לאחרונה התקבלה בספרייה תרומתו של חתן פרס ישראל, שמואל נח אייזנשטדט. אייזנשטדט היה פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר בכיר במכון וון ליר בירושלים. הוא נחשב אחד מגדולי החוקרים שהטביעו את חותמם על הסוציולוגיה העולמית בת זמננו. זכה בפרסים רבים על עבודתו, בהם פרס ישראל לסוציולוגיה לשנת 1973, וכן פרס הזיכרון הבינלאומי על שם הולברג, בזכות הישגיו יוצאי הדופן באמנויות ובמדעי החברה, במשפטים ובתאולוגיה ובעבור חמישים שנות מצוינות והשפעה חשובה על התאוריה הסוציולוגית.

קבלת התרומה התאפשרה הודות לתיווכם של פרופ' יוסי ציגלר, הראש האקדמי לשעבר של ספריית אוניברסיטת חיפה, פרופ' עירית מאיר, ומיכאל אייזנשטדט, בתו ובנו של אייזנשטדט. התרומה כוללת אלפי ספרים במגוון נושאים: סוציולוגיה, מדעי המדינה, היסטוריה כללית, לימודי אסיה ועוד תחומי ידע אשר מעשירים את הספרייה ומשלימים את החסר באוסף. מפאת חשיבות התרומה ולאור בקשת המשפחה, טרם העברת עודפי הספרים שהספרייה אינה זקוקה להם, פנינו לחברי הסגל האקדמי באוניברסיטה על מנת שיבואו לבדוק את עודפי הספרים ולבחור את הספרים שהם מעוניינים לקלוט באוספים הפרטיים שלהם. ברצוננו להודות לפרופסור ציגלר ולילדיו של אייזנשטדט, על הסיוע בקבלת התרומה לספרייה ועל הדברים המרגשים שכתבו אודות האיש וחשיבות התרומה לספרייה ולאוניברסיטה.

להלן מספר דברים שכתבו פרופ' עירית מאיר הבת, ומיכאל אייזנשטדט הבן
ספרים רבותי, ספרים



מאז שאנו זוכרים את עצמנו, ספרים היו שם נרדף לחיים שלנו. ספרים רבותי, ספרים.
בבית תמיד היו ספרים – הרבה ספרים. ליתר דיוק – המון ספרים. ספרים היו מונחים על מדפים ועל שולחנות. לא היה חדר בבית שלא היו בו ספרים. לא היה מקום בו ההורים שלנו היו מבלי שהיו מוקפים בספרים.
לא ברור מתי באמת הבנו את המשמעות של הספר כספר ואת המשמעות של לגדול בבית עם הורים שספרים עבורם היא דרך חיים. אולי זה היה כשאבא הקדיש לנו את ספרו "חינוך ונוער: עיונים סוציולוגיים" שיצא לאור ב-1965. אולי הרבה לפני כן, ואולי באמת באמת רק שנים רבות מאוחר יותר. אבל הספרים היו תמיד אלמנט בעל נוכחות פיסית מרשימה לאורך כל החיים שלנו.

בבית היו ספרים. בחדרים של אבא באוניברסיטה היו ספרים. אמא למדה עם ספרים ועבדה בהוצאת ספרים. אבא היה בקשר עם אינספור הוצאות ספרים בכל רחבי העולם. ואנחנו, עוד כילדים קטנים, השתמשנו בעשרות ומאות הספרים שהיו בבית כתחליף לקוביות דומינו וקוביות משחק אחרות ואהבנו לשחק משחקי ספרים מוזרים כאלו ואחרים – זר באמת לא יבין זאת. עסקנו בסידור ספרים במשך שעות וימים רבים בחיינו. העברנו ספרים ממקום למקום ומחדר לחדר בבית. עזרנו לאבא למיין ספרים לפי שיטות שונות שלעתים רק הוא היה מודע להיגיון שבהן.

