למד באוניברסיטת חיפה.

בן שרה וצבי, נולד ביום ד' בכסלו תרצ"ח (8.11.1937) בבוקרשט שברומניה. בשנת 1947 עלה יהודה לארץ במסגרת "עליית הנוער". הוא היה אז בן 9 שנים בלבד. יחיד ממשפחתו. הוא עלה כמעפיל, ונעצר על­ידי הבריטים במחנה בקפריסין. אחרי הקמת המדינה, בשנת 1948, עלה יהודה לארץ עם קבוצת נערים בני­גילו, ונקלט בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. בבית הוריו הוא ינק את חינוכו הציוני. הם השתדלו לעלות ארצה, אבל עלייתם נמנעה על­ידי שלטונות רומניה. 13 שנה אחרי שעלה, הגיעו גם הוריו לארץ, עם התחדשות העלייה מרומניה.
את חינוכו היסודי קיבל יהודה תחילה בבית ­ספר ממלכתי ברומניה. אחר­כך העבירו אותו הוריו לבית­ספר יהודי­ספרדי, שרמת החינוך בו הייתה גבוהה יותר. בארץ הוא המשיך את לימודיו במוסד החינוכי בקיבוץ שריד. הוא השלים י"ב כיתות לימוד.

בשנת 1954 התגייס יהודה לצה"ל ושירת בחיל ­ההנדסה, בגדוד קרבי. כל שנות שירותו בצה"ל, בסדיר ובמילואים, הוא שירת בהנדסה קרבית והתמחה בטיפול במוקשים. בתפקיד זה לחם יהודה במבצע קדש ב­1956, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. יהודה נחשב למש"ק פלסים מומחה. ביולי 1956, הוא עלה לדרגת סמל. יהודה המשיך באימונים ובהשתלמויות, גם בתקופות שבהן שירת במילואים, ובאוקטובר 1968 עלה לדרגת רס"ל. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, ב­7.10.1973, הוא עלה לדרגת רס"ר.

בחייו האזרחיים מילא יהודה תפקידים מרכזיים במשקו, בקיבוץ שריד, ובתנועה הקיבוצית. לאחר לימודים ב"מדרשת רופין" כיהן במשך שלוש שנים כרכז משק בקיבוצו. לאחר מכן, הוא השלים את לימודיו בכלכלה ובמדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, קיבל תואר בוגר והוטל עליו לנהל מפעל חרושתי בקיבוצו. באותו זמן הוא המשיך ללמוד לקראת תואר מוסמך. נושא לימודיו היה "בעיות ניהול ויחסי עבודה". בשנת 1962 נשא יהודה אשה, ונולדו לו שלושה ילדים. למרות עיסוקיו הרבים, כמנהל מפעל וכתלמיד האוניברסיטה, מצא זמן להתמסר למשפחתו, לחנך את ילדיו ולטפח עם רעייתו יחסים חמים עם ילדיו.

ביום 12.10.1980 התגייסה יחידת הסיור של חיל­ההנדסה, שבה שירת יהודה, לפנות שדות מוקשים שנשארו ברמת הגולן מן התקופה שלפני מלחמת ששת הימים. אנשי יחידתו היו ברובם ותיקים במקצוע, שירתו שנים רבות ונחשבו למומחים בתחום פינוי המוקשים. יהודה היה יכול להשתחרר מן התפקיד ביחידה זו, מפאת גילו, אבל הוא העדיף להוסיף לשרת ולקיים את הקשר שנוצר בינו ובין קבוצת האנשים שאיתם שירת שנים רבות בצה"ל.

ביום י"ב בחשוון תשמ"א (22.10.1980) נכנסה יחידת הפיקוד של גדודו לסרוק שדה מוקשים. יהודה מצא מוקש ישן, ובעודנו מזהיר את חבריו מפני הסכנה, התפוצץ המוקש ויהודה נהרג. בן 43 שנים הוא היה במותו.
מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "הכרתי את יהודה שנים רבות, ויחדיו שירתנו באותה יחידת מילואים. ראשון בין ראשונים היה ביחידתנו, שהיא יחידה התנדבותית. הוא שימש דמות מופת בתוכה. משכמו ומעלה היה. אף כי יכול היה לבקש לעזוב את היחידה, מפאת גילו, בחר להמשיך ולשרת בה, מתוך ידיעה ברורה כי זו חובתו האישית, ומתוך דבקות באותה חבורה נפלאה ששירתה איתו דרך ארוכה".

יהודה הובא למנוחות בקיבוץ שריד. הוא השאיר אחריו רעיה, שני בנים, בת ואב.

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לכלכלה.

שאול, בן שרה וחיים, נולד ביום כ"ה באדר ב' תשי"א (2.4.1951) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי ליאו-בק ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "חוגים" בחיפה. כבר משחר ילדותו היה שאול מאותם תלמידים, שאינם זקוקים למאמץ מיוחד כדי ללמוד, לקלוט ולהבין את הנלמד בבית-הספר. הוא עבר את שנות הלימוד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון ללא כל קשיים ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

