רעייתו: אורנה בר-דוד, גמלאית האוניברסיטה.

גדי נולד ב-26.6.40 בכפר מסריק להוריו שרה ולושקה.
שנות הילדות והנעורים עברו עליו בקיבוץ. הוא היה ילד ונער רגיש, עירני, כשרוני ומעורב בחיי החברה. בגמר בתי הספר התגייס לחיל השריון ועבר את כל מסלול החיל, כולל קורס קצינים. עם שובו לאחר השחרור מצה"ל לכפר מסריק, היה גדי לאחד הצעירים הבולטים במקום. בצד עבודה אחראית ומסורה בענף הדיג, נשא גדי בתפקידים חברתיים וציבוריים רבים. בשנת 1964 נשא לאשה את אורנה כץ אימץ כבת את איריס, ונולדו הבנות אלה ורוית.

גדי ראה את עתידו כחבר קיבוץ, ויצא ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות על-מנת לרכוש ידע והשכלה בתחומי החקלאות וכלכלת המשק. עם שובו למשק אחרי הלימודים נרתם ביתר שאת לפעילות המשקית והחברתית.

במלחמת יום הכיפורים נפצע גדי קשה בקרב הבלימה בחזית הסורית. הוא איבד עין וספג בראשו רסיסים שלא ניתן היה להוציאם. מספר חודשים לאחר-מכן יצא עם משפחתו לשליחות חקלאית בלסוטו שבדרום אפריקה. במהלך שנות שהותו שם, השלים גדי את לימודיו לתואר שני ועבר סדרת טיפולים לתיקון נזקי הפציעה.

למרות פציעתו, השתתף גם במבצע "שלום הגליל".
בינואר 1984 התמוטט לפתע, שותק בחצי גופו, ואיבד את כושר הדיבור. לאחר מספר ימים התברר שההתמוטטות היתה תוצאה של הרסיסים שנותרו במוחו. הוא נאבק בגבורה במגבלות הקשות של מצבו החדש והצליח להשתקם חלקית וליצור קשר חם וטוב עם הסובבים אותו. ב-1986 התגלה אצל גדי גידול ממאיר.  מצבו הפיזי והרגשי, כתוצאה מהנכות הקשה, הקשו עליו להיאבק במחלה והוא נפטר לאחר סבל רב ומאב נואש לחייו ביום 29.10.87

בן 47 היה במותו. הותיר אחריו אישה ו-3 בנות.

למד באוניברסיטת חיפה בחוג לגאוגרפיה ובחוג לסוציולוגיה.

עמוס, בן לאה ושמחה, נולד ביום ז' בחשוון תש"ז (1.11.1946) בעפולה, כבן להורים שהיו שניהם ממשוחררי הצבא הבריטי. בתחילה גר עמוס בתל-עדשים, וכשהיה בן חמש עברה משפחתו לעפולה.
הוא למד בבית-הספר "יזרעאל" בעפולה ובבית-הספר התיכון המחוזי במקום. עמוס הצטיין בלימודים והיה חביב על מחנכיו ועל חבריו. הוא היה גם שחקן כדורסל מצוין וברבות הימים עבר קורס לשופטי כדורסל, וכן היה מדריך בקורסים של גדנ"ע-אויר וחבר במועדון אזרחי לדאייה. מטבעו היה נער חברותי ופעיל, הרבה לטייל ברחבי הארץ ולתור אחר נופים חדשים, ובעיקר אהב עצים ואבנים מיוחדות במינן.

עמוס גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1964 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר שהשתלם בקורס צניחה ובקורס חובשים קרביים, הועבר לחיל השריון ושם השלים קורס קצינים וקורס מפקדי פלוגות בשריון. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות באזור שכם ובאזור רמאללה. אחרי המלחמה השתתף בפעולת כראמה ובה נפגע הטנק שלו. כמפקד פלוגה השתתף גם בפשיטות לסוריה וללבנון. עמוס נהג להתעמק ולחקור היטב כל נושא שעסק בו. כך נהג גם לגבי הצבא והקפיד ללמוד על בוריים נושאים צבאיים שונים.

לאחר תום שירותו הסדיר התנדב לשירות בצבא הקבע. הוא נשא לאישה את חברתו רוני והקים בית, שבו נולד בנו הבכור. אחרי שחרורו משירות הקבע, התיישב עם משפחתו בנהלל. עמוס למד שנתיים בחוגים לגיאוגרפיה ולסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, ובו-בזמן נתקבל כחבר ב"אגד" והחל לעבוד כנהג. עמוס היה איש משפחה מובהק. את שעותיו הפנויות מעבודה ומלימודים הקדיש לרעייתו ולילדיו ולטיפוח ביתו.

הוא הגה רעיון, להקים שכונת-מגורים לצעירים, בהרים שמעל נהלל. הוא החל לטפל בביצוע התכנית, קיים פגישות ואסיפות עם עמיתים לרעיון וכבר שוחח עם אנשי מנהל מקרקעי-ישראל בעניין זה. היו לו תכניות רבות והוא פעל במרץ למימושן, אך המלחמה שבשה אותן. במלחמת יום-הכיפורים פקד עמוס על יחידתו ברמת-הגולן. כבר ביום הראשון למלחמה ניהל קרב, בעומדו בראש כוח של שלושה טנקים, שבמהלכו חילץ יחידת סיור מתוך מארב של הסורים.

אחרי-כן השתתף בכמה וכמה קרבות שריון נגד הסורים ואף הצליח לטהר את אחד הצירים המרכזיים של רמת-הגולן שטנקים סוריים ניסו להגיע בו למחנה נאפח ולגשר בנות-יעקב. כאשר נערכה יחידתו לפרוץ אל מעבר ל"קו הירוק", לתוך שטח סוריה, כבר היה עמוס מג"ד ותפס את מקום קודמו שנפצע. לפני תחילת ההתקפה עבר עמוס בין הטנקים, שוחח עם אנשי הצוותים ועודד את רוחם לקראת הקרב. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973), חצה עמוס בראש יחידת הטנקים שלו את ה"קו הירוק" ופרץ מזרחה בציר "אמריקה" כשהוא מכוון את פעולת חייליו במכשיר הקשר, מעודדם ומאיץ בהם להמשיך ולנוע קדימה במהירות. במהלך הקרבות באותו יום נפגע הטנק שלו סמוך לחאן-ארנבה ועמוס נהרג.

הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנהלל. השאיר אחריו אישה, בן ובת. אחרי נופלו הועלה לדרגת רב-סרן.

על פועלו במלחמה ברמת-הגולן ועל גילויי גבורה במילוי תפקידו תוך חירוף-נפש, הוענק לעמוס "עיטור העוז" וכך נאמר בנוסח העיטור:
"ביום א', 7 באוקטובר 1973 יצא רס"נ עמוס בן-דוד ז"ל עם הכוח הראשון של הגדוד ונלחם עם טנקים מעטים, בחירוף-נפש, נגד כוחות-אויב עדיפים, והשמידם אגב ניצול תנאי-הקרקע וגורם ההפתעה. בכך עצר את זרימת האויב הסורי על כביש קוניטרה - גשר בנות-יעקב. בסוף היום נשאר בודד עם הטנק שלו. הוא הצטרף לחניון החטיבתי, וכבר עם לילה נכנס לעמדות-בלימה עד אור-הבוקר. למחרת, יום ב', 8 באוקטובר 1973, הדף את האויב הסורי שהצליח לפרוץ לכיוון 'נפח' ורדף אחריו, למרות שתחמושתו הלכה ואזלה. ביום ג' 9 באוקטובר 1973, יצא בראש כוח של טנקים, דרך קווי האויב והציל מהשמדה כוח-סיור שהותקף על-ידי כוח-קומנדו סורי. למחרת, יום ד', 10 באוקטובר 1973, נלחם באגפים של טנקים סוריים רבים והשמיד חלק גדול מהם מדרום לתל-יוסף. וביום ה', לפני הפריצה, שוחח עם לוחמיו והעלה את המורל שלהם ובפריצה עצמה נהרג. רס"נ עמוס בן-דוד ז"ל הצטיין באומץ-לב עילאי, בקור-רוח, בתושייה ובשלווה נפשית רבה שהצליח להעביר אותה לפקודיו, ובכך נסך בהם ביטחון ואמונה".

