עד לפני שנים מספר עמדו כאן שני בתים, אחד בחזית והשני מוסתר מאחוריו. ספק אם העוברים ושבים הבחינו בהם.

הבית הקדמי היה בן שתי קומות ולו גג רעפים, הבית שמאחוריו היה בית חד משפחתי, גם הוא בעל גג רעפים. שני הבתים נבלעו בצמחייה עבותה. לבתים אלו סיפורים לא מוכרים.


חורב 6 - חזית הפונה לרחוב                                                                    מראה הבית מחזית מספר 4

לפי רשימת תושבים משנת 1939 עמנואל אלמן גר בביתו של בעל הבית ט. דוניה.
הדייר עמנואל אלמן היה בעלה של הגננת רחל אלמן. רבים מתושבי אחוזה הותיקים למדו בגן של רחל וזכרו גם את עמנואל ואת הגננת רחל, אך לא יכלו לתת פרטים נוספים על בני הזוג. בעל הבית טוביה דוניה, לעומת זאת, היה אזרח ידוע בחיפה, גם אם כי תקופת מגוריו בבית זה הייתה פרק קצר ובלתי מוכר בתולדותיה של אחוזה.

טוביה דוניה היה יליד ליטא 1877, שלמד בגרמניה הנדסת בניין, עלה לארץ ישראל בשנת 1906 והקים את ביתו בחיפה.
בשנת 1918 נישא לגיטה וייצמן ילידת 1887, פסנתרנית מהעיר מוטילה שליד פינסק ברוסיה, בתם של רחל לאה צ'מרינסקי ועוזר וייצמן, ואחותו של פרופסור חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה. גיטה קיבלה חינוך כללי ומוזיקלי בוארשה ובקייב ועלתה ארצה בשנת 1911.
טוביה דוניה פעל כתעשיין, כקבלן בניין וכפעיל ציבור בעירנו והיה ממקימי בית החרושת לשמן ולסבון "עתיד". הוא היה ממייסדי השכונה הדר הכרמל וחבר ועד השכונה, בנה בתים רבים ברחבי העיר, והוא זה שבנה את הבית הראשון ברחוב הרצל בשנות העשרים. טוביה חבר למהנדס ברוך קטינקא ויחד הקימו את חברת "אלבינה, דוניה וקטינקא, קבלנים לבניין בירושלים". בעודו גר בחיפה, בנה בתים מפוארים בירושלים, שהידועים בהם הם ימק"א (1926-1933), ומלון פאלאס (1928-1929).

גיטה ויצמן ייסדה עם אחרים את בית הספר למוסיקה, הנקרא היום קונסרבטוריום ע"ש "דוניה ויצמן" בחיפה. הזוג נכנס לגור בבית שברחוב חורב 6 באחוזה עם שתי בנותיהם, מיכל ורינה, בשנת 1937~, אך לא הם גרו בו זמן רב.

הבת רינה דוניה סיפרה שהייתה חברה ב"הגנה" בעת מגוריה באחוזה. תחנת איתות פעלה על גג בית הכנסת ברחוב סיני. רינה, שהייתה אז נערה צעירה, למדה איתות מורס והיא וחברותיה העבירו דו"חות והודעות מוצפנים, שאת משמעותם לא הבינה. בשנת 1938 השתתפה בקורס אלחוט ועבדה בתחנת האלחוט של ה"הגנה".
בשנת 1938, בזמן המרד הערבי, נסעו טוביה, אלבינה וקטינקא לנצרת. בדרך חזרה, מספר קטינקא, במבואות חיפה, נורו יריות. טוביה עצר את רכבו בתחנת המשטרה, בהניחו שזה מקום בטוח. שוטרים ביקשו אותו להסיע לבית החולים העירוני קצין משטרה ערבי שנפגע. בדרך לבית החולים נפגע טוביה מכדור שחדר לרכבו, וקטינקא ואלבינה הביאו את חברם טוביה לבית החולים הממשלתי האנגלי. הגיס יחיאל וייצמן התבקש לעזור ולהחיש רופא יהודי לבית החולים, אך בינתיים מת טוביה דוניה מפצעיו.
פחות משנה לאחר פטירתו של האב, האם גיטה, מיכל ורינה עזבו את הכרמל ועברו להתגורר בהדר ליד בית הסבתא רחל וייצמן. גיטה דוניה המשיכה לנהל את בית הספר למוסיקה.
מיכל דוניה שרתה בפלמ"ח והייתה אלחוטאית על ספינה במלחמת השחרור, שם הכירה את בעלה לעתיד, רב חובל שמואל מילה ברנר.


תמונתה של גיטה ויצמן ליד תמונה אחיה ותמונת אמה                                                     טוביה דוניה

ברשימת דיירים באחוזה מיוני 1946 נרשם פרנץ לוי כבעל הבית. הדיירים: עמנואל אלמן, שרה ואריה ברזל, בטי אלבוים, פרנץ לוי.
פרנץ לוי נולד ב-1903 באשוייגה, גרמניה. הוא עלה ארצה בשנת 1933 באמצעות תנועת "בלאו-וייס". את האם אווה מאי, ילידת 1912 המבורג, הכיר באמצעות ידידה משותפת. אווה מאי עלתה מגרמניה בשנת 1936 את לימודי המשפטים נאלצה להפסיק את לימודיה בגלל החוקים של הגרמנים. הוריה עלו ממש בדקה האחרונה בשנת 1939. המשפחה הגיעה להדר וגרה ברחוב ארלוזרוב פינת בר-גיורא. לדברי הבת עליזה לוי יקואל, הוריה קנו את הבית ברחוב חורב 6 בשנת 1941. היה זה ב"קצה העולם", לכן ההורים המשיכו לגור בהדר והשכירו את הבית. בשנת 1950 שכרו דירה ברחוב דישראלי 13 ועברו להתגורר שם.

הבנות עליזה עדנה ותמי למדו בבית הספר הריאלי. משפחת לוי גרה ברחוב דישראלי עד שנת 1956, אז נבנה הבית האחורי בחורב 6 ומשפחת לוי עברה לגור בו. לפרנץ לוי היה בית חרושת למוצרי גומי בדרך יוליוס סימון. שותפו בבית החרושת היה גיסו, ורנר ריטר. פרנץ לוי נפטר בשנת 1971. אווה מאי נפטרה בשנת 1997 היא גרה בבית עד שנה לפני מותה.


מודעת פרסומת משנת 1951

שני הבניינים שעמדו ברחוב חורב 6 נהרסו בקיץ 2006 והשטח נמכר. על המגרש הקדמי נבנה מבנה מסחרי בן שתי קומות ובמגרש האחורי נבנו דירות למגורים. הבנייה הסתיימה בקיץ 2007 ועד מהרה אוכלסו החנויות והדירות. הבתים הישנים שנהרסו נשכחו מהלב, אך אתם שותפים עתה לסיפורם.


חורב 6 שנת 2008

מקורות:

שיחות עם מיכל דוניה ברנר ועליזה לוי יקואל. שיחות עם השכנים, תושבי אחוזה הותיקים
מידע מהאינטרנט

קטינקא, ברוך. מאז ועד הנה. הוצאת קרית ספר בע"מ, ירושלים, 1961, עמ' 287-290

אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. משרד הביטחון, 1997, עמ' 59-60

רשימות תושבים בחיפה, 1946 - ארכיון העמותה לתולדות חיפה.

התמונות של גיטה וטוביה דוניה הן מתוך הויקיפדיה

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי

אני ממשיכה בסיורי באחוזה בשנת 1936 במעלה רחוב חורב. הבית ברחוב חורב 11 נבנה בשנת 1935 בסגנון בינלאומי. מרפסת עגולה בולטת בחזיתו, והוא מוגבה מהרחוב ומשקיף עליו. קיר האבנים ותחנת אוטובוס שנראים כיום מתחתי לא היו שם כלל בשנת 1936. אז הפרידה בינו לבין הרחוב חורשת אורנים, וכאשר נבנה, הבית הסמוך בחורב 9 לא היה קיים עדיין וחורשת האורנים התפשטה גם לשטחו.

