שמות הנופלים

bensimon eli

בן-סימון, אלי

נולד ביום י"ח בכסלו תשט"ו (13.12.1954)
נפל במלחמת יום כיפור ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) בחזית סיני
והוא בן 19

אחותו: היילברגר חנה, עובדת אוניברסיטה.

אליהו (אלי), בן קמי-לבנה ורימון, נולד ביום י"ח בכסלו תשט"ו (13.12.1954) בחיפה.
הוא למד בבית-הספר היסודי "הקישון" ואחרי-כן המשיך בלימודיו בית-הספר התיכון המקצועי של חברת החשמל, "נהריים" בחיפה.

חרף כל הבקשות שביקשוהו הוריו, לא המשיך בלימודיו והיה לחשמלאי. הוא היה חרוץ, נבון ואחראי ומקובל מאוד על מעסיקיו. הם ראו בו בעל מקצוע מעולה, שתמיד שאף להביא כל מלאכה לכלל שלמות. 
אלי היה חובב ספורט והצטיין במקצועות הקליעה למטרה, השחייה, הדיג והרכיבה על אופניים. הייתה לו תבונת-כפיים, והוא הרבה לעסוק בחריטת עץ. את הגיטרה שפרט עליה בנה במו ידיו ואת בגדיו עיצב, גזר ותפר בעצמו.
באחד ממועדוני הנוער השכונתיים בחיפה הדריך את הנערים במלאכת-יד. הוא אהב להאזין למוסיקת פופ והיה לו קול נעים וכשרון-משחק.

אלי היה בן נאמן ומסור להוריו, דאג למשפחתו והקדיש מזמנו לסייע לאחיו הקטנים, ולקראת כל חג ומועד היה משפיע עליהם מתנות הרבה. מסתגר היה ומרבה להתבודד, ביישן ומפנים את רגשותיו. הוא אהב לעזור לזולת וכמו חשש להיות לטורח על הסובבים אותו. מעולם לא דיבר בגנות חברים והשתדל לגלות בכל אדם את התכונות החיוביות שבו.
אליהו גויס לצה"ל במחצית פברואר 1973 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס לנהגי טנקים ובקורס לתותחנים בטנקי "סנטוריון". הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו ושימש דוגמא לחבריו במזגו הטוב ובצייתנותו. תמיד השתדל שלא להדאיג את הוריו והקפיד לכתוב הביתה.

הוא מיעט לספר להם על קשייו ועל מעשיו בצבא ובחופשותיו מיהר הביתה כדי להיות בחוג המשפחה, לסייע ולתרום ככל יכולתו.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח עם יחידתו לחזית בסיני.
ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), השתתף אלי בקרב דרומית לעיר קנטרה, באזור "מילנו". הטנק שלו נפגע בדרכו לעבר המעוזים המותקפים ואלי נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר, ולימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אב, אם שלושה אחים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
הוריו תרמו לזכרו עמוד הנצחה לבית הכנסת.

benhaim shlomi

בן-חיים, שלומי

נולד ביום כ"ה בתמוז תשל"ה (4.7.1975)
נפל ביום כ"ח בניסן תשס"ב (10.4.2002) בפיגוע באוטובוס בקו 960
והוא בן 27

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה וחשבונאות.

בן דניאלה ויוסף. נולד ביום כ"ה בתמוז תשל"ה (4.7.1975) בקרית מוצקין, בן בכור להוריו. אחריו נולדו מוטי ושירן. "הלידה היתה קשה,"סיפרו הוריו, "אך מראה התינוק יפה התואר ותכול העיניים השכיח זאת. בגיל שנתיים העיניים הכחולות הפכו לירוקות." 

