שמות הנופלים

hershkovitz yaniv

הרשקוביץ, יניב

נולד ביום ח' בסיוון תשמ"ה (28.5.1985)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006)
והוא בן 21

אימו: הרשקוביץ קורינה, עובדת אוניברסיטה.
לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן קורינה וישעיהו. נולד ביום ח' בסיוון תשמ"ה (28.5.1985) בחיפה. אח לשני. גדל והתחנך בחיפה. יניב למד בבית-הספר היסודי על-שם פיכמן והמשיך לחטיבת-הביניים והתיכון בבית-הספר "הריאלי העברי" שם סיים את לימודיו במגמת פיזיקה-מחשבים.

כילד היה יניב שובב ומתוק במיוחד, אהב לשחק עם חברים, אהב משחקי מחשב, מכוניות ואת צבי הנינג'ה, אך יותר מכול אהב טלוויזיה וספורט. הוא התפתח לנער רציני שהתמיד במשימות שנטל על עצמו והתייחס ברצינות ובעומק לכל דבר שאהב.

בתקופת התיכון החל להתעניין במקצועות המתמטיקה והפיזיקה ולא חסך מאמצים כדי להצטיין בהם. במקביל, השקיע בתחום הספורט, הרבה לרכוב על אופניים, שיחק כדורגל וכדורסל והתאמן בחדר הכושר. גם כשהשרירים כאבו או העייפות נפלה עליו, לא ויתר על פיתוח הגוף וללא ספק, מאמצים אלו הניבו תוצאות.
יניב היה נער חסון ויפה תואר. את לימודי התיכון סיים בהצטיינות ולאחר מכן, בתקופת ההמתנה לגיוס, ניגש למבחן פסיכומטרי ועבר אותו בהצלחה רבה. הצלחה זו אפשרה לו לתכנן את לימודיו בטכניון מיד לאחר שישתחרר מהצבא. במהלך חודש יוני 2006 ביקש מאחותו שתרכוש בעבורו ערכת הרשמה לטכניון שכן ידע היטב כי ירצה להירשם לפקולטה להנדסת חומרים ופיזיקה.

יניב התגייס לחיל המודיעין במחצית חודש אפריל 2004. הוא עבר מספר קורסים והכשרות ושירת כמש"ק מודיעין אלקטרוני ביחידת 8200.
עוד כשהיה בקורס מודיעין אלקטרוני נודע ברוח ההתנדבות והיוזמה. מפקדיו מעידים כי היה מהיר תפיסה, חד אבחנה, מעמיק ויצירתי, שקד על לימודיו, התבלט בעומק ידיעותיו ובמסירותו למשימות שהוטלו עליו. חבריו לשירות מתארים אדם סבלן ובעל כושר התמדה שנעים היה לשהות לצדו.

מספרת תמרה, חברתו לשירות: "אני מרגישה שאתה עושה את מה שאני פספסתי וזה להביא את האבחון למקומות חדשים. ההבנה שלך והיכולת שלך להעביר את מה שאתה יודע, אלו דברים מדהימים בעיניי".

נועם ח.: "יש לך הרבה מהאופי של 'הבנים של פעם', אלו שלא קיבלו דברים בשקט, שהיו נלחמים על הדברים שהם רצו... קצת פחות נוחים לאילוף... אבל צריך לזכור שהם היו אותם אנשים שהצליחו להשיג, בסופו של דבר את מטרתם".

נועם ס.: "יניב, אתה יותר מחובר לפן הטכני והמעשי ואין הרבה אנשים כמוך... לכן ביקוש והיצע, אתה רוצה להתקדם - הם רוצים שתתקדם, אז מה הבעיה? חסרים אנשים כמוך בחוליה... ככל שתוכיח את עצמך יותר כך יהיו לך יותר אפשרויות קידום, נוסחה פשוטה, וברורה ש(כמעט) תמיד עובדת, נכון? ... אני מניח שאתה קודם מסתכל, מתבונן, ורק אחר כך מחליט אם לשנות ואם לפסול. נהג ככה ותגיע רחוק. זה רק עניין של זמן וזמן, ידידי, יש לך הרבה. תודה על השנוניות, על כביש 55, על האינטראקציה שאתה יוצר עם האנשים השקטים ביותר בחוליה ועל הסבלנות (שעוד מעט פוקעת!!!)".

