למד באוניברסיטת חיפה. 

תת ניצב ליאור בוקר ז"ל נולד 17.3.1954 בבית החולים הסקוטי בטבריה. בהיותו בן שנה עבר עם הוריו רינה ומיכאל בויקר מקיבוץ משגב-עם אל העיר חיפה. 
ליאור גדל בחיפה, למד בבית הספר העממי ע"ש חיה זיו במושבה הגרמנית ובבית הספר התיכון בסמ"ת בהדר הכרמל. בשנת 1997 סיים תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.

בשנת 1972 התגייס לצה"ל ושרת בחרמ"ש (חיל רגלי משוריין) ובשורותיו השתתף במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום.
עם סיום שירותו הצבאי ב 2.6.1975 התגייס למשטרת ישראל ושימש שוטר סיור ובלש בחיפה. בשנת 1982 סיים קורס קציני משטרה ושרת עד 1984 – כמדריך מ"מ בבית הספר הארצי של המשטרה ע"ש "רב ניצב אהרון סלע". בהמשך היה ראש משרד חקירות בתחנת זבולון, סגן מפקד תחנת זבולון, מפקד תחנת חדרה, ראש מפלג סמים בימ"ר צפון, סגן מפקד מרחב העמקים ובתפקידו האחרון קצין אגף המבצעים במחוז הצפוני.

ליאור נפל בעת מלוי תפקידו ב 2.12.2010 באסון הכרמל תוך שחירף נפשו בניסיון להציל חיי אדם. ניצולים מתוך התופת מספרים שליאור יכול היה לחלץ עצמו אך בחר להישאר במוקד האש ולנסות לסייע ללכודים עד שנספה עימם.

שירותו רב השנים ונסיבות מותו מעידות על נחישות יוצאת דופן במילוי תפקידו, אומץ לב, התמדה ודבקות במשימה ועל כך קיבל לאחר מותו את "אות המופת" של משטרת ישראל ואת "עיטור הגבורה העולמי" של ארגון השוטרים הבינלאומי.

בכאב קשה מנשוא זוכרים את ליאור ומתאבלים על מותו, אלמנתו נאוה ובנותיה פז וראמות- מנישואין קודמים- שגדלו במחיצתו משחר ילדותן בקשר אבהי אמיץ, הבנה רבה וכבוד הדדי, בנותיו האהובות–מנישואין קודמים- נועה אבישג ונופר, אחיו רוני רעייתו אסתי וילדיו מנישואין קודמים- אביעד ולירון והוריו רינה ומיכאל בויקר.

חבריו זוכרים אותו כאיש של חמלה , אוהב אדם, נעים הליכות וחבר אמיתי.

לאתר הנצחה

למד ללימודי התואר השני במכללה לבטחון לאומי ובאוניברסיטת חיפה.

בן שרה ומרדכי יצחק אלדר. נולד במושב החקלאי סתריה ביום י"ז באדר תשי"ג (4.3.1953), אח צעיר לשלמה. הוריו, ניצולי שואה, היו ממייסדי המושב הסמוך לרחובות, ושם הוא גדל.
שמוליק למד בבית-הספר היסודי 'סמילנסקי' ובמגמה הביולוגית בבית-הספר התיכון 'דה שליט' ברחובות. שמוליק הרבה לעסוק בספורט, אהב לטייל בטבע ופיתח אהבה לריקודי 'קאנטרי'.
בינואר 1971 התגייס שמוליק לצה"ל והתקבל לקורס טיס בחיל- האוויר, לאחר שהחליט כי זה אתגר משמעותי יותר מלימודים כעתודאי בטכניון, כפי שתיכנן תחילה. זמן קצר לאחר מלחמת יום-הכיפורים סיים את הקורס ועבר מסלול הכשרה כטייס מסוקים. לאחר-מכן חזר לבית-הספר לטיסה כמדריך, עד שחרורו בשנת 1979.