מר יוסף הסל הוא בעל הבית והאדונים משה קוייפר ושמואל יעקובי נרשמו כדיירים בבית. מר יוסף הסל לא גר עדיין בבית זה בשנת 1936, אלא מתפרנס מהשכרתו.
משה גנאוור קויפר וחנה רוזנפלד ילידי תחילת המאה ה-20, עלו שניהם מגרמניה, אבל מוצאם היה מפולין. הם נישאו בהמבורג ועלו ארצה בשנת 1933 עם בנם יונה, יליד 1929 ובתם רותי, ילידת 1932. בתם הצעירה מרים ילידת 1934 היא צברית, שנולדה בבית חולים עזרא והתחילה את חייה בשכונת אחוזה. תחילה גרו במחנה העולים בתל-מאנה, סיפר לי בנם, ואחרי כשנה עברו לרחוב חורב 11. באותה תקופה בדירה התחתונה בה גרו היו שני חדרים ומרפסת אחת עגולה פתוחה ולידה מרפסת פתוחה אחרת, שהשקיפה על בית ארטן הסמוך (מס' 13). משה עבד בחברת החשמל וחנה עבדה בבית העולים שברחוב חורב 2 כאם בית. בשנת 1962 עם פטירתו של משה עזבה חנה את הבית.


רחוב חורב 11, 2008

בקומה העליונה גרה משפחת יעקובי. פרידה יעקובי ילידת המאה ה-19 הייתה נשואה למקס צורן, ומנישואים אלו נולד בנם רודי צורן.
מקס נפטר מ"אינפלואנזה", היא השפעת הספרדית, במלחמת העולם הראשונה ופרידה נישאה לשמואל-זיגפריד יעקובי מגרמניה, שהיה לו מפעל לסיגרים בגרמניה אך הוא חלם על פתיחת מפעל בארץ. בשנת 1933, בעקבות עליית היטלר לשלטון, ארז שמואל זיגפריד טבק גולמי וכלי עבודה פשוטים והוא ופרידה אשתו עלו ארצה. תחילה גרו בהדר, ואחר כך עלו לאחוזה ה"ריקה". "היקה המשוגע עולה לאחוזה", אמרו עליו ידידיו. שמואל התחיל לייצר סיגרים ברחוב חורב 11, אך מאוחר יותר הוא פתח מפעל לסיגרים ברחוב מאפו 4 יחד עם בניו: שלמה, ישראל, יעקב ורודי. כאשר גר בחורב 11, יעקובי העסיק גם את קלמן מילר, שפתח מאוחר יותר חנות מכולת באחוזה (ראו פרק י').

משפחת הסל עברה לגור בביתה רק אחרי שמשפחת יעקובי יצאה מכאן. יוסף הסל נטע עצי פרי בגינה שמאחורי הבית, וכמה מהעצים שורדים גם בשנת 2009, אלא שעצים אלו נבלעים בצמחיה הפראית הבלתי מטופחת שבמגרש האחורי של הבית. מר הסל בנה גם את שביל האבנים שמפריד בין בית מס' 11 לבית מס' 9. לאורך השביל נטע ברושים, שעומדים שם זקופים גם בשנת 2009.

כביש חורב שהתרחב נגס בגינה של הבית והחורשה הקטנה נעלמה בהדרגה. בגלל מיקומו הנוח של הבית ברחוב חורב, הדירות התחלפו בחנויות, שתכולתן ושמותיהן השתנו תדיר. בשנת 2007 נפתח גן ילדים בקומה העליונה, וזו עברה שיפוץ, ובקומה התחתונה נפתחה חנות לבגדי כלות. בשנת 2008 התרוקן הבית, חזיתו שימשה לתליית כרזות של בחירות, והבית עומד היום מוזנח ויש להניח שהוא צפוי להריסה לאחר מכירתו.

בית מספר 9 ברחוב חורב הוא בית בעל סגנון בניה יוצא דופן באחוזה, ותכנונו נעשה על ידי האדריכל הנס סובלזון. הבית נבנה על-ידי הקבלן אבוטבול בשנת 1944, וחלק מהדירות היו בבעלותו עד שמכר אותן. זוהי שורה של שבעה קוטג'ים בני שתי קומות, בסגנון בריטי, ולהם גינות המגיעות עד לבית הסמוך במספר 7. הבית מפנה את צדו הצר לרחוב, כך שלדיירי הקוטג'ים יש גינות גדולות ופרטיות. בחזיתו הייתה חורשת אורנים קטנה, שנעלמה עם התרחב הכביש ברחוב חורב.


הקוטג'ים בחורב 9 מבט מהאוויר,1946 משמאל בית מספר 9, חזית מערבית, 2008
עצים מקיפים את הבית מכל עבר הגינות הפרטיות מוסתרות מעיני האנשים.

לבתים כניסות פרטיות עם דלתות מקושתות ולחלונות המקושתים אדניות חיצוניות בנויות עם פרזול, שבאורח נס שורדים כולם ומזכירים זמנים טובים יותר של בית זה. הדיירים הראשונים של הבית היו שמואל וברטה לנדאו, זיגפריד הולץ, מקס אבוטבול, אברהם שוישה, לינה, דסה ציון ומשה טורס, ישראל יפה, ואחרים. הדיירים התחלפו עם השנים, ושניים מהם מתגוררים עדיין בבתי אבות סמוכים ברחוב סיני.


חורב 9 דלת מקורית                               חלונות עם אדנית ופיתוח ברזל             מעקה מדרגות פנימי לקומה ב

המבנה ברחוב חורב 7 שימש כסניף החיפאי של הליגה למלחמה בשחפת. סניף זה נוסד בשנת 1928 והליגה עסקה בייעוץ רפואי, תרופות ועזרה כספית לנזקקים.
כעבור שנתיים, בשנת 1930 נפתח בעיר הכרמל, ברחוב חורב 7, מוסד לילדים יחיד במינו "תמנעה" - או "פרוונטוריום" בלע"ז (prevenatorium) בו אושפזו ילדים שהיה אצלם חשד לשחפת או שבאו ממשפחות נגועות במחלה זו.
שמו של המוסד מעיד על כך שהייתה כאן כוונה למנוע את השחפת מלהתפשט בציבור הרחב. במבנה היו בעת הפתיחה עשר מיטות בלבד, אך במשך השנים מספרן גדל והגיע לכמה עשרות. את הבניין תרמו האדון ה. מוריץ והגב' וואכטל מרומניה.
ד"ר זאב ויינשל ניהל את הפעילות האנטי-שחפתית במוסד בהתנדבות. ב-1942 היו רשומים במרפאה של הליגה כ-250 חולים, שלמעלה ממחציתם סבלו משחפת.
לפי כתבה קטנה שהתפרסמה ב"פלסטיין פוסט" בשנת 1947 עבר המבנה הרחבה ושיפוץ והכיל מיטות לכ-35-40 ילדים, חדר לימוד ומשחקים, חדר אוכל, מטבח מודרני וחדרים לרופאים ולאחיות. מצוין בכתבה ש"הילדים יילקחו לצילומי רנטגן לקליניקה בהדר, שאין כסף למכבסה ושיש לדאוג לגנן, כדי לשמור על סביבה יפה". בשנת 1949 הורחב המבנה, התווספה לו עוד קומה, ונערך טקס בהשתתפות ראש העיר דאז. הדבר אפשר להגדיל את מספר המטות מ-35 ל-56. יותר מעשרים מהילדים היו בני עולים, בהם אחוז חולי השחפת היה גבוה. בשנות החמישים הפסיק המבנה לשמש את הליגה למלחמה בשחפת. המבנה שימש כבית ספר ובקיץ היו כאן קייטנות לילדים משותקים. לעירייה היו כאן מוסדות שונים, בין השאר מרפאת שיניים.


רחוב חורב 7 - מבט מרחוב                                                          חורב גינת הבית ברחוב חורב 9 - ברקע "תמנעה"

בשנת 2009 נמצאים במבנה ובמבנים סמוכים לידו גני ילדים וגם מוסדות קהילתיים שונים. השחפת מוגרה זה מכבר וסיפורה של "תמנעה" נשכח מלב כל.

מקורות:

שיחות בשנים 2005-2008 עם דיירי אחוזה הותיקים: בני משפחת הסל, פרופ' גבי צורן, יונה גנאוור, דיירים שגרים וגרו ברחוב חורב 9. ראיונות עם פרידה יעקובי בחוברת "בתים מספרים על אחוזה" הנמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה", שיחה עם גב' רות יעקובי.

רשימות בעלי בתים באחוזה מארכיוני העיר חיפה והעמותה לתולדות חיפה..