שלומי החל ללמוד בבית-ספר היסודי בקרית מוצקין. כבכור הקרין אחריות ואיכפתיות כלפי אחיו.
בגיל 13 החליט לחזור בתשובה, ללמוד בישיבה ולמצוא את עצמו בדת.לאחר שלוש שנים שבהן לא קיבל תשובות ברורות לשאלותיו עזב את הישיבה, וחזר לחיים החילוניים. הוא החל ללמוד בבית-הספר התיכון 'אורט מוצקין' וסיים אותו בהצטיינות, במגמת אלקטרוניקה.עוד בתיכון החליט להיות לוחם קרבי, השתתף בהתמדה ובנחישות בקורס הכנה לכושר קרבי והגיע מוכן לשירותו הצבאי.

בחודש מרס 1994 התגייס שלומי לצה"ל. הוא הגשים את שאיפותיו, שובץ בחטיבת 'גבעתי' ושירת שלוש שנים כלוחם.
לאחר השחרור החליט שלומי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, בחוג לכלכלה וחשבונאות. גם כאן שאף למצוינות, למד ביסודיות וסיים בהצטיינות יתרה. בסיום שנת הלימודים השנייה, בסוף שנת ,2000 קיבל מדליית הצטיינות מלשכת רואי החשבון, דבר שהתגלה לבני משפחתו רק לאחר שראו את המדליה מונחת בחדרו וזאת מפאת צניעותו.

את תעודת בוגר האוניברסיטה בהצטיינות יתרה לא זכה לקבל ומשפחתו קיבלה אותה בכבוד גדול אחרי מותו, ביוני 2002. שלומי דאג לשהות בחוג המשפחה בכל שבת וחג, ונהנה מאווירת המשפחה החמה והאוהבת. מגיל צעיר ראה את הוריו מתפרנסים מעבודה קשה, ושאף להצליח ולהגיע להישגים גבוהים כדי שיוכל להקל על הוריו, ולהסב להם נחת.
כבן בכור, דאג שלומי להתעניין בשלום כל בני המשפחה בכל עת ובכל מקום. אחיו מוטי ושירן הרבו להתייעץ עימו בכל נושא ושלומי התעניין בלימודיהם ובחייהם החברתיים. לא פעם היה שלומי למורה הפרטי של שירן במתמטיקה.

שלומי היה מוקף תמיד בחברים. הוא שמר על קשר עמוק עם חברי ילדותו, ורכש חברים בצבא ובאוניברסיטה. תמיד עזר לחבריו מתוך אהבה ודאגה להצלחתם, דבר שבא לביטוי במיוחד בזמן לימודיו באוניברסיטה, כאשר הפך יועץ לרבים מעמיתיו הסטודנטים, בעיקר בתקופת המבחנים. 
שלומי היה עניו וצנוע, הסתפק במועט ולא ביקש דבר מאיש. הוא נהג להתלבש בפשטות, נהנה ממה שהיה לו ולא קינא באחרים. הוא לא נהג להתגאות בהישגיו ולא הסכים שאחרים ישבחו אותו.

תכונה בולטת במיוחד של שלומי היתה אהבת הצדק שלו, ונכונותו להגן על כל אדם חלש שנעשה לו עוול. הוא תמיד חיפש את האמת והצדק, ולחם למען עקרונותיו. כבר בבית-הספר היסודי, כאשר מורה השפילה ופגעה בתלמיד לעיני כל הכיתה, היה זה שלומי שלא היסס, קם על רגליו ובכעס העיר למורה על התנהגותה הפוגעת.

בשנת 1997 הכיר שלומי את מיכל. עד מהרה פרחה האהבה ביניהם, ומיכל עזבה את הדרום ועברה לקרית מוצקין. שניהם למדו לתואר ראשון, ולמרות הקשיים בנו קשר רציני, עם המון אהבה ותמיכה הדדית. באוגוסט הלכו מיכל ושלומי ביחד לקנות טבעת אירוסין ומיכל אמרה: "כשתרגיש שזה הזמן הנכון תיתן לי אותה." בחג השני של פסח תיכננו שלומיומיכל להפתיע את בני המשפחה בארוחת החג ואז לתת את טבעת האירוסין. הם תיכננו להינשא במאי ,2003 אך לא זכו לכך.

