", אך את מרבית זמנו הקדיש לטיסנאות ב"הפועל". היה פעיל ב"פלדה" וצבר שעות טיסה רבות. כשעמד לפני גיוסו לצה"ל רצה מאוד ללכת לקורס טיס, כי הנושא קסם לו, אך אמו התנגדה לרעיון זה. בבוא יום הגיוס - ביולי1952 - התגייס לחיל הים יחד עם מרבית בני כיתתו. שלמה אהב מאד את הים, את המרחבים העצומים של מים סביבו. תמיד סיפר על החוויה העצומה של שיט בים שמסביבו רק מים ושמים. ובאמת כל זמן שירותו בחיל שירת בכלי שיט. שלמה עבר קורסים לרדיו ולאקטרוניקה, שירת בקומנדו הימי וכן בספינה "נוגה" ובאחת המשחתות. בשנת1958יצא לאנגליה לתקופה של שנה ומחצה בערך להכנת הצוללת "תנין" בדרגת רס"ר בתפקיד של טכנאי רדיו. לאחר שחזר לארץ ושהה בה כשבועיים יצא שוב לאנגליה - הפעם להכנת "רהב". כיון שלא נמצא טכנאי רדיו מתאים לצוללת זו היה עליו להכשיר את הטכנאי של "רהב" לתפקידו. לאחר ששה חודשים חזר לארץ עם רהב" - ואז נשא אשה;זה היה באוקטובר1960. במשך שלוש שנים שירת בצוללות "תנין" ו"רהב". לאחר מכן נשלח מטעם חיל הים ללמוד בטכניון העברי בחיפה. הוא למד שם במשך שנתיים אך בשובו לחיל נתבקש ללכת לקורס קצינים בפברואר1966. לאחר סיום הקורס חזר לתפקידו בצוללת - והפעם בדרגת סגן.

במשך שלוש שנים שירת בצוללות "תנין" ו"רהב". לאחר מכן נשלח מטעם חיל הים ללמוד בטכניון העברי בחיפה.
הוא למד בטכניון במשך שנתיים אך בשובו לחיל בפברואר 1966 נתבקש ללכת לקורס קצינים. לאחר סיום הקורס חזר לתפקידו בצוללת - והפעם בדרגת סגן.

באותה תקופה היו זקוקים לקצין חשמל בצוללת "דקר". שלמה ובני משפחתו יצאו באוקטובר 1966 לאנגליה, לעיר פורטסמות ובה שהו שנה וארבעה חודשים. שלמה התגעגע מאד לארץ ותמיד היה ער לכל הנעשה בה.
באפיו היה שקט מאד, סגור וצנוע. הוא היה מרוצה בעיקר מהעצמאות שניתנה לו בעבודתו בשטח הרדיו והאלקטרוניקה של הצוללת.
היה בידידות עם כל אנשי הצוללת ומעולם לא היו לו שונאים. לא אהב להתרברב, לא נדחף ולא דחף אחרים.
באפיו התבלטו תכונות של מחנך. הוא אהב מאוד את הלימוד וההדרכה של הכפופים לו. בסתר לבו קיווה ללמוד חינוך וסוציולוגיה כאשר ישתחרר מצה"ל. היה מוכן להקשיב, לתת עצה ועזרה לכל הפונים אליו, וכאלה רבו מאד.

בעבודתו ב"דקר" השקיע את כל מרצו ואת כל נפשו. בשעות הפנאי היה מרבה לקרוא. כן אהב מאד גם להאזין לתקליטי מוסיקה קלאסית ושירי עמים ואהב מאד לצאת לטיולים.

כשהגיע הזמן ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968) יצאה הצוללת "דקר" מאנגליה לכיוון חופי הארץ כשנמצאה בנתיבי הים שבין גיברלטר לחיפה, נותק עמה הקשר ושוב לא נתחדש.
הרבנות הצבאית הראשית קבעה כי תאריך פטירתו של שלמה בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר, הוא יום כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968).שלמה הניח אשה, בן ובת.
כיון ששלמה נמנה עם אנשי הצוות הנעדרים הוצבה לו מצבת זיכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי "דקר" בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. לאחר נפלו הועלה לדרגת סרן. בספרו של ערן שורר "ששה ימים ב'דקר'" מוקדשים עמודים מספר לשלמה ולתולדותיו בצירוף תמונתו.
ביום י"ג בסיוון תשנ"ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת אח"י "דקר" על קרקעית הים התיכון, בעומק 2900 מ' בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה.

מידע נוסף על אופק שלמה ז"ל מתוך: "בזכותם" ארגון יד לבנים חיפה

אימו : ארלט אדלר, עובדת אוניברסיטה.

בן יוסף וארלט. נולד ביום כ"ט בטבת תשי"ז (2.1.1957) בקרית- ביאליק.
למד בבית-הספר היסודי-ממלכתי שבקרית-ביאליק והמשיך בלימודיו בבית-הספר הריאלי שבחיפה.
היה חבר בתנועת- הנוער 'הצופים', גדוד 'שחף', שבט 'הכרמל' בחיפה. היה נער רגיש ועדין ואוהב שירה, ואף כתב שירים מגיל צעיר. 