ספרים רבותי, ספרים. ספרים בכל מני שפות. ספרים בכל השפות (כמעט בכולן). ספרים על כל נושא אפשרי או בלתי אפשרי. ספרי קריאה. ספרי מדע והגות במגוון מדהים של תחומים. ספרי בלשים. ספרי אמנות וקטלוגים מחנויות של המוזיאונים המובילים בכל רחבי תבל. ספרי תנ"ך בשלל שפות, הגדות של פסח ומגילות אסתר ממסורות שונות. ספרים חדשים וספרים ישנים. וכמובן אינספור כתבי עת על ספרים כדי שתמיד ניתן יהיה לדעת אלו ספרים חדשים נוספו ואיך אפשר להשיג אותם.
אבא הכיר את כל חנויות הספרים בירושלים לפני ולפנים. הוא לא הכיר רק את החנויות, אלא גם את המוכרים והבעלים. הוא היה מטייל ברחבי העיר מחנות ספרים אחת לשנייה ויודע מה יוכל למצוא היכן. הוא תמיד היה מגיע אליהן לגלות מה חדש על המדף. ואנחנו התלווינו אליו בסיורים רבים כאלו ולמדנו גם אנו להכיר את החנויות ואת הספרים, המוכרים והבעלים.
אבל לא רק בירושלים. ולא רק בישראל. אלא בכל עיר ועיר שאבא הגיע אליה היה מיד הולך לחנויות הספרים במקום לראות מה החמיץ, מה התחדש, לעלעל, לעיין ולקנות כמובן. וכשאנחנו טיילנו ברחבי העולם תמיד נשלחנו לחנויות ספרים ספציפיות בעיר זו או אחרת כדי למצוא שם את הספר המסוים שאבא בדיוק היה חייב לקרוא באותו הרגע.

אבא הכיר כל ספר וספר בספרייה רחבת היריעה שלו. עד לימיו האחרונים הוא ידע היכן כל ספר נמצא. והוא ידע איזה ספר הוא צריך כדי למצוא את הציטוט לספר הבא שכתב, או למאמר הבא שהכין. הוא הכיר את ספריו גם כאשר כבר לא היה מקום על המדפים, והספרים נערמו ערמות ערמות על שולחנות העבודה שלו, על הכסאות והכורסאות, על הספה שבחדר העבודה, ולבסוף גלשו אל הרצפה ועצבו מחדש את חלל החדר כעמודים דוריים במקדש יווני.
אמא גם היא אהבה ספרים. היא אהבה לקרוא ספרות מקורית, ספרות מתורגמת, ספרות קלאסית. יחס מיוחד היה לה לספר הספרים, התנ"ך. ספרי התנ"ך בבית היו מלאים בפתקאות שכתבה, מציינת לעצמה פסוקים יפים, פרשנות מיוחדת, מראי מקום רלבנטיים לתערוכות במוזיאון ישראל, שבו הדריכה למעלה משלושה עשורים. היא אמנם נהגה להתלונן פעם אחר פעם על ריבוי הספרים בבית, והיא כמובן צדקה. אבל גם לה היו לא מעט ספרים משלה שלא הייתה מוכנה לוותר עליהם בעד שום הון שבעולם.

אבא לא רק קרא את ספריו וזכר את הכתוב בהם. הוא גם כתב ספרים, כתב הרבה מאוד ספרים שיצאו לאור בעברית, באנגלית ובעוד מגוון שפות מכל רחבי העולם ובכלל זה ערבית, סינית, יפנית, קוריאנית, פורטוגזית ועוד. תהליך הכתיבה אצל אבא היה תהליך מרתק ומיוחד במינו. הוא היה כותב כמה מילים על כל עמוד, מפוזרות על פני כל העמוד. מזכירותיו הנאמנות היו מפענחות את כתב היד, ומדפיסות את המילים על העמוד בדיוק במקום שבו הן נכתבו. בשלב הבא אבא היה משבץ מילים נוספות בין המילים המודפסות, שולח שוב להדפסה, ממשיך למלא את החללים בין המילים המודפסות, עד שלאט לאט כל העמוד היה מתמלא. תהליך הכתיבה אצלו לא היה תהליך לינארי, הוספת עוד משפט ועוד שורה, אלא תהליך של מילוי, כמו צייר הממלא את הדף במקביל מכמה כיוונים. מילוי של המרחבים בין מילות המפתח שהוו את השלד הרעיוני של הספר. אצלו הספרים באמת קרמו עור וגידים.