שלומי גדל כל חייו על ערכי אהבת ארץ-ישראל. לאחר שירותו הסדיר כלוחם, נקרא למילואים מדי שנה, ולמרות הלימודים הקשים מעולם לא ניסה להתחמק. גם בסוף מרס ,2002 כאשר נקרא בצו 8 למילואים במסגרת מבצע 'חומת מגן', התייצב ראשון. הוא הוצב בבית לחם, ולמרות הסיכונים הרבים לחם בגאווה להגנת המולדת. בחופשה סיפר בהתלהבות על הלחימה, ועל חשיבות המבצע לאור המצב המדיני.

ביום ראשון 7.4.2002 הופיעה בעיתון תמונתו של שלומי במהלך הקרבות בבית לחם ולמחרת,ערב יום השואה יצא שלומי לחופשה קצרה בת יומיים. בתום החופשה, בבוקר יום כ"ח בניסן תשס"ב (10.4.2002) יצא שלומי באוטובוס אגד בקו 960 בשעה 7:00 בבוקר מצומת הצ'ק פוסט לירושלים בדרכו חזרה ליחידה, ששירתה בבית לחם. כעבור 20 דקות נסיעה,בצומת יגור, התפוצץ באוטובוס מחבל-מתאבד שנשא על גופו חומר נפץ.

עם שלומי נהרגו: רס"ר שמשון סתלקול, רס"ל ניר דניאלי, רס"ל זאב חניק, סמל מיכאל ווייסמן, רש"טקרן פרנקו, רש"ט נועה שלמה והאזרח אבינועם אלפיה. בן עשרים-ושבע היה שלומי בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בצור שלום. הותיר אחריו הורים, אח, אחות וארוסה.

ספד לשלומי מפקד הגדוד: "שלומי הוא מאלה שנאמר עליהם שהם חוד החנית, דוגמה ומופת לרוח ההתנדבות שיש בעם ישראל בעתות משבר. שלומי הוא דוגמה לחברות, רעות, אומץ לב והרבה אהבה למולדת."

בני המשפחה כותבים: "חגורת הנפץ קטעה את האהבה, את החלומות ואת השאיפות של אדם יחיד ומיוחד, בעל תכונות עילאיות.
יהי זיכרך ברוך ולא ימוש מקרבנו, ברוך דיין האמת."

קישורים נוספים :

שלומי של כולנו, ספר לזכרו

אתר לזכרו

תמונות

קטעי אודיו ווידאו

קטעי עיתונות

benhur zvika

בן-חור, צביקה

נולד ביום א' בניסן תש"ו (2.4.1946)
נפל ביום ו' באדר תשל"ד (28.2.1974)
והוא בן 28

אחותו: לאה שלמך, גמלאית האוניברסיטה.

צבי (צביקה), בן מינה ומאיר, נולד ביום א' בניסן תש"ו (2.4.1946) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "דוד ילין" ובבית-הספר התיכון "א' שור" בעיר הולדתו.
צביקה גויס לצה"ל בשנת 1965 ושירת ביחידת בקרה אווירית בתפקיד חשב יירוט. במלחמת ששת-הימים עשה בבסיס הבקרה מלאכה מצוינת בתפקידו זה. מפקדיו ראו בו חייל ממושמע, שקט, יעיל בעבודתו ובעיקר חבר נפלא העוזר לחבריו ככל יכולתו. תוך כדי שירותו בצבא השלים את לימודי האלקטרוניקה בציון ממוצע 10.

לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר, פנה לעולם האלקטרוניקה, שנכסף אליו עוד מילדותו. כדרכו, בשקט ובשפע של יזמה הקים לו מעבדה לאלקטרוניקה, ששגשגה יפה והתרחבה מיום ליום. בשנת 1969 נשא צביקה לאישה את נירה (ספיר) חברתו, וברבות הימים נולדו להם שני בנים - גיל ורן. כבעל וכאב היה הוא מסור, חם-לב ואוהב מאין כמוהו. באחת מתקופות שירותו במילואים, עבר צביקה קורס חובשים קרביים ואחרי-כן סופח לגדוד רפואה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים יצא צביקה לחזית במסגרת גדוד הרפואה ולחם בקרבות בסיני ובעברה המערבי של תעלת סואץ. ביום ו' באדר תשל"ד (28.2.1974), נהרג בדרכו הביתה והוא בן עשרים ושמונה שנים בלבד. הניח אישה ושני בנים, הורים, אח ואחות.

benzeev yehuda

בן זאב, יהודה

נולד ביום י"ג בכסלו תרצ"ד (9.12.1935)
נפל במלחמת ששת הימים ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967) בשער שכם
והוא בן 32

למד ספרות והיסטוריה ישראלית במכון האוניברסיטאי אשר בחיפה.
אחיו: פרופ' בן-זאב אהרון, היה נשיא האוניברסיטה.

בן ישראל וחיה. נולד ביום י"ג בכסלו תרצ"ד (9.12.1935) בקיבוץ רמת רחל הקרוב לירושלים.
את לימודיו בבית הספר היסודי סיים ברמת רחל. כאשר הגיע לגיל שתים עשרה בערך עבר עם משפחתו אל חוף הכרמל, שם נוסד קיבוץ חדש - עין הכרמל.
למרות היות מישור החוף פורה ויפה לא נשכחה ממנו רמת רחל וכל הסובב אותה, כי קשור היה לעיר הקודש בכל נימי נפשו. את לימודיו התיכוניים סיים בגבת. למד בסמינר "ארנים" והתכונן להוראה בבית ספר תיכון.

לאחר שלמד שנה אחת את לימודי היהדות וספרות עברית באוניברסיטה בירושלים למד ספרות והיסטוריה ישראלית במשך שלוש שנים במכון האוניברסיטאי אשר בחיפה. עמד במבחני הגמר לתואר B.A בספרות עברית והתכונן לבחינות הגמר בהיסטוריה ישראלית. עסק בהוראה ונטה לספרות. נפש פיוטית היתה לו והוא אהב לשקוע בהגות ולכתוב דברי שירה, סיפורים ורשימות. לשונו היתה רבת גוונים והוא העמיק לחקור בשורשיה של ספרות העם. מוקסם היה עומד בפני אוצרות הרוח של עמו ואהב להתעמק בתלמוד ובקבלה אשר מהם היתה לו השראה. בכלל הזדהה בכל נפשו עם הגזע עתיק היומין ומאד כאב לבו שהעם הולך וניתק משורשיו. גם לטבע היתה לו אהבה גדולה אשר באה לידי ביטוי בכתביו הפיוטיים על תקופות השנה השונות, אשר בכל אחת מהן ראה סמל לתולדות עמו.

באוגוסט 1954 גויס לצה"ל ושירת ביחידת הצנחנים. במשק היה ער לכל הנעשה. היה צמא להעמיק את ידיעותיו בכל שטחי החיים החינוכיים והכלכליים. ערב מלחמת ששת הימים נקרא לדגל, ופעם, בהיותו כבר מגויס, בא לחופשה קצרה הביתה ובצאתו הביע את התפעלותו ממפקדי צה"ל.

הוא לחם להגנת ירושלים העברית ובשעת פינוי נפגעים נפל בקרב שנערך ליד מלון "ריבולי" בדרך לשער שכם; זה היה ביום השלישי לקרבות, הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967). הניח אשה בהריון ובת בשעת נפלו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. לאחר נפלו הועלה בדרגה. בספר "מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים הובאו תולדותיו ופרשת קרבו האחרון.
לזכרו ולזכר יהודה אשכול הופיע עלון קיבוץ עין-הכרמל. יומנו מהשנים: 1956-1959 הוצא כספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
בחוברת "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. בילקוט העזבונות של הבנים שנפלו במערכות ישראל - "גוילי אש", כרך ד' - הובא מעזבונו. 

אח שלי מהצנחנים כותב על אהבה. לזכרו