אורלי: "מאז שהגעת לחוליה היה ברור שתהיה מאבחן. יש לך תפיסה ממש טובה של דברים (לא רק אלינטית) ונראה כי אתה אוהב להסביר. הרבה משמרות לא עשינו ביחד אבל אני זוכרת לא מעט שיחות על הנסיעות שלך באופניים (והנפילות), חברה לשעבר ומטלב...".

בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה שהה יניב במסגרת תפקידו כאיש מודיעין על ספינת הטילים של חיל הים "אח"י חנית" שעסקה בפעילות ימית קרבית מול חופי ביירות.
ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006) תקף החיזבאללה את הספינה בטיל שפגע בה ישירות.
הנזק המרכזי נגרם לירכתי הספינה, וכתוצאה מהפגיעה פרצה אש על הסיפון. יניב ועוד שלושה מחבריו - רב-סמל מתקדם דב שטרנשוס, סמל-ראשון טל אמגר וסמל שי אטיאס - נהרגו ותחילה נחשבו נעדרים.

משנמצאה וזוהתה גופתו הובא יניב למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. בן עשרים-ואחת היה בנופלו.
הותיר אחריו הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה יניב לדרגת סמל-ראשון. על קברו נחקקו המילים: "בנוף היפה והעצוב בעולם כולו הופיע הנסיך הקטן ומכאן נעלם".

ספד לו אור שגב בשם החברים רועי, איל, סלע ואורי:
"כל דבר מזכיר,
כל משפט, כל מילה, כל שיר,
כל אחד שעובר ברחוב,
כל דבר שגורם לי לחשוב.
אין נכון ואין שגוי,
אין עוד רגשות, הכול דחוי,
אין מילים שאפשר להגיד,
אין מה שיגרום לפצע להגליד.
תמיד תהיה בלבבות של כולנו,
תמיד חזק, חייכן וחכם,
תמיד בכושר, ספונטני ותמיד יציב,
תמיד נאהב אותך יניב".

סיפר אבי, גיסו של יניב: "יניב התאפיין בצניעות אמיתית אשר לוותה בחיוך מבויש. טוב לבו, רצינותו ויכולת ההתמדה שלו אפיינו את דרכו".

ביום 9.6.2007 נערכה אליפות הארץ במרתון אופני הרים שהוקדשה לזכרו של יניב.

haran daniel

הרן, דניאל

נולד ביום ג' בחשון תש"ח (17.10.1947)
נהרג ביום כ"ה בניסן תשל"ט (22.04.1979)
והוא בן 32

למד באוניברסיטת חיפה בחוגים לסוציולוגיה ולמנהל עסקים.

דני, בן נינה ודוד, נולד בעיר צ'ין-דאו שבסין בג' בחשון תש"ח (17.10.1947). בן בכור להוריו, אח לברוך, רוני, סמי ונורית. כשנה וחצי לאחר הולדתו שבה משפחתו לישראל, ואת ילדותו העביר בקרית טבעון. הוא למד בבית הספר היסודי "קריית עמל" שבטבעון, וגילה סימנים ראשונים של הצטיינות בספורט, בעיקר בענפים ככדור-יד, כדור-מים ושחייה. את לימודי התיכון החל בנשר, ועבר לבית הספר "בסמ'ת" שבחיפה.

שירת בצה"ל בחיל המודיעין, ואחר פנה ללימודים אקדמאים באוניברסיטת חיפה, בחוגים לסוציולוגיה ולמינהל עסקים.

מגיל צעיר היה דני בעל יוזמה ומעוף, כושר ארגון ומקוריות יוצאי-דופן. תחילה היה מדריך נוער ומאמן שחייה במשמר-העמק וביגור, מדריך חינוכי במוסד של עליית הנוער "רמת הדסה" בטבעון, ולימים הקים קבוצות שחייה ביישובים אלה, קבוצות שהגיעו להישגים בקנה מידה לאומי. כן היה מנהל נבחרת ישראל בכדור-מים.

דני התחתן עם סמדר ולזוג הצעיר נולדו שתי בנות, עינת ויעל. הוא פרנס את משפחתו בכבוד כמנהל כוח אדם בחברת "אסם" במפעלה ביקנעם. המשפחה יצאה לטיולים רבים בחיק הטבע, אהבתו הגדולה. בשנת 1976, כשהיה בן פחות משלושים, התמנה למנהל מפעל "גיבור" במעלות, ועבר להתגורר בנהריה עם משפחתו.

אישיותו הנדירה של דני עשתה שהיה מיודד עם הכל, לרבות עובדים במפעל מהמגזר הדרוזי והערבי, שהיוו רוב במקום. אלה זוכרים אותו בהערצה עד היום, ראו בו רע קשוב, אח מגן ודמות אב מחנכת, שאת מקומו אי אפשר למלא לעולם. בשנותיו האחרונות דיבר על הקמת כפר משולב, ערבי-ישראלי, שיבוסס על טוהרת האהבה לזולת, על שיתוף יצירתי ומעלות דומות.

בליל כ"ה בניסן תשל"ט (22.04.1979), מוצאי שבת, נחתו ארבעה מחבלים בסירה ליד חוף הדקלים שבצפון נהריה. הם ניסו להתקיף וילה של משפחת סלע, אך הונסו ביריות על ידי אמנון סלע ושוטרים שהוזעקו למקום. בחילופי האש הללו נהרג השוטר אליהו שחר, נפצע אזרח אחד, ואחד מהמחבלים נהרג.

שלושת המחבלים הנותרים נמלטו לבניין דירות ברחוב ז'בוטינסקי 61, שם התגוררה, בין היתר, משפחתו של דני. הם נכנסו לבניין תוך איום ביריות. הדיירים ששמעו את היריות ירדו למקלט והתחבאו שם. שלושת המחבלים עלו לקומה הראשונה, שם נהרג מחבל מירי של אחד מדיירי הבית.

שני המחבלים שנותרו תפסו את דני ואת בתו עינת, שהיו אף הם במנוסה לעבר המקלט. הם חטפו אותם בכוח לחוף הים. בינתיים ניסתה סמדר, האם, מתוך כוונה לגונן, להשקיט את בתה השנייה, יעל, לבל ישמעו המחבלים כי הן בדירה. יעל איבדה את הכרתה ונפטרה.

בשעה ארבע לפנות בוקר החל ירי בין כוחות צה"ל והמשטרה לבין שני המחבלים בחוף הים, שתוצאותיו - מחבל אחד נשבה והשני נהרג. אך בטרם נתפסו המחבלים רצחו את דני ואת בתו עינת.

דני היה בן 31 במותו, הותיר אישה, הורים, אחות ואחים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בטבעון, לצד שתי בנותיו.

לאחר מותו הוציא מפעל "גיבור" גיליון מיוחד לזכרו, בו מתארים חברים, בני משפחה ובעיקר חברים לעבודה את אישיותו של דני ואת הקרע העצום שנפער לאחר מותו. מדבריהם: "יחסו לכל אדם נקבע בדיוק בהתאם למה שהיה ראוי... הוא שינה את היחסים בין העובדים היהודים והערבים ויצר אווירה תקינה, טובה ויפה... הוא ארגן להם מסיבות... הסתובב בכפרים ערבים וביקר משפחות של עובדים...

מה יהיה עכשיו?! - כשהיה מופיע היה מעניק לכולם כוחות מחודשים, מסוג האנשים שככל שאתה מדבר עליהם יותר, אתה מבין שבעצם לא אמרת כלום על מי שהוא באמת..."

dori izhak

דורי, יצחק

נולד ביום י' בתשרי תשי"ט (24.9.1958)
נהרג ביום י' בכסלו תשס"ג ( 10.11.2002) בפיגוע בקיבוץ מצר
והוא בן 44

למד באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי ארץ ישראל.

איציק, בן לאה ואליהו, נולד בירושלים בי' בתשרי תשי"ט (24.9.1958). אח צעיר לברוריה. גדל והתחנך בירושלים, למד בבית הספר היסודי "ארלוזורוב" ובתיכון "בית חינוך".
בתקופת התיכון היה איציק חניך, ולאחר זמן מה מדריך, בתנועת "השומר הצעיר" בירושלים. כבר אז בחר להיות חלק ממשפחת ההתיישבות, והצטרף לגרעין נופר שהיה מיועד לקיבוץ מצר - קיבוץ השוכן על הקו הירוק, ממזרח לחדרה.
בשנת 1977 התגייס לצה"ל, וכמובן הגיע לנח"ל במסגרת הגרעין שלו. בתום טירונות וחצי שנה בהיאחזות בכישור המשיך איציק לקורס מ"כים ולקורס קצינים. את שירותו הסדיר סיים כמפקד מחלקה, ומאז, במסגרת שירותו במילואים, היה מפקד פלוגה ולאחרונה סמג"ד, בדרגת רס"ן, בגדוד חרמ"ש. במהלך שירותו לחם במלחמת שלום הגליל.