רעייתו: רז נירה, גימלאית האוניברסיטה.

בן אפרים ובלומה רייזנר. נולד ביום י"ד בכסלו תש"ד (11.12.1943) במושב בית-שערים שבעמק יזרעאל.
ילדותו עברה עליו בתקופת מלחמת הקוממיות.
בבית-שערים למד את לימודיו היסודיים ובקרית-טבעון - את התיכוניים. תחילה ביקש אלחנן ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל, אך כשהחליט ללמוד בתיכון שבטבעון עשה זאת ברצינות האופיינית לו.

עוד משחר נעוריו התבלטו בו שתי תכונות עיקריות: רצינות ויסודיות. כל עבודה שעשה במשק היתה טבועה בחותם התכונות הללו. היתה בו מזיגה מופלאה של רצון עז ורצינות מצד אחד ושל הומור, שמחת חיים ושובבות נעורים מצד שני. לצה"ל גויס באוגוסט 1962 ושירת בחיל האוויר כנווט במטוס הווטור. בהתלהבות של יצירה ניגש לעניין זה. קרא חומר על הטיס בחוברות ובספרים, וביסודיות רבה הגה ולמד את המקצוע. ואכן כמה מאושר היה כאשר עבר את הבדיקות והמבחנים בהצלחה ונתקבל לקורס טיס. לאחר מכן, כאשר נפצע בידו מרובה ציד שהיה ברשותו - עבר לקורס נווטים.

הוריו אמנם לא היו מאושרים בכך, אבל הם לא ניסו לעכב בעדו מפני שידעו מה נחושה החלטתו ללכת בדרך זו. לא קלה הייתה דרכו בחיל האוויר ומלאה היתה אימונים מפרכים ולימודים רבים.

אלחנן קיבל הכל ברוח טובה. בזמן שהיה בקורס הנווטים פקד אותו משבר נפשי ובימים ההם פניו לא היו כתמול שלשום. התחיל לחשוב ולתהות על אדם ואלהים וזמן מה התעניין גם בדת. אך עד מהרה התגבר על המשבר הזה ושקע בלימודים בכל להט נפשו.
חיל רב עשה בקורס אשר גמר בהצטיינות, ובמסדר-הכנפיים היה החניך המצטיין ולאחר מכן הגיע לדרגת סגן. באותה תקופה מצא גם את אשרו בחיים והכיר את אשתו לעתיד, נירה לבית שמחוני מנהלל. אחרי שהתחתנו הקימו את ביתם סמוך לכפר ההורים. מאז התהדקו עוד יותר הקשרים עם המשפחה. הימים היו אז ימי מתח של תקריות-גבול, אך כל אימת שיכול הופיע עם חיוכו הטוב בעיניים.

הוא ידע שהוריו חרדים לו ובביקוריו היה מרגיע אותם. בימים שקדמו למלחמת ששת הימים, כאשר היה חשש מפני המפציצים המצרים, היה אומר: "אל תדאג, אבא, הם לא יגיעו הנה".
כך התנהלו חייו עד יום ו', כ"ח במרחשון תשכ"ח (1.12.1967). ההורים חיכו לו ולנירה כדרכם מדי שבוע. אך אז, במלחמת ההתשה נפל עם מטוסו למימי מפרץ סואץ.

הניח את נירה בהיריונה ולאחר נפלו נולד לו בן, אביעד. מאחר שגופתו לא נמצאה הוקמה לזכרו מצבה בחלקת הנעדרים אשר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים ואף בבית הקברות ביישובו - בית שערים. משפחתו הוציאה חוברת לזכרו בשם "אלחנן".