כתיבת ספר היא תהליך מרתק ומאתגר שאנו למדנו להכיר לאורך השנים, ועד היום אנו נדהמים ומביטים ביראת כבוד במכלול האדיר של ספרים שאבא כתב, אנו שהיינו שם כשהוא חקר ולמד, שהיינו שם והרעשנו ופגענו בריכוז שלו כשהוא ניסה לכתוב עוד פרק, לעשות הגהות על פרק קודם ובעיקר לעבור ולתקן את ההערות והערכים הביבליוגרפים הבלתי נגמרים. רק היום אולי אנו מסוגלים להבין איזו עבודת נמלים זו הייתה, עבודה שהיום אפשר לעשות את חלקה בדרכים מהירות פי כמה.
תמיד ידענו שיש אינספור ספרים בבית. זה היה חלק מה DNA המשפחתי שלנו. אך רק כאשר אבא, ולאחר מכן אמא, הלכו לעולמם והגענו לרגע הבלתי נמנע של פרידה מהאוספים הבלתי נדלים של ידע ותרבות שהיו טמונים בספרייה בבית, רק אז למעשה התחלנו להבין איזו כמות אדירה של ספרים ההורים שלנו צברו לאורך השנים והותירו לנו כצוואה רוחנית ותרבותית מעשירה ומחכימה. גילינו אוספים של יצירות מופת בספרות שאבא רכש עוד כשהיה נער, ספרים שאבא ואמא הקדישו זה לזו לאורך חייהם, ספרים המקפלים בתוכם את ההיסטוריה של מדינת ישראל, שההורים היו שותפים להקמתה ושהיתה יקרה להם עד מאוד. נחשפנו שוב למגוון העצום של תחומי ידע שהיו אצורים בספרים בבית: סוציולוגיה, כמובן, אך גם היסטוריה, פסיכולוגיה, ביולוגיה, מדעי המדינה, תרבויות העולם, תולדות עם ישראל, יהדות, אסלאם, נצרות, פילוסופיה, בלשנות, ספרות. לא היה תחום ממדעי הרוח והחברה שלא היה מיוצג בספרייה שלהם, ואף מעבר לתחומים אלה.
כיום הספר הוא מצרך פחות מבוקש משהיה בעבר. בעולם שלנו, שבו כל מידע כמעט ניתן להשגה בלחיצת קלידי מחשב, הספרים של פעם הולכים אולי מעט לאיבוד. מי יודע איך אבא ואמא היו מתמודדים עם קריאת ספרים במחשב או בטאבלטים, עם סיורים וירטואלים במוזיאונים שכל כך אהבו, ועם מצב שבו לא צריך לחפש ספר בספרייה כי המידע הרי נגיש במחשב. אבל הם חיו בזמן אחר, שבו הידע, החכמה והתרבות נאצרו בסימני דפוס על דפי ניר כרוכים, בספרים. זמן שבו איסוף מידע התרחש באיטיות הראויה, שאפשרה למידע להפוך לידע, בתהליך ארוך וסבלני של מיזוג וניפוי.

אנו, הילדים והנכדים, התברכנו בהורים שלנו ובאהבתם לספרים שלא ידעה גבולות. למדנו מהם לאהוב ספרים, לאהוב ספרות ולהעריך את הספר כספר, כיצירה מדעית או אמנותית, כאפשרות לגעת בקדושה, תחושות המלוות אותנו לאורך כל ימי חיינו. אנו ממשיכים לפקוד חנויות ספרים בכל עת ובכל שעה, ברחבי העולם, ובבתינו אנו מטפחים את הספריות שלנו. אך היה לנו ברור שלא נוכל להכיל את כל הספרייה של ההורים בבתים שלנו. שמחנו מאוד לתרום את החלק הארי של ספרייתם לאוניברסיטת חיפה, שהסכימה לשמש להם בית חם, בתקווה שעוד רבים לאורך השנים והדורות יינקו מהם את הידע הרב הטמון בהם בצמא ובשקיקה, בדיוק כפי שאנו ינקנו ידע והמון אהבה לידע ולספר מהורינו.