מודעות מתוך ה"פלסטיין פוסט" באתר של אוניברסיטת תל-אביב

קטע התמונה בצבעי שחור לבן משנת 1946 - מתוך ספרו של יוסי בן-ארצי "להפוך מדבר לכרמל". המקור נמצא באוסף התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית .

התמונות הצבעוניות צולמו על ידי

אני עומדת עם גבי ל"בית ארטן" שברחוב חורב 13, ומביטה על הבתים שמעבר לכביש.

בשנת 1936 ניצב במספר 14 בית חדש ולבן הנקרא "בית שולמית". הבית נבנה בסגנון בינלאומי, בקווים ישרים ונקיים, גג שטוח, וחלונות בצורת פס אנכי, המדגישים את חדר המדרגות ומחדירים אליו אור.

המרפסות העגולות האופייניות לסגנון ה"באוהאוס" נמצאות כאן בחזית האחורית השקטה של הבית, פונות לגינה. לבית כניסה מקורה בגגון, גם היא אופיינית לסגנון הבינלאומי. מימין הכניסה שלט: "בית שולמית".


בית שולמית, חורב 14 חזית קדמית, 2005                                           בית שולמית, חזית אחורית, 2005

ברשימת הדיירים של העירייה מיוני 1946 רשומים בנימין ושרה שמעונוביץ כבעלי הבית.
לפי רשימה זו, הדיירים שלהם היו אלברט הרץ (2 חדרים), ג'ורג' גוטמן (2 חדרים), ויהודה וולף (3 חדרים).
בנימין קרל שמעונוביץ, בעל הבית, התגורר בקומה העליונה עם אשתו שרה שולמית ועם בנם מיכאל. מגורים בקומה העליונה היו מועדפים באותה תקופה, גם בבתים ללא מעלית.
הוא היה יוצא פולין והיא יוצאת פינסק, בלארוס. קרל בנימין עבד בטכניון.
סופר לי שבנם יחידם המוכשר מיקי נפטר בגיל צעיר. שולמית לבית ארליק, הייתה אחותו של

פרופ' דוד ארליך, מנתח ידוע מרמב"ם. לאחר נדודים ברוסיה עלתה משפחתם ארצה בשנת 1924 והתיישבה בחיפה. פרופסור ארליך התפרסם בעיקר כמייסד הפקולטה לרפואה בטכניון וכמשתיל הכליה הראשון בארץ.
שרה שולמית בת בנימין נפטרה לפי נתוני החברה קדישא בחיפה בשנת 1976, ונראה שהיא זו שנתנה לבית את שמו. משפחת שמעונוביץ עברה מכאן, ובמקומם באו להתגורר בבית ג'ורג' ואלישבע אליזבט גוטמן.

ג'ורג' גוטמן היה עו"ד מכובד, שעבד אצל שופט עליון בגרמניה. הייתה לו פרקטיקה בהדר ברחוב שמריהו לוין 6. אלישבע וג'ורג' גוטמן עברו מכאן לבית הקטן שבחורב 30, אותו ביקרנו כבר בטיולנו (פרק ה').
משפחת גוטמן התיידדה מאד עם השכנים, לוי והרטה וולף. גוטמן ווולף היו שניהם ציונים אינטלקטואלים והיו להם נושאי שיחה רבים. חנה וולף קציר זוכרת שיחות ארוכות שניהלו השניים, כאשר ישבו יחד במקלט, בזמן ההפצצה האווירית האיטלקית על חיפה.

משפחת וולף גרה במשך שנים רבות בקומה האמצעית של בית שולמית. לוי וולף נולד ב-1889, נישא להרטה גרדנאור, עלה עם משפחתו ארצה והשתקע בחיפה ב-1934.
לוי וולף למד הוראה בגרמניה, והיה פעיל בתנועת נוער ציונית. מוצאו היה מגבול הולנד-גרמניה והוא החשיב עצמו ספרדי טהור. מראה פניו העיד על כך, סיפרה בתו חנה. לוי וולף הוזמן ע"י ד"ר ארתור בירם לנהל את סניף בית הספר הריאלי באחוזה בשנת 1938, יחד עם המורים יוסף שוחט ושלמה ארשבסקי.
לוי וולף היה מנהל וגם מורה לאנגלית. לשכונת אחוזה הגיע בשנת 1937, כשחנכו את הכיתות בסניף אחוזה.
דיירות באחוזה, שמר וולף היה המורה שלהן, סיפרו שמר וולף היה אדם דתי והוא זועזע מכך שבתו חנה עברה לגור בקיבוץ. לוי וולף נפטר אחרי מחלה קצרה בשנת 1947, כאשר המשפחה גרה ברחוב חורב 14. שרה וולף בת אסתר ויוסף נפטרה בשנת 1948. הבת חנה וולף קציר מתגוררת בקיבוץ וכתבה ספר על משפחתה.
בדירה התחתונה התגורר קרול בלוך עם אשתו. חנה זוכרת שאמה, גברת גוטמן וגברת בלוך היו בנות אותו גיל.
בבית זה התגוררה משפחה נוספת. עדינה ואהרון מלץ עלו ארצה באביב 1925 מלבוב, פולין, עם בנם יעקב, שנולד באוקטובר 1923.
המשפחה התגוררה בחיפה עד שנת 1940. אהרון מלץ היה ראש ועד אחוזה וזכה לכינוי "המוכתר". בבית הכנסת "אליהו הנביא" ברחוב סיני ניתן לראות שלט לזכרו: חיים אהרון ב"ר בנימין מלץ, נ' כסלו תש"ד. (1943). אשתו עדינה בת חיה ושרגא נפטרה בשנת 1956 בחיפה. המשפחה התגוררה בבית כעשרים שנה.
בנם היחיד יעקב מלץ היה ילד מוכשר. ש"קפץ" כתה וניגן בכינור, סיפרה בת כיתתו. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הריאלי, למד משפטים והיה חבר ב"הגנה". יעקב הפך עורך דין בשנת 1948. הוא שרת במשטרת ישראל, עבד במשרד עורכי דין, היה מרצה באוניברסיטה העברית, שימש כמבקר המדינה ולימים התמנה כשופט בית המשפט העליון.
ברשימת התושבים של עיריית חיפה משנת 1939 נמצא גם שמו של המורה יהודה אנדור, דייר בבית בלוך. ומה זוכרים תלמידיו? שניגן בכינור והיה רך לב. התלמידים ניצלו זאת ועשו מעשי קונדס בזמן השיעורים...


רחוב חורב 12, 1946. הבית הקטן עומד על מגרש גדול, מוקף עצים
ומאחוריו בוסתן, גם היום

הבית ברחוב חורב 12 הוא, בשנת 1936, בית קטן, הניצב על מגרש גדול של 1,300 מ"ר. בשנת 1938 רכשו את הבית ואת המגרש שמואל וצילה מושין. שמואל היה יליד ליטא 1881 וצילה שטיינברג הייתה ילידת סוכובלה, פולין. השניים נפגשו באודסה כאשר היו עוד ילדים בשנת 1884, בעת ששתי משפחותיהם עלו יחד ארצה.

שמואל התגורר בחיפה משנת 1919. את ילדותו העביר בירושלים, שם אחרי גלגולים רבים, נישא לצילה. יחד הגיעו לחיפה וקנו בית מוכן על המגרש הגדול ברחוב חורב 12. הבית היה בעל גג שטוח, בן קומה אחת מצד הרחוב, ושתי קומות מצדו האחורי. מאחורי הבית היה גן גדול, ושמואל נטע וטיפח בו גן של עצי שזיפים, לימונים ושקדים. השטח הפנוי מאחורי הבית הגיע עד רחוב סמולנסקין, שהיה עדיין ריק מתושבים באותה עת. שמואל עבד במפעלי יציקה במפרץ אצל קלמנר, כמהנדס מכני ראשי.
בשנת 1930 הואשם שמואל מושין על ידי המשטרה הבריטית בכך שהזמין מאוסטריה קופות ברזל, בהן הוטמן נשק עבור ה"הגנה". בקופות אלו אכן התגלו רובי מאוזר, כדורים ואקדחים. בעקבות פרשת הכספות נעצר שמואל מושין ע"י הבריטים, ישב במעצר, הערבים הטילו חרם על חנותו, העסק פשט את הרגל, והמשפחה נדדה לתורכיה לשבור שבר. מאוחר יותר חזרו ארצה. בחיפה יסד שמואל יחד עם שמעון רוקח שותפות למכירת ציוד חקלאי, חומרי בניין ומתכות באזור כיכר פריז של ימינו. שמואל מושין נפטר בשנת 1964, וצילה נפטרה בשנת 1974.


