למד ספרות והיסטוריה ישראלית במכון האוניברסיטאי אשר בחיפה.
אחיו: פרופ' בן-זאב אהרון, היה נשיא האוניברסיטה.

בן ישראל וחיה. נולד ביום י"ג בכסלו תרצ"ד (9.12.1935) בקיבוץ רמת רחל הקרוב לירושלים.
את לימודיו בבית הספר היסודי סיים ברמת רחל. כאשר הגיע לגיל שתים עשרה בערך עבר עם משפחתו אל חוף הכרמל, שם נוסד קיבוץ חדש - עין הכרמל.
למרות היות מישור החוף פורה ויפה לא נשכחה ממנו רמת רחל וכל הסובב אותה, כי קשור היה לעיר הקודש בכל נימי נפשו. את לימודיו התיכוניים סיים בגבת. למד בסמינר "ארנים" והתכונן להוראה בבית ספר תיכון.

לאחר שלמד שנה אחת את לימודי היהדות וספרות עברית באוניברסיטה בירושלים למד ספרות והיסטוריה ישראלית במשך שלוש שנים במכון האוניברסיטאי אשר בחיפה. עמד במבחני הגמר לתואר B.A בספרות עברית והתכונן לבחינות הגמר בהיסטוריה ישראלית. עסק בהוראה ונטה לספרות. נפש פיוטית היתה לו והוא אהב לשקוע בהגות ולכתוב דברי שירה, סיפורים ורשימות. לשונו היתה רבת גוונים והוא העמיק לחקור בשורשיה של ספרות העם. מוקסם היה עומד בפני אוצרות הרוח של עמו ואהב להתעמק בתלמוד ובקבלה אשר מהם היתה לו השראה. בכלל הזדהה בכל נפשו עם הגזע עתיק היומין ומאד כאב לבו שהעם הולך וניתק משורשיו. גם לטבע היתה לו אהבה גדולה אשר באה לידי ביטוי בכתביו הפיוטיים על תקופות השנה השונות, אשר בכל אחת מהן ראה סמל לתולדות עמו.

באוגוסט 1954 גויס לצה"ל ושירת ביחידת הצנחנים. במשק היה ער לכל הנעשה. היה צמא להעמיק את ידיעותיו בכל שטחי החיים החינוכיים והכלכליים. ערב מלחמת ששת הימים נקרא לדגל, ופעם, בהיותו כבר מגויס, בא לחופשה קצרה הביתה ובצאתו הביע את התפעלותו ממפקדי צה"ל.

הוא לחם להגנת ירושלים העברית ובשעת פינוי נפגעים נפל בקרב שנערך ליד מלון "ריבולי" בדרך לשער שכם; זה היה ביום השלישי לקרבות, הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967). הניח אשה בהריון ובת בשעת נפלו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. לאחר נפלו הועלה בדרגה. בספר "מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים הובאו תולדותיו ופרשת קרבו האחרון.
לזכרו ולזכר יהודה אשכול הופיע עלון קיבוץ עין-הכרמל. יומנו מהשנים: 1956-1959 הוצא כספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
בחוברת "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. בילקוט העזבונות של הבנים שנפלו במערכות ישראל - "גוילי אש", כרך ד' - הובא מעזבונו. 

אח שלי מהצנחנים כותב על אהבה. לזכרו

עבד באוניברסיטת חיפה. 
ביריקוב אנטולי עלה לישראל עם אמו אירנה בשנת 2000. הוא הותיר אחריו אחות - תמרה. עבד כנגר ובעבודות ניקיון באוניברסיטת חיפה. חברתו לעבודה באוניברסיטה, ז'אנה צינגארד, אם חד הורית בת 36, שנפצעה בינוני בפיגוע. סיפרה שהיא רצתה לקחת מונית שירות, אולם אנטולי אמר לה שעדיף לעלות על האוטובוס כי יש לו כרטיס חופשי חודשי.

המשפחה מתגוררת ברחוב יל''ג בשכונת הדר בעיר. 
אימו של אנטולי ביריקוב שנרצח בחיפה תרמה את איבריו להשתלה.

למד באוניברסיטת חיפה בחוג להיסטוריה כללית ובחוג למזרחנות. 