יהי זכרם ברוך וצרור בנשמתנו לעולם
מיכאל, עירית ואליק אייזנשטדט וכל בני המשפחה.




 להלן מספר דברים שכתב פרופ' ציגלר

מתרבות האיכרים של ניופאונלנד בשולי קנדה לאדוונטיסטים של היום השביע במדגסקר - על ספרים מספרייתו של ש.נ. אייזנשטדט שנקלטו בספריית יונס וסוראיה נזריאן באוניברסיטת חיפה

הספרייה קלטה לאחרונה 1444 פריטים מעיזבונו של שמואל נח אייזנשטדט (1923-2010) שהיה פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר. מדובר בכעשרה אחוזים מספרים בספרייתו שהועברו אלינו בתיווכה של בתו, פרופסור עירית מאיר מהחוגים ללשון עברית ולהפרעות בתקשורת. פרופסור אייזנשטדט זוכה פרס ישראל לסוציולוגיה (1973), פרס בלצן (Balzan, 1988), פרס א.מ.ת. (2005) ופרס הולברג (The Holberg International Memorial Prize, 2006), הוא מחשובי הסוציולוגים במחצית השנייה של המאה העשרים. מחקריו בסוציולוגיה השוואתית, שמתרכזים בניתוח שינויים חברתיים ותהליכי מודרניזציה בהקשרים הרחבים של תרבות, מערכות אמונה, וסדר פוליטי, שילבו תמיד תאוריה סוציולוגית עם מחקר אמפירי והיסטורי, והותירו חותם עמוק על מגוון של דיסציפלינות. ספרייתו העשירה שיקפה את ההיקף העצום של תחומים ונושאים בהם הוא התעניין, ואת מעמדו המרכזי בקהילה האקדמית בארץ ובעולם.

הספרים שנקלטו לאוסף הספרייה נדפסו בין ראשית המאה העשרים והעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, במגוון של שפות (עברית, יידיש, אנגלית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, הולנדית, רוסית, ופולנית). הם מאפשרים לשרטט פרופיל אינטלקטואלי של חוקר יוצא דופן זה, שהתאפיין באופק מחקרי רחב במיוחד. הם מכסים תחומים מגוונים במדעי היהדות ותולדות עם ישראל (עם דגש על ספרות עברית מוקדמת, תרגומי מקרא, ותולדות הציונות), במדעי הדתות (עם דגש על האסלאם, דתות העולם העתיק, אסיה ואמריקה הלטינית, מיתולוגיות והיסטוריה של פולחן), בתולדות המחשבה המדינית (ממרקס לוובר, עם דגש על תנועות פועלים בארה"ב, גרמניה ואנגליה במבט משווה), בפילוסופיה והיסטוריה של הסוציולוגיה, בסוציולוגיה של הידע, של החינוך ותרבות הנוער, בסוציולוגיה של ערים, עירוניות, שינויים טכנולוגים, ומודרניזציה, בפילוסופיה של תרבויות, בהיסטוריה של אירו-אסיה (עם דגש על המרחב האסיאתי ממלזיה לקוריאה ומסין ויפן לווייטנאם ולהודו), ובאמנות (עם דגש על אמנות אסלאמית, מצריים העתיקה, תורכיה ומזרח אסיה). בתקופה המאוחרת של חייו ושל מחקרו כתב ספרים אודות גלובליזציה תרבותית, אתנולוגיה של תרבויות ואסלאם רדיקאלי.

אוסף הספרים של ספריית האוניברסיטה שלנו הפך באופן משמעותי עשיר יותר הודות לתרומת הספרים הזו, ופערים שהיו בו הצטמצמו. תלמידים וחוקרים מכל התחומים שנזכרו לעיל אסירי תודה על כך לפרופסור אייזנשטדט ז"ל ולבני משפחתו.