מיד לאחר שחרורו הקים חממה וגידל בה פרחי ציפורן ליצוא. שמוליק הצליח מאוד בעבודה, אך סבל מן המונוטוניות וחוסר האתגרים.
בעקבות כמה תאונות-אוויר שאירעו באותה תקופה החליט לחזור לשירות קבע כטייס. על המעבר שלו מחיים אזרחיים לחיי צבא סיפר חברו עופר: "כבר אז היה טייס מצוין, אבל מילואימניק כמו מילואימניק - לעתים קצת מאחר, לא תמיד כל הדרגות והסמלים על הסרבל, ובכלל - אופוזיציונר. ואז, להפתעת כולנו, החליט לחזור לצבא. בתחילה היינו מעט סקפטיים - האם יוכל אותו מילואימניק 'זרוק' להתמסד? התשובה לא איחרה לבוא, והיה בה רמז ראשון לאותו כוח רצון ולאותה רצינות ונחישות שאיפיינו את המשך דרכו. השינוי שחל בו היה בלתי ייאמן, מקצה לקצה. לפתע הפך האופוזיציונר למפקד קפדן, ציני ומסודר, שהציב לפני האחרים דרישות גבוהות וידע לעמוד בהן בעצמו."
בפברואר 1975 נישא שמוליק לאהובה. בשנים שלאחר-מכן נולדו הבן רותם והבנות טלי, נטע ובר. המשפחה התגוררה בבסיסי חיל-האוויר שבהם שירת.
אישתו מספרת: "היה לנו אב שאין כדוגמתו ובעל מקסים - בתמיכתו, חינוכו ואהבתו הרבה, למרות עומס עבודתו ותפקידיו הקשים - תמיד מצא זמן להשקיע בנו ולהצעיד גם אותנו קדימה. בחיוכו ובחוש ההומור שלו - הצית בנו שמחת חיים. הוא הותיר בנו את מורשתו וציווה לנו את הערכים האנושיים שבו: את החיפוש המתמיד אחר אתגרים בעלי משמעות, את האהבה למדינה ואת הגאווה לשרתה, את השאיפה למצוינות, את יחס הכבוד וההערכה לכל אדם, את טוהר המידות ואת ההגינות."

שמוליק היה סגן מפקד טייסת, מפקד טייסת בבית-הספר לטיסה וראש מדור מסוקים. הוא השתתף במבצעים מורכבים וחשאיים, והתפרסם בחיל בביצועיו כטייס מסוקים בהיותו מפקד טייסות מסוקים.
בשנים 1990-1991 למד במכללה צבאית באלבמה שבארצות-הברית לתואר בוגר אוניברסיטה. כשנה אחרי שובו הועלה לדרגת אל"מ ומונה לסגן מפקד בסיס תל נוף.
בשנת 1995 למד לתואר שני במכללה לביטחון לאומי ובאוניברסיטת חיפה. בסיום לימודיו כתב מפקד המכללה, אלוף יצחק בריק: "תא"ל שמואל הינו קצין רציני, הדורש רבות מעצמו ומסביבתו, אינטליגנטי, בעל משמעת עצמית, כושר ביטוי ויכולת אישית גבוהה, שבאו לידי ביטוי בהישגיו בלימודים הגבוהים. מעורבותו החברתית תרמה תרומה ניכרת לכיתה... תא"ל שמואל עמד בכל הדרישות לקבלת תואר שני במדע המדינה בתחום הביטחון הלאומי - כמצטיין דיקן." לקראת סיום הלימודים הועלה לדרגת תא"ל, ומונה למפקד בסיס חיל האוויר בפלמחים, תפקיד שבו שירת עד יום מותו.

כמפקד ניהל וקידם את הבסיס, היה בקיא בנעשה בכל יחידותיו, הכיר את חייליו והתעניין בהם, הקפיד לטוס בכל טייסות הבסיס ושמר על מעמדו כטייס המסוקים מספר אחת בחיל.
בנו רותם מספר: "שעות רבות הסתובבת בבסיס, בימים, בלילות ובשבתות, כדי לדבר עם החיילים, לחלק ממתקים לשומרים, ולבדוק שהכל מתנהל לשביעות רצונך. שעות רבות מזמנך הקדשת לשיחות אישיות עם פקודים. אישית עזרת בפתרון בעיותיהם ונתת לכל אחד את ההרגשה שהוא לא לבד. נתת הרגשה שגם במערכת כה גדולה יש מישהו שבאמת אכפת לו."
בפברואר 1997 היה חבר ב'ועדת עברי' לחקירת אסון המסוקים בשאר ישוב.
ביום י"ז באדר תשנ"ח (15.3.1998) נפל שמוליק בעת מילוי תפקידו. באותו בוקר יצא לטיסת אימונים במסוק 'קוברה' יחד עם הטייס הצעיר סגן אילן גור. בהיותם מול חוף געש אירעה תאונה, והמסוק התרסק בים. אחרי כעשר שעות של חיפושים נמצאו גופות שני הטייסים.
בן ארבעים-וחמש היה שמוליק בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אחריו אישה, בן, שלוש בנות, הורים ואח.

קישורים נוספים לזכרו:

כעבור דקה צלל מסוק הקוברה לים: בטאון חיל-האויר גליון 120 4-1988

שמואל אלדר: ויקיפדיה

הוריו: אידלמן חיה, עובדת אוניברסיטה, פרופ' אידלמן שמואל, רווחה ובריאות. 