רחוב חורב 12, 2005 בית קטן מוקף עצים                                            רחוב חורב 12, 2005 הקומה התחתונה מוזנחת

בשנת 1955 בנו שניים מילדיהם של שמואל וצילה מושין, שלמית וקלמן, קומה שנייה לבית ועברו להתגורר בו. שולמית מושין רטנר הייתה ילידת ירושלים 1911, שנישאה למהנדס אלכסנדר רטנר.
לימים הייתה מורה למלאכה בבית הספר הריאלי באחוזה. אלכסנדר רטנר, יליד 1904, בקאו גרוזיה, עלה לישראל כבר בשנת 1922 והתיישב בחיפה. הוא עבד בבניין לצד לימודי הנדסה באחד המחזורים הראשונים בטכניון, פתח משרד במרכז המסחרי החדש בעיר ועבד גם בחברת "עמידר". בזיכרונותיו הוא מספר על עבודתו בצד אדריכלים ידועים כמו יוחנן רטנר וזוג האדריכלים בנימין אוראל ויחזקאל זוהר.
אלכסנדר רטנר עמד בראש ארגון חברי ה"הגנה" בעיר חיפה. אמנו אותו בשימוש בנשק, כשאת האקדח לצורך פירוק והרכבה היה מקבל ישירות ממפקדת העיר, רוזה כהן. לאחר האימון רטנר היה מחזיר לרוזה את האקדח. סופר שבזמן חיפושים האקדח הוחבא במיטת בנה הפעוט של רוזה. בזמן המאורעות נשלח אלכסנדר רטנר להגנת שכונת ארד-אל-יהוד. הוא נקרא להכין קבוצה שתצא להגנת שכונת חליסה המותקפת. אלכסנדר רטנר נפטר בשת 1978 ושולמית נפטרה בשנת 1997
קלמן מושין, בנם של צילה ושמואל מושין, נולד ב-1915 במצרים. קלמן למד באוניברסיטה האמריקנית בבירות מסחר. בחיפה עבד כמהנדס ייצור ב"דשנים וחומרים כימיים" וגם במפעל בנשר. אשתו אווה ויינשטיין ילידת 1922 נולדה באולבוץ, בחבל הסודטים בצ'כיה, עלתה עם הוריה ארצה בשנת 1940. הנאצים שכבשו את צ'כוסלובקיה נתנו לאביה פאול ויינשטיין לצאת מאירופה, כיוון שהייתה לו מדלית הצטיינות ממלחמת העולם ה-I מהצבא האוסטרו-הונגרי. קלמן נפטר באפריל 2007 ואווה בסוף שנת 2008.
בדירות של האחים קלמן ושלומית מושין מתגוררת ועובדת כיום נועה, העוסקת במלאכת יד, שפתחה בקומה השנייה "עולם יצירה". הגישה לקומה זו היא במדרגות חיצוניות. ילדים וגם מבוגרים מוצאים את דרכם למקום זה, בלי להכיר את סיפורם של הדיירים הישנים, שולמית וקלמן לבית מושין. הקומה התחתונה, ביתם המקורי של שמואל וצילה מושין - מוזנחת.

הבית ברחוב חורב 14 משמש בשנת 2009 למסחר, ולא מתגוררות בו משפחות. שלטים התלויים עליו מצביעים על העסקים השונים המתקיימים בו. הייתה כאן חנות "פסנתרים", בה תיקנו גם גיטרות וכינורות, "ניו סאונד - גיטרות, קלידים הגברה", חברת תווך "מוניטין אחוזה", "גאיה מחשבים" ו"דוכסית", חנות לשמלות כלה, המתקיימת בו עדיין. השמלות נראות מזהירות בלובנן, עומדות וצופות בעוברים ושבים ברחוב חורב ומחכות לחתן המתמהמה. מהרו להביט בבתים אלו, שגורלם כבר נחרץ והם נדונו לכליה.

ב-15 במאי 2009 התפרסמה ידיעה במקומון החיפני "כלבו", שבישרה על "הפקדת תוכנית להקמת שני מבנים וקומת מסחר משותפת, למרות החריגה מהגובה המרבי... לאחר שהוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה אישרה אותה". מדובר בשני בתים בחורב 12 וחורב 14.

מקורות:

קציר, חנה (לבית וולף:) שרשרת זהב, מערכת קיבוץ דליה, תל-אביב, 1999
ספרן, יאיר. "מעשה בכספות". חיפה: ביטאון העמותה לתולדות חיפה , 2: 21-22, 2005

המידע על משפחת מושין הגיע בחלק מאתר "ראשון" באינטרנט וכן מראיון עם נחמן רטנר בשנת 2005. כמו כן, מזיכרונותיו של אלכסנדר רטנר, שהודפסו ע"ג דפים ונמצאו בביתו הישן, וכן מספרו של צדוק אשל "מערכות ההגנה בחיפה", משרד הביטחון, 1998. עמ' 34, 72, 102-103.

שיחות עם דיירי אחוזה הותיקים: מרים סמולנסק , חנה וולף, מרים פורגס, מינה שיינפלד, אליהו רוזנצוייג, מיקי בהם

אתר הקבורה של החברה קדישא בחיפה, באינטרנט

אני חוצה את הכביש לכיוון רחוב דישראלי. בשנת 1936 רחוב דישראלי מכונה עדיין בפי תושבי אחוזה רחוב הפרות, על שום שלוש הרפתות השוכנות בו.

בשנת 1952, כשיבוא אבי לפקוד את המגרש שקנה בשנות השלושים ברחוב דישראלי, הוא ינוס מכאן בבהלה בגלל שמו של הרחוב, ויקנה דירה במרכז הכרמל. בפינת הרחובות חורב ודישראלי מגרש גדול ועליו בית קטן.

השכנים ברחוב מספרים, שהבית נבנה בשנת 1929 וכמה מהם זוכרים את ד"ר פוזנר שגר בבית קטן בחלק האחורי של המגרש.
בספר על רופאיה של ארץ-ישראל נמצאת רק שורה אחת: ד"ר פרידריך פוזנר, רופא מחיפה, שכונת אחוזה. עבד בשנות השלושים. רישיון מס' 1757. מספרים שחזר לגרמניה ומשם הגר לארצות הברית.


שנת 1946, הבית בצפונה של הכיכר, בפינת הרחובות חורב ודישראלי

ברשימת דיירים באחוזה משנת 1946 יירשם: יצחק ארטן, בעל הבית בדישראלי 1. הדיירים: פריץ לב, דוד גרינברג, משה דוד, אדולף קוטנר, מינה הרצברג, יונה אפלבאום (חנות), הינץ לזרוס, יצחק ונטורה.
כן נרשם "שרות מכוניות מס' 4". לדברי שכנים, הבית היה בית קטן משהו היום ועמד בפינת המגרש.
יצחק ארטן, יליד 1899 מוורשה וסוניה, ילידת 1909 מביאליסטוק, קנו את הבית בשנת 1936 וגרו בו עם ילדיהם. בשנת 1941 נרשם בספר הטלפונים שליצחק ארטן "בימ"ס לזכוכית, מראות, חלונות ראוה ומתקבלות עבודות זגגות", רח' הרצל 69.
משפחת ארטן תגור בבית עד שנת 1945 בצד הפונה לחורב בקומה א'. בשנת 1940 האיטלקים יפציצו את חיפה. הרבה חלונות ישברו בבתים. תושב אחוזה סיפר לי שיצחק ארטן, שהתחיל את דרכו בסלילת כבישים, תיקן זגוגיות רבות באותה שנה....

משפחת דוד תכנס לגור בחורב 13 בשנת 1942. משה דוד Davids נולד בהולנד בשנת 1907 ועלה לארץ בשנת 1931. סלמה ברך דוד נולדה גם היא בהולנד בשנת 1907 ועלתה ארצה בשנת 1936. בנם יוחנן סיפר שהייתה כאן קהילה הולנדית קטנה, באמצעותה נפגשו.
משה דוד הוא רואה חשבון בעיר. בנו יוחנן יולד בשנת 1950 ויהיה בן שנה וחצי כשיעברו לכאן. המשפחה תגור בפינת הבית, מעל לחנות המכולת, שתהיה אז "המכולת של לישה". חלונות המרפסת שלהם יפנו גם לחורב וגם לרחוב דישראלי. המשפחה תגור בבית בשכירות. יוחנן יגור בבית עד לנישואיו בשנת 1962 ואמו תעבור בשנת 1963 לרח' איינשטיין. המרפסת הפינתית של הבית הייתה בתחילה מעוגלת, ולבית הייתה רק קומה אחת מעל לחנות.

בשנת 1945 יורחב הבית, יתווסף לו אגף, והוא יגיע לגודלו הנוכחי.
לרגל השיפוצים והוספת הקומה, תהפוך המרפסת העגולה של משפחת דוד למרובעת. משפחת ארטן תעבור לגור בקומה העליונה. כפי שניתן לראות בתצלום משנת 1945, בחלק הצפוני של האגף הפונה לרחוב חורב אין עדיין חנויות. קיימת רק המכולת הפינתית.


רחוב חורב 13, פינת דישראלי, 1945            רחוב חורב 13, פינת דישראלי, 2009

בקומה מתחת למשפחת דוד גרה משפחתו של ד"ר הייכמן, קרדיולוג ברמב"ם. יהושוע הייכמן נולד באוקראינה בשנת 1896. ב-1919 סיים את לימודי הרפואה בוינה ועבד שם בשנים 1920-1928. אחר כך השתלם בוינה.
בסוף 1932 עלה ארצה התיישב ברעננה ועבד שם בקופ"ח. ב-1935 התמנה מנהל בקופ"ח בירושלים. בשנת 1947 יעבור לחיפה כדי לפתוח את המרפאה הקרדיולוגית הראשונה של קופ"ח.
ב-1949 ינהל את ביה"ח כרמל בחיפה ובשנת 1950 יתמנה מנהל מחלקת פנימית א' ברמב"ם, תפקיד שימלא עד מותו בשנת 1960. גם לד"ר יהושע פגי, השכן מרחוב דישראלי 3 הייתה פרקטיקה בבניין, בזמן לא ידוע.

שרה הרצוג פורגס סיפרה שאביה עמרם הרצוג בן משה, היה יליד הארץ שנת 1889, נכנס לגור בבית בשנת 1948 עם אשתו לאה רוזנפלד וארבעת ילדיהם: שרה, יוסי, משה ופיני.
עמרם הרצוג יפתח את חנות המכולת שלו בבניין שממול, ברחוב חורב 16. משפחת הרצוג תגור בקומה ראשונה של הבית. המשפחה תעבור לכאן ממשמר הירדן, שתיכבש ע"י הסורים במלחמת העצמאות ותיהרס. עמרם, יליד 1889, היה חקלאי במשמר הירדן והיו לו שם שדות. אשתו לאה, ילידת הארץ גם היא, גרה בילדותה במטולה. עמרם נפטר בגיל 67 בשנת 1965 ולאה בת עמרם ופייגה נפטרה בשנת 1969.

קלמן מילר יפתח כאן מחלבה-מעדנייה בין השנים 1941-1945. בנו חיים סיפר לי שמכרו בחנות בעיקר דברי חלב. "תנובה" בקיבוץ יגור סיפקה את התוצרת, ו"היה גם לחם טרי מהמאפייה של שיידו ואסר". אידה מילר בישלה אוכל ממוצרי החלב והבריטים אהבו להיכנס ולקנות מוצרים אלו. בסמוך למחלבה, ב"כיכר" המוארכת, היה לבריטים מגרש כדורגל וגם בי"ס לרכיבה על סוסים. את המכולת של קלמן מילר תחליף המכולת של לישה, שתחליף אותה בשנות החמישים המכולת של בן-זהב. קלמן מילר עצמו יפתח חנות ברחוב מוריה 131.

חנויות שונות יפתחו בבניין זה במשך השנים: יהיה שם בית קפה, אותו ינהלו שתי גברות. "היה להן פטפון שניגן שירים" נזכר יוחנן דוד. אחר כך תפתח כאן חנות הבשר של לוקוב, יהיה כאן סנדלר, שאת חנותו יקנה אברהם בר ויפתח חנות לצרכי בנין וכלים, ואני אקנה אצלו נורות וברזים, ואזמין אותו לתקן נזילות בצינורות הדירה שלנו.

בצד הפונה לרחוב חורב תהיה בבית זה חנות הירקות של רינה זמיר וחנות של יונה אפלבאום. בשנות התשעים יהיה כאן גם ספר. בפינת הבניין תהיה חנות בגדים בשם "פוש", אותה תחליף חנות הבגדים "סבנטין", הקיימת שם גם בשנת 2009.


קלמן מילר בפתח חנותו ברחוב מוריה

יצחק ארטן, משה דוד וקלמן מילר אינם עמנו עוד, אך הבניין עומד לו במקומו ומשקיף על העוברים ושבים. תהפוכות רבות עברו על בית זה, ועוד נכונו לו גלגולים שונים. האם תוכלו לזכור בעוד שנים מספר מה הייתה צורתו בשנת 2009?

מקורות:

לוי, נסים ויעל. רופאיה של ארץ ישראל, זיכרון יעקב, איתי בחור הוצאה לאו"ר, 2008

שיחות עם עוזי ארט, יוחנן דוד, שרה הרצוג פורגס, מרים סמולנסק, חיים מילר ועוד תושבים ותיקים באחוזה, בשנים 2005-2008

התמונה של אחוזה - מבט מהאויר, 1946, היא קטע קטן מתמונה הנמצאת באוסף
התצלומים של לשכת העיתונות.

התמונה של מר קלמן מילר נמסרה לי באדיבותו של חיים מילר

התמונה של רחוב חורב בשנת 1945, נמסרה לי באדיבות בנותיו של ד"ר פגי, מרחוב דישראלי

התמונה הצבעונית צולמה על ידי בשנת 2009

אני עומדת ברחוב חורב. גבי מופנה לכיכר חורב ופני לגן יצחק, הנמצא בתפר שבין רחוב חורב ורחוב מוריה.

השנה היא 1936 ואני מסתכלת על הבתים שמשמאלי. במפה של 1938 ניתן לראות כבר את בית מספר 16, שנבנה בשנת 1936. הוא מורכב משני חלקים, החלק הדרומי שלו ידבק בעתיד בבית מספר 18.


בפינה השמאלית העליונה - בתים 16-12 (1938)

היזם ובעל הבית הוא מר יוסף בלכמן, בן שרה ויחזקאל יליד 1885~ שעלה ארצה מפלונסק ומספרים שהיה חברו של בן-גוריון, שלמד כתה אחת מעליו בעיר הולדתם.
יוסף נישא באמצעות שידוך לחנה, מהעיירה הסמוכה שרפ, והגיע ארצה לרגל המכבייה הראשונה בשנת 1932.
כציוני המאמין בגאולת קרקעות, תר יוסף בלכמן את אחוזה, וקנה את המגרש הריק שגבל בכיכר מצפונה עד לדרומה, בפינת רחוב גת. לאחר מכן חזר לפולין, שם נולדה לו ולחנה בת בשם רות.
יוסף חזר ארצה כדי לבנות בית למשפחתו. הבית מוכן עתה ובקרוב תגענה חנה ורות ארצה כדי להצטרף ליוסף.
יצחק, בנו של יוסף בלכמן, שייוולד כאן, יהיה מנהל בית הספר תיכון חדש ברחוב שבתאי לוי, ובתו רות סוקולוב תגור עם משפחתה ב"שכון הראשון באחוזה" ברחוב יערות.
מימין לכניסה של בית מס' 16 יש שתי דירות בשתי קומות.
משמאל הכניסה בנה לעצמו בלכמן חנות מכולת, על מנת שיוכל לפרנס את משפחתו.
הבית נבנה בסגנון הבינלאומי. מעל הכניסה יש גגון קטן ובחדר המדרגות שני חלונות עגולים, המזכירים חלונות של אנייה. המרפסת העגולה, האופיינית לבנייני הסגנון הבינלאומי (ה"באוהאוס") פונה כאן דווקא לחלק האחורי של הבית.
מרים סמולנסק ז"ל, שהייתה דיירת בקומת הקרקע בבית זה, סיפרה לי שהקבלן של הבית, מר ויידנפלד, יעץ ליוסף בלכמן לתכנן את הבית "עם הפנים לאחור", כך שהמרפסות העגולות תשקפנה על הגינה ולא על החזית, כמקובל, כי בחזית הפונה לרחוב חורב יהיה יותר מדי רעש. מאחורי הבית גינה גדולה, כמו למרבית הבתים שבאחוזה, והיא מגיעה עד לחצר הבית שברחוב סמולנסקין. את הברושים בחצר הבית, הגובלת ברחוב בסמולנסקין, שתל מר בלכמן, סיפרה לי הדיירת מרים. בתיקי העירייה מצוייה תכניתם של האדריכלים משה גבעוני ודוד לסקוב משנת 1938 לבית ולחנויות.
יוסף בלכמן נפטר בשנת 1953 ואשתו חנה בלכמן בת אסתר ולייב נפטרה בחיפה בשנת 1960. בנם יצחק בלכמן נפטר בשנת 1995.


הכניסה לבית ברחוב חורב 16, 2006

שרה הרצוג פורגס סיפרה שבשנת 1948 פתח אביה עמרם הרצוג, יליד הארץ 1899, חנות מכולת, שהחליפה את חנות המכולת של בלכמן.

בשנה זו הייתה צמודה למכולת חנותו של שען. המכולת תתקיים עד שנת 1956, שנה בה ילך מר הרצוג לעולמו.
את המכולת תחליף סוכנות של אתא בשם "רוגל", ששמה יהיה מורכב משמות שתי השותפות טובה רובין ורות גלסמן. עם סגירת חנות "רוגל" תפתח נכדתה של רות מזנון לבורקס, שיגלוש קדימה ושייסגר בשנת 2006 ובשנת 2008 תפתח במקום זה חנות פיצות ואוכל איטלקי בשם "פומודורו".


חורב מס' 18 בצד ימין נראה קיוסק ה"בורקס" בית מ"ס 16 נראה בצד ימין של התמונה, 2005 הצילום השמאלי: הבית בחוב חורב 16, ומסעדת "פומודורו" , 2009


בקומת הקרקע מצד ימין של בית מס' 16 מתגוררת משפחת הילב.
קרל קלמן הילב, עורך-דין וגרטרודה, בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, עלו ארצה בשנת 1926 ממאנהיים עם בנם גד, יליד 1924 ובתם מרים, ילידת 1925. ההורים הציונים קראו לילדיהם בשמות עבריים: גד, מרים ומיכה. בשנת 1929 גרטרודה נסעה עם ילדיה לבקר את הוריה במאנהיים.
בשנה זו פרצו בארץ המאורעות וגרטרודה חששה לחזור ארצה. קרל לא עמד בניתוק ממשפחתו, הצטרף אליה במאנהיים ופתח שם משרד לעריכת דין. יום אחד הוזהר ע"י השוער לא לחזור למשרדו או לביתו כי הוא נמצא "תחת חקירה". מידע זה הציל את המשפחה. הם עברו ממשפחה למשפחה ומבית לבית, מפרנקפורט לפריז והגיעו ארצה בסוף שנת 1932.
משפחת הילב השתקעה ברחוב חורב 4 בקומת המסד, בחלק האחורי של הבית. הם גרו בתנאים קשים עד שעברו לרחוב חורב 16 לדירת ארבעה חדרים, כדי לקלוט בה את הסבים מצד האם ואת הדודים שהגיעו גם הם ארצה. ד"ר ברל הילב ירשם כדייר של בלכמן ברשימת תושבים משנת 1939. אחד החדרים יושכר לדייר משנה בשם הורוביץ, דבר שיעזור לפרנסת המשפחה. ד"ר הורוביץ הוא מורה להיסטוריה בבית הספר הריאלי.


משפחת הילב לפני עלייתה ארצה, 1926 קרל וגרטרוד הילב, בנופש בשנת 1963

ד"ר בירם, ידיד המשפחה מיוצאי גרמניה, המליץ לד"ר הילב לשלוח את הילדים לבית הספר הריאלי, אך קרל התעקש על חינוך ממלכתי לילדיו והיה חלק מהמאבק להפוך את בית הספר "זיכרון יוסף" לבית ספר ממלכתי. הלימודים היו אז בכתות רב-גיליות. קרל יחנך את ילדיו לעבודת כפיים ואחרי כתה ח' הילדים ילכו לעבוד. גרטרודה הילב נפטרה בשנת 1963, וקרל הילב נפטר בשנת 1973. שניהם קבורים בחיפה.

גד הילב ימצא עצמו בגיל ארבע עשרה וחצי כנער סיפון על האנייה "עמל" של חברת "עתיד". במלחמת העולם השנייה ישרת כמלח וכחובל. ב-1942 תוטבע ספינתו ליד האיים הקריביים ע"י טורפדו של צוללת גרמנית, כל אנשי הצוות יצליחו להינצל לאחר שסירת ההצלה שלהם תיטלטל בין גלי הים במשך שבוע ימים. ב-1946 יצטרף גד לשורות הפעילים במוסד לעלייה ב' ובשנת 1947 יביא לארץ באנייה "חיים ארלוזורוב" 1300 מעפילים. גד הילב יהיה הקברניט של "פאן יורק" שתגיע יחד עם האנייה "פאן קרסט" לקפריסין. גד יפליג בים כחמישים שנה עד שנת 1954, אז ימלא תפקידים בכירים בחברת "צים" בחוף ויפרוש לגמלאות בשנה 1984. גד יעשה לו מנהג להיפגש עם תלמידי בתי הספר, ויספר ממקור ראשון על תקופת ההעפלה. גד יזכה בתואר "יקיר חיפה" לשנת תשס"ח, וילך לעולמו באפריל 2009.


מרים, גד ומיכה הילב בארץ-ישראל, שנות השלושים


גד הילב מיכה הילב מרים הילב, שנות הארבעים

הבת מרים רחל הילב, ילידת 1925 הייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה. היא למדה ב"זיכרון יוסף" מכתה ב' עד כתה ח' ולאחר מכן בסמינר למורות. מרים תנהל גנון בחצר הבית ברחוב חורב 16 במשך כעשרים שנה. מרים תינשא לטוביה (Teffi) סמולנסק ב-8 באפריל 1949 בבית. מודעה שתתפרסם ב"פלסטיין פוסט" תזמין קרובים ומכרים לאירוע. טפי, יליד 1916, בן חיה סמולנסק מטארטו, אסטוניה, הגיע לימאות בגיל 14 דרך בית"ר, שהפעילה אניית מפרש להדרכת ימאים. הוא עבד על אנייה בשנים 1937-8. בשנת 1939 יצא ארצה ויגיע רק ב-1940. הרכבת תתקע באמצע הדרך, שכן תהיה מלחמה ברומניה. בארץ יעבוד בחברת "העתיד" בשנים 1940-1944 ובשנת 1948 יצטרף ל"צים" ויביא ארצה עולים רבים. טוביה (טפי) יעבוד בחברת "צים" עד לשנת 1981, שנה בה יפרוש לגמלאות. טוביה סמולנסק, בן חיה ויהושע ילך לעולמו בשנת 1993.