 תודה לערן גולדנברג, ענף שירותים טכניים על הכנת הסקירה

מלחמת לבנון השנייה, קיץ 2006, אמירה קהת, פורסם לראשונה - אוגוסט 2007 

מלחמה בישראל, חיפה, יולי 2006. לפני ימים מספר הודיעו על חזרה לעבודה באוניברסיטה, והספרייה נפתחה שוב לקהל. חוזרים לעבודה. בדרכי לאוניברסיטה אני מעיפה מבט מסוקרן לעבר המפרץ. הבוקר שקט ושלו, חיפה ירוקה ורעננה וערוכה לקראת תחילת הקיץ. אך מה מחכה לנו שם מעבר למפרץ הכחול? יום העבודה מתחיל בשגרה מוכרת. אני מציצה בכותרות העיתון באינטרנט, בודקת שמא קרה דבר מה שנעלם מעיני או מאזני מאז יצאתי לדרכי, ומיד נכנסת לדואר האלקטרוני, להרגיע את חברינו המודאגים בתפוצות. כן, כולנו בסדר, תודה לאל, רוב הספרנים חזרו לעבודה, וכן, גם בני הבית בסדר. שעות הבוקר עוברות במהירות. אני מתמקדת במאמר הנמצא בחוברת שלפני, שוכחת מהאיום המתמשך ומהמלחמה בצפון, ואז, דווקא אז, מתגנב לו חרש, עולה וגובר רעש הסירנה המתריעה כי גם היום "יש לעזוב את המשרדים ולרדת למקלטים". עוד רגע! כמעט והבנתי במה מדובר במאמר...! אך קול הכרוז לא נותן לי להתרכז. אני פותחת את הארון וחוטפת את התיק עם הפלאפון. לוקחת גם את המאמר עם החוברת, ועוד חוברת נוספת. אולי נשב זמן רב במקלט? רעמים נשמעים מרחוק: אחד ועוד אחד. יש להזדרז ולעזוב את המשרד.


סורין, יואב ובועז.  נאמני בטחון, ספרייה, מלחמת לבנון השנייה


חומי וזוהר נאמנות בטחון, ספרייה, מלחמת לבנון השנייה

המקלט בקומה התחתונה של הבניין הומה כבר מעובדים וסטודנטים שהקדימו אותי. הקריין בטלוויזיה מדבר ברגש כשברקע תמונות של חיפה היפה מעלה עשן. המקלט שלנו באוניברסיטה גדול, יש בו מזנון וגם מקומות ישיבה רבים ומחשבים, והוא נמצא עמוק באדמה, מוגן מהטילים הנוחתים אולי בחוץ. הביטחון היחסי מתחלף עד מהרה בדאגה חדשה. בחוץ נשארו היקירים לנו, ואלו נתונים אולי בסכנה. בטלפון הסלולארי אין קליטה, והודעות ה-SMS נשלחות לוודא שגם אלו שבחוץ מצאו מקלט.


בזמן האזעקות...מקלט קומת ה-500

אזעקה...יוסף וסרג' 

אני מציצה בטלוויזיה שמימין ובהודעות העיתונים האלקטרונים במחשבים משמאל. מתיישבת לי בפינה ומנסה להתמקד במאמר. מקץ שעה קלה, מודיעים לנו ש"ניתן לחזור לשגרה". האומנם? איני מתפתה לחזור לחדרי. אתמול נקראנו לחזור ולשוב למקלט. כולם עולים ואני נשארת ליד ה"שולחן שלי". מסיימת לקרוא את המאמר בנחת, עוברת למאמר שני ושלישי, לחוברת השנייה. ואכן, עד מהרה נשמע קול הכרוז המודיע על ירידה למקלטים, וחברי לעבודה שבים ומצטרפים אלי.