מנהל בית-הספר הריאלי כתב עליו ש"היה צעיר בעל נפש עדינה ויפה ושאף אל עולם טוב מזה שקיים במציאות, וכנראה לא מצא אותו... "כששב מטיול באירופה, בגיל 17, התחיל לכתוב שירים. את שיריו הקשים והחושפים נהג לכתוב על דפים שתלש ממחברות התלמיד שלו. באחד משיריו המוקדמים הוא כותב: "עכשיו אני ב-75/לפני עשר דקות הייתי ב/74-מה תלד /?75מה ילד יום/?מה יהא עליך עולם/? מה יהא עליכם אנשים/?מה יהא עליך רותי/?מה יהא אתך אייל/? ואתה אבא/?ואמא/?ואליק/?ונורית/?ורעילה/?מה יהא עליכם/? - אלוהים,/שמור עליהם/ אנא, אנא, אנא/בשם כל הכאבים/שמור עליהם/א-נ-א".

רון גויס לצה"ל ביום 4.8.1975 והתנדב לשרת בסיירת-צנחנים. הספיק לעבור קורס חובשים-קרביים.
רון נפטר בעת שירותו הצבאי - ביום י"א בשבט תשל"ו (13.1.1976), והוא בן 19. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו הורים ואח בוגר ממנו.
בעיזבונו של רון נמצאו 175 שירים, וכן קטעי-יומן. השירים נדפסו והוצאו יחד כספר 'בשם כל הכאבים', בהוצאת ספריית פועלים, בדצמבר 1976. הספר יצא לאור, ומאז הודפס בשמונה-עשרה מהדורות וזכה להרבה תגובות חמות, מאמרי-הערכה וביקורת בכל העיתונים וכתבי-העת. 

במבוא לספר כותב המשורר נתן יונתן: "אדם נמלא פליאה ופחד בפני מעשה נחרץ של עלם בן תשעה-עשר אביבים. איזו אימה רחפה על נשמתו להדוף אותה אל האין.
כמה כוח, כמה אומץ נדרש לגזור על עצמו במו-ידיו חידלון, ולהטיח בפני העולם כזה אשם וכזאת אחריות.
וכמה ייאוש באותה החלטה אישית, מלאת בדידות וכאב - להיפרד מהחיים.
שירים שכתב בצר לו יישארו עדות-נצח לנפתולי-נפשו שלא ידעה מנוחה.
אתה שומע בהם את כל סולם הצלילים של נפש: מן הרך, העדין, הלירי, המתגעגע, ועד לצלילי סופה ומרי.
קללה מוטחת אל פרצוף העולם שנתן לו כל-כך מעט תקוה; שיהיה לפחות המעט הזה, פרחי-מלים וקוצי- מלים שהשאיר רון, זר-זיכרון על אפרו, שיפרח עם שמו לתמיד".
ואמנם, ביומנו, שנחתם סמוך למותו, הוא כותב: "בעצם הידיעה שנועדת להיחרב ולהיעלם כשתדע את האמת והניסיון הנמשך למצוא את זה (ובעצם להתפורר), זוהי הוכחה חותכת לקיום של כוחות נאבקים, שהאדם הוא אחד מהם ומהעבר השני ישנם האמת והאהבה". ספר שירים נוסף מפרי עטו, "ממחר אקטוף ענן",ממנו הודפסו 11 מהדורות נוספות בספריית הפועלים.
באחד משיריו האחרונים הוא כותב: "אז, אחרי הזכרונות/אחרי המראות/של סוסי-בר/ וסוסים שקטים/ודגים שטים באילמות/כתבתי./ ואז, אחרי התקוות/אחרי היחולים/ והחלומות/על פגישה ודמעות/וצחוק/בכיתי./ ואז,/אחרי שכתבתי/אחרי שבכיתי/מתי".

ביוזמת הוריו של רון, ידיד משפחה נדיב ובעזרת הנהלת אוניברסיטת חיפה דאז, הוקמה באוניברסיטה קרן ע"ש רון אדלר שפועלת מזה 30 שנה.
בתחילה התמסרה הקרן באמצעות פירותיה ותרומות נוספות, לעידוד וקידום משוררים צעירים.
בשלב שני תמכה הקרן בפעילותה של היחידה ליעוץ פסיכולוגי לסטודנטים שזקוקים לעזרה ושאינם יכולים להתמודד עם עלות הטיפול.
בשנים האחרונות מקדישה הקרן חלק ניכר מפירותיה למתן מלגות שכר לימוד מלא לסטודנטים ששירתו בחטיבת הצנחנים, כמו כן הקרן ממשיכה לפעול בתחומים אלה.

ספריו:
בשם כל הכאבים: שירים (תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ז 1976)

ממחר אקטוף ענן: עוד שירים (תל-אביב : ספרית פועלים, תש"ם 1980)

קישורים נוספים לזכרו:

קרן רון אדלר