חתונת מרים וטפי,גד וויטה הילב ,מרים וטפי סמולנסק.                                  מיכה ונועה הילב, עין גדי 1954
אפריל 1949


מיכה הילב, הבן הצעיר, נולד באפריל 1927 בחיפה, ולמד בבית הספר "זיכרון יוסף" עד כתה ח'. בהיותו דיסלקטי, התקשה להמשיך בלימודים וכבר בתחילת מלחמת השחרור התנדב כנוטר ל"הגנה". הוא שרת בחטיבת כרמלי וככל הידוע למשפחה, השתתף בקרב על עכו, דרדרה ונבי יושע. כשהסתיימה המלחמה עבר לשרת נח"ל. מיכה שרת כסגן מפקד בהיאחזות נחל עוז ליד עזה, אחר כך כמפקד היאחזות בעין גדי. ההיאחזות הייתה מורכבת מחיילים שבאו ממסגרות של נוער במצוקה והסגל היה מורכב מקיבוצניקים. מיכה היה איש חזון. והאמין ברעיון ההתיישבות. הוא וחבריו החלו לגדל ירקות במקום שומם זה בכוחות עצמם, כיוון שהאמינו שזה מקום בעל פוטנציאל. מיכה התאהב בעין גדי וגם בנועה האקונומית מקיבוץ גבע, שהגיעה להיאחזות כמתנדבת של צה"ל. הם נישאו כשהיו בני 28-29 ומיכה המשיך לשרת בצבא קבע. יחד עם חברים הקימו את נאות הכיכר. שהייתה "חוות בודדים", בלשון של ימינו. לאחר מכן הקימו חווה חקלאית פרטית בדרום ים המלח. ועסקו גם בתיירות מדברית לתיירי חוץ (טיולי ג'יפים במדבר), דבר שלא היה מוכר אז. נועה לא רצתה ששלושת ילדיה יגדלו במדבר. לכן הם התגוררו בחבל לכיש במושב בשם שדה משה. בסוף חייהם גרו בכפר הנוער קדמה, המיועד לנערים ונערות שלא נקלטו במסגרות חינוך אחרות. נועה הייתה שם אקונומית ומיכה נהג. מיכה נפטר בהיותו בן 62 בלבד.
את מרים הילב-סמולנסק, אישה קטנה, יפה וזקופה, פגשתי בשנת 2005 באחוזה והתיידדתי עימה.
ביקרתי בביתה מפעם בפעם. היא הראתה לי תמונות מימי ילדותה באחוזה,טיילה איתי ברחוב חורב וספרה לי את סיפורי אחוזה ותושביה. מרים הלכה לעולמה לפתע ביולי 2007 אך סיפוריה ימשיכו לחיות בתוך סיפורי.


מרים הילב, כפי שהיכרתי אותה

מקורות:
שיחות עם רות בלכמן סוקולוב, שרה הרצוג פורגס מרים הילב סמולנסק ז"ל, גד הילב, בשנים 2005-2008

מידע על גד הילב מה"אינטרנט" ומחוברת על יקירי חיפה לשנת 2008

התמונות הישנות הן מתוך אלבומה של מרים הילב ז"ל, באדיבות דינה רוט לבית הילב
תצלומי הבית צולמו על-ידי.

הילדים של היום, המבוגרים של מחר - ידעו לתקן את מה שהרסנו אנחנו...



"אם יבוא מישהו
שיהיה לו אכפת,
משהו ישתנה לטובה
אולי קצת"

מתוך: הלורקס, ד"ר זוס, כתר, 1996. תרגמה לעברית: לאה נאור.

עם המודעות הגוברת לנושא איכות הסביבה מופיעים לאחרונה יותר ויותר ספרי ילדים בעברית ובערבית העוסקים בנושא, שמטרתם להביא להתפתחות המודעות הסביבתית כבר מגיל צעיר.

בתערוכה שבחלונות הספריה מוצג מבחר מהספרים העוסקים בנושא מאוסף ספרי הילדים של ספריית האוניברסיטה. הספרים עוסקים באיכות הסביבה באופן כללי, וכן בנושאים ספציפיים כמו: ההתחממות הגלובאלית, מיחזור, בעלי חיים וצמחים בסכנת הכחדה ועוד. חלקם נכתבו בארץ ועוסקים באקולוגיה בישראל, וחלקם מתורגמים ומעבירים מסר אקולוגי אוניברסאלי.

הנושא מועבר באמצעים שונים כגון סיפור-משל, סיפור מחורז, ספרי מידע ועוד. הספרים נושאים כמובן מסר דידקטי, אך כדי למשוך ולעורר עניין בקרב ילדים צעירים הם משתמשים במיגוון אסטרטגיות - איורים מרהיבים, שימוש בבעלי-חיים כדי להציג את הנושא, ושילוב של הפעלות, חידות או הומור בסיפורים.

כמה ספרים לדוגמא:

"נשרים בשמיים אדומים": מושבת נשרים הורעלה בשדות. חוקרים מצילים גוזל נשרים יתום ממות ברעב, מטפלים בו עד שהוא מתבגר ומשיבים אותו אל הטבע.

"צבת הים הירוקה": צבת ים שנפצעה מפסולת בים נאספת ומקבלת טיפול רפואי במרכז הצלת צבי הים, עד שהיא מבריאה ומוחזרת אל הים.

(שני הספרים מתוך סידרת ספרים אקולוגיים של רן לוי-יממורי בהוצאת בת-יער, העוסקים בטבע ובסביבה בישראל)

"הגן של אונו", גריים בייס, מטר, 2007.
גן מופלא עשיר בצמחים ובעלי-חיים ייחודיים הופך בהדרגה לעיר אפורה ושוממת עם פלישתם של בני-אדם שאינם מודעים לסביבה. הספר מלווה באיורים קסומים וגם בחידות מתמטיות - חישוב היחס שבין העלייה במספר האנשים לירידה במספר הצמחים ובעלי-החיים.

"צרות עם דרקונים", דבי גיליורי, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2009
ה"דרקונים" החמדנים משתלטים על עוד ועוד שטחי טבע ופיהם פולט אש לוהטת שמחממת את העולם. משל משעשע על בני האדם וההתחממות הגלובאלית.

לספרים נוספים בנושא, גשו למפתח הנושאי בספרות הילדים תחת הנושאים: אקולוגיה, התחממות כדור הארץ, הכחדת בעלי חיים וצמחים, זהום סביבתי, זהום אוויר, מחזור פסולת.

 הכנת הסקירה: תמי צוק ויסמין אלעד

לעתים כשאני פותחת ספר ילדים מאויר שנכתב בשנות התשעים או לפני כן, אני כמעט "נבהלת" כשאני רואה מולי את הטקסט: הוא ממלא שורות שורות ארוכות על פני עמוד שלם, כשהאיור מצטמצם רק לעמוד שמנגד, או פחות מכך.

ואני מתרשמת כי זוהי תופעה: כמות הטקסט שבספרי ילדים מאויירים הולכת ופוחתת עם השנים.

קחו לדוגמא את ספרו הנפלא של אפרים סידון "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" משנת 1987, שהיה מאוד פופולארי בשנות התשעים - עמודים מסויימים כוללים עד 30 שורות טקסט מחורז, ונראה לי כי בגלל אורך הטקסט לא קל יהיה להקריא אותו לילדים כיום.

ואף בספרים המיועדים לגילאים צעירים יותר כמו, לדוגמא, ספריה של מרים רות מתחילת שנות התשעים: "איפה נבות" (ספרית פועלים), ו"שון לא רוצה לישון" (ספרית מסדה), הטקסט מאוד דומיננטי, בכל עמוד יש למעלה מחמש שורות, ובעמודים מסויימים הוא אף מגיע ל-13 שורות.

קחו לעומת זאת, ספרי ילדים מאויירים עכשוויים, מתורגמים או מקור - ברבים מהם מופיעה שורה או שתיים בעמוד, ויש גם כאלה שבהם מילה או שתיים בלבד מלוות את האיור הפרוס על-פני שני העמודים.
התופעה כלל אינה מפליאה אותי, שכן היא משקפת את התקופה. הקשב של הילדים, כמו גם של המבוגרים, הולך ומתקצר. בדיוק כפי שאנחנו נוטים היום להציג רעיונות בנקודות קצרות במצגות פאוארפוינט, לקרוא הודעות קצרות בפייסבוק או לסמס במקום לשלוח מכתב, כך כנראה גם הילדים מעדיפים כיום קיצור במסרים. בנוסף, הם רגילים מאוד למסרים ויזואליים, כמו בטלויזיה או במחשב, וכנראה לומדים מהתמונה, העשירה כיום במסרים, לפחות כמו מהטקסט. ייתכן שגם ההורים, המספרים לגילאים אלה, מעדיפים את הטקסט הקצר יותר - מטעמי זמן ו"כוחות", ושוב - הסבלנות שלהם עצמם, בזמן ההקראה שהיא לרוב בסופו של היום. גם את עצמי אני זוכרת מתייגעת על הקראת "אוזו ומוזו מכפר קקרוזו" לפני השינה לילדי, כשתחינתי הקבועה היתה: "אולי נפסיק עכשיו, ונמשיך מחר?"...

האם התופעה בהכרח שלילית כפי שניתן לחשוב? נכון, נראה שהטקסט הופך למשמעותי פחות בספרים לגיל הרך. ואני תוהה, למשל, איך עוברים מהמסרים הקצרים האלו לקריאת ספרים שבהם יש טקסט בלבד, בשלב מאוחר יותר?