בחזרה לספרייה. הכול חוזר לתפקד כבשגרה. מספר הקוראים פחת אמנם, אבל אצלנו "המנגינה חייבת להמשך" ושירותי הספרייה זמינים שוב במסגרת מצומצמת במקצת. קוראים אמיצים מגיעים לשאול ספרים ולהשלים פערים, למרות העתיד הבלתי ברור של שנת הלימודים.

עם תום יום העבודה, אני נכנסת למכונית ודוהרת הרחק מחיפה, מהבית חסר הממ"ד ומהעיר, הנמצאת תחת איום. אני מנסה למצוא ברדיו תחנה המדברת "על המצב" וחולפת על פני הנופים מרהיבים של שוויצריה הקטנה. מימין לדרך מתגלה לעיני מראה משונה: מכונית וגבר צעיר שוכב לידה. גם משמאל עומדת מכונית וממנה יוצא מישהו ומתיישב בצד. לרגע אני מתבלבלת ולא מבינה, ואז באה ההארה, שבחוץ מושמעת אזעקה, שאינה נשמעת כנראה בתוך הרכב שלי. גם אני עוצרת את המכונית בצד הדרך, מתגברת על הבושה ומסתתרת ... שוכחת שהמכונית אינה מהווה מגן, וחוששת שמא מישהו יראה אותי כורעת בצד הדרך. לאחר זמן מה, כשנדמה שהכול רגוע, אני מרהיבה עוז וממשיכה בדרכי, לא בטוחה לגמרי אם הסכנה עברה. הדרך לבית אורן יפהפיה, ההרים המוריקים משני צדי הכביש משרים בטחון, ומגינים עלי. לאחר שעה קלה אני מגיעה לחברים במושב, שאספו אותנו לחיקם, ועתה הם מרעיפים עלינו מכל טוב. כאן בעמק השלו, ניתן להרגיע את החרדות, לישון בשקט, לשבת בנחת סביב השולחן ולאכול אבטיח מתוק, לשוחח על המלחמה והשלכותיה. בני המשפחה נמלטו גם הם מהצפון ונקלטו בישובי הסביבה. מחר אלך לבקרם. החיים כאן שלווים, ורק הרעמים הרחוקים מזכירים מה מתרחש בקרית שמונה ואצל החברים בכפר גלעדי.

מלחמה בישראל, נוסח חדש ולא מוכר, קיץ 2006
אמירה קהת

מחכים במקלט...מימין לשמאל: ליאת, ירדנה, דני וענת

אמירה קהת 

  
אנדריאס מאייר ואביו

גבוה, זקוף, שער נוטה לבלונד, כזה היה אנדריאס כאשר פגשתיו לראשונה כאשר באתי לביתו במטרה לשכנעו לאפשר הוספת אוסף תמונותיו, מראשית ימיה של המושבה נהריה ועוד, לפרויקט ספרית אוניברסיטת חיפה ״תמונות היסטוריות של א״י״.
לדמותו נוספה העגה היקית אשר לא עזבה אותו אפילו לאחר עשרות שנים בארץ ותוך כדי שיחה התברר כי גם התחביר העברי עדיין לוקה בחסר ומספר פעמים צריכים היינו להשתמש במילים אנגליות ורצוי גרמניות.
בעיה אחרונה זו לא מנעה חדות לשונו או/ואת הציניות הדקה המטובלת בהומור מיוחד המסוגל להעליב רבים.
בהיותי בעל חינוך אירופאי מבית שנעטף במשך השנים בחספוס צברי מהסביבה הרי שלא רק שהבינותי וקבלתי בחיוך אלא שאף השכלתי לענות באותה מטבע. ולראיה, באחת מפגישותינו האחרונות פנה אלי אנדריאס ואמר לי בזו הלשון ״אני אוהב לשוחח עמך״ אמר, ״אתה מבין הומור ולא נעלב מדברי״.
לא קל היה לשכנע את האיש להצטרף לפרויקט אך לבסוף כשנעתר התגלה לי, ולצופים באוספיו, אדם רב פעלים אשר ידו היתה בכל דבר מעשה בנהריה, ולאורך כל שנותיה, עד שעזב בגלל אכזבתו מראש העיר הנוכחי אשר לדבריו ״מוחק כל סממן של עשיית המיסדים״.