בן חיה ושמואל, נולד ביום י"ד באלול תש"ך (6.9.1960) בתל- אביב.בשנות חייו הראשונות של רונן גרו הוריו בשיכון הרופאים של בית-החולים "תל-השומר". כשמלאו לרונן שלוש שנים יצא אביו להשתלמות בארצות-הברית, ורונן למד שם בבית-ספר פתוח שכלל גם כיתת גן.

כשחזרה המשפחה לארץ והתיישבה בחיפה היה רונן בן 10, הוא המשיך את לימודיו בבית-הספר הריאלי. באותה תקופה הצטרף רונן לפעילות בצופים ולאחר כמה שנים היה מדריך בשבט הצופים "כרמל". בהיותו בן 16 שנים הקים מחדש את שבט הצופים בעין הים - שבט העוגן - וריכז את הפעילויות של השבט בהצלחה רבה ובבגרות בלתי רגילה.
פעילותו לא הצטמצמה לתנועת "הצופים" בלבד. הוא עבר קורס צלילה וירד מדי פעם בפעם למרכז הצלילה בדי זהב ליהנות מיכולתו.

כשחשב על השירות הצבאי רצה להתנדב לקומנדו הימי, ולשם כך עבר גם קורס "גדנ"ע צלילה". גם במשמר האזרחי היה רונן פעיל ביותר. הוא הכיר כל מקום בארץ, וכשהיה קצין בצבא "לא היה יישוב או כל נקודת אור באופק שלא קיבלנו עליה הסבר מרונן. ...תמיד ניסה להסביר כמה חשוב לדעת את שמות יישובי הארץ ואת היישובים שמעבר לגבול". כך סיפרו עליו חבריו בצבא.
בשנת 1978 סיים רונן את לימודיו בבית-הספר הריאלי, אבל החליט לדחות את מועד גיוסו לצה"ל ולצאת לשנת שירות במצפה רמון. הוא הצטרף לגרעין "רעים", והשתתף בפעילויות חינוכיות וקהילתיות רבות. הוא יצר קשר הדוק עם בני הנוער במקום, ושמר על הקשר גם כשהיה בצבא. במכתב שכתב להוריו, שהיו באותה תקופה בשנת שבתון בארצות-הברית, הוא כותב: "טוב לי כאן, ובכל פעם שאני רואה את הילדים האלה נעשה לי טוב. זוהי הרגשה מיוחדת שהייתי ממליץ עליה לכל אחד שמסוגל לכך".
בסוף שנת 1979 התגייס רונן לצבא והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. הוא התחיל את מסלול האימונים ביחידת הצנחנים וסיים אותו בסיירת גולני. כחודשיים לאחר מכן, יצא לקורס קצינים וסיים אותו כחניך מצטיין.

חברו מקורס הקצינים מספר: "הוא היה עקשן ודבק בביצוע ובהגשמת מטרתו בצורה יוצאת דופן. הרבה פעמים אמר שבמצב הנוכחי חובה אישית על כל אחד לתרום כמה שיותר לצבא". ואכן, בסיום הקורס ניתנה לו האפשרות לבחור את מקום שירותו כקצין, והוא העדיף לעבוד עם חיילי חי"ר בחטיבת גולני. "רונן אמר שלא חוכמה להיות (קצין) במקום שכולם רוצים להיות בו, במקום שכולם עוזרים זה לזה. האתגר הוא ...להתמודד עם בעיות ועם אנשים שלא רוצים להיות בגולני". (מתוך מכתב שכתב אחד מחבריו של רונן אל ההורים השכולים).
דני עטר, מפקד הפלוגה שלו, מספר: "את רונן נזכור תמיד כמפקד, כחבר, אבל יותר מכל: כאחד שדאג תמיד שלאחרים יהיה טוב. ...כל חייל היה בעיניו של רונן "פרוייקט" בפני עצמו. במלחמה התגלה רונן כמפקד אמיץ שחייליו סמכו עליו, אהבו אותו, והלכו אחריו בכל מקום מתוך ביטחון שיש מי שמוביל אותם. כשהיה מדובר בקבלת צ'ופר כלשהו, העמיד רונן את עצמו אחרון אך בקרב הלך בראש".
כשפרצה מלחמת לבנון, יצא בראש יחידתו לקרבות שהתנהלו ברצועת החוף. הוא לחם בגבורה ונפל בקרב ביום שבת כ"ב בסיוון תשמ"ב (12.6.1982)
הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות.