Boaz
תיירת בעירי - פרק כ"ג: ביתה של משפחת סגל - רחוב סיני 18 ופרשה עקובה מדם. אמירה קהת
בשנת 1936, בעת סיורנו בשכונה, עומד כאן כבר בית לתפארת. אמנם בית בן קומה אחת, שכמותו אין רואים יותר היום בשכונה, אך בנוי לבנים ומטויח לבן.
וכך סיפר לי בניהו סגל, בנו של יוסף סגל, באוגוסט של שנת 2005: "אבי יוסף נולד בפולטבה שבאוקראינה בשנת 1878. חתונתו הראשונה לא הצליחה, אך מנשואים אלו נולדו אסתר, חיה ושמואל. לאחר מכן התחתן עם פרידה, שילדה לו עוד שתי בנות, שרה ורחל. לאחר פטירתה של פרידה, נישא לפי המנהג למלכה, אחותה הצעירה של פרידה, ילידת 1900. מלכה הייתה אז נערה צעירה בת שבע-עשרה, ואילו יוסף סגל היה בן 38. מלכה היא אמי".
והנכד חגי סגל סיפר: "למרות פער הגילים הגדול, נעתרה לו. חיבת ציון שלו סחפה אותה מירכתי הים השחור אל מרומי הכרמל". עם נישואיה ליוסף, גידלה מלכה את שתי בנותיה של אחותה המנוחה פרידה, שהיו אז בנות שלוש ושש.
מנישואיהם של יוסף ומלכה נולדו שלושה ילדים, עליזה, שלום ובניהו. יוסף סגל היה מורה לעברית ברומניה. "הוא היה מורה מוכשר ששמו הלך לפניו."
תמונת משפחת סגל בשנת 1928
אם קראתם את הפרקים הקודמים, אתם זוכרים בוודאי כי "בשנת 1921 התאספו ארבעה אנשים בביתו של מר זינגר בהנהגתם של מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ ו"חתמו על זיכרון דברים להקמת אגודה שתרכוש שטחי אדמה גדולים בכרמל כדי להקים עליהם אחוזה חקלאית... מבין ארבעה המייסדים, סבא [יוסף סגל] היה הראשון שרכש חלקת אדמה גדולה בכרמל". רעיון זו נולד לאחר ביקורו בבוקרשט של מנחם אוסישקין, והוא זה שהניח בפני סגל ורעיו את "רעיון הקמת קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל".
"יוסף היה ציוני ובשנת 1921 קנה בבוקרשט מ"התאחדות עולי רומניה" חמישה דונם אדמה באחוזה: שניים וחצי דונם היו ברחוב סיני (מספרים 18 ו-18א' כיום) ועוד שניים וחצי דונם אדמות חקלאיות היו על "הר ונטורה... אדמות אלו נועדו לנטיעות, ושם ניטע הכרם של אדמת סגל. היום עובר שם רחוב איינשטיין ואולי ניתן למצוא שם עדיין ניצני גפנים ששתלו אבי ואמי. משפחת סגל עלתה ארצה בשנת 1925, אותה שנה בה נבנתה האוניברסיטה העברית. יוסף סגל היה אידיאליסט. ברומניה לימד בשני בתי ספר" "מוריה" וקולטורה". הוא היה איש ספר שידע הרבה שפות: רומנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, וכנראה גם רוסית. וכמובן שידע גם עברית. בגיל ארבעים וחמש החליט לעלות לארץ-ישראל. הוא עזב הכול מאחוריו למען האידיאלים שלו.
היו לו שתי אהבות: אהבת התנ"ך ואהבת המולדת". משפט אחרון זה עלה וחזר במהלך
הראיון עם בניהו סגל ז"ל ונראה היה לי, שזהו גם אידיאל שהנחיל יוסף סגל לבניו.
"גרתי חודשים אחדים בתל-אביב ובכספי שחסכתי ברומניה סידרתי לי בית חרושת ללבנים (רכשתי אומנות זו בתל-אביב). לא הצלחתי בעסק זה" כך סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו.. "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925) מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על יד האחוזה. ... בשבט, בלילות גשם, הייתי ישן עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה, וגם ציפורים לא נראו". לפי הכתוב בספרו של חגי סגל, משפחת סגל חיסלה את ענייניה בעיר העברית הראשונה בסוף חורף 1926 והזמינה משאית שתסיע אותם צפונה... הרכוש שהביאו עימם מרומניה הכיל את המעט הנחוץ לניהול חיים חלוציים...: ארון בגדים תלת-מדורי, מיטות פשוטות, קצת בגדים, קצת ספרים, כלי מטבח הכרחיים, וזהו".
מלכה סגל סיפרה בראיון, שהם רכשו מגרש ברחוב מאפו. אך המגרש לא מצא חן בעיניה והיא העדיפה על פניו מגרש אחר ברחוב סיני. אך למעשה גם כאן, ברחוב סיני, לא היה דבר, ולכשהגיעה משפחת סגל לשכונה התגוררו בה שלוש משפחות יהודיות בצריפים וסבלים וערבים הסתובבו בשטח...."היינו כולנו כמו משפחה אחת גדולה ועזרנו זה לזה בשעת הצורך", סיפרה.
ועוד סיפרה מלכה סגל בראיון בשנת 1991: "אחרי שמונה-תשעה חודשים בתל-אביב, הגיעו שמועות כי החלו לטעת עצים באחוזה. מי? חלוצים מרוסיה. גם אנחנו הצטרפנו. גרנו בצריפים בקבוצת הצריפים שהוקמו בצורת ח' ברחוב סיני 4. אלו היו מגורים לפועלים.... הכסף שקיבלנו הספיק לחיות בצמצום. אפיתי לחם, עשיתי דגנים מלחם. לא אכלנו בשר. יצאתי לעבודת הנטיעות כשאני בהריון ולא מרגישה טוב. אבל לא סיפרתי לאף אחד. כשהבן נולד, השארתי אותו לבד שוכב בקופסת עץ והלכתי לעבוד חצי יום. האמנתי ואמרתי כי השם ישמור!."
"אשתי ואני נתקבלנו לעבודה, סיקול כביש צר בין ההרים עד למעיין, וקראו לו איזה זמן "כביש סגל".... סיפר יוסף סגל. "אחר כך עברנו לחפירת בורות לנטיעות.... תאנים קטפו מן העצים חינם ובשפע, תאנים שעמדו שם מימי אחאב מלך ישראל. היינו מאושרים. ידענו שמכשירים אנו דרך עבודה לאחינו בני ישראל הנמצאים בגולה ושיבואו אחרינו... תיירים רבים היו מבקרים אותנו בעבודה, מסתכלים, מתפלאים ומצלמים...." אבל מלכה סגל סיפרה לנכדה חגי: "הצרה הייתה שאי אפשר לעבוד עם מכוש וללמד ביחד, ולכן אני הייתי חייבת לעבוד פי שניים בזמן שהוא מסביר, כדי שלא נגזול חס ושלום את הכסף שנותנים לנו בשביל העבודה".
"במשך שנתיים-שלוש גרו בצריף, בלי חשמל בלי מים זורמים, בלי תחבורה. כאשר יוסף לימד בבית הספר "זיכרון יוסף", המשפחה התגוררה באחד החדרים של בית הספר, ובאותו זמן התחילו לבנות את הבית שלהם, על האדמה שלהם במספר 18." באחד מארבעת החדרים של בית הספר התקיים גן ילדים. הגננת הייתה רחל, בתו של יוסף סגל.
בנו של יוסף סגל סיפר: "כעבור שנתיים, בזמן החופשה, אבא קיבל מבני הדודים בתל-אביב מכונות לבניית בלוקים. אבא ואימא בנו במו ידיהם את הבית. אחר כך הזמינו מישהו לצקת את הגג. רק לאחר שנוצק הגג, ניתן היה לקחת משכנתא על הבית, ולהמשיך בבניה. אז עברו לגור בבית בן הקומה אחת (בחזית המגרש). במשך השנים הרחיבו קצת. אני עצמי עזרתי בבניית מרפסת אחורית"
מלכה סגל תיארה את תהליך בניית הבית: "עבודת הנטיעות הסתיימה. היו לנו עוד 300 לירות שטרלינג בבנק ו-300 בלוקים שנשארו אצל האחים בתל-אביב. החלטנו לבנות את הבית. קבלן הקים לנו את היסודות והתקרה. בשלוש מאות הבלוקים שהאחים סגל שלחו לנו בהזדמנות התחלנו לבנות את ביתנו: מבנה מלבני מאורך בן שלושה חדרים, בלי מטבח, בצד מעין מרפסת ללא מעקה ושרותי בור בחצר במרחק כעשרה מטרים מהבית". "מפחיד היה ללכת אליהם בלילה, מפחד שועלים" הוסיף הבן בניהו. היכן בישלו? "פרימוס היה במקום כלשהו בבית. הסוכר היה זול. תאנים היו בשפע וחופשי. בישלתי 12 קופסאות ריבת תאנים ואכלנו לחם בריבה".
"בזמן יציקת התקרה יוסף חלה, שכב במיטה עם 39 חום. ידוע שצריך לצקת תקרה בפעם אחת. בגלל המחלה יצקנו את התקרה בפעמיים, לכן התקרה לא הייתה מושלמת ורטיבות חדרה לבית. אבל הרצפה הייתה מושלמת! עד היום אפילו "בלטה" אחת לא זזה. אנחנו בעצמנו פיזרנו את החול לבלטות. הבלטות הובאו מאיטליה."
בניהו סגל סיפר: "עברנו לביתנו בשנת 1928.... במשך הזמן סגרנו את המרפסת למבנה. הקירות היו רשת וכמו טיח מודבק עליה משני הצדדים. זה היה קיר דק, אבל היה לנו שם מקלחון, שירותים וחדר אוכל קטן. זו הייתה חגיגה לכולם. במטבחון גדלנו!... המבנה הזה אחר כך דרש הריסה. לאחר זמן הרסנו אותו ובנינו אותו מחדש, במתכונת רצינית. אפילו עם חרסינה..."
"בשנים 1930-1932, משהחלה העלייה מגרמניה" סיפר בניהו סגל, "ההורים הקימו בביתנו פנסיון קיץ לילדים. החופש הגדול היה, אבא לא עבד והרי היה איש חינוך ותרבות. 16-17 ילדי עשירים באו לפנסיון שלנו. אמא דאגה לצד הכלכלי ואבא לצד התרבותי. בשנים האלה אכלנו טוב. ההורים הרוויחו יפה ובכסף הזה התקיימנו כל השנה."
תהליך הרחבתו של הבית היה איטי. הבית גדל עם הזמן ועם הצרכים של בני המשפחה. תחילה היה זה בית קטן, שמסביבו ניטעו עצי פרי, וגם עצי אורן ניטעו. אלו עומדים שם גם בשנת 2010.
מראה הבית בתצלום אויר משנת 1946. מימינו בית הכנסת.
כל השטח סביב הבית הייתה נחלתה של משפחת סגל.
חגי סגל, נכדו של יוסף, מתאר בספרו "רק לא מלחמת אחים" את הבית: "... הוא היה אחד מעשרת בתי האבן הראשונים בשכונה... למרות גל השיפוצים המקיף שעבר המבנה בינתיים, והקומה אשר נבנתה עליו מתישהו אחרי קום המדינה, הוא עדיין דומה למבנה המקורי: בית עם תקרה גבוהה ועם חלונות רבועים, שתכניות הבנייה שלו לא הונחו מעולם על שולחנו של ארכיטקט מוסמך או אפילו חצי מוסמך. גם אם יעמוד על מכונו שנים רבות... ספק אם יוכר אי פעם על ידי הרשויות המתאימות כמבנה היסטורי ראוי לשימור... תשעים לירות שטרלינג עלה הבית, מחיר זעום אפילו לפי תעריפי 1928. רובן הוצאו על חומרי בנייה, לא על שכר פועלים. את רוב מלאכת הבנייה עשו הדיירים העתידיים עצמם. גם את הלבנים ייצרו במו ידיהם, לפי ידע שצברו במפעל הלבנים הכושל בתל-אביב. 1,300 לבנים בדיוק, זכרה סבתא. אנשי מקצוע לימדו אותם להניח את הלבנים זו על זו, לקבוע בבית חלונות ודלתות, ולחרוץ בקירותיו תשתית לחוטי חשמל. החשמל הגיע לשם רק באמצע שנות השלושים...... עד להגעת החשמל הם הדליקו בלילות עששיות. בניהו, אשר מונה על ידי הוריו כאחראי על תדלוק העששיות, זכר לטובה את העלטה הכבדה ששררה בחוץ בלילות, בעידן הטרום חשמלי, והפכה את ילדי המשפחה לגיאוגרפים של כיפת השמים. שבילי הרקיע היו מוכרים להם כשבילי הכרמל..."
"...בינתיים החליטו להעביר קו ביוב ברחוב" סיפר לי גדליהו. "כל דייר הצטווה לשלם סכום כסף עצום, אולי מאה לירות. לא היה למשפחת סגל מספיק כסף ואמה מלכה מכרה חלק מהמגרש. ... אחר כך, כשאסתר, אשתו של בניהו הייתה בהריון, מכרה מלכה עוד חלק של המגרש. לצדו של בית משפחת סגל נבנה בית בן שתי קומות מעל קומת עמודים, ובניהו בחר לגור בקומה העליונה, משם ניתן לראות את הנוף.
בניהו היה מורה בבית הספר בסמ"ת ורבים מהחיפאים זוכרים אותו. בניהו ואסתר גרו בדירה זו קרוב לחמישים שנה. לאחר שאסתר נפטרה, המשיך בניהו להתגורר בדירה, עד שנפטר גם הוא. בתמונה מימין ניתן לראות, בין הדלת לחלון, את מודעת האבל שנתלתה ליד פתח בית המשפחה הוותיק. בבית זה גר עד היום ידידיה, בנו של בניהו סגל. הדירות העליונות הושכרו.
הבית בשנת 2008. ניכרים בו שלבים שונים של בניה. בתמונה משמאל המרפסת שהוספה מאחור.
מאז שנת 2008 נעשו עוד שיפוצים בבית וכיום, לאחר השיפוץ האחרון, תתקשו לזהות בבית הצבוע את שרידי העבר.
בפרקים הקודמים קראתם כבר על הקשיים שעמדו בפני משפחת סגל, כמו גם בפני התושבים האחרים של אחוזה באותה תקופה, על המחסור במים, ועל ההליכה הקשה למעין הרחוק בפאתי אחוזה. "הקשר עם העיר נסתדר על ידי עגלה שנסעה פעם בשבוע ביום חמישי העירה בשביל לקנות לצרכי שבת. אסיפת התושבים הראשונה התקיימה בחול המועד סוכות תרפ"ו בסוכה שבניתי על מגרשי עוד לפני בנין הבית" סיפר יוסף סגל בזיכרונותיו. "ביתי היה אז הבית הגדול ביותר באחוזה, ועכשיו הוא, תודה לאל, הבית הכי קטן. הילד הראשון שנולד בשכונה וכמובן בלי רופא ומיילדת הוא ידידיה בני. מאותו יום סדרו גם את הקשר עם העיר על ידי אוטו, לשלוש פעמים במשך היום..."
מלכה סגל הגיעה לאחוזה כשהיא בהריון. כשהגיע החורף של שנת 1926, ביום הראשון של סוכות, נולד הבן ידידה. היה זה הילד הראשון שנולד באחוזה. כפי שכותב חגי סגל: " הדבר החשוב אצל סבא היה ארץ ישראל, אחר כך בית הספר, ובסוף אנחנו [הילדים והנכדים]. אבל ידידיה היה משהו אחר, ליטפו אותו, ונישקו אותו המון בצעירותו..." ידידיה למד בבית הספר "זיכרון יוסף" ולאחר מכן בבית הספר "הריאלי", והיה חבר בתנועת הצופים הדתיים ומדריך בסניף בני עקיבא בשכונת הדר. בסתר היה גם חבר ב"אצ"ל". את דרכו לשם סלל אחיו הבכור שלמה. שניהם היו תחילה חברים ב"הגנה", התאכזבו מארגון זה ובשנת 1945 עברו ל"אצ"ל".
"ידידיה סגל היה נער יפה בילדותו וגם בנעוריו. לבגרות לא זכה להגיע, כיוון שנרצח במסגרת מלחמה עקובה מדם בין ה"הגנה" לאצ"ל. מלחמה זו הייתה המשך לקרע העמוק שנפער בין בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי. "בליל א' בשבט תש"ח (12.1.1948) נחטף ידידה ממקום עבודתו כשומר לילה בבניין שבו עבד כבנאי בשעות היום. חוטפיו היו אנשי ה"הגנה" שחשדו בו כי היה מעורב בחטיפת אחד ממפקדם ורצו להפעיל לחץ על מפקדיו כדי שישחררו את האיש שלהם.
גופתו הפצועה נמצאה ליד הכפר הערבי טירה, כיום טירת הכרמל. על פי גרסת ה"הגנה" ידידה ברח ממקום מעצרו לכיוון הכפר הערבי טירה שלמרגלות ההר ותושבי הכפר הרגו אותו. גרסתם של אנשי האצ"ל הייתה כי ידידיה נרצח על ידי אנשי ה"הגנה" וכדי לטשטש את עקבות המעשה הניחו את גופתו ליד טירה.
פרשת חייו ומותו של ידידיה התפרסמה בספר בשם "דמי אינו שותק - ידידיה סגל, חטיפות, עינויים רצח ומשפט". בשנת תשס"ט יצא לאור ספרו של חגי סגל "רק לא מלחמת אחים" בו מסופר סיפור המשפחה וכן סיפורו של ידידיה. לשם הספר נבחרו מילותיה של מלכה סגל, כאשר הובאה גופתו של ידידיה מטירה ומסביב נשמעו קריאות נקם. מלכה, שרצתה למנוע שפיכת דמים נוספת בין יהודים, קראה, למרות כאבה הגדול על מות בן זקוניה: "רק לא מלחמת אחים!".
קצרה היריעה מלתאר פרשה מזעזעת זו מתולדות הישוב, ואני ממליצה לכם בכל לב לקרוא את ספרו המרתק של חגי סגל, המספר את סיפורו של ידידיה, סיפורה של השכונה וסיפורה של המדינה באותה תקופה.
בין רחובות אהוד ויותם נמצא גן קטן לזכרו של ידידיה סגל. בשנת 1973, עת נחנך הגן, עמד כאן שלט צנוע בו נכתב: "לזכרו של ידידיה סגל (סגן גבריאל) הי"ד, חייל הארגון הצבאי הלאומי, נולד, חי ונפל באחוזה". מלכה סגל הייתה אז עדיין בחיים. זאת מספר לנו חגי סגל בספרו. אך כיום נכתב על השלט רק "גן ידידיה סגל". ממגרש החניה של מכולת "פריזול" ברחוב יותם מוביל שביל צנוע אל הגן. בעת ביקורי במקום שיחקו ילדים על המגלשות והוריהם ישבו לידם על הספסלים. העוברים ושבים ידעו להנחות אותי אל הגן, אך לא הם ולא הורי הילדים שבגן ידעו מי היה ידידה סגל והתפלאו מאד לשמוע את סיפורי.
יוסף סגל נפטר בשנת 1965 בגיל 86 או 87. אשתו מלכה המשיכה לגור בבית עד לפטירתה בשנת 1998. בת 97 הייתה במותה. בניהו סגל, אותו ראיינתי, נפטר בתחילת שנת 2008.
יוסף סגל אינו יושב עוד במרפסת הקדמית של ביתו ולומד תורה, מלכה אשתו אינה אופה יותר פשטידות מפירורי פרוסות הלחם מיום האתמול, בניהם בניהו, ידידיה ורבים מבני משפחתם אינם איתנו עוד, אבל סיפוריהם מסופרים עדיין בספרים, במאמרים ובפי זקני אחוזה ומעוררים פליאה.
מקורות:
שיחה עם בניהו סגל ז"ל באוגוסט 2005.
זיכרונות של בני משפחת סגל בחוברת: 75 שנה לאחוזה
זיכרונות בני המשפחה בחוברת: ארליך, אלינורה (ליקטה, ערכה והגישה). בתים מספרים על אחוזה. 1990/91 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
זיכרונותיה של מלכה סגל, בחוברת: של גיא, רונית וארד, יהודית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י, תשנ"ב, 1991/02 (חוברת ב"עמותה לתולדות חיפה")
אתר יזכור - סגל ידידיה - סיפור חייו http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=77211
סגל, חגי: רק לא מלחמת אחים.שילה, ברכת בית אל, 2009
התמונה של משפחת סגל היא מתוך ספרו של חגי סגל: רק לא מלחמת אחים
תמונתו של ידידיה סגל היא מתוך אתר "יזכור"
תצלום האוויר הוא קטע מתוך תמונה של אחוזה מאוסף התצלומים הממשלתי
תיירת בעירי - פרק כ"ב: בית כנסת לאחוזת הרברט סמואל ומעון הורים. אמירה קהת
בית הכנסת היה מוסד חשוב מאוד לעולים מרומניה, ותיקי שכונת אחוזה, שהקפידו לשמר את המסורת והאופי הדתי-חברתי של הקהילה היהודית שממנה באו.
בשנות העשרים, כך סופר לי, התפללו התושבים בביתה של משפחת רגר, בשולי אחוזה וממקור אחר נודע לי, שעד סוף שנות העשרים התפללו התושבים באחד מצריפי השכונה. משנבנה בית הספר "זיכרון יוסף" ברחוב סיני, הוקצה חדר אחד מארבעת החדרים שהיו בבניין לבית הכנסת.
יונה אל גרינברג, מותיקות השכונה, סיפרה לי שהמגרש עליו עומד בית הכנסת היה שייך במקור לאביה, יעקב אל. יעקב מסר את המגרש וקיבל תמורתו מגרש אחר ברחוב תל-מאנה 8, עליו מעולם לא בנו.
יונה, גדלה בצריף הנראה בפינת תצלום האוויר שלמטה, לאחר מכן ברחוב מאפו, גידלה שני דורות באחוזה, ומתגוררת כיום בסמטה שמול בית הכנסת.
מקור אחר מציין, לעומת זאת, שבשנת 1934 או 1935 פנה ועד השכונה למשרד אוראל וזוהר בבקשה לתכנן עבורו את בית הכנסת השכונתי. למטרה זו הוקצב מגרש גדול שנתרם לצורך כך ע"י יורשיו של זאב גורדון, שנמנה על מייסדיה. הרישיון לבנייתו ניתן רק בסוף שנת 1937 והוא נבנה בשנת 1938.
לכן, בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936, עומד המגרש ריק, ותושבי השכונה מתפללים עדיין בחדר מחדריו של בית הספר, ממש ממול.
עיצוב בניין בית הכנסת "אליהו הנביא" עבר מספר גרסאות. באחת מהן הוצמדה כיפה לראש הבניין. בסופו של דבר נבחר עיצוב מודרני, בסגנון הבינלאומי: מבנה בעל גג שטוח, בעל חלונות זכוכית מודגשים, קויים ישרים ומבהיק בלובנו. המבנה היה דו-קומתי, רושת במשטחים נרחבים של חלונות זכוכית. הוא כלל: מרתף ובו מקווה טהרה, קומת קרקע ובה אולם כניסה והיכל לכמאה וששים מתפללים וכן עזרת נשים בצורת האות "ח" בקומה השנייה. כמקובל, ניתן היה להגיע אליה בגרם מדרגות חיצוני.
כאן נראה בית הכנסת מגג בית הספר "זיכרון יוסף", בשנות החמישים
באתר האינטרנט של בית הכנסת מצאתי פרטים על רבניה. החל משנת תרצ"ט (1939) היה לבית הכנסת חזן קבוע, החזן נפתלי דוף ז"ל, אשר שימש בקודש עד שנת תשל"ג (1973). במשך שנים רבות היה החזן דוף מארגן, לקראת הימים הנוראים, מקהלת נערים מילדי השכונה, איתם היה משורר את התפילות.
את דמותו הרוחנית של בית הכנסת עיצב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שנבחר לרב בית הכנסת ורב השכונה בשנת ה'תשי"ז. מאז בחירתו, הנהיג הרב סדרי תפילה מתוקנים ושיעורים מסודרים לבעלי הבתים, לצעירים ולנוער, בשבתות ובימות החול. לידו עזרה לו גם בהרבצת תורה, בעיקר לנשים, זוגתו הרבנית מרת חיה יונה ע"ה.
שיעורו של הרב, בשבת אחר הצהרים, בסוגיות בתלמוד, הפך למושג ולמוסד, אליו נהרו רוב חברי הקהילה.
כן הנהיג הרב את השיעורים המיוחדים פעמיים בשנה בשבת "שובה" ובשבת "הגדול". בשבתות אלו הייתה הרבנית ע"ה דורשת בפני הנשים לפני הצהרים והרב היה דורש לגברים בשבת אחר הצהרים. שני שעורים אלו הפכו לאבן שואבת לא רק לבני אחוזה אלא גם לרבים מן השכונות הסמוכות. לאחר פטירת הרב בנימין בנדיקט זצ"ל נבחר הרב פרופ' השר דניאל הרשקוביץ שליט"א לכהן כרב שכונת אחוזה כולה. תושבי אחוזה הותיקים ידעו לספר שלא תמיד שררה הרמוניה בבית הכנסת.
היו בבית הכנסת שני רבנים שלא דיברו ביניהם: אחד מהם היה הרב קרפל ממזרח אירופה, יהודי בעל זקן ארוך, השני היה ממוצא גרמני ואורתודוקסי, הקהילה הייתה מפולגת.
ומה עשו רוב תושבי אחוזה הניטרליים? אחרי תפילת השבת הלכו לרב אחד ואחר כך לרב שני. בשנת 1943 הוקם ליד בית הכנסת בית ספר דתי "כרמל". חיים מילר, יליד 1937 היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר.
מבט מהאוויר אל בית הכנסת, בשנת 1946 בית הכנסת בתכנית משנת 1952
רינה דוניה סיפרה שעל גג בית הכנסת באחוזה פעלה בשנת 1937 תחנת איתות.
היא השתתפה בפגישה שהתקיימה על הגג מטעם ההגנה, וכשסיפרה זאת להוריה, הם דאגו מכך שבתם, שהייתה בגיל ההתבגרות, הפכה חברה בארגון מחתרתי שפוקד עליה ללכת לבד בחושך. בשנות החמישים, בעקבות גידול האוכלוסייה של אחוזה, הורחב בית הכנסת. תכנון ההרחבה נעשה על ידי משרד ראט, קומט וקנר.
ליד בנין בית הכנסת, בשיפולי המגרש, נבנה בנין נוסף בן קומה אחת, ששימש לבית מדרש. גם מבנה בית המדרש שופץ. הוספו לו מספר חדרים בקומת הקרקע, לשימושו של סניף בני עקיבא, שגדל אף הוא, ונבנתה קומה נוספת ובה אולם אירועים מרווח לשמחות ולאירועי תרבות של בני הקהילה.
היכל בית הכנסת החדש נחנך בטכס רב רושם ביום טו 'בתמוז תשכ"ד. חלק גדול מן כסף לבניית ההיכל החדש וכן לתוספת שנבנתה על המבנה שבחצר נתרם על ידי ר' צבי ורבקה אויסלנדר ז"ל ומאז מכונה הבית שבחצר: "בית צבי ורבקה". עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית הכנסת שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בשנת 1939 קנה שלמה יונס מושב עבור אשתו פנים ביה"כ כפי שנראה בעבר
בעזרת הנשים של ביה"כ
בשנת 1968 נהרס בית הכנסת המקורי בעקבות הדרישה להרחבה מסיבית שלו.
האדריכל ישעיהו אילן ז"ל, שתכנן את בית הכנסת החדש, עיצב מבנה סימטרי גדול בן שלוש קומות.
אילן תכנן מבנה מעטפת אשר עטף את הבניין הישן מכל צדדיו. גלריית עזרת הנשים של המבנה המקורי הוסרה ובמקומה נבנתה רצפת היכל התפילה החדש. להיכל ההיסטורי נוספה עזרת נשים משני צדדיו, ואילו מעל להיכל התפילה החדש נבנו, עבור עזרת הנשים, שתי גלריות, אחת מעל השנייה. היכל התפילה החדש מכיל כשלוש מאות ושבעים מקומות ישיבה בעזרת הגברים וכמאה וחמישים מקומות ישיבה בעזרת הנשים.
בית-הכנסת המקורי היה אחד משני המבנים היחידים שבנו אוראל וזוהר בחיפה אשר נהרסו במהלך השנים, וכך אבד לאחוזה מבנה יפה בסגנון הבינלאומי, המוערך כיום מאד.
החל משנות השמונים של המאה הקודמת, התרחבה השכונה מאוד ונוספו בה משפחות דתיות רבות. לכן נבנו בה מספר בתי כנסת ונפרדה החבילה, אך בית הכנסת "אליהו הנביא" שומר על מרכזיותו בשכונה מתקיימים בו מדי בוקר בימות החול שני מניינים, תפילות מנחה וערבית ותפילות שבת מסודרות.
בשבת אחר הצהרים מתקיים השיעור הקבוע שניתן על ידי הרב השר דניאל הרשקוביץ שליט"א. כן מתקיימים שיעורים קבועים בימות השבוע, ושיעור משניות מדי יום בימות החול בין מנחה למעריב.עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית ההורים שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בית הכנסת אליהו בשנת 2008
ליד בית הכנסת, בשדרות סיני 10-12 ניצב מעון הורים "סיני": דיור לאוכלוסיה דתית מבוגרת. ראשיתו בשנת 1932 ברחוב גוש חלב בהדר כ"מושב זקנים המרכזי" לחסרי אמצעים במימון תרומות.
באתר האינטרנט של בית האבות כתוב שנחנך ביוני 1945, אך בפרסום שקיבלתי כתוב שהוקם ב-1958 על קרקע שהוקצתה ע"י עיריית חיפה. כאן נבנה בנין בן 70 חדרים ובשנת 1962 נוסף לו אגף חדש, ובשנת 1970 הורחבו שני הבניינים למבנים בני 3 קומות ובהם 107 חדרים, הכוללים שירותים צמודים - חדר לכל דייר.
במעון ההורים מעל מאה דיירים, עצמאים, תשושים קל וסיעודיים, רובם יוצאי אירופה וניצולי שואה. בשנת 1964 נקרא המוסד "בית מושב הזקנים המרכזי, אחוזה"
רבים מתושבי השכונה, שגדלו, והתבגרו בה, עברו לעת זקנה להתגורר בבית ההורים שברחוב סיני.
ליד הגן לזכרו של משה ירוסט נבנה לפני מספר שנים בית אבות נוסף "פסגת אחוזה".
בית הורים סיני בשנת 2010
מקורות:
אור-אל, אלוף ודרור. בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה. הוצאה עצמית, חיפה 2008.
אשל, צדוק. הבחורות ההן. ספר חברות ההגנה בחיפה. הוצאה לאור משרד הבטחון 1997.
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה, יוני 1995
אתרי האינטרנט של בית הכנסת ושל מעון ההורים סיני
שיחות עם ותיקי אחוזה, יונה אל גרינברג, יצחק איכבום, חיים מילר, עליזה הרט.
התמונות בשחור לבן ניתנו לי באדיבות אדריכל יצחק איכבום, שצילם אותן בשנות החמישים.
התמונות הצבעוניות צולמו על-ידי
תיירת בעירי - פרק כ"א: בית ספר "זיכרון יוסף" - בית הספר הראשון בשכונת אחוזה. אמירה קהת
בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936 ניתן לראות כאן בית ספר כבן שמונה או תשע שנים, שלו קומה אחת בלבד.
מתי וכיצד נוסד בית הספר?
חגי סגל מביא את סיפורה של סבתו, מלכה סגל, אשתו של מנהל בית הספר הראשון, בספרו "רק לא מלחמת אחים":
"בשנת 1926 ביקר בחיפה מר יוסף גצלר, איש עשיר ונדיב מיאסי, רומניה, בן משפחה רחוק של סבתא מלכה, וביקש מסבי המלצות לאפיקי תרומה בארץ, וזה הציע לו מיד לבנות בית ספר במקום, כדי שמציון תצא תורה.
במסגרת מאמצי השכנוע, השתמש סבא בעובדה שגצלר ואשתו, שהיו נשואים כבר שנים רבות, התהלכו אז ערירים. גצלר קנה כאן מגרש, סיפרה מלכה, ורצה לבנות עליו משהו שיישאר לזכרו. "אם תקים בית ספר יהיו לך הרבה ילדים" הבטיח יוסף סגל ליוסף גצלר.
עוד במהלך אותו ביקור נחתמה עסקה.
גצלר חזר לרומניה ושלח למשרד שהיה פה כסף לבניית בית בן ארבעה חדרי כיתות. מאוחר יותר נולדה לבני הזוג גצלר גם בת.
מר יעקב הלר, מנהל ביה"ס בשנים 1962-1981 סיפר לתלמידיו במלאת 50 שנה למחזור הראשון של בית ספר "זיכרון יוסף": "נמצא פתק דהוי ועליו רשום - ביה"ס נוסד בשנת תרפ"ז 1927. ...
בין המסמכים שנמצאו בתיק בלט חוזה מקורי משנת 1926, שנה לפני יסוד ביה"ס. זה היה חוזה בין יוסף גצלר לבין בעל האחוזה - סר הרברט סמואל. שם ביה"ס יהיה לעולם ע"ש שרה חיה ויוסף גצלר, מיאסי שברומניה. מר יוסף גצלר ז"ל שהיה יהודי אמיד, תרם 600 לירות מצריות להקמת ביה"ס, ולכן נקרא ביה"ס על שמו - זיכרון יוסף" ... בשנה"ל הראשונה מנה ביה"ס 7 תלמידים בלבד...
מי בנה את בית הספר?
המסמך המוקדם ביותר הנמצא בתיקי מחלקת ההנדסה של העירייה הוא משנת 1940.
זוהי בקשה לבניית מקלט בבית הספר על-ידי האדריכלים צוצקא-וולטש. מסמכים מוקדמים יותר אינם בנמצא בתיק.
את סיפור בנייתו של הבית לא מצאתי באף אחד מסיפורי ותיקי אחוזה. האם ייתכן שבית הספר נבנה ע"י המנהל שלה, מר יוסף סגל? ידוע לי שמר סגל הגיע מתל-אביב עם כלים להכנת בלוקים ובנה גם את ביתו ברחוב סיני במו ידיו. מדובר היה במבנה פשוט. ידוע שהוא עצמו התגורר במבנה זה, עד שהסתיימה בניית ביתו.
על מספר התלמידים ומספר הכיתות בבית הספר מצאתי סיפורים שונים ואף סותרים אחד את השני, כי זהו טיבם של סיפורים הנדלים מזיכרונותיהם של ותיקי השכונה. אך מכולם עולה שמדובר במספר קטן של חדרים ובכיתות רב-גיליות.
כשבית הספר נפתח, היה זה "בנין חזיתי בעל קומה אחת, שמנה שלושה חדרים ועוד חדר נוסף" סיפרה כוכבא הרטמן. "בכיתה עמי למדו גם אחי יצחק ואחותי שרה. אני זוכרת פרוזדור ארוך, שנים שלושה חדרי לימוד וחצר משחקים גדולה".
חיים אברמוביץ, יליד 1922 סיפר בראיון לעמותה, ש"בבית הספר היו בהתחלה ארבעה חדרים: חדר כיתה, חדר גן, חדר למנהל וחדר לבית הכנסת". "בית הספר היה מורכב משתי כתות רב-גיליות ובית כנסת, בניהולו של יוסף סגל שהיה גם מורה בבית הספר" סיפר תושב ותיק אחר.
בניהו סגל סיפר על השנים הראשונות של בית הספר: "בבית הספר בראשיתו היו שמונה תלמידים והיה מורה אחד שהיה ממלא את התפקידים של המורה, המנהל והמייסד של בית הספר, הלא הוא מר יוסף סגל ז"ל.
בבית הספר למדו את כל המקצועות כגון אנגלית, חשבון, טבע, תנ"ך, היסטוריה ועוד. לאחר כשבע שנים נוספה מורה לביה"ס והישוב התפתח. מספר הכיתות גדל לשלוש ובכל כיתה היו כ-12 תלמידים. בבית הספר נערכו הצגות, הילדים היו יוצאים לטיולים והיו מתקיימים חוגים יפים."
טובה דופלט בן-דב, מרחוב סיני 11, תלמידת המחזור הראשון בבית הספר, התראיינה רבות וסיפרה: "אני למדתי בבי"ס זיכרון יוסף מכיתה א' עד כיתה ד' והייתי בין תלמידיו הראשונים של בית הספר. למדנו אז 7 תלמידים בגילאים שונים בכיתה אחת, והיינו מחולקים לקבוצות לפי רמות הלימוד. מכיוון שהייתי תלמידה טובה, קפצתי כיתה ולכן סיימתי את סמינר "המזרחי" למורים כבר בגיל 17.... מר סגל לא הפריד בין חינוך ולימוד. הלימוד היה משולב בכל שעות היום והחינוך היה משולב בלימודים. לא היה דבר בחיינו, שלא עשינו בביה"ס עם המורה."
"בביה"ס למדנו 6 שעות ביום והיו הרבה שעורי בית. ארוחת עשר הובאה כל פעם על ידי משפחה אחרת, ואני זוכרת את התפריט: לחם מרוח בשומן וקוקוס וסיר מלא דייסה, שחולקה בין התלמידים.
מנהל ביה"ס באותה תקופה והמורה היחידי היה מר יוסף סגל ז"ל. למדנו אצלו הרבה לימודי קודש, קראנו הרבה בספר התנ"ך, כי לא היו ספרי לימוד. נוסף לכך למדנו גם הרבה טבע, אסטרונומיה וכמובן עברית ומתמטיקה. הלימודים עם מר סגל היו מאד חווייתיים. הוא היה אוטודידקט ונתן לנו כלים לחקור, ללמוד ולהתעניין בכל."
ובמקור אחר: "משפחת סגל עברה לגור במבנה ב-1928 ומר סגל פתח שם בית ספר.
בתחילה היו 6 כיתות. מר סגל היה המחנך, מנהל, מורה לזמרה, מורה לחינוך גופני וגם... לא תאמינו גם השרת. במו ידיו ניקה את בתי השימוש.
בנין בית הספר כלל ארבעה חדרים: חדר אחד - בית ספר. חדר שני - גן ילדים , חדר שלישי - בית כנסת ובחדר הרביעי גרה משפחת סגל עד שבנתה את ביתה, ואז הפך החדר של משפחת סגל למשרד.
שמו הראשון של בית הספר היה "בית הספר העממי על שם גצלר באחוזה", רק לאחר שנים שונה שמו ל"זיכרון יוסף". אשתו של מר סגל, מלכה, עבדה בבית הספר כשמשית ושמרה על ניקיונו. בעבודות הסניטציה היה מר סגל עוזר לה. הוא היה נוהג לחלק מהסנדביץ שרעייתו הכינה עבורו לילדים שלהם לא היה אוכל.
מפעם לפעם היה מממן את הוצאות הטיולים לאלו מהתלמידים שלהוריהם לא הייתה יכולת זו."
ישראל יעקובי, שהגיע ארצה בשנת 1930, סיפר: "נכנסתי לביה"ס זיכרון יוסף" בהיותי בן 10. היו בו 28 תלמידים בשכבות א-ו. כולם למדו בחדר אחד. הבת של מר סגל המנהל הייתה גננת, והיא לימדה את העולים החדשים. בית הספר שימש בשעות הערב כבית-כנסת".
מצאתי עוד תיאור מפי תושב ותיק שסיפר: "בשלב הראשון נפתח גן ילדים וכיתה א' עבור 20 תלמידים, מהם 12 בגן הילדים ו-8 בכיתה א'.
החלה פעילות לגיוס כסף ברומניה ע"י ישראל מרכוס ויוסף צוויבל. במהלך השנים התרחב בית הספר כתוצאה מגידול במספר התושבים. ארבע כתות החלו לפעול בשנת 1927. בית הספר הפך למוקד לפעילות תרבותית בזכות עבודתו של יוסף סגל: קורסים ללימוד עברית וספריה לרשות התושבים התקיימו בבית הספר אירועי תרבות, טקסים בחגים ולציון סיום שנת הלימודים, בהם השתתפו כל התושבים."
כשבע שנים לאחר הקמת המוסד היו בכתה כ-25 תלמידים. חלקם היו מבני העלייה הגדולה שבאה מגרמניה וחלקם מ"ילדי טהרן".
"את הברושים ששרדו מתקופתו הראשונה של בית הספר נטעו ילדים וביניהם גד הילב, מראשוני תלמידי בית הספר. הברושים הם שריד אוטנטי יחיד מאותה חורשה שהייתה בשטח בית הספר" סיפרה אלינורה ארליך בשנת 1991. (ראה במפה משנת 1938)
דניאל הרטמן (מתלמידי המחזור הראשון) סיפר עוד: "מר סגל הוא יהודי ירא שמים וישר מאין כמוהו. הוא לא הסתפק בתכנית השעורים הרגילה, אלא דאג לצורכי הילדים בכל. בחצר בית הספר סידרו ערובות והמורה שושנה, גננת מדופלמת בבתי הספר בחיפה הייתה באה ונותנת לנו שעורים בסידור הערוגות, ההשקאה וכו'. בחצר עמדו עצים (תות) ועליהם תולעי משי. והמורה ניצל את ההזדמנות לספר לנו על ייצור המשי. בלילות היה סגל מזמין תלמידים נבחרים לרחבה שלפני בית הספר ומסביר להם על כוכבי השמים, כוכבי הלכת והשמשות. סקירותיו היו מלאות עניין".
ומי היו המורים האחרים בבית הספר?
פרומה גירשנצוייג-גולדשטיין סיפרה בספר המחזור של שנת ה-50 לביה"ס: "כשבית הספר גדל נוספו עוד מורים כגון: יהושע פרח ואשתו צפירה. (ראו פרק י"ט). המורה זילברשטיין שחי עד היום באחוזה ושיהיה לנו בריא, היה מורה בחסד. הייתה המורה שושנה, מורה בחסד עליון. אהבנו אותה מאד. בשעורים הייתה תקיפה ובהפסקות הייתה חברה שלנו. המורה לזמרה ולהתעמלות הייתה הגב' רטנר. היה לנו מורה לחשבון בשם דלוג'ץ, שנסע לביקור בפולניה, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונספה שם בשואה".
על המורה צפירה סיפרה תלמידתה מירי אביחי כהן שהיא הייתה "ממש כאמא".
יושבים, משמאל לימין: יוסף סגל, לא ידוע, דוגלייצקי, המורה שושנה, יהושע פרח
עומדים, מימין לשמאל: שושנה דופלט, ישראל יעקובי, יעקב וולשטיין, גד הילב, מרים פינצ'ובר, דליה והדה רוזנברג
המורה למלאכה הגב' עליזה קלינה עבדה בבית הספר בין השנים 1943-1976 ולדבריה "בשנת 1943 היו בכל בית הספר בין חמישים לששים תלמידים. מספר המורים היה שמונה. כאשר התחילה ללמד היו בבניין ארבעה חדרים ששימשו לכיתות ובכל חדר היו שלוש כיתות שלמדו יחד. הייתה אווירה אינטימית בין ההורים, התלמידים והמורים. כעבור כמה שנים, לאחר קום המדינה, נוספו תלמידים ואז הוסיפו עוד אגף לבית הספר... חדר מלאכה לא היה. עבדנו בצריף חשוך מאחורי הבניין.
השתדלתי ללמד תפירה, רקמה, סריגה. בתקופה מאוחרת יותר לימדתי בכיתה, שתלמידיה למדו באותה שעה התעמלות. אז הייתי "תופסת" את החדר וכך נדדנו מחדר לחדר. את הארון הראשון לאחסון קיבלתי ממר יגר, שהיה מנהל באותה תקופה...".
האגף החדש של בית הספר נבנה מכספי תרומתו של מר גצלר, שהמשיך לתמוך בו.
יעקב יגר היה מורה ליהדות, יליד גליציה שנת 1903, שלא הצליח לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל. מחוסר ברירה הגר לארגנטינה עם אשתו, דודו ועוד מורה. שם פתחו יחד בית ספר עברי, אותו ניהל יעקב. בנו משה נולד בארגנטינה בשנת 1930. רק בשנת 1941 הצליחו לקבל סרטיפיקט ועלו כולם ארצה. יעקב קיבל משרת מנהל בבית הספר "זיכרון יוסף" בשנת 1941 והיה למנהלו השני של בית הספר. מאוחר יותר הפך למפקח במשרד החינוך ותרם רבות להעלאת שם בית הספר.
הוא ומשפחתו התגוררו תחילה בבית גרץ ברחוב פרויד (ראו פרק ז') ואחר כך בבית קטן ליד בית הספר, הנראה היטב משמאל העיגול האדום במפה שלמעלה. הבן משה יגר, שהיה תלמיד בבית הספר, היה לימים סמנכ"ל משרד החוץ, שימש כשגריר ישראל בשטוקהולם ובפראג, קונסול כללי בפילדלפיה ובניו-יורק, וראש אגף ההסברה במשרד החוץ. בין שאר עיסוקיו הוא סופר ומרצה.
רות שפינר, תלמידת בית הספר בשנים 1939 עד 1947 סיפרה במלאת לבית הספר 75 שנה, שבבית הספר היו בין 100-150 תלמידים ומספר המורים היה שלושה-עשר.
אהרון בורנשטיין היה מורה בבית הספר בשנים 1943-1947. בתקופת עבודתו בבית הספר הגיעו אליו כארבעים תלמידים מניצולי האנייה "פטרייה" וכן תלמידים ניצולי האנייה "סטרומה". בשנת 1947 נשלח למחנות הפליטים בגרמניה, שם עסק בהצלת ילדים. חלק גדול הביא ל"אחוזת ילדים". בזיכרונותיו הוא מזכיר מורים נוספים כגון זאב כרמי ואשתו, ד"ר מנצ'ר שהיה מורה להיסטוריה ספרות, והפך מאוחר יותר למפקח, ירון רסטלר ויהודית סגל. "לימדו כאן מורים ידועי שם". בית הספר הוא אחד הותיקים בחיפה, שנתן דוגמא לדורות הבאים, כיצד בית ספר קולט עליה".
רחל רפפורט הייתה מורה לאנגלית בבית הספר בשנים 1940-1960. היא סיפרה ש"הילדים שנאו את שיעורי האנגלית בגלל האנגלים. הם קשרו אנגלית עם האנגלים, ואת כל זעמם ואיבתם לאנגלית שפכו עלי, המורה לאנגלית. המחתרות שלחו לילדים פתקים: אל תלמדו אנגלית!."
יונה אל גרינברג הייתה תלמידה בבית הספר בשנים 1940-1948. גם היא זוכרת את הסלידה מלימודי האנגלית. באותו זמן. "ילדי המוסד "ויצ"ו" שב"אחוזת ילדים' ׁ(ראו פרק ג') למדו בבית הספר והכיתה הייתה מורכבת חציה מילדי "המוסד" וחציה מילדי "אחוזה". גינת בית הספר הייתה גדולה מאוד והשתרעה ממגרש כדור הסל עד רחוב מוריה. גידלו בה ירקות, ששימשו את המסעדה." לאחר מספר שנים חזרה יונה ללמד בבית הספר כמורה לציור. "שלושה מורים שלימדו אותי בהיותי תלמידה המשיכו ללמד גם כשהתחלתי לעבוד בבית-הספר: המורה להתעמלות מר קלעי, המורה למלאכה עליזה קלינה וגברת יהודית סגל". המורה למלאכה לבנים היה תיאו סגל. גם סימה גבריאלי (ראו פרק ט"ו) הייתה מורה בבית הספר.
בשנת 1952 התחלתי ללמוד בבית הספר "זיכרון יוסף". אמי, חנה שפיר, קיבלה משרת הוראה בבית הספר ואני נכנסתי לכיתה ב'. את בית הספר אני זוכרת כמבנה בן קומה אחת בצורת האות ריש. באותה עת היה מנהל בית הספר ד"ר (אברהם?) איילון, שהיה מנהלו השלישי של בית הספר. סגן המנהל היה משה מלמד, ואשתו חיה הייתה המורה לזמרה שלנו. משה מלמד ניהל את בית הספר אחרי ד"ר איילון.
החזית המזרחית של המבנה הייתה מקבילה לרחוב. בחלק הדרומי של מגרש בית הספר הייתה גינה, בה עבדו התלמידים בשיעורי החקלאות. גם מטבח היה בבית הספר, בו למדנו בישול. "מכיתה ד' יצאו יום-יום תורנים לעבודה במטבח. הילדים והמורה לתזונה הכינו ארוחת צהריים לאותם ילדים שהוריהם חזרו מאוחר", סיפרה יונה אל גרינברג. אני זוכרת היטב את המורה עליזה קלינה, שלימדה את הבנות מלאכה. ויש לי וידוי קטן: למרות מאמציה, לא הצלחתי ללמוד לתפור במכונת התפירה.
באותן שנים של עלייה גדולה לארץ למדו בבית הספר במשמרות בגלל המחסור בכיתות לימוד: עד שעת הצהריים למדה משמרת א' ומשעה שתיים עשרה עד ארבע למדה באותה כתה משמרת ב'. אני למדתי במשמרת הראשונה ואילו אמי לימדה במשמרת השנייה. לכן, אחרי סיום הלימודים, הלכתי ברגל ל"אחוזת ילדים", שם, בחברת ילדים נוספים, קיבלתי ארוחה חמה, וכולנו נחנו על מזרונים והקשבנו לסיפורים מרתקים בהמשכים. אחרי השעה ארבע הגיעה אמי, ויחד נסענו הביתה למרכז הכרמל.
המורה חנה שפיר והמנהל ד"ר איילון, שנות החמישים.
מסיפורי הותיקים, תלמידים ומורי בית הספר "זיכרון יוסף", עולה ובולטת במיוחד דמותו של יוסף סגל. בנו, בניהו סגל סיפר לי, שלאביו היו שתי אהבות: "אהבת התנ"ך ואהבת הארץ. את אלו הנחיל לתלמידיו".
"את התנ"ך לימד בצורת סיפורים", סיפרה אחת מתלמידותיו, "הוא הפיח רוח חיים בתנ"ך, בחשבון, בילדים, בהורים ובכל תושבי השכונה", סיפרה מרים סמולנסק.
תלמידים באו לביתו לשעורי ערב."הספרייה הפרטית של סבא הפכה לספריית בית-הספר"
מספר חגי סגל בספרו.
הוא מוסיף ומספר ש"לעתים לא היה בידי הנהלת אחוזה לשלם את משכורתו, אף על פי כן, נשאר בית הספר פתוח במשך כל השנה.... למנהל סגל הייתה נטייה מוצהרת לחבב על תלמידיו את חזון ישעיהו יותר מאשר את שירת ביאליק או שירת טשרניחובסקי, והמדיניות הפדגוגית הזאת הדאיגה את קברניטי החינוך בעיר. לכן נרקמה בהדרגה קנוניה להכשלתו.... רק לאחר תשע שנים הוא זכה להכרת המוסדות".
רוב חסכונותיו האישיים נאכלו ו"הוא היה מוכן לקפח את משפחתו למען בית הספר שהפך לבבת עינו.
סבא עצמו היה מגדולי אוהביו של בן-גוריון, אלוהי מפא"י, אבל מטעמי חרות אינטלקטואלית לא התפקד לתנועתו.... תמיד רבץ עליו חשד של חוסר נאמנות לכת השלטת. שלוש שנים לאחר שסבא הוכרז רשמית כמנהל בית הספר, הוחלט למנות לבית הספר מנהל-על מטעם מחלקת החינוך הארצית, ד"ר זילברשטיין. למעשה זאת הייתה הדחה. כעבור שנתיים שלוש נוספות, ב-1940, הוצא סגל לגמלאות בטרם עת ובלי פיצוי הולם." כמסופר לעיל, יעקב יגר הוא שהחליף את מקומו של סגל כמנהל בית הספר.
בית הספר "זיכרון יוסף", 2008
בכל זאת זכה יוסף סגל לניצחון מר-מתוק: בית הספר כונה אמנם באופן רשמי "בית ספר שרה חיה ויוסף גצלר - זיכרון יוסף", ובקיצור "זיכרון יוסף", אך תושבי אחוזה היו משוכנעים שבית הספר נקרא על-שם המייסד, המורה והמנהל האהוב יוסף סגל.
מקורות:
ארליך, אלינורה. בתים מספרים על אחוזה, 1991 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה(
נחליאלי, אודי <עורך ומלקט>. תולדות שכונת אחוזה. חיפה, 1987. (חוברת בעמותה)
נחליאלי, אודי. לתולדות שכונת אחוזה. אריאל , י"א (68-70): 212-215, 1990
סגל, חגי. רק לא מלחמת אחים. הוצאת שילה ברכץ בית אל מקור ראשון, ירושלים 2009
תושבים מספרים על אחוזה 1991-92, (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
מפרי עטנו: מחזור 50 שנה לאחוזה, 1986 (חוברת בעמותה לתולדות חיפה)
75
שנים לבית הספר "זיכרון יוסף - אחוזה". הוצאת בית הספר.
אתר אינטרנט על בית הספר "זיכרון יוסף" לכבוד 75 שנה לבית הספר:
http://www.mkm-haifa.co.il/ahuza/first_school.htm
התמונה של פתיחת בית הספר היא מתוך מאמרו של אודי נחליאלי ב"אריאל"
תמונת המחזור הראשון, 1938 לקוחה מתוך החוברת "מפרי עטנו - 50 שנה לאחוזה".
התמונה של המורה חנה שפיר וד"ר איילון היא מתוך אלבומי הפרטי.
תמונת הטיול של בית הספר ניתנה לי על-ידי תושב אחוזה, תלמיד בית הספר.
תמונת בית הספר משנת 2008 צולמה על-ידי.
תיירת בעירי - פרק כ': הבית ברחוב סיני 11 - בית מלון, תחנת איתות ורומנטיקה באחוזה. אמירה קהת
בעת טיולנו באחוזה בשנת 1936, ניתן להסתכל על הבית שנראה בשרטוטי האדריכל משנת 1935. מהתיק הנמצא במחלקת ההנדסה של העירייה ניתן להסיק, שהאדריכלים האחראים לשרטוט הם ברסקי וינוביץ, אך הדבר אינו וודאי, שכן השרטוט אינו חתום.
הר הכרמל היה מקום מבוקש כמקום נופש ומרגוע.
במרכז הכרמל עמדו מספר בתי מלון ופנסיונים וגם בדרך הים הוקם בשנת 1936 מלון טלטש. באחוזה נפתח בשנת 1936 "סנטוריום כרמל", ואילו המלון שתוכנן ברחוב חורב 2 הפך עד מהרה לבית עולים. לכן שאיפתו של מר דופלט להקים מלון במקום גבוה זה באחוזה אינה מפתיעה כלל.
שרטוטי האדריכל לבית ברחוב סיני 11 משנת 1935
תכניות העירייה ל"בית ברחוב בית הספר", כפי נקרא אז הרחוב, מראות שבמהלך השנים הוגשו מספר בקשות להיתר בניה עבור בנין זה. ניתן, לדוגמא, למצוא בתיקי העירייה תכנית שהגיש האדריכל דב ישראלי מרחוב ירושלים 3.
בתיק נמצא גם מכתבם באנגלית של האדריכלים אוראל וזוהר מנובמבר 1941, בו הם מציינים ש"הם קיבלו בקשה לשינוי הבית הנמצא מול בית הכנסת", שנבנה כפנסיון, ו"יש צורך לשנות את הבניין ולהפכו לבית בן שלוש דירות בכל קומה עם כל הנוחיות הדרושה, כפי שמראה תכניתם המצורפת. כרגע מצב הבניין רע מאד.
הוספת הדירות תעזור למצוקת הדיור בתקופה הנדונה". במאי 1942 ניתן רישיון בנייה לתיקונים בשלושת הקומות של הבית, שגדל וגבה במשך השנים. בשנת 1946 ניתן היה לראות כאן בית גדול, הבולט בסביבתו, הן במימדיו והן בצבעו הלבן, מתנשא ומשקיף למרחוק. ראו עד כמה מבנה בית הספר "זיכרון יוסף", הנמצא לידו, מתגמד לעומתו.
על תושביו של הבית שמעתי מפיהם של תושבי אחוזה הותיקים שגרו בו.
ישראל דופלט מפשמשיל, גליציה, פולין, בן למשפחה אמידה, נישא לבתיה מחמלניק, רוסיה. שניהם נולדו בסביבות שנת 1895.
לזוג היו שש בנות, ששלוש מהן, טובה, חנה ושושנה, נולדו בפולין. ישראל דופלט עלה ארצה כבר בשנת 1924 עם אחיו והתגורר עמו ברחוב קריית ספר.
בתיה דופלט עלתה ארצה אחרי בעלה עם שלושת הבנות. בשנת 1929 עברו לירושלים, לעבודה הקשורה במרכז הרב קוק, ויחד חזרו בשנת 1933 לחיפה. כאן הצטרפו לעליה הרומנית באחוזה, שהתרכזה ברחוב סיני, וכאן נולדו להם עוד שלוש בנות: אביגיל, מימי ושולה. לידה של שש בנות היא לא דבר של מה בכך, וישראל עצמו סיפר שאחרי שהשיא את ששת בנותיו, תושבי השכונה התדפקו על חלונות ביתו לשאול אם יש לו עוד בנות להשיא...
הבית תוכנן, כאמור, בשנת 1934 ונבנה בשנת 1935. משפחת דופלט גרה בקומה העליונה. את שאר הדירות השכירו לפרנסתם לדיירים. ישראל דופלט היה גם איש ציבור, המעורב בחיי הקהילה.
הנה חלק מעיסוקיו שהיו ידועים לתושבי אחוזה הותיקים עמם שוחחתי: לדופלט היו כבשני סיד בדרך פיק"א, בשטח שהשתרע עד רוממה החדשה, הוא היה מזכיר וועד אחוזה וממקימי בית הכנסת "אליהו הנביא" והגבאי שלו. כמו כן היה קצין כשרות באוניה "פולוניה" של חברת "לויד פרסטינה". דופלט היה איש דתי, האמין בגאולת הארץ ועסק בסלילת כבישים ובנית בתים (למשל ברחוב הרצל). ישראל דופלט פעל רבות לפתיחתו של בית הספר "זיכרון יוסף" וזכורה באחוזה האימרה: "גראוור, דופלט ושפירא את ילדיהם לא רצו לשלוח העירה." שכן, למרות היותו אדם דתי, הוא לקח חלק, יחד עם יעקובי, במאבק לפתוח את בית הספר "זיכרון יוסף" כבית-ספר ממלכתי. יחד עם זאת, הוא היה ממקימי בית הספר הדתי "כרמל", הסמוך לבית הכנסת שברחוב סיני.
הבנות הצעירות למדו בבית הספר "זיכרון יוסף", וגם בבית ספר "כרמל" ו"בריאלי" והאחיות הבוגרות יותר למדו בבי"ס לבנות "מזרחי" בהדר, ליד רחוב הפועל, לשם ירדו ברגל בשביל החמורים.
דניאל הרטמן, מתלמידי המחזור הראשון בבית הספר "זיכרון יוסף" סיפר לאודי נחליאלי בשנת 1987: "הייתה שם משפחת דופלט. והצעירה בבנות המשפחה, שולמית, בקיצור שולה, בשום אופן לא יכלה לבטא את ה-ש'. כל מאמצי המורה סגל, אשר שב והכריז "סיר הסירים אשר לסלומה" לא עזרו, אבל נחמדות היו כולן. אבא שלהן ז"ל, משגיח על הכשרות באוניה "איטליה" הים תיכונית, בנה בית על יד בית הספר ונוהג היה אז, בכל יציקת גג של קומה, לתת שתייה "לחיים", [הוגשו] משקאות ועוגות ומובן שכל מזדמן למקום היה חייב להשתתף בשמחה".
כל משפחת דופלט הייתה חברה נאמנה ב"הגנה". בספר " במערכות ההגנה בחיפה", מסופר: "ישראל דופלט עבד כקצין כשרות באוניות נוסעים איטלקיות שפקדו אחת לכמה שבועות את נמל חיפה. הוא סייע לעולים בלתי לגאלים שלא היה בידיהם היתר עלייה לארץ ישראל (סרטיפיקט) ועזר להם בתחבולות שונות לרדת מהאונייה, תוך התחמקות מעיניהם של השוטרים הבריטים ופקידי מחלקת ההגירה. כמו כן היה איש אמונם של אנשי הרכש של "ההגנה", שהסתייעו בו בהברחת נשק לארץ.
על גג ביתו שבשדרות סיני באחוזה, מול בית הכנסת, התקינה "ההגנה" בזמן המאורעות תחנת איתות.
התחנה העבירה את הידיעות הראשונות על ההתקפה הערבית על השיירה ליערות הכרמל וכן על ההתקפה על חניתה עם עלייתה על הקרקע.
חניכי הקשר עבדו במשמרות של 6-8 שעות בלילה. הקשר התבצע בלילות באמצעות פנסי לוקס בשיטת המורס ובשעות היום - במכשיר ההליוגרף (מראות קעורות המחזירות את קרני השמש). הבית נבחר בגלל מיקומו, ממנו היה שדה ראייה לנקודות היישוב בסביבה, מעתלית, בית אורן, יערות הכרמל ועד לחניתה בצפון ... ".
אליעזר ינובסקי העגלון סיפר ש"על גג הבית היה מעין חדרון ובו הייתה תחנת האיתות.
אז איך העסק הזה עבד? מחיפה, ששם הייתה תחנה ראשית, שהיה הקיצור שלה ק.ר.ט., היו מאותתים לקריות, ומהקריות היו מעבירים אלינו את המברק. אנחנו העברנו את המברק לעתלית, ועתלית העבירה בין ההרים ליערות הכרמל.... עכשיו לא לשכוח שאז הייתה תקופת המנדט, ומה שאנו עשינו היה בלתי חוקי. אז מצאו מין תחבולה, כדי להגן עלינו, פחות או יותר, וציידו את כל אלו שעסקו באיתות בתעודה של צופה קשיש..."
סיבה נוספת לבחירת בית דופלט כתחנת איתות הייתה מעורבותה של כל המשפחה בפעילות "ההגנה". הבנות בבית דופלט התקבלו לארגון "ההגנה", עברו אימונים ופעלו במסגרות שונות של הארגון.
בתיה, אם המשפחה, והבנות קיבלו בסבר פניים יפות את האתתים התורנים ואירחו אותם לשולחנן. לפני המשפחה ישבה לאכול, נהגה האם לשלוח מנות מזון לתורנים שבתחנת האיתות שעל הגג. בחורף שלחה האם לאתתים מרק חם, סיפרה הבת גאיה (אביגיל).
בבית התגוררה קבוצה של נוטרים שארגנה שמירה באזור יערות הכרמל ודאגה לאספקת מזון לנוטרים ששמרו באזור. הבת טובה דופלט בן-דוב הכירה בתחנת האיתות את בעלה אברהם בן-דב, שהיה סגן מפקד מחוז חיפה מטעם "ההגנה" ונישאה לו בשנת 1940. טובה הייתה גננת בגן הילדים בבית הוועד (ולימים הייתה מנהלת אגף החינוך של עיריית חיפה). גם אחרי הלידה המשיכה בהשתייכותה לגדוד בנות לוחמות (גב"ל) ובתורניות במד"א.
בפברואר 1940 טובה דופלט השתתפה בהפגנה נגד הגבלות על רכישת קרקעות בידי יהודים בתל-אביב. היא ועוד מפגינות נאסרו. טובה שהתה אז בתל-אביב במסגרת לימודיה בסמינר למורות. טובה מספרת בספר "הבחרות ההן", כיצד הבריטים חבטו בהן באלות, הן נעצרו, נחקרו ונאסרו. לאחר שבועיים שוחררו.
הבת שולמית נישאה למאיר (פליק) נתיב, יליד גרמניה 1925, שהיה גם הוא פעיל ב"הגנה".
שושנה הייתה גננת ב"תמנעה" (רחוב חורב 11). אביגיל גאיה פנר ניהלה בי"ס ברוממה. מימי רבינוביץ, נישאה בשנת 1946 לזוריק דיין. היא בוגרת בצלאל וצורפת במקצועה עד היום, וגרה במושב היוגב. מימי היא אמו של אלוף עוזי דיין. הבנות חנה ברזילי ושושנה טל נפטרו.
עיסוקיו הרבים של ישראל דופלט לא הביאו עמם רווחה כלכלית. בינואר 1939 מופיעה ב"פלסטיין פוסט" מודעה רשמית ע"י בית המשפט המחוזי של חיפה על הארכה של מכירה פומבית של נכס השייך לבתיה דופלט, הנמצא באחוזת הרברט סמואל. הנכס היה ממושכן לטובה גב' לינה גודמן. ערך הנכס מוערך ב- 3,433 לירות פלשתינאיות. 10 אחוז מערך הנכס ישולמו כפיקדון . אם החוב ישולם, המכירה הפומבית תתבטל. מר דופלט לא יכול היה להחזיר את הפיקדון, והבית ברחוב סיני 11 נמכר. משפחת דופלט עברה להתגורר בבית הקטן הנראה בקדמת תצלום האוויר מצד ימין, ולאחר שנים מספר עברה לראשון לציון. שלוש מהבנות, טובה, שולה וגאיה חזרו להתגורר בחיפה.
בשנת 1941 היה הבית בבעלותו של יצחק דוד מירובסקי, שפנה למשרד האדריכלים "אוראל וזוהר"
על מנת שאלו יבצעו שינויים מבניים בבניין. באותה שנה מוגשת בקשה לרישיון לשני מוסכים ושירותים עבור בית המלון. לפי רשימת הדיירים שבעירייה, דיירים נוספים בבית זה היו: משה וזהבה רוטשטיין, יהושע פרח, הינחמן מוזר, אברהם ויינשטיין, מנחם דומב, נטע דומיניץ, שמואל רוטשטיין, יצחק רובין, אלברט ישראל.
משפחתם של אברהם והדסה ויינשטיין גרה בבית זה משנת 1936 אחרי שעלו מברודי, פולין. לאברהם הייתה חנות מכולת ואחר כך חנות כלבו לסדקית במוריה 131. יוסף נישא למרים בשנת 1957 ופתח חנות ליד חנותו של האב. לאחר פטירתו של יוסף בשנת 1974, אשתו מרים ניהלה את החנות, ואני קניתי בחנות כלי בית ואביזרים שונים. הבת חוה ויינשטיין וייס הייתה מורתי בבית הספר "זיכרון יוסף". לדבריה, היה זה מיד לאחר שסיימה את הסמינר למורות. בבית הכנסת ברחוב סיני כתובת זיכרון: אברהם חיים בן יוסף יצחק ויינשטיין נפטר ניסן תשל"ז (1977) בכתובת זיכרון נוספת נרשם: יוסף יצחק ויינשטיין בן אברהם חיים נפטר י"ב תמוז תשל"ד (1974).
המורה חוה וינשטיין מוקפת תלמידים, 1952
הוספת הדירות תעזור למצוקת הדיור בתקופה הנדונה". במאי 1942 ניתן רישיון בנייה לתיקונים בשלושת הקומות של הבית, שגדל וגבה במשך השנים. בשנת 1946 ניתן היה לראות כאן בית גדול, הבולט בסביבתו, הן במימדיו והן בצבעו הלבן, מתנשא ומשקיף למרחוק. ראו עד כמה מבנה בית הספר "זיכרון יוסף", הנמצא לידו, מתגמד לעומתו.
מנחם דומב, יליד 1900 מאלטונה, גרמניה ודבורה ברום, ילידת 1903, באו ארצה בשנת 1934 עם בנותיהם מינה בת ה-6 וחצי, שרה בת ה-5 ועטרה, ילידת 1926 בעקבות חבריהם מאלטונה משפחת מדוביץ. תחילה התארחו בצריף ברחוב דישראלי, אחרי זמן מה עברו לצריף של משפחת גברילוביץ בקרית ספר, אחר כך למחסן שורץ עקרבים בתל-מאנה, מול מכון מור. משם עברו לבית בפינת הרחובות גבעון וקריית ספר. בשנת 1936 עברו לבית ברחוב סיני 11 וגרו שם שנים רבות. כל המשפחה, ההורים ושלושת הבנות גרו בחדר אחד. הבת שרה אומרת שהחיים היו קשים, אך הבת מינה אומרת שלאף אחד לא היה איכפת....
מנחם דומב עבד כמשגיח כשרות באוניות שנסעו מנמל חיפה למרסייל. "אבא החליט להפסיק לעבוד על האוניה במלחמת העולם השנייה. החלטה זו הצילה אותו ממוות, שכן בהגיע האוניה למרסייל, הנאצים רצחו את כל העובדים היהודיים. חברו שנשאר לעבוד על האונייה, כיוון שלא רצה שילדיו יפרנסו אותו, נרצח. מינה הכירה את בעלה צבי בבית הספר. גם הוא גר בצריף של ברחוב קרית ספר.. האחיות מינה ושרה למדו בזיכרון יוסף בכתות א-ח. שתיהן הלכו לאותה כיתה, כיוון ששתיהן לא ידעו עברית וגם בגלל הפרש הגילים הקטן ביניהן. הבנות גרו עם ההורים בדירת החדר עד שנישאו. עטרה, המבוגרת מביניהן, נישאה לישראל סוחצקי ועבדה כמזכירה בבית ספר "זיכרון יוסף". מינה הייתה מזכירה בבית ספר "אילנות" ושרה דומב נדלר עבדה כפקידה ברכבת עד שבתה הבכורה נולדה.
דבורה דומב בת אליעזר ברום נפטרה כ"ז תמוז תשמ"ד (שלט בבית הכנסת). מנחם דומב בן גיטל וצבי נפטר בחיפה ב-1972.
יהושע וצפירה פרח התגוררו גם הם בבית זה. תושבי אחוזה הותיקים הזכירו כמעט כולם את המורה יהושע, שלימד דור אחרי דור בבית הספר "זיכרון יוסף". באינטרנט מצאתי מידע על זוג המורים:
פרח יהושע נולד בצפת בשנת .1907 את נעוריו עשה בירושלים, בה למד בבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין. משפחתו הייתה מהראשונות שיצאו מחוץ לחומות העיר העתיקה, ולאחר מכן היו ממייסדי הרצליה. הוא שימש כמורה וכמנהל למעלה מארבעים שנה, לימד בבית הספר העממי באחוזה בחיפה ולאחר מלחמת השחרור עבר לתל-אביב והורה בבית הספר נווה-צדק. מאוחר יותר הקים את בית הספר "מצדה" בשכונת גבעת-עמל בתל-אביב. יהושע פרח כתב ספרים, שירים ומחזות.
צפירה לבית נמיוט, מורה ומחנכת, נולדה בפולין בשנת,1913 למדה בסמינר למורים תרבות בווילנה והייתה מדריכה בקן "השומר הצעיר" בעיירה וסילישוק בה שימשה כמורה. עלתה ארצה בשנת 1935 והייתה מורה עם בעלה יהושע באחוזה שבחיפה. לאחר מלחמת השחרור עברו לתל-אביב. פה לימדה בבית החינוך שהפך לבית הספר הממלכתי "יוסף הגלילי", בו הורתה כשלושים שנה עד הסגרו. לאחר מכן עבדה מספר שנים בבית הספר טשרניחובסקי. הייתה מחנכת ומורה אהובה על תלמידיה ,וכולם זכרו אותה כ"מוסד" גם לאחר עשרות שנים. יהושע. נפטר בכ"ח בתשרי, תשנ"ו וצפירה פרח נפטרה בכ"ז בשבט תשנ"ד.
ברשימת החדרים באחוזה מיוני 1946 נרשם בעל הבית "כהל בע"מ". ברשימה אחרת הוסף השם גברילוביץ, ע"י עו"ד אבוטבול, בנין בנק מרכנתיל.
משפחתם של אליהו ורחל גבריאלוביץ הייתה אחת המשפחות הראשונות שעלו להר הכרמל ורכשו כאן מגרשים. כזכור, שניים מילדיהם, בנימין וכרמלה גבריאלוביץ, התגוררו ברחוב חורב 4, בבית שקנתה משפחתם.
לדברי הנכד נועם גבריאלי, הבית נרכש על ידי סבו ז"ל, אליהו גברילוביץ בשותפות עם מר גרוס, אביו של מיכאל גרוס, שלימים נהיה לאמן מפורסם. הרכישה בוצעה במסגרת חברת בית (כך היה מקובל בזמנו מטעמי מיסוי)
בשם כה"ל בע"מ. הבית נרשם כבית משותף ודירותיו חולקו ונמצאות כיום בבעלות יורשי מר גרוס ובבעלות משפחת גבריאלי. נועם גבריאלי, בנם של בנימין וסימה גבריאלוביץ, נכנס לגור לבית זה בשנת 1984, לאחר שיפוצו של המבנה. נועם ואידית גבריאלי פתחו כאן בית אירוח בשם "עונג הכרמל בע"מ", שהזמין לכאן אורחים המחפשים מקום שקט בכרמל. בית האירוח היה פתוח עד לפני שנים מספר, ונסגר. בימים אלו משפצת משפחת גבריאלי את החלק האחורי של הבניין, כולל בניית ממ"דים והוספת קומה נוספת, תוך הקפדה יתרה לשמר את אופיו (דמוי באוהאוס) של המבנה פרופ' נועם גבריאלי הוא חוקר בתחום הפיזיולוגיה והיה בעבר חבר מועצת העיר.
עם סגירתו של בית האירוח "עונג הכרמל בע"מ", נגוז חלומו של הבית ברחוב סיני 11 להפוך למלון ולמשוך אליו מבקרים. אך אם יראה מי מכם נצנוצי אורות על גג הבניין בלילות הקיץ השלווים של הכרמל, דעו, כי יתכן שעדיין נשלחים מגג הבניין איתותי מורס לעתלית, לקריות, ואולי גם לחניתה בצפון.
מקורות:
אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, הוצאת משרד הביטחון. 1978
אשל, צדוק. הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה. ארגון חברי ההגנה בחיפה, 1997
נחליאלי, אודי <מלקט ועורך>. תולדות שכונת אחוזה 1987 (חוברת הנמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")
שיחה עם שולמית דופלט נתיב בשנת 2007 ועם גאיה דופלט פנר בשנת 2010
ראיון עם משה ינובסקי מתוך ארכיון הסיפור העממי הנמצא באוניברסיטת חיפה.
שיחות עם מרים ויינשטיין ועם חוה ויינשטיין וייס בשנת 2005
שיחה עם שרה דומב ומינה דומב מינצר בשנת 2005
שיחה עם נועם גבריאלי בשנת 2005 ומידע נוסף על הבית מפיו בשנת 2011
השרטוטים של המבנה הם מתיקי מחלקת ההנדסה של העירייה
הצילום האווירי משנת 1946 הוא קטע מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות
הצילום הצבעוני צולם על ידי.
תיירת בעירי - פרק כ"ב: בית כנסת לאחוזת הרברט סמואל ומעון הורים. אמירה קהת
בית הכנסת היה מוסד חשוב מאוד לעולים מרומניה, ותיקי שכונת אחוזה, שהקפידו לשמר את המסורת והאופי הדתי-חברתי של הקהילה היהודית שממנה באו.
בשנות העשרים, כך סופר לי, התפללו התושבים בביתה של משפחת רגר, בשולי אחוזה וממקור אחר נודע לי, שעד סוף שנות העשרים התפללו התושבים באחד מצריפי השכונה. משנבנה בית הספר "זיכרון יוסף" ברחוב סיני, הוקצה חדר אחד מארבעת החדרים שהיו בבניין לבית הכנסת.
יונה אל גרינברג, מותיקות השכונה, סיפרה לי שהמגרש עליו עומד בית הכנסת היה שייך במקור לאביה, יעקב אל. יעקב מסר את המגרש וקיבל תמורתו מגרש אחר ברחוב תל-מאנה 8, עליו מעולם לא בנו.
יונה, גדלה בצריף הנראה בפינת תצלום האוויר שלמטה, לאחר מכן ברחוב מאפו, גידלה שני דורות באחוזה, ומתגוררת כיום בסמטה שמול בית הכנסת.
מקור אחר מציין, לעומת זאת, שבשנת 1934 או 1935 פנה ועד השכונה למשרד אוראל וזוהר בבקשה לתכנן עבורו את בית הכנסת השכונתי. למטרה זו הוקצב מגרש גדול שנתרם לצורך כך ע"י יורשיו של זאב גורדון, שנמנה על מייסדיה. הרישיון לבנייתו ניתן רק בסוף שנת 1937 והוא נבנה בשנת 1938.
לכן, בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936, עומד המגרש ריק, ותושבי השכונה מתפללים עדיין בחדר מחדריו של בית הספר, ממש ממול.
עיצוב בניין בית הכנסת "אליהו הנביא" עבר מספר גרסאות. באחת מהן הוצמדה כיפה לראש הבניין. בסופו של דבר נבחר עיצוב מודרני, בסגנון הבינלאומי: מבנה בעל גג שטוח, בעל חלונות זכוכית מודגשים, קויים ישרים ומבהיק בלובנו. המבנה היה דו-קומתי, רושת במשטחים נרחבים של חלונות זכוכית. הוא כלל: מרתף ובו מקווה טהרה, קומת קרקע ובה אולם כניסה והיכל לכמאה וששים מתפללים וכן עזרת נשים בצורת האות "ח" בקומה השנייה. כמקובל, ניתן היה להגיע אליה בגרם מדרגות חיצוני.
כאן נראה בית הכנסת מגג בית הספר "זיכרון יוסף", בשנות החמישים
באתר האינטרנט של בית הכנסת מצאתי פרטים על רבניה. החל משנת תרצ"ט (1939) היה לבית הכנסת חזן קבוע, החזן נפתלי דוף ז"ל, אשר שימש בקודש עד שנת תשל"ג (1973). במשך שנים רבות היה החזן דוף מארגן, לקראת הימים הנוראים, מקהלת נערים מילדי השכונה, איתם היה משורר את התפילות.
את דמותו הרוחנית של בית הכנסת עיצב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, שנבחר לרב בית הכנסת ורב השכונה בשנת ה'תשי"ז. מאז בחירתו, הנהיג הרב סדרי תפילה מתוקנים ושיעורים מסודרים לבעלי הבתים, לצעירים ולנוער, בשבתות ובימות החול. לידו עזרה לו גם בהרבצת תורה, בעיקר לנשים, זוגתו הרבנית מרת חיה יונה ע"ה.
שיעורו של הרב, בשבת אחר הצהרים, בסוגיות בתלמוד, הפך למושג ולמוסד, אליו נהרו רוב חברי הקהילה.
כן הנהיג הרב את השיעורים המיוחדים פעמיים בשנה בשבת "שובה" ובשבת "הגדול". בשבתות אלו הייתה הרבנית ע"ה דורשת בפני הנשים לפני הצהרים והרב היה דורש לגברים בשבת אחר הצהרים. שני שעורים אלו הפכו לאבן שואבת לא רק לבני אחוזה אלא גם לרבים מן השכונות הסמוכות. לאחר פטירת הרב בנימין בנדיקט זצ"ל נבחר הרב פרופ' השר דניאל הרשקוביץ שליט"א לכהן כרב שכונת אחוזה כולה. תושבי אחוזה הותיקים ידעו לספר שלא תמיד שררה הרמוניה בבית הכנסת.
היו בבית הכנסת שני רבנים שלא דיברו ביניהם: אחד מהם היה הרב קרפל ממזרח אירופה, יהודי בעל זקן ארוך, השני היה ממוצא גרמני ואורתודוקסי, הקהילה הייתה מפולגת.
ומה עשו רוב תושבי אחוזה הניטרליים? אחרי תפילת השבת הלכו לרב אחד ואחר כך לרב שני. בשנת 1943 הוקם ליד בית הכנסת בית ספר דתי "כרמל". חיים מילר, יליד 1937 היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר.
מבט מהאוויר אל בית הכנסת, בשנת 1946 בית הכנסת בתכנית משנת 1952
רינה דוניה סיפרה שעל גג בית הכנסת באחוזה פעלה בשנת 1937 תחנת איתות.
היא השתתפה בפגישה שהתקיימה על הגג מטעם ההגנה, וכשסיפרה זאת להוריה, הם דאגו מכך שבתם, שהייתה בגיל ההתבגרות, הפכה חברה בארגון מחתרתי שפוקד עליה ללכת לבד בחושך. בשנות החמישים, בעקבות גידול האוכלוסייה של אחוזה, הורחב בית הכנסת. תכנון ההרחבה נעשה על ידי משרד ראט, קומט וקנר.
ליד בנין בית הכנסת, בשיפולי המגרש, נבנה בנין נוסף בן קומה אחת, ששימש לבית מדרש. גם מבנה בית המדרש שופץ. הוספו לו מספר חדרים בקומת הקרקע, לשימושו של סניף בני עקיבא, שגדל אף הוא, ונבנתה קומה נוספת ובה אולם אירועים מרווח לשמחות ולאירועי תרבות של בני הקהילה.
היכל בית הכנסת החדש נחנך בטכס רב רושם ביום טו 'בתמוז תשכ"ד. חלק גדול מן כסף לבניית ההיכל החדש וכן לתוספת שנבנתה על המבנה שבחצר נתרם על ידי ר' צבי ורבקה אויסלנדר ז"ל ומאז מכונה הבית שבחצר: "בית צבי ורבקה". עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית הכנסת שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בשנת 1939 קנה שלמה יונס מושב עבור אשתו פנים ביה"כ כפי שנראה בעבר
בעזרת הנשים של ביה"כ
בשנת 1968 נהרס בית הכנסת המקורי בעקבות הדרישה להרחבה מסיבית שלו.
האדריכל ישעיהו אילן ז"ל, שתכנן את בית הכנסת החדש, עיצב מבנה סימטרי גדול בן שלוש קומות.
אילן תכנן מבנה מעטפת אשר עטף את הבניין הישן מכל צדדיו. גלריית עזרת הנשים של המבנה המקורי הוסרה ובמקומה נבנתה רצפת היכל התפילה החדש. להיכל ההיסטורי נוספה עזרת נשים משני צדדיו, ואילו מעל להיכל התפילה החדש נבנו, עבור עזרת הנשים, שתי גלריות, אחת מעל השנייה. היכל התפילה החדש מכיל כשלוש מאות ושבעים מקומות ישיבה בעזרת הגברים וכמאה וחמישים מקומות ישיבה בעזרת הנשים.
בית-הכנסת המקורי היה אחד משני המבנים היחידים שבנו אוראל וזוהר בחיפה אשר נהרסו במהלך השנים, וכך אבד לאחוזה מבנה יפה בסגנון הבינלאומי, המוערך כיום מאד.
החל משנות השמונים של המאה הקודמת, התרחבה השכונה מאוד ונוספו בה משפחות דתיות רבות. לכן נבנו בה מספר בתי כנסת ונפרדה החבילה, אך בית הכנסת "אליהו הנביא" שומר על מרכזיותו בשכונה מתקיימים בו מדי בוקר בימות החול שני מניינים, תפילות מנחה וערבית ותפילות שבת מסודרות.
בשבת אחר הצהרים מתקיים השיעור הקבוע שניתן על ידי הרב השר דניאל הרשקוביץ שליט"א. כן מתקיימים שיעורים קבועים בימות השבוע, ושיעור משניות מדי יום בימות החול בין מנחה למעריב.עליזה הרט סיפרה שבשנת 1957/8 בית ההורים שימש גם בית ספר והיא למדה בו בכתות ג'-ז'.
בית הכנסת אליהו בשנת 2008
ליד בית הכנסת, בשדרות סיני 10-12 ניצב מעון הורים "סיני": דיור לאוכלוסיה דתית מבוגרת. ראשיתו בשנת 1932 ברחוב גוש חלב בהדר כ"מושב זקנים המרכזי" לחסרי אמצעים במימון תרומות.
באתר האינטרנט של בית האבות כתוב שנחנך ביוני 1945, אך בפרסום שקיבלתי כתוב שהוקם ב-1958 על קרקע שהוקצתה ע"י עיריית חיפה. כאן נבנה בנין בן 70 חדרים ובשנת 1962 נוסף לו אגף חדש, ובשנת 1970 הורחבו שני הבניינים למבנים בני 3 קומות ובהם 107 חדרים, הכוללים שירותים צמודים - חדר לכל דייר.
במעון ההורים מעל מאה דיירים, עצמאים, תשושים קל וסיעודיים, רובם יוצאי אירופה וניצולי שואה. בשנת 1964 נקרא המוסד "בית מושב הזקנים המרכזי, אחוזה"
רבים מתושבי השכונה, שגדלו, והתבגרו בה, עברו לעת זקנה להתגורר בבית ההורים שברחוב סיני.
ליד הגן לזכרו של משה ירוסט נבנה לפני מספר שנים בית אבות נוסף "פסגת אחוזה".
בית הורים סיני בשנת 2010
מקורות:
אור-אל, אלוף ודרור. בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה. הוצאה עצמית, חיפה 2008.
אשל, צדוק. הבחורות ההן. ספר חברות ההגנה בחיפה. הוצאה לאור משרד הבטחון 1997.
דביר, אדם. 70 שנה לאחוזה, יוני 1995
אתרי האינטרנט של בית הכנסת ושל מעון ההורים סיני
שיחות עם ותיקי אחוזה, יונה אל גרינברג, יצחק איכבום, חיים מילר, עליזה הרט.
התמונות בשחור לבן ניתנו לי באדיבות אדריכל יצחק איכבום, שצילם אותן בשנות החמישים.
התמונות הצבעוניות צולמו על-ידי
תיירת בעירי - פרק י"ט פינת מרגוע בלב אחוזה ומים זכים. אמירה קהת
במקום בו מתעקל רחוב סיני נמצאת אבן, יד זיכרון. ליד האבן שביל, המוביל לפינת מרגוע בלב אחוזה - גן הלוחם ע"ש משה ירוסט.
משה ירוסט היה חייל שנפל במלחמת העצמאות בהגנו על המולדת החדשה. משה היה יליד ורשה 1929, בן לצבי ופנינה, משפחה ציונית שעלתה ארצה. בהיות משה בגיל חמש. המשפחה התיישבה בהדר הכרמל ברחוב תל-חי. משה היה תלמיד הריאלי וחניך ה"צופים" ובהיותו בכתה י"ב עלה להכשרה לקיבוץ דפנה במסגרת הפלמ"ח. משה נפל בבית שאן בחודש מרץ 1949, וגם בעיר זה הוקמה אנדרטה לזכרו.
יד לזכרו של משה ירוסט גן הלוחם ברחוב סיני, 2010
משפחת ירוסט לא הייתה תושבת אחוזה, אך היו לה מגרשים בקרבת רחוב סיני. צבי ופנינה החליטו לא להקים בתים על מגרשים אלה, אלא להנציח את זכר בנם בדרך שתשרת את שכונת אחוזה. את הגן מכירים דיירים בשכונה וגם אלו החוצים אותו בדרכם מרחוב חורב לרחוב סיני, אך בשנים האחרונות, לאחר שהוקם בסמיכות לו בית האבות "פסגות אחוזה" אפשר לראות על ספסלי הגן גם קשישים המתגוררים בבית ההורים.
בעת טיולנו באחוזה של שנת 1936 אין כאן לא אנדרטה ולא גן, אין כאן גני ילדים ולא בתי אבות. בתצלום האוויר משנת 1946 הנראה למטה ניתן להבחין שכל השטח במקום זה עדיין ריק, למעט בית הועד ובריכת המים בצדו הימני של התצלום.
בית הועד היווה את תחילתו של גוש מבני ציבור, שכלל בית ספר, בית כנסת ומאוחר יותר גם בית הורים.
גוש זה היה למעשה הלב של שכונת אחוזה משנות השלושים ואילך. באותה תקופה, ועד אחוזה היה מוסד חשוב, שהיו לו תפקידים רבים אותם ממלאת כיום העיריה. לעירייה פנו אז רק בענייני מקרקעין, בעוד שאר הנושאים היו בטיפולו של הועד. "שם היה גן הילדים ובו היו מתקיימות כל מיני פעולות קהילתיות: חוגי התעמלות, חוגי ריקוד, כינוסים וכו'", סיפרה אחת התושבות הותיקות. הועד שלט גם על המים וגבה מסים. ועד אחוזה פעל עד שהתמזג עם ועד הר הכרמל, וכך סיים את תפקידו. כיום עומד במקום מועדון גמלאים.
בתיקי העירייה נמצא רישיון לבנין בן קומה אחת מספטמבר 1935. בתכנית נראה מבנה קטן ולידו בריכה. האדריכלים: רוטנברג.
משפחת ינובסקי העבירה לי צילום בו נראה קטע מבית הועד, לאחר שזה חדל לפעול.
ניתן לראות שמדובר במבנה פשוט ביותר, בדומה ליתר בתי השכונה בימים ההם.
בשנת 1957 מועצת פועלי חיפה בנתה כאן מבנה קטן נוסף.
מועדון הגמלאים ברחוב סיני, 2010 קטע מבית הועד הנטוש
מצאתי מעט מידע על ועד אחוזה ועל בית הועד בסיפורי הותיקים.
מלכה סגל מספרת בזיכרונותיה שבשנות ה-30 נבנה בית ועד השכונה בכספי דיירי השכונה. בתוך בית הועד היו כמה חדרים, שאחד מהם שימש מחסן הנשק הרשמי של השכונה. בשנת 1935 ראש הועד היה ד"ר זלוציסטי (ראו פרק ד'). מזכיר הועד באותו זמן היה מר קליין.
רות יעקובי סיפרה: "בבית ועד אחוזה היו שלושה חדרים: חדר המנהל, חדר המזכיר קליין, קבלת הקהל עם מרכזיית טלפון (שהיה אז הטלפון היחיד בשכונה), וחדר המזכירה. שם שכנו הארכיון ומחלקת החשבונות והתיוק. המזכירה הנאמנה של מר קליין הייתה גב' מתילדה ברונשטיין, רווקה שתמכה באמה "
"מזכירת הועד הייתה מלכה בראונשטיין". סיפר לי אחיין שלה, "כאשר הוועד התקשה לשלם משכורות, שולם לה הכסף באמצעות.... כמה מגרשים באחוזה" הרי לכם דרך יפה להפוך לבעל מגרשים באותם הימים. מלכה הייתה, לדברי האחיין שלה, "האישה הראשונה באחוזה". היא עלתה ארצה בשנת 1925 והייתה פקידה בצריפים של החלוצים הראשונים ברחוב סיני. פקידה נוספת בצריף הייתה ציפורה, שנישאה לאפרים מרכוס. כמו רבים אחרים באותם זמנים, מלכה לא הפכה לאישה עשירה הודות למגרשים שקיבלה. בצר לה, כמו לרבים אחרים, נאלצה למכור את מרביתם.
בחדר המזכיר, סופר לי, עמד ארון ברזל סגור אשר כלל רובים איטלקיים, אלו היו שייכים רשמית למשטרת אחוזה, אך מעשית שימשו בסודיות את התושבים למטרות שמירה. רובים אלו הוכחו כיעילים ביותר בזמן מאורעות תרפ"ט (1929) עת איימו כנופיות של ערבים מטירה על תושבי השכונה".
משה ינובסקי, האגרונום והעגלון של השכונה, סיפר בזיכרונותיו שהיה יוצא עם אביו מבית הועד לשמור על השכונה, כנראה לאחר שהצטיידו באותם רובים איטלקיים. מאחר שבית הועד ניצב בראש פסגה, ניתן היה לצפות ממנו למרחקים. קיימו קשר מורס מעל גג בית הועד עם הישובים בצפון עד חניתה ובדרום עד עתלית. מאוחר יותר עברו לאיתות מבתים גבוהים יותר, כמו הבית ברחוב סיני 11.
מזכיר אחר של הועד היה אהרון מלץ (ראו פרק י"א). גם יוסף בלכמן (פרק ט' ) שימש כיו"ר ועד אחוזה.
ועוד סיפרו הותיקים: בתחילה חיו התושבים בלי חשמל, בלי מים זורמים ובלי תחבורה ציבורית. "עוד בשנת 1924 נמצא במורד אחת הגבעות מעיין דל שהפיק בקושי, בימי הקיץ, שני מטרים מעוקבים ביממה. לאחר פעולה מאומצת של ניקוי המעיין וסביבתו החל המעיין להפיק 15 מ"ק."
יוסף סגל, מנהל בית הספר "זיכרון יוסף" ומראשוני השכונה סיפר: "בהתחלה נבנו שתי בריכות מים בוואדי, הרחק מכאן, ולא פעם הלכנו אל המעין בשביל קומקום מים. אחרי כן הביאו מים אל הצריפים בפחים טעונים על חמור, שני פחים למשפחה ביום".
גם בנו, בניהו סגל, סיפר על הימים הראשונים: "את המים שאבו ממעין שהיה סמוך לשכונה ושם גם כבסו את הבגדים, שקיבלו מהעזרה הסוציאלית. יותר מאוחר הקימו במרכז השכונה (במקום שהיום המבנה של הגנים ליד בית מס' 6 ברחוב סיני) בריכת מים עם ברז ומשם לקחו מים לכל השכונה. רק הרבה שנים אחרי כן התקינו צינורות מים לכל בית.".
לאה ארז טננבוים סיפרה: את המים היינו מביאים ממעיין שתייה שהיה בוואדי מרוחק בארבעה פחים שהיו נישאים על גבי חמורים. בדרך מהמעיין היו המים נשפכים, ולא נותרה בפח אלא מחצית כמות המים שמילאנו. בחצר עמדה חבית בה מילאנו את המים ששימשו לכל דבר: שתייה, רחצה, בישול וכביסה".
חיים אברמוביץ, בנו של האגרונום (פרק ג' ) סיפר: מים לא היו.... כדי להתרחץ חיממו את המים בפרימוס. בימי חול רחצו את הפנים והידיים ובערבי שבת היו ממלאים גיגית במים. יושבים בתוכה והשני היה יוצק את המים המחוממים".
היכן היה אותו מעיין? זהו מעיין ונחל אחוזה. על השביל היורד אל המעיין מספרת הגב' סגל: "בעלי ואני עבדו כפועלים ואחת העבודות שלנו הייתה סלילת השביל מהשכונה ועד למעיין, שנמצא במורד ההר כשני ק"מ מהשכונה. השביל היה מכוסה קוצים וברקנים ובעלי ואני ניקינו אותו והכשרנו אותו למעבר. מאוחר יותר הקימו במרכז השכונה, במקום שבו ניצבים היום מבני הגנים (ליד בית מס' 6 ברחוב סיני) בריכת מים עם ברז, ומשם לקחו מים לכל השכונה".
"במקביל הוחל בחיפושים אחרי מקורות מים נוספים" מספר ד"ר נתנזון. "עבודות נטיעה, שדרשו במקומות רבים בניית טרסות הועילו לתהליך אגירת המים והצטברותם במקורות המעיינות. בקיץ 1925, הודות לעבודות שבוצעו על ידי הנהלת אחוזה, הפיקו המעיינות 45 מ"ק ליממה בעונת הקיץ, ובחורף 400-500 מ"ק. בשלב זה אישרה האספה הכללית של "אחוזה" ברומניה בניית מפעל מים במקום. ישראל מרכוס הגיע לארץ וחתם עם הקבלנים גליקשטיין וקטינקה חוזה להקמת מפעל המים.
העבודות החלו בפברואר 1926. הממונה על העבודות במקום היה אגרונום ישראלי, שעסק גם במפעל המים". במהלך שנת 1927 הוקם מפעל המים, שסיפק מים לבתים ועבודות הבנייה".
ב"רשימת חדרים באחוזה" מיוני 1946 נרשמו הבעלים בכתובת זו: חברת פתוח אחוזה בע"מ. הדיירים: "אחוזת שמואל" - גן ילדים ציבורי בית הספר "זיכרון יוסף" (2 חדרים). לפי עדותו של מר משה רייס, דייר ותיק ברחוב, גן הילדים היה כאן גם בשנת 1957 עת נכנס לגור ברחוב סיני 6א. טובה (דופלט) בן דוב הייתה אחת מהגננות של גן ילדים זה, ובזיכרונותיה סיפרה שהגן שימש כ"סליק" של ההגנה.
רות יעקובי סיפרה כי "ניסו לפתוח בית קולנוע במבנה של בית הועד אך הדבר לא הצליח בגלל רעש, וגם... מי בכלל הלך אז לקולנוע"...?
גן ילדים ברחוב סיני, 2009 גן הם ברחוב סיני, פינת מרגוע, 2010
כשתעברו בפעם הבאה ברחוב סיני, סורו לבקר בגן הלוחם, שבו על אחד הספסלים, הביטו בילדים המשחקים בגן המשחקים ובקשישים היושבים ונהנים מיופי המקום, וזכרו כי כאן, במקום בו טפטפות מרוות היום את הדשאים, הביאו פעם מים בפחים, להרוות את צימאונם של חלוצי אחוזה.
מקורות:
ארד, יודית וגיא, רונית. אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת ארץ-ישראל. תשנ"ב, 1991-2. (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")
ארליך, אלינורה. בתים מספרים על אחוזה. קורס טיולים וידיעת הארץ, תשנ"א1990-.91 (החוברת נמצאת ב"עמותה לתולדות חיפה")
נתנזון, אפרים. ישראל מרכוס - חוזה ההתיישבות של יהודי רומניה בארץ-ישראל ("תקוות ישראל" ו"אחוזה")
על הכרמל. בתוך: יהדות רומניה בתקומת ישראל. תל-אביב, שיר, 1992-1997 , עמ'
87
שיחה עם אריה בראונשטיין.
תיירת בעירי - פרק י"ח רחוב סיני - כאן התחיל הכול - במחנה הצריפים ברחוב סיני. אמירה קהת
בצילום האוויר משנת 1946 הנראה למטה ניתן להבחין שרחוב סיני, הניצב לגן יצחק, עדיין ריק מבתים, מפינת רחוב חורב ועד לבית מס 11. גם הבית הלבן הניצב בתחילתו, ברחוב סיני 1 פינת רחוב מוריה 133, נבנה רק בתחילת שנות הארבעים, ולא קיים בעת טיולנו ברחוב בשנת 1936. אולם כבר אז היו לרחוב זה סיפורים וזיכרונות, ולו הגעתם למקום שנים רבות קודם, בשנות העשרים, הייתם מוצא בו שכונת צריפים שוקקת חיים ופעילות.
רחוב סיני בשנת 1946 רחוב סיני בשנת 2010 מרחוק נראה גן יצחק
"כאן, על צלע אחת של הריש של רחוב סיני, הוקמו צריפים עבור הפועלים" סיפר לי בניהו, בנו של אחד המתיישבים הראשונים בשכונה. עבור מי נבנו הצריפים?
בניהו סיפר: "הצריפים הראשונים נבנו בערך במקום בו עומדים ברחוב סיני בתים מס' 2-6 עד שטח גן הלוחם. שם גרו הפועלים שהחלו בנטיעת עצי האורן ועצי הגפן. הצריף הראשון היה במרחק כ-50 או 60 מטר מרחוב חורב. בצריפים היו הרבה חדרים". פרופ' בן-ארצי מפרט בספרו "להפוך מדבר לכרמל": "בשלהי 1925 נבנו חמישה צריפי עץ שגודלם כ-80 מ"ר. הם חולקו לחדרים ושימשו דיור ארעי לפועלים, שעסקו בהכשרה ובנטיעות ולחברי האגודה העולים ארצה".
שכונת אחוזה תוכננה על ידי האדריכל ריכארד קאופמן כפרבר גנים, ולכן היה צריך לנטוע בה קודם כל עצים. הר הכרמל היה שומם ממאות שנים של רעיית צאן "עות'מאנית". הטמפלרים שתלו אורנים סביב מרכז הכרמל, "הכרמלהיים" דאז, ואילו אחוזה נשארה קירחת. חיים אברמוביץ, בנו של האגרונום, סיפר לי: "בראשית שנות העשרים הגיעו מטעם אגודת "אחוזה" כשלושים פועלים, שנטעו עצים על אדמת הטרשים. משפחתי הגיעה לאחוזה בשנת 1924, ואלו הגיעו לאחוזה מעט לפני משפחתי".
"באחד מהצריפים היה משרד, ומשה גראוור פתח לידו חנות מכולת לפועלים. המכולת הייתה שם עד שנת 1929, אז עברה לרחוב מאפו "2. סיפרה לי נכדתו שרה גראוור. "סבא משה גראוור ישן בצריף כדי לשמור על ה"מכולת" שלהם, בעוד המשפחה מתגוררת בצריף קטן משלה ברחוב קריית ספר 5. במשרד עבדו 2 פקידות: מלכה בראונשטיין ובוניה מרכוס". ובניהו סגל סיפר עוד: "החלוצים גרו שם בחדרים. הורי זכו, כמשפחה, לצריף דו-חדרי. אמא שלי שמה פיילה (קערת פח) על הרצפה כדי לאסוף את מי הגשם. היה שם עמוד עם פנס לוקס, והוא שהאיר את הצריף. רוב הפועלים היו חלוצים, רובם רווקים, שאחרי שעות העבודה שמחו ורקדו".
גם יוסף סגל ואשתו היו בין הנוטעים ושכרם היה 25 גרוש ליום עבודה. בספרו של חגי סגל מסופר על "חיל החלוץ של השכונה: רוב חברי הקבוצה היו סטודנטים עולים מרוסיה ומגרמניה, שלמרות השכלתם הגבוהה התנדבו להיות פועליה השחורים של המהפכה הציונית. סבתא (מלכה סגל) זכרה לטובה את עליצותם המתמדת, אך לא הסתירה את ביקורתה על מוסר העבודה שלהם... שרק שמועת הגעתו של מפקח העבודה, הייתה גורמת להם לשנס מותניים ולאמץ קצת שרירים."
אליעזר ינובסקי, יליד 1896 מאוקראינה, נקרא גם הוא לאחוזה מסג'רה בסביבות שנת 1925 כדי לסייע בנטיעות. לפני בואו עבד בפורייה, בחברה בשם 'אגודת נטעים', שעסקה בנטיעת כרמים של שקדים, והיה חקלאי מיומן. הוא הגיע עשרה חודשים לפני משפחתו, והתגורר בצריפים של רחוב סיני. בזיכרונותיו, שנמסרו לי על-ידי בתו, הוא כותב: "אחוזה של פעם הייתה רק כמה שורות של צריפים, כמו רכבת, כלומר, חדרים בשורה אחת עם קירות משותפים". בנוסף לעבודת הנטיעות, שימש ינובסקי גם העגלון של אחוזה, "ופעם בשבוע," כתב יוסף סגל, "ביום ה', נסע העירה בשביל קניות לצורכי שבת. הירידה והעלייה נמשכו כל אחת שעתיים שלוש או ארבע. מי שמצא חינו בעיני מר ינובסקי ישב כמו פריץ בעגלה והשאר רגלי על יד העגלה..."
באותה תקופה הגיע לאחוזה גם האגרונום יוסף אברמוביץ להנחות את השותלים (ראו פרק ג'), אך הוא ומשפחתו לא גרו בצריפים, אלא במעלה רחוב חורב, בפינת רחוב אידר. יוסף סגל כתב בזיכרונותיו ש"צריפים גדולים אחדים נבנו על שתיים מגבעות האחוזה בשביל הפועלים שעבדו כאן". גבעה אחת מצויה 300 מ' מעל הים ופסגתה רחוב סיני, והגבעה השנייה היא "ההר של ונטורה", ברחוב הנטקה ובסביבות רחוב אינשטיין של היום.
החלוצים עוסקים בנטיעות
לאה ארז טננבוים לבית מוסקוביץ סיפרה בראיון: "כשבאתי בשנת תרפ"ה (1925), מצאתי את משפחת גראוור ואברמוביץ באחוזה ואת משפחת ריגר על-יד האחוזה. אחרי כן נבנו צריפים גדולים אחדים על שתים מגבעות אחוזה, בשביל הפועלים שעבדו כאן.
גבעה אחת הייתה כאן, ברחוב סיני. בשבט, בלילות גשם, הייתי ישנה עם אגן על החזה מפני הדלף. עכברים גדולים מאד רקדו מעל לראשנו, כי חתול עוד טרם היה באחוזה. גם ציפורים לא נראו עוד מחוסר אילנות".
"אחוזה נוסדה בחנותו של מר זינגר ברחוב ליפסקן בבוקרשט רומניה..." כותב יוסף סגל בזיכרונותיו.
"בשנת 1921 נוסדה בבוקרשט "אגודת אחוזה" ע"י ארבעה ציונים: מר ישראל מרכוס ואפרים כ"ץ, בעל חנות מר זינגר והמורה יוסף סגל. אלו יצרו קשר עם בנק אפ"ק ומצאו אדמה ראויה להקמת שכונה גדולה בהר הכרמל". "הרעיון היה לארגן בתפוצות אירופה קבוצות של יהודים שוחרי ציון, שירכשו בתשלומים אחוזת קרקע במרומי הכרמל. חברי הקבוצה ימתינו בגלות עד אשר תירכש הקרקע, תעובד ותצמיח פירות, ויבואו ארצה על טפם ורכושם רק כשהכנסתם ממנה תהיה מובטחת". כך מספר לנו חגי סגל בספרו המרתק "רק לא מלחמת אחים".
יוסף סגל ממשיך לספר בזיכרונותיו: "לפני כן נוסדה אחוזה א' במטרה לקנות כברת אדמה על יד חדרה. וקראו למתנדבים לקנות כל אחד 50 דונמים. קניתי ושילמתי... ובדרך הביתה נזכרתי מה שכתוב בתנ"ך... והריני משבט לוי, ולשבט זה נאסר בתורה לקנות קרקעות מרובות... עד שנודע לי שהקניה בחדרה נתבטלה ויש הצעה חדשה לקנות מגרשים על הר הכרמל. חמישה דונמים לכל חבר ושמחתי על זה.
בשנת 1924 נערך טקס על שטח האגודה על הכרמל בהשתתפות הנציב העליון היהודי הראשון והוכרז על קריאת היישוב על שמו של הנציב - אחוזת הרברט סמואל". יוסף סגל היה הראשון מחברי הקבוצה שארז את חפציו בשנת 1925 ויצא עם משפחתו מרומניה לארץ ישראל.
גודל המגרשים שנקנו עוד ברומניה היה כשני דונם ויותר. על מגרשים אלו אנו רואים בשנת 2010 ארבעה בתים. אך אז, עמד על כל מגרש בית קטן, ובהתחלה, עד לבניית הבית, עמד על המגרש צריף, ובשאר השטח ניטע בוסתן. הכוונה הייתה להפוך את אחוזה למעין יישוב חקלאי. "בתכנית הקמתה של אחוזה", מציין ד"ר אפרים נתנזון, "ניתן להבחין ברעיונות הבאים: התיישבות ליד עיר, שילוב עבודה חקלאית במשק עזר עם עבודה בעיר, וכן "התיישבות ללא מתיישבים", כשחברת "אחוזה" נוטלת על עצמה את ביצוע השלב הראשון של ההתיישבות" תכנון היישוב, פרצלציה של השטח, נטיעת עצי פרי ויער, אספקת מים, חשמל וסלילת כבישים". ד"ר אפרים נתנזון טוען במאמרו ש"דובר בהקמתה של עיר בכרמל ולא שכונה של חיפה". אך כידוע היום, אחוזה לא הפכה לא לישוב חקלאי ולא לעיר, אלא לשכונה יוקרתית בעיר חיפה.
בנובמבר 1925 ניתנה הוראה למנהלת אחוזה על הכרמל להתחיל בבניית הבתים הראשונים.
בדו"ח אגודת אחוזה, מספר ד"ר נתנזון, נרשם: עד שנת 1927 כבר עמדו בשטחה של אחוזה שלושים ותשעה בתים, בנוסף לאחד עשר צריפים וחמישה צריפים המשמשים למגורי הפועלים. מספר התושבים באותה תקופה היה 127 חברי אחוזה. לאלו יש להוסיף כ-100 פועלים שאינם חברי אגודה, אבל עובדים וגרים במקום. בסוף שנת 1927 נמצאים באחוזה, פרט למבני המגורים והמבנים הציבוריים גם חנות מכולת של משפחת גראוור. קבוצה של רווקים, ביניהם שלום איכבום, הקימו נגריה בסביבות רחוב ויתקין וכן הוקם בית מלאכה לפחחות של משפחת רודוי ברחוב איילון.
כמה מתושבי אחוזה הותיקים סיפרו לי שהם הם המתיישבים הראשונים בשכונה. משפחת אברמוביץ התיישבה בשנת 1924 באופן זמני בבית אבן במעלה רחוב חורב והביאה את הילד הראשון לשכונה, הוא חיים אברמוביץ. משפחת גראוור הגיעה לכאן בשנת 1925 או 1926 ותקעה יתד ברחוב קריית ספר 5. אך גם שרה גראוור זכרה שמשפחת ריגר הגיעה לפניהם והשתקעה בפאתי אחוזה, בסביבת רחוב הנדיב של היום. בביתם גם היה בית הכנסת הראשון. משפחת סגל הגיעה לאחוזה בסוף חורף 1926 ועד מהרה הקימה צריף ברחוב סיני 18. בנם ידידיה סגל היה הילד הראשון שנולד באחוזה. גם משפחת מוסקוביץ הקימה צריף בשנה זו.
על הבתים שהקימו המתיישבים הראשנים ועל המשפחות שגרו ברחוב סיני, תוכלו לקרוא בפרקים הבאים.
וכשאתם מזדמנים לרחוב סיני כיום, ומחפשים חניה..., דמיינו את המקום כפי שנראה בשנת 1936, או אפילו בשנת 1925: ריק ממכוניות, נקי מזיהום אויר, ללא עצים וללא בתים. ואם תעצמו עיניים ותפקחו את אוזניכם, תוכלו לשמוע את שירת הנוטעים ואת הלמות מכושי הפועלים על אדמת אחוזה.
סלילת הכביש הראשי באחוזה בשנים 1925/26 סלילת הכביש לאחוזה 1926
מקורות:
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל, התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004
דביר, אדם. אחוזת סר הרברט סמואל, השנים הראשונות - 70 שנה לאחוזה, הקליט כתב וערך: ד"ר ד. אדם דביר, עירית חיפה, האגף לתרבות, יוני 1996
סגל, חגי. רק לא מלחמת אחים. בית אל : שילה/ברכץ, תשס"ט 2009.
אחוזה - תושבים מספרים. קורס להכרת א"י תשנ"ב, 1991.1992. מגישות יהודית ארד ורונית גיא (החוברת נמצאת בעמותה לתולדות חיפה).
נתנזון, אפרים. ומרכוס, ישראל - חוזה ההתיישבות של יהודי רומניה בארץ-ישראל ("תקוות ישראל" ו-"אחוזה") על הכרמל. יהדות רומניה בתקומת ישראל, כרך ג'. עמ' 83-91
את הראיונות עם שרה גראוור, יוסף אברמוביץ ובניהו סגל ערכתי בשנים 2005-2006.
התמונה של הנוטעים ניתנה לי על ידי חיים אברמוביץ
התמונה של סוללי הכבישים היא מתוך מאמרו של ד"ר אפרים נתנזון, התמונה של סלילת הכבישים היא מתוך החוברת: אחוזת סר הרברט סמואל, השנים הראשונות - 70 שנה לאחוזה, הקליט כתב וערך: ד"ר ד. אדם דביר, עירית חיפה, האגף לתרבות, יוני 1996.
קטע התמונה של אחוזה - מתוך מאגר התצלומים הלאומי
התמונה הצבעונית של רחוב סיני צולמה על ידי.
תיירת בעירי - פרק י"ז: גן יצחק - הגן הציבורי הראשון באחוזה. אמירה קהת
חיים אברמוביץ, "הילד הראשון באחוזה" (ראו פרק ג' "חמורו של האדון אברמוביץ") סיפר שגן זה כבר היה קיים בשנת 1928. חיים אברמוביץ גר עם הוריו בבית ערבי, שהפך ל"אחוזת ילדים" והגיע לגור ברחוב מאפו רק בשנת 1927. חיים גם מסר לי תמונה משנותיו הראשונות של הגן, והיא מוצגת כאן לפניכם.
גן יצחק נקרא על הרופא יצחק גליקר, שלא עבד כלל בבית חולים כרמל הסמוך, אך היה, לפי הגדרתו של פרופ' נסים לוי, "הרופא הראשון של קופת חולים בחיפה". יצחק גליקר היה יליד 1882 פולין, הבכור מבין שלושה אחים רופאים שעבדו בארץ-ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1913, שב לאירופה לשרת בצבא אוסטריה כרופא במלחמת העולם הראשונה, אך חזר ארצה בשנת 1920. תחילה עבד בבית החולים "הדסה" שליד הטכניון בהדר, ואחר כך, עד יומו האחרון, עבד בקופת חולים. בנוסף לכך, עבד עם הפועלים בכבישים ובעבודות ציבוריות. משנת 1932 היה רופא פרטי והייתה לו קליניקה ברחוב פבזנר 27 בחיפה, עד שנפטר בשנת 1950. גליקר היה מעורב מטעם קופת החולים בקנית הקרקע עליה יקום "בית העולים" הסמוך לגן.
תושבי אחוזה הותיקים, שהיו אז ילדים, לא ידעו מיהו יצחק והם נהגו לקרוא לגן "הגן של חבקין". חבקין היה הגנן שטיפח את הגן, ודמותו מזוהה בעיני התושבים עם הגן. ברשימת דיירים באחוזה של העירייה מצאתי שאדם בשם לפידות חוקין התגורר בצריפים שברחוב דישראלי. כמה מהתושבים זכרו ששם התגורר הגנן.
ילדי אחוזה אהבו מאד את הגן, שהיה הגן הציבורי היחיד באחוזה באותה תקופה. היה זה מקום מפגש, בצומת הרחובות מוריה, מאפו, סיני וחורב, מקום בו ניתן היה לראות את הכול ולשמוע את הכול.
בגן על ספסל עץ, מתחת לגגון התכנסו הילדים. "זה היה "המועדון" של ילדי אחוזה", סופר וגם "היה בגן יצחק צריף בו התכנסו הילדים, שהיה מעין "בית עם". איש לא ידע לספר היכן בדיוק היה הצריף או המבנה. אך בשנות החמישים היה כאן קיוסק בנוי אבן. "בשכונה נבנה קיוסק כמפעל לחיילים משוחררים", אמר אחד. אך אחרים ידעו לספר על קיוסק שעיריית חיפה בנתה לאלמנתו של פגוע תאונת עבודה, שהיה מפנה זבל של העירייה. קיוסק זה עמד במקום בו נמצא היום הקיוסק של "פרחי שושנה".
הקיוסק בפינת הגן גדל והפך ל"דלי בגט" ו"פרחי שושנה"
בתצלום האוויר אנו רואים שהגן היה מוקף בחומה של עצים וצורתו צורת משולש.
ומה ניתן היה לראות מהגן? אביגדור ויימן סיפר שהגן היה גדול משהיה היום, ושקיצצו בו עם הרחבת רחוב חורב ומאפו. בצדו אחד גובל הגן בבית החולים כרמל. בצדו השני הוא גובל ברחוב מאפו. שם עמד כבר הבית היפה במספר 2, לפחות משנת 1929. בחזיתו של הבית היו חנות מכולת ומספרה, ומעליהן, נראית עד היום, גזוזטרא קטנה עם אגרטלי אבן. בצידו השלישי גובל הגן ברחוב חורב.
בפינת הרחובות מוריה וסיני עמד בית לבן, שהתאים עצמו לצורת המגרש, הבית עומד כאן גם היום, אלא שאז הייתה בפינתו גינה. גם בחזיתו הייתה גינה גדולה. המראה המעניין ביותר עבור ילדי אחוזה, היה כנראה זה של אוטובוס מס' 4 המגיע מרחוב מוריה, וכדי להסתובב בדרכו חזרה לעיר, נכנס לתחילתו של רחוב סיני ומתמרן בעזרת "רברס" הלוך ושוב, עד שהצליח לפנות עם חזיתו לרחוב מוריה ואחוריו לרחוב חורב. כאן הייתה תחנתו הראשונה בכיוון העיר, והוא נסע אחת לשעה.
גן יצחק כפי שנראה בתצלום אויר משנת 1947
זהו סיפורו של הגן שבמרכז אחוזה דאז. כשתעברו לידו, היכנסו בשער האבן שלו ושבו על אחד הספסלים. הקשיבו להמיית הרוח בענפי העצים, ואם תשמעו אותו מלחש סיפורים מעברו של הגן - אנא, אל תשכחו לספר אותם גם לי.
מקורות:
לוי, יעל ונסים. רופאיה של ארץ-ישראל, 1799-1948. איתי בחור הוצאה לאור, זיכרון יעקב, 2008.
שיחות עם ותיקי אחוזה: חיים אברמוביץ, אביגדור ויימן, שי בלנדר, משה ריגר, דניאל יונס, כתריאל גרינשפון, מרים סמולנק.
התמונה של גן אחוזה ניתנה לי ע"י חיים אברמוביץ.
תצלום האוויר הוא קטע מתצלום שי זולטן קריגר משנת 1947, מאוסף התצלומים הלאומי.
תיירת בעירי - פרק ט"ז: בית החולים הותיק - חורב 2. אמירה קהת
הוא התלונן באזני על הרעש הרב מאתר הבנייה הסמוך. "הולך ומוקם כאן בית מלון מפואר", הוא סיפר בהתרגשות. גם אני קראתי מודעה שהופיעה בעיתון "Palestine Post" בתאריך ה- 15 ביולי וחזרה והתפרסמה שוב ב-11 בנובמבר 1935, בה נכתב: "מוצע להשכרה מלון, שנבנה זה עתה, בן 25 חדרים על הכרמל - עם מרפסות הצופות לים, אולם גדול וכל הנוחיות. לפנות לAurian- ת.ד. 996 חיפה". האם הכוונה לבית מלון זה?
יוסי בן ארצי מספר שעד כה עמד כאן, מאז שנת 1924, מעון קטן למרגוע בן שתי קומות, שנועד למועדון ולספריה לפעולים, תרומת הנדבן מוריץ וכטל מרומניה.
אך בשנת 1925 נחתם הסכם בין נציגי אגודת "אחוזה" ובין נציגי קופת חולים למכירתו. קופת החולים קנתה לפי ההסכם 25 דונם וקיבלה כמתנה עוד 20 דונם מחברת ארץ ישראל מבורקשט. השטח הורכב מ-10 מגרשים שהקיפו 18 דונם... גוש הקרקע שקיבלה קופ"ח הוא הגרעין של בית חולים כרמל הישן והמשכו בבית החולים הנוכחי. מכאן יש להבין שה"מלון" יועד זה מכבר לשמש את קופת החולים.
בנובמבר 1935 הוגשו תכניות המלון ברחוב חורב 2 לעירייה והן אושרו בדצמבר אותה שנה.
המבנה ברחוב חורב 2 מיוחס לאדריכל משה גרשטל (גרסטל), אשר תכנן בין השאר גם את שוק תלפיות בהדר הכרמל. אך על תכניות המצויות בשנת 2010 בעירייה לא חתום אדריכל זה, אלא אהרון ינוביץ, שעשה שינויים מאוחרים במבנה. בתכניות העירייה מופיעים שלושה בעלים היו לקרקע: מנטל, לסנר וטכנובסקי. שמותיהם של אלו אינו מופיעות בתכניות מאוחרות.
זהו מבנה תלת קומתי, מצופה טיח לבן, בעל גג שטוח, בסגנון האדריכלות הבינלאומי. למבנה פתחים ישרים מודגשים וחדר מדרגות בולט בעל מערכת חלונות אנכית מזכוכית וברזל, הנתמכת על ידי עמוד מרכזי. בכניסה למבנה רחבה מרוצפת וחזית מודגשת על ידי דלת כניסה מקורית.
האלמנט הבולט המרכזי בתכנית הוא הגוש הגלילי, המכיל את חדר המדרגות. חלון חדר המדרגות מעוגל ומורכב מלוחיות זכוכית מלבניות, המהוות יחידה רציפה ממוסגרת. בצד המערבי בקומת הקרקע, מרפסת באוהאוס מעוגלת אשר יצרה משטח חיצוני נרחב ומרפסת נוספת, קטנה ופינתית, שימשה את חדרי האשפוז הפונים דרומה. אלמנטים אלו נשארו עד שנת 1947 לפחות, כפי שניתן לראות גם בתצלום האוויר. על המרפסת המערבית, הגובלת ברחוב מאפו, יתווסף מאוחר יותר אגף חדש למבנה.
אקסונומטריה של המבנה, 1935 קטע מתצלום אויר משנת 1947 משמאל נראה בית החולים והמרפסת
בספרו של צדוק אשל, "מערכות ההגנה בחיפה", מסופר: "בעת שנבנה בית החולים "כרמל" במרכז אחוזה, נמנו וגמרו כי גם כאן, כבמוסדות רבים אחרים של קופת חולים בחיפה, יותקן סליק. מתחת לבניין נבנו שני חדרים, שטויחו ורוצפו, ואת הפתחים סתמו בבלוקים. סוכם כי לאחר שתושלם הקמת הבניין ואחרון הפועלים יעזוב את הבניין, יגיע מהנדס, מנאמני "ההגנה", אשר יתכנן את הפתחים ואת אופן הסוואתם, כדי שיקשה לגלות את הכניסה אל הסליק".
האמנם נפתח כאן מלון? גברת חסיה פלדמן, מותיקות אחוזה, סיפרה שאימה, שרה פלדמן לבית אדלר, עבדה כאן "במטבח של המלון" עוד בטרם היותו בית עולים. לא ברור התאריך המדויק בו הפך המבנה המיועד להיות מבית מלון ל"בית עולים", אך כבר סמוך לפתיחתו היה המבנה בית עולים, עקב צרכים לאומיים. מרביתם של המשתכנים כאן היו יוצאי גרמניה והמוסד היה שייך לארגון עולי אירופה, שהיה גם הבעלים של בית ההורים הסמוך ברחוב מאפו. במודעה שפורסמה ב"פלסטיין פוסט" באוגוסט 1937 מודיעים על "יום דגל" (התרמה) לבית העולים באחוזה.
מציינים במודעה שבית העולים, שנוסד במקור עבור עולי גרמניה, הרחיב את פעילותו ומוכן לכלול גם עולים מארצות נוספות. ב-23 באוקטובר 1939 מודיעים בעיתון על מסיבה בבית העולים באחוזה לארבעים ילדים עולים, שאין להם בארץ קרובי משפחה. ילדים אלו היו חלק מ-120 ילדים פליטים שעזבו את גרמניה והגיעו באותו יום לחיפה.
בראיונות שקיימתי עם בני אחוזה הותיקים זכרו כולם את בית העולים. לכמה מהם היו סיפורים אישיים הקשורים בו. גב' רות אלון, בתם של ורה פולוורמאכר ומוניה שיפמן, סיפרה שאימה הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית העולים בשנים 1945-1936 עד שנת 1936 עבדה ורה במחנה האוהלים של העולים, שהיה במקום בו עומד היום מרכז חורב. בעלה, מוניה שיפמן, היה הגנן של המלון. כאן הייתה מסעדה של יונה ורבקה רוזינר, שעלו מפרנקפורט בשנת 1936. עדות לכך מצאתי בספר טלפונים משנת 1941. בנם משה רוזינר סיפר, שמשפחתו אף התגוררה בבית העולים עם פתיחתו וכן שבית העולים נסגר לזמן-מה במלחמה, כי לא הגיעו ארצה עולים.
הגדר המקורית מקיפה את האגף החדש והישן חדר מדרגות מראה מפנים
חדר מדרגות, מראה מבחוץ מראה מרחוב חורב
באוקטובר 1939 הגיעו 120 ילדים פליטים, שכונו "ילדי טהרן", באוניה מגרמניה, ובבית העולים נערכה לכבודם מסיבה. יואב הכרמלי סיפר שתושבי חיפה הזמינו את הילדים לאירוח בבתיהם. יואב התגורר ברחוב מאפו, בשכנות לביה"ח כרמל וזוכר שהגיע עם הוריו לקחת שני ילדים להתארח בביתם בשבת. גם אשתו, עדינה, שבאה אז מחולון לבקר את משפחת בלכמן (בעלי חנות המכולת בחורב 16), זוכרת את הילדים העומדים על מדרגות ביה"ח כרמל מבוישים ונבוכים ומחכים למשפחות שיארחו אותם. בתה של עליזה שמוקלר זוכרת שאמה הייתה פעילה מאד בהקמת בית העולים באחוזה, וכאשר הגיעו "ילדי טהרן", הם זכו לטיפולה בתחום המזון, הביגוד, עזרה נפשית, ובעיקר לאימוץ על-ידי משפחות.
תושבי אחוזה זכרו את ביקורה של הנרייטה סאלד במוסד עם בואם של "ילדי טהרן".
מודעות שונות ב"פלסטיין פוסט" מספרות את המשך סיפור המבנה: ב-1 בנובמבר 1943 מסופר על כנס לאומי של "עלייה הדסה", שנערך בבית העולים לשעבר באחוזה ומודעה באפריל 1944 מלמדת שחגגו כאן את הסדר עולים שהגיעו מטורקיה ומהבלקן.
בתאריך 28 בדצמבר 1943 מסופר בעיתון שבית העולים נרכש ע"י קופת חולים, כדי להועידו לבית חולים, בעיקר למחלות פנימיות, ושב-23 החדרים שבו יאכלסו למעלה מ-50 חולים. גם בשנת 1944 פורסמה כרוניקה בעיתון, ש"מכשירים את בית העולים באחוזה לבית חולים של קופ"ח". באותה שנה נפתח בית החולים. ב-6 באפריל 1948 מתפרסמת ידיעה שמנהל בית החולים הוא ד"ר גרהרד רוזנקרנץ.
שולה ואביבית פגי-פייג, בנותיו של רופא העיניים מרחוב דישראלי, זוכרות את האחות סאלה, שעזרה לד"ר רוזנקרנץ. באתר של בית חולים כרמל באינטרנט מסופר, שבשנת 1945 נפתח בית החולים עם מחלקה פנימית גדולה, כ-60 מיטות, בניהולו של ד''ר רוזנקרנץ, ועוד מספר מיטות אורטופדיות. בסביבות שנת 1954 נבנה אגף נוסף בו נפתחה מחלקה כירורגית.
המבנה ברחוב חורב 2 עבר גלגולים שונים: מבית מלון לבית עולים, ומבית-עולים הוסב לבית חולים. המבנה שרת את "בית חולים כרמל" כבית החולים המרכזי, עד שנבנה "בית חולים כרמל" החדש בשנת 1976. גם אחרי שנה זו המשיך המבנה לשמש את המחלקה לגריאטריה של בית החולים, ועד היום יש כאן מרפאות שונות השייכות לבית חולים כרמל. עם זאת, המבנה הצליח לשמר את הדרו ויופיו המקוריים, ובצדק הוא נחשב לאחד מהמבנים המרשימים שבהר הכרמל.
מקורות:
אשל, צדוק. מערכות ההגנה בחיפה, משרד הביטחון, 1998.
בן-ארצי, יוסי. להפוך מדבר לכרמל: התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ד 2004, ע' 132
סוסנובסקי, סילבינה ואחרים: " בית חולים כרמל הישן" בתוך בעקבות המודרניזם, הוצאת CIVA, בריסל 2005, עמ' 179
Gilbert Herbert and Sosnovsky, Silvina. the coming of modern architecture to hadar Hacarmel, Haifa. Technion. Israel Institute of technology. Faculty of architecture and Town Planning. documentation Unit of architecture : publication ; 8 1985
שיחות עם תושבי אחוזה הותיקים: יואל ועדינה הכרמלי, רות (שיפמן) אלון, משה ויעקב רוזינר, גב' חסיה פלדמן, שולה ואביבית פגי ואחרים.
האקסונומטירה מתוך עבודתו של הסטודנט נייסברג בטכניון, תיעוד ארכיטקטורה בחיפה 1918-1948, הטכניון, חיפה 1981.
קטע תצלום האוויר מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית. (התצלום המלא, שצולם על ידי זולטן קלוגר, מצוי בספרו של יוסי בן ארצי,) בעמותה לתולדות חיפה תמונה של ילדי טהרן.
התצלומים הצבעוניים צולמו על-ידי בשנת 2005
תיירת בעירי - פרק ט"ו חורב 4: בית המרקחת הוותיק, סיפורי מרגלים ועוד. אמירה קהת
ואכן התכניות לקראת רישוי בעירייה מראות שמשרד האדריכלים אוראל וזוהר הגישו בקשה לרישיון לבית בשנת 1934 על בסיס של מבנה ישן יותר שעמד כאן.
לבית זה קומת מסד וקומה נוספת. לבית היו מרפסות פתוחות וגג שטוח, ספרו דייריו, והדבר נראה גם בתכניות של הבית. האדריכלים אוראל וזוהר הם שנתנו לבית את הסממנים האופייניים לסגנון הבינלאומי: גג שטוח, חדר מדרגות עם חלון סרט מאורך מברזל וזכוכית להחדרת האור, חלונות עגולים טיפוסיים, גגונים קטנים מעל הכניסה והחלונות, וכנראה שהבית היה מצופה טיח לבן.
הבית נבנה עבור ראובן שינפלד, שעל סיבות גלגולו לאחוזה סופר בפרק י"ג.
כזכור, עד לסיום בנייתו של בית זה, התגוררו ראובן, רחל שינפלד וילדיהם בבית מספר 10. לאחר שנמכרה המכולת ברחוב חורב 10 לגינגולד, פתח ראובן מחסן תבואות של התאחדות האיכרים בעיר התחתית, במבנה בו נמצא מסגד אל-איסתיקלל ברחוב קיבוץ גלויות 1, ומאוחר יותר הפך לסוחר עצמאי. בזמן הצנע ייבא ראובן שינפלד ביצים וקרפיונים ו"גם דג לקרדה", ציינו השכנים.
הבן ישראל הלך לבית ספר עממי א' בהדר. גם אחרי שעלו לכרמל, בהיותו בן שבע, המשיך ללמוד בבית הספר בעיר. הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס של קו 4, אחרי הלימודים היה הולך לבית סבא וסבתא משה וברכה שינפלד בעיר, ובערב היה חוזר באוטובוס הביתה. את לימודי התיכון סיים בבית הספר הריאלי במחזור של שנת 1936/37. לראובן ורחל גם שתי בנות, מינה ואביגיל.
ראובן נפטר בשנת 1956, האם רחל נפטרה בשנת 1998 בגיל 97. ישראל, שסיפר לי את סיפור המשפחה, נפטר בשנת 2007.
תכנית הבית חזית צפונית חלון חדר המדרגות גגון מעל לחלון
בשנת 1933 הגיעה לחורב 4 משפחת הילב. עו"ד קרל קלמן בן הרמן הילב וגרטרודה בת וולף טראוב, מורה לפסנתר, שעלו ארצה פעם ראשונה בשנת 1926, חזרו לגרמניה ועלו שוב בשנת 1932.
תחילה גרו ביפה נוף ואז עברו ל"בית שינפלד". בגלל השיפוע, הבניין עמד בחלקו על עמודים וחלקו על הסלע. משפחת הילב שכרה את קומת המסד האחורית ושיפצה שם חדר למגורים. "כולם גרו בחדר אחד. אמא שמה פרימוס על הסלע וזה היה המטבח.
יותר מאוחר הזמינו גנן עם פטיש גדול והוא חצב בסלע והרחיב את השטח, ממנו עשו חדר נוסף לילדים", סיפרה לי מרים.
לקרל וגרטרוד היו שלושה ילדים: גד (רב החובל) נולד בשנת 1924, מרים (סמולנסק) נולדה בשנת 1925 והייתה בת 10 חודשים כשעלו ארצה והאח מיכה. לאחר זמן מה עברו לדירה בקומת הקרקע ברחוב חורב 16. (ראו פרק ט'). גרטרודה בת וולף טראוב נפטרה בשנת 1963, קרל קלמן הילב נפטר בשנת 1973. מרים הילב סמולנסק נפטרה בשנת 2007, וגד הילב נפטר בשנת 2009.
בשנת 1936 הגיעה לאחוזה משפחת לרנר וקנתה את דירתה של משפחת שינפלד בקומת הקרקע של המבנה. בחלק הקדמי, הפונה לרחוב, פתחו בית מרקחת, ואילו דירתם הייתה בחלק האחורי של הבית באותה קומה.
רחל הימלפרב לרנר, ילידה בוקרסט, רומניה, 1906, עלתה ארצה בשנת 1926. רחל למדה רוקחות בפראג לפני המלחמה והתחילה לעבוד כרוקחת בוינה. אח"כ באה ארצה כתיירת, וכאן הכירה את קלמן לרנר. קלמן לרנר היה יליד גליציה. הוא הגיע ארצה בשנת 1924, בגיל 15-16, והיה בוגר מקווה ישראל.
הזוג נישא נישואים פיקטיביים על-מנת שיוכלו להישאר כאן, אך הם נקשרו אחד בשני והחליטו להמשיך בחיים משותפים. רחל נסעה למשפחתה לוינה, אך שבה וחזרה ארצה. אביה, יהודה הימלפרב, הגיע ארצה עם ציוד מלא לבית מרקחת ובשנת 1936 נפתח בבית זה "בית מרקחת אחוזה"
בית מרקחת אחוזה 2005
רבים מתושבי אחוזה זוכרים את בית המרקחת על ציודו המיוחד: ארונות עץ משובח עם מדפים ומגרות "תוצרת וינה", שלא השתנו ושלא נס לחם עם הזמן.
לי זכור השעון מעץ חום שהראה ללקוחות כיצד הזמן שחלף לא הרע עם בית המרקחת. בנוסף לעזרתו בבית המרקחת, עבד קלמן לרנר כגנן בבתי השכונה. האחיות פייג-פגי מרחוב דישראלי 3 סיפרו שקלמן לרנר האגרונום יעץ לרבקה פייג בנושא הצמחייה בביתם.
גם גב' יעקוב מרחוב חורב 9 סיפרה לי שנתנה שתיל של היביסקוס בצבע לבן לקלמן לרנר, ששתל אותו בחזית ביתו. "הצמח מת יחד עם אדון לרנר" סיפרה, והבן עמוס לרנר אישר סיפור זה.
לבני הזוג לרנר נולדו שני ילדים: עמוס ונורית. נורית ביקרה בגן אלמן הסמוך (פרק י"ד) ולמדה בבית הספר הריאלי. נורית סיפרה לי שבבית המרקחת היה הטלפון הראשון באחוזה. רבים באו לטלפן מבית המרקחת, "גם מאחוזת ילדים במעלה רחוב חורב!".
בית המרקחת פעל באחוזה במשך 70 שנה ונסגר בשנת 2007. יהודה הימלפרב נפטר בשנת 1954, קלמן לרנר בן צבי נפטר בשנת 1984 בגיל 78 ורחל לרנר בת יהודה נפטרה בשנת 1993. בנם עמוס המשיך לעבוד בבית המרקחת עד לסגירתו, כעבור שבעים שנה.
עמוס לרנר בבית המרקחת, 2005
משפחה נוספת שהתגוררה בבית זה בשנות השלושים הייתה משפחתם של גרייטל נוסבאום אפשטיין ותיאודור אפשטיין. גב' אפשטיין הייתה צלמת. "היא צילמה צילומים יפים של ילדים בתנועה, שנעו באופן טבעי, לא כפי שנהגו לצלם פעם ילדים באולפן". סיפרו שכנים. גרייטל עשתה גם עבודות יד יפות כגון מחרוזות, הזכורות לשכנותיה, ועבדה בבית הקרנות בחנות של גב' חצרוני. המשפחה עברה לגור ברמת גן ובני הזוג חיו שם עד שיבה טובה.
מעל בית המרקחת גרה משפחת קופמן. אליזבט אלישבע טיפנטל ופאול קופמן, הייתה זו משפחה הולנדית, שנדדה בכל אירופה עד שהגיעו לגרמניה, ומשם עלו ארצה בשנת 1937.
בתם רות נולדה בגרמניה ב-1914, ועלתה ארצה בשנת 1934. הבן קרל נשאר רווק וגר עם הוריו. משפחת קופמן גרה בחורב 4 עד שנת 1960, אז עברו לרחוב הצופים. רות קופמן צוקר הייתה בעלת דיפלומה של גרפולוגיה פסיכולוגית ושלטה היטב בשפות הגרמנית, אנגלית וצרפתית. את כישוריה אלו הביאה ל-ש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". את קורותיה פרסמה בספר "אני? מרגלת?"
בספר היא מספרת על האירועים המופלאים בהם לקחה חלק במסגרת הש"י. ידיעת שפות וחינוכה האירופאי הקלו עליה להתיידד עם קצינים אנגלים ועם ערבים, וללמוד את אורחותיהם, דבר שהיה לתועלת רבה. אחד המבצעים בהם הייתה מעורבת היה איסוף ידיעות בשנת 1946 שסייעו לפוצץ את הרדאר בכרמל. רות פתחה מכון לגרפולוגיה בשנת 1945 ובתה תמר כבירי מנהלת אותו כיום.
רות קופמן -צוקר ובנה אלי
אליהו ורחל גבריאלוביץ קנו את הבית ממשפחת שיינפלד בשנות הארבעים והפכו לבעלי הבית. משפחת גבריאלוביץ הייתה אחת מהמשפחות הראשונות שהתיישבה בכרמל.
הייתה זו משפחה בעלת אמצעים, שקנתה מידי יורשי קלר חלק מבנייניו שבכרמל. סימה גבריאלוביץ, בת המשפחה סיפרה, שבילדותם גרו במרכז הכרמל ב"מלון כרמל" ברחוב קלר. הילדים הלכו לבית ספר במנזר גרמני בסביבה, מהעדר בית ספר אחר. אך כשההורים הבחינו שהילדים כורעים ברך ומצטלבים, וממלמלים תפילות לישו הנוצרי, התחללו והוציאו אותם מהמנזר.
אליהו רשם את ילדיו לבית הספר עממי א' ברחוב ביאליק בהדר, ובכל בוקר רכבו הילדים על חמורים במורד ההר, כשהמחמרים שומרים עליהם ומובילים אותם בחזרה הביתה לעת ערב. אותו שביל, שהפך למדרגות, נקרא עד היום "שביל החמורים". תוכלו לרדת בהם היום מרחוב יפה נוף ועד לרחוב ארלוזורוב, בקצהו העליון של רחוב בלפור.
כרמלה גבריאלוביץ בתו של אליהו הייתה ילידת 1918/9. נאמר עליה שהייתה ה"יהודייה הראשונה שנולדה בכרמל". היא ובעלה מקסים כהן או קאהן נכנסו לבית בסביבות שנת 1946. לקראת כניסתם לבית זה, הוסיפו לבית עוד קומה, והם גרו בקומה העליונה. מקסים למד טכנולוגיה בטכניון, היה פעיל ב"הגנה". ב-1940 התגייס לצבא הבריטי, לשירות שנמשך עד שנת 1946. בתקופה זו נכנסו לגור בחורב 4.
מקסי השתתף בקורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים ליהודים ולערבים, והתמנה למייג'ור הצעיר ביותר ששרת בבריגדה, ואחד מבעלי הדרגות הבכירות ב"הגנה".כינויו היה "מקסיקן", ויש שחשבוהו למקסיקני, בשל עיניו השחורות ושערו השחור והמתולתל. בשנת 1945 השתתף בהצלת שארית הפלטה דרך הולנד ובלגיה. עם שחרורו החל לסחור במצרכים במחנות הצבא הבריטי, ובתוך כך רכש נשק ותחמושת ל"הגנה".
במלחמת העצמאות פיקד על שני גדודים ב"הגנה", אחד מהם היה גדוד חיפני, שהגן על קווי התחבורה והתנועה לחיפה וממנה. הוא לחם בחיפה והתמנה למפקד חטיבת כרמלי. אחר המלחמה שרת כקצין גבוה במשטרה, והקים בית ספר לשוטרים בשפרעם ומאוחר יותר הקים את משמר הגבול והתמנה כסגן מפקד מחוז במשטרת חיפה. מקסי כהן נפטר בשנת 2009~., כרמלה כהן בת רחל ואליהו נפטרה ב-1999.
כרמלה גבריאלוביץ ומקסים כהן
בשנת 1949 נכנסו לגור ליד משפחת קופמן, בקומה האמצעית של הבית, בנימין גבריאלוביץ, בנם של אליהו וסימה גבריאלוביץ-גבריאלי. בנימין נולד בחיפה בשנת 1914 ואשתו סימה, ילידת 1921, נולדה בגליניאני שבמזרח גליציה, ועלתה ארצה בשנת 1923.
לפני קום המדינה הייתה סימה גבריאלי קשרית של ה"הגנה" בין בית אורן ושאר נקודות השמירה, ושידרה מבית ועד אחוזה שברחוב סיני. לכשגילו האנגלים את מקום השידור, עברו סימה וחבריה לשדר בבית פרטי בפינת צפרירים. לאחר קום המדינה עברה סימה לגור בחורב 4, שם התפנתה דירה של גרמני נוצרי ובחורה תורכיה, שעסקו לכאורה בעסקי שטיחים. סיבת הפינוי הייתה גילוי ה"הגנה" כי הדייר התמים הגרמני אינו אלא מרגל הבא לאסוף ידיעות מהעורף.
סיפור זה סופר לי על ידי דיירי העבר של אחוזה, ולנו לא נותר אלא להאמין בו. בנימין גבריאלוביץ היה מהנדס מכונות וסימה הייתה ציירת ומורה בבית ספר זיכרון יוסף בין השנים 1954-1977. בנימין וסימה גרו ברחוב חורב 4 עד שנת 1964, אז עברה המשפחה לגור ברחוב מוריה.
לאחר שנסגר בית המרקחת הוותיק, נפתחה בו חנות בגדים. בחלק האחורי של הבית, במקום בו גרה משפחת הילב, קיים היום מכון למכשירי שמיעה. בית נוסף נבנה על חלקו האחורי של המגרש. גם שאר הדירות אוכלסו על ידי מכונים ומרפאות שונים, שכן מיקומו של הבית על הציר המרכזי של הכרמל, הופך אותו למבוקש לצרכי מסחר. אך סיפוריהם המופלאים של דייריו הראשונים עדיין מהדהדים בין קירותיו של הבית ומזכירים את עברו.
מקורות:
שיחות עם עמוס ונורית לרנר, שיחות עם מרים הילב סמולנסק, שיחה עם נועם גבריאלי. שיחה עם רות קופמן. שיחות עם ישראל, מינה ואביגיל שינפלד בשנת 2005
אהרוני, שרה. אישים ומעשים בחיפה, כפר סבא, מקסם בע"מ, 1993
גבריאלי, סימה."ראשונים על הכרמל". בעלון מחזור 50 אחוזה - מפרי עתנו. בית הספר "זיכרון יוסף אחוזה"., חיפה 1986
צוקר, רות. אני? מרגלת? משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1997
מידע על רות צוקר ניתן למצוא גם באינטרנט.
התמונה של כרמלה גבריאלוביץ מקסים כהן היא מתוך הספר "אישים ומעשים בחיפה"
התמונה של רות צוקר ובנה היא מתוך ספרה "אני? מרגלת?"