הוא ספר לי שאביו אמר לו, עוד בנעוריו, שבנגוד לאחיו הרי שלו ״אין ראש ללימודים״ ולכן הפך להיות שולית מסגר והיוה הצעד הראשון שלו לבסיס עשיתו בנהריה ובא״י.
מבנית הגדרה הראשונה לשכן שטראוס, דרך מסגריה קטנה (בה עמדה המחרטה עליה החל סטף ורטהיימר את האימפריה שלו) ומשם למוסך, לסדנה לתיקון אופניים, ייצור רובי צילצל לדיג תת ימי, הנחת צינורות השקיה ואחרים ברחבי הגליל המערבי, הנחת צינור הביוב של תל אביב לים ועוד.
בעת בנית מצודת המשטרה (טאגארט) בתרשיחא היה זה שוב אנדריאס שזכה במכרז לבנית חלק מהספקת המים למצודה וכאשר צולם הסרט ״יהודית״, בגליל המערבי ובחיפה, היה זה אנדריאס שעסק בבנית/״הריסת״ כל שקשור היה בברזל ובפח.
לא רק זאת, בגלל מראהו הוא השכיל לקבל תפקיד משני וקטן של קצין סורי בסרט וכמובן, ״התחכך״ בגלימות הוליווד, השחקנית סופיה לורין ועוד.

אין לשכוח, כמובן, את ״הימיה״ בנהריה שעל חבריה נמנה גם אנדריאס ושעסקה לא רק בספורט אלא גם בהורדת מעפילים מהאוניות אלי חופה הגיעו ובהורדת והשטת אספקה חיונית לישוב בעת המצור על נהריה בתש״ח.
כשנקרא התגיס ועזר בשחרור הגליל המערבי ועכו. יש לציין העובדה שכבר בפגישתי השניה עימו הוא הראה לי עבודותיו באומנות הברזל וגם את שאר אוספיו, מסמכים ותמונות לרוב כאשר הוא מדגיש במיוחד אוסף תמונותיו וגלויותיו של אביו דר׳ אוטו מאייר, מימי שירותו בצבא הקיסר במלח״ע 1.
אוסף זה סרב אנדריאס למסור עד שיום אחד, מספר חודשים לפני פטירתו, הוזמנתי לביתו ותוך כדי שיחה על דא והא, בחדר עבודתו כרגיל, הוא הפתיע אותי באומרו שהוא נותן בידי את הדיסק עם כל החומר של אביו.
יחד עם הדיסק הוא נתן לי במתנה את הספר ״זו לא אשמת המולדת !? שמרו את המכתבים לאחר כך״.
בספר זה המספר סיפורו של דר׳ אוטו מאייר מגיוסו כתותחן ועד עליתו לדרגת סגן ״קרירה צבאית של יהודי גרמני״ חוזה התותחן אוטו מאייר את השינוי שיחול בעם הגרמני כלפי המיעוט היהודי אחרי המלחמה, מיעוט הרואה עצמו כגרמני שורשי בגרמניה והמוכן למסור נפשו למען ״ארץ האבות״.
ולמרות חזונו (אשר לדאבון כולנו גם התגשם) הרי שבמכתביו הוא מדגיש העובדה שלמרות שהוא חווה אנטישמיות סביבו הרי ש״אין הדבר אישי נגדי״!
הדברים הנ״ל בתוספת נצחונה של המפלגה הנאצית בשנת 1933 וסילוקו בשנים שלאחר מכן מפעילות חברתית עניפה בעירו הביאה אותו לנטוש את ״ארץ האבות״ שהכזיבה ולעלות, בשנת 1937, ארצה עם כל משפחתו.

