רעייתו: פרופ' רבקה יהב, ראש המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטה.

יהודה, בן דוד ואסתר, נולד ביום כ"ח באייר תש"ח (6.6.1948) בעיר דזירזיוניוב שבפולין. עם אחיו התאום, מיכאל, למד בבית-הספר היסודי בעיר הולדתו, ובשנת 1956 עלתה משפחתו ארצה והתיישבה באשקלון. התאומים התקבלו ללימודים בכיתה ד' בבית- הספר על-שם גורדון. למרות שהיה כישרוני, לא מצא עניין רב בלימודים והעדיף להשתובב עם חבריו ועם אחיו, או לבלות שעות ליד אביו בהתבוננות במלאכתו של האב, שהיה מתקן מכוניות. ברבות הימים התברר שהוא נעשה בעל מקצוע מצוין מתוך הסתכלות זו בלבד. יהודה החליט להיות מהנדס-מכונות ולשם כך עבר לתל-אביב, אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי, והתקבל ללימודים בבית-הספר המקצועי "אורט יד-סינגלובסקי". כשהתברר לו שבית-הספר הזה אינו מעניק תעודת בגרות, החליט לעזוב אותו וישב ללמוד לבדו בבית. הוא שקד על לימודיו מתוך ספרים והכין את עצמו לבחינות הבגרות האקסטרניות, ללא עזרת איש. לבסוף ניגש לבחינות והצליח. יהודה היה גבה קומה ויפה תואר, גברי ושובה-לב. לחבריו היה ידיד טוב, לאחיו ואחיותיו היה אח אהוב ולהוריו רחש הרבה כבוד והערכה. תמיד הקפיד לציין את האווירה הטובה ששררה בבית ואת הרצון הטוב שגילו הוריו כלפיו.

יהודה גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1967 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר שעבר אימון בסיסי וקורס צניחה השתלם בקורס מש"קי-קשר ובקורס מ"כים. כאשר פרצה מלחמת ששת הימים נשלח עם יחידתו להשתתף בקרבות באזור עזה. בתקופת מלחמת ההתשה הוצב בבקעת הירדן והשתתף במרדפים וגם לחם במבצע כרמה. לאחר מלחמת ששת הימים שאלה אותו אמו: "לא פחדת?" והוא ענה לה: "מי שפוחד מת עשר פעמים ביום". באוקטובר של שנת 1968 עבר יהודה קורס קצינים, ואחר כך מילא תפקידי הדרכה בבית-הספר לחי"ר. כעבור זמן השתלם גם בקורס ללוחמה זעירה. מפקדיו העריכו אותו כקצין מעולה, המבצע את כל המוטל עליו בדרך הטובה ביותר.

בסוף מרס 1970 שוחרר יהודה משירותו הסדיר בצה"ל ומיד עבר לחיפה, שם החל ללמוד בטכניון בפקולטה להנדסת מכונות. את מבחני המיון עבר עוד בתקופת השירות. הוא נשא לאישה את חברתו רבקה בנובמבר 1971 ומאז סירב לקבל מהוריו עזרה חומרית. כדי לכלכל את עצמו ואת רעייתו וכדי לממן את לימודיו, עבד בעבודות שונות: נהג-מונית, מורה ואחרי-כן גם אסיסטנט בטכניון. בתפקידו במילואים עבר הסבה ליחידת הנדסה ומונה מפקד דוברה. יהודה ניחן בכושר למידה בלתי רגיל, בחביבות רבה וביושר-לב. מעולם לא פחד לומר את דעתו וגם בשיעורים היה נוהג להעיר או להשיג השגות בשם כל חבריו לכיתה. מטבעו היה בעל נפש עדינה ולב אוהב, ותמיד היה מוכן לעזור. תכונות אלה ניכרו בעליל בהבנה הרבה ובשפה המשותפת שמצא עם ילדים, באהבה הגדולה שרחש לאשתו רבקה, בפרחים שהביא תמיד לביתו ובעזרה בעבודות הבית שקיבל עליו ברצון וברוח טובה. כאשר פרצה מלחמת יום-הכיפורים מיהר יהודה ליחידתו ומשם נשלח בחזרה הביתה לחכות לקריאה. הוא חיכה בחוסר סבלנות עד שנקרא ליחידתו, שהתארגנה ונשלחה לחזית הדרום, שם עבד ללא ליאות בהכנות לצליחה. בימים הראשונים חשש מאוד שמא לא יספיק לתרום את חלקו במלחמה, ואפילו תכנן לעבור ליחידה אחרת, עד שהגיעה ההוראה המיוחלת להתכונן לצליחה. אל מקום הכינוס הגיעו דוברות, ובשבת אחר הצהרים יצאו בדרכן לסיני, אל גדות התעלה. ליד טסה נתכה על היחידה אש תופת, החיילים התחפרו ויהודה רץ תחת מטר האש ודחף את אנשיו לשוחות, כדי שלא יפגעו. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), כאשר היחידות נעו במהירות לעבר התעלה מלוות הפגזות כבדות, הגיעה דוברתו של יהודה ללא פגיעה לחופי התעלה. שתיים מן הדוברות כבר היו במים, ובאש הכבדה שנתכה מכל עבר נפגעה דוברתו של יהודה. הוא הספיק לדחוף את אחד החיילים מן הדוברה, כאשר פגעו בה פגזים וטיל נ"ט והרגוהו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, שנולד שלושה ימים אחרי נפילתו, הורים, אחות ושני אחים.

כתב מפקדו אל המשפחה השכולה: "בנכם, סגן יהודה מונהייט ז"ל, שירת ביחידתי במלחמת יום-הכיפורים ולפניה. ביום ד' 17.10.1973, בעת מבצע צליחת תעלת-סואץ, נפגעה הדוברה שעליה פיקד יהודה ז"ל פגיעה ישירה מפגז של האויב. חמישה מאנשי הצוות וביניהם יהודה ז"ל נהרגו במקום. שלושה אחרים נפצעו אנושות ונפטרו לאחר זמן בבתי-חולים שבעורף. איש לא שרד בחיים מדוברה זו. יהודה ז"ל זכה להימנות עם הלוחמים שעמדו במרכז המאמץ העיקרי של צה"ל במלחמה זו. בזכותו ובזכות חבריו הצלחנו להעביר את המלחמה לאדמת האויב, ולהדוף את הסכנה מעל ארצנו. היה מפקד מעולה, לוחם לדוגמא ואמיץ לב. קבלו נא את השתתפותי והשתתפות חיילי יחידתי באבלכם".

אחותו: דומיניק רות, גמלאית האוניברסיטה.

בן אהרן-דויד ופשה. נולד ביום י"ב בשבט תרצ"ו (5.2.1936) בעיר שצ'ברשין אשר בפולין.
סיים את לימודיו בבית-ספר תיכון בעיר ורוצלב על-שם יצחק לייבוש פרץ. בשנת 1957 עלתה המשפחה לארץ.

יצחק עבד במפעל גדול בחיפה ואת שעותיו הפנויות בילה בהאזנה לתקליטים קלסיים, אשר אוסף גדול מהם השאיר אחריו; כן נשארה אחריו ספרייה קלסית. בפברואר 1958 גויס לצה"ל ובשירות-חובה נמצא בחיל-ההנדסה. לאחר-מכן היה נקרא מפעם בפעם למילואים. לבסוף, ביום כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), הוא היום השני לקרבות, פגעה ביצחק פגיעה ישירה של תותח טנק בהיותו בזחל"ם של מפקד-מחלקתו והוא עושה את דרכו אז לחילוץ נפגעים.

הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. שמו הונצח על לוח-זכרון שנקבע בבית-הכנסת הגדול בקרית-ים. בחוברת שהופיעה מטעם המועצה המקומית של קרית-מוצקין לזכר-הבנים שנפלו הועלה זכרו, וכן בחוברת שהוציאה פלוגת ההנדסה של עוצבת "ברק".

למד באוניברסיטת חיפה.

בן שרה וצבי, נולד ביום ד' בכסלו תרצ"ח (8.11.1937) בבוקרשט שברומניה. בשנת 1947 עלה יהודה לארץ במסגרת "עליית הנוער". הוא היה אז בן 9 שנים בלבד. יחיד ממשפחתו. הוא עלה כמעפיל, ונעצר על­ידי הבריטים במחנה בקפריסין. אחרי הקמת המדינה, בשנת 1948, עלה יהודה לארץ עם קבוצת נערים בני­גילו, ונקלט בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. בבית הוריו הוא ינק את חינוכו הציוני. הם השתדלו לעלות ארצה, אבל עלייתם נמנעה על­ידי שלטונות רומניה. 13 שנה אחרי שעלה, הגיעו גם הוריו לארץ, עם התחדשות העלייה מרומניה.
את חינוכו היסודי קיבל יהודה תחילה בבית ­ספר ממלכתי ברומניה. אחר­כך העבירו אותו הוריו לבית­ספר יהודי­ספרדי, שרמת החינוך בו הייתה גבוהה יותר. בארץ הוא המשיך את לימודיו במוסד החינוכי בקיבוץ שריד. הוא השלים י"ב כיתות לימוד.

בשנת 1954 התגייס יהודה לצה"ל ושירת בחיל ­ההנדסה, בגדוד קרבי. כל שנות שירותו בצה"ל, בסדיר ובמילואים, הוא שירת בהנדסה קרבית והתמחה בטיפול במוקשים. בתפקיד זה לחם יהודה במבצע קדש ב­1956, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. יהודה נחשב למש"ק פלסים מומחה. ביולי 1956, הוא עלה לדרגת סמל. יהודה המשיך באימונים ובהשתלמויות, גם בתקופות שבהן שירת במילואים, ובאוקטובר 1968 עלה לדרגת רס"ל. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, ב­7.10.1973, הוא עלה לדרגת רס"ר.

בחייו האזרחיים מילא יהודה תפקידים מרכזיים במשקו, בקיבוץ שריד, ובתנועה הקיבוצית. לאחר לימודים ב"מדרשת רופין" כיהן במשך שלוש שנים כרכז משק בקיבוצו. לאחר מכן, הוא השלים את לימודיו בכלכלה ובמדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, קיבל תואר בוגר והוטל עליו לנהל מפעל חרושתי בקיבוצו. באותו זמן הוא המשיך ללמוד לקראת תואר מוסמך. נושא לימודיו היה "בעיות ניהול ויחסי עבודה". בשנת 1962 נשא יהודה אשה, ונולדו לו שלושה ילדים. למרות עיסוקיו הרבים, כמנהל מפעל וכתלמיד האוניברסיטה, מצא זמן להתמסר למשפחתו, לחנך את ילדיו ולטפח עם רעייתו יחסים חמים עם ילדיו.

ביום 12.10.1980 התגייסה יחידת הסיור של חיל­ההנדסה, שבה שירת יהודה, לפנות שדות מוקשים שנשארו ברמת הגולן מן התקופה שלפני מלחמת ששת הימים. אנשי יחידתו היו ברובם ותיקים במקצוע, שירתו שנים רבות ונחשבו למומחים בתחום פינוי המוקשים. יהודה היה יכול להשתחרר מן התפקיד ביחידה זו, מפאת גילו, אבל הוא העדיף להוסיף לשרת ולקיים את הקשר שנוצר בינו ובין קבוצת האנשים שאיתם שירת שנים רבות בצה"ל.

ביום י"ב בחשוון תשמ"א (22.10.1980) נכנסה יחידת הפיקוד של גדודו לסרוק שדה מוקשים. יהודה מצא מוקש ישן, ובעודנו מזהיר את חבריו מפני הסכנה, התפוצץ המוקש ויהודה נהרג. בן 43 שנים הוא היה במותו.
מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "הכרתי את יהודה שנים רבות, ויחדיו שירתנו באותה יחידת מילואים. ראשון בין ראשונים היה ביחידתנו, שהיא יחידה התנדבותית. הוא שימש דמות מופת בתוכה. משכמו ומעלה היה. אף כי יכול היה לבקש לעזוב את היחידה, מפאת גילו, בחר להמשיך ולשרת בה, מתוך ידיעה ברורה כי זו חובתו האישית, ומתוך דבקות באותה חבורה נפלאה ששירתה איתו דרך ארוכה".

יהודה הובא למנוחות בקיבוץ שריד. הוא השאיר אחריו רעיה, שני בנים, בת ואב.