דוד (דודו), בן צביה וישראל, נולד ביום כ' בחשוון תש"ה (6.11.1944) בכפר החורש. בשנת 1948 עברה המשפחה לקבוצת השרון ולאחר האיחוד עם חברי גבת, עברה לקיבוץ יפעת. כשהיה בן 10 נסע דודו עם הוריו לארגנטינה, שם יצאו בשליחות התנועה, ובמשך שלוש שנים למד בבית הספר הספרדי הכללי, עד שחזרה המשפחה לארץ.

את געגועיו ואהבתו לארץ ביטא דודו ברשימה שכתב כשהיה בן שתים-עשרה. "לו ניתנה לי הבחירה לפני היוולדי - מי הייתי רוצה להיות, הייתי רוצה להיות חייל במלחמת השחרור, הייתי רוצה להיות בין הצנחנים היוצאים בלילה לפעולות, הייתי רוצה לשבת עם החברה בלילות ההפוגה מסביב למדורה ולשיר שירים... הייתי רוצה להיות פלמ"חניק". דודו "לא זכה" להיות פלמ"חניק, אך חוויות הקרב לא נחסכו ממנו שכן השתתף בשלוש מתוך חמש המלחמות שעברו על העם בארץ.

דוד גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1962. במהלך שירותו השתלם בקורסים שונים וביניהם קורס צניחה וקורס קצינים.
בראשית מאי 1965 השתחרר מהשירות הסדיר וחזר למשק. בקיבוץ עבד דודו על-פי-רוב בלול, אך העיסוק החביב עליו יותר היה תפקידו כמרכז ועדת-התרבות.
דודו, שהיה הומניסט מושבע, הרבה לקרוא ספרים ולשמוע מוסיקה, והשתתף גם בשישיית הזמר של המשק.
על פעילותו התרבותית סיפר חברו יאיר: "זמן רב משכנו יחד מפעל משותף. התנסינו באחד התפקידים הקשים שיש בקבוצה - ניסיון לבנות חיי תרבות על בסיס של התנדבות... הייתי בא לישיבות ויוצא משם מיואש, אבל... לא הייתי נשאר לבד: דודו היה אתי.
בגישה שלו לעניין הייתה איזו כנות - גישה פשוטה וישרה וחביבה כל כך... לי זה נתן את הטעם להמשיך, למרות כל הקשיים. אף פעם לא אמרתי לו זאת. אנחנו הרי לא אומרים בפנים: אתה מצליח לעודד אותי, וחשבתי לי תמיד, מניין באה לדודו הנכונות לפעול למען הכלל - לפעול לאורו של עניין משותף ולראות אותו קודם לכל..." בשנת 1967 נשא דודו לאישה את נורית, שילדה לו שלושה בנים: ארז, אורן ואמיר. בשנת 1972 החליט הקיבוץ לאפשר לדודו לצאת ללמוד היסטוריה כללית ומזרחנות באוניברסיטת חיפה. דודו הספיק לסיים שנת לימודים אחת בלבד וציוניו היו מעולים.

במלחמת ששת הימים נהרג אחיו של דודו, רמי ביטמן, ובהיות דודו בן יחיד להורים שכולים, הוצב כאיש מילואים ביחידה לא-קרבית. אך משפרצה מלחמת יום-הכיפורים סירב לשרת בעורף והצטרף מרצונו לגדודו הקודם, אשר לחם בחזית הדרום.
ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), יצאה יחידה של דודו למשימת טיהור של שטח תחנת הרכבת בסרפיאום. הכוח היה צריך ליצור רושם של עוצמת גדוד, בשעה שלמעשה הייתה בו פלוגה קטנה, שמנתה 6 זחל"מים וטנק בראשם. ליד תחנת הרכבת הופתעה היחידה על-ידי מארב-טנקים של האויב. הזחל"ם של דודו נפגע ודודו נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ביפעת. השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים והורים.
במכתב תנחומים למשפחה כתב שר-הביטחון דאז, משה דיין: "דודו ז"ל הוצב, כבן יחיד להורים שכולים, למילואי גדוד חי"מ. כשפרצה המלחמה הצטרף מרצונו לגדודו הקודם, נלחם באומץ-לב ונפל במערכות הגדוד. דוד היה קצין מעולה וחבר למופת. כל מי שהכירו - אהבו".

לאחר נופלו הוציא קיבוץ יפעת לאור חוברת לזכר בניו שנפלו, ובה רשימות על דודו.