בשנת 1981, בתום שירותו, שב איציק לקיבוץ מצר, התקבל כחבר והשתלב בחיים השוטפים. בחופשות שלו הירבה לטייל בארץ, ואף נסע לטיולים ארוכים לאיטליה, לצרפת ולהודו.
ב-1985 החל איציק למלא תפקיד של רכז גרעינים במחלקת הגרעינים של השומר הצעיר בתל אביב, תפקיד אותו מילא חמש שנים. חבריו להדרכה סיפרו: "היכולת של איציק לראות בגדול הייתה מדהימה. 'עזוב דברים קטנים, תסתכל על התמונה הגדולה בראייה כוללת', היה אומר, הכל תוך חיוך ועזרה".

בשנת 1990 החל איציק את לימודי התואר הראשון במכללת בית ברל במסלול משולב: לימודי ארץ ישראל לתעודת מורה דרך, ולימודי חינוך בלתי פורמלי במסלול החברתי-קהילתי.
מספרת מירב חברתו ללימודים: "אהבת לטייל, הכרת כל אבן וכל סיפור והעברת ידיעותיך בדרכך המרתקת והייחודית... קינאתי בך על הזריזות, ועל היכולת לשבת בלילות כדי לסיים כל מטלה על הצד המעמיק והאיכותי ביותר".

בתום לימודיו, בשנת 1994, רכש איציק תואר ראשון ותעודת מורה דרך, והיה למחנך, רכז טיולים וחבר ההנהלה במוסד החינוכי "מבואות עירון". במקביל ריכז את קליטת הצעירים בקיבוצו.
בעת לימודיו בבית ברל הכיר איציק את תמר, גם היא סטודנטית במקום. לאחר טיול משותף בן חצי שנה במזרח הרחוק הם החליטו להינשא, ובקיץ 1997 נישאו השניים והקימו את ביתם במצר. "... מתחת למעטה הקשיחות הסתתר לו אדם רגיש, אוהב, מפנק, טוב ועדין", סיפרה תמר, "איציק ידע להפתיע ביום הולדת עם עוגה ונרות על חומות ירושלים, או בשליחת זר פרחים ענק באמצע ארוחת בוקר במוסד, ובכך מצהיר בפני ולעיני כל הסובבים על אהבתו אלי. ואיזו הרגשה נפלאה לאישה, שיודעת שבן זוגה כל כך אוהב אותה...".

בחודש מרס 2000 נולדה הבת, יעל. איציק היה לאב גאה ואוהב, שהירבה לפנות זמן בסדר יומו העמוס ולבלות בבית עם רעייתו ובתו. "היה תמיד כיף לראות את שניהם יחד משחקים ומשוחחים. כמה שאיציק אהב אותה ונהנה ממנה והיה כל כך גאה בה", סיפרה תמר, "איציק, שהיה מפקד בצבא ואדם מוביל בעבודתו, היה בבית אדם שיתופי ומתחלק במטלות הביתיות המעצבנות, ומיותר לציין שהיה שותף מלא בגידולה של יעל".

בשנת 2000 החל איציק את לימודי התואר השני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. פרופסור יוסי בן-ארצי, שלימד את איציק: "... זכיתי להכיר אדם מיוחד ומקסים, תלמיד מן הסוג המשובח שכל מורה מייחל לו - קפדן, סקרן, מעמיק, רציני, מכבד את זולתו ואת סביבתו ומשרה אווירת לימודים ורוח טובה באשר הוא...". עבודת הגמר שלו לתואר, שנכתבה בשנת 2001, היתה "מיקומה של האוניברסיטה העברית בירושלים בעיצובה של ירושלים כבירת מדינת ישראל בעשור הראשון".

בתום לימודיו מונה איציק בשנת 2001, בנוסף לתפקידיו ב"מבואות עירון", למזכיר קיבוץ מצר. בראיון במסגרת תפקידו אמר: "אני רואה את מצר ממשיך להתקיים ככפר עם איכות חיים גבוהה... את איכות החיים הזו נבטיח באמצעות הפרטת מירב תחומי חיינו, העברת האחריות לפרנסה לחבר ודרך שיתוף בתחומי הבריאות, ההגנה הסוציאלית, החינוך והתרבות... מצר הוא מקום בו החברים, החום שהם מקרינים והרצון להיות יחד למרות הקשיים, הם רק חלק מהגורמים שבגללם בחרתי להיות פה... אופטימי? ללא ספק, ולמרות כל הקשיים".
בחודש ספטמבר 2002 יצא איציק כראש משלחת מטעם בית הספר "מבואות עירון" למסע בפולין. המסע הביא לידי ביטוי את יכולת הארגון הנפלאה שלו ואהבתו לטיולים, אך היה זה בשבילו גם מסע של חזרה לשורשים, חזרה למקומות בהם גדלה אימו ועברה את השואה. במכתב שכתב לחוברת המסע סיפר על כך: "... לצד כל מה שראינו אודות תקופת השואה בפולין, אני חיפשתי את שהכרתי מסיפורי אימי. בקרקוב ראיתי את נפלאות העיר הגדולה בה ביקרה אימי במהלך חופשה משפחתית, בנסיעה לזקופנה נזכרתי בסיפוריה על ההחלקה בשלג בהרי הקרפטים. אבל רק בזליטווסקיה גורה חשתי לראשונה את שעבר על אימי בשואה.... שם, קצת לאחר שהלכתם לאוטובוס, ולקול צלילי פעמוני הכנסיה שנשמעו ממרחק, התבוננתי בחלקת היער והרגשתי קצת ממה שעבר עליה...".

ביום ראשון בערב, ו' בכסלו תשס"ג (10.11.2002), הסתנן מחבל פלסטינאי לשטח קיבוץ מצר והחל במסע הרג. תחילה ירה בתרצה דמארי ובחבר הקיבוץ אורי רונן שטיילו בשביל סמוך לחדר האוכל. תרצה נהרגה במקום, אורי הצליח להימלט וניצל. טלי אוחיון, דיירת בקיבוץ ששמעה את היריות, רצה לחדרם של ילדיה כדי לגונן עליהם.
המחבל פרץ לחדר בו שהו, וירה בנועם, באחיו מתן ובאמם טלי למוות. ברגעים אלה הגיע לאזור הירי איציק, שחזר זמן קצר לפני כן מישיבה במוסד החינוכי והתכונן לתורנות שמירה בקיבוץ, קיבל עדכון לגבי הירי ומיהר למקום. כשהגיע לאזור חדר האוכל פתח המחבל באש, פגע באיציק והרגו.

איציק היה בן 44 במותו. הותיר אישה ובת, אם ואחות. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוצו, מצר.
שתי סטודנטיות לתואר שני בבית הספר לניהול באוניברסיטת בן-גוריון, מירב מגן מוסטקי ופנינה אמויאל משה, שהכירו את איציק מלימודי התואר הראשון, כתבו עבודה בנושא מנהיגות באירגונים, ובה ניתחו את דמותו לפי תיאוריות מנהיגות שונות. בעבודה הן מפרטות את הדוגמא האישית שנתן, יכולת השכנוע שלו, נכונותו לקחת סיכונים, הכריזמה והבטחון העצמי של איציק. בסיכום עבודתן הן כותבות: "מתוך שביעות רצון מונהגיו והצלחתו בהשגת היעדים אותם הגדיר בחייו הקצרים, ניכר כי איציק דורי היה מנהיג אפקטיבי ומשמעותי לכל".

חוברת סיכום המסע של משלחת "מבואות עירון" לפולין, מסע שאיציק עמד בראשו, הוקדשה לזכרו.
עלון קיבוץ מצר, שיצא חודש לאחר הפיגוע, הוקדש לזכר חמשת הנרצחים. מובאים בו דברי בני משפחה וחברים. כתב דורון, חבר: "... זעקי ארץ אהובה על איציק, שהיה אוהב אדם, אוהב אישה ובת, אחד משלנו. נישא ורם במנהיגותו, מאמין בחינוך, בדרך לטיפוח הילדים... זעקי ארץ אהובה על השותפות שנגדעה באבחת מפגע בן עוולה, על החיים שנלקחו ועל איציק שכה יחסר לנו".

תמר, רעייתו של איציק: "... הראש שלי מלא בזכרונות מהלימודים יחד בבית ברל, מהטיולים הרבים שעשינו בארץ ובעולם וסתם מחיי היום-יום. חיינו חיים מלאים ומאושרים, שנגדעו בשיאם...".
כתבה ברוריה, אחותו של איציק: "... כשדיברנו על פוליטיקה ראיתי אותך אופטימי, תמים ועקשן, שרואה ומאמין שיהיה טוב ושהשלום קרוב. ולכן אני לא מאמינה שאתה איננו, ושאתה לא תראה את החלום... לכשיגיע.
אני נפרדת ממך כאן. היית אחי הקטן בשנים וגדול בחיים. תנוח על משכבך בשלום, אח יקר".

קישור נוסף לזכרו:
האתר לזכר איציק דורי

dan elad

דן, אלעד

נולד ב- 14.12.1980
נפל ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006) בדרום לבנון
והוא בן 26

למד באוניברסיטת חיפה במכינה הקדם אקדמית.
לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

אלעד בנם הבכור של אמנון ודניאל נולד ב- 14.12.1980 בקיבוץ אילות . ילד טבע , יפה תואר, סקרן, חייכן וטוב לב.
אלעד הוא אחיהם של בעז ודורין. את לימודיו עשה בבית הספר באילות ובהמשך בבית הספר האזורי " מעלה שחרות " המשותף לקיבוצי הערבה הדרומית .

בעת מבצע ענבי זעם הכיר את חברתו סיוון שהגיעה כמו ישראלים רבים לאילות כדי למצוא מפלט ממטחי הקטיושות שנחתו על ישובי צפון הארץ.
את שרותו הסדיר עשה אלעד כלוחם בפלח"וד בצנחנים ועם שחרורו צורף במילואים לגדוד החה"ן של הצנחנים .
לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה סיים אלעד את לימודיו במכינה באוניברסיטת חיפה כהכנה ללימודי הביוטכנולוגיה אותם עמד להתחיל לאחר טיול המתוכנן עם סיוון בתאילנד באמצע אוגוסט .

אלעד אסף אליו חברים ממקומות שונים. בכל מקום אליו הגיע אלעד מוכר כאחד שתמיד אופטימי , תמיד מחייך, תמיד עומד במשימות, תמיד יודע לומר מילה טובה, תמיד היה הגורם המאזן והמפשר בין כולם .

אהבה גדולה היתה לאלעד לטבע, לנופים וכמובן לים .הוא אהב לצלול בכל הזדמנות והרבה לטייל בארץ ובעולם.

חיוכו ימשיך ללוות אותנו לעד.

הספד לאלעד

אני רוצה לומר לך.

אמא לא מגדלת גנרל. אמא מגדלת ילד.

אני, אתה יודע, חושבת שהשלום הוא הדבר האמיתי.

ואתה יודע שהייתי שותפה לעמידה בצמתים ב"שלום עכשיו" וב"נשים בשחור".

פעם אמרה לי ד"ר קבוט, שעמדה אתי באחת ההפגנות, שהבן שלה - לא אוהב את ההפגנה של האמהות.

אמרתי לה -שזה בדיוק ההפך אצלי.

אנחנו משוחחים. אני מדברת איתך ואתה אומר לי: אמא, זה לא כך... תצאי מהבועה שלך...

אני מסבירה לך שמהמרחק שלי ניתן לראות את הדברים אחרת.

לא חייבים תשובות של אש.

אפשר בדיונים, אפשר בדיבורים, לא חייבים במלחמה.

מיום לידתך חשבתי והתאמצתי בכל דרך -שלא תגיע אתה להיות חייל במלחמה.

עכשיו אני כועסת!!!

עכשיו אני חסרה אותך!!!

קישורים נוספים לזכרו:

תמונות של דן ז"ל 1, 2, 3

סיפורי ילדות

סיפורי צלילה עם יוני

מכתב לאלעד ז"ל שכתבה אחותו דורין במלאות שנה למותו

מכתב לאלעד ז"ל שכתבה חברתו סיוון

"ארבעה בדירה אחת" על ההווי בדירת הסטודנטים בחיפה

איך זה שכוכב אחד נופל

שיר לזכרו

La sorbie d'Elad

אתר "בדרכם" לזכרם של לוחמי גדחה"ן הצנחנים (מיל') שנפלו במלחמת לבנון השנייה יחד עם אלעד ז"ל