יחד עם זאת אני מוצאת שלפעמים הטקסט הקצר של היום הוא הרבה יותר קולע, וגם מתוחכם ושנון. והילדים לומדים כבר מגיל צעיר להיעזר בתמונה ולפרש אותה, דבר שגם לו יש חשיבות.

אשמח לשמוע - האם גם אתם התרשמתם בכיוון הזה? ואם כן, מה דעתכם על כך?

 הכנת הסקירה: תמי צוק

לא קל להציג נושא בלתי-נתפס זה לילדים צעירים, ובעבר היו מעט מאוד ספרי ילדים לגיל הרך שניסו לעשות זאת, אפילו באופן עקיף. כמובן שצריך לחשוף ילדים צעירים לנושא בזהירות רבה, אך מכיוון שכמעט כל ילד ייתקל בו - דרך ציון "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", שידורי טלביזיה או שיחות של אחים והורים, כדאי היה לעשות זאת גם באמצעות ספרים מאויירים לילדים.

ואיך אמנם ניתן להמחיש או להסביר את הנושא החשוב והקשה הזה לילדים? הספרים הקיימים משתמשים באמצעים מגוונים כדי להציג את הנושא. חלקם עושים זאת דרך עיסוק בחפץ מסויים, חלקם תוך הצגה של מטאפורה מופשטת, וחלקם תוך התמקדות בהתרחשויות מסוימות הקשורות לשואה באופן יותר עקיף.

המגירה השלישית של סבא / טל קופלמן-ג'ודי ידיעות אחרונות, 2002

לסבא יש מגירה נעולה ואסורה, שדווקא היא מעוררת את סקרנותו של הנכד. כשיום אחד הוא פותח אותה למרות האיסור, הוא מגלה שם כמה חפצים מוזרים ולא-מובנים כמו טלאי צהוב, או בובת סמרטוטים תפורה.
רק דרך החפצים שהתגלו מתחיל הסבא לספר מעט ממה שעבר עליו בתקופת השואה לנכדו.

ילד כוכב / רשל אוספטר-דויב ואוליביה לטיק כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2008

כאן השואה מוצגת דרך מטאפורה - "ילד כוכב", הנרדף ע"י "ציידי הכוכבים", המנסים לתפוס ו"לכבות" אותו ואת בני-משפחתו. ההיבטים הקשים והספציפיים מוצגים פחות דרך הטקסט ויותר דרך האיורים: הטלאי הצהוב שעונד הילד, וצלבי הקרס שעל שרווליהם של הציידים (ובאיור מסויים אפילו מופיע בניין גדול עם עשן משרפות). בכל מקרה, גם אם הסיפור מופשט, וההקשר הספציפי אולי אינו מובן לילדים, הרי שהאכזריות של הרודפים והסבל והעצב של הנרדפים מובן ונוגע ללב, ומועבר ברמה שגם ילד צעיר מסוגל להבין. הסיום הוא אופטימי ומדגיש את החזרה לחיים.

למה לנפתלי קוראים נפתלי / אלונה פרנקל מודן, 2009

אי אפשר להאמין לדברים כאלה.
אבל, ככה זה היה.
אז, בארץ הרחוקה,
לפני הרבה שנים זה היה,
וזה היה נורא."

אלונה פרקנל מספרת לבנה - נפתלי, את מקור שמו - הוא נקרא על שם סבא שלה, שנרצח במלחמה שבה "אנשים רעים וחזקים" שניסו להשתלט על העולם, החליטו שלכל בני-האדם שאינם כמוהם לא מגיע בכלל לחיות. הסיפור מובא דרך זווית המבט האישית של האם המספרת - אלונה פרנקל, שהוחבאה כילדה בשואה, והוא מלווה, בנוסף לאיורים, גם בצילומים ישנים שלה ושל בני משפחתה. וסיפור המסגרת - הגן של נפתלי, שבו הילדים והילדות נראים אולי שונים, אבל כולם שווים ואהובים, תורם לחיבורו של הסיפור לכאן ולעכשיו.

הכנת הסקירה: תמי צוק

בסיפורי עם, באגדות ובספרות הילדים הקלאסית שנהגתי לקרוא בימי ילדותי, העוני ופערים בין עניים לעשירים היו נושא מרכזי. מוכרת-הגפרורים הקטנה של הנס כריסטיאן אנדרסן, לדוגמא, שבתה את לבי ונחרטה בו לעד, כאשר הילדה הענייה ייצגה את הטוב והטהור, ואילו העשירים המתעלמים ממנה ייצגו עבורי רוע, אכזריות והיעדר חמלה.

ומה קורה בספרות הילדים כיום?

בספרי הילדים לגיל הצעיר הנושא של עוני ואי-שוויון כמעט ואינו מיוצג. הנושא של כסף מטופל רק מהזווית של בזבוזים וצרכנות ולא מהזווית של פערים. יחד עם זאת נראה לי כי דווקא כיום ילדים חשופים יותר מתמיד, ומגיל צעיר מתמיד, לנושא של כסף ו"למי יש יותר" - גם דרך אמצעי התקשורת והפרסומות, וגם דרך השוואה הדדית כמו: "קנו לי מחשב" ו-"לי קנו משחק טלביזיה חדש". וכך, הילד נשפט לעתים עד כמה הוא "שווה" לפי כמה כסף יש לו.

הספרים הבאים מטפלים בנושא של עוני, כאשר האנשים או הילדים שיש להם פחות מלאחרים, מוצגים כשווי-ערך לאלו שיש להם יותר.

מי עזר לאיש המוזר? עמנואל בן סבו, 2010

נריה מתעצב למול האיש המוזר שהוא רואה בתחנת הרכבת, קשיש מוזנח-למראה המנגן בחליל, ולרגליו כובע עם מטבעות. אביו מסביר לו כי ייתכן שהאיש, שהיה מכובד ובעל אמצעים בארץ מוצאו, לא מצא עבודה בארץ, ועתה נאלץ לנגן ברחוב כדי שלא לרעוב. נריה אינו שוכח את האיש, הוא אוסף סכום כסף מדמי הכיס שלו, וחוזר עם אביו למקום כדי לחפש אותו...
באיורים נראה האיש מכובד ומעורר אהדה, למרות מראהו המוזנח. הספר מעביר מסר של נתינה מתוך יחס של כבוד גם כלפי אדם שכבר אין לו שום-דבר, אפילו לא בית משלו.

יום-הולדת לילד אחר טלי עדו, קוראים, 2010

בספר זה אי-השוויון הוא "קרוב" הרבה יותר, ומתבטא בהבדלים בין ילדים באותה הכיתה:

"פתאום שמתי לב שהבגדים שלו ישנים,
ולא בדיוק במידה שלו - אפילו קצת קטנים."
"אף אחד לא מבקר בביתו - הוא גר בשכונה רחוקה,
וכששואלים אותו על משפחתו - הוא עונה בשתיקה."

הילד ששמו יוסף הוא בודד ותוקפן, כועס ולא שייך. הוא אינו משתתף בפעילויות הכיתה, וההורים שלו אינם מגיעים לאסיפות הורים. הסיבה לכך שיוסף שונה באופן בולט מאחרים היא המצב הכלכלי של משפחתו - העוני.
ומה יקרה כאשר יגיע יום-הולדתו של יוסף, אותו חוגג כל ילד בכיתה ביחד עם בני משפחתו? אז מתגלה כי למעשה יוסף הוא ילד ככל הילדים, והדומה בינו לבין השאר עולה על השונה.

כמה כסף מקדה בן-נאה, מי-לי, 2006

ספר זה מתייחס לשאלת העוני-עושר בהקשר רחב ומורכב יותר, כי ההבדלים בין האנשים הם לא רק ב"כמה כסף" יש להם, אלא גם ביחס השונה של אנשים שונים כלפי כסף, רכוש ואי-שוויון:

"אבל כמה כסף צריך
על מנת שנהיה מאושרים?
והאם זה הכרחי שלכולכם יהיה בדיוק
את כל מה שיש לאחרים?"

הכסף אינו קובע את הערך שלך לעומת אחרים, ויותר מכך - הוא גם לא בהכרח קובע אם תהיה מאושר או לא:

"כי כל הדברים שאני הכי אוהבת
אור של שמש, צליל של שיר,
חבוק חזק-חזק וריח של ים,
הם ממילא - בחינם."

 הכנת הסקירה: תמי צוק