אנדריאס הלך לעולמו בהשאירו מאחוריו, לדעתי, שני מסרים חשובים. האחד הוא המסר שהעביר מאביו והקובע חד משמעית ש״ארץ האבות״ האחד והיחיד לעם היהודי הינה ארץ ישראל.
והשני, עם תושיה ועבודה קשה הגענו להישגים אדירים בארצנו הקטנה, הישגים אשר בעזרת הראש היהודי והכפיים היהודיות רק ילכו ויתעצמו ולא חשובה העגה והציניות.
אם נסכם חייו הרי במילותיו הוא, בפגישה לפני האחרונה עימו בביתו, ״עשיתי כמה דברים בימי חיי״ ואכן בדיוק כך, הוא עשה!

כמה תמונות מאוסף אנדריאס מאייר בספרייה:


מכולה למגורים הכוללים מקלחת חיצונית, נהריה בשנות השלושים של המאה העשרים לערך



אנדריאס מאייר חורש במטע הפרי, נהריה 1938


אנדריאס מאייר עובד על תיקון צנרת המים בשדה, 1938


 רוני קניגסברג

שתי תרומות חשובות של יוצרים דקומנטריים המלמדים בחוג לתרבות הקולנוע באוניברסיטה נתרמו לאחרונה לספרייה.

 התרומה הראשונה היא של ד"ר דן גבע, ד"ר גבע תרם כ-12 סרטים דוקומנטריים שביים יחד עם אשתו נואית לאוסף הסרטים של הספרייה. סרטיו של ד"ר גבע זכו בעשרות פרסים בינלאומיים, השתתפו במאות פסטיבלים בארץ ובחול והוקרנו ברשתות טלוויזיה בעולם.

אחד מהסרטים שנתרמו הוא הסרט: "הורה 2000"  המדינה רוקדת טרנס. וההורה? לאן היא נעלמה? קולאז קולנועי סהרורי ומעט אירוני, על מאיפה באנו ולאן הגענו. לעיונכם קטע קצר: 

בין הסרטים הנוספים שתרם ד"ר גבע לספרייה: רעש (2012), צד רביעי למטבע (2006), תחשוב פופקורן (2004), המפתח (2001), , מה שראיתי בחברון (1999), אורושלים (1994). 

 התרומה השנייה היא של ד"ר אמיר הר-גיל שתרם לספרייה 11 מהסרטים שיצר. סרטיו של ד"ר הר גיל זכו להכרה בינלאומית והם עוסקים בעיקר בתחומים הנוגעים לפערים ושסעים בחברה הישראלית, לסכסוך הישראלי פלסטיני ועוד.
אחד מהסרטים שנתרמו הוא הסרט "לכודים" קופרודוקציה ישראלית פלשתינית, סרט דוקומנטרי המנסה לתאר את הסכסוך משש נקודות מבט שונות. נקודת מבטם של 6 גיבורים, שלושה ישראלים ושלושה פלשתינים, מיקרוקוסמוס לרוב הדומם הלכוד בסיטואציה היסטורית של משבר מתמשך, הם אלה שמשלמים את מלוא המחיר של כשלון העמים לשנות את גורלם.

בין הסרטים הנוספים שתרם ד"ר הר גיל לספרייה: הסרט Jerusalem In Line (ירושלים ממתינה בתור) שזכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר לשנת 2015 בפסטיבל בלונדון (UK FILM FESTIVAL), (2015),לכודים (2011), הכישרון לחיות (2004), בוקר טוב ישראל (1987, 1997, 2007), החיים על פי אווה (2001), התור באיבן שדאד 2 (2000).

הסרטים שנתרמו מעשירים את אוסף הסרטים הדקומנטריים של הספרייה המונה נכון לכתיבת שורות אלו כ- 200 פריטים. הסרטים עוסקים במגוון תחומי ידע הנלמדים באוניברסיטה ותומכים בהוראה ובמחקר. דלייה ואיתור הסרטים דרך מערכת "חיפוש אחד" ע"פ שם הסרט או הנושא. 

הספרייה מודה לד"ר דן גבע ולד"ר אמיר הר גיל על תרומתם החשובה.

 הכנת הסקירה: עינת ריץ-נגלי, ענף מדיה