שאול גויס לצה"ל בתחילת אוקטובר 1969 והיה ברור לו כי מקומו ביחידה קרבית. הוא התנדב לחיל השריון ולאחר השתלמויות בבית-הספר לשריון, הוסמך כמפקד טנק. מפקדיו ניסו להשפיע עליו שילך לקורס קצינים, אולם שאול סירב בטענה כי עליו להשלים תחילה את לימודיו.
למרות סירובו התייחסו אליו מפקדיו הקצינים כאל שווה בין שווים, ושיתפו אותו בדיונים ובהחלטות שנגעו למבצעים שונים. הם אף הטילו עליו תפקידים, שהיו מקבילים לפי מעמסת האחריות לתפקידי קצין, בעוד ששאול היה עדיין חוגר.
גם בימי שירותו בצבא, הרחק מן הבית, הרבה שאול להקדיש זמן למשפחתו. הוא כתב הביתה וחלק ניכר מהזמן בחופשותיו בילה במחיצת בני משפחתו. אחד מידידיו הקרובים, שהיה בן-בית אצל הוריו של שאול, אמר: "מעולם לא שמעתי אותו מרים קול בבית, או מדבר בגסות אל הוריו. תכונות שאין אנו מוצאים כיום אצל רוב בני הנוער..."
שאול ראה צורך להמשיך את הלימודים, כדי להבטיח את עתידו. לאחר ששוחרר משירות החובה בצה"ל בדרגת סמל-ראשון, התקבל לפקולטה לכלכלה באוניברסיטת חיפה ללא כל קושי, למרות שהתכונן לבחינות הכניסה תוך כדי שירות ברמת הגולן, בחורף עז ובתנאים קשים. לאחר שנה של לימודים באוניברסיטת חיפה, החליט כי הוא "לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה" של לימודים בלבד.
בחופשת הלימודים עבד בחברת אי.בי.אם. ולצורך העבודה בחברה זו עקר לתל-אביב, ולמד בקורס למחשבים. לאחר שהשתלם בקורס התקבל לעבודה במקצוע וגם עבר בהצלחה את הבחינות באוניברסיטה.

בעל כוח רצון חזק היה שאול וכשהציב בפני עצמו אתגר - תמיד היה משיג את מטרתו.
כשפרצה מלחמת יום כיפור, מיהר שאול להצטרף לכוחות הלוחמים, בלי שקיבל צו קריאה. לכן לא לחם בחטיבה שלו אלא ביחידת שריון בגזרה הצפונית של רמת הגולן. כמעט שבוע השתתף בקרבות הבלימה המרים, עד שביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) נפגע הטנק שלו פגיעה ישירה בקרב ליד מזרעת בית-ג'אן, והוא נהרג במקום.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה.

לימדה מתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת חיפה.

יהודית נולדה בטימישוארה שברומניה, אחות לאדית.
בהיותה בת תשעה חודשים עברה יהודית עם משפחתה להתגורר בעיר דבה, שם גדלה והתחנכה עד כיתה י"א. היא למדה בשקידה, נוסף ללימודים הפורמאליים, גם נגינה בכינור ובפסנתר. את לימודי התיכון עשתה במגמה ריאלית, באחד מהתיכונים הטובים ביותר ברומניה. יהודית הייתה נערה סקרנית שאהבה לקרוא ספרים, הן ספרות יפה והן ספרות עיונית.

יהודית עלתה ארצה בגיל 17. בשל גילה והקירבה לבחינות הבגרות, נאלצה לחזור על כיתה י"א פעם נוספת. בתום שנתיים של לימודים בתיכון "לאו בק" בחיפה, סיימה את בחינות הבגרות בהצטיינות. היא התקבלה לחוג למתמטיקה והוראה בטכניון במסלול עתודאית. סיפור הקליטה של יהודית בארץ הינו פרק נוסף של הצלחה בחייה.

בשנת 1992 יהודית נישאה לרונן כהן. בתום לימודיה בטכניון יהודית התגייסה לצה"ל שם שירתה עד להולדת בנה יחידה, דניאל. מרגע זה, עברו יהודית ובעלה ליישוב שלומי, שבגליל המערבי, הסמוך לגבול לבנון. הם ביקשו לבנות את ביתם במקום פסטורלי ושליו.

יהודית עבדה במרץ לבניית ביתה. היא לימדה מתמטיקה ומחשבים, והפכה למורה כה מבוקשת, שבשלב מסוים עבדה בחמישה מקומות עבודה בו זמנית, ביניהם הטכניון, אוניברסיטת חיפה והמכללה למינהל בתל אביב. במקביל, דאגה לחינוך בנה והקדישה ממיטב זמנה למשפחתה. כן החלה בלימודים לקראת תואר שני.

ליהודית היו תחביבים רבים, שמילאו את שעות הפנאי שלה. היא הייתה מנויה לאופרה הישראלית, הייתה חובבת צלילה ספורטיבית וסקי; היא הרבתה לטייל – בארץ ובעולם ועוד. משפחתה מעידה, כי עד יומה האחרון ניהלה יהודית חיים מאושרים, נטולי דאגה ומלאי עניין עם משפחתה. חלומה הגדול של יהודית היה להרחיב את משפחתה, ולהמשיך את לימודיה לדוקטורט.

בצהרי יום שלישי כ"ח באדר תשס"ב (12.03.2002), עשתה יהודית את דרכה חזרה לביתה מעבודתה בטכניון. השעה הייתה בערך 12:30, כאשר שני מחבלים פתחו לפתע באש ממארב על המכוניות הנוסעות בכביש כברי-שלומי, כמאה מטרים אחרי הכניסה לקיבוץ מצובה. המחבלים, שחדרו מלבנון, היו מחופשים לחיילי צה"ל והיו חמושים ברובים וברימוני-יד. כתוצאה מהירי נפצעו עשרה בני אדם, ושישה אנשים, ביניהם יהודית, נהרגו. כוחות ביטחון שהגיעו למקום חיסלו את המחבלים.

יהודית הותירה הורים, אחות, בעל ובן. היא הובאה למנוחת עולם בבית העלמין בשלומי.

יהודית הייתה חתומה על הסכמה לתרומת איבריה. אחרי מותה, ובהסכמתו של בעלה, הוצאו שתי הקרניות מעיניה והושתלו אצל חולים. משפחתה אומרת כי בזכות עיניה היפות, האופטימיות והנבונות, ילד אחד ונערה צעירה אחת רואים מדי